פוסטים

שחיטת המושחתים משחיתה אותנו

בס"ד
בנתח מדינה יבשוש עניין כשלנו, נס שמתפוצצות מדי שבוע פרשיות שחיתות כאלה ואחרות ויש על מה לרכל. על רקע כה פסטורלי מה היינו עושים אילולא מדי יום עוד אישיות בכירה מצטרפת לרשימת הנחקרים בהזהרה, הנחשדים בפלילים, הפורשים מתפקידם כדי להתמסר לתיקם המשפטי, והמחוסלים פוליטית באבחת שיימינג. האם רק לי נדמה כאילו מדובר בתחביב לאומי – מצוד אחר פושעים ושחיתויות?
קורה כאן עניין מדהים, כל יום צפה לה כמו גוויה על גב הנהר, שערורייה חדשה שקשורה איכשהו בראשי ערים, חברי סיעות, בית ראש הממשלה, חברי כנסת, ולמעלה בחולין. לפנינו שתי אפשרויות: או שזו אובססיה חולנית שהופכת את החברה לישות נרגנת וחשדנית, המחטטת ללא הרף במוסדותיה ובכיסי נבחריה כדי לדלות הוכחות לחשדותיה. או שאכן בצמרות הארזים נפלה שלהבת ואזובי הקיר, נעבאך, נאלצים לחשוף את פרצופם האמתי של המנהיגים. אם אכן כן, התחושה אמורה להיות שפופה למדי – המערכת רקובה עד העצם ואם כל מה שמתפוצץ בחוצות אלו תיקים שנחשפו ופרשיות שעלו על עקבותיהן, ההסתברות אומרת – מי יודע מה עוד קבור מתחת לצווארונים הלבנים האלה.
על הצד שדיבוק של טהרה דבק בעם היושב בציון, יש כאן עניין תמוה ומטריד; אזרחים למדינה שנשיאה האחד יושב מאחורי סורג ובריח וראש ממשלתה לשעבר משוגר לשם כעת, שׂריה היו שם או בדרכם לשם, ושורה נכבדת מאישיה מצויה בין השלבים השונים של חקירה משטרתית, הצהרת תובע או הגשת כתב אישום והלאה, איך היא אמורה להרגיש עם זה?
זהו, שכאן קורה משהו מאוד מוזר; צייד המכשפות הזה מצליח להילעס ללא הרף באמצעי התקשורת ולרתק את עניין הציבור וזה מובן, אבל התחושה היא שככל שנחשפות שערוריות גדולות יותר והרפש דבק בידיים יותר בכירות, כך גדל תאבון הצרכן לשמוע עוד מהסוג הזה. כמין שביעות רצון חולנית מלווה את כל הסיפור. תאמרו, העם שש להתנקות ממנוולים וגאה בחוסנו האישי לשפוט את שופטיו ולהוקיע את עצמו קבל עם ועולם, ניחא, אבל מהיכן תחושת הסיפוק וההנאה הזו?

בנקודה זו אפשר להרחיב בדיונים פסיכולוגיים על הנטייה האנושית למצוא מרגוע למצפון מייסר באמצעות התענגות על חטאיו של הזולת וקלונו שהתגלה ברבים, הבה נדלג על זה. כן נדבר על ההבדל המרנין שבין ספר המוסר האלוקי לכל חיקויו הקלושים:

את הפסוק "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" דורשים חז"ל אודות תלמיד חכם שסרח והאופן שיש לנהוג עימו – 'כסהו כלילה'. וכך מורה ההלכה לנהוג בחכם בתורה או אב בית דין וכדומה שסרחו שאין מנדין אותם בציבור, אם יש צורך להענישם הדבר ייעשה בצנעה. את הגישה הזו לא מכירים בציבור הכללי. ככל שהפושע בכיר יותר בעיניהם שלהם, כך יגביהו את העץ עליו ייתלה 'למען יראו וייראו', כלשונם. התוצאה כמובן הפוכה: ככל שהחטא מצטלם בחברת אנשים בכירים ומעונבים יותר, כך הותרה טומאתו בציבור. כמה כבר אפשר להזדעזע, בשלב מסוים האזרח הקטן אומר לעצמו 'כולם עבריינים וגם לי מותר'. רק ספר מוסר שנכתב בידי מי שכל סרגלי היושר והצדק ברשותו מסוגל לנסח גישה משולבת שכזו – שלא תישא פנים לאיש ולוּ לבכירים ביותר, וגם לא תחלל את דמותו של המחנך לעיני חניכיו. ומכאן דוגמה צנועה לאוויליות שבמחשבה כאילו בני אדם יוכלו לבדם לנסח לעצמם חוקי מוסר ויושר.
הסוגיה הזו משליכה על עניין נוסף. אנחנו הדתיים נחשבים חברה מחמירה, הלא כן? התורה מצטיירת כבלתי מתפשרת, עוברי עבירה זוכים לתואר המפוקפק 'רשעים', ובטרמינולוגיה היהודית שמור לשם התואר הזה מקום שפל במיוחד. ועם זאת כמעט כמילה נרדפת, מתקשרים רשעים עם המושג 'תשובה' או 'בעלי תשובה'. כלומר, הרשע נמצא בגדה השנייה של כל דבר טוב והוא פסול ומנודה, מאידך מגשר על הפער הזה שביל ישיר ושמו 'תשובה'. יש איסור להזכיר לבעל תשובה את עברו, והעניין הזה לא מסתכם רק בהגדרה תורנית מארון הספרים, הוא שכיח ומיושם בחיי החברה בצורה יומיומית. בציבור החילוני מרבים לציין שחרדים אינם מסמפתים בעלי תשובה, כשלעצמנו יש בטענה יותר ממשהו ויש מה לתקן, אבל שורו הביטו וראו מה קורה שם בצד השני, מדהים.
כשמישהו מורשע, אין דרך חזור, רשע יהיה עד יום מותו. בנאדם נחשד בעברות כלכליות, הופלל ונשפט, ריצה את עונשו וגם מילא את שבוע שנות הקלון שהחוק השית עליו, ועדיין בכל עת מצֹא לא יחדלו, בתקשורת וגם בעם, להזכיר לו את מעשיו ואת תקופת כלאו – ולא מדובר רק במורשעים חרדים. בחברה החילונית המצטיירת סלחנית לכאורה, זו שאין במחיצתה 'רשעים' והכל זה בסדר, הגשת כתב אישום היא אישור רשמי לרציחת דמותו של נאשם בראש כל חוצות באופן שלא יותיר לו עוד מקום להשתקם בשום עתיד, ואם ניתן גזר דין – אל חזור.

אם תרצו כאן תורף העניין. אם אני הוא השופט, כבנאדם אין בי את הכוח לשכוח ולסלוח. ובחברה שכזו אין מקום לתשובה. התשובה היא המצאה אלוקית, ורק כשאתה מבין שהיחיד שיכול לקבוע את גבולות הצדקות והרשע הוא האלוקים, הינך מסוגל להכיל את הרעיון שגם הפושע הגדול ביותר שעשה תשובה, הריהו נקי מהחטא טהור וצדיק עד שאם תחטא בלשונך להזכיר לו את פשעיו הישנים, תחשב בעצמך לחוטא.

(פורסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

מתי זו תחפושת ומתי זה באמת?

בס"ד

המגיד הבלתי נשכח, הגאון רבי שמשון דוד פנקוס זצ"ל היה מתבל את מוסריו בסיפורים, המיוחדים שבהם הם סיפורים שאירעו לו ועימו. זכורני שהיה מספר על תמונה מימי ילדותו בארה"ב. בשכנתו התגוררה משפחה חסידית. אבי המשפחה עבד למחייתו כנהג משאית גדולה – עניין שאינו יוצר מגדר הרגיל במחוזות ההם, חרדי לכל דבר ונוהג על משאית. מתוקף מלאכתו כמתבקש, היה לבוש סרבל עבודה מגושם וכל דמותו אומרת חולין. הפאות הוצנעו מגולגלות מאחורי האוזן, ופניו המזיעות הוסתרו תחת כובע קסקט. יצא השכם בבוקר למשאיתו וקילומטריו האינסופיים, ושב לאחר שקיעה עייף ומתנשף. אך בימי שישי אחר הצהריים היתה חוזרת על עצמה התרחשות מדהימה, כנער לא יכול ר' שמשון לרדת לסוף פִשרה.

מדי יום שישי מעט קודם השקיעה, נפתחת דלת השכנים ובעדה יוצאים, כצועדים לקראת תהלוכה, אב ושבעת ילדיו. האב דומה לאדמו"ר, פאותיו סדורות לצדעיו, מסולסלות בחן. זקנו עשוי היטב, יורד על פי מידותיו כזקנו של מגיד מישרים. השטריימל שעל ראשו תפארת שבתפארת, וכל כולו נתון בתוך קפוטה פרחונית, מגורטלת באבנט רחב שקצותיו עשויים נימים, נימים. כנ"ל נעליו, כנ"ל תבנית דמות ילדיו. מלך בגדוד. "תמיד אמרתי לעצמי" מתוודה רבי שמשון "שהאיש מתנהג בצביעות. בבוקר היה פועל שחור, אפרו-אמריקאני, מסורבל בסרבל ומוכתם בכתמי שמן מנוע שרוף. והנה בין רגע החליף דמותו, ירד וטבל עלה ונסתפג, והריהו מתחזה לאדמו"ר".

את התובנה שהאירה את עיניו ברבות הימים, חלק הרב פינקוס עם מאזיניו ברוב רגש: "עד שהבנתי, גאר פארקערט! ההיפך הוא הנכון. במשך השבוע, בסרבל העבודה ועל כיסא המשאית המקפץ, הוא היה מתחזה. בשבת שב לדמותו הטבעית – – – "

 

יושב היה רבי נחמן מברסלב זיע"א בסעודת פורים בצוותא עם תלמידים, והנה נכנס אל הטרקלין בדחן מבדחני העיר כשהוא לבוש בגדי לבן, ומראהו כרבי לעדת חסידים. פיזז וכרכר, יצא ולאחר רגעים נכנס וכעת היה עטוי מלבושי כומר שחורים. התבטא אז מוהר"ן ואמר: הנה, פעם מלאך ופעם גלח (כומר). כלומר אכן כך, יהודי מסוגל לנוע בין שתי ההגדרות היותר קיצוניות, ובבחירה טובה בין רגע יהיה מלאך, ולהפך – להפך.

 

המעבר החריף בין הקצוות היותר קיצוניות כמו כומר ומלאך, מעורר לכאורה תמיהה. בעולם הזה הכל מתנהל בתהליכים. אדם חסר השכלה אינו הופך בין רגע למומחה בעל דיפלומה בתחום, הדרך לשם תימשך זה מה ותעבור דרך תהליכים שונים. אבל התפיסה הזו מפריעה מאוד את הכניסה לעולמו של יום הכיפורים, שאין לך יום משדד תהליכים כהיום הזה. בהתקדש היום כולם ללא יוצא מן הכלל, אפילו 'עבריינים' ממש, עוטים על עצמם בגדי לבן, מתעטפים בטלית כחסידים שבפרושים, חולצים מנעליהם ונדמים לכהן גדול משרת.

חציית קווים זו מתרחשת בבת אחת בכל העולם. גם במקומות רחוקים ונידחים, יהודים שאינם רואים פני בית הכנסת משך כל ימות השנה יתייצבו שם וישתלבו במחול הלבן כימים ימימה. במבט אנושי-שטחי יש כאן חשד לאחיזת עיניים. מה, זו תחפושת? יש כאן תופעה מעניינית ושווה לערוך ניסוי קצר: כמה זמן וכמה הוכחות יידרשו כדי לשכנע אותנו על איש מסוים, ידוע במעלליו, שעשה תשובה וחולל תמורה משמעותית בחייו? וכמה זמן יידרש כדי שנשתכנע שפלוני, המוחזק אדם כשר, נפל לשאול תחתיות? התשובה חד משמעית, נקל להפסיד חזקת כשרות וקשה מאוד להשתחרר מחזקת פסול. על פניו המסקנה נראית מתבקשת והגיונית, וזאת משום שבתפיסה הבסיסית של רובינו הרע הוא מושכל ראשון. אנחנו מיישמים את רעיון "כבדהו וחשדהו" בהיפוך אתוון – קודם כל חושדים. וכאן נכנסת תורת הצדיקים ומלמדת איך לומדים נשמה יהודית:

יהודי הוא קודם כל טוב מוחלט, צדיק גמור, אור הגנוז. אל ההגדרה הטבעית תמיד קל יותר לשוב, אבל מישהו צריך כנראה לעמול קשות לשכנע אותנו שאכן כך הם פני הדברים. אנחנו חיים במציאות ובחברה מאוד מקטלגת. לא שמים לב איך אט-אט עוטים עלינו לבושים ותלבושות. באמת איש מאיתנו כמעט אינו באמת בן חורין ממחויבות לתחפושות. אדם נולד כאשר מטה הבחירה בידו, רק הוא לבדו יכריע בכל רגע נתון מי הוא ומה הוא – מלאך או גלח, צדיק או בלייעל. אבל החברה ממהרת להנציח את צעדיו: הנה הוא בחור מתמיד, אוי גיוועלד! הוא 'פתוח'. הנה, הנה הוא בן עליה. נו שויין, הוא כבר יהיה עסקן. זה, פשש… גדול הדור הבא. ההוא, עזוב אינך מכיר את אבא שלו?! כל המשפחה שלו ככה. עוד לפני שאנחנו מדברים על איסורי רכילות ולשון הרע, יש כאן כוח הרס עוצמתי במיוחד. התחפושות כל כך משכנעות שאין איש שם על לב להבחין באדם הקבור תחתיהן.

בין כיפורים לפורים מפרידה כ' הדמיון. ואולי בכ' הזו ובדמיון הנלווה אליה, נעוץ סודו הגדול של היום. ביום הזה שהוקדש לעבודת התשובה יש לשוב לפורים ולהיזכר בתחפושות. הכל תחפושות, כל הדימויים והקליפות החיצוניות. ביום הזה יהודי לובש לבן, זהו גוון נטול גוון. והוא נעשה מטוהר לא רק בעבירות וחטאים – גם ובעיקר מדימויים ותלבושות. חף ממסכות ונקי לאלוקיו.

(התפרסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

על תלבושת חרדית ובין הזמנים

בס"ד

הנה אחת השאלות שכל חילוני ישאל אותך בהנחה שנפגשתם ברחוב, ביום קיץ לוהט: איך אתה סוחב על עצמך את זה? הוא מתכוון לתלבושת, חליפה שחורה, כובע שחור, ולהשלמת התמונה טלית קטן מצמר. אינך יודע שצבע שחור סופח את קרני השמש ומחמם אותך עוד יותר?! בכלל, צמר מתאים לחורף. תגיד, איך אתה מסתדר עם כל השחור והארוך והמזיע הזה?

עזוב, הוא לא יבין.

שבוע שעבר נתקלתי בשאלה מוסרית מעניינת. בחור דתי, מדריך בארגון שמציע למשפחות חילוניות הכשרת הנער לקראת בר המצווה, החל כעת ללמוד עם ילד לקראת עלייה לתורה ויש לו התלבטות מוסרית קשה. ההורים אשכנזים אקדמאים עשירים ומוצלחים, הבעיה קשורה להערה שהוסיפה האם לדף ההרשמה. בשורות בודדות היא מפרטת את חששותיה מעומס דת: הם רוצים טקס דתי בבית הכנסת אבל מבקשים מאוד לא להיכנס יותר מדי למשמעות הפסוקים, "שלא להכביד על הילד עם העניין הדתי. תתמקדו באווירה וכאלה". המדריך חושש 'להפריז' בתכנים יהודיים כדי שלא לפגוע באמון ההורים.

חשבתי על האם החרדתית הזו, היא מצפה מהילד מרגרינה שלה להישגים לימודיים. הוא צריך להיות לא רק תלמיד טוב, גם ספורטאי מעולה. לפניו בגרויות, והתמודדות חברתית במוסדות בעלי אופי תחרותי מובהק. הוא יעשה צבא. יטייל בחו"ל, והרחוב החילוני מכין לו הרבה הרפתקאות לא פשוטות. אבל הדת תעמיס עליו… החרדה מעומס דת היא אחד הדברים המדהימים שפוגשים אצל חילונים. לא מדובר בשונאי דת, אנחנו מדברים על סוג הטיפוסים שיעשו לילד ברית ובר מצווה, יחפשו רב לעריכת חופה ואפילו ישמחו לשמוע דבר תורה נחמד במהלך הטקס. אבל הדת מהלכת עליהם אימים.

 

ליהודי חילוני קלאסי יש לאורך חייו חמש תחנות שמפגישות בינו לבין הדת; לידה, בר מצווה, חתונה, גירושים ל"ע, ומוות. מכיוון שמרבית בני תמותה חולפים על פני הנקודות הללו, בעצמם או באמצעות יקיריהם, אין לאף אחד ברירה אלא להזדקק לשירותי דת. ותמיד נלווה להזדקקות הזו פחד. זו תופעה ששווה לחקור: לא מדובר בנמושות, אלו גברתנים, בוגרי צבא, אנשים שראו כמה דברים מפחידים בחיים. לא ילדים. עשו בגרות, מוציאים תואר אקדמאי בכבוד. חבר'ה שיודעים לעמוד בלחצים. ופתאום שקית ניילון, נמסים לך בין האצבעות. מה עובר עליהם?

סבורני שיש כאן עניין גנטי מסוים. יש ביהדות מרכיב שנקרא "קבלת עול". זו היכולת לסבול ולשאת אחריות אמתית. אדם יכול להיות בריון שרירי נפוח, מנהל קשוח ואיש שיווק מבריק, אבל אין לו מסוגלות לשאת עול אמתי. לסבול בלי להתמרד. זו יכולת שקשורה לחוסן אבל לא לשרירים. את הדבר הזה אי אפשר ללמוד, העניין גנטי. ואם יש כמה דברים בדת שעוברים בירושה, אז הגנום הזה הוא אחד מהם. קבלת עול היא עניין קצת תורשתי.

 

הבוקר זכיתי לשים לב לתמונה יהודית מאוד, על אף היותה שגרתית להפליא. היה זה באחד ממבואותיו של השטיבלאך השכונתי. מערכת המיזוג משום מה לא פעלה, ושני מאווררים דלוחים ניסו ללא הצלחה להפיג את עומס החום. המצב די ברור: חדר תפילה קטן יחסית עמוס במתפללים, כולם עטופי טליתות צמר עבות למהדרין, כרוכים ברצועות עור של תפילין, לבושים בחליפות, מחזיקים בסידור ונדחקים בין סטנדר לספסל מתנודד. האוויר מחניק ושום דבר לא נוח. הגיעה שעת הוצאת ספר תורה. החזן, יהודי ישיש, פילס דרך לעצמו ולספר התורה. הפנים שלו הציצו תחת הטלית, הן הבהיקו מלחות. זיעה נטפה על אפו והוא נראה כמי שעלה זה עתה מן הרחצה. ידיו רעדו ממאמץ. ניתן היה לחוש את חולשתו. הוא ליווה את ספר התורה בעדינות עד שהונח על התיבה, צעד אחורנית והתכנס בטליתו המיוזעת כשהוא מתמקד בסידורו הבלוי. אני מתקשה לשמר את התמונה העדינה לפני שתתמוסס… לאנשים שסובלים יש תנועות ספונטאניות של התנערות, התאווררות, משהו כזה.  אולי שפת הגוף שלו, אולי דווקא תווי הפנים, משהו ביהודי הזה שאלפים יש כמותו הדגיש בעיני את הפרופיל היהודי, זה שמסוגל לסבול את מנות הסבל הקטנות והיומיומיות מתוך קבלת עול. בהשלמה אצילית. זה שמסוגל להימצא בתוך המצב, גם כשלא נעים, בהכנעה שמביאה לידי חירות.

אחד המאפיינים שמייחדים יהודים יראים ושלמים במרחב של היום זו היכולת לשאת עול, והמסוגלות הזו אינה מובנת מאיליה. אדם מיוזע בדרך כלל 'מתקלף'. משיל מעליו מעיל מיותר, מקפל שרוולים, ממרפק אנשים, מתנשף, מקטר. להיות מסוגל להזיע בתוך טלית, להצטנף בדחק, לשאת את עומס החום עד אחרי "עלינו לשבח". לצאת מבית הכנסת באיטיות ולא בתרועת התנשפות. בדורנו הקליל זו מדרגה.

 

בין הזמנים בעיצומו והגוון השחור שוב כובש את המרחבים הירוקים. החופש מפגיש כל יהודי עם הדילמה הנצחית הזו: מצד אחד סוף-סוף חופש. זמן להשתחרר. לפרוק מתחים. לבלות עם המשפחה. מצד שני דווקא היציאה אל המרחבים מפגישה אותנו עם 'המוגבלויות'. כאן לא מספיק כשר ופה לא מספיק צנוע. שם האווירה נישט עפעס, וכשמגיעים לפנות ערב לפינה שפויה ויהודית איכשהו, אין מקום לזוז והחמצן אזל מזמן מהפארק. בשביל כל הרגעים התקועים האלה אנחנו יהודים. יש הרבה צבעים ביהדות אבל רק קבלת עול הופכת אותך לנושא הדגל. בצבא, שח לי פעם בעל תשובה, עושים מסעות. יש תורנות, פעם אתה על האלונקה ופעם מתחתיה, סוחב ומזיע. לא כל היהדות זה חנוכה, יש גם סחיבת אלונקה; תשעת הימים כזה, טלית מיוזעת. ושם אתה מעתיק לדורות הבאים את הגנום היהודי.

 

 

 

תפילה לבורא הרגעים הקטנים

 

אלוקי,

עולמך בורח לי מבין האצבעות, ועוד מעט אעמוד ריקן לפניך ואתבייש ואכוף ראש.

רבים אומרים לי: לשם אף אחד לא הגיע בסדר. כולם יצאו מכאן אשמים, מבוזבזים, פושטי רגל.

ואני אמרתי לנפשי, לא יתכן. החיים הם לא רולטה ולא משחק כדור רגל.

אבל השם, באמת. לפעמים נדמה לי שהם צודקים. בחיי, כמה פעמים נכשלתי! כמה הזדמנויות החמצתי. כמה פעמים הכעסתי אחרי שהבטחתי להיות בסדר.

ריבונו של עולם, כל שטות מכשילה אותנו. על זוטות מעדנו. על קטנות החלקנו. אמרנו לנפשנו שנהיה טובים, שלא נכעס, והנה איבדנו ראש. הבטחנו שנקבל על עצמנו ומהר מדי שכחנו וגנבנו וחמסנו, ובגדנו. גיעוולד! אתה לא חושב ככה?

והאמת אלוקי, אתה יודע.

אנחנו רוצים את זה?? בחרנו את זה?? אם היו אומרים לנו 'התרצו להיות רעים?' היינו מסכימים?

אתה יודע. גם לאחר אלף נפילות, אם רק מזכירים לנו את המשהו שגורם לנו להאמין שיש בנו רצון – מיד אנחנו צדיקים גמורים. אם רק מגרשים לנו מהלב את הרוח שטות – תיכף אנחנו רצים אחריך, עפים בעקבותיך לכל מקום.

…והנה שוב ניסיון, ובא לנו לצרוח אפילו שדיברנו אתך לפני שתי דקות.

אז מה? תגיד לשטן בשמנו: אז מה לכל הרוחות, אז מה?? הוא עושה עלינו כסף?! הוא גדול על אנשים קטנים.

מי אמר קטנים?

אלוקי,

אם ככה נראית השיחה בנינו, אנחנו גדולים.

 

ריבונו של חיי,

חשבתי שאם אחכה ליום בו אהיה צדיק, הוא אולי יבוא, השאלה האם אני אהיה. חשבתי שאם אחכה ליום שאנהל יומן מסודר, יחלפו כאן אולי יובל או שניים. חשבתי שאם לא עכשיו אז אין מתי בעצם.

ולכן…

ולכן אלוקי אבקש ממך רק זאת –

תן לי את האור הקטן שיצביע מה לעשות עכשיו. הצל שעה אחת מחיי, השעה הזאת. עזור לי לחטוף את הרגעים הללו ולהעתיק אל הנצחיות. הושט לי ידך מעבר לגלגל הזמן ותן לי לצעוד לפחות צעד אחד נכון, צעד אחד מכוון, צעד אחד מחוץ למעגל הסגור הזה.

 

ריבונו של חיי,

חשבתי שאבקש ממך רק זאת –

הנח לי לנצח רק הפעם הזאת. לגנוב את פיסת חיי הנבראת עכשיו. לפזר זרעים של תקווה על המשעול שבעקבותיי. לשתול עציץ קטן במקום בטוח. לעשות מעשים שלא אתחרט עליהם מחר או עוד שנתיים. לומר מילים שילוו אותי בעתידים שיפציעו אחרי שיכבו האורות.

עזור לי אלוקי להיות טוב לרגעים קטנים. להיות טוב בין אנשים טובים, אפילו קטנים, אפילו קצרים, אבל שנהיה ולו לרגע נצחיים.

מסכים?

 

 

עד מתי נתחמק?

העיירה נקרעה בין שתי מחנות. מחנה ראובן, ומחנה שמעון, ובתווך בערה אש המחלוקת. גבוהה עד כיפת השמיים, ולוהטת עד כדי כוויה. בעיירה כולה, כמעט לא נמצא אדם שלא נקט עמדה כלשהי במחלוקת העתיקה. הטענות מוכרות היו לכולם. הרכילויות גם כן.

על פניו נראה היה, כאילו מתנהל כאן מאבק איתנים על חבל ארץ שלם לכל הפחות. רק מעטים ידעו את העילה האמיתית למחלוקת.

הכל החל במשפט אומלל שפלט שמעון הסוחר, ברגע של פיזור נפש וחרון אף כלפי ראובן הרוכל. העלבון שהוטח בפניו של האחרון, תפס אותו ברגע לא ממש נוח. הרושם היה עמוק וצורב. המילים הקשות שנאמרו בנימה שנשמעה באוזניו מזלזלת וקנטרנית, חזרו והדהדו במוחו שוב ושוב. אינן מרפות, אינן מניחות לסלוח.

שמעון תפס את עצמו רק יממה לאחר פליטת הפה. הוא הבטיח למצפונו הדואב לעלות למעונו של  ראובן ולהתפייס. ההבטחה – כדרכן של הבטחות שהופרכו כבר בשעת הגייתן, לא התממשה, לא למחרת ואף לא בשבוע שלאחר מכן. בפעם הבאה בה הרהר שמעון בתקרית הלא נעימה, הדרך לביתו של ראובן הפגוע, נראתה בעיניו ארוכה ותלולה עוד יותר. הוא החליט לדחות את מועד הפיוס לאחר שבת. עברה שבת ושמעון חשב לעצמו: 'לגשת כעת לראובן ולהזכיר נשכחות… הדבר יביך את שנינו. לא בא בחשבון! אמתין לעיתוי מתאים יותר'. העיתוי המתאים נקבע לאחרי החגים, ומשם נדד הלאה, לחתונה הקרובה של הבת הבכורה לבית משפחת ראובן.

ובינתיים בחשו בקדירה ידיים נוספות.

נשמות טובות, כדרכן. דאגו להעביר מסרים סמויים שלא לציטוט, מצד לצד. על אוזניו של ראובן נלחשו דברים בשם שמעון, ועל אוזניו שלו, נלחשו אמירות בשמו של חבירו. הצדדים לא טמנו ידם בצלחת. והמהלומות המילוליות החליפו ידיים, נדדו בין המחנות וגייסו לשתי הצדדים אוהדים ומצודדים. שמעון שכח כבר מזמן מי הפוגע ומי הנפגע.

*

מריבות ומחלוקות רבות מתפתחות רק בעקבות אי נעימות. פעמים רבות מי שתורם להתפתחותה של המחלוקת הוא דווקא הצד הפוגע – מי שאמור היה לבקש מחילה. אי הנעימות לגשת ולבקש מחילה, מולידה אינספור תירוצים שונים ומשונים, שיוצרים איבה עמוקה יותר, וכן הלאה.

מריבות בין חברים ובין בני משפחה, כמו גם מחלוקות בין עדות וחוגים, עלולות להתמשך שנים ואף לעבור בירושה מאב לבנו, ומסב לצאצאיו אחריו. כך התנחלו להן מחלוקות עולם כנכסי צאן ברזל בקרב קהלים וציבורים שלמים. מלחמה עשויה להתפתח בעקבות משבר זעיר ונקודתי. והנקודה הכואבת ביותר היא העובדה, שאת המחלוקת החריפה והעמוקה ביותר, ניתן היה ליישב בקלות בשעה שהתגלעה לראשונה. אולם, לאחר שעברה בירושה והתנחלה, כמעט ואין דרך לרפא את הריסותיה.

והדברים אמורים גם ובעיקר כלפי הקשר האישי שלנו עם בורא עולם.

תשובה באמצע החיים

אילו כותרתו של המאמר הנוכחי היתה נושאת את השם 'תשובה', סביר להניח שהיא היתה מעוררת מידה מסוימת של תמיהה. לתשובה – בעיצומה של שנה, מה זו עושה? משום מה, המונח תשובה, כרוך יחד עם חודשי אלול – תשרי. לכל היותר, ימי השובבי"ם. ומדוע באמת נראה לנו כה מוזר  להתעסק בתשובה סתם כך ללא כל תאריך מוצדק? השאלה הזו עצמה, מצדיקה מאמר.

בנוהג שבעולם, שמטלות מהן מבקשים להתפטר נדחות שוב ושוב. לפעולת דחייה קוראים בשפת העם, התחמקות. וכך בעצם קורה לנו עם המושג 'תשובה'. בכל יום יוצאת בת קול, מתדפקת על דלתות ליבו של כל יהודי, ומתחננת "שובו בנים שובבים". השי"ת מבקש וגם מבטיח "שובו אלי ואשובה".  ובכל זאת, העסקים – כך דומה, ממשיכים כרגיל. אנשים ממהרים אל סדר יומם, טרודים בדאגות, אמש, היום, ומחר, והקריאה מהדהדת הלאה והאלה. והראשים מהנהנים שוב ושוב, 'כן בוודאי, תיכף אני מגיע…'

האם אכן אנחנו כל כך אטומים, לא אכפתיים, ערלי לב?

נבואתו של ירמיהו הנביא מגלה לנו אמת מפתיעה.

הקב"ה מבשר לעם ישראל את חזון הגאולה, הוא קורא לעמו בכל לשון של חיבה, לשוב אליו כבראשונה. ובתוך הדברים נאמרות מספר תיבות הטומנות בחובן את תמצית יופיה של נשמת ישראל, חרף כל המעידות ומעשי הקונדס "עד מתי תתחמקין הבת השובבה". את משמעותה של אותה התחמקות מפרש רש"י על המקום: "תתחמקין – תסתרי ממני, שאת בושה לשוב אלי מפני דרכך".

כלפי חוץ, אנו עשויים אולי לעטות על פנינו מסיכה אטומה של 'לא אכפת לי'. על פניו, אנו עשויים להידמות לאותה בת שובבה המתחמקת שוב ושוב מאביה. אך את סיבת אותה התחמקות יודע רק האב בעצמו. הוא יודע שהבושה, כן הבושה הצורבת בלבו של כל יהודי, היא שמונעת ממנו להתייצב לקול קריאת 'שובו', ולחזור. ולכן הוא מקדים ומבקש "עד מתי תתחמקי" – עד מתי את בושה לשוב אלי מפני דרכך.

הנה לנו האמת על עצמינו במלואה.

הסיבה לכך שאנו נוטים לדחות שוב ושוב את עבודת התשובה היא, רק מפני שאנו מתביישים מהשי"ת. או במילים מובנות יותר. נדמה לנו שעל מנת לשוב בתשובה יש לעשות מעשה גדול ומרשים ביותר, ולכן אנחנו דוחים זאת עוד ועוד, עד הרגע בו אין יותר ברירה. וזה חל בערך בסביבות ראש השנה.

דחיינות

הבעיה היא, שפעולת דחייה מלווה בדרך כלל בתופעות לוואי. מתלות שנדחות נערמות להר ענק ומפחיד. טיפול שנדחה יוצר בשטח בעיות לא פשוטות. וכך גם קורה לפיוס שנדחה. במקומו, מתפתחת בשטח מגילה שלימה של 'חד גדיא'. הוא אשר אמרנו, מחלוקות גדולות יכולות היו להיחסך אילו ערכו הצדדים פיוס קטן ברגעי התגלעות המחלוקת. קצת מאוחר יותר, הפעולה הפעוטה הזו עלולה להתגלות כהר תלול ואימתני.

אחת המתנות היותר מיוחדות שקיבלנו – כבנים למקום, היא היכולת לעמוד עם בורא עולם בקשר מציאותי ויומיומי. הקשר הזה הוא הערך הנעלה ביותר שמכילים חיינו. כל מה שנעשה וכל ההישגים שנשיג במשך כל שנות חיינו, ייחשבו 'הישג' רק בשעה שהם ישרתו את הקשר הנפלא הזה. ואכן, על הציר הזה סובב בעצם, סדר יומו של כל יהודי. אך כל כמה שהקשר הזה טמיר ונעלה, באותה מידה הוא רגיש ועדין. כל שביב אבק מכביד עליו ועלול ליצור שיבושים. הטכנולוגיה של ימינו יכולה להעניק לנו הרגשה כלשהי בכך. קיימים כיום מכשירים אלקטרוניים זעירים המסוגלים לקלוט ולהעביר מידע במרחקים עצומים. הכלים הללו ככל שהם משוכללים יותר, כך הם רגישים יותר. רגישות היא יכולת, וכל כמה שהיכולת הזו עצומה ומלוטשת יותר, כך היא רגישה ומועדת יותר לשיבוש.

לשם כך, יחד עם הזכות לעמוד עם בורא עולם בקשר, קיבלנו גם את האמצעי החיוני לשמר את היכולת הזו, ואף להעצים אותה בסייעתא דשמיא. לכלי המופלא הזה קוראים 'תשובה', אם תרצו, 'פיוס'.

אבק – חומר קטלני

אם תשאלו מוכרים בחנויות אלקטרוניקה, הם יאמרו לכם שהאויב האכזרי ביותר לחלקים אלקטרוניים רגישים הוא, האבק. כן, דווקא גרגירי האבק הזעירים והתמימים למראית עין. אלו המתעופפים להם בניחותא בחלל האוויר ואף אחד מאיתנו כמעט אינו מרגיש בהם, הם מחוללי השמות הקטלניים ביותר בקרב העצמים הרגישים בעולמינו. האבק לא קוטל את טרפו ביום אחד. העוצמה שלו באה לידי ביטוי בשעה שהוא עושה יד אחת עם ממד הזמן. ואת החלק העיקרי תורם בעצם הקורבן בעצמו. אילו התעוררו אותם חפצים מדי פעם, לנער מעליהם את שכבות האבק הבלתי נראות, יכולים היו עוד להאריך ימים בתפקוד מלא. האבק מסוכן בשעה שהוא מצטבר, והסכנה הזו אינה אורבת רק למכשירי אלקטרוניקה וחפצים עדינים. גם ובעיקר היא מסוכנת ליהודים טובים.

אין לך חומר רעיל וקטלני עבור נשמה יהודית, כמו אבק אפרורי שמצטבר עליה. גרגירי האבק המסוכנים לנו, עשויים מאינספור מעשים, דיבורים ומחשבות שאינם במקום. מעידות קטנות, 'פזילות' והחמצות בהן עלול כל יהודי טוב להיכשל מדי פעם. האבק מצטבר וזו עובדה קיימת. הטעויות נעשות, אדם אינו מלאך. הבחירה שלנו מרוכזת בעיקר בפעולת ההתנערות.

יהודי השרוי בתנוחת דומם, חורץ את גורל נשמתו במו ידיו. משום שכשאבק העוונות מצטבר לשכבה עבה וסמיכה, קשה וכמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנו. הבחירה בידינו להתנער כל יום מחדש משכבות בלתי מורגשות של אבק. והכוונה, לא להניח לעצמנו לצבור ריחוק מריבונו של עולם. כל מעידה רוחנית יוצרת מחיצה של הסתרה, את המחיצה הזו, בשעה שהיא עודנה 'טרייה' ניתן בקלות לקלף ולהסיר. הפעולה, בשעה שהיא נעשית באופן יומיומי קלה הרבה יותר. ועל כך ממליצים חז"ל לכל יהודי "ושוב יום אחד לפני מיתתך".

 

 

 

יום הכיפורים – הסוד הכמוס של הפרקליטות

בכל כתב אישום ישנה נקודת מוצא, אם לוחצים שם במדוייק יש דרך להיחלץ מהצרה. גם לכתב האישום שלנו יש נקודה שכזו, ויום הכיפורים חושף אותה.

המשפט נמשך ללא קץ. כתב האישום איננו מרפה והתיק נעשה סבוך עוד יותר. כעת הוא מתגלגל בפעם המי יודע כמה, אל פתחו של עורך דין נוסף. קודמיו לא חסכו מאמצים, אך תוצאות של ממש מעולם לא הושגו. מבוך של ממש. עיון מעמיק בתיק, הוביל את עורך הדין הנבון להבנה חדשה ששפכה אור והובילה למוצא. מי שייצג עד היום את התיק, היה אולי עורך דין מעולה. הכיר את הנאשם, אך את כתב האישום, הפרקליטות וסגל השופטים, לא הכיר בכלל. לא ידע היכן ללחוץ, ועל איזה סעיף להטיל את כובד המשקל. לא הכיר את האינטרסים החשובים, את העקרונות ואת נקודות החולשה של הנוגעים בדבר. ללא פרטים חיוניים כל כך, אין שום סיכוי להשפיע ולו מעט על המערכת.

***

העולם בימי תשרי עומד בהיכל אדיר של בית משפט. יצורי בראשית עוברים כבני מרון. הדוממים, הצומחים, בעלי החיים והאנשים. כל מי שקיבל את חייו ומקומו בשנה האחרונה, ניצב כעת לפני מלכו של עולם במשפט. ההתייצבות מול האב הרחום, יחד עם המעשים שצברנו, מעלה בנו את הרצון הטהור ביותר. להיות בדיוק כפי שהוא רוצה. לתקן את כל אותן טעויות שגרמו לנו להיות במשך השנה רחוקים ממנו לפעמים, רדומים או עירניים בערך. שוכחים, שוגגים או מזידים.

לאמיתו של דבר, עלה בנו הרצון הזה כבר אי שם בעבר. לב יהודי צובט את בעליו מבפנים, לוחש לו שוב ושוב 'עשה תשובה'. במקום כלשהו, הדהדה בנו תמיד הידיעה שהחיים הולכים לקראת דין וחשבון. והמחשבה הזו גרמה לנו לדחות בפעם המי יודע כמה את מעשה התשובה. מדוע? משום שלא ממש ידענו איך מבצעים את הדבר הזה.

הצצה חד פעמית

ראש השנה הוא לא רק יום דין. זהו עיתוי חד פעמי בו נפתח השער, והשופט בעצמו מזמין את העומדים לדין לעיין בניירת, להציץ בתיק, וללמוד היכן בתוך כתב האישום וסעיפיו הרבים מצויה נקודת המוצא. המחווה הזה הוא חלומו של כל עורך דין ופרקליט. נקודת המוצא מכתב אישום נעוצה בהבנת התיק, בהכרה מעמיקה של מערכת המשפט, החוקה והאינטרסים המועדפים מבחינת סגל השופטים. בראש השנה, בעיצומו של הדין, בורא עולם 'פותח שער לדופקי בתשובה'. והאדם הקטן מבין סוף סוף מה עליו לעשות על מנת לזכות.

אז מבין לפתע הנברא שמכל אימת הדין וחרדת המשפט, מבקש שופט כל הארץ לחלץ ממנו רק דבר אחד, כניעה. נדמה היה לו לנברא, כאילו דורש ממנו הבורא מעשה של שלימות מוחלטת, תיקון וטהרה שלמעלה מכוחותיו. אך השופט עצמו מגלה, שאפילו שכתב האישום חמור וארוך, סבוך ונוגע לסעיפים רבים, התשובה איננה כה קשה, מהסיבה הפשוטה שהוא עצמו מעוניין בכל ליבו לסלוח לנו. האב הרחום ממתין, מצפה שרק נשכיל לגשת ולבקש בתחינה, סליחה. ותיכף הוא יושיט לנו את ימינו הפשוטה.

תענית – ביטול הרצון

על מנת שנבין כראוי את נקודת המוצא של יום הכיפורים, יש ללמוד משהו על התענית. "בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם" מה טיבה של תענית – אומר הזוהר הקדוש, הכנעת הגוף והנפש. עינוי הנפש גורם לנפשות ישראל לבטל את עצמן, גופן, ומאוייהן לרצון השם. התענית תכליתה "לאכנעא ליבא לאדבקא רעותא דליבא לקוב"ה" (זהר פנחס ס"ח כמובא בדברי רביז"ל ליקו"מ סי' קע"ט). נקודת המרכז של עבודת ימי ר"ה ויה"כ היא השגת הדבקות המוחלטת ברצון השם. זה הדבר היחיד שיוכל להמתיק ולתקן כל עוון וחטא.

אף אחד מאיתנו אינו מסוגל לכפר על עוונותיו, ולתקן את קלקוליו. בורא עולם מצפה מאיתנו לדבר אחד בלבד, שנבטל את כל רצונותינו לרצונו. ברגע שנעשה זאת, הבריאה תתוקן ועיצומו של יום יכפר. עינוי הנפש, מלמד רביז"ל, הוא ביטול הרצון האישי. נפש מלשון רצון, כמו "אם יש את נפשכם" כלומר 'האם אתם רוצים'. הרצון הוא הנפש, והתענית כוללת את הנפש יחד עם הגוף ומבטלת את מאווייהם האישיים, רצונותיהם ותאוותיהם לרצון השם.

להחיות ימים מתים  

התענית, מוסיף רביז"ל לגלות, מסוגלת גם להחיות מתים. כל יום הוא בריאה, ועל מנת שהיא תתקיים יש להזין אותה. המעשים הטובים שאנו עושים לכבוד השם במשך היום, מצדיקים את קיומו, וצינור מיוחד של שפע מחייה אותו. מהסיבה הזו, יום שאיננו מנוצל למעשים נכונים וטובים, מפסיד את מזונו הרוחני, הוא ניזון בצמצום. ואם מנצלים אותו למעשים לא ראויים, יונקים ממנו ח"ו גם חיותו המצומצמת והוא מת. גוף נטול חיים נעשה כבד ומעיק, והימים הללו הופכים את החיים למשהו כבד, עצוב ונעדר חיות.

ביום של צום, הגוף שואב חיות מימים קודמים. וכשעובדים את הבורא בכוחות הללו, מנצלים בעצם כוחות מימים עברו לכבוד השם. כך משיבים ימים אבודים אל ארץ החיים. יום כיפור הוא הזדמנות של פעם בשנה. זוהי התענית היחידה עליה צוותה התורה. היום הזה מגלם ומכיל את כל ימות השנה. "יום אחד יוודע להשם", הבורא בחר לעצמו מתוך שלוש מאות שישים וחמשה ימים, יום בודד עבור עצמו. והיום הזה מייצג את כל השאר. יהודי ביום כיפור, חי ונושם את כל שלוש מאות שישים וחמשה ימות השנה. משום שהימים כולם יצאו מיום הכיפורים "ימים יוצרו ולו אחד בהם". וכמו אבני יעקב שנכללו ונעשה אבן אחת, אבן שתיה. גם השנה כולה מתקפלת תחת רגליו של כל יהודי ביום הכיפורים.

התענית ביום הזה, מתוך הכנעה, שמחה והתחדשות. הופכת את כל השנה החולפת, כנועה לרצון השם. והביטול הזה מסיר מעלינו כל גזירה ודין קשה. מרעיף עלינו טללי רחמים ורצון, מחיה את הנפש ומשיב אל הימים והשעות האבודות את השמחה.