פוסטים

שלח – יש לך אמונה, אל תקושש

בס"ד

 

אדם אוהב לקבל תוכנית מסודרת, מסלול ולו"ז מדויק, אבל כשהיעד הוא התכלית האמיתית, הכללים הרגילים אינם פועלים.

אין דרך לראות מראש את מסלול ההשגחה הייחודי שעל כל אחד לעבור בדרכו אל ארץ ישראל שלו. צריך להיכנס.

יש לנו לא מעט שאלות על מה שקורה ועתיד לקרות לנו, אלו שאלות שמתעוררות בדרך, כאשר הינך יודע על יעד אך עדיין אינך שם ואתה מחכה ומתקדם ושוב ממתין ועושה עוד צעד. בכל תהליך שכזה חוסר הוודאות מציק מאוד. אנשים מתקשים לסבול דקות ספורות של המתנה מבלי שידעו כמה זמן היא תימשך. ובעיקר אדם רוצה להבין, תסבירו לי מה עובר עלי, מה קורה איתי ואיך זה פועל. איננו מסתפקים בבשורה שיהיה טוב, אנחנו מוכרחים לדעת איך יהיה טוב, לצייר את התהליך בעיניים, לעכל אותו. נירגע רק לכשנבין בהיגיון ועל פי הניסיון מדוע הדבר המסוים הזה יעזור לי ולמה הדרך הזו תוביל אותי ליעד הנכון.

*

כל זאת טוב ומתקבל בענייני העולם הזה ויעדיו, בדרך לארץ ישראל הרצון להבין ולמצוא היגיון הוא מכשול גדול, עד כדי כך שהוא עלול להאריך נוראות דרך שאמורה היתה להיות קצרה ישרה ופשוטה. הארכת הדרך וסיבוכה הם עניין שקורה לנו כל יום כמעט, בעטיה של העקשנות הטבעית שלנו להבין ולראות כבר עכשיו איך מה שעובר עליי מוביל באופן הגיוני ומתיישב על הלב להיכן שפניי מועדות. הנטייה העקשנית הזו מפריעה לנו לגשת בקלות יתרה למה שמגיע לנו והוכן במיוחד עבורנו.

לא רצו להאמין

העניין הזה מומחש בצורה כואבת עד מאוד בפרשתנו, פרשת שלח. המרגלים שבני ישראל מתעקשים לשלוח לתור את הארץ לפניהם, הופכים לחוסמי הגישה אל הארץ ובגינם מאחרת ירושת הארץ בארבעים שנה ונגזרת גזירת החורבן. הקלקול במעשה המרגלים, כפי מה שמלמדים חז"ל, לא החל בדרכם חזרה – ההתחלה היתה פגומה ומבשרת רעות, ולמדים זאת מהלשון 'שלח לך' כלומר המרגלים הללו יוצאים לשליחות מיותרת מבחינת השי"ת, ואם רצונך שלח אתה אותם לרצונך. את דברי ה' למשה במלואם מביא רש"י 'אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות'.

את בשורת ירושת הארץ אנחנו מקבלים משנים קדמוניות, היא הובטחה לאברהם אבינו וליוותה אותנו מאז ועד היציאה ממצרים, כעת ההבטחה קמה לתחייה, הולכים ומתקרבים אל המקום המובטח. ההבטחה מבשרת על ארץ טובה שכן נאמר לנו 'העלה אתכם מעֹני מצרים', אתם מגיעים משפל המדרגה וממקום שאין למטה ממנו והארץ טובה היא, לשם מה לשלוח מרגלים?

המרגלים הם ביטוי לחוסר אמונה בהבטחת ה' ובמידה שווה זו עדות על חוסר אמונה בעצמינו. רבי נתן מרחיב על כך ומסביר: ארץ ישראל היא האמונה, ובנוגע לאמונה הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו בשני אופנים הפוכים כביכול – הוא משתדל בתחבולות ובדרכים שונות עם כל אחד ואחד לקרבו לאמונתו בכל מיני השגחות נפלאות, אך יחד עם זאת כל ההתרחשות הזו מוסתרת בחוק רוחני ושמו 'בחירה'. גם לסיפור השגחה מפעים שאי אפשר לטעות בו מתלווה אפשרות נוספת, מקום לטעות בו. בעולם הזה ניתן לפרש כל דבר בדרכים שונות, והכל תלוי בך בנאדם. המרגלים יצאו לשליחותם כדי לא למצוא את ארץ ישראל, והסיבות לכך מובאות בחז"ל. הכלל שכבר בהליכתם הם שבו, כדכתיב 'וילכו ויבואו' (וראה רש"י). יתרה מזו, השליחות גופא נבעה מתוך חסרון אמונה, הטלת ספק, עם ישראל שולח את המרגלים 'לחפור את הארץ' לחקור ולחפור בתוך ההבטחה של ה', לבחון אותה ולבדוק, זו כניסה גרועה מאוד למקום כמו ארץ ישראל.

לחסוך מסע מיותר

החקירות נובעות לא רק מאמונה לקויה בה' – זו גם חלישות דעת ונמיכות רוח אישית. אדם לא מאמין בעצמו, עושה צעד לא כדי לצעוד אלא כדי לבחון, אצליח? אולי לא? כך לא נכנסים לארץ ישראל.

אנחנו מורגלים לבקש תוכניה ולעכל כל מהלך באמצעות ההיגיון, אבל ברוחניות אמונה ועבודת ה' זה מכשול. למעשה אין כל דרך הגיונית שמובילה אותנו אל המקומות האמתיים אליהם אנו אמורים להגיע. ההתעקשות להבין ולחקור את מה שיוביל אותנו אל ה', כותב רבי נתן, הורסת לנו את הדבר שאנו מעוניינים להשיג. ולכן מתארכת הדרך, הרבה דברים יכולים היינו להשיג בקלות, לגשת ולהיות שם, החקירות וההיסוסים האריכו את הדרך. אדם מקבל מתנה מה' אבל הוא מתעקש להבין איך יתכן שהוא הקטן קיבל מתנה כזו, לא מוכן לפתוח את העטיפה את שתתיישב דעתו שאכן כן זו מתנה אמיתית, וכשאין ברירה נאלצת ההשגחה להאריך לו את הדרך, אולי אחרי כמה וכמה תלאות ונדודים, לפעמים רק אחרי כמה גלגולים יסכים האיש לקבל את המתנה, להתחבר לאמת ולחיות את יהדותו הנגישה והפשוטה כל כך.

בשלהי הפרשה מוזכר מחלל השבת הראשון – המקושש, ויש כאן רמיזה: שבת כמו ארץ ישראל הם גילוי האמונה, לשבת צריך להיכנס ולא לצאת באמצע כדי להשלים את החסר. אל תחלל את האמונה, אל תצא לקושש. גם אם נדמה לך שאינך ראוי, קבל את העובדה ששבת היום לה'.

(ע"פ ליקו"ה יו"ד שבועות ב')

כְּגַוְנָא – מאמר מקיף על פי קבלה וחסידות

 

אחד הרגעים המרטיטים של שבת קודש מונח בין אמירת 'מזמור שיר' ל'ברכו' של תפילת ערבית, בקהילות רבות בימנו נהוג לומר אז את מאמר הזהר מפרשת תרומה 'כגוונא דאינון מתייחדין באחד', אף מבלי להבין את תוכנו הלב הולך בעקבותיו ונכון לקבל פני שבת מלכתא, להלן נשתדל בעז"ה להסיר קמעא מהלוט.

שעה זו מיוחדת במינה, שעה של התחלפות גוונים ושל שינויי הנהגה, מהנהגה של חולין להנהגת קודש ואכן מקובלים וצדיקי הדורות הזכירו באופנים שונים שראוי להקדיש את הזמן הזה להכשרת הנפש.

השינוי העיקרי שמתחולל מתבטא בעיקר במה שנקרא התפשטות הגשמיות, וכעת מה שקורה זו התפשטות גשמיות כללית, הוי אומר  – המציאות עצמה פושטת צורה כדי ללבוש צורה אחרת.

התרחשות שמיימית זו מתוארת בין שאר תיאורי ההוד והסוד הממלאים את מאמר הזהר 'כגוונא'.

 

"כְּגַוְנָא דְאִנּוּן מִתְיַחֲדִין לְעֵלָּא בְּאֶחָד. אוֹף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּרָזָא דְאֶחָד לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן לְעֵלָּא חָד לָקֳבֵל חָד".

הסמלים המובהקים של השבת הם השלום והברכה, כדאמרינן 'שבת שלום ומבורך'. יש כאן אור וכלי או שפע ואמצעי. אמרו חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', הוי אומר – השלום הוא האמצעי להמשכת הברכה והכלי להחזיק בה.

 

למעשה מי שמצטיין בשלום אלו העולמות העליונים, בעולמות תחתונים השלום נדיר יותר, ויש לכך פשר: ככל שהכוחות נמצאים בשלבים מוקדמים יותר, בכוח לפני שיצאו אל הפועל, קל יותר להשלים ביניהם. הרבה דברים סותרים יכולים להתיישב במוח אבל כשהם באים לידי מעשה, האחד סותר לחברו ומבטלו, אולם לעתיד לבוא האחדות תוגשם בשלמות גם בעולם הזה. במאמר זה מלמד הזהר הקדוש שגם היום, בשבתות, מושגת אחדות מעין העתיד לבוא.

 

הפסוק אומר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' – ההתייחסות הנפרדת לה' ולשמו, מתכוונת לשתי הבחינות שנקראות 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה'. כלומר שני האופנים שאחדות ה' מתגלית, בעולמות העליונים והתחתונים. שתי הצורות הללו מתבטאות בקריאת שמע שמורכבת מפסוק ראשון 'שמע ישראל' ולאחריו 'ברוך שם'.

 

שמע ישראל נאמר בקול רם ומבטא את התגלות אחדות ה' בגילוי כפי שהדבר מתאפשר בעולמות העליונים, ואילו ברוך שם נאמר בלחישה ומבטא את התגלות אחדות ה' בעולמות התחתונים, בחשאי ותחת מעטה של הסתרה בדרך הטבע.

 

ההבדל הזה קיים היום בעולמות עליונים, אולם לעתיד לבוא, אומר הפסוק, כפי שהשם יתברך אחד בהיכלו, כך יהיה גם שמו דהיינו – נוכחותו בעולמות התחתונים, אחד. כי האחדות תתגלה בפועל בעולם הזה ויראו עין בעין מציאות אלוקית בלבד.

 

השלמות שעל ידי השבת

מעין הבשורה הזו מתגשמת מדי שבת בשבתו. בשבת משיגה כל המציאות שלימות מעין זו שתושג לעתיד לבוא. ביום הזה עולה הקדוש ברוך הוא ויושב על כסא כבודו. הישיבה על הכסא היא הביטוי המלכותי המושלם ביותר, ביטוי שנחסך בעוונותינו מפני שאין השם שלם ואין הכסא שלם. אבל בשבת העולם מקבל צורה של לעתיד לבוא, וכדי שיוכל המלך לשבת על כסאו, יש להשלים את הכסא. כסא מלשון כיסוי – דהיינו העולם הזה שבו נוכחות ה' מכוסה ונסתרת, ובשבת גם המציאות הגשמית מקבלת צורה רוחנית, ואפילו העולם הגשמי מקרין אחדות ה', שלום וברכה.

 

אולם שלמותה של השבת תושג דווקא מלמטה, דהיינו מהעולם הזה, וכפי שכותב הזהר הקדוש:

קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד. לְעֵלָּא לָא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד, כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דַה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

 

הקדוש ברוך הוא, מודיע מאמר הזהר, לא יישב על כסא כבודו שהיא השכינה עד שהאחדות תושג קודם בעולם הזה. דהיינו: שבת לא תתחיל שם לעילא, עד שבלב היהודי השוכן כאן למטה תושג הרגשת האמונה והאחדות, שכן הכסא של ה' הוא הראש שלך רבי יהודי, שיכיר עתה באחדות ה'.

 

רזא דשבת איהי שבת

בפסקה זו מבואר סוד השבת שהיא השכינה הקדושה, הנקראת 'שבת' משום שבה, דהיינו במידה הזו, שבת הקדוש ברוך הוא מכל מלאכתו אשר עשה בששת ימי החול.

נסביר: השבת היא היום השביעי, ולמעשה כל שבעת הימים הם כנגד שבע ספירות עליונות, שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד החל מיום ראשון ועד יום השישי, שבת היא כנגד הספירה השביעי והאחרונה, מלכות.

כל שש הספירות מבטאות פעולות שונות, החסד והגבורה הם הנתינה וההתגברות וכן הלאה. הספירה השביעית אינה מבטאת פעולה, אדרבה היא מגלמת את העדר הפעולה. ומה משמעותה של העדר פעולה? שביתה, ניחא.

בשעת פעולה אדם מוציא את כוחותיו מכוח אל הפועל, כלומר כוחות נפשו מצויות בחוץ, ברשות הרבים. הוא עוסק בידיו והולך ברגליו ומדבר ומבטא את כישוריו ופעולותיו השונות. פעילות שכזו כרוכה במאמץ שתוצאותיו תשות כוח. במקביל, כאשר ברא השי"ת את עולמו, במשך ששת ימי החול הוא הוציא את מידותיו מהעלם אל הגילוי, ופעולה זו עושה בירור.

אבל ככלות המלאכה באה מנוחה שמשמעותה השבת הכוחות למקורם. והמשל הוא בעל מלאכה המתייגע במלאכתו, וכשהוא מסיים את עבודתו הוא נשען על כסאו ומבקש לפוש. המנוחה האמיתית תבוא כשתושלם המלאכה, או אז ייטול האומן את כלי אומנותו, יביט בו ואם התוצאה תשביע את רצונו – אז ורק אז, ישובו כוחותיו אל מקומם. שיבת הכוחות אל הנפש פנימה, היא-היא המנוחה.

 

כעת תובן הפסקה דלעיל: קדושת השבת מתחלקת בין קדושת ליל שבת לקדושת יום השבת. קדושת הלילה היא קדושה של שיבה הביתה. בשפת הפנימיות אנחנו אומרים שהשכינה עולה אז מעולמות התחתונים וחוזרת אל היכל המלך. הדבר דומה לרגע שאדם עוזב את עבודתו, מתיישב וחש איך רוחו שבה אל קרבו. השלב הזה מתואר במילים 'איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד', כלומר השבת שהיא השכינה, היא מצידה חוזרת ומתאחדת בסוד האחד. זו תנועה של 'אור חוזר' מלמטה למעלה.

השלב השני הוא אור שבא מלמעלה למטה. כשהנופש נח מרחיפת רוחו הנבהלת, יורד עליו אור של שלוות נפש ושמחה במעשה ידיו להתפאר. וזה מתואר במילים 'למשרי עלה רזא דאחד' – בתמורה לעליית השכינה יורד מלמעלה אור של שבת. השלב הראשון מתרחש בליל שבת, והשני הוא סוד אור יום השבת.

 

'צלותא דמעלי שבתא'

 

כאמור לעיל, מאמר הזהר הזה מתאר את עליות השבת. אחת ההבחנות היותר מודגשות לעליות אלו היא במעבר מהנהגת הטבע להנהגה שמעל הטבע, שכן ששת ימי המעשה שרויים תחת הטבע, בששה ימים אלו ברא השי"ת את כל חלקי העולם וקבע את צורתו על פי כל חוקי הטבע עד לפרטי פרטיהם האחרונים, ובשבת חוזר העולם אל למעלה מהטבע.

 

הטב"ע בגימטרייה אלה-ים, והיינו שגם הטבע הוא הנהגה אלו-הית אלא שזו הנהגה מכוסה, לפיכך אלהי"ם בגימטרייה הכס"א. כסא יש בו לשון כיסוי, שכן היושב על הכסא קומתו מתמעטת ומתכסית, מאידך גיסא, קיימא לן שאין מלך ללא כיסא. הישיבה על הכסא היא תנוחה המבטאת מלכות וממשלה, ולא בכדי שלמותו של הכסא מסמלת את שלמות המלכות.

וזה גופו של עניין: בששת ימי החול נבראו כל הנבראים השונים והמשונים על ידי מלכו של עולם, נבראים אלו בנוכחותם מסתירים כביכול על מציאות המלך, ומאידך כל סיבת בריאת הנבראים היתה לגלות על ידם את מציאות ה'. איך יתיישבו שני העניינים יחד?

 

אלא שאכן זהו סדר ההנהגה האלוקית בעולם. השי"ת יושב על כסאו, דהיינו שהכיסוי וההסתרה הם המגלים ומספרים על כבודו. ולכן טבע מלשון הטבעה, וכשם שהחותם שעל הטבעת ניכר דווקא לאחר שמטביעים אותו בתוך השעווה והחומר, כך מציאות ה' ניכרת דווקא מתוך שהיא מוטבעת בטבע וחומריות. אבל ההטבעה הזו נראית וניכרת רק בכוחה של השבת. בשבת נעשית עליית העולמות ומשמעותה של אותה עלייה היא, שהעלול נכלל בעילתו, כדלהלן.

 

סדר ההשתלשלות מאלוקות לטבע הוא גם סולם העלייה מטבע לאלוקות. שלב ראשון בסולם זה הוא שימת הלב לכך שחיותנו תלויה במשהו – היא תליה בלב. רק לאחר שאדם מרכז את תחושותיו בהרגשה האחת שכל חיותו תלויה בלב, דהיינו באלוקות המכוסה בתוך הטבע הקרוי 'פעימות לב', יכול הוא להוסיף ולהבין ואף להשיב אל הלב, שחיותו של אותו איבר מיוחדת תדיר באחדות ה'.

 

וזה הפירוש: 'צלותא דמעלי שבתא דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא ברזא דאחד ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עילאה' – הכורסיא יקירא הוא הכסא, כסאו של ה'. הכסא הוא שם אלוקים דהיינו האלוקות השרויה בליבו של אדם. ועל ידי שאדם נותן אל ליבו שכל חיותו תלויה בלב שהוא האלוקות המכוסה בתוך הטבע, יכול הוא בכוח קדושת השבת לעלות את אותו כסא מכוסה ולייחד אותו בשם הוי"ה ב"ה, דהיינו בידיעה שאין עוד מלבדו, ואין בעולם מאומה מלבד נוכחותו של השם יתברך. בשלב זה מוכן הכסא לקבל עליו את השראתו של 'מלכא קדישא עילאה' דהיינו שהמציאות שלך הטבעית אף היא תצעק בשבת אלוקות (ע"פ אוהב ישראל, ליקוטים חדשים, תרומה).

 

"ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין בר מינה"

 

אחד העניינים המודגשים בסוד קדושת השבת זו בחינת ההתבדלות – התבדלות הקדושה מכל מה שהוא היפוכה, וכך אנו אומרים בנוסח כגוונא: כד עייל שבתא איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא [בכניסת השבת השכינה מתייחדת ונבדלת מהסטרא אחרא], וכל דינין מתעברין מינה ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין (נ"א ואתעברו מינה) ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין'.

על השכינה הקדושה נדרשה מליצת שלמה המלך 'רגליה יורדות מוות', והכוונה לכך שבימי החול השכינה שרויה ומסובבת בקליפות, כי היא יורדת ושוכנת ביניהם כדי להיות קרובה לבניה שהם נשמות ישראל השרויים בגלות, בשבת היא נפרדת מכל אותם חיצוניים ושבה למקומה, התפרדות ועליה זו מתוארת בפסקאות אלו.

 

העניין הזה יובן יותר כשנשווהו לרעיון שנלמד בשני קצות עולם המחשבה. ממרן הבעל שם טוב הקדוש ידוע העיקרון שאם ידע אדם בידיעה ואמונה שלימה שבכל הסתרות ומחשבות זרות הקדוש ברוך הוא מסתתר שם אין זה הסתרה כלל, כי בידיעה שאדם יודע ומאמין שבכל תנועה והרהור דבר גדול ודבר קטן, שם הוא אלופו של עולם, חיות אלקות, מיד יתפרדו כל פועלי און, והרע נופל למטה, ונתגלה האור וחיות אלקות.

 

כדברים האלה כותב בעל נפש החיים (שער ג' פרק י"ב) על סגולת המחשבה והדבקות במילים 'אין עוד מלבדו' שהיא מסוגלת לסלק מעליו כל מיני מזיקים ואין שום דבר בעולם יכול להזיקו.

 

וזהו עניינה של השבת שנמצאת מחוץ לשלטון הקליפות, היינו שבשבת מגיעים כולם בכלליות להכרה שאין עוד מלבדו וזאת משום שכל המחשבות שכביכול יש עוד שלטון או שררה ויכולת בעולם, משתלשלים מעצם העובדה שבששת ימים עשה ה' כל מעשי בראשית ובכך הכניס כביכול ולמראית עין שותפים במלאכתו, שהם הנבראים השונים כישוריהם וכוחותיהם, ומזה יונקת הטעות שכאילו יש חלילה עוד כוחות משפיעים בבריאה. ואכן על ידי שאדם סבור כך, הוא מעניק להם כוח ושלטון להשפיע עליו. אולם בשבת, שבת ה' מכל מלאכותיו וממילא חזר השלטון לידיו וגם הוברר למפרע שעד היום, בששת ימי החול, היו כל הגורמים הפעילים האחרים לבושים שלו ורק הוא לבדו פעל ועשה ויצר וברא וחולל את הכל. כי בשעת פעולה, כשכל דבר פועל לעצמו, ניתן להסיק בטעות כאילו יש כמה פועלים וכל אחד אדון לעצמו, ורק השביתה והשתיקה מחדדת יותר מכל את ההבנה שכל הרעש וריבוי הפעולות נוצרו על ידי אחד ויחיד שפעל באמצעות כולם.

ממילא אף בימות החול יכול שיעשה אדם שבת לעצמו, שכאשר הוא נותן דעתו לבחינת שבת ומשתיק בדעתו את ריבוי הפעולות ומטה אוזנו אל השתיקה שמאחורי כל הפעולות, הרי הוא משיב את הכל אל האחד הפשוט יתברך.

 

וְאִתְעַטְרַת בְּכַמָה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִישָׁא… וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא

קודם לכן עסקנו בהתבדלותה של הקדושה מכל מתנגדיה שהם הקליפות בפרט והחולין בכלל, הזוהר הקדוש תיאר את עליית השכינה שבדרך כלל 'רגליה יורדות מוות' ושוכנות בסביבת הקליפות, ובכניסת השבת אף רגליה נעתקות ממקומות החיצוניים והיא לבדה שולטת בכל העולמות. כעת בפסקה זו אנו למדים שמלבד ההיפרדות מן הרע מקבלת השכינה הקדושה תוספת קדושה ואור, והיא מתעטרת לקראת המלך, בעלה דמטרוניתא, בעטרות ותכשיטים.

נתייחס לשתי בחינות שנזכרו כאן בהתקשטות הקדושה: ראשית, העטרות והתכשיטים 'ואתעטרת בכמה עטרין'. שנית הארת הפנים 'ואנפהא נהירין בנהירו עילאה', על פי משמעו האור הזה בא מלמעלה דייקא. בבחינה הראשונה הקדושה מתעטרת 'לגבי מלכא קדישא' – לפני המלך, דהיינו מתקשטת משל עצמה, ואילו בבחינה השניה פניה מאירות מהארה עליונה הבאה לקראתה.

אכן הבחינה הראשונה אלו קישוטי השכינה שמקורם בבירורים שהתבררו בעולם הזה, וכפי שמובא בכתבים שעל ידי עבודת ה' בימי החול ועל ידי ההתחזקות באמונה מתוך ששת ימי המעשה, עולים כל יום ומתבררים ניצוצות של קדושה וחלקים של אלוקות מכל העיסוקים שאדם עוסק בימי החול. ניצוצות אלו שמקורם בדברים נמוכים ופשוטים הם שנעשים לתכשיטי השכינה. כשם שהאבנים הטובות נוצרות במעבה האדמה, והודם והדרם נלקח דווקא מן השחור והעפרוריות שבמעמקים – כידוע מאופן התהוות היהלומים וכיוצא, כך גם ברוחניות קדושות שעולות ממקום נמוך הופכות לתכשיטי הקדושה. שהלא קישוט תכליתו להביא חידוש, לעורר התפעלות פנימית ממה שנראה פשוט ונושן, ואת ההתחדשות הזו מעוררות דווקא הקדושות שהובאו ממקום רחוק, 'ממרחק תביא לחמה'.

הבחינה השניה היא הקרויה 'הארת פנים'. ניתן להבין זאת בשני אופנים – או שפניך מאירות או שמישהו מאיר לך פנים, לשתי הבחינות נקרא 'הארת פנים'. למעשה זהו היינו-הך, פניך מאירות כתוצאה מכך שזכית בהארת פנים. המושג 'הארת פנים' או 'אור הפנים' מבטא את הארת הרצון שהיא הארה שמקורה במדרגת כתר, דהיינו רצונו של העליון המוקרן אל התחתון. בתרגום פשוט היינו הארה שאומרת 'הינך רצוי'. מי שזוכה להארת רצון מקרין אף הוא באור חוזר את אותה הארה, את רצונו שלו כלפי מי שהאיר לו פנים.

בשבת, מבשר מאמר הזהר, עולה השכינה מבין הקליפות, אך היא לא באה לבדה – בעלייתה מתווספות אליה קדושות שהיו שרויות במקומות נמוכים ובזכות שאנו בני ישראל, בני השכינה, החזקנו במקומות אלו באמונה פשוטה, נאספו ונלקטו הניצוצות והרי הן בגדר 'קישוטי אמונה', חידושים שלא היו כמותם מעולם. לאור זאת זוכה השכינה וכנסת ישראל להארת פנים מאת ה' יתברך ממדרגה הגבוהה ביותר, מדרגת כתר המבטאת את רצונו היחידי של האינסוף ב"ה, המקבל באהבה את נשמות ישראל, ואת חידושי האמונה שהביאו עימן לשבת מלכתא.

 

אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

לשבת הגדול – נס ושמו 'שבת'

בס"ד

 

יש הנהגה מופלאה שאינה שופטת אותך כפי מי שאתה, אלא לפי מה שה' יודע שאתה תהיה לכשתיגאל, וזו הנהגה שבתית.

גאולת מצרים מלאה ניסים והמופת הגדול ביותר היא השבת שקדמה לה, שאילולא השבת לא יכולנו לצאת ממצרים.

מה עושה יהודי בשעת מצוקה, בשבי בחולי ובעוני? עושה 'ויצעקו', קורא לה'. ומה יעשה מי שאינו יודע לקרוא בשם ה'? צרה. לעם ישראל במצרים היתה בעיה קשה יותר, מפני שאז לא היה עדיין כביכול לקב"ה שם. באין שם איך תקרא ואיך תזמין את ה' למצבך, איככה תיגאל?

*

מי שעשו לה' את שמו הגדול הם האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה שלאחר מכן, כדכתיב 'ותעש לך שם'. התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אבל עד מתן תורה לא היה לו יתברך שם. השם הוא מטרת הבריאה, שכן הקב"ה ברא את עולמו כדי להיקרא רחום וחנון ושאר שמות, וזו תכלית כל מעשה שמים וארץ. מי שמגשים את היעוד הזה בעיקר הוא האיש היהודי שבבחירתו מקיים את רצון ה' עד ששם ה' נקרא עליו. יהודי הוא שמו של ה'. דא עקא, קודם שיצאנו ממצרים אין ליהודי תורה ממילא אין בידיו לקיים רצון ה', ואם כן אין לקב"ה שם – אנה יפנה היהודי שבגלות? באיזה שם יקרא?

זו שאלה שהקשה משה להשי"ת בסנה: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'? התשובה שניתנה לו היא 'כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם'. מה משמעותו של שם אהי"ה? הזהר הקדוש אומר 'אהי"ה דא אנא זמין למהווי' – אני מוכן להיות. השם הזה הוא היסוד לבריאת העולם. הבריאה נועדה לגלות את שם ה', וכיוון שראה הקב"ה את הצדיקים שעתידים להיבראות ולגלות שמו בכל הארץ, ברא את הכל. כלומר הבריאה נבראה עבור העתיד לבוא, וכפי שמבטא זו שם אהי"ה, דהיינו אני מקיים עולמי על שם מה שאהיה.

שבת אגין עלוהי

הנהגה דומה מתקיימת גם כלפי האדם החוטא כדי לאפשר לו לשוב בתשובה. החוטא הרי פוגם בשם ה' ובכך שומט את הקרקע תחת רגליו, אין לו על מה להישען, מהיכן יחיה עד שישוב בתשובה? אכן זהו נס. תשובה קדמה לעולם, המבקש לשוב בתשובה מצוי בבחינת 'אנא זמין למהוי', על שם מה שהוא עתיד להיות מקבלת אותו התשובה בכנפיה. רעיון זה מולבש גם בסדר טהרת המצורע שבפרשתנו. על מנת שייטהר מסגיר הכהן את המצורע מחוץ למחנה, הוא מתרחק מחברת בני אדם 'וטמא טמא יקרא'. המצורע קרוי 'האיש המיטהר', ועל פי דרכנו זהו האיש הבא להיטהר, בבחינת אנא זמין למהוי, ומכאן פתח הטהרה שלו.

על פי עומקם של דברים אהי"ה זו הארה של אתערותא דלעילא, דהיינו – הבחירה של ה' לקיים את העולם והאדם אף על פי שאינם ראויים, רק מפני שכך הוא יתברך רוצה ועל סמך המצב שלעתיד לבוא יתוקנו כל הקלקולים.

אור מופלא זה מאיר מדי שבוע בשבת קודש. שבת נקראת 'תכלית מעשה שמים וארץ'.  השבת כביכול צופה מתוך שית אלפי שנין אל העתיד לבוא, ומשם משתקפת בה מציאות מתוקנת, ועבור אותה מציאות עתידית זוכה העולם שוב ושוב בקיומו חרף כל הקלקולים. בשבת טמון אם כן כוח תיקון יוצא דופן שהציל את העולם כמה פעמים. הפעם הראשונה אירעה בשבת בראשית. ביום שישי שקדם לה חטאו אדם וחווה בעץ הדעת ובעקבות כך איבדו הם והעולם את זכות הקיום. ואולם שעות ספורות לאחר מכן, התקדשה שבת בראשית. שבת זו הגיעה לעולם רוחני הרוס וחרוב עד היסוד, ובכל זאת, כפי שמלמדים הספרים הקדושים – כיוון שבאה שבת חזר העולם בבת אחת למצב מתוקן כמעט לחלוטין, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת שרר בעולם כולו אור גדול של תיקון. על כך נאמר בזהר 'שבת אגין עלוהי' ששבת הגנה על אדם הראשון ועל העולם כולו. גם למחרת השבת כאשר שב העולם לשגרתו עדיין היה מצבו מתוקן לאין ערוך מהמצב ששרר בו ביום שישי.

כי גדול שמי

כאן למעשה מצוי פתח התקווה של עם ישראל במצרים. הצרה הצרורה שהעיבה על נשמות ישראל שבאותו הדור היא שלא נמצאו בידיהם די זכויות שיספיקו לעורר את נס הגאולה. לא היתה תורה ולא היו מעשים טובים. מה עשה ה'? הפעיל עבורם כוח עצום ונפלא, התעוררות עליונה שאינה מתחשבת בזכויות או מעשים טובים, אלא פועלת ברצון ה' לבד, וכוח זה הוא שהוציא את ישראל ממצרים.

לכוח הזה קוראים שבת, שכן השבת איננה ממתנת על ישראל שיקדשו אותה כמו שאר המועדות שתלויים בבית דין. שבת חלה מצד עצמה, ברצון ה'. לפיכך קרויה שבת שקודם הפסח שבת הגדול. הנס של פסח היא השבת שאילולא היא לא יכלו אבותינו לצאת ממצרים. שום זכות לא עמדה להם אלא השבת שמשמעותה אתערותא דלעילא, רצון עליון. לכן קרויה השבת שבת הגדול – משום ששמו של ה' 'גדול' כדכתיב 'כי גדול שמי' וכן אנו אומרים 'בעבור שמו הגדול'.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח שבת ד')

שבת באמצע השבוע? הדרך היהודית לחירות מיידית

התרחשות מופלאה פוקדת את רחובותינו בכל יום שישי בשבוע.

במשך ששה ימים זורם סמבטיון העיסוקים בעוז. וביום השישי הזרם רק מתעצם. ככל שנוקפות השעות לקראת בין השמשות, מטפס מד הבהילות גבוה יותר. יהודים טובים גודשים את הרחובות, מתכוננים לקראת שבת, ואז ברגע אחד שובת הכל. הגוונים מתחלפים והעולם נכנס לקצב אחר. אז מה בעצם קורה ברגעים של בין השמשות?

הבה נעקוב אחרי ר' משה – אחד מאותם יהודים טובים המתרוצצים בשעת בוקר זו של יום שישי ברחובה של עיר. כעת הוא חוצה את הרחוב הסואן, בידיו שקיות גדושות, אחריו משתרכים/נגררים בקושי סיעת זאטוטים. לרגע נעלם בפתחה של חנות, במשנהו הוא שוב נע במהירות אל היעד הבא. מדי מספר רגעים, מעיף מבט בשעון, מציץ שוב בפתק מקומט שנשלף מכיס מקטורנו, נושך שפתיים, ומזדרז לקראת התחנה הבאה. ככלות סבב קניות לכבוד שבת קודש. מנחית ר' משה את צרורותיו בחדר המדרגות. זאטוטיו ישלימו את מלאכת ההעפלה עד לקומה השלישית.

בשעתיים הבאות, נצפה ר' משה. בבית הכנסת לקריאת שניים מקרא. במקווה לטבילה של ערב שבת. ובעוד אי אלו פינות ותחנות לסידור עניינים אחרונים. על פניו, נראה כעת ר' משה, כמי שלא רק רחיים תלויות לו על צווארו, אלא עולם ומלואו מונח על ראשו.

בשעה שצלילי ערב נוטים על הבתים והגגות, וגווני שקיעה צובעים את האופק בהוד. דבר פלא מתחולל בדמותו של ר' משה. כביכול הפך האיש הנבהל והנמהר, בריה חדשה. אך לפני שעה קלה, התרוצץ ברחובה של עיר, כמי שאינו מוצא מנוחה. ואילו כעת כולו אומר כבוד. לבוש בגדי שיראיין, פניו מפיקות זיו. שוב אין הוא ממהר לשום מקום, כבר לא דוחק בו השעון. אין ספק ר' משה הגיע לכתובת כלשהי, המקנה לו שלווה שמחה וסיפוק.

בין חול לשבת

המעבר החד והמפליא בין יום חול לשבת, מתרחש בעולמינו בכל שבוע מחדש. אך תמיד ייוותר פרק הזמן הזה, המפריד בין יום חול לשבת, טמיר ונעלם.

אין צורך להפליג בדברים, כל אחד מאיתנו חווה היטב בעולמו את ההבדל המודגש בין חיי השבת לחיי ימות חול. כולנו עוברים בכל בין השמשות של יום שישי, את סף החול והקודש. מאחור אנו נוטשים עולם שלם. עיסוקים, עבודות, עסקים והמון דאגות. בשבת, העולם סביבנו, עולם אחר הוא. שאם לא כן, איך יתכן שאנו מבלים בו באופן כה שונה.

על אותו הרחוב בו גיששנו את דרכנו במסע קניות עמוס חומריות, אנו צועדים שוב בשבת אך הפעם אין זה אלא פרוזדור עוטה הוד, המוביל בואכה בית הכנסת לקבלת שבת. על אותו השולחן בו סעדנו פת שחרית של ימי ראשון שני והלאה, נערכת כעת סעודת שבת. הבית לובש בגדי טרקלין, המלך יושב בראש, זמירות ותשבחות, דברי תורה ומעדני מלכים.

עד כאן פיוט.

לאמתו של דבר, אין זה פיוט. יהודי מאמין אינו מסוגל לראות את המשבצת השביעית בלוח השנה, כאחת מששת אחיותיה האחרות. כולנו יודעים בידיעה קדומה שיום השביעי משתייך לעולם אחר. וגם אנחנו, אנשי היומיום נעשים שונים באותו יום. מהו הסוד שאוצר בחובו בין השמשות של יום שישי?

עבודה זו מצווה!

"ששת ימים תעשה מלאכתך" הציווי הזה הושת עלינו מפי עליון, והוא מעט תמוה. הא ניחא המשכו של מקרא "ויום השביעי שבת להשם אלוקיך". שמירת שבת היא ציווי מעשרת הדברות. אך איזו מן מצווה זו, עשיית מלאכה בששת ימי החול.

אלא לומר לך, שעיסוקי ימי החול, גזירת עליון הם. העולם שלנו מורכב מזמן, והזמן מבוסס על ספירה של שבע. ששה ימים בחול, ויום אחד בקודש. ששת ימי החול הם זמן של עבודה. בששת הימים הללו כולנו, ללא יוצא מן הכלל. כל אדם בזירת חייו, בעבודתו, בלימודיו, ובסידוריו האישיים, עובד קשה. נכיר בכך או שלא, אנשים עובדים אנחנו, עמלים קשות בתיקונו של עולם. וכך מגלה רבינו האריז"ל. בכל יום מששת ימי המעשה עסוקים הנבראים בתיקונו של עולם. לכל יום מידה משלו, לכל יום תיקונים ועניינים שייכים במיוחד עבורו. הספרים הקדושים מרחיבים כל אחד בדרכו, במהותם של אותם עניינים הנוגעים לכל יום.

ההבנה הזו קובעת יסוד עצום. העבודות שאנחנו מְבַצעים כביכול לתועלת עצמית, או מכורח הנסיבות, בשום אופן אינן 'דבר הרשות'. מלאכה שעושה יהודי ביום חול, היא ציות לצו האלוקי "תעשה מלאכתך". ומי מוצא עניין בכל אותם סידורים פורמליים שאנו עושים כמעט בלי לשים לב. בבנק, במכולת, מול כיור עמוס כלים או בדרכים? בורא עולם, כמובן!

עיסוקי היומחול טומנים בחובם עניינים נשגבים, ומי שאינו מאמין בכך, מוסר את מחוזות חייו מרצון, לידי הטבע והמקרה. חס ושלום.

מי הבוס שלך?

כעת הבה נבין דבר נוסף. אנשים נוטים אולי לחשוב, כאילו בחרו בעצמם מרצונם החופשי או בהמלצת יועץ תעסוקה, את עבודתם. לא נכון! העבודות מוטלות עלינו מלמעלה, וכל מי שבילה תקופה כלשהי בשוק הפרנסות יחתום על כך בעיניים עצומות. העבודה לא בהכרח קשורה לכישורים, יכולות, העדפות, לימודים קודמים וכל השאר. העבודה כמו שידוך, מגיעה ממי שמזווג לאנשים את תפקידיהם בעולם הזה. ולכן, האדם עבד נרצע למלאכתו. אנוס לבצע אותה, אם לא כך, אזי באופן אחר. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו יוכרח למלא את תפקידו בעולם. מהסיבה הזו, אדם בימי החול, מנהל את חייו כעבד. על כורחו שקוע הוא בעבודות ועיסוקים. השאלה היא, עבד למי הוא. עבד לבוס קפדן, קהל לקוחות, ויתכן אפילו עבד לעצמו. או עבד למלכו של עולם.

עם ישראל, כך מובא בדברי חז"ל, נקראים לעיתים 'בנים' ולעיתים 'עבדים'. שתי ההגדרות הללו, מיוחסות – לפי הזהר הקדוש, לימות החול ושבת. בששת ימי החול, מתנהל העולם בהנהגת 'עבד'. ואילו בשבת מאירה בבריאה הנהגת ה'בן'.

בן ועבד, מאיר ה'ראשית חכמה', הן שתי השגות. העבד מבצע מטלות שמטיל עליו האדון. אין לו הרגשה או חיבור עם אדונו. הוא בסך הכל 'איש ביצוע'. לעומתו, ה'בן' "מחפש בגנזי אביו". בן הוא מי שחש את אביו מתוך הפעולות והמעשים.

וכאן אנחנו מגיעים לבין השמשות של יום השישי. ששה ימים פועלת הבריאה במתכונת 'עבד'. עבודה שחורה, בלי טעם ובלי הרגשה. חוסר מודעות למשמעות העבודה, זוהי עבדות!

בשבת, משתחררת הבריאה מכבלי עבדותה ומתרוממת לעולם החירות. המודעות וההשגה נוסקים כלפי מעלה, הנברא מבין שכל מה שנעשה כאן, נוגע לכבודו של מקום. ההבנה המופלאה הזו מרוממת אפילו עבד שחור למדרגת בן. המעבר הנפלא הזה מתרחש בבין השמשות של ערב שבת. אז פושט העבד את בגדי העבדות ולובש בגדי בן אהוב. זו הסיבה שפניו, ופני העולם שסביבו משתנות לחלוטין.

שבת וחול בנפש פנימה

השבת והחול מוכרים לנו בעיקר כזמנים שונים בלוח השנה. אך הרבה מעבר לכך הם מצויים בנפשנו פנימה. לכל אחד מאיתנו ישנם חלקי נפש משועבדים, כאלו שנמכרו כביכול לעבדות. אין אדם בלתי משועבד. כל מי שבא הנה על מנת לתקן ולשפר דבר מה, משועבד באופן מלא למסלול התיקונים האישי שלו. על השעבוד הזה מדובר בהרחבה בזהר הקדוש בפרשת יתרו. וכפי שאכן קושרים הספרים הקדושים את דיני העבד העברי לעולמו האישי של כל אדם. "שש שנים יעבוד" נאמר בעבד עברי, אך לא מעבר לכך. ולגבינו אנו, לא יתכן שנניח לחולין לכבוש את כל מחוזות חיינו. בשפה שגורה יותר, נכון שאנחנו מוכרחים לעבוד, להתפרנס, להתקיים, לחנך, להתחייב, והרשימה עוד ארוכה. אך חייב להיות לנו, בנפש פנימה, חדר שבתי אחד. ד' אמות של חירות נפש פנימית. לנקודה הזו קוראים 'שבת'. והיא ערובה לשפיות רוחנית.

אדם משועבד חי לא עבור עצמו. אך גרוע מכך, גם לא עבור אלוקיו. ומהסיבה הזו רוצעים את אוזנו של אותו עבד עברי שנקשר באהבת השעבוד והעבדות לאדוניו. אומרים לו 'יהודי איננו משועבד לשום גורם זר, מבלעדי הבורא יתברך'. מזכירים לו, ששעבוד לפרנסה, הוא גלות לא פחותה בהשלכותיה, מגלות מצרים הפרעונית.

את המילים הללו, חייב כל אדם להשמיע לעצמו, דווקא בעיצומם של ימי החול. נכון, אין ברירה ומכורח הנסיבות, אנו מוכרחים להשתעבד לעיסוקים שונים. אבל מותר לו לכל יהודי, לשַמֵר בנפשו פנימה פינה שבתית. מקום בתוך עצמו, שם אין הוא עבד, לא למנהל העבודה, לא למצבו הכלכלי, אף לא לשום גורם אחר מחייב. במקום הזה נקי הוא לאדוניו האמיתי. בן חורין הוא. בן אהוב לאביו שבשמים. המקום הזה הופך את העיסוקים הפשוטים והשגרתיים ביותר, למלאי משמעות ועניין. מי שמודע למשמעות מעשיו, איננו עבד. גם בעיצומה של עבודת כפיים קשה ומפרכת, בן חורין הוא. ממלא בסיפוק ושמחה את המטלות שהטיל עליו אביו האוהב.