פוסטים

לימוד קבלה, למי ולמה?

במאמר זה נשתדל להבין באופן פנימי את מקומה של תורת הסוד מול לימודי הנגלה; מה תועלת יש בה, והאם לימוד זה הכרחי כל כך. אוזניים שאינן רגילות במושגים של רוחניות, עלולות להתייחס לעיסוק בתורת הקבלה כאל עניין נשגב ורחוק מן העין. ויש דברים בגו. אך האמת כמעט הפוכה בתכלית: חכמת הפנימיות לא רק שאיננה מצויה מן האדם והלאה – היא ורק היא צוללת אל נבכי חומריותו שלמטה. כל מגמת הקבלה, לגלות את הפנימיות החבויה בעולם.

סוד, מה הוא?

מן הסתם דבר המוצפן. היכן? במה שנדמה כנגלה. הסוד הצפון ביותר הוא זה שמעמיד פני 'שום דבר'. 'עולם' מלשון העלם, הסתרה. ואכן כל מהותו של העולם היא פריסת פרגוד ויצירת העלמה סביב מציאות השם. למען הבחירה, המבחן, והשכר.

בכתבי הקודש מופיע בהקשרים רבים הביטוי המפורסם מספר איוב: "מבשרי אחזה אלוק'". הדימוי מפליא. אלוקות היא עניין נשגב, רוחני, וזך. ומהיכן תוכל להשקיף עליו בבהירות הגבוהה ביותר? מבשרך! דהיינו, מהחומריות המקיפה אותך. הרעיון מופיע כבר בפרשת בראשית (א, כ"ו): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", דפוס בריאתו של אדם בצלמם ובדמותם של דרי מעלה. חשוב להבין עד כמה תופס העיקרון הזה מקום נכבד בהבנת הרוחניות: האדם יציר כפיו של בורא עולם. ומתוקף מעמדו זה, הרי הוא אספקלריא להכיר באמצעותו את אלוקיו. אם רצונך לדעת את השם, הבט נא על נבראיו. אך ישנו עניין נוסף.

לאדם תפקיד בעולם – לקשר עליונים ותחתונים, משום כך גם קומתו שלו מורכבת רוח וחומר. מתוקף מהותו הייחודית והידמותו לעליונים הרי הוא נבדל משאר הנבראים. במחזה יחזקאל מתואר: "ועל הכסא דמות כמראה אדם" (יחזקאל א, כו). במקום העליון ביותר, מעל הרקיע והקרח הנורא, על גבי החיות והכסא, מצטיירת דמות כמראה אדם. לומר לך שהצורה האנושית היא הדימוי השלם המקושר ביותר למציאותו של השם. הנבדלות הזו היא גם המחייבת את האדם לעסוק בלימוד הפנימיות (שקל הקודש).

קומת אדם משמשת אם כן אספקלריא להשגת אלוקות – מחד. מאידך, הכלל היסודי ביותר להנחלת המושגים הרוחניים הוא, שאין לו יתברך גוף ואין לו דמות הגוף. רבי משה די ליאון מלמד זאת בקל וחומר מהנשמה השוכנת בגוף: "אם את הנפש הזאת אשר היא דרה תמיד עם בני אדם אין מי שיוכל לדמות אותה לשום דמות וצורה, כל שכן וכל שכן הוא יתברך אשר עשה את הנפש הזאת שהוא נבדל מכל דמות וצורה… ואמרו בפסוק: "מבשרי אחזה אלוה" –  מבשרי מעניין הסתום בבשרי יש לי לדעת ולהכיר עניין מעלתו והדרו יתברך" (שם).

מדוע חשוב ללמוד פנימיות?

האדם הוא הרכבה של גוף ונשמה. על פלא זה אנו מברכים "ומפליא לעשות" – שהפליא להשכין נשמה רוחנית בגוף גשמי (שו"ע אור"ח ו', א' בהגה). לפיכך עיסוק בפנימיות אינו רק 'תחום התעניינות', זו קביעת עיקר מול טפל. פנימיות וחיצוניות הם שני המרכיבים היסודיים ביותר בבריאה: באדם – גוף ונשמה, מעשה ומחשבה תחילה. ובעולם – רוחניות וגשמיות.  לפיכך מתאר הזוהר הקדוש (תק"ז תי' ס"ט)  את הגישה אל פנימיות התורה כהכשרת המזון לאכילת אדם. כפי שהחיטה העטופה במוץ ותבן מציבה ברירה: להיות ניזון כבהמה, ללא מאמץ ולהסתפק במוץ ותבן. או להתייגע, לקלף את החיצוניות ולחתור אל הפנימיות. כך גם בתורה. תבן זו הבנה פשטנית. מוץ הוא לבוש חיצוני יותר של דקדוק מילים ותיבות. ואף שהכל דברי אלוקים חיים, הרי שיש להתאמץ להיות ניזון מפנימיות.

לעיסוק בפנימיות יש גם השפעה מהותית על הגישה בעבודת הבורא. וכך דורש הזוהר הקדוש על הפסוק (ישעיה מ' ו'): "קול אומר קרא, מה אקרא. כל הבשר חציר…". אלו כביכול טענותיה של השכינה הקדושה: "וְהִיא אָמְרַת: מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר – כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר. וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה – כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִי…" כי כל זמן שאין האדם ער להבחין במציאות הרוחנית הקיימת בו ובתוכו, הרי בהכרח הוא מעלים עין מהעיסוק בהקמת השכינה, וממילא אף בשעה שהוא מקיים מצוות אין מעייניו נתונים לשם שמים אלא לעצמו, כלומר לישותו השבויה בתפיסת עולם חומרית.

כותב על כך הרה"ק מזידיטושב: "והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצווה בלי טעם רק מצוות אנשים מלומדה. ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם". אי לכך הוא מעורר ואומר: "ואפילו בעל עסקים גדול במשא ומתן לא יפטור עצמו מעסק חכמה זאת". (ספר 'סור מרע ועשה טוב', עי"ש).

מה זה 'השגות' ומי צריך אותן?

העיסוק בתורת הסוד והפנימיות, קבלה וחסידות, מפגיש אותנו רבות עם מושגים מעולמות טמירים, כאן אדם עשוי לשאול את עצמו: לשם מה? מדוע בחיי הארציים הצמודים למבט הרציונלי חסרות לי השגות מעולמות אחרים, ובעצם מה זה השגה?

אכן, ההבהרה הנחוצה ביותר היא – המונח 'מושג', או 'השגה'. למשמע אוזן 'השגות' נשמעות כעניין לבעלי השגה, שלא לומר בעלי רוח הקודש ממש. הלא כן? ובכן, הבה נתבונן במילה 'השגה'. אם הגדרנו דבר מה כבר השגה, לכאורה כוונתנו לומר שהוא מצוי בהישג יד – ניתן להשגה. מה שבלתי ניתן לתפיסה, אינו יכול להיחשב 'השגה'. ומכאן הבהרה חשובה: מה שהעולם קורין 'השגות אלוקות' בשום אופן אינם עניינים ערטילאיים. אכן, בעיני מי שטרם זכה להשיג זאת, רוחניות עשויה להתפרש כרחוקה וערטילאית. בדיוק כפי שעני המחזר אחר פרוטות מצייר בדמיונו מיליון דולר. בעל הון שידו משגת סכום שכזה, לא מוצא במיליון דולר את מה שהעולם מבקשים להגדיר במונח המהדהד 'מליון דולר'. כעניין זה אתה אומר: אין לך אדם שאינו בר השגה. רק שאצל אחד החומר מושג והרוח בלתי מושגת. ואצל אחר, להיפך. בעל השגה אינו רואה בהשגות דבר נשגב מבינה. עבורו, הרגשת יראה מפני נוכחות אלוקית, זהה להרגשתו של איש המוני בנוכחותו של שוטר מאיים. בבחינת ברכת רבן יוחנן בן זכאי: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כ"ח:).

הבה נגדיר את מגמת פנינו. המצע הזה אינו מתעתד להציג 'השגות', כי אם להשתדל להביא אל הישג היד משהו מפנימיותם האינסופית של הדברים המצויים זה מכבר תחת ידינו. לפיכך נדלג על הקדמות הנוגעות לעצם עניין לימוד קבלה, אימתי ועבור מי. הדברים שיבואו כאן אינם בגדר לימוד קבלה, כי אם הארת הפשטות לאורם של הקדמות מחכמת הקבלה.

מה מסוגלת חכמת הקבלה להוסיף ליהדותו של יהודי פשוט?

הבה נראה איך הדברים באים לידי ביטוי בענייני דיומא. חג הסוכות עתיר מצוות, סוכה על שלל הלכותיה. לולב ומיניו על דקדוקיהם והידוריהם. הלל. שמחה. יהודי מבקש לאחוז ולו בקצות כנפיהן של המצוות. לעשות אותם עם שייכות, חיבור ומשמעות. היריעה הפשטנית תציע את דקדוק ההלכה, ומדרגות ההידור. כלל ישראל קדושים ומקיימים מצוות בהתלהבות. אולם אף אחרי היציאה ידי כל גדרי ההלכה, המנהג וההידור. האם הסוכה גופא הופכת מקשה אחת עמך ועולמך? האם הלולב ונענועיו לד' רוחות וששה קצוות בא עימך אל חדרי עצמיותך, ויתרה מכך – נוטל אותך אל מעבר לד' אמותיך של שגרה?

על פי חכמת הקבלה נענועי הלולב נעשים על פי סדר כוונות מדוקדק. אף גם צורתו של הלולב, תוארו של האתרוג, שילושם של ההדסים, יבשות טעמן של הערבות, כל אלו נושאים רמזים וכוונות מדוקדקות ומדויקות. בסוד הצורה, ברזי האותיות והשמות ובגדרי ההלכה. שמא תאמר מה לי ולכוונות נעלמות?

אכן כן. כפי אשר אמרנו השגה איננה חישוב גימטריות וציור שמות קודש גרידא. ההשגה מבקשת להביא אל הישג ידך את מרחבי החיוניות העצומים המסתתרים בכל פרט פעוט כביכול, ובכל דקדוק של הלכה, מנהג או הידור. ומה תועלת יש בכך? באופן זה מצליחה חכמת הקבלה להפוך למעלה מארבעים סימני שו"ע של הלכות סוכה ולולב למציאות ממשית בחייך. הקבלה לא רק מעמיקה ברמזי הלולב ובדרשות ענייני הסוכה – היא מציבה אותך, יהודי של היום ועכשיו, בתוך רוחנית נשגבה אך באותה מידה גם מציאותית, ממשית, ומוחשית, המושפעת ומתנהגת כפועל יוצא ממעשיך, הרגשותיו ואף מחשבותיך הכמוסות, ומשפיעה עליך באופן חוזר חלילה.

וכך הופכות דפנות של עץ, לידיו של קודשא – בריך – הוא המחבק אותך בסוד "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" (שע"כ דרושי חג הסוכות ד'). והסכך וכוכביו הזורחים מבעד לחרכי ענפיו מזריח עליך מאה ברכות מעולם הבינה (שם). שוב אינך אוחז בידיך מיני ירקות וצמחים, ד' אותיות הוי"ה הם עצמן ולבדן מצויות בין כפות ידיך (שם, דרוש ה'). ובעצם אף אתה עצמך שם. שדרתך ואיבריך, הרגשותיך ומדות הנפש שלך. ובנענועים, בהולכות ובהבאות. לופת הינך את עצמיותך הרוחשת כאן בתחתיות ארץ. מגביה כלפי מעלה, אל המקום בו שוכנים המוחין, הדעת – ומנענע. מעורר את המוח מתרדמתו, מקיץ את המחשבה הנאצלת משאננותה, ומושך כלפי עצמך קדושה, חיות וחדוות רוחניות אל תוך הלב, אל ציר המרכז של המידות וההרגשות (שם). וכך הינך מתייגע, מוליך ומביא, מעלה ומוריד. לא במקומך שבבית הכנסת. בין ר' חצק'ל לר' שכנא. רק בתוך תוכיות עולמך העשיר והרחב עד בלי גבול. עולם של פנימיות שרק הסח הדעת עושק ממך את הזכות לחיות בו.