פוסטים

תפילה לבלתי מסוגל

אבי-אבי,

פשפשתי בכל פינות תוכיותי ולא מצאתי את שאוכל לפעול בעצמי. אין בי יכולת לנקוף אבר אילולא שאתה עמדי. אם-לא שהינך בתוכי.

ככל שאני מתוודע לחלל המקיף את קיומי, נמוג אני בחדלות אישיותי. באפס כוחי ותשות דעתי. מה כבר אני מסוגל לעשות? אפילו לחלום לא אוכל לבדי. אם חזונך לא ירוו את רעיוני הריני שב אל ימי עיבורי. הוגה בקטנות צרכי. שוגה בערבות דאגותיי, ואיני מאחל לעצמי אלא שלווה. שלוות שוטים-יגעים-נינוחים. שלוות עייפים שמוצאים נחמה בחיק קמטי זקנותם. שלוות חלכאי היקום. שלווה המונית.

ואילולא שתרעיף על עצמותיי העייפות חזון חדש. טיפה של תחייה. רצון חצוף לוהט. רגש חדש. ואם לא שתשקני מתשוקות הכמוסות – הריני שב אל עפרי אפרוריותי. ימי חולי. ארגז-חול ילדותי.

עד שאתה מופיע ככלות הקיץ הארוך והחורף הנצחי ושב ושותל בי רצון חדש, אמונה חדשה, תקווה גנוזה שחשבתיה אבודה…

ואז אני תמה עם עצמי: אם כן מי זה אנוכי? אפילו חלום אין לי…

ואולי מצאתי משהו – כשאני מזמין אותך להופיע מתוכי, לפעול מרמ"חי ושס"הי, אז אני עושה משהו שיש בו מעצמי.

אבל במחשבה שנייה, גם זאת אתה עושה, דרכי.

אהה, אבי-אבי. עצמי-עצמי.

סולם העולמות – ארבעה חלקיה של שחרית

סיימנו לעסוק בשלביה הראשונים של התפילה, מברכות השחר, קרבנות, ועד 'הודו'. חלק הקרבנות הוא ראשון מתוך ארבעה חלקי התפילה המכוונים נגד ד' עולמות, אצילות בריאה יצירה ועשייה. בתפילתו יהודי עולה בסולם המוצב ארצה וראשו בשמים. פותח בקרבנות שבעולם העשייה, נכנס ביצירה דרך פסוקי דזמרה. מעפיל ביוצר אור לעולם הבריאה, ובשמונה עשרה הריהו ניצב בעולם האצילות. לאחר מכן ירד השפע גם כן דרך ארבע העולמות בארבעה שלבים.

כאן המקום לפרוס את יריעת הביאור של ארבעת העולמות.

התואר 'עולם' מלשון העלם. ארבעה העולמות הם כמובן מציאויות רוחניות לגמרי. שלא כמו עולמנו החומרי. עולם הוא כביכול מקום רוחני שהמשל הקרוב ביותר אליו הוא 'קומה'. בבניין רב קומות יתכן שמבחינת המבנה האדריכלי קומה ראשונה תהה זהה לקומה עשירית, ובכל זאת זו קומה א' וזו קומה י'. בכל אחד מהעולמות יש עשר ספירות ושאר פרטים המשותפים לכל העולמות, הם נבדלים זה מזה מבחינת גובהם. הגדרת הגובה כאן מתייחסת כמובן למידת הזָכּוּת של העולם הנובעת מקרבתו לאלוקות.

בין אחדות לפירוד

על פי תרשים פשוט ארבעה העולמות מסודרים זה על גב זה. כאשר עולם האצילות למעלה ועשייה למטה. יש כמובן היבטים נוספים ומורכבים יותר. הסדר הזה מבטא את ההשתלשלות הרוחנית, מאלוקות מוחלטת לעולם חומרי כמו המקום בו אנו חיים. השתלשלות זו היא כוונתו של צור העולמים אשר עשה הכל בחכמה והתקין סדר של צמצום וירידה שלב אחר שלב מרוחניות מוחלטת המופשטת מכל צורה והגדרה, ועד חומריות מוחשית של עולם העשייה הגשמי. ההשתלשלות ההדרגתית הזו מוכרחת כדי לאפשר את קיומו של האדם כאן בעולם. אמנם עבודתו של יהודי להתייחס להשתלשלות גם בצורה הפוכה – כסולם לעלות בו ולשוב אל המקור. הרעיון הזה משמש מגמה עיקרית בתפילה.

בטרם נפרט את מהותו של כל עולם כשלעצמו, נציין את הקשר השורר ביניהם. בדרך כלל מתייחסים לארבעת העולמות כקבוצה של שלושה לעומת אחד. פעמים רבות שאנו מתייחסים רק לשלוש העולמות בי"ע בפני עצמם ואילו האצילות נבדל מהם. הסיבה היא היות עולם האצילות אחדות פשוט עם הבורא יתברך (כפי שיבואר לקמן), לעומת עולמות בי"ע הנחשבים לנפרדים ובעלי ישות עצמית. הקשר בין בריאה יצירה ועשייה שונה אם כן ליחס ביניהם לבין עולם האצילות, הנחשב נבדל ונפרד מהם. כמו כן מכיוון שכל עולם מבטא השתלשלות וירידה רוחנית – בין עולם לעולם פרוסה 'פרסה', מעין מסך מבדיל המעלים את האור ומאפשר לעולם הנמוך להכיל גילוי אלוקות במידה מדודה יותר.

חשוב לציין חילוק נוסף: עולם האצילות קרוי 'עולם התיקון'. לעומתו עולמות בי"ע קרויים עולמות הפירוד והשבירה. המשמעות קשורה במאורע שבירת הכלים שאירע בהיסטוריה הרוחנית של האצילות. בעקבות השבירה פרחו האורות למעלה, הכלים נשברו ושבריהם נפוצו וירדו מטה. אותם שברי כלים וניצוצות הנופלים, יצרו למטה את עולמות בי"ע. נמצא ששלושת העולמות הללו מורכבים מחורבותיו של עולם האצילות. עניין זה מתקשר עם העבודה הידועה שעולם העשייה רובו רע ומיעוטו טוב. יצירה חציו טוב וחצי רע. בריאה רובו טוב ומיעוטו רע, ואילו אצילות כולו טוב. נוכחותם של הטוב והרע בעולמות הפירוד נגזרת ממהות שברי הכלים שיצרו את אותם עולמות: בעשייה ירדו חיצוניות הכלים לפיכך מצוי שם הרע בעיקר. ביצירה ירדו כלים אמצעיים, משום כך ענינו חצי-חצי. בבריאה נפלו פנימיות הכלים הרוחניים, לכן רובו טוב. עולם האצילות הוא עולם התיקון משום שבו מתקיימת המציאות המתוקנת, זו הנבנית מתוך בירור הטוב מהרע. החלקים המבוררים של כל אותם שברי כלים, עולים ויוצרים את עולם האצילות. עבודת הבירור הזו נעשתה בחלקה (מדרגות נפש ורוח) על ידי בורא עולם בעצמו, והנותר נמסר לנו להשלים. קירוב הרעיון אל השכל הוא כך: כאשר אנו עסוקים בהתמודדות עם טוב ורע, הננו נמצאים בתחום עולמות בריאה יצירה ועשייה. אם נקביל זאת לנפש, הכוונה להתעסקות עם מחשבה דיבור ומעשה. בכל אחד מהחושים הללו מתקיימת מציאות מעורבת טוב ורע ועלינו לבררה. הבירור הוא עת מלחמה. העבודה במקום הבירור יוצרת את עולם התיקון. כל בירור של טוב מתוך רע יוצר בנפש מציאות מתוקנת. שבתית. מקום של מנוחה ושלווה. זהו עולם האצילות שבנפש. בתפילה, אנו מגיעים לשם בשמונה עשרה.

הנפש בעולמות

ארבעת העולמות מקבילות גם למדרגות הנפש. הבנת ההקבלה הזו חשובה בעיקר כדי להבין את יחסו של האדם ועבודתו במרחב הרוחני. חמש מדרגות בנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. נפש מקבילה לעולם העשייה. רוח ליצירה. נשמה לבריאה. חיה לאצילות. יחידה כנגד 'אדם קדמון' – זהו העולם החמישי שלא דיברנו אודותיו. ראוי להקדיש לו דיבור בפני עצמו.

העולמות מקבילות גם לכוחות הנפש. עולמות בי"ע הנחשבים 'עלמא דאתגליא' – עולמות הנגלים, מזוהים עם מחשבה דיבור ומעשה. כוחות אלו מעצם טבעם מגדירים את היות האדם 'נפרד': חושב, מדבר, עושה. כמובן בערכין המחשבה דהיינו עולם הבריאה, אף היא תֵחשב 'אתכסיא' לעומת הדיבור והמעשה שבעולמות יצירה ועשייה. עולם האצילות הוא 'עלמא דאתכסיא' קיומו גנוז באחדות פשוט עם הבורא. שם מקום הביטול המוחלט. למעלה מכוחות הנפש, אפילו למעלה מיכולת החשיבה. רק דבקות והִתכללות באלוקות. בספרים נמשל ההבדל בין אתגליא לאתכסיא לנבראים שבים המכוסים תחת המים שכל קיומם כלול ובלול במי הים. לעומת נבראי היבשה המקיימים חיים לאור השמש ותחת כיפת השמים. בנפש האדם הכוחות הפועלים בו נגלים, עצמאיים כביכול. חלק אלוק' ממעל מכוסה תמיד ועטוף בדבקות אלוקית. החילוק הזה מורגש היטב בחלקי התפילה השונים. בשלושת השלבים של קרבנות, פסוקי דזמרה ויוצר אור, אנו עומדים ומשבחים את השי"ת מתוך חושינו. משוררים בקול ומתארים את אשר העיניים מסוגלות לראות והמוח יכול להעלות על דעתו. בשמונה עשרה נאלם פינו דומיה, רגלינו רגל ישרה. בקושי התירו להשמיע קול מפה לאוזן, "וכל המשפיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה". תפילת העמידה היא תפילה בגבולות עלמא דאתכסיא.

 

 

 

שלוש-עשרה צינורות שפע – על סודו של המספר י"ג

חלק 'קרבנות' שבתפילה חתום בברייתא דרבי ישמעאל: "תנא דבי רבי ישמעאל בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהם". בסודה של ברייתא זו קשורים הנגלה והנסתר ונפלאות גוף האדם.

באופן מפתיע לכאורה מופיע המספר י"ג בנגלה המובהק וגם בנסתר. בתורת הנגלה יש לנו י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם – הכלים החזליי"ם ללימוד התורה והוצאת פסק הלכה. בנסתר מפורסמים י"ג התיקונים, 'תיקוני דיקנא' על שלל משמעותיהם הנסתרות. היש קשר בין המספרים? לכשנתבונן נמצא קשר טמיר ונעלם המאחד בין שלוש עשרה הכלים התלמודיים: קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב וכו', לאותם י"ג תיקוני דיקנא שבמאמרי הזוהר.

י"ג מידות התורה

ראשית, המושג לגופו. שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, הם הכלים המסורים לחכמים באמצעותם נלמדת תורה שבעל פה מתורה שבכתב והופכת למשנה, גמרא, ופסק הלכה. שלושה עשר הכלים הללו עושים מהתורה כולה, לאורכה ולרוחבה, מקשה אחת. שכן "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". באמצעות קל וחומר, גזירה שווה וכדומה, מעשירים חכמים את חלקי התורה העניים ומפרנסים אותם ממקום אחר. ברור לכל כי מקורם של שלושה עשר הכללים התלמודיים חייב להיות גבוה ונשגב. למעשה הם מוכרחים להימסר ממי שכל דרכי התורה ונסתרות צפונותיה גלויים לפניו. המשל הוא גוף האדם: למראית עין, היש קשר בין אצבע קטנה שברגל לאיבר כלשהו בגולגולת? רופא הבקי מערכות האנטומיה על בוריין יידע את התשובה. אמור מעתה: כדי לקשר בין רגל לראש מוכרחים להכיר את כל המכלול. כך גם בלימודי התורה. חכמים הקושרים פסוק מפרשה פלונית עם פסוק מפרשה שבחומש אחר, חייבים להכיר את כל הדרכים שקושרים את דברי התורה מראשה לסופה. זו כמובן ידיעה אלוקית.

כמו שלוש עשרה מידות התורה, גם י"ג מידות של רחמים הם כלים וצינורות המקשרים ממקום למקום. שלוש עשרה המידות נקראים גם 'י"ג תיקוני דיקנא' או 'י"ג מכילין' כלשון הזוהר. אלו שלושה -עשר מעברים רוחניים של שפע, באמצעותם נמשכים רחמיו האינסופיים של השי"ת אל הנבראים, והם רמוזים בשערות הזקן (המשמעות להלן בעז"ה). י"ג התיקונים הם גם האמצעי המקשר בין נגלה לנסתר. בין הנהגת הרחמים הגנוזה של 'אריך אנפין', לבין הנהגת המשפט והתורה הגלויה של 'זעיר אנפין'. שערות הדיקנא שהם למעשה 'תיקוני דיקנא' – ממשיכים את השפע הרוחני (מוחין) מהנהגת הנסתר אל הנגלה. בכך מפרנסים התיקונים הם מידות הרחמים, את ההנהגה הגלויה המתנהגת על פי דין, ברחמנות של לפנים משורת הדין. מובן שבשעת התפילה שאיפתנו היא לעורר את אותם ערוצים של רחמים על מנת להביא אל חיינו הנגלים הנהגה של לפנים משורת הדין, המתקות וישועות. היכן ואיך התגלו לנו בני האדם אותם מעברים עליונים של רחמים אינסופיים? חז"ל מלמדים שהיה זה לאחר חטא העגל.

בשעה שנתרצה הקב"ה למשה רבינו לכפר על חטא העגל, מסר בידיו מתנה – את המפתח לעורר ולפתוח בכל שעה, גם בתוקף הדין ולאחר החטא, את מידות רחמנותו שאינן כַלים לעולם. וכך דרשו חז"ל: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה בסיני ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם עוונותיהם". על המפתח הזה נאמר: "ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם, ובזמן שמזכירים אותן לפניו חוזרת מידת הדין לרחמים וסולח עוונותיהם".

 

שני המספרים הללו מקבילים אם כן, לא רק במשקלם המספרי, גם בביטויים הפנימי. אך טמון כאן עניין עמוק עוד יותר – הקשר בין תורה לתפילה.

י"ג תיקוני דיקנא

כפי שהזכרנו י"ג התיקונים קבועים בהנהגה העליונה הקרויה 'אריך אנפין', הם מופיעים בשערות הזָקָן 'תיקוני דיקנא'. עלינו להבהיר ששפת הדימויים הזו מקובלת ומפורסמת במאמרי הזוהר הקדוש, בכתבי האריז"ל ושאר המקובלים. זו שפת משל כמובן. 'תיקונים' או 'מידות' וכדו' הם צינורות של שפע דרכם שופעת הארה מהרוחניות הגנוזה ב'מוח' – היא המדרגה הפנימית של הנהגת 'אריך אנפין'. הפנימיות הזו אינה יכולה להתגלות בגבולות המציאות העכשווית. רק לעתיד לבוא תתגלה. אולם כבר בהווה, באמצעות 'שערות הזקן', מאירה ממנה הארה כלשהי. משמעותה של אותה הארה היא כל המתקה וישועה טובה שמתגשמת בהווה.

הניגוד המוחלט לכאורה של הנהגת 'אריך אנפין' הוא 'זעיר אנפין'. ניתן להבין זאת מהמשמעות המילולית: אריך – ארוך, אריכות אפיים. זעיר – קטן, קצר. אכן הנהגה 'זעיר אנפין' היא דרך המשפט, טוב ורע, אסור ומותר. אילו היה העולם נתון אך ורק להנהגת 'זעיר' לא היה לו קיום. אדם מוּעד לעולם, תמיד שוגה מוֹעד וטועה. רק רחמים עליונים מאוד יישמרו את קיומו. לפיכך, הדבר הנצרך ביותר בעולם הוא 'רחמים'. מקורם של הרחמים בהנהגת 'אריך', אך כיוון שאין שום כלי מציאותי שיוכל להכיל את אותם רחמים בלתי מוגבלים, מוכרחים הרחמים לעבור עלינו באמצעות 'שערות', אלו צינורות דקיקים המצמצמים את השפע ליכולת ההכלה של הנהגת 'זעיר אנפין'. נמצא שי"ג מידות של רחמים הם הכלי דרכו מאירה הנהגת העתיד לבוא אל ההווה. או תורה שבנסתר (המיוחסת לאריך אנפין) אל תורה שבנגלה.

הנהגות אלו סותרות לכאורה, אך למעשה דווקא חיבור ביניהן מביא שלמות. איך מחברים בין הקצוות? על ידי שעושים מתורה – תפילה. צדיקים מלמדים שכשם שהתורה יכולה להתגלות ולהצטייר לכדי הלכה ברורה רק באמצעות 'שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם', כך גם תפילה ראויה אמורה להתבסס על 'שלוש עשרה מידות של רחמים'. בשעה שיהודי מתפלל על התורה לזכות לקיימה, הריהו עושה שימוש בי"ג התיקונים העליונים ומעורר על עצמו ועל תורתו רחמים עליונים מהנהגת הנסתר. בכך הוא קושר בין נסתר לנגלה, בין עתיד להווה. ברייתא דבי רבי ישמעאל מסדרת את שלוש עשרה מידות התורה, וזו הקדמה נפלאה לתפילה שמטרתה לעורר שלוש עשרה מידות של רחמים. באמירת הברייתא אנו קושרים בין תורה לתפילה.

 

קיצורי דרך ארוכים מדי – בין תפילה להשתדלות

הממציא הדגול ניצב זקוף גו, גאה ומדושן סיפוק על עמדתו, מציג בגאון את פרי המצאתו ונהנה ללהג ולהסביר אודותיה בפני כל צופה מזדמן. אין לדעת איך הצליחו הממציא ופרי גאונותו, להשתרבב אל תערוכת הפטנטים היוקרתית, אך הם היו שם ללא ספק והיוו מוקד אטרקטיבי מרתק. המצאת המאה –  בכל אופן לטענת ממציאה – אמורה למגר אחת ולתמיד את הופעתם הדוחה של חרקים מכל מין וזן "ולהשאיר לכם בית נקי מנמלים" כלשונו. בפעם המי-יודע-כמה, שינן בעל ההמצאה את הוראות ההפעלה בפני קהל מאזיניו המתבוסס בצחוקו:

"פשוט ביותר. אתם לוכדים את החרק, מאלצים אותו לפתוח פה, ואז משליכים את הגרגר הזעיר אל לועו הפעור. עניין של כמה רגעים עד שהוא נחנק למוות… זהו זה בעצם".

רק מאזין אחד קשה הבנה ונטול חוש הומור, ריסק את רוממות המעמד: "ואם החרק כבר בידי, מדוע שלא אמעך אותו ודי?"

"צודק לגמרי", התאושש הממציא ומלמל,  "בעצם, גם זה רעיון…"

קיצור דרך ארוך מדי

מה לעשות. לפעמים אנחנו בוחרים מרצון להתחכם ולעשות דרך ארוכה ונפתלת תוך התעלמות מוחלטת מהדרך הקלה, הפשוטה, והישירה יותר. הנה דוגמא:

כמה אנרגיות מזרימים בני אנוש בערוצי השתדלנות, הריצוי ומה שנקרא, קשרים?

המון, ללא ספק.

תעשיה ענפה רוחשת ומתפתחת סביב אותה מלאכת מחשבת הנקראת 'אורג', כלומר – יוצר קשרים. אנשים משקיעים את מיטב כישוריהם, ומגירים את לשד כוחותיהם, וממצים את תמצית כח החשיבה ומעוף היצירה שלהם עבור טוויתם של אותם חוטים דקים ודביקים היוצרים את אותם 'קשרים' נחשקים אשר עיני כל חי נשואות אליהם.

"ההוא… נו טוב, יש לו קשרים…" נוהגות הבריות להשיח כל אימת שאחד מאותם 'ההוא', מצליח להשיג דבר מה לפנים מן השורה ומחוץ לגדר החוק היבש. העסקונה בוחשת היטב בקדרת השתדלנות המהבילה, ולא בכדי. שתדלנות קוצרת פירות, וכדאיים הם אותם פירות להשקיע עבורם גם שנים ארוכות של אריגת קשרים עקרים, רבבות חיוכי חנופה, ומליצות אין מספר. בבוא העת- כך יודע כל עסקן מתחיל, תקצור השתדלנות את פירות העמל. השטח הנכסף יוקצה עבור בית הכנסת של הקהילה, הסכום הנדרש ישתחרר לטובת המטרה הנעלה, הפקיד הקשוח יתרכך, והחוקה תתגמש.

הקשרים והפרוטקציות הצועדות בעקבותיהם, תופסים מעמד כה איתן ומרכזי בחיי המין האנושי, שחוט של קסם משוך עליהם, ומשווה להם כמין הילת 'כל יכול'. אם רק תדע עם מי לדבר ועל איזה לב לפעול, את מי לרכוש, ועם מי להתיידד, כי אזי העולם כולו נתון בידך… הלוואי.

 

לפעמים אנחנו מתנהגים כמו אותו איש נחמד שנהג לגרד את אוזנו השמאלית בעזרת ידו הימנית. או כאותו נהג וותיק שהחליט לעלות מהשפלה ירושלימה, דרך הכביש המהיר המוביל צפונה. משם הוא עלה שוב על כביש אגרה שלקח אותו במהירות וללא עומסי תנועה אל מחוז חפצו. או בקיצור, עושים דרך עוקפת ארוכה ונפתלת, תוך התעלמות מופגנת מהדרך הישירה והפשוטה.

במה דברים אמורים – באופן בו אנו מנסים להתמודד עם המציאות.

החיים מפגישים אותנו עם צרכים רבים ומגוונים, בעיות ואתגרים. מפגש שכזה דורש מאיתנו להתמודד, למצוא פתרון. האדם, שעה שהוא נתקל בצורך קיומי, עומד על פרשת דרכים. אמור להחליט באיזו דרך יבחר, היכן ואיך יבקש את הפתרון. בנקודה הזו יוצאות שתי דרכים. דרך ההשגחה, הניסים והתפלה. ולעומתה דרך הטבע, ההשתדלות והשתדלנות.

בלקסיקון המונחים של כל אדם מאמין, שמור מקום חשוב וקדוש למושג 'תפלה'. אבל לא אצל כל אחד היא ממוקמת ברשימת המועדפים. אל התפלה מגיעים בדרך כלל בסוף, ככלות האכזבה והייאוש מכל האמצעים האחרים. אחרי שנעשו כל סוגי ההשתדלויות, ואחרי שנדברו הדברים על כל הליבות האנושיים. או אז, כשכלו כל הקיצין, אומרות הבריות 'זהו זה, אין יותר מה לעשות, רק תפלה…'

וזו תופעה מאוד מוזרה. משום שאם אנשים מאמינים אנחנו, מדוע זה ירדה לה דרך התפלה אל תחתית הרשימה. מדוע נחשבת האפשרות הזו כַברירה השנייה. לאמתו של דבר, יש כאן מאבק עמוק ביותר. מאבק בין טבע להשגחה.

טבע, השגחה, ומה שביניהם

העולם מבוסס על שתי הנהגות. טבע והשגחה. ובין שתי ההנהגות הללו מחלק הנברא את חייו והמציאות את קיומה. הטבע כולל את כל מה שאומרות הסטטיסטיקות, מבוסס על ההגיוני והאפשרי, המציאותי והמוחשי. מצד אחד הוא נראה מבטיח יותר, צפוי ונגיש. אך במבט מפוכח יותר מגלה עולם הטבע פנים אחרות לגמרי. הוא אכזרי.

אם יש לך, אתה קיים. אין לך – אינך. אם אירע כך חייב להיות כך וכך. ואם קרה מה שקרה, אין ברירה זו התוצאה. מי שמסר את חייו למחלקת הטבע, גזר על עצמו חיי אומללות ושיעבוד תמידי. הוא מבזבז את כוחותיו, מרצו והגיונו, רק על ריצוי ופיוס. מתהלך בעולם כסהרורי, משתדל להקדים את המציאות בצעד אחד. לדעת מראש מה יקרה, להבטיח את מקומו ברשימת ההצלחה. להתנגח עם האיומים, להדוף מתחרים, להיאבק על מקומו. ו..כן, בעיקר לדבר על ליבם של אנשים.

וישנה דרך אחרת. ישירה.

ידיים עליונות הלא מנהלות את המציאות, שולטות בטבע, מנהלות מלמעלה את המערכות כולן. והידיים הללו הן ידיו של בורא עולם. וניתן – אם לנסח זאת בפשטות, לפנות אליו ישירות, לבקש, להתחנן, ולהשיג תוצאות. לזאת ייקרא תפלה.

הדרכים הללו, ההשגחה (תפלה) והטבע (השתדלות), לא נולדו היום, ימיהם כימות עולם, ועל הצומת הזו עמדו אישים רבים למין ראשית ההיסטוריה ועד ימינו אנו. האדם בכל העיתים נדרש להחליט אנה מועדות פניו, לדרך התפלה, אם לדרך הטבעית. וההחלטה הזו הרת גורל היא.

המתפלל הראשון בהיסטוריה היה אדם הראשון. הבריאה שנבראה בששת ימי המעשה, היתה כמעט מושלמת עוד קודם שהופיע במרכזה האדם. היא היתה רק כמעט מושלמת, משום שפרט אחד בלבד חסר היה לה, תפילה. ואת הפרט הזה אמור להשלים האדם. המציאות של קודם בריאת אדם הראשון, היא מציאות מוכנה מאיליה. בורא עולם יצר אותה, הכין אותה, וייעד את משאביה עבור האדם. מאומה לא חסר במעשי בראשית, בששת ימי המעשה נברא עולם ומלואו בדבר השם, ובכל זאת, קודם שנברא האדם אומרת התורה "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" וכל כך מדוע –  "כי לא המטיר… ואדם אין לעבוד את האדמה". הבריאה מחכה לתפילתו של האדם. למעשה – אומר רש"י, עמדו הצמחים על פתח הקרקע כבר מיום שלישי, אך רק לאחר שבא אדם הראשון והתפלל עליהם, "ירדו הגשמים וצמחו האילנות והעשבים".

הנתונים כולם קיימים תמיד עוד טרם הופעתו של האדם. הכל קיים, חסר רק מישהו שיבקש על כך. בקשה זו הזמנה, ובשעה שהנברא מבקש מבוראו להשפיע, הרי הוא מזמין את הבורא לשכון בעולם.   וכאן מתרחש המפגש בין טבע להשגחה. טבע, זה לחיות את המציאות בלי לבקש עליה. השגחה, זה לקבל את המציאות מידיו של בורא עולם.

לבחור היכן לחיות

לאמתו של דבר, הבחירה ניתנה בידינו. באיזה עולם נבחר לחיות. בעולם המובן מאיליו, עולם הטבע, הסטטיסטיקות וההסתברויות. או בעולם הבלתי צפוי, הניסי והמפליא. אין זו רק שאלה של נקודת מבט, זו שאלת קיום. היכן אתה חי, בנס או בטבע.

חיי טבע הם כאלו בהם הריבונו-של-עולם שוכן רק בבית הכנסת. ואילו על התחומים האחרים, חולשים אחראיים אנושיים. כשכואב, הכתובת היא רופא. פרנסה קשורה לעבודה. עסקונה פותרת בעיות ביורוקרטיות, ובקיצור דרך עוקפת. חיים שכאלה מתנהלים בעיקר באמצעות אנשים, תלויים ועומדים על מילה אחת של פלוני, והחלטה של פלמוני. ויש לומר שאנחנו מבזבזים בכביש העוקף הזה, הרבה מהאנרגיות הטובות שלנו.

אבל גם בעולמו החומרני של האדם הטבעי ביותר מבליחות לא אחת קרני הוד של השגחה. הבעיה מתחילה כשדוחקים את רגליה של ההשגחה אל ההגדרה האטומה 'סיפורי השגחה'. כאילו נאמר, מקרים יוצאי דופן של השגחה. ההשגחה עשויה להיות 'אורחת' בשגרת חיים טבעית. אך היא יכולה גם להפוך לדייר קבוע, לבעלת בית על מכלול חיינו. אך לשם כך יש לפתוח בפניה דלת. לבקש.

האדם, בייחוד מכל שאר יצורי בראשית, מצויד ביכולת מיוחדת. הוא מסוגל לבקש. יש לו גם את הכלים לְרַצוֹת ולפייס. אך לפעמים היכולת הזו מבוזבזת על אוזניים זרות. נוטפת ונשפכת לריק על ליבותיהם של בני אדם שאינם יכולים לעשות הרבה יותר מלהנהן בחשיבות עם הראש. אדם ניחן ביכולת לעורר את רגשות הזולת, וזה חשוב. אך חשוב בעיקר להפנות את היכולת הזו לכתובת הישירה והמדויקת. לפתחו של בורא עולם.

 

 

תפילה לבורא הרגעים הקטנים

 

אלוקי,

עולמך בורח לי מבין האצבעות, ועוד מעט אעמוד ריקן לפניך ואתבייש ואכוף ראש.

רבים אומרים לי: לשם אף אחד לא הגיע בסדר. כולם יצאו מכאן אשמים, מבוזבזים, פושטי רגל.

ואני אמרתי לנפשי, לא יתכן. החיים הם לא רולטה ולא משחק כדור רגל.

אבל השם, באמת. לפעמים נדמה לי שהם צודקים. בחיי, כמה פעמים נכשלתי! כמה הזדמנויות החמצתי. כמה פעמים הכעסתי אחרי שהבטחתי להיות בסדר.

ריבונו של עולם, כל שטות מכשילה אותנו. על זוטות מעדנו. על קטנות החלקנו. אמרנו לנפשנו שנהיה טובים, שלא נכעס, והנה איבדנו ראש. הבטחנו שנקבל על עצמנו ומהר מדי שכחנו וגנבנו וחמסנו, ובגדנו. גיעוולד! אתה לא חושב ככה?

והאמת אלוקי, אתה יודע.

אנחנו רוצים את זה?? בחרנו את זה?? אם היו אומרים לנו 'התרצו להיות רעים?' היינו מסכימים?

אתה יודע. גם לאחר אלף נפילות, אם רק מזכירים לנו את המשהו שגורם לנו להאמין שיש בנו רצון – מיד אנחנו צדיקים גמורים. אם רק מגרשים לנו מהלב את הרוח שטות – תיכף אנחנו רצים אחריך, עפים בעקבותיך לכל מקום.

…והנה שוב ניסיון, ובא לנו לצרוח אפילו שדיברנו אתך לפני שתי דקות.

אז מה? תגיד לשטן בשמנו: אז מה לכל הרוחות, אז מה?? הוא עושה עלינו כסף?! הוא גדול על אנשים קטנים.

מי אמר קטנים?

אלוקי,

אם ככה נראית השיחה בנינו, אנחנו גדולים.

 

ריבונו של חיי,

חשבתי שאם אחכה ליום בו אהיה צדיק, הוא אולי יבוא, השאלה האם אני אהיה. חשבתי שאם אחכה ליום שאנהל יומן מסודר, יחלפו כאן אולי יובל או שניים. חשבתי שאם לא עכשיו אז אין מתי בעצם.

ולכן…

ולכן אלוקי אבקש ממך רק זאת –

תן לי את האור הקטן שיצביע מה לעשות עכשיו. הצל שעה אחת מחיי, השעה הזאת. עזור לי לחטוף את הרגעים הללו ולהעתיק אל הנצחיות. הושט לי ידך מעבר לגלגל הזמן ותן לי לצעוד לפחות צעד אחד נכון, צעד אחד מכוון, צעד אחד מחוץ למעגל הסגור הזה.

 

ריבונו של חיי,

חשבתי שאבקש ממך רק זאת –

הנח לי לנצח רק הפעם הזאת. לגנוב את פיסת חיי הנבראת עכשיו. לפזר זרעים של תקווה על המשעול שבעקבותיי. לשתול עציץ קטן במקום בטוח. לעשות מעשים שלא אתחרט עליהם מחר או עוד שנתיים. לומר מילים שילוו אותי בעתידים שיפציעו אחרי שיכבו האורות.

עזור לי אלוקי להיות טוב לרגעים קטנים. להיות טוב בין אנשים טובים, אפילו קטנים, אפילו קצרים, אבל שנהיה ולו לרגע נצחיים.

מסכים?

 

 

פרשת בשלח – לצלוח בשלום אוקיאנוס

מחשבות עלולות להוציא אדם מדעתו. מחשבות עשויות גם לרומם לפסגות דעת ואמונה טהורה. מחשבה זו מלחמה לא פשוטה. הנצחון בקריעת הים.

כמו מגדל קלפים קורס, זהו הדימוי שהצמידו הבריות למפולת שפקדה את שורת התאגידים בבעלותו של איש העסקים הממולח. הבעלים גופו, האיש הממולח והמפוכח מצא את עצמו במקום אליו לא חלם להתדרדר אי פעם. פשיטת רגל עוד לא היתה כאן, אך מפולת חמורה בהחלט.

יותר מכל איימו למוטט אותו המחשבות. הן טרדו אותו יומם וליל. הרבה יותר מכל נושיו הרבים. הוא מצא את עצמו מתהלך כסהרורי. אינו מסוגל לפתוח ספר. להתרכז בתפילה, לחשוב כראוי. כשהכל החל להראות סימני קריסה, הגיעה לפתע הצעה מעניינת. הוא הבין, כאן מוכרחים להצליח, אהיה חייב לפעול כראוי, גם אם אינני כזה. זהו סיכוי אחרון.

ואז באה התפילה. שום מוצא אחר לא היה. הוא פשוט ביקש במילים פשוטות, קפואות ומיוסרות. 'אבא, תן לי טיפה אור, בהירות. יותר אינני יכול'. הישועה לא נחתה משמים. אך דיבורים נוספים שכאלו פתחו בלב הבהול צוהר. מחשבות חדשות הופיעו, ועימן התיישבה מעט הדעת. את הצעד המשמעותי הוא עשה מתוך שיקול דעת של הימים הטובים. מתוך בהירות.

***

השבוע התרחש הבלתי ייאמן. יצאנו ממצרים. מאחורינו ממלכת עריצים קורסת, מלפנים מדבר שומם. עמוד אש וענן מפלסים לנו דרך, וענני הכבוד מקיפים מסביב. ממצרים נמלטנו, אך לעת עתה רק כמעט. שלושה ימים לאחר מכן, החל המרדף. בנו עצמינו, לא יכולו הטמאים לגעת. אך החיצים האכזריים נורו לעברינו.

את מצרים הגלותית הותיר כל יהודי מאחוריו, שעה שבשורת הגאולה צוותה עליו לנטוש עם שחר את ארץ הגלות. מצרים וקגלסיה נותרו מאחור, אך החיצים המצריים, המשוכים בסמים מרים של מחשבות רעות, גלותיות ומשעבדות, עודם רודפים. למחשבה כח עצום, לטוב ולמוטב. כה גדול כוחן של מחשבות, שאפילו היהודי הנגאל המצוי מחוץ לחומות מצרים, עלול חרף חירותו החומרית, להמשיך ולחוות גלות בחדרי מוחו.

מלחמת מוחות

המחשבה עיקר האדם. במקום זה הוא מבלה רוב יומו. שם שרוי רובו וכולו. והמחשבה רחבה לאין שיעור, כמו אוקיאנוס עצום, עיתים סוער זועף, עיתים נוח ושליו. אך אף בר דעת לא יכניס את עצמו לתוככי אוקיאנוס סתם כך, ללא ספינה. המחשבות מקיפות אותנו תמיד, בלימוד התורה, בעיצומה של תפילה. בלכתך בדרך, בשבתך, בקומך ובכל רגע. מחשבות עלולות להוציא אדם מדעתו. מחשבות עשויות גם לרומם לפסגות דעת ואמונה טהורה. מחשבה זו מלחמה לא פשוטה.

צדיקים חיים כאן בעולם, אך הם אינם כאן. שרויים הם בעולם טהור, אמיתי ומקושר, של מחשבות טובות. מטיילים בהיכלות זוהרים של אמונה, השגחה, דבקות והשגה. לכל יהודי חלק בגן עדן המחשבה. צריך רק להתעורר ולהכנס לשם. אך לשם כך מוכרחים להשיג ספינה ראויה.

על מנת לצלוח בשלום את אוקיאנוס המחשבות, ואף לשייט עליו בשלווה של אמונה והתקשרות, יש למצוא צמצום כלשהו. רעיון אמיתי, מחשבה של אמונה והתפעלות מגדולת הבורא. ספינת מחשבה בטוחה שתוביל את השכל בישוב הדעת על פני הגלים. אדם בעולם ללא ספינה, מוצא את עצמו מהר מאוד, מיטלטל וצולל במים אדירים של דאגות, כעסים, פחדים והבלים. התקרבות לצדיקים, פותחת בפני האדם את שערי החיים. הצדיקים מכניסים את מבקשי דעתם בתוך צמצום טהור ונקי של מחשבות טובות. אדם מתחיל להשתמש בשכלו באופן הישר והראוי. מוצא בכל דבר את הטוב, רואה בכל מקום חסדים, ופותח את פיו תמיד ב'שירה חדשה'. כך מתנהלים חייו של הדבק באור התורה.

השאלה הגדולה היא, מה יהיה עלינו, האנשים המבקשים את דרכם אל ספינת התורה והטהרה. ממצרים כאמור, יצאנו. אך אל הגאולה גופה טרם נכנסנו. חיצי המחשבות מרעילים את השכל מאיימים להטביע אותנו במים אדירים.

הגאולה האמיתית של אבותינו מגלות מצרים, התרחשה על הים. שם, רגע לפני שסוסי פרעה, רכבו ופרשיו השיגו אותם. הבזיקה באור יקרות התגלות אלוקית עצומה, כמו זו של מתן תורה. קריעת ים סוף היא הפצעתה הראשונית של קבלת תורה (זה"ק ולקו"ה בכ"מ). עד לרגע בו נקרע הים, שלטו המצריים על ישראל, אם לא על גופותיהם, בהחלט על מחשבותיהם. קריעת הים האירה את קדושת ישראל בשורשה. ושם, על הים, נכנסנו למעשה בשערי הקדושה.

קריעת הים פרטית 

כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו פעמים רבות במצב של קודם קריעת הים. הבה נראה איך נהגו אבותינו בעת כזו.

שאלות רבות יכולות היו להשאל מול שצף הגלים, ואימת מצהלות סוסי הרודפים. מה טעם יש להוציא אותנו ממצרים באותות ומופתים, אם שלושה ימים אחר כך, שוב אנו מאויימים בטביעה או הרג. אולם אבותינו בחרו שלא לשאול אף אחת מכל אותן שאלות עצומות. הם כן פתחו פה ושאגו, צעקו והתחננו לישועה. ואז, דווקא כשלא שאלו שאלות, רק קפצו פנימה באמונה ובטחון, הופיע הנס.

קריעת ים סוף זהו הנס הנצרך ביותר עבורנו. התגלות, הבזק של דעת. גם בתוך סער שוצף של מחשבות ודאגות, יכולה מחשבה אחת בהירה, הכרה של אמונה, לחולל נפלאות. הנס העצום של ים סוף, היתה התגלות הדעת שהפציעה והאירה שם לכל אדם, גם לשפחה. הנס העצום היה העובדה שכל יהודי יכול היה להכנס אל ים החכמה ללא חשש טביעה, בגלי המחשבות והבלבולים. והנס הזה מתרחש גם היום בתורתם של הצדיקים.

כעת, כשעומדות הרגליים בגדה השניה. יש להיזהר שלא לשוב חלילה על המצב הקודם של טרם קריעת הים. לשם כך מוכרחים להיצמד מיד להודיה. על שפת הים אמרו ישראל שירה. רק שירה והודיה תוכל לשמר בנו את בהירות האמונה.

האם העולם פועל מעצמו? (מבט על עבודת התפילה)

יהודי המבקש הבנה במהות עבודת התפילה עשוי לתמוה: בספרים הוא לומד על עולם של פנימיות המציב אותו, האדם, במרכז ההוויה ומוסר בידיו את מפתחות השפע כביכול, לאמור: בתפילתך הינך פועל נשגבות, ממתיק דינים, בונה עולמות וממשיך שפע. העולם רובץ על כתפיך. אך בשעה שהוא יוצא אל החוץ, בעיני בשר העולם בלתי ניתן לשינוי. קבוע, חוזר על עצמו.

יתרה מזו. אם עבודת התפילה כה חיונית, הייתכן שמיליארדי יצורי אנוש שאינם מתפללים ואינם בני ברית יהיו ניזונים מכל טוב ללא עבודת התפילה, לימוד תורה או קיום מצוות? ואם כן, מה הועיל יהודי בתפילת?

והדברים יתיישבו עם הצגת יסוד חשוב בהבנת ההנהגה הרוחנית.

ייחוד פנימי, וייחוד החיצון

בכתבים מובא שישנם בהנהגה העליונה שתי בחינות של 'יחוד' והמשכת שפע: האופן הראשון קרוי 'ייחוד פנימי', השני 'ייחוד החיצון'. שני סוגי הייחודים הללו הינם מקורות להמשכת שפע וקיום עבור כלליות הבריאה, כאשר הייחוד החיצון משמש מקור קיום לחיצוניותם של העולמות, וממשיך נשמות של מלאכים. ואילו 'ייחוד הפנימי' מחייה ומחדש את פנימיות העולמות ומאציל נשמות בני אדם. המושגים הללו דורשים ביאור:

עינינו הלא רואות איך העולם למראית עין כמנהגו נוהג. מדי יום ביומו, עונה בעונתה ושנה בשנה. מציאות זו אינה נוטה להחלפת צורה, היא קבועה. ובכל זאת בפנימיות המציאות היא מעין סולם, רגליו בארץ וראשו בשמים, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. מי שלומד מעט על פנימיות עבודת התפילה מגלה עולם אחר. עליות ותיקונים, ייחודים והשפעות. פעולות לאין מספר.

אכן, שני עולמות לפנינו. עולם חיצוני בלתי משתנה כלפי חוץ. ולפנים ממנו עולם פנימי המחליף גוונים, פושט ולובש צורות. מתעלה. מתרומם, ומתחדש ללא הרף. על קיומו של העולם החיצוני אין הבחירה שלנו משפיעה. משום שעיקר עבודת האדם היא בפנימיות העולמות – משם נמשכה נשמתו. איך אם כן מתקיימת החיצוניות? ובכן, הנהגת חיצוניות העולמות מתקיימת ברצון השם יתברך לבדו.

הקיום הזה נמשך מאותו 'יחוד חיצון' שהזכרנו למעלה. זהו מקור השפעה 'גרוע' יותר. קבוע ובלתי משתנה מחד, אך נמוך וחיצוני מאידך. הייחוד החיצון בכוחו לחדש ולהזין את הקיים, אך אינו מביא השפעה ובריאה חדשה. ההנהגה הזו אפוא משמרת את פני תבל, ממנה ניזונים מיליארדי יצורים ארציים ואומות העולם, ובמידת מה אף אלו שאינם מוכנים לסמוך ממש על השגחה ותפילה. בספרים הקדושים מוכרת ההשפעה הזו גם בשם 'שפע של בהמה', דהיינו מקור ממנו יונקים את קיומם בהמות וחיות שאינם נדרשים 'להתפלל' כדי להשיג את מזונם.

לעומת זאת שפע וקיום פנימיות העולמות, והיכולת להמשיך מחדש 'נשמות חדשות', תלויה ב'יחוד הפנימי'. ייחוד נעלה ומרומם זה תלוי בעבודת האדם, בבחירתו. את ה'ייחוד הפנימי' ניתן לעורר רק על ידי 'התערותא דלתתא'. מתוך מסירות נפש המעוררת לעילא את הרצון להשפיע. על מקור השפע הזה נסמכת ההנהגה הרוחנית הפנימית, המתחדשת, המתעלה מיום ליום.

כעת בין נבין.

השקפה על העולם במשקפי חיצוניות תראה לנו עולם כמנהגו נוהג. התפילה כביכול ח"ו אינה מעלה ואינה גורעת. המחזה הזה נכון כל עוד הינך ניזון משפע חיצוני 'שפע של בהמה'. כאשר הינך נעשה קשור לשפע פנימי יותר, המציאות סביבך אף היא תעשה תלויה יותר ויותר על תפילה, השגחה וניסים. הרעיון הזה מתבאר היטב במאמר הגמרא: (קידושין פ"ב:) "אמר רבי שמעון בן אלעזר, מימי לא ראיתי צבי קיץ, וארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער… אלא שהריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי". כלומר, בעלי החיים הנחותים בדרגתם זוכים להשפעה סדורה שאינה לוקה בחסר ושינויי הנהגה. אולם זוהי מעלת האדם, שהוא מסוגל לפעול ב'פנימיות', לעורר בעצמו את המשכת השפע החדש. ומסיבה זו גם לשגוג ולהרע ח"ו ולקפח את פרנסתו, אשריו שככה לו. לבהמה אין השפעה על המקור הזה. נוכל לשאוב מכאן הסתכלות מכוונת יותר להיכל התפילה.

מהי תפילה ראויה?

ראשית הבה נשאל: האם ראוי לנצל את היכולת להתפלל כדי להציג משאלות ולבקש בקשות? הזוהר הקדוש מכנה סוג מסוים של תפילות, 'תפילת כלבים': "דצווחין ככלבא הב, הב. הב לנא חיי הב לנא מזונא" – שצווחים ככלב, 'הב, הב' דהיינו, תן לנו חיים תן לנו פרנסה (תיקוני זוהר תי' ו'). מאידך, הלא תיקנו לנו חז"ל לבקש בתפילותינו על כל חיסרון וצורך, הן ברוחני והן בגשמי.

אלא בוודאי היסוד נעוץ באופן הגישה לתפילה. בעיניו של יהודי החי 'פנימיות העולמות' כל סוג של חיסרון בממון, בריאות וכדו' זוהי השתקפות של מצב השכינה. חסרונה. ירידתה או עלייתה. איש שכזה ניגש לתפילה כאל 'צורך גבוה'. הוא מקושר אל מקור 'הייחוד הפנימי' כעת גם אם יתפלל על צרכיו ויבקש, אין זו תפילת הכלבים. משום שהוא אינו 'מנותק' מההשפעה הפנימית ואינו ניזון משפע של 'בהמה' – חיצוני. התפילה שלו מעוררת למעלה את המקור הפנימי, וכעת גם אם יבקש על מילוי צרכיו ומשאלותיו, את השפע הוא מקבל מ'ייחוד הפנימי', משפע של אדם.

אך כאשר הגישה לתפילה אינה אלא כאמצעי למילואי צרכים. מבלי לקשר את החסרונות והבקשות האישיות למצב הרוחניות ותיקוני השכינה – הרי מקור ההשפעה שלו חיצוני, כבהמות נדמו. תפילה שכזו אינה אלא 'הב, הב'.

(פרי עץ חיים שער קר"ש ה', וליקו"ה עירובי תחומים ה' באורך).

פרשת בהעלותך – לעבור את הקיץ בשלום

העולם שסביב מרתק ומלא עניין, בסערת העניינים הבוערים אנחנו פשוט מתפזרים ונאבדים. ויש דרך לשוב ולהתרכז גם באמצע הקיץ.

המשרה הנחשקת נעמה לרואה החשבון הטרי יותר מתלוש המשכורת בעצמו. המפעל הגדול, מאות העובדים, ובעיקר חדר הקפה. את המשרד האישי העדיף מה שפחות לאייש. במקום כה מרתק חבל לאבד זמן בין ספרות ומחברות. המסדרונות העמוסים, הרכילויות הפנימיות, סיפקו לרואה החשבון המון עניין. עבודתו המשמימה נדחתה מיום ליום. מדי פעם אילץ את עצמו לעיין בחומר, התאמץ להתרכז, ביצע מספר פעולות ומיהר להפסקת ריענון חדשה.

לקראת סיומו של החודש השלישי, התקבלה בקשת הדו"ח מהמשרדים הממשלתיים. רואה החשבון כמו נחת מהרקיע, אין באמתחתו אפילו מחצית עבודה. ביקש לדחות את המועד לתאריך האחרון הבא. בשבועות הבאים התרחשו במפעל מספר אירועים חריגים, הוא חש עצמו מעורב במדרגה ראשונה, לא יכל להרשות לעצמו להתרכז בעבודה.

במועד האחרון מופיע המנהל ומודיע כי יומיים נותרו להגשת החומר. הזמן לחוץ, והחומר מתגלה כבעייתי. ההזנחה הפכה אותו לחידה סתומה. ככלות מחצית יום של מאמץ עילאי, מצא עצמו רואה החשבון ללא מוצא. בצר לו נעמד על רגליו, תקע עיניו במחברת, והחל משנן את הספרות בקול גדול. פעם ועוד פעם, חצי שעה, שעה. הריכוז חזר אליו לאט. בערב קיבלו הנתונים צורה וסדר. המח התבהר ופתרון כלשהו החל מנצנץ באופק. בימים הבאים היה רואה החשבון מרוכז בעבודתו כפי שלא היה מעולם. החדשות הסוערות כבר לא עניינו אותו, גם הקפה נותר מיותם על השולחן. כל יישותו מרוכזת בחישוב מבריק שהולך ופותר את התסביך.

***

זה עתה פנינו לאחור מההר העשן, הקולות והברקים. ממרחק הזמן והמקום ניתן לראות בבהירות יותר את המעמד הגדול. חג העצרת, קבלת התורה, התחדשות הנשמה, כל אלו יכולים להיראות בבהירות יתרה דווקא מתוך אספקלריית הריחוק.

קיבלנו תורה, וכל יהודי מאמין בכך. התורה היא חיינו, וכל לב רוחש על כך. האוצר היהודי ששוכן כעת בקרבנו, צורב בדעת ומבקש בכל לשון 'שמרוני'. כל אחד מאיתנו זכה בוודאי להתחדשות פנימית נפלאה, בעלי נפש וזכות זכו אף להתרגשות והתעלות מיוחדת במינה. רישומי ההוד יכולים לפרנס עבודת השם של כמה חודשים לפחות, והתורה שקיבלנו היא תוחלת החיים לשנה הקרובה לכל הדעות.

דא עקא, העולם אליו אנו נקלעים בצאתנו מעם ההר, עולם קייצי הוא. אוויר נאה, מסביר פנים, חמימות של שמש ומרחבים של חומר. העולם נושף בעוז 'חופש'. הבריאה מזמינה לשוט ולטייל, להתבדר ברוח הקיץ ולהתאוורר. אל המציאות של אחרי שבועות אנו נפלטים על כורחנו. בחדרי המח והלב עוד שוקקת המתנה היקרה, האצורה חדר לפנים מחדר. נשמה חדשה, רגשי קודש, רצונות טמירים, רוח חדשה ודעת בהירה יותר. והגוף מצוי ברובו בעולם של חולין.

את העולם הזה אנחנו חווים בכל החושים. חדרי המח בהם עצורה הנשמה החדשה שאך עתה קיבלנו, פתוחים לכל ד' רוחות. חלונות הראש, העינים, האוזנים, החוטם והפה, פעורים ומקבלים מכל רוח המנשבת עליהן. האוזניים שומעות שיחות של חולין, חדשות לוהטות, שיחות ודיבורים. מעט לשון הרע מתובלת בשיח חברים. קורטוב ליצנות ודברים בטלים, ועוד אי אלו דברים שהעולם התחדש בהם. העיניים סופגות את גווני החומר והטבע. הנפש נמשכת מבעד לחלונות החושים, הריח האווירה וההרגשה, כל אלו חובטים על חלונות הדעת, והתורה שאך עתה ניתנה בנו בלהט מצטננת ושוקעת בשכחה.

ב'שבועות' האחרון קיבלנו את משרת חיינו. עבודה בחשיבות עליונה, לוח זמנים עמוס והמון סידורים קדושים וחשובים הנוגעים למלכות דקדושה. הקיץ שעוטף אותנו כעת עלול בהחלט להעסיק אותנו בכל שפעת רעיונותיו, להריץ אותנו יום ולילה בין חשק לדאגה, מתשוקה לתקווה נכזבת. בסופה של שנה אנו עלולים להימצא חלילה באותה נקודה. מרוקנים מכל זיכרון, והרבה קודם לפסיעה הראשונה.

מילים שמסוגלות לעורר מתרדמה

העולם שמחוץ למתן תורה מסוכן, והרפואה שלו ממתינה לנו בדיוק שם בקבלת התורה. התורה הקדושה מכילה את הכח להחזיר אותה תמיד אל נקודת ההתחלה בקבלת התורה. אל האור המופלא הזה קודם שעכרו אותו הימים והמאורעות.

התורה, מעבר לקדושתה ורוממותה היא ספר. ספר המורכב מאותיות ותיבות. כמו בכל ספר, גם את תורתנו הקדושה ניתן פשוט לקרוא. לומר ולבטא בפה מילים ומשפטים. כלל נקוט הוא בידינו שהקול מעורר את הכוונה. גם כשאורה של תורה נעלם, האותיות עודן מצויות בינינו. כל אחד יכול לבטא אותיות של תורה גם בלי מח גם בלי לב. החידוש הנפלא הוא, שהקריאה הפשוטה הזו, כשהיא נעשית בכח וחוזק, בצעקה והגברת הקול, מסוגלת לעורר את המח מתעלומותיו, להוליד את הדעת מחדש ולגרום לנו לעמוד שוב למרגלות ההר העשן, ולהאיר את הלב בחמימות קבלת תורה.

את הסוד הזה מגלה רביז"ל בתורה כ"א. שם הוא מבאר שכשהמוחין והדעת מצויים בהעלם ועיבור, צעקה בתורה ותפלה מסוגלת 'להוליד' אותם. בבחינת "ושמע צעקתנו יודע תעלומות" כלומר, כשהדעת והשכל אינם מאירים לנו, העצה היא, לצעוק אל השי"ת שהוא "יודע תעלומות", ורק הוא יודע היכן ואיך 'נעלמו' המוחין שלנו, וכשאנו צועקים הוא מאזין ומושיע.

כשהמח סתום ואטום, והלימוד נעדר חידוש וחיות, זוהי קטנות. הדרך ליציאה מקטנות והעלאת שלהבת הלב מחדש, הוא דיבור פשוט בקול ואפילו בצעקה בתורה או תפילה. הדיבורים והקולות שאנו צועקים גם מתוך חושך וחוסר עניין, בוקעים את מסכי האטימות והשכחה, יש מי שמאזין להם, ורק הוא יודע להשיב תעלומות.

שבעת הנרות – חלונות הנפש

בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות הדלקת הנרות במנורה הטהורה שבבית המקדש. אהרון הכהן מצווה להעלות את הנרות "אל מול פני המנורה", ועל הפסוק הזה מגלה רביז"ל איך עלינו לקדש את שבעת הנרות, הלא המה נקבי הראש, העיניים, האוזניים, החוטם והפה, כך תעלה שלהבת הלב ותתגלה הארה שתתקן הכל.

המשכן של המח והדעת הוא בראש, החלונות דרכם מושפעת הדעת הם שבעת נקבי הראש. את הנקבים הללו המתייחסים לשבעת קני המנורה הטהורה יש לשמור מאוד. לכל נקב יש "עשה" ו"לא תעשה". העיניים אמורות לראות קדושה, ובאותה מידה להישמר מפני ראיית רע. כך גם בשמיעת האוזן ובריח החוטם ודיבור הפה.

עבודת העלאת שלהבת הנרות שייכת לכל יהודי בכל יום. כשמטיבים את נרות המח, כששומרים על הנקבים הללו ומשתדלים לעשות עמהם טוב, אזי שלהבת הלב, כלומר ההתלהבות ואש הקודש, עולה מאיליה ומרוממת את המעשים. התלהבות הלב פותחת צוהר לאמונה ויראה. זה מה שמתקן את המחשבה. כך נמצא את עצמנו עסוקים בעולם אחר לגמרי, רחוקים מסערות ובלבולים, דבוקים באמת ועסוקים רק בתכלית.

מה מחדש את היקום?

אחד היסודות החשובים בהבנת מציאות ההנהגה הרוחנית, הוא עיקרון ההתחדשות התמידית. כלפי חוץ סדר התפילות שב על עצמו: שחרית, מנחה, ערבית וחוזר חלילה. אולם בשום אופן אין זו תמונה אמיתית. וכך כותב הרח"ו: "אין לך כל תפילה מיום שנברא העולם עד לעתיד לבוא, שתהא דומה לחבירתה כלל ועיקר…" ההפרש קיים לא רק בין תפילות המועדים, השבתות ותפילות החול. גם בימי החול עצמם אין לדמות תפילה לרעותה. ולמעשה מאותה סיבה גם אין כפילות בין יום אחד לחברו.

ניתן להעניק פשר למציאות הזו בכמה אופנים. אך בראש ובראשונה יסוד הדברים במאמר הזוהר המפורסם (תיק"ז, תי' כ"ב): "קם רבי שמעון ואמר: לבושין דאיהו לביש בצפרא, לא לביש ברמשא. ולבושין דלביש ביומא חדא לא לביש ביומא תניינא". הלבושים, דהיינו ההנהגות בהם מתלבש השם יתברך, מתגלה ומנהיג באמצעותם את העולמות – משתנים בכל יום ובכל שעה ממש. עד שאין זמן זהה לחבירו. את המאמר הזה ואת ההבנה המאירה ממנו הציג הרח"ו בהקדמותיו לתורת האריז"ל. שם הוא מכביר מילים על שינויי ההנהגה והתחדשות המציאות הרוחנית והגשמית בכל רגע ממש. וכך הוא חותם את דבריו: "ואם עיני שכל לך תדע ותשכיל ממוצא דברינו כי אין שכל אנושי יכול לעמוד על דקדוק כל הפרטים האלה". ועל כך שורר דוד מלכא משיחא: "גל עיני ואביטה נפלאות". ושלמה בנו אמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

יסוד בגישה ללימוד הזוהר

ההבנה הזו היא כלל עיקרי בגישה להבנת מאמרי הזוהר. משום שכל מאמר מדבר מעולם אחר או ממצב ושעה אחרת. עד שאמרו (בשם הרה"ק מקומרנא) שבכל יום ויום אומרים בישיבה של מעלה פשט אחר, חדש, בדברי הזוהר הקדוש. לפי ההנהגה המתחדשת באותה שעה.

אך בעיקר מתאימה ההקדמה הזו להבנת עניינו של יהודי בעולם. לעולם לא יחזור על עצמו יום בחייך. לעולם לא תתגלגל לפיך תפילה זהה או חוזרת על עצמה. תמיד תהיה עסוק בעניין חדש לגמרי שלא היה דוגמתו מששת ימי בראשית. ויש לכך סיבה נוספת. והיא מיוסדת על עקרון 'הבירורים' אודותיו הרחבנו בפרק הקודם (מאמר 'שבירת כלים'). וכך כותב רבינו האר"י:

"וטעם הדבר (שכל תפילה עניין לעצמה): כי כל התפילות הם כדי לברר בירורים, והנה בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה מתבררים בירורים וניצוצין חדשים מה שלא נבררו עד אז". העולם אינו יצירה ישנה, המציאות אינה תמונה מקובעת מששת ימי בראשית. בכל יום ולמעשה בכל רגע ממש, נברא עולם מחדש.

המציאות על שלל רבדיה אינה אלא פסיפס של 'ניצוצות' רוחניים, חלקי אורות המתקראים 'בירורים' על שום שעלינו לבררם מטינופת הקליפות ולהשיבם אל מקומם הנכון. ניצוץ שמתברר חוזר ונעשה 'אבן' בעולם התיקון, דהיינו הוא נעשה חלק מהמציאות המתוקנת ברוחניות ובגשמיות. וכך הולך אדם בעולם ובדרכו פוגש חלקי ניצוצות, קדושות, אורות, שברי כלים של מידות מקולקלות. כל אלו מופיעים בחייו כניסיונות והתמודדויות. מלאכת הבירור והתיקון מתבצעת על ידי תורה, מצוות, ועבודת המידות. אך עיקר העיקרים זו עבודת התפילה. מטעם זה כינו חז"ל את התפילה: "דברים העומדים ברומו של עולם".

התפילה היא סולם עליה עבור ניצוצות הקדושה, באמצעותו אנו מעלים את כל הקדושות והרוחניות שליקטנו בעולמות הפירוד על ידי מעשינו הטובים, ומשיבים אותם למקומם. אותם 'בירורים' אחרי שיתוקנו במקומם למעלה, מהם עצמם תיברא מחדש המציאות המתוקנת. לפיכך נחשבת התפילה לבריאה של ממש.

זהו סוד ההתחדשות התמידית. מכיוון שהבירורים אינם זהים, ומה שתוקן אמש אינו מה שמתוקן היום. לכל יום בירור משל עצמו ולכל שעה עניין משלה – לפיכך תהיינה התפילות שונות בתכלית. אמור מעתה: אופי הבירורים הוא שמשפיע על מהותן של התפילות. ואם נתרגם זאת לשפת עבודת השם, הרי שדווקא ה'בירורים' דהיינו ההתמודדויות העוברות על הנפש והעניינים המופיעים בחיינו כדורשי תיקון, הם סיבה להתחדשות.

מחשבות זרות כבעלי תשובה

על יסוד הבנה זו מלמדים הצדיקים את פשר הופעתן העיקשת של מחשבות זרות דווקא בשעת תפילה. העיתוי הזה בו מתייחד הנברא עם בוראו, הוא עת תיקון ובריאה מחודשת. זוהי שעתם של כל נצרכי התיקון. המחשבות המבלבלות אפוא אינן אלא אותם 'בירורים' הנוגעים לנפש ובאים עתה לבקש את תיקונם מהאדם. צדיקים בעלי מחשבה קדושה וחזקה עסקו בבירור המחשבות והעלאתן. אין זו עבודה לכל. אך בספרים מובאות עצות לתיקון המחשבות (עי' ליקו"מ נ"ה). בכל אופן, יש לזכור שמחשבות זרות כמותן כבעלי תשובה המתדפקים על דלתות המוח ומבקשים לשוב לצור מחצבתם. לא בכל מצב ניתן לסייע להם, ולעיתים גדולה הסכנה מהתועלת. בכל זאת, יש בידיעה ובהבנה הזו כדי להתנחם ולהבין טוב יותר את הלך הנפש. לא לחינם מתגברים מסיחי הדעת על המוח דווקא בשמונה עשרה, הם יודעים אימתי כדאי לבוא ולבקש תיקון.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז', שער ההקדמות הקדמה ב').

פרשת אמור – מה שחשוב באמת

'אמור' מלשון חשיבות, מפני שהעובדה שאנו יכולים לדבר לפני השם זה הכבוד הגדול ביותר.

המפתח לכל דבר ועניין נמצא בידיהם של אנשים בעלי קשרים, והם עושים המון כדי לטפח אותם. אבל מה זה לעומת הדבר הטבעי עימו נולדנו…

האם ידוע לכם על נושא כלשהו שלמען סידורו אין צורך בפרוטקציות וקשרים? בכל דבר ועניין תידרש תמיד למצוא את האיש שבידיו המפתח. האיש הזה מקושר בדרך כלל עם הגורמים הנכונים. יש לו מהלכים. הוא אדם חשוב, שמו הולך לפניו. יש בעולם לא מעט אנשים כאלה, הם מצויים בכל מקום, ארץ וקהילה. האנשים החשובים, יותר ופחות. ויש גם הרבה סוגים של חשיבויות.

***

שימו לב. הדבר הזה שהעולם כולו להוט להשיג, אנחנו נולדנו עם זה. בטבעי. בני אדם ממציאים מושגים של חשיבות ויוקרה, ואנחנו קיבלנו את הדבר האמיתי. השם יתברך בכבודו ובעצמו החשיב אותנו. מיליארדי בני אדם בעולם. מיליוני תרבויות שונות ומשונות. אין מספר עיסוקים עבודות ומקצועות, ומכל אלו בחר השי"ת להתייחס אלינו ורק אלינו. הוא בחר אותו להיות בניו הבכורים. המיוחדים. היחידים. ובאיזה אופן הוא מבטא זאת? "מי כהשם אלוקינו בכל קוראנו אליו", העובדה שניתנה לנו הרשות והאפשרות לפנות אליו, לדבר עימו, לבקש ישירות ממנו – זה גילוי חשיבות שאין למעלה ממנו. "אמור אל הכהנים" – "את השם האמרת והשם האמירך", 'אמירה' היא לשון דיבור ולשון חשיבות. כלומר היכולת להתפלל ולומר דיבורים כלפי שמיא, זו חשיבות שאין דומה לה.

ברומו של עולם

לכאורה, כאשר ברשותנו מינוי כה נחשק, היינו אמורים לחוש גאווה או לפחות התרוממות הרוח כלשהי. אתה האדם המוערך בתבל, ומי שקובע זאת אינו בריה שפלה מעולם הדמיון. השי"ת בכבודו ובעצמו קבע כך. אכן, התפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בה. זלזול. אנחנו מתקשים להעריך באמת את הדבר החשוב בעולם. תפילה היא הסוד הנסתר ביותר, נסתר אפילו מהמתפלל בעצמו. אדם עומד בתפילה ומתקשה להבין שלא לפני הקיר הוא ניצב, אלא לפני השם.

התפילה, כפי שמלמד רביז"ל, היא חרב. משיח צדקנו יכבוש באמצעותה לבד את כל המלחמות בכל העולם. החרב הזו מסוגלת לגרש מפנינו אויבים ומפריעים, היא תסלול דרך לכל מקום טוב. אבל החרב הזו נסתרת. גנוזה. אדם מתקשה לראות עולם של מעבר לטבע, והחרב זו כל מהותה מעל הטבע. מהיכן לוקחים חרב שכזו? היא מצויה אצל הגנרלים. יש צדיקים בעולם. אנשים שלמים, קדושים, נקיים. חרב התפילה תלויה בקדושה ולשם כך יש להתקרב לצדיקים. כך יצאנו ממצרים.

עם ישראל יוצא ממצרים בעקבות משה רבינו. הקדושה שלו, הפרישות המופלאה מכל ענייני העולם הזה, חכמת האמת שבקרבו, זה מה שמושך בעקבותיו את כלל ישראל. כולם נמשכים אל מקור האור. חפצים להתקרב. להידבק. הצדיק, משה רבינו, הכניס אותנו למ"ט ימי ספירה. כל יהודי ויהודי ספר יום אחר יום בדרך לקבל תורה. כי כאשר רואים בעיניים צדיקים. טועמים מעט מיישוב הדעת שלהם, מהבהירות השרויה במחיצתם – הלב נטהר. אז אדם מבחין בין אור לחושך ובין עיקר לטפל, וזה הרגע בו שבה לידיו החרב. חרב התפילה. זו השעה שהוא מתחיל להאמין באמת בניסים. להבין שאפשר ללכת אל מעל ומעבר לטבע. אפשר לפעול ולהיוושע. הוא מבין אז שיש מושגים אחרים לגמרי בחשיבות. ביוקרה. בכבוד. הוא נעשה חייל ובידו חרב של תפילה.

לדעת איך ללחום

החרב הזו דורשת מיומנות: "צריך לידע איך ללחום עם החרב" (ליקו"מ ב'). אנשים מנסים להתפלל ומתייאשים, הם טוענים 'אין לי דיבורים', 'לא יודע מה אומרים', 'אין לי לב'. יש כאן בעיה, כלי נשק דורש שליטה, לדעת איך לכוון ולקלוע אל המטרה. להצליח להוציא מהפה דיבורי אמת מכוונים, לדבר לעניין. מדוע אנחנו לא תמיד מסוגלים לעשות זאת? אולי מפני ששכחנו שיש משפט בעולם. אדם משוכנע שעולם כמנהגו נוהג. מהיכן יש לך לחם? קניתי. איך מגיע לריאותיך חמצן? נשמתי. התבלבלת, אין בעולם ובשום אופן אין, דבר קטן או גדול עיקרי או צדדי המגיע סתם-כך-באופן-טבעי, על כל פרט מתנהל משפט. אה, אז אנחנו עומדים בעצם בבית משפט, לפנינו שופט, גורלנו מסור בידיו. נכון! הגורל שלנו מונח על כף המאזנים ורק אחד יכול להשפיע עליו – שופט כל הארץ. עכשיו פתח פיך ודבר אליו. באוזניו. הוא יכול ברגע קט להטות את גורלך לטובה לברכה לישועה ולנחמה. זה תלוי רק בו, רק בו.

השופט הזה רוצה בכל מאודו לעזור לך, אבל הוא מוכרח את הדיבורים שלך. ניתנת לך הרשות וההזדמנות להשפיע באופן בלתי אמצעי על גזר הדין. אם לא נזנח את ההזדמנות הזו נוכל בעזרת השם לפעול גדולות ונצורות. עכשיו כבר ידוע לנו מהיכן מביאים דיבורים? מהמשפט, "יכלכל דבריו – במשפט". הימים ימי ספירת העומר. זו השעה להתאזר חיל ולעשות הכל כדי לפנות במהלך היום את אותה שעה יקרה מפז ופנינים. לסלק ממנה כל סוג של עיסוק חשוב ונחוץ ובהול. לקחת לידיים את החרב מתוך אמונת צדיקים, ולכלכל, לפרנס, ולהעשיר את הדיבורים שלנו, במשפט.