פוסטים

חדשים לבקרים – כוונות קריאת שמע (פרק חמישי)

בס"ד

לאחר שנגענו במספר נקודות הקשורות לכוונות קריאת שמע, נשוב ונרחיב דיבור אודות מיקומה של קריאת שמע ומשמעותו.

קריאת שמע נקבעה בין ברכת אהבת עולם לאמת ויציב. בשעה זו אנו מצויים בהיכל 'אהבה' שבעולם הבריאה. למיקום זה משמעות רבה. הלא הקדמנו שקריאת שמע היא הכנה לתפילת שמונה עשרה, ודווקא אז באותה הכנה אנו פועלים במקום גבוה יותר מאשר בתפילה. בתפילתנו אנו מייחדים קודשא בריך הוא ושכיתיה ואילו בקריאת שמע הייחוד הוא בבחינת אבא ואמא. וכאן יש לשים לב: הפעולה נוגעת אמנם בנקודה גבוהה יותר, אולם המקום שלנו בקריאת שמע לעומת מקומינו בתפילה, נמוך יותר. בשעת קריאת שמע אנו מצויים בהיכל אהבה של עולם הבריאה, בשמונה עשרה נשהה באצילות. מן הראוי ליתן לב להבחנה בין שתי ההגדרות – היכן אנו פועלים לעומת היכן אנו מצויים.

הסיבה לכך שדווקא את הפעולה היותר גבוהה אנו מבצעים מתוך מיקום נמוך יותר מעניינת: דווקא מפני שפעולתה של קריאת שמע גבוהה מאוד ומעבר לכוחותינו, לפיכך רק בריחוק מקום ניתן לפעול זאת, בסוד "מרחוק ה' נראה לי". זו הסיבה שקריאת שמע נאמרת במיושב ואילו שמונה עשרה במעומד. הכלל הוא שכאשר אנו פועלים בתחום עולם האצילות עלינו לעמוד, ובבריאה יש לשבת משום שזהו עולם הכיסא. בקריאת שמע אף על פי שאנו פועלים באצילות אולם אנו הרי מצויים בבריאה, לפיכך היא תאמר בישיבה.

היכל אהבה

אמרנו שבשעת קריאת שמע אנו נמצאים בהיכל אהבה שבבריאה, ראוי להבהיר מהי עבודתנו במקום זה ומדוע. רבינו האר"י מלמד שההכנה לייחוד של תפילת שמונה עשרה נעשית דווקא בהיכל אהבה של עולם הבריאה. זאת משום שאל ההיכל הזה מובאת השכינה הקדושה בשלב זה של התפילה, וכאן נעשות ההכנות לקראת עלייתה אל היכל המלך שבעולם האצילות. כהכנה לעלייה תהיינה מובאות לכאן הארות עצומות מעולם האצילות, להקביל את פני השכינה ולסייע לה בעלייתה. מושגים אלו טעונים ביאור ותרגום – ביאור העניין ותרגומו לשפת עבודת הבורא.

ידוע שבשעות הלילה יורדת השכינה בגלות ובבוקר היא שבה אל היכל המלך, כך מדי יום. משמעותה של גלות היא ירידה, וברוחניות יש גם מקום לירידות. לא רק השכינה יורדת וגולה בלילה, הירידה ניכרת גם בהנהגת זעיר אנפין, אולם יש להבחין בין שתי הירידות; אצל השכינה בשעת ירידה וקטנות נחסרות כל תשע ספירותיה שמכתר ומטה ורק אור הכתר שלה נשאר בעולם האצילות, ואילו מזעיר אנפין מסתלקים בשעת ירידה רק שלוש ספירותיו הראשונות חכמה בינה ודעת, ובאצילות נותרים שש המידות התחתונות הקרויות ששה קצוות. לפיכך בשעת ירידה השכינה קרויה "נקודה קטנה", כל מה שנותר ממנה היא נקודה קטנה של 'כתר', רצון ותו לא. תכונה זו נראית בחוש: כאשר נחלשת האמונה היא נעלמת כמעט לגמרי, כמו הלבנה בשעת מיעוטה. רק נקודה בסיסית מאוד של אמונה נשארת בלב, וממנה ניתן להצמיח מחדש את בניין האמונה. לעומת זאת, בזעיר אנפין ניכרת הירידה רק בהסתלקותם של כוחות ההשכלה, המציאות כשלעצמה נותרת על קנה. כלומר, אדם עלול לאבד את המוחין וההשגה, ולמרות זאת מציאותו נותרת על בוריה. יש לו מידות ומעשים שהוא מסוגל לבצע גם בשעת קטנות.

במאמר המוסגר ייאמר, שהנהגה זו של הסתלקות והתמעטות האור, נבראה במחשבה תחילה ובחכמה רבה. משום שאילו היתה כל המציאות הרוחנית מקשה אחת, הרי שבעקבות כל פגם הכל היה נפגע ונחרב חלילה. אולם משום שהמציאות הרוחנית נבראה באופן המאפשר לחלק מהאורות להיפרד ולהסתלק לעת מצא, אזי גם אילו יגרום החטא ותעולל הגלות הסתלקות וירידה, לא הכל ייאבד. זעיר אנפין רמוז באות ו' של שם הוי"ה על שום שמציאותו הבסיסית היא שש ספירות חג"ת נה"י, המוחין נחשבים אצלו לתוספת, ותוספות אפשר להפסיד. לעומתו מציאותה הבסיסית של האמונה היא נקודה אחת, כל השאר אצלה בגדר תוספת, ולכן בשעת ירידה כל אורותיה ייעלמו והיא תיוותר במציאותו הבסיסית בלבד, נקודה אחת קטנה (הסוגיה ערוכה בהקדמת פרי עץ חיים, דף א', עולת תמיד דף ד' ובשאר מקומות בעץ חיים).

כעת הבה נבין. קריאת שמע נאמרת מדי יום ביומו מחדש. זו הקריאה היהודית היסודית והבסיסית ביותר. היא מבטאת את אמונתנו בה'. לכאורה אמונה היא יסוד פשוט ולא "תוספת קדושה", הבסיס הראשוני ביותר עליו מושתתים החיים היהודיים עוד לפני קיום המצוות ולימוד התורה. ולמרות שיסוד זה פשוט כל כך, הוא טעון חידוש יום יומי. אנו נדרשים לומר את הדבר הפשוט והמובן מלכתחילה כביכול מדי יום בפה מלא, כאילו היום באנו עימו בברית. הרעיון הזה נסמך על הכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

היעלמות לצורך התגלות

התחדשות האמונה מדי יום קשורה להיעלמותה מדי לילה. כידוע, הסתלקות האור היא סיבה המאפשרת את התגלותו המחודשת. עניין זה משקף היטב את המציאות הרוחנית לפיה השכינה הקדושה יורדת מדי לילה לגלות, היא יוצאת ממקומה והיכלה שבעולם האצילות ונודדת אל עולמות הפירוד בריאה יצירה ועשייה. בבוקר היא נאספת מגלויותיה ועולה בחזרה למקומה. ברגעים אלה מורגשת התחדשות ממשית גם בעולם שלובש פנים חדשות מדי שחר ומקיץ מתנומת ליל, רענן מאמש. גם בליבו של כל אחד מתחדשת מדי שחר אמונה חדשה, ירידת השכינה ועלייתה מתבטאות אפוא בפרטיות בנפשו של כל יהודי.

עליית השכינה ושיבתה אל מקומה נעשית בשלבים. במהלך התפילה נאספים ניצוצותיה מכל חלקי הבריאה והדבר דומה לקיבוץ נידחים שיקדים את התגלות הגאולה. בלילה, כאשר השכינה שרויה בגלות, היא למעשה מפוזרת. אמונה חלושה היא אמונה פזורה. משום שתמיד יש אמונה, הצרה היא שאמונה זו נתונה לזרים. בשעת חולשה אנו נוטים לתת אמונתנו בהבלים, בהון און וממון. בבוקר היא נאספת מכל אותם מקומות וחוזרת למקומה ולהיכלה. בברכת המאורות השכינה עולה ואוספת נוגהותיה אל עולם הבריאה, עולה מהיכל להיכל עד ששוכנת בהיכל 'אהבה'. לכאן יש להוציא לקראתה את אורות עולם האצילות כדי לסייע בידיה לעלות מבריאה לאצילות. הדבר דומה ליציאת החתן מחופתו לקראת כלה. אורות עולם האצילות מקבילים את פני האמונה. עניין זה רמוז בכתוב "והוכן בחסד כיסא", החסד שהוא היכל 'אהבה' מכין ומתקין את הכיסא שהוא הכינוי לשכינה.

עליית השכינה בבוקר לעומת ירידתה בלילה מסמלת את המעבר בין אתערותא דלעיילא לאתערותא דלתתא. קריאת שמע קבועה בברכת המאורות, ולא בכדי. ההנהגה הזו של לילה ויום נגזרת מחילופי השלטון שבין שני המאורות, הגדול והקטן. בלילה שלטונה של הלבנה ואז גם זמן ירידת השכינה. על זמן זה נאמר "כי אשב בחושך – ה' אור לי", כלומר בשעת חשכה מושפעת עלי האמונה מצד השם יתברך, שלא על ידי. לפיכך חשכת הליל מבטאת מצב בו אדם אינו מאיר מצד עצמו, אלא סופג הארה מזולתו, דוגמת הלבנה שאין לה אור מעצמה ורק החמה מאירה עליה. היום הוא זמן התגלות האור ומשמעות הדבר שאדם מתחיל להתעורר ולפעול מצד עצמו, דוגמת השמש המאירה בעצמה.

פעמיים 'שמע' אומרים

לפיכך יש לומר קריאת שמע פעמיים ביום, בערב ובבוקר. משום שלאמונה ישנם שני ביטויים יסודיים – אמונה שמתקבלת מאתערותא דלעיילא, ואמונה הנרכשת מתוך אתערותא דלתתא. בלילה, כשאין אור, העבודה היא להכשיר את הכלים לקראת האור שיבוא ביום. אכן על פי פנימיות ידוע שכל תפילת שחרית הולכת אחר עבודת חצות לילה, ואי אפשר להפריד בין הדבקים. בלילה השכינה יורדת והעבודה היא להשתתף עימה בירידתה, לבכות את גלותה ולארוג כאייל לעלייתה. עבודת הלילה מכינה 'כלים' לעבודת היום. ויש כאן יסוד גדול בעבודת הבורא:

בנוהג שבעולם ששעות העבודה צמודות לשעות האור. בלילה לא עובדים משום שעשיית מלאכה נובעת מתוך אתערותא דלתתא, ובלילה ההנהגה היא באתערותא דלעיילא, ההתנהגות המתאימה לזמן זה היא שביתה ושינה. כאשר פועלים עבורך ובמקומך – רשאי אתה ללכת לישון. אולם ברוחניות גם בשעת מנוחה ושביתה לא נפסקת העבודה. הווי אומר: גם ביטול זו עבודה. אלא ששתי פנים לעבודת הבורא: יש עבודה של התעוררות ועשייה ויש עבודה של חוסר עשייה. איזו עבודה יש בחוסר עשייה? עבודת הגעגועים. אינך יכול להתגעגע ולכסוף לדבר המצוי בידך. ולפיכך דווקא אי היכולת לפעול בשעת לילה מעצימה את היכולת לכסוף ולהשתוקק בשעות הלילה. כאשר הלילה מוקדש לגעגועים, העבודה בשעות היום תושבח לאין ערוך.

(שעה"כ קריאת שמע – דרוש ו', ליקו"ה קר"ש ה')

נקודה קטנה

לשכינה הקדושה יש מצבים שונים של עליה וירידה, גלות וגאולה. מקומה הוא בעולם האצילות וכשהיא נודדת מקינה, הרי היא יורדת אל עולמות בריאה יצירה ועשייה. לא כל ספירותיה של השכינה יורדות אלא רק תשע הספירות שתחת הכתר, ספירת הכתר לבדה נשארת גם בשעת גלות בעולם האצילות. במצב שכזה קרויה השכינה 'נקודה קטנה' והכוונה לספירת הכתר של השכינה שהיא נקודתה השורשית שלעולם נשארת במקומה והיכלה.

ספירת התפארת והקו האמצעי במבנה הספירות

במאמרים הקודמים סקרנו כמה מספירות הבניין, הזכרנו את ספירות החסד והגבורה, המצויות בצד ימין ושמאל, כעת נעסוק בספירה האמצעית, ספירת התפארת.

התפארת היא מידתו של יעקב אבינו. הוא נחשב בכיר שבאבות משום היותו מרכבה למידה האמצעית הממצעת ומכריעה בין מידת אברהם איש החסד, למידת פחד יצחק שעניינו גבורה. על יעקב נאמר "איש תם יושב אהלים" שהיה משלב בעבודתו שני 'אוהלים'. כוח המיצוע המיוחד לספירת התפארת, מבטא שלימות. לכן נאמר על יעקב אבינו שהיתה מיטתו שלימה. כי מצד החסד של אברהם יצא ונולד ישמעאל, פסולת מידת החסד. מצד גבורת יצחק נולד עשיו, פסולת הגבורה. רק במידת המיצוע של יעקב התבררה הקדושה ונולדו י"ב שבטי י-ה, ללא רבב.

התפארת נחשבת ספירה 'מכריעה' משום שהיא אחת מספירות 'קו האמצע', מהו קו האמצע? כפי שלמדנו כמה פעמים, הספירות מסודרות בשלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. בצד הימיני – החכמה החסד והנצח. בשמאל – בינה גבורה הוד. כל ספירות הימין נוטות לצד החסד, כל אחת בבחינתה וכפי עניינה. ספירות השמאל נוטות אל הדין, במידות שונות. בקו האמצע יש את כתר, תפארת, יסוד ומלכות (לעיתים מחשיבים גם את הדעת). כל ספירות האמצע פועלות כמכריעות או ממזגות באופנים שונים, ולכן יש בהן עניין של שלום, דבקות, ואמת. עניין נוסף המיוחד דווקא לקו האמצע הוא, כוח ההעלאה. קו האמצעי בכוחו לעלות למעלה ממקומו, עד אין סוף. לפיכך נאמר ביעקב שנחלתו היא 'נחלה בלי מצרים'. וכדרשת חז"ל: "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת, קי"ח:).

תפארת – לבושים

שם הקודש המיוחס למידת תפארת הוא שם הוי"ה ב"ה. שמו העיקרי של השי"ת. על שם זה נאמר שהוא כולל את כל שמות הקודש וכל אופני ההנהגה העליונה. היבט זה מאיר פן נוסף של ספירת התפארת. התפארות היא עניין של התלבשות, הלבושים קרויים 'תפארת' כמו: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". יש כאן גם לשון 'פארות' שהם ענפי האילן וגידוליו. כלומר שספירת התפארת מבטאת התגלות והתפארות. שם הוי"ה הוא שמו העיקרי של הבורא, ומכיוון שבכל פעולה והנהגה הוא 'מתלבש' באמצעות מידה אחרת, ופועל בתוך כל השמות ועל ידם, לפיכך נאה לו שמו – תפארת, מלשון לבושים. ועל כך משבח הפסוק ואומר: "לך הוי"ה – הגדולה והגבורה והתפארת". כלומר, לך שם הוי"ה יש את לבושי הגדולה שהיא מידת החסד, הגבורה וגם התפארת, שאתה מתלבש ופועל באמצעות כולם.

עניין נוסף המוזכר רבות בהקשר לספירת התפארת הוא, 'קווי האלכסון'. בכתבים, בעיקר בקבלת הראשונים מופיע המושג 'י"ב קווי אלכסון'. הכוונה לשניים עשר הצלעות המרכיבות את צורת המרובע. שש המידות כאשר הן מסודרות לפי נטיותיהן לארבע רוחות השמים ומעלה ומטה – יוצרות יחד את שש נקודות המרחב של העולם הגשמי: חסד נוטה דרומה, גבורה צפונה, תפארת במזרח, יסוד במערב. נצח והוד מעלה ומטה. יחדיו הם יוצרים 'מרובע'. בין קצוות המרובע מתוחים י"ב קווים. לקווים הללו משמעותיות רבות ועמוקות מאוד על פי סוד: הם שנים עשר השבטים, י"ב חודשי השנה, שנים עשר מזלות וי"ב צירופי הוי"ה. מכיוון שספירת התפארת, לבד מהיותה ספירה בפני עצמה, נחשבת גם ככלליות שש המידות – י"ב קווי האלכסון הללו מיוחסים לה. כאן אנו מוצאים עניין נפלא: המספר י"ב, בכל האופנים שהזכרנו, מתחלק לארבעה קבוצות כל אחת מורכבת משלושה: י"ב שבטים מסודרים על פי ארבעה דגלים, ובכל דגל שלושה שבטים. חודשי השנה מתחלקים לארבע עונות כל אחת משלושה חודשים. צירופי הוי"ה מתחלקים לארבעה קבוצות, כל אחת מתחילה באות שונה, ויוצרת שלושה אופני צירוף. נמצא ששם הוי"ה ב"ה שולט ומשפיע על כל חלקי הבריאה כאשר כל אחת מארבע אותיותיו מתאימה לאחת מארבע הקבוצות. למשל, שלושה משנים עשר הצירופים האפשריים של הוי"ה מתחילים באות יוד, צירופים אלו מכוונים לצד מזרח שבעולם, צירופי אות ה' ראשונה לצד דרום, אות ו' למערב ואות ה' אחרונה לצפון.

אני, אתה, הוא

אנחנו מוצאים בסדר התפילות ובפסוקים את הפנייה וההתייחסות אל נוכחות השי"ת בשלושה גופים: בלשון עצמי, בלשון נוכח, ובלשון נסתר. אני, אתה, הוא. בכינוי אני כמו: "ראו עתה כי אני, אני הוא. אני אמית ואחיה". לשון נוכח: "אתה גיבור לעולם" ובנסתר "הוא אלוקנו". שלוש הלשונות הללו מיוחסות לשלוש הספירות שבקו האמצעי, ומבטאות אופנים שונים בהתקשרות שלנו עם השי"ת.

'אני' הוא כינוי לספירת המלכות, השכינה הקדושה. הסיבה לכך היא משום שהנהגת המלכות היא המציאות הרוחנית הקרובה יותר אלינו. השכינה הקדושה היא אם הבנים, וכשהיא מדברת כביכול אלינו, הרי היא פונה בלשון 'אני'. כלומר, אני הממציאה עצמי אליכם, מצידי, לעורר אתכם לשמור מצוות השם.

'אתה' הוא כינויה של ספירת התפארת ושם הוי"ה. המשמעות היא, ששם הוי"ה נסתר יותר ממידת המלכות, כמלך היושב בהיכלו. ההיכל הוא שם אדנות, והמלך הוא שם הוי"ה. הוא אינו מצוי מצד עצמו ועל המבקש את קרבתו להתאמץ ולעורר את עצמו. וזוהי משמעותו של 'אתה', מלשון נוכח, אולם בניגוד מלשון 'אני' הפונה מצד עצמו אלינו, אתה היא פניה אליו מצידנו. על זאת מצווה דוד המלך את שלמה בנו: "ואתה שלמה בני דע את אל-הי אביך ועבדהו… אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד" (דבה"י, כח, ט).

'הוא' הוא כינויה של ספירת הכתר. לשון נסתר ונעלם. מפני שהכתר נעלם ונסתר ואינו בר השגה לשום נברא, שר, מלאך או נביא. הכתר הוא מקום הרחמים הגמורים שאין בהם כל תערובת דין, ועל כך אנו מתפללים "והוא רחום יכפר עוון".

(ע"פ 'שערי אורה' – הספירה השישית).

חושך קודם לאור – הרקע הקבלי של סיפור המגילה

גם בשפה הפשטנית מורגל הביטוי 'פנים בפנים', מה הוא אומר? קשר נעלה בין כנסת ישראל להקדוש ברוך הוא. הסמל המפורסם הם הכרובים הניצבים איש לקראת רעהו פנים בפנים בשעה שישראל עושים רצונו של מקום.

דברי ימי ישראל רצופים עליות ומורדות. אולם אלו ביטויי חיצוניים בלבד למציאות האמיתית המסתתרת בשפריר חביון – מצבה של כנסת ישראל וייחודה בקודשא-בריך-הוא. או ייחוד 'זעיר אנפין ונוקביה' (להלן זו"ן) בשפת הזוהר הקדוש. מה משמעותה של הגדרה זו?

בקצירת האומר: 'זעיר אנפין ונוקביה' הם שתי ההנהגות העליונות ('פרצופים') המשפיעות בעיקר על מציאותנו. הייחוד בין שני הפרצופים מבטא את מצבה של המציאות ברוחניות ובגשמיות. כמעלת החיבור, כך מתרבה השפע בעולמות ומתעלה מעמדם של ישראל הקרויים "בנים אתם להוי"ה אלוקיכם". הוי"ה– פרצוף 'זעיר', 'אלוקים' – השכינה הקדושה.

יש למצבי הייחוד הללו רמזים וביטויים שונים: למשל, אור השמש ביטוי להנהגת 'זעיר אנפין' (להלן ז"א), הירח סמלה של השכינה, ספירת המלכות והאמונה. וכשם שאין לה ללבנה אור עצמי אלא אור חוזר מהשמש. כך השכינה מציאותה תוצאה של עמידה "נוכח פני השם", כמראה המשקפת אור. בנפש האדם ההנהגות הללו מקבילות לזכר ונקבה, דעת ואמונה ועוד.

שבעה מצבים

האריז"ל מלמד על שבעה מצבים שונים בהתקשרות זו"ן. המתחלקים לשני מצבים כללים: 'אחור' ו'פנים'. במדרגות ה'אחור' השכינה מקושרת עם קוב"ה, מקבלת ממנו ומושפעת מהארתו אך ללא הארת פנים, כמי שניזון ללא יחס של גדר 'ייחוד'. מצבי ה'פנים' נעלים ומבטאים דרגות שונות בייחוד. שבעת המצבים משתנים לאורך ההיסטוריה ומאפיינים תקופות שונות: ביום רביעי לבריאה היו העולמות במדרגה השלישית (במשמעותה לא נוכל להרחיב כעת). ביום זה נתלו ברקיע המאורות. אז קטרגה הלבנה 'אי אפשר לשני מלכים בכתר אחד', ונאמר לה 'לכי ומעטי עצמך'. לאחר מכן המשיכו העליות והמורדות, בחטא עץ הדעת ביום השישי, בשבת בראשית, בירידה למצרים, ביציאה משם. אגב אורחא – לאורך כל הימים והזמנים, תמיד היו ימי השבת במדרגה שישית. אחת לפני השביעית והמושלמת שלא תתאפשר אלא בבית המקדש השלישי.

בימי שלמה, בבניין בית המקדש הראשון, זכה עם ישראל לשנים כמותן לא היו עוד מעולם. מצבם הרוחני של ימות החול זהה היה למצב השבתי, תמיד עמדו זו"ן במדרגת הייחוד השישית. על כך מפורסמת בזוהר הקדוש הלשון: "ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא", כלומר הירח היא השכינה הקדושה, היתה בשלמותה. משום שאז עמדו השכינה וקדושא בריך הוא בייחוד השלם, עד שהאירה הלבנה במילואה. ביטוי לשלמות זו ניכר גם בשגרת החיים הארצית, כאשר ירושלים הפכה לבירת העולם, מלכי ורוזני ארץ נהגו לשגר אליה את בניהם ומילאו חוצותיה באוצרותיהם. ניכר אז בחוש שהייחוד השלם המאיר בבית המקדש, שואב אליו את כל חבלי ארץ ויושביה. היה שלמה מאותם מלכים שמשלו בכיפה, ועוד העפיל עליהם בהיותו מולך בעליונים ותחתונים. שלטון זה לא הושג ביכולת אנושית, מדרגתו הרוחנית וחכמת אלוקים שבקרבו -היא שקיימה בכל רגע את הייחוד השלם בעולם, ורוממה את הבריאה כולה למציאות שכזו.

חורבן הבית וגלות שבעים השנים של נבוכדנצר, גדעו את תור הזהב. אז נפל המעמד הרוחני למדרגה הראשונה ומיד התייצב על מדרגה השלישית, מקביל למצב של שנות המדבר, ועל כך מקוננת הקינה של חצות "המדבר הייתי לישראל…". מאוחר יותר שבו העולמות והתעלו בבניית בית שני אך לא כבימי בית ראשון. אחר כך באו ימי הגלות שאנו בעיצומם.

בתקופת מרדכי ואסתר אנו עסוקים באותם שבעים שנה המפרידות בין הבתים, הראשון והשני. בסוף תקופת שבעים השנים, בשנת שלושת אלפים ש"צ שנים לבריאת העולם, אירעו אירועי המגילה. כדי להבין מעט את תוכן האירועים יש להבהיר רעיון נוסף –סוד התגברות החושך לפני האור.

אורות מאופל

לפני עלות השחר מתעבה החשיכה. זהו משל מפורסם לעובדה המובהקת שקודם התגלות אור או הפצעת גאולה, מתעצמת החשיכה וההסתרה. גאולת פסח כמו ניסי חנוכה ופורים, מבקיעים אלינו מבין חשרת עבים של צרות גזירות והסתר פנים. האור שזורח מיד לאחר מכן קשור בהחלט לחושך שקדם לו. מדוע?

על פי פנימיות זהו סוד ה'דורמיטא' (תרדמה) – מצב הכרחי לאפשרות המעבר בין הנהגת 'אחור' להנהגה של 'פנים'. המושג נלקח מאותה תרדמה שהפיל השי"ת על אדם הראשון, ואין כאן המקום להאריך. רבינו האר"י מלמד שדווקא קודם שמביאים את ההנהגה לחיבור של 'פנים בפנים', מוכרח ליפול בעולם חושך והסתרה. בזמן הזה מסולקים המוחין מהנהגת 'זעיר אנפין' שביטויה הוא דעת, שכל, אור ובהירות. ובשעה שהשמש חשכה, איככה תאיר הלבנה שאין לה אור מעצמה? הדורמיטא מצטיירת כאן בעולם בדמות התגברות הסתר פנים, קושי וקטנות. אך מציאות זו היא השלב הקרוב ביותר להפצעת גאולה.

בסיפור המגילה, אנו מדברים על השנים האחרונות ממש שבשבעים שנות גלות בבל. במשך כל אותן שנים החזיקו הגולים במגילות ששימרו את דברי הנביא ירמיהו המבשרות את קץ הגלות "לפי מלאות שבעים שנה לבבל" (ירמיהו כ"ט). למעשה, עיניים רבות עקבו בדריכות אחר התגשמות הנבואה, מי מתוך ייחול להתגשמותה, ומי מתוך חרדה מפניה. בלשצר שטעה בחישוב שבעים השנים – השתמש בכלי הקודש, ובו בלילה נפלה מלכותו בידי דריוש. המן הרשע ובנו שמשי הסופר שחישבו את הקץ וידעו היטב בחכמת הכישוף על מעמדו הגורלי של עם ישראל, ביקשו לנצל שעה זו, על מנת לבטל חלילה לעד את אפשרות בניין הבית. כאן פותח סיפור המגילה.

מעשי המגילה מתרחשים אפוא בנקודת המעבר שבין 'אחור' ל'פנים'. בין הסתרה לגילוי. מעבר שכזה מתרחש בעולם מדי יום, באופן פרטי יותר, מחצות לילה ועד רגעי ההארה המופלאים של תפילת שחרית. בכל נפש משתקפת המציאות הרוחנית המצויה בתחילת הליל בחושך וגלות, נופלת לתרדמת 'דורמיטא', ושבה עם שחר ובאמצעות התפילה לדרגת הייחוד של 'פנים בפנים'. הסוגיה הגורלית ביותר היא – איך עוברים מאחור לפנים דרך דורמיטא, מבלי להיפגע. להארת מרדכי היהודי פתרונים, ועל כך במאמר 'גדולת מרדכי – ההארה הבלתי אפשרית'.

מסירות נפש – מטעמים רוחניים

ההקדמה הנצרכת ביותר לכל ענפי עבודת הבורא זו ההבנה מה ייתן ומה יוסיף האדם בעבודתו אל השלמות האלוקית הקיימת לכאורה אף קודם התערבותו. או במילים פשוטות יותר: וכי יש לו לאדם אפשרות להועיל במאום לבוראו?

הראשון שתמה על כך היה אדון הנביאים משה רבינו בשעה שעלה למרום. הוא הציג את הקושיא לפני הקב"ה בכבודו ובעצמו, והדברים שנאמרו לו משמשים יסוד לגישה שלנו אל עבודת השם, וכך דורשים חז"ל (שבת פט א):

"בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: "משה, אין שלום בעירך"? אמר לפניו: כלום יש עבד נותן שלום לרבו. אמר לו "היה לך לעזרני". אמר לו: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר" (במדבר יד, יז).

בזוהר ובכתבים סומכים את הרעיון הזה לכתוב: "תנו עוז לאלוקים". האדם מתבקש כביכול לתת עוז לעליונים. עניינה של אותה נתינה שהאדם מתבקש לתת לבוראו ולעוזרו כביכול, מבוארת פעמים אין מספר בזוהר ובכתבים, והיא ההקדמה הבסיסית ביותר לכל פינות עבודת הבורא ובפרט עבודת התפילה.

אמרו חז"ל (מדרש רבה במדבר פ' י"ח): "תפילות כנגד תמידין תיקנום", שנאמר (הושע י"ד,ג'): "ונשלמה פרים שפתינו". תחת תמידים ועולות שהקרבנו על המזבח, משלמים אנו את חובותינו ואת מתנת ידינו בשפתותינו הדובבות וממללות שירות ובקשות בתפילה. המפתח אם כן לסוד עבודת התפילה הוא עניין הקרבן.

משמעותו של קרבן

קרבן מלשון קורבה – שבאמצעותו מתקרבים ישראל לאביהם שבמשמים והבריאה עולה לשורשה. עבודת הקרבנות מיוחסת להכנת מטעמים, בזוהר הקדוש (תיקון כ"א נ"ה.) דורשים את הפסוק "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" על עבודת האדם  – 'מפקודין דעשה'. וכאן מקור לחלקו של האדם בהמשכת השפע לעולם באמצעות תפילתו.

על מנת שתינתן ברכת השפע, מבקש יצחק אבינו להביא לו מטעמים. ובאותה בחינה ברוחניות מתבקש כלל ישראל להביא מטעמים, היינו מצוות ומעשים טובים, למעלה. לעורר נחת רוח. בשפת הקבלה הבאת המטעמים נקראת 'העלאת מ"ן' שעניינה פעולה שהתחתונים פועלים ממקומם ובכך מעוררים נחת לעילא.

פרשת ברכות 'וייתן לך' מסמלת את ההתמודדות התמידית בין צד הקדושה לצד שכנגד על גורלו של השפע הבא לעולם. יעקב אבינו מבקש להמשיך לבניו אחריו שפע, וכנגדו מבקש עשיו למשוך את טוב הארץ אל צד הרע ואל גויי הארצות. אלו ואלו משתדלים להשיג שפע באמצעות מטעמים. מטעמים שהתקין יעקב אלו 'פיקודין דעשה' – מצוות ומעשים טובים. עשיו מביא מהציד: "לאטעמא לקודש אבריך הוא מחובוי דבנוי, דאינון מאכלין מרירן" (זוהר שם) – קטרוגים. ההתמודדות הזו על גורל השפע מתקיימת דבר יום ביומו, בין כנסת ישראל לעמים.

העלאת מ"ן

בכתבים אנו מוצאים הרבה את המושג העלאת מ"ן – מיין נוקבין. בביטוי של נגלה הכוונה היא למסירות נפש, היינו התערותא דלתתא. העלאת מ"ן היא התנאי החיוני ביותר לכל סוג של המשכת שפע מעילא לתתא. בהקשר לכך מובאת דרשת חז"ל על הגשמים: "אין לך טיפה וטיפה מלמעלה שאין טפיים עולות כנגדה מלמטה" (תענית פ"ג). היינו שלכל המשכה של שפע מלמעלה, קודמת בהכרח התעוררות של עבודת התחתונים מלמטה. מה משמעותה של התעוררות זו?

בפשטות זו מסירות נפש. וכי מה יש לו לנברא להעניק לבוראו? את פתיל חייו ואת רוחו שהושמה באפיו במתנת שמיים, וכדברי המשורר: "ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה". עבודת השם דורשת מסירות נפש. לפיכך, בכוונות התפילה להאריז"ל מצוינת כוונת מסירות נפש כהכנה לכל פעולה שיש בה כדי להמשיך שפע או מוחין לתתא: בקריאת שמע, בתיבת 'אחד'. בנפילת אפיים. בתיבת 'מלך העולם' שבמטבע הברכה, ועוד.

מסירות הנפש מצידנו משמשת כביכול טענה ניצחת בידי השכינה הקדושה באמצעותה היא מעוררת למעלה רחמים ורצון לחון את הבריאה ולהשפיע לה ולבניה הלא הם נשמות ישראל, שפע רב. הזוהר הקדוש (תיקונים שם) מפליא דרשות על אותה עלייה שעולה השכינה מלווה בנשמות ישראל המוסרים נפשם בעבודת הבורא, מתוך פסוקי שיר השירים: "מי זאת עולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל – שכינתא תתאה איהי קטורת דקודשא בריך הוא, איהי קרבן דיליה, איהי מזבח דיליה".

בעבודת הבורא, הלא כל אדם נדרש לעיתים למידה מסוימת של מסירות נפש. אילו יצייר אדם לנפשו עד כמה מצפה 'אם הבנים' – שכינת עוזנו, לכל תנועה של מסירות נפש מצידנו, שבאותה תנועה והתעוררות קטנה היא מתעטפת בבחינת "מקוטרת מור ולבונה", ועולה לפני השי"ת בטענה "חזי במאי ברא אתינא לגבך" (זוהר ויקרא י"ג, א) ומעוררת נחת רוח והשפעה חדשה לגמרי עבור העולם ועבורו – בוודאי היה ניגש לקשיים בדחילו ורחימו, בחדווה ובשמחה עצומה.

הנחת תפילין – החייאת הזיכרונות הטובים

מצוות תפילין נהוגה אצלנו בעיקר בתפילת שחרית. שלא כשנים קדמוניות אז התהלכו בהם משך היום כולו. הטעם לפי פשוטו משום חלישות הדורות מלהישמר בנקיות כראוי. הפנימיות מצביעה על חלישות המוחות. תפילין הם השארה של מוחין, לאחר החורבן לית כל מוחא סביל דא, להחזיק את המוחין יום תמים. הבנת עניינה של מצוות תפילין מזקיקה אותנו לשוח קמעא על 'מוחין', ולגעת ב'רשימו'.

בשחר יהודי קם לתחייה לאחר שינה שיש בה שישים במיתה. על תחייה זו הוא מברך "המחזיר נשמות לפגרים מתים". מה הם החיים?

הנשמה שבמוח – 'מוחין'

אדם חי במוחו. שם משכנה של נשמת חיים, וכלשון הלשם ייחוד: "הנשמה שבמוחי…". החיים מתקיימים על חכמה, שכל, דעת דקדושה. כדכתיב: "החכמה תחיה את בעליה". הכוח המחייה הזה קרוי בלשון קבלה 'מוחין'. היכן ואיך באים אותם 'מוחין' מחיי נפשות? באמצעות תפילה. ביומו של יהודי ג' תפילות, בוקר, צהרים וערב. בשלושת הזמנים הללו נדרש אדם להמשיך אל העולם ואל הגוף מנת חיים נוספת, בלשון הספרים 'המשכת מוחין'. 'מוחין' אלו יורדים מלעילא ומשתכנים במוח.

אופן המשכת המוחין ומדרגותיהם משתנים על פי סוגי התפילות, זמניהם וענייניהם. המוחין הללו משפיעים על מצבם ומעמדם של העולמות ועל ההנהגות הרוחניות. כפי שדעתו של אדם מעמידה אותו על רגליו, ומגדלת אותו מילדות, נערות, לבגרות. אף המוחין הנמשכים ברוחניות, מעמידים את העולמות ואת ההנהגה הרוחנית בקומתה השלימה.

ככלות התפילה, מסתלקים המוחין. לכאורה, בו ברגע אמור היה לרדת לעולם לילה – לילה כפשוטו. המציאות המוחשית נגזרת מהנהגה רוחנית החופפת עליה מלמעלה. אם אור שמש בעולם – הרי זה מפני שמוחין של שחרית מאירים. בלילה אין המוחין מאירים, גם תבל ומלואה שרויים באפילה ומגששים לאורה של לבנה. כאן אנו באים למושג 'רשימו'.

הכלל הרוחני אומר: כל קדושה משאירה רושם במקומה. דהיינו, אם האירה במקום מסוים קרן אור של קדושה. אם נכנסו במקום זה מוחין, הרי גם אם יסתלק האור – רישומו ייוותר שם ויאיר. הכלל הזה תקף בכל מקום. וכך הדברים מתנהלים: באמצעות התפילה נמשכו מוחין, עם סיומה הם מסתלקים. להיכן? למעלה. המוחין המסתלקים עומדים מעל הראש, כאורות מקיפים. בגוף נשאר רושם של קדושה, 'רשימו'. אותו רושם של מוח, די בו כדי להחזיק את העולמות העליונים ואת ההנהגה במצב של יום, כאילו היו שם מוחין של ממש. הרשימו הזה הוא אור התפילין. בזמן הבית כאשר היו המוחות חזקים והנפשות חסונות, היה ביכולת להחזיק במוח את רישומה של התפילה ואת השארת המוחין במשך היום כולו. להמשיך עימם מבית הכנסת לבית המדרש, ואף לצאת בהם לשוק. היום, חולשה נפלה בעולם. בקושי מסוגל המוח לסבול את השארת הרשימו בזמן התפילה ומעט לאחריה.

תפילין – חותם של זיכרון קדוש.

כבר למדנו שעניינם של תפילין היא הארת 'רשימו', כעת נבין מדוע מניחים אותם קודם התפילה. בתפילה, כבר אמרנו, ממשיכים דעת, שכל ומוחין של קדושה. כל יום מחדש, כל תפילה בפני עצמה. נשאלת השאלה: אם מדי לילה מסלקים כל המוחין והכוחות המחיים של יום אמש. בבוקר, כאשר נדרש יהודי לגשת לעבודת בוראו, מהיכן אפוא יישאב חיות כדי לגשת לתפילתו?

שימו ליבכם, זו חקירה מרתקת. התפילה נועדה להמשיך חיים, מוח ודעת. האדם קודם התפילה לכאורה נטול חיות ונשמה. החיים מוכרחים להתחיל מנקודה חייה כלשהי, הלא כן?

התשובה טמונה במושג 'זיכרון'. במשל הגשמי במכשירים מסוימים הפועלים על אנרגיה חשמלית יש מעין זיכרון פנימי ממנו ובאמצעותו ניתן לעורר ולהפעיל מחדש את המכשיר אף לאחר כיבוי. גם בנפשנו הדבר כן: המוחין הללו שמסתלקים עם רדת ליל, אינם אובדים, הם עולים ומתעלים למעלה, ובגוף נשאר 'רשימו'. אולם בלילה, מסתלקים המוחין גבוה יותר. אף הרשימו נוטש את הגוף ואז יורדת לעולם חשיכה של ממש, מוחשית. בדיוק בנקודה זו ניצבת הנפש ומתחננת לפני בורא עולם: "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך". זהו פסוק של תפילין. תיכף נשוב אליו.

על מנת שנוכל מחר עם שחר להקיץ, להתפלל, ולהביא לכאן מנת חיים נוספת – ההכרח שאותו 'רושם' של מוחין יישמר עבורנו במקום כלשהו. מבלעדיו לא נוכל להקיץ ולהתחיל התחלה כלשהי. את הרשימו הזה אנו מזמינים בהנחת תפילין. של יד ושל ראש. תפילין מלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי" דהיינו דביקות והתקשרות (כמובא ברש"י שם), התפילין מבטאים התחברות והתקשרות. זהו עניינו של אור הרשימו – לחבר ולדבק אותנו אל הזיכרון הטוב והקדוש של המוחין שהאירו אמש.

תפילין של יד הם תפיליה של השכינה הקדושה, תפילין של אמונה. תפילה של ראש הם תפילין של קודשא-בריך-הוא. בלילה, שעה שהמוחין מסתלקים להם ואף רישומם נמחה מן הגוף ומתעלה, מתחננת הנפש את תחינתה של השכינה: "שימני כחותם על ליבך" – ריבונו של עולם קשור נא את זיכרוני, את מוחי ודעתי, אצלך. שלא יימחה הזיכרון הטוב אף בשעת הסתלקות. למחרת, בגשת יהודי אל התפילין קדישין, הרי הוא שב אל זיכרונו הטוב הנצור ושמור על ליבו וזרועו של כביכול ברוך הוא. הוא שב אליו, מניחו, ומעלה על ליבו את הרושם הטוב שעשו בו מוחין דאמש. הוא שב וכורך את אותו זיכרון ורושם קודש על זרועו בשבע כריכות. אף משלים את כריכתו על אצבע אמצעית כדרך אירוסין וקידושין. אז, כאשר האמונה שבלב מתעוררת לתחייה, אף המוח כנגדה מתקנא כביכול ונושא קל וחומר בעצמו – אף אני אניח תפילין של ראש. אלו תפילין של בורא על עולמים.

(ע"פ שער הכוונות, דרושי תפילין, ה'. קיצור הכוונות לרמח"ל. ליקו"ה תפילין ו').