פוסטים

מתי תרשה לעצמך לשמוח

בס"ד

(נכתב בעקבות אסון קו 402 – אדר א' תשע"ו, פורסם בבקהילה)

שבוע לא פשוט חלף עלינו, לא פשוט כלל ועיקר. חבלים נפלו לנו, חבלי משיח – יש לקוות, והם לא היו נעימים. צדיקים מלמדים אותנו שהמטרה העליונה של כל מה שמתחולל סביבנו ואיתנו היא להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך אותו מצב, להזמין ולהכניס אותו, לתת לו מקום בחיינו.

התיאור היותר הולם למצבנו הוא 'חושך', באפילה לא יעזרו חכמות וכל בני אדם שווים. בתוך חלל אפל הפרצופים נמחקים וכולם הופכים לצלליות. הדעות והידיעות לא יעזרו פה ובוודאי שלא שאר מעלות שני אדם מתברכים בהן. בחושך אנחנו נאלצים לגשש, גדול כקטן, ולמשש באצבעות חשופות אחר מתג חשמל או מקור אור. אבל החושך גם מחלץ מאיתנו את כוחות החיפוש היותר עקשניים ואת תעצומות האומץ, כשחשוך אנחנו באמת ובתמים משתוקקים לאור, וזו אולי הנקודה החיובית והמאירה של זמני חושך.

כמה שהמאורע הזה עצוב עד דכדוכה של נפש, עדיין הימים הם ימי אדר המוקדשים לשמחה והשבחתה. ודווקא על הרקע הזה ניתנת הזדמנות מיוחדת להבין בצורה מעט שונה את עניין השמחה. אנחנו תופסים את השמחה כבת לוויה טבעית לדברים משמחים, הווי אומר השמחה היא מזג האוויר השורר במצבים מסוימים המצדיקים שמחה. היריעה קצרה מכדי להעלות את כל הראיות שסותרות הנחה שגויה זו. נסתפק במשל קצר:

אדם נוהג ברכבו בבוקרו של יום רביעי סתמי בדרכו לעבודה. הכל מתנהל כשורה, מצב רוחו שפיר ובירור קצר מגלה שהאיש בעל משפחה מצוינת, פרנסתו מצויה, בריאותו איתנה, סביבתו אוהדת, רכבו חדיש, הכל טוב. האם הוא מתכוון לאור זאת לפצוח בריקוד? ממש לא. מדוע? למה כן בעצם?!

שניות ספורות לאחר מכן הוא מפספס כתם שמן על הכביש, ההגה נתקף תזזית והרכב דוהר בטירוף אל גדר הבטיחות השברירית, צליל מחליא של חריקת בלמים וריח חרור של צמיגים משופשפים מלווה את צלילתו במורד שולי הדרך. הוא פוקח עיניים מבוהלות ומוצא את עצמו הפוך על צידו בתוך שרידיו המנותצים של הרכב. איכשהו מפלס את דרכו מבעד לחלון מרוסק, עומד על גל המתכת ולא מאמין למראה עיניו… אני בריא ושלם.

'אבא, תודה!'

שימו לב, הבנאדם רוקד! מה קורה כאן?

לפני רגעים ספורים הכל היה תקין והתנהל כשורה. היה בוקר נאה, היתה משפחה נפלאה, בריאות איתנה, עבודה מכניסה ורכב חדיש, בכל זאת לא מצאת סיבה לרקוד, בוודאי לא התכוונת לשאוג כמו בעל תשובה באורות. עכשיו על חורבות רכבך המרוסק ולו"ז שהתבטל ועוד אי אלו בעיות הכרוכות בנסיבות, אתה מאושר?!

לומר לך שההקשר בין סיבות לשמחה קיים במוח בלבד. השמחה היא המציאות הבסיסית ביותר, ולראיה הבט על הילדים הקטנים ושמחתם הטבעית חסרת הנימוקים. אין סיבות לשמחה, היא קיימת עוד קודם שהן חישבו להיבראות, אלא שאנחנו על דעת עצמנו יצרנו תנאים וסעיפים מצדיקי שמחה, ועד שלא ימולאו כל התנאים לא ניאות לשחרר אותה מכלאה. אין אדם שלא מעוניין להיות שמח ומאושר, אבל מעטים הם שיתירו לשמחה לפרוץ מהם ואל תוכם. רק כשכמעט לוקחים לך את הכל אתה מבין שיש לך הכל, ובאופן נדיר הינך מתיר לעצמך להתמלא באושר רק על עצמם היותך.

ואי אפשר בלי ווארט: חודש אדר הוקדש לריבוי בשמחה, שמא מפני שהמן כמעט לקח לנו את הכל. בשגרה היהודית לא יעלה על דעתנו לשמוח בהיותנו יהודים ובמעשים טובים וקטנים. כשמישהו ממחיש לך איך ברגע קטון הינך עלול לאבד אפילו את הפעוט והפשוט, אתה מסוגל לרקוד גם לצליליו של מיתר חורק ונקודה טובה אחת בסל.

 

והנה זווית נוספת של אור מתוך חושך. לפעמים ההבחנה בנוגהות האור מתאפשרת בבהירות יתרה על רקע אפוף חושך. ליל התאונה היה עבור אנשים רבים ללילה לבן, ולא במשמעותו הצחורה. האוטובוס המפולח ואיבריו המדממים העלו שוב מחזות זוועה מתאי זיכרון שאנו מעדיפים להותיר רדומים. התמונות והקולות יחד עם הזיכרונות הקשים מפיגועי ההתאבדות והאוטובוסים המפויחים, ובראשם קו שתיים שתמונותיו הצטלבו עם הצילומים שהגיעו בערב זה מכביש ירושלים בני ברק. אבל במקביל העלו גלי ההרס מחזה נוסף – מראות של חסד, חסד של אמת וחסד כפשוטו, עם החיים ועם המתים. בשעות הקשות הללו הערבות ההדדית שפועמת כל כך חזק בעורקי הציבור שלנו, נראתה במלא עוזה ותפארתה. היו שם קרבנות והיה דם והיו אנשים שאינם קשורים לקרבנות ולא למשפחות ובכל זאת הם בוססו בדם עד עלות השחר. למחרת במקום אחר בארץ, ולהבדיל בין דם לדם, התגודדו אנשים אחרים סביב אסון פרטי מעורר סקרנות ועניין. גם הם לא היו קשורים באופן ישיר לאסון לבעליו או למשפחתו. הם גם לא באו כדי להתבוסס הדם, הם היו שם כדי לרקוד עליו, לצלם ולמצוץ ממנו עבור צרכני תקשורת תאבי גירויי עונג מוזר. אולמרט וכניסתו לכלא אינם זירת אסון, ובכל זאת עבור מי שהיה בכבודו של עולם ויורד כעת על תא הכלא מדבר באסון הפרטי, ומן הסתם זורם בעורקיו גם דם. לא ראוי להסמיך את הפרשיות זו לזו אלא כדי ללמד – ללמד על ההבדל העצום בין הנפשות המתגודדות סביב צרת הזולת, ומה שזירות האסון עושות להן פה ושם.

 

 

השמחה – תרופה כנגד כל אויבי האנושות

בס"ד (פרוסם ב'בקהילה' תרומה תשע"ו)

פעם היו לאדם אויבים רבים, דובי היער היו טורפיו ביבשה, נחשולי הים איימו להטביעו בים, שודדים חמושי חרב ארבו לו במסעותיו במדבר, מגפות נוראות קצרו בו אלפים ורבבות, מלחמות פרועות חיסלו ממנו מיליונים, פגעי הטבע הדבירו אותו, והיום? האם היום העולם מוגן יותר?

 

התחושה היא שהעולם שלנו יותר מוגן, היקום העתיק נתפס כבריה פרימיטיבית שלא מצליחה לראות חיידקים ולא יודעת איך מדבירים מחלות, נאלצת לחצות אוקיאנוסים בקליפת אגוז קטנה שפעם צולחת ופעם שוקעת, וחסרת מנגנון ברית בינלאומית להרגעת הרוחות. מפחיד היה לחיות בעולם הפרוע וחסר העכבות הלזה, מה?

 

התמונה הזו מן הסתם גם סוג של דעה קדומה, ויש בה מן אמת. אי אפשר שלא להחמיא לנפלאות הקִדמה ולעובדה שאף היא תוצר עליון של השגחה ותוכנית אלוקית. העולם של היום בהחלט שופע פתרונות יצירתיים, ולא רק העולם – האנושות מאמצת היום חשיבה הרבה יותר אוהבת חיים, אבל האם כל זה עומד במבחן המציאות?

מצד אחד מוות או המתה בעולם הנאור, כבר אינם אופציה פתוחה וברירת מחדל, יש הרבה יותר מודעות לחיים. מאידך, באותו עולם ששולל הריגה ומגרש את המוות מחוץ לעיר והחוקה, ובכן באותו עולם אנשים מתים מהר מאוד, באבחת הגה בלתי זהירה ובמנת יתר של חומר אסור ובשאר פגעים רעים שהאדם ברא לעצמו. הווי אומר – המוות מאוד לא פופולארי וההרג לא נאור, אבל שניהם קיימים ופועלים בחופשיות יתרה בחוצות העיר הנאורה ובחסות האנושות השוללת הריגה, מסתבר שכשהקטל נעשה בידי הקִדמה, הוא אינו איום כל כך.

 

יש לתופעה הזו אחיות במגוון תחומים, כמו למשל הדמוקרטיה – הטיפוס המוזר הזה שהשתלט על כל המבנים החברתיים והכריח את העולם לרקוד לצליליו עד כדי גיחוך. כמה פעמים הדמוקרטיה הזו כובלת את ידיהם של ההיגיון, החירות, הביטחון, הזהות וכל מה שדמוקרטיה שפויה אמורה לעודד ולטפח? בארצנו הקטנה למשל, יש גוף משפטי נכבד עד למאוד ששומר על עקרונות הדמוקרטיה בקנאות צלבנית שמהלכת אימים על חברי כנסת ושרים כעל אזרחים פשוטים.

אכן, עולמנו סובל סתירות מרתקות.

 

 

הקדמה אכן הצליחה בכל התחומים אבל ספק גדול אם היא תזכה ליהנות מכך, בשל העובדה שההצלחה הוכחה רק בנוגע למה שמאיים עלינו מבחוץ, כאשר את אותו איום מייצר האדם בעצמו, אין לכלים החדשניים הרבה מה להציע. לא לחינם טבעו צדיקים את המסקנה שהאדם הוא האויב היותר גדול של עצמו.

 

הדוגמה הכי פשוטה ומפורסמת היא חוסר הפרופורציונאליות המדהים בין המודעות לאיומי טרור הסכינים לבין הטרור השקט שמובילה הרשלנות האנושית. בארבעת הירחים האחרונים רבים היו עד בלי שיעור חללי הכבישים והתאונות השגרתיות מחללי הטרור, זאת על פי הנתונים היבשים. ובכל זאת ערבי בקפוצ'ון וידיים בכיסים מפחיד הרבה יותר מנהג צעיר וזחוח שעוקף מימין ועל מעבר חציה, ובמקביל לטנדר הסעות של תלמוד תורה, למה? נפלאות המוח האנושי. למען האמת יש לכך הסבר פשוט ולא מניח דעת: האפשרות למות לא כל כך מפחידה כמו המחשבה שמישהו מתכוון להרוג אותך. סיכויו של אזרח להיפצע מפגיעת רכבו של מחבל דורס, קלושים בהרבה מסיכוייו למות מפגיעה ידידותית של נהג שוגג. אבל מאית האחוז שייתקל במחבל המבקש את דמו מחרידה יותר מכל מחשבה על מאות הרשלנים הנוהגים לצידו ואך בנס לא הורגים אותו.

מה שחסר כאן זו הגדרה מתוקנת. אם יבין האנוש ששימוש רשלני בכלים מסוכנים הוא סוג של טרור, אולי תשתפר התנהגותנו ומוכנותנו.

 

אבל לא לשם כך התאספנו, הנה עניין האמיתי. האדם הוא האויב היותר גדול של עצמו בתחום הרבה פחות מדמם, לכאורה. כל מי שעוסק קמעא בתחום הטיפול הנפשי ונספחיו הספיק לפגוש מן הסתם אי אלו תופעות הרס עצמי, כמה מהן מסוגלות לסמר שיער כפשוטו. אנשים רבים כל כך סובלים עד כדי מיאוס בחיים כשהרשע ההוא שמורט את חיותם מתגורר עימם יחד בגוף אחד והם חולקים נפש משותפת, איכס!

 

שורש כל המחלות, כותב מוהר"ן מברסלב, היא העצבות. עזבו רגע את המקורות שיש לאין מספר, הביטו על המציאות. היקום לא מפסיק לחדש והאנושות לא חדלה להפתיע. פינקנו את עצמנו במיליוני פתרונות טכנולוגיים לכל סוג של מטלה ויגיעה, ובמקביל רק הפכנו לאוכלוסייה לחוצה ומרוטת עצבים ונוצות. בכל העולם אנשים עשירים כמו עניים – בעיקר עשירים, צעירים כקשישים – בעיקר צעירים, מטפחים בדממה הפרעות פסיכולוגיות קלות וקשות, חרדות ודאגות אובססיות ודיכאונות. לנוכח המגיפה הזו העולם פראי ופרימיטיבי כבעבר, שום דבר לא השתנה. האדם גדול וחזק מול כל מה שמחוצה לו, הוא עצמו עדיין חזק מעצמו.

 

מחלות הן איום חיצוני, עד הרגע שהן מקננות חלילה בפנים. אין לכל החיידקים דרך לפרוץ פנימה אם לא יהיה שם בפנים מישהו שילחץ לקראתן על הידית, ומי שעושה זאת בכסילות מרגיזה זו העצבות. מערכת חיסונית חזקה מסוגלת בחסדי שמים לעמוד מול עדרי נגיפים שמקיפים אותנו בשגרה מכל עבר, ואת העובדה הזו לומד היטב מי שלא עלינו איבד את חוסנה של המערכת הזו. כל חיידק מצוי יכול לגרום לו צרות צרורות. שמחה היא מערכת חיסונית נפשית, היא טובה לא רק למחלות גשמיות, גם המחלות הרוחניות שדורנו משופע בהן, ממוגרות באמצעות שמחה.

 

משכנס אדר מתחילה מלחמת עמלק, משנכנס אדר מרבין בשמחה, חיסון יעיל מאין כמותו כנגד עמלקים מכל הסוגים והמינים.

 

 

 

ויחי – כאן בונים שמחה

בס"ד

אין אדם שאינו מאחל לעצמו להימצא בשמחה, אם אפשר – תמיד. ובכל זאת עדיין השמחה נדירה, חמקמקה. הבעיה נעוצה בגישה שלנו לנושא השמחה.

בכל העולם יודעים לצטט את אמירותיו המפורסמות של רבינו הקדוש בדבר השמחה. מעלתה, סגולותיה, והחיוב להיות בשמחה תמיד. שימת לב פחותה מוקדשת ללימוד נוסף, חשוב מאין כמותו, שהנחיל לנו רבינו. הוא לימד אותנו שאת השמחה יש לבנות – ההפך המוחלט מהתפיסה המקובלת. העולם תופסים את השמחה כאווירה, הווי אומר: מציאות קיימת שכדאי ומומלץ להימצא בה. חובבי השמחה או חרדי הדיכאון יבקשו לשהות במחיצת אנשים שמחים ובמקומות חגיגיים.

הרבי מלמד שיש כאן סוג מסוים של השליה: "כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה וייסורים נסתלקין מן הצד… כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמוד מן הצד". כשאתה שמח ידידי, המקומות הלא שמחים דואגים להימלט מהשטח. מה הבעיה?

שמחה מסוג זה היא סוג מסוים של בריחה. רוב העולם מנסה לברוח. להימלט מהדאגות, לברוח מחרדות, לנוס מפני הדיכאונות. לכל אחד דרך מילוט משל עצמו. כל עוד אנחנו מסתמכים על מצב שמח ועל אווירה, עדיין לא טעמנו באמת טעמה של שמחה. אנשים מבלבלים בטעות בין שמחה למצב שמח. מה ההבדל בעצם? העניין הוא כזה. מצב שמח הוא מקום בו שרויה שמחה. אבל כדי להשיג את השמחה בעצמה, יש להימצא  במקום בו מייצרים שמחה, והוא לא נראה תמיד שמח ומבדח כל כך. כשאתה שמח זה נפלא, אומר רבינו, "אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם – כֵּן בְּתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִֹּמְחָה וְהַחֶדְווָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה".

אומרים לנו דבר כזה: המקום השמח והאווירה הם רק חצי שמחה. החצי השני והמשלים, איננו כאן. היכן הוא? במקום האחרון שתעלה על דעתך. נכון, בפינות האפלות הללו. אלו שהוסתרו כעת היטב תחת החיוך והצחוק, בצל הרעש והריקודים. הפינות הקודרות שהינך יודע היטב אימתי בדעתם לצוץ שוב – ברגע שתשוב הביתה, אל השקט נטול היסח הדעת, הן יופיעו. הדאגות, האכזבות, העצבויות. החצי החסר מהשמחה שרוי שם. לפיכך מלמדים אותנו שאת השמחה האמיתית עלינו לבנות. שמחה לעולם אינה יכולה לבוא מן המוכן. היא חייבת להיבראות כל יום מחדש. לפי שהיא מתפזרת בגלות כל פעם מחדש. השמחה היא יצירה אישית לגמרי של כל נפש לפי עניינה. אתר הבנייה מצוי היכן שמסתתרים הפחדים הגדולים שלנו, העצב והדאגה.

רבינו הוא רבי שתובע מאיתנו לחיות, תמיד לחיות, כלומר לעבוד. כשהוא מצווה להיות תמיד בשמחה, כוונתו שעלינו לחפש איך להמיר ולהפוך כל רגע וכל פרט בחיינו לשמחה. אין מקום על פני תבל בו שוררת שמחה תמידית. אין אווירה כזו ואין מזג אוויר שכזה. השמחה התמידית מורכבת מאינספור מצבי רוח שונים ומשונים. מעליות וירידות. מגלויות וגאולות. מהתחלות חדשות ומעידות ישנות. מאנשים שמפריעים ומאלו שעוזרים. מאכזבות דאגות ותקוות. כל החומרים הללו נערמים יחדיו במקום הקרוי 'היכלי התמורות'. בתחתית ההוויה שם שרויים הבלבול והטשטוש. ההיפוך והמבוכה. זה המקום שמצליח בכל פעם מחדש לתעתע בנו ולבלבל את ישוב הדעת שכבר השגנו. זה המקום שממיר טוב ברע, עיקר בטפל, מתוק במר. היעוד הנשגב ביותר של כל יהודי הוא – לברר את המקום הזה. לחלץ ממנו את יהדותו וקדושתו, את שמחתו.

כעת כבר לא יקשה מדוע דווקא במצרים נאמר על יעקב אבינו 'ויחי'. קיים הבדל יסודי מאוד בינינו לבין הצדיקים. אנחנו מחבבים מקומות שמחים. מעדיפים אווירה נאותה. צדיקים מחפשים מקומות חשוכים כדי להאיר אותם. הם מחפשים לתקן עולם, ולא לקבל אותו מן המוכן. במצרים, כותב הזוהר הקדוש, חי יעקב אבינו את עיקר חייו. היו אלו שבע עשרה שנות שמחה ונחת. הפליאה כמובן עצומה: דווקא במצרים הטמאה והמשוקצת ימצא הצדיק מנוחה ושמחה? והתמיה מתרחבת עוד יותר כשמתבוננים על דרכי ההשגחה השוזרות את האירועים בשרשרת, ומובילות בזה אחר זה את יוסף הצדיק ובעקבותיו אחד עשר אחיו הקדושים ובראשם יעקב אבינו לקבוע את דירתם במצרים.

לכאורה, מרכז העניינים הרוחניים מצוי בארץ ישראל. שם המקום, שם הקדושה, שם הכל. והנה מגוללות אותנו הפרשות האחרונות צעד אחר צעד עד תחתית תבל, מצרים. במקום הזה אנו עתידים לבלות בשבועות הקרובים, בגלות ובשעבוד. רבי נתן מסביר את עומק הרעיון:

הירידה למצרים היא צעידה לקראת גאולה. כלומר? הגאולה קיימת אמנם אך לעת עתה היא מפוזרת אי שם בהיכלי התמורות. בעקבות חטא אדם הראשון ושאר קלקולי הדורות הפסדנו את שלוות הנפש, את גאולת הנפש. הכל מעורב בטוב ורע, מהופך בהיכלי התמורות. התוצאה היא עצבות. כדי להיגאל יש לברר את התמורות והבירור הזה נעשה באמצעות שמחה.

עצבות היא גלות, וגלות זה המקום בו מייצרים גאולה. מאי משמע 'מייצרים'? הכוונה פשוטה – גאולה נוצרת כאשר הופכים רע וחושפים מאחוריו טוב שהתהפך.

כולנו מתמודדים עם עצב ודכדוך, קטנות המוחין ושאר כינויים. זו האווירה. אם נחפש אווירה אחרת אולי נמצא, אולי לא. אבל שמחה לא מחפשים באווירה, לנקודת השמחה יש לגשת כמו אל חיפוש הגאולה. כמו לתיקון העולם. כמו לגאולת הנפש. רק לכשנתרצה להיגאל, ונסכים לחפש את גאולתנו בתוך ההיפוכים והבלבולים העוברים עלינו, תפקחנה עינינו ונראה שהיא כאן, זה מכבר. הגאולה.

 

 

 

מה זה בעצם 'להיות שמח'?

שמעתי פעם שאלה נכונה: במה חטאה תפילת מנחה של פורים שנחרץ דינה להידרס ברגלי העליצות הפורימית. אפשר להוסיף: במה חטאה מגילת אסתר שעל קריאתה אחת בשנה מעיבים הדי נפצים וקול שאגת שיכורים. ובכלל, במה חטא היום הענק הזה שרוב תוכנו עלום מן העין ההמונית. יש לרגעים הגדולים טבע חמקמק, גם בשעה שהם נוכחים אין זו גושפנקא שאתה תהיה שם נוכח. אלא אם כן תתאמץ לבוא בסודם.

 *

שעת אחר-חצות של ליל שימורים. האוויר טעון ניחוחות אפיקומן ואותיות פורחות של הלל ונרצה. לא יום ולא לילה, אלו שעות של גדלות המוחין. חללו של עולם מוטל בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה. אליהו הנביא מדלג מבית לבית מלווה בהדים אחרונים של שירת 'חד גדיא'. צועד אני באחת מסמטאות פרבריה של בני ברק. קו גבול שקוף עובר כאן בין קודש לחול. לעומתי צועד צמד צלליות, זוג שיכורים צולע על הכביש. מאחוריהם, מבעד למפתנה של דירת קרקע, מהדהד קול זוועות. הדי אלכוהול מבעבעים משם. למפרע אני מבין שהתקיים שם ליל הסדר, הנוסח לא נהיר. לילות סדר בסגנון אומלל שכזה מתנחלים לצערנו במקומות שמשמעות ופנימיות גלתה מהם. עצוב.

פורים ברחובות קריה, פסיפס של מחזות מכל המקומות והזמנים. יש מחוזות שמשתקפת מהם בבואה של יום כיפורים. רוממות הרוח, געגועים, השתוקקות נטולת כפפות ומסכים מבדילים. אלו פינותיו הנהדרות של היום הזה. אבל יש גם פינות אחרות, נאות פחות. יהיו שיאמרו, זהו פורים. אבל לא נכון, קשה לסבול גסות רוח, בוודאי לא ביום עצום זה. קשה במיוחד להבין את אותם בני ישיבה שהופכים את עורם הישיבתי והופכים לכמה שעות להוללי חוצות. משום מה זה נעשה מקובל. מוזר.

התרגלנו לעיוותים מעוררי חמלה של חגי ישראל ברחוב החילוני. ליל הסדר של ארבעה בקבוקיוודקה. יום כיפור על אופניים. ל"ג בעומר כחגיגת מנגל. ויש המהדרין גם לשרוף חמץ יחד, בחבורה. מבעד לעיניים ברדיטשובאיות ניתן למצוא כאן אבנים טובות ומרגליות. אך כל זאת לא סותר את הכאב והחמלה. במידה מסוימת דומה שיום הפורים זוכה לגורל מעט זהה במחוזות מסוימים, גם אצלנו. חולפת על פניך סיעת שיכורים מגהקת ומגדפת, לא לשונם ולא לבושם מעידים על שייכותם לישיבה פלונית ואלמונית. ההתנהגות, תסלחו לי, גסה ודוחה. ואתה שואל את עצמך: אם זהו הסוד שמחלץ מתוכם היין, היכן הם מפקידים את הסוד בימים כתיקונם, ליד הסטנדר והשטייגען. יש כמובן את תשובת המשקל בדמותם של שתויים המלאים זיו ומפיקים נוגה. שיכורים ששכרותם מחלצת מהם פנימיות נהדרת. אבל המחזות האחרים, מטרידים.

התרת הרסן הפורימית זוכה לכתב הגנה בלתי נהיר. אפשר לומר כל מיני דברים, סבורני שהעניין די פשוט – זו עמרציות. אם לא יודעים מהי שמחה, כשפוגשים בה לראשונה בפורים ההתנהגות בהתאם. יש אנשים שמושג השמחה מהדהד על אוזניהם בצליל זר. פורים מפגיש אותם עם עניין אודותיו אולי שמעו, אך לא באמת. לא דיברו במחוזותיהם על שמחה, לא הסבירו למה זו עושה. ידיעותיהם אודותיה שוות ערך להשגותיהם של ממנגלי החורשה בל"ג בעומר על רשב"י,בערך. מושג בלתי נהיר דרכו שמעורר מבוכה: 'מה אני אמור להיות בפורים?' תוהה הצורב הצעיר בינו לבין יינו.'מתי זה נקרא להיות שמח?" מה אמור לקרות לי?'

אם תיגש ביום סתמי לאיש מן השורה ותציע לו להיות בשמחה, איך הוא יגיב? לפניך מספר אפשרויות: הוא ייעלב עד עמקי נשמתו "אני נראה לך מדוכא?!"יבדוק אם אינך מסתיר מאחוריך טרנזיט של נ-נח.יברר בעדינות אם לא קרה אצלכם משהו במשפחה. או יסתפק במבט מבהיר של "תגיד, מה הקשר?" שמחה היא תחום בלתי נלמד מכמה סיבות: א' הרוב סבורים שהיא מצויה בכיסם הקטן זה מכבר, וזו לא רבותא. ב' הנושא לא מספיק רציני. ג' התחום קשור למצבי חולשה לנושרים ולמקבצי נדבות.

אירע לשמחה מה שקרה למושגים יהודיים רבים בעולם החילוני – באין התייחסות מספקת אומצו משמעויות זרות. גם כאן, אם לא לומדים על שמחה במשקפיים יהודיות, לומדים עליה מבחוץ. פורים והעליצות הקשורה בשמו נפלו אפוא בין הכיסאות. הוא חל מדי שנה מחדש אבל לא יודעים איך לעכל אותו. מה שלא לומדים, אומר הפתגם, לא יודעים. מסתבר שהרבה מהאווירה הגסה שהשתחלה לפורים שלנו, נובעת ממבוכה. אם נושא השמחה ומקומה המרכזי בחיי הנפש, בתורה, ובעבודת הבורא היה נלמד יותר, אף לשמחת פורים היתה עדנה.

ההוגים קמעא בסוגיה יגלו שהשמחה אינה מצב מומלץ לצרכני אקשן, זהו האקלים המדויק ביותר לחיי עבודת השם. נביאים לא השיגו את נבואתם אלא באמצעות שמחה. צדיקים יגעו וטרחו להביא עצמם לידי שמחה. זה מזג האוויר הכי יהודי. הספרים הקדושים מלמדים שהשמחה היא קומה רוחנית שלימה המגדירה את מצב הקדושה ואת מקומה של הנפש, עד כדי כך שהיא המסמלת את ההבדל בין גלות לגאולה. שמחה היא הנושא הרציני ביותר בעולמו של יהודי. הבעיה שרוב בני אדם סבורים שהשמחה זה מכבר מונחת בכיסם. וזה לך האות: שמחה אמתית ופנימית נספגת בנפש ומזינה אותה ימים רבים, שמחה מדומה מתפוגגת עם הדי היין ומותירה אחריה איש תוהה ונבוך. כדאי לנו להשקיע וללמוד מעט יותר על המושג הרציני והמהותי כל כך העונה לשם, שמחה.

יום הכיפורים – לדעת מה אנחנו רוצים

אין בעיה להגיע לשום מקום, נשמה יהודית מסוגלת להמריא לכל הגבהים. אולם קודם כל יש לברר: לאן אתה שואף ר' יהודי? אם הינך מסופק, התקינו עבורך יום כיפורים.

אם מבקשים להגיע למקום כלשהו, השאלה הבסיסית ביותר היא, מה אני רוצה. האם יעלה על הדעת להתקדם במרץ לקראת מאה יעדים שונים הנוגדים וסותרים זה לזה? בוודאי שלא. הצועד הנמרץ ביותר לא יוכל להתקדם ולו צעד בודד כל עוד שאיפותיו מפוצלים בין מזרח, למערב, צפון ודרום. התקדמות היא פועל יוצא של בהירות. ראשית כל, דע מה שאתה רוצה. אחר מכן לך לשם.

ואכן, יש אנשים שבנקל נזהה עליהם שיודעים הם את אשר הם רוצים. טיפוסים מזן שכזה יצעדו בלהיטות לקראת המטרות שסימנו לעצמם. הם יעשו כל דבר בהתלהבות וחיוניות. משום שכל פעולה ומעשה שלהם קשור עם רצון. לעומת זאת, יש לך את ההיפך. אנשים שיותר מדי רצונות מטלטלים את רוחם, זה מושך לכאן וזה לשם. ובאמצע הם ניצבים מסופקים ומתחרטים, אינם יודעים מה הם בעצם רוצים.

***

כאן מצויה אבן נגף קשה ומסוכנת. לכאורה, אין לך דבר שאינו בר השגה, אדם נברא על מנת שישיג כל מעלה טובה. אין גבול לגבהים אליהם מסוגלת נשמה יהודית להעפיל. דא עקא שעל מנת לפסוע את הפסיעה הראשונה יש לדעת להיכן מעוניינים להגיע. והרצונות אינם תמיד בהירים, נוטים הם להתפזר, להישכח, להתפורר. אמש השתוקקתי לסגל לנפשי התנהגות מסוימת, היום נדד הרצון לשאיפה אחרת. וזו באמת הסיבה הנסתרת שמצליחה לשמוט תחת ידינו מעשים טובים לאין מספר, לקטוע התחלות טובות, ולגדוע מגמות ברוכות. מתעורר בלב רצון טוב ואדם מתחיל לצעוד לכיוון רצוי, ולפתע משתנה כיוון הרוח והרצון נודד, נשכח, נושר וזולג לצדדים. ושוב שרויה הנפש בבלבול וטשטוש החושים. מדוע ומה בעצם גורם לרצונות שלנו להתפזר כך, להיחלש, וגרוע מכך, להשתנות?

התשובה מצויה בשרשרת. אדם, ביודעין או שלא, גורר אחרי גבו שרשרת של תוצאות. מעשים שנעשו שלא כהוגן, מחשבות לא ראויות, דיבורים פסולים ומיותרים. כל אלו גם אם רגע לאחר מכן איננו מקדישים להם תשומת לב – מותירים אחריהם עקבות. תוצאות. גרורות. משם צפה ועולה חשרת עבים של רצונות עכורים ומבולבלים. אמש ליהט בנו רצון טוב, היום מקדיר את רוחנו רצון תועה. והעצה איה היא?

רפואת הסליחה

העצה נעוצה ביום הכיפורים: סליחה ומחילה, זוהי הרפואה הטובה ביותר עבורנו. החטאים גורמים להתעוררותם של רצונות זרים המפריעים לנו וחוסמים את דרכנו. והאדם אף מוסיף עליהם כיד הדמיון בהחלטות וקביעות של 'כזה אני' 'אין סיכוי שאשתנה'. כך הוא מקבע את עצמו בחטאי העבר ומונע מעצמו כל סיכוי לתשובה. וזוהי ההזדמנות הנדירה כל כך שניתנה לנו ביום הכיפורים – להיחלץ אחת ולתמיד משרשרת השגגות והזדונות, להתנתק מהעבר, לאסוף את כל רסיסי הרצון הפזורים ולאגד אותם לכדי רצון אחד, לוהט, חד ובהיר – את השם אני מבקש.

הישיבה בבית הכנסת, כמלאכים בלבן, כנועים לפני השם, מסוגלת לברר את הרצון ולאחד אותו. וכמבוא בזוהר (אחרי ס"ח) מעניין מעלת התענית שהיא מסוגלת "לאכנעא ליבא לאדבקא רעותא דליבא לקודשא בריך הוא" שעל ידי התענית נכנעים כל הרצונות האחרים תחת הרצון דקדושה (לקו"מ קע"ט). יום הכיפורים הוא זמן החיתום, ביום הזה נעשים הרצונות שלנו ברורים, והיד שלנו חותמת עליהם "וביד כל אדם יחתום". אנחנו עוקרים את עצמינו מכל בלבולי הדעת וקובעים את מקומינו לעד בתוך הקדושה, ברצונות טובים ללא ספקות והיסוסים. זהו אם כן הזמן הראוי ביותר להגברת הרצונות הטובים, להשתוקק ולרצות מאוד כל דבר שבקדושה, להעצים את הרצון הטוב ולהפוך אותו לקול הצלול שינחה את דרכנו תמיד.

המבחן לכך היא מידת השמחה. אדם נעשה שמח בשעה שרצונותיו מתגשמים. ואם אנו מוצאים שיש לנו שמחה במצוות ובדברים שבקדושה, הרי שרצונותינו שרויים בגבול הקדושה, ואינם פזורים בשדות זרים. יהודי יוצא מיום הכיפורים זך וצח ובעיקר מבורר, כתינוק שנולד, תמים ושלם בליבו וברצונותיו, שש ושמח לקראת קדושת החגים והמצוות.

חינוך מיום כיפורים

על מפתן היציאה מהיום הקדוש נצרכת לנו בעיקר ההמשכיות. איך נוכל לאחוז בחבל הבהירות ולהמשיך את שמחת יום הכיפורים, את הטהרה שחפפה עלינו ואת הבהירות – אל תוך הימים הבאים. לשם כך יש צורך להפוך את האור של יום כיפור להבנה שתשכון בנו תמיד, בעומק הנפש, ותגרום לנו להיות קבועים תמיד בתוך הקדושה עד ששום אבן נגף לא תוכל לפלוט את הרצונות שלנו אל החוץ. לדבר הזה קוראים חינוך – חנוכה. החינוך הנצרך ביותר לנפש יהודית זו ההבנה האמיתית והבהירה כי "מלא כל הארץ כבודו" ולית אתר פנוי מיניה. שאין מקום או מצב בו אנו נעשים חלילה רחוקים או מרוקנים ממציאות השם. תמיד בכל מקום חופפת עלינו טהרת יום הכיפורים, וגם מול המעורפל שבנופים שוכנת בהירות אחת, רצון אחד שאינו זע ואינו נע בפני שום מניעה והפרעה. החינוך הזה הוא פועל יוצא של עבודת יום הכיפורים וכך מגלה לנו רביז"ל (ליקו"ת ז'): "כל אחד כפי שזכה לפעול בקשת סלח נא ביום הכיפורים כמו כן נעשה בחינת חנוכת הבית, בחינת חנוכה". ביום הכיפורים נפעל סליחה ומחילה לקלקולי העבר, וגם נקבע את הנפש בגבולות הקדושה והטוב, בכל העתידים.