פוסטים

בחוקותי – שלום כבר לא חלום

(ראה אור בעלה לתרופה תשע"א)

מה שכעס ומחלוקת מסוגלים לחולל- מהומה, חורבן! ובכל זאת הנצחנות היא מציאות כמעט טבעית בכל תחום. האם יש דרך לצאת מזה?

מבט קצר סביב, ילמד אותנו שהעולם כולו רוחש נצחנות תמידית. מדת הניצחון חוגגת בל מקום, בחיי הפרט כמו בחיי הכלל. במשפחה, בין חברים, במשא ומתן וכמובן בין תופסי השררה. בני אדם כמו גלי ים, מבקשים להתגבר ולהתנשא האחד על חבירו, בדיבור, בממון, בעשייה ואפילו בעבודת הבורא. הכעס וההקפדה הם לחם חוק בעולם של מחלוקת ונצחנות. במציאות שכזו משמש כל אדם צד כלשהו במדת הנצחנות. כמנצח או כמנוצח.

ויש והקנטרנות הנצחנית פולשת גם לעולמה של תורה. כשהכוונה איננה 'לשמה' ממש. האש כבר איננה זו של נתינת התורה, המרוממת את הלומד אל מעבר לתאוות הנצחון. משהו בתבערת הלב נוטה לנצחנות וגאווה ואפילו מרירות. יש שנדמה לעובד השם שפשוט נצחו אותו. כבשו את כוחותיו, הכניעו אותו במערכת חייו. כך שוקעות המחשבות והרגשות בבליל תמידי של ספק ותהייה "הצלחתי או לא. הלך לי או לא". תחת שמחה חיות וסיפוק, הופכת עבודת הבורא למסכת עליבות שבמרכזה מנצחים ומנוצחים עייפים ומותשים. וכשלנפש אין מנוחה, מאיין יישאב אדם כוחות לשוב בתשובה, להשגיח על מעשיו ולהתחדש בעבודתו. אין ספק, הצרות והייסורים כולם הם תוצאה של מחלוקת ונצחנות.

לתווך בין שמים לארץ

עבור מה בא אדם לעולם – מגלה רבינו ומודיע (ליקו"מ סי' ע"ה) ששליחותינו כאן היא לעשות שלום. שלום בין עולם הזה לעולמות העליונים. המציאות היא, שעולם החומר מסתיר על התגלות כבוד שמים. בעולמות עליונים יותר מאיר אור השם בבהירות מוחלטת, אצלנו ההכרה במלכות שמים מטושטשת, והסיבה פשוטה. הדיבור הוא הכלי לגלות דעת ולהעביר מסר ומידע. כשמעוניינים שהזולת יבין, משתדלים לדבר במילים ברורות. שברי מילים ומשפטים מבולבלים רק יסתירו את כוונת הדברים. "בדבר השם שמים נעשו" הבריאה כולה מורכבת ועשויה מאותיות אלוקיות, דבר השם. האותיות, כשהן בעולמות הטמירים, יש להן סדר וצירוף ברור ונהיר. מהסיבה הזו עולמות העליונים מגלים כבוד השם ורצונו הנעלם בבהירות נוראה המטילה על דרי מעלה רתת ויראה עלאה. אין טשטוש במלכות שמים. רק כאן, בעולם החומר המורכב כולו משברי אותיות נעדרי צירוף וסדר, רק כאן לא מבינים את כוונת הדברים. האותיות מהן מורכב עולמינו מבולבלות, אין בהן סדר. וזו הסיבה לדעתנו העכורה והמבולבלת.

הניצוצות הנפולים והשבורים, טבעם שהם מתנצחים ביניהם, האחד סתירה לחבירו. כל יחיד מבקש להיות למעלה, לדחוק את רגלי זולתו. ההתגוששות הזו היא מציאות עולמינו, שברי כלים. כשרוצים להביא שלום לעולם, יש לעורר אהבה ואחווה בין חלקי הבריאה והנפש. את האהבה מעוררים על ידי העלאת מ"ן. כלומר, אתערותא דלתתא, והדיבור הוא הכלי לפעולה הנפלאה הזו.

"בורא ניב שפתים שלום" הדיבור מסוגל להביא שלום בעולם ובנפש. כיוון שגורמי המחלוקת והנצחנות הם אותם שברי ניצוצות, הרפואה לכך, מגלה רבינו, היא לאסוף את אותם ניצוצות אל תוך דיבורי תורה ותפלה, וכשמוציאים את התבערה הזו בדיבורי תפלה והתשוקקות בבחינת "נפשי יצאה בדברו", שברי האותיות המעורבבות מקבלות צירוף נכון. וכשיש לאותיות צירוף, הכל נראה אחרת. דיבורי התורה והתפלה מסוגלים להעלות את שברי הנצוצות למעלה למעלה עד המקום בו מתעוררים הרחמים העליונים, כך הופכת חרב המחלוקת לכלי של שלום.

ונתתי שלום בארץ

בוערת בכל לב יהודי התשוקה ללכת בחוקות התורה. לקיים רצון הבורא ולזכות להתגשמות ההבטחה "ונתתי שלום בארץ". הקללה והברכה מונחים לפנינו. חיים של קללה הם נצחנות קנטור ומחלוקת. הברכה היא "שלום בארץ". כשהלב והמח פנויים מתאוות הנצחון ורגשי מרירות ועליבות, הנפש פתוחה לעבודת הבורא. רק כך יתכן לעשות שלום אמיתי בין שמים לארץ, שמציאות החומר לא תסתיר ותעיב על כבוד השם. הדרך להתגשמות ההבטחה היא דיבור.

על מעלתו של הדיבור יכולים ללמוד מהמציאות. מילים שנאמרות מסוגלות להזיז עניינים שהיו תקועים זה שנים. הדיבור דוחף קדימה. ויש לדיבור מעלה נוספת, גם כשאיננו מסוגלים לאחוז בשלמות במעלות הטובות אליהן נכספנו, אם נבטא את תשוקת הלב בפה, הלא יש לנו כבר כעת חלק ונחלה בקדושה ובטהרה. ועל זה אמרו חז"ל "ולאמר לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אל עימי, בשותפי. מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה כן". הדיבור מסוגל לברוא עולם ומציאות חדשה לגמרי.

רשב"י – מליץ יושר

הולכים אנו ומתקרבים אל היום המיוחל, יומא דהילולא דרשב"י בל"ג בעומר. היום בו מתאחד כלל ישראל בשמחת הלב משותפת סביב התגלות אור פנימיות התורה, הזהר הקדוש ותורת הצדיקים. הטעם הראשון המורגש אצל כל מי שזכה לגעת באפס קצה תורת הצדיקים הוא שלום. ספרי הצדיקים מאירים לאדם דעת. פתאום מוסט המסך והלב מתחיל להבין ולהרגיש שהשם ית' נמצא כאן ממש, מעוניין בי ואוהב אותי. וכשמעמיקים יותר מבינים, שהעולם כולו עשוי חלקי אלוקות המשתוקקים לעלייה ותיקון. מבינים גם שהמחלוקת והנצחנות שליוו אותנו עד היום הם תוצאה של חוסר תיקון. לפתע אין לנו עסק ועניין עם בני אדם. ברור לנו ונהיר שהצער והיסורים אינם יכולים להיות תוצאה של מערכות יחסים, מריבות ועלבונות, יש כאן משהו אחר לגמרי. יש כאן כבוד שמים המצפה להכרה והתעלות. הבריאה מבקשת שמאנדהו ילמד איך לקרוא אותה, שמישהו יצרף את אותיות המציאות באופן הנכון. ואת הדרך מעניקים לנו הצדיקים בספריהם הקדושים.

כעת יש טעם חדש בתורה ובמצוות, לכל עשייה יש משמעות פנימית. לכל מצווה סגולה מיוחדת להעלות ולרומם את הנפש אל מעבר לקטנות המחלוקת והנצחנות. וזו בדיוק סגולת אורם של הצדיקים. תורת הצדיקים מכניסה בלב אש קודש. להט טהור המכלה כל אש של כעס והקפדה. אש בוערת של השראת שכינה וחיים נצחים נטולי מרירות והקפדה.

ביומא דהילולא מתאסף כלל ישראל סביב האש הזו. אש הקודש המאירה מתוך משנתם של צדיקי אמת. רשב"י, כוחו של הצדיק, הוא שעומד תמיד בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים. הוא שעומד בין שמים לארץ לעשות שלום. נוטל את תפלותינו ומעלה אותם לנחת ולרצון. לוקח כל מחשבה טובה, כל רצון ותנועה קלה אל הטוב, ומעלה עד שורש מדות הרחמים העליונות "הוא ימליץ טוב בעדינו".

האם יבוא פעם השלום?

כולם מדברים על שלום, כולם מסכימים שהשלום טוב ומועיל, אבל מעטים מאוד זכו לו. כדי שיהיה שלום צריכים גרעין מתאים, הוא שתול בתכלית.

פורים הוא חג מאחד, בסימן "לך כנוס את כל היהודים". ימי הפורים מביאים אותנו לקבלת תורה מחודשת. קבלת תורה של דבקות במטרה מתוך אחדות.

שלום הוא ערך עליון ואין חולק על כך, כל אחד מסיבתו הוא. אנשים בכל העולם מודים שהשלום חשוב, אבל גוונים רבים לו לאותו שלום, וגם סיבות שונות. בתקופות מסוימות בחיינו זכינו לחוות שלום. אולי בגיל ילדות ואולי מאוחר יותר. יש בחיים תחנות של שלום. הנה דוגמה: חברים, חולקים יחד חוויות לימודים. חיים זה לצד זה ומתלכדים. נוצרים קשרים ומתגבשות חברויות. לכולם אינטרס משותף, להצליח ולצלוח – להצליח בלימודים ולצלוח בשלום את דרישות המלמדים. האווירה הזו מחוללת ניסים. אפשר לראות לפעמים ילדים חלשים שהפכו למחושלים ומוצלחים בזכות שייכותם לחבורה מלוכדת של ילדים טובים. האחווה מרוממת את היחיד, מעניקה לו גב ותומכת בו בעת חולשה. אכן השלום כלי מחזיק ברכה, השאל איך והיכן יוצרים אותו?

*

כבר אמרנו שהשלום עשוי לנבוע מסיבות שונות. יש שלום שנברא סביב אינטרס, ויש שלום שנוצר מתוך אילוץ. מדינות מתאחדות מול אויב משותף. הן פועלות בשילוב ידיים רק כדי להדביר מזיק המאיים על שלומן. סוג נוסף של שלום שורר בין שותפים. הכסף יעשה שלום. הביזנס מצדיק את החברות והרווחים המשותפים מחזיקים את קצוות החוטים ושומרים על הקשר. לכל הסיבות הללו צד שווה, הן מאפשרות לשלום להתקיים כל עוד הסיבה קיימת. בטלה הסיבה – בטל השלום. ויש שלום מסוג אחר לגמרי. שלום שאינו תלוי בדבר, שלום מהותי. כדי ששלום שכזה יוכל להתהוות הוא חייב להתגבש סביב גרעין חזק שיהיה משותף לכל סוגי האנשים. שתוקפו לא יפוג במועד מאוחר יותר, ומשמעותו לא תתפוגג בעקבות שינויים כאלו ואחרים. כל עוד אין בעולם נקודת מרכז אחת אליה כולם מכוונים, איך ייווצר כאן שלום בר קיימא? ולכן, גרעין שכזה יכולה ליצור רק אפשרות אחת – התכלית. מהי התכלית?

גרעין התכלית

התכלית היא כמובן עבודת הבורא. היעד הזה נמצא מעל כל מה שמפריד וחוצץ בנינו. אם המטרה היא השראת השכינה, הרי כולנו יכולים להירתם יחד למטרה הזו. גם בלי להיות מתאימים, גם בלי להסכים, גם מבלי להיות דומים. מה כבר מפריד בינינו? לבוש, סגנון, דעות, מנהגים והנהגות. ראו זה פלא, חרף כל השינויים המשמעותיים הללו, כאשר מניין יהודים עונים יחד 'אמן', בבת-אחת הם מדלגים על פני הרים וגבעות של פערים, ועושים יחד את הדבר המשמעותי ביותר בתבל. לומר לך שכאשר יש השראת שכינה, אין מחלוקות. כאשר יש תכלית אחת נצחית ובלתי תלויה בדבר, יש שלום. והשלום כלי מחזיק ברכה. זוהי האווירה הברוכה והפורייה ביותר לעבודת הבורא. כל נפש מוצאת את מקומה, כל יחיד חש אהוב ובעל ערך. אין צורך להסביר להיכן מסוגלת התחושה הזו לקחת אותנו.

 

השלום והאחדות הם למעשה היסוד של כל המציאות הרוחנית. מה מאחד את כל אותיות התורה הקדושה? מה מחבר בין כל המצוות? עובר ביניהן עמוד שדרה – השאיפה שהן תעלנה לנחת ולרצון. כלומר, לכל פרטי עבודת השם יש יעד אחד, לעלות ולהיות לנחת ולרצון לפני השם. היעד הזה מחבר את כל חלקי הבריאה למטרה אחת. בעבודה הזו עסוקים כל העת הצדיקים, הם עמלים תמיד לחבר את כל העולם להשם יתברך, לעלות את מעשיו של כל יהודי לנחת ולרצון. זו בעצם משמעותו של המושג 'משכן' ומקדש. מקום המקדש נחשב מרכז העול, כל מה שחוצה לו ייחשב שוליים. כאשר כולם – כל אחד ממקומו, שואפים לנקודת מרכז – הרי כולם שרויים יחד והפילוגים נשכחים בחוץ. המצווה על הקמת המקדש כתובה בפרשתנו במילים "ועשו לי מקדש". הציווי על הקמת המשכן ניתן לנו כתרופה לחטא העגל. בחטא זה איבדנו את הנושא הזה בדיוק. הפסדנו את הנקודה המאחדת והמחברת והתפזרנו לדעות ועדות. המקדש נועד לרפא את השברים, לברוא בעולם מקום אחד בו ישרור שלום אמתי.

לך כנוס

המן הרשע ידע היטב את כוחו של השלום ואת סגולותיו המופלאות, לפיכך כאשר ביקש להסיט את אחשוורוש כנגד ישראל הוא ציין דווקא את העובדה הזו "ישנו עם מפוזר ומפורד…" יותר מכך אין טעם להוסיף. אם הם מפורדים בוודאי אין בהם תורה ולא טוב ולא שום דבר שבקדושה, שכן הטוב יכול להתקיים רק במקום של שלום. המן מבקש לראות את היהודים נפרדים ומתפוררים מאליהם. כנגדו קם מרדכי היהודי ובציוויה של אסתר כונס את כל היהודים.

האסון הוא פירוד הלבבות, הישועה היא האחדות. ולכן נס פורים מתחולל בסימן "לך כנוס את כל היהודים". כה גדולה היא האחדות עד שבדור הזה מתחוללת מחדש נתינת התורה. בימי מרדכי היהודי קיבלו ישראל את התורה מחדש, באהבה. הימים הללו ימי התכוננות. פורים ממשמש ובא. כנגדו מתגברת מחדש, השנה כמו בכל שנה, קליפת המן עמלק. קליפות אלו עניינן להפריד ולבלבל ותשובתנו היא, להתכנס ולהתאחד סביב גרעין אמתי של תכלית.