פוסטים

על קניבליזם בעידן המודרני ועל תופעה הרבה יותר מקובלת

(פורסם בבקהילה, פרשת תזריע תשע"ו)

בס"ד

אימתי המציאה האנושות את תופעת הקניבליזם? תלוי, שבטים נידחים הגיעו אליה באיזו דרך, ובמקרים אחרים גם אוכלוסיות נידחות פחות הידרדרו אליה בזמני מצוקה קיצוניים, מלחמות רעב ואסונות. כה מטרידה היא התופעה שסדרת הבדיחות שנוצרה על שמה, באה – כך אומרים – כדי לחפות עליה או להכהות את חודה. קשה לאנושות עם המחשבה שהיא עשויה לגלות נטיות טורפניות כלפי עצמה. מה לעשות.

הבעיה של כל תופעה מזעזעת היא הקצה הלא מזעזע שלה, משום שאיש בדרך כלל לא הפך לפושע בטרם היה קצת לא בסדר, וקודם לכן היה לא הכי ישר, ועוד לפני כן דק מן הדק, עד שרק ה' ולפעמים גם האדם בעצמו, יודע איפה זה מתחיל. חז"ל שצפונות נפשו של אדם גלויות להם אומרים על השונה בעבירה שהיא נעשית לו כהיתר, לפיכך הם עמלים על הקמת גדרות וסייגים, זיל-זיל אמרינן לנזירא, לכרם אל תתקרב!

היטב חרה לנו בשבועיים האחרונים על תופעת הקניבליזם הפושה בכלי התקשורת הכללית, ביוצרים ובצרכניהם. שאלו ממלצרים את בשר האדם הנוטף דם, עודנו מפרפר, ואלו מזמינים – הבו לנו עוד מן האדום-האדום הזה. עוד הבשר של אמש בין שיניהם ועיניהם לטושות אל מנת העצמות שתוגש היום בעיתוני הבוקר. מחזה מבחיל לכל הדעות. הרקידה על הדם, הצימאון לדם, והתמונה של כל השבט מנופף בהתלהבות ומריע. מה שמדאיג בעיקר שלא מדובר בשנאה. השונא עלול להידרדר לתת מוסריות ולנהוג בפראות, נקמנות, ויצרים רעים, אבל לכל הפחות אתה יודע שלא זה לחם חוקו ובשר האדם אינו מזונו. התחושה בתקופה האחרונה היא שהציבור ומלצריו צמאים לנתחי בשר באשר הם, לא כל כך משנה מי יהיה הקרבן – שנוא, אהוב שאבד חינו, או סתם אדם. נכון שיש מזון קל לעיכול שתווית הסטריאוטיפ מתירה את דמו ומקלה על תהליך ניתוח האברים והצעת ההגשה, ויש מזון פחות מזמין, אבל בסופו של יום הציבור רוצה לאכול ויהי מה. העובדה הזו אמורה להדיר שינה מעיניו של הציבור עצמו, מפני שקניבליזם בתוך קבוצה פועל בדרך כלל על פי סבב, לפי תור.

מכמיר לב למדי לשמוע את כל אותם שרוממות הצדק בגרונם וקופיץ של קצבים בידם. הם נוטלים חלק במסיבה מזווית מאוד בטוחה: גם משתתפים כמו כולם בחגיגה, גם מסתייגים מההתנפלות על הקרבן ומחדוות הלעיסה, גם נגד שחיתויות כמובן, וגם בעד תקשורת עסיסית ובלתי צמחונית. וזה מפליא, כל עם ישראל נגד שחיתות – דהיינו בעד מוסר טוהר כפיים ויושר ללב, וכל המגמה הזו נעשית מתוך נתינת דרור לכל יצרים רעים ואפלים. כשאין לאדם ראי מול העיניים הוא יכול להיות שד משחת ולחשוב שזקן אהרן יורד לו על פי מידותיו.

 

נוח לנו לפרט מעל גבי הגיליון את חטאי הרחוב השני, להיגעל ממרכולת עיתוניהם ולסלוד מהמונם. הבעיה כאמור, שלכל תופעה מכוערת יש אחות כמעט חסודה, וכל הרואה תופעה פסולה בקלקולה מוזמן על פי חכמינו להזיר עצמו בכלל מהיין. במה דברים אמורים? הרעיון הבא, אני משער, אינו פופולארי וזה בסדר. אבל לשמוע מותר, תשמעו:

מפורסמת המימרא 'לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו' (בבא בתרא). כמה וכמה צדיקים אימצו את ההנהגה הזו במידה כזו שאי אפשר היה לשמוע מפיהם לעולם דיבור או שיחה אודות אדם כלשהו, לטוב ולמוטב. זו הנהגה יוצאת דופן, בואו נדבר על משהו הרבה יותר פשוט.

בעולם מתפתחת בעשרות השנים האחרונות מגמה מאוד מובהקת של סגידה לאדם, אי אפשר כמובן לראות בתופעה עניין מודרני שלא שיערוהו אבותינו, מאז ומעולם סגד האדם לאדם. אלא שאופיו של הפולחן וזהות האלילים הם שהשתנו. בעבר היה הפולחן לאדם מתמקד בבעלי כוח, מנהיגים או שאר יחידים שרכשו את ברכם הכורעת של המון העם באמצעים אליליים כמו טענה לכוחות על טבעיים, גבורה יוצאת דופן, עושר וכיוצא. היום בעידן הידועונים האדם כבר לא סוגד לאדם עצמו אלא למידת פרסומו. דהיינו, הפולחן מתנהל סביב העובדה העובדתית שהאיש מפורסם, ידוע, מוכר. די בכך ואין זה משנה מדוע ובשל איזו עובדה הוא התפרסם, עד שאמר מי שאמר 'כתוב עליי ככל העולה על רוחך, רק היזהר לאיית את שמי נכון'.

אי פעם התהדר הציבור שלנו בריחוק מאוד בולט מכל התחום הזה, היום אנחנו מתבוססים עמוק בתופעה ואף מהדרים בה. כבר אי אפשר שאדם יעשה מלאכתו באמונה ויזכה להכרת הטוב ולמילה טובה – הוא חייב להפוך לאייקון, סמל, נושא. כל כך הרבה דיבורים מושקעים היום, אצלנו! לא במעשיו של השר הח"כ והעסקן, כי אם בו גופו, באישיותו, במסה האנושית הקרויה פלוני אלמוני. כבר אין די בלשוח אודות פעילות ומעשים, בתכל'ס, הרבה יותר מעניין וזורם בעורקים לדבר בו, בו דייקא. על הנטייה הזו אומר הפסוק 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא', בכתוב הזה מעוגן האיסור להקדים לבית חברו בבוקר קודם התפילה כדי לדרוש בשלומו.

כן, לא רחוק הוא הקשר שבין שתי התופעות. כיוון שאתה מעלה את האדם על במותיך, קרוב שתעלה אותו גם על מזבחותיך. פולחן אישיות הוא צידה האחר של תופעת זביחת האישיות. ההתעסקות באדם, הדישה והבחישה בו ובאשר לו, בפרטיותו ובאישיותו – גם כשנעשית מהצד החיובי כביכול, מה שקורין 'רכילות חיובית', מגמה שכל פוליטיקאי וידוען מייחל לה, היא הפן נעים הסבר שבפרצופה המכוער של הרכילות השלילית, הקניבלית. וכל רואה רכילות בקלקולה טוב יעשה אם יזיר עצמו מלהתפתות בה כל עיקר.

 

 

 

זכות הציבור (לא) לדעת

בס"ד

רביע השעה שעשיתי לצידו של פרוספר, על כורחי עשיתיה. כשם שאין אדם בוחר בצרותיו כך אינו בורר את שכניו לספסל ההמתנה. פרוספר נחת לצידי עם כל מה שכלול בו, והרבה דברים היו כלולים בו. ראשית כל מילים, האיש לא חדל ללהג. אחר כך שאלות, ישמרנו ה' ויצילנו מכל צרות. למפרע מצאתי בו התגלמות הישראלי המעודכן שכל רכילויות ארצנו שגורות על לשונו. "או שאני תמים או שאתה באת מהגיהינום", אמרתי לשכני הזמני, "מאיפה לך כל המידע הרע הזה?!"

די מהר הגענו להצהרה הצפויה, פרוספר טען לאתיאיסטיות מוחלטת. לא מאמין בכלום וזהו. "תראה", הוא מתרכך מהר מדי ומסביר לי, "אני אדם טוב שמאמין לאנשים ואם תדבר איתי עוד רגע, אני שלך. הבעיה שרימו אותי. ראיתי יותר מדי נכלוליות, יותר מדי שקרנים. נמאס, לא מאמין לאף אחד וזהו".

אז זהו, שפרוספר חידד בקרבי הבנה מפורסמת אך דרושה עדיין להפנמה, היכן עובר קו הגבול בין מה שזכות הציבור לדעת לבין מה שזכותו שלא לדעת?

 

שאלה מעין זו, אילו הוצגה בציבור הכללי, נידונה היתה על אתר לפסילה. מי שׂמך שר ושופט עלינו?! הטיפוס המערבי רגשן ופחדן, נסער ושוחר חירות. לא מסוגל לראות תיעודי זוועה של דאע"ש, זה גומר אותו. נופל שוב ושוב במכמורת פיתויי היצר ונפשו יודעת כמה רע לו. אבל אם רק תעז להציע לו לסנן ולא במעט את הגועל נפש שמוזרם ללא הרף אל ביתו וכיסו הוא יזעם, מי אתה שתחסום את התכנים שלי. רוצה הכל פתוח. ארבע כיווני ירי לתוך הסלון. לך תבין אותו.

הטיפוס המערבי מתקשה לעכל את הרעיון שהוא, האיש החזק הבוגר והנבון, זקוק למנגנון הגנה. מה, הוא ילד?! בשביל מה יש לו שכל? מנגנון ריסון חיצוני מצטייר כמו סוג מסוים של קלון. אבל אנשים שוכחים שבמקרים רבים כל כך הם נאלצים להזדקק לשירותיהם של חסמים ומרסנים מלכותיים. אנשים שסובלים מעודפי שומן בשלב מסוים עשויים להבין שלבדם לא יצליחו לבלום, הם זקוקים את המישהו שיעשה זאת עבורם מבחוץ. כך גם במקרים חמורים של התמכרות. אלו שהגיעו לאדמה והשתטחו על הקרשים יהיו מוכנים לבקש בפה מלא תמיכה, עזרה, וחילוץ מעצמם. יש את השלב הזה שאדם מבין שהאויב המר ביותר שקם כנגדו, אפשר שהוא – הוא עצמו. הבנה זו לבדה מצדיקה תעודת בגרות. הבעיה שעל פי רוב זוכים בה רק בתחתיות. כשאין יותר לאן ליפול ולהתרסק.

בקרב המחנה דומני שהשאלה עודנה מתקבלת. ברור לכל ירא אלוקים עד כמה חשובה ביקורת פנימית ועד כמה נחוצה המסננת שתשאיר את מה שאין לנו כוח להתמודד איתו, בחוץ. יש שלב התפתחותי מסוים בו אדם מבין שאת החיים האלה צריך פשוט לעבור בשלום, ואז הוא מוכן להישיר מבט אל עצמו ולהפנים שהוא לא באמת מסוגל לשמור על שפיותו, ואילו הדבר ניתן לבחירתו הבלעדית הוא היה הורג את עצמו רוחנית וגם גשמית. נס שהקדוש ברוך הוא מצילו מידי עצמו. כדי להגיע להבנה שכזו נדרשת בראש ובראשונה ההשגה הפשוטה שיש תכלית לעולם.

 

אחד המנגנונים הבוגרים והאחראיים שאנו רשאים להתהדר בו, זו הביקורת הפנימית בעיתונות החרדית. עדיין יש דברים שלא חודרים אלינו, ולפעמים מדובר במה שהעסיק במשך שבוע שלם את האקטואליה הישראלית ואנחנו לא יודעים כלום, נו אז מה. נהג המונית יודע, פרוספר מחדר ההמתנה יודע, כל העולם יודע ורק אנחנו לא מעודכנים וזה מה שיפה אצלנו. אבל חוששתני שאנו משוחחים על  הכותל המערבי, שריד לתקופות שפויות שמי יודע מה נותר מהן. העיתונות החרדית, גם אגפיה הפחות שמרניים כביכול, עדין משמרת באדיקות את קו הגבול היפה הזה שמרשה לעצמו להותיר מחוץ לאקטואליה את כל מה שמכוער ובלתי ניתן לעיכול. אפשר בהחלט להתווכח על טוהר ההשקפה ונועם ההגשה, ועדיין אין כתב עת חרדי שיעז לחצות קווים אדומים.

אבל מה שנכון בנוגע חומר מודפס, ממש לא נכון לגבי חומרים דיגיטליים, והם אגב ממלאים מקום הרבה יותר משמעותי מכל מה שהודפס אי פעם. מחוץ ומסביב לעיתון השמרני מוצף הציבור במקורות מידע אחרים, חרדיים כביכול, על מקורות אלו לא חלים כללים ויש לכך כמה סיבות. לפחות אחת מהן היא העובדה שצנזורה מתקשרת אסוציאטיבית לחומר מודפס. רכילות דיגיטלית ומוקלטת היא הרבה פחות מכוערת.

 

במרכזן של כמה מהפרשיות שהסעירו את הציבוריות הישראלית לאחרונה, שב על עצמו אותו מעשה נורא שמוציא את בעליו מכלל ישראל. כמיטב ההרגל מתפתח לאחר מעשה מרדף האשמים, על מי ישית הציבור ההמום את האחריות. מה שצרכני התקשורת העייפים לא מצליחים להפנים, מבין כל ילד יהודי; למקרים מזעזעים אלו יש לפחות שני אחראיים משמעותיים, ושניהם חולקים קורת גג אחת ושמה, תקשורת.

לאשם הראשון קשרי משפחה ישירים עם המושג לשמו התכנסנו – 'הצנזורה', גוף שצונזר לחלוטין מהמרחב החדשותי הכללי. אין צנזורות, זכות הציבור לדעת הכל. הכלל אומר שהציבור אוכל מה שמאכילים אותו, והכלל השני אומר שאל מה שהציבור אוכל הוא מסתגל. ככל שאתה שוטף את עיני הקורא בעדכונים על מעשים איומים, הינך מקרב את הזוועה אל שׂכלו והופך אותה לאפשרות לגיטימית. האשם השני זו הרכילות. היא רוצחת בדם קר. אז נכון שהצרה הזו שייכת לאנשים מהצד השני של המדינה, ולא לנו הישרים והתמימים. אבל היא כן שייכת לנו. לא תמצאו בחוצותינו רכילות גסה אולי, אבל רכילות סתם תמצאו. עוון לשון הרע הוא חטא נושן, הצרה היא שבמהדורה תקשורתית יש לחטא הזה צליל מקצועי, אם לא ריכלת אינך עיתונאי רציני. הלו, הלכות לשון הרע ורכילות עדיין אקטואליות.

 

 

בין יחיד ורבים לרבים ורבים

בס"ד

על הדברים הללו חשבתי לאחר שיחה עם ידיד, במהלכה גילינו מה רב כוחה של שיחת חברים לרפא ולנסוך כוחות נפש. הפלא בדו-שיח הוא, שאינך צריך לייעץ כדי לסייע לזולת, אינך נדרש אפילו לנחם. הדיבור לבדו, כשהוא נעשה מתוך הזדהות אמתית וחתירה לטוב, מכיל את כל המרקחות המרפאות. זה בעצם אחד הכוחות המדהימים שבורא עולם העניק לבריאה ושמה 'חברה'. נקודה זו חשובה במיוחד בעת שהחברה הופכת למרכיב דומיננטי ולגורם משפיע יותר מאי פעם.

החברה היא כלי וההמון הוא כוח. כלים וכוחות היוו תמיד אתגר עבור אלו שנבחרו לעשות בהם שימוש. אלא שאם בעבר חולקו הכלים במשורה והכוחות נותבו לבעלים בודדים, היום הם מוצעים לרבים. מה שאומר שהנשיאה באחריות נדדה אף היא לרשות הרבים. בעידן הקדום למנהיגים לבדם ניתנה הפריווילגיה לשרור בעמם, מתוקף מעמדם רק הם נדרשו לענות תשובות על שאלות ולהתמודד עם האשמות. אבל מה קורה כאשר מוסרות ההנהגה ניתנות להמון? העדר רועה את עצמו, ומקבלי ההחלטות הם-הם האזרחים?

בכמה הזדמנויות קיבלו ההמונים לאחרונה משמעות חדשה. ההמון הפך לישות והתגלה כמי שמסוגל להרוג, לרמוס, לשגות ולהוביל מהפכות לטוב ולמוטב. מקרים אלו מעוררים את השאלה, על מי מוטלת האשמה? מי זכאי לקרדיט? דפוסי חשיבה ישנים מכירים את החלוקה של 'יחיד ורבים'. היחיד הוא זה מי שקיבל אשראי למשול, לעמוד בראשות ממשלה, להוציא לאור עיתון. ההמון הוא החומר האפור מהיציעים. יתרונו של ההמון על פני היחיד מתומצת בזכותו להאשים. העדר יכול להאשים את הרועה בשגיאותיו. אבל זכות זו שמורה לו עד לרגע בו הוא חושק בכיסאו של היחיד.

תהליכים שכאלה מתרחשים כל העת, בסדרי גודל אוניברסאליים ובזעיר אנפין. מה ששינה את הגדרתו של ההמון אלו הכלים החדשים שהועמדו לרשותו, דוגמת הרשתות חברתיות המקוונות. בעבר הכירו רק  נוסחה אחת: הון-עיתון-שלטון. ולפתע הדרך אל תודעת ההמון קוצרה והתקרבה על הבית. ברגע שההמון זכה בכלים ובתהודה, הוא גם  איבד את זכותו להסתתר באפילת היציע. גנבת את ההצגה? האחריות עליך.

 

תהליך דומה עובר על החברה שלנו בכמה מישורים. פעם בראש הפירמידה מוקמו היחידים ובתחתית הצטבר ההמון. לפי תמונה זו הציבור שלנו ממוקם בתחתית, כמין 'חומר אפל' הצופה מן הצד על המושכים בחוטים. אבל אנחנו כבר מזמן לא שם. כציבור אנחנו מחזיקים במדיה מתקדמת וטכנולוגיות משגשגות. אנו מתבטאים היטב ויש לנו מה לומר בכל נושא. חרף זאת לא תמיד אנחנו מוכנים להבין את כוחנו. במה דברים אמורים: על פי הגישה המסורתית הציבור החרדי הוא קהל צופים. השחקנים הם השייגצים מהציבור הכללי – פוליטיקאים, אנשי תקשורת וכדומה. על פי תפיסה זו נוסחו רוב המינוחים בשפת מלחמת התרבויות. דהיינו, הרשעים על הבימה – הצדיקים בקהל. הרשעים שולטים – הצדיקים אנוסים. זו טעות מפליאה. כבר אין אנו קהל אנוס, אנחנו משפיעים ובעלי שררה. ובאותה מידה אנו גם אחראיים לרוב המפגעים הרוחניים, הם באים היום מבפנים. יש לנו הכל מתוצרת עצמית. הסכנה לא נשקפת לנו מראש הפירמידה, אנו מייצרים אותה באופן עצמאי – אם לא נשמר את עצמנו.

הדברים נכונים בזירה נוספת, ציבור בעלי התשובה בתוך העולם החרדי. אין זה סוד שההתמודדות האמתית מתחילה הרבה אחרי הסמינר המלהיב. רק שנים לאחר ההתחלה זה קורה להם – האנשים שהשליכו הכל אחר גוום למען הקדושה מוצאים עצמם מבחינה חברתית בתחילת הדרך, כלומר לפניה, דהיינו בשום מקום. ואז מגיע התסכול והטענות. הכל יכול להיות נכון וצודק, אבל הזכות להאשים כפופה למיקומך בהיררכיה, ומי שמחזיק בידיו את כוח ההמון כבר אינו יושב ביציעים, הוא ניצב על הבימה. גם על ציבור בעלי התשובה עוברת מהפכה חברתית, גם הם נעשים בעלי השפעה וזוכים ביכולת ביטוי עצמאית בתוך החברה החרדית. זכות זו חובה היא. המהפכה החברתית על שלל היבטיה, תובעת את ההמונים להיחלץ למען גורלם. הציבור החרדי מול הציבור הכללי, ציבור בעלי התשובה מול העולם החרדי, וכן הלאה. מה יכול ההמון לעשות עבור עצמו? מסתבר שהדבר הכי נחוץ והכי בריא הוא, רשת חברתית. לאו דווקא באמצעים מקוונים, אפשר גם בדרכים מסורתיות.

מאז ומתמיד פיגרה האנושות אחרי יצורים נחותים ממנה. כך גם בנוגע לחכמת טוויית הרשת החברתית. בעלי חיים רבים מנהלים את חייהם ומפיקים עוצמות מדהימות באמצעות ניהול רשתות. כך פועל נחיל נמלים וכך מתנהלות להקות ציפורים ענקיות. ציבור יכול לקום ולהפוך לענק, אבל הוא מוכרח לשם כך לוותר על התואר 'ננס'. הצעד הראשון הוא "איש את רעהו יעזרו". אנשים רבים כל כך משוועים לאדם נוסף שיזדהה עם מסלול חייהם ועם התמודדויותיהם. אולי רק נדמה לנו שבעיות גדולות דורשות פתרונות גדולים? לפעמים נדרשת רק תשומת לב. הזדהות. הקשבה. כל כך הרבה אנשים סובלים, וכל אחד מהם תקוע בסמטה חשוכה אחרת. אילו רק ידע שחברו מתמודד עם בדידות במרחק נגיעה ממנו, הכל היה מרגיש אחרת. את הפלא הזה מסוגלת לחולל שיחת חברים, דיבור אמתי היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. על החידוש הזה לא חתומה טכנולוגיית המכשירים החכמים, חתומים על כך צדיקים גדולים. הם המציאו את הרשת החברתית המשוכללת והאיכותית ביותר עוד לפני שנות דור.

מסתבר שכל מה שאדם צריך לפעמים מסתכם בזוג אוזניים קשובות ופה נוסף ממלל מילים טובות. אפילו אין צורך בניחומים, דרושה רק הזדהות. את המוצר הזה אין מי שמסוגל לספק טוב יותר מאשר הציבור לעצמו. לדבר ולדבר, ולחפש יחד אמונה וביטחון וחוסן. להבין שכולם עוברים את מה שכולם עוברים, וכולם פוגשים בתוך עצמם את החלש והרפה, את הפחדים והעצבויות. כולם רוצים להיות טובים ולחדול משדות מוקשים. הדיבור מסוגל לחולל פלאות, להעניק כוחות, לגרום לננס להיות ענק.