פוסטים

סוד העיבור בתהליך הגאולה

בס"ד

מגלות לגאולה

הגלות כשלב חיוני בהגעה לגאולה

החג שאנו על מפתנו חג הגאולה הוא, ולפיכך הגלות אף היא כרוכה בו. בליל הסדר, לילה של חירות אנו מזכירים את עבדותינו במצרים ואת הגלות שהיתה מנת חלקינו וזו שאנו עדיין בעיצומה. עם זאת אין זו גלות בסימן חורבן כמו בתשעה באב ושאר זמני אבל, אלא במשמעות של הכנה לגאולה. כביכול מביטים אנו אל האור שבחוץ ושואפים אליו מתוך חשכת מנהרת הגלות.

הגלות והגאולה מתוארים בפסוקים כעיבור ולידה, וכך גם בנוגע לתקופתנו שעל סף הגאולה העתידית – זו שאין אחריה גלות. הפסוקים רבים 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה..' (ישעיהו), 'כי חבלי לידה יבואו לך' (הושע יג יג) וכמו 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה' או 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה'.

*

הגלות מהבחינה הזו מובנת במשמעות שונה לחלוטין מהמקובל. אלא תאמר גלות – אמור הכנה לגאולה. הדברים יובנו על פי יסוד של הרמח"ל (דעת תבונות), מתוך משנתו על סדר תיקון העולם נוכל להתמקד ולתאר שלוש תקופות שהם שלושה שלבים, נקרא להם – קלקול (חורבן), תהליך תיקון (עיבור), גאולה (לידה).

כל מעיין מעט בכתבים ורגיל במקצת בתורת הפנימיות שמע על מאורע שבירת הכלים, הוא דובר אצלנו רבות בין הפרקים, רק נזכיר ונאמר שהשבירה היא קלקול הרוחניות. הכלים של ספירות חג"ת נה"י נשברו והאורות הסתלקו למעלה. העולם שאנו בו כיום, גם העולם הרוחני – מושתת על שברי אותם כלים וממילא מובן שכל מה שאנו חווים ועסוקים בו דרוש תיקון. השבירה חזרה על עצמה באופנים שונים בדמותם של קלקולי הדורות, למן קטרוג הלבנה, חטא עץ הדעת, חורבנות בתי המקדש הראשון והשני וחטאי הדורות.

העיבור שלב הכרחי בתיקון

אולם תיכף לאחר הקלקול מתחיל סדר של תיקון. האריז"ל מלמד שמיד לאחר שבירת הכלים נאספו האורות הניצוצות ושברי הכלים לעיבור בספירת הבינה. העניין הזה, כפי משנת הרמח"ל, הוא התיאור המהותי ביותר לשלב העיבור. התיקון לקלקול נעשה באמצעות עיבור, שמשמעותו איסוף החלקים הנשברים ואיחויים עד לתיקון. תהליך זה לא יכול להיעשות באותו מקום בו אירע הקלקול. את הכלים הנשברים יש לאסוף אל בית האומן, שם מקום העיבור. ולפיכך תיקון הקלקול ייעשה בעולם אחר, היינו עולם הבינה הקרוי גם עולם התשובה. בזמן זה שבמהלכו מתוקנים שברי הכלים, במציאות לא יורגש כל תיקון. אדרבה, נדמה כאילו מאומה לא נעשה והכל נותר כפי שהוא, מקולקל. רק זאת – שהחורבן אינו ממשיך. הקלקול נבלם. בזמן עיבור אפוא נעשה תיקון אלא שהוא מתרחש שלא בעולם הזה ואינו ניכר בחוש ובמציאות, אלא בעולם אחר, בעולם הבינה. הלידה היא הגאולה שמשמעותה – התגשמות התיקון והפיכתו להנהגה קיימת.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד ראשון להבנת עניין גלות מצרים, שאילולא שנבין עניינה לא נדע להבחין בגאולה. גלות ישראל במצרים, על פי מה שהאריז"ל מלמדנו, באה בעקבות חטא אדה"ר בעץ הדעת וכדי להשלים את התיקון והרפואה מפגעי האכילה מפרי העץ. האכילה מהעץ הביאה לעירוב בין טוב לרע, שכן זוהי מהות עץ הדעת – טוב ורע. כל הנפשות שנולדו לאחר אותו חטא באו לעולם כשמעורבים בהם טוב ורע. דהיינו גם הטוב אינו נקי וסיגים של דין ורע מעורבים בו. כדי לזכך ולתקן את נפשות ישראל הן הוכנסו לכור הברזל הלא היא מצרים. את הירידה למצרים משווים להכנסת הכסף הגולמי לכור ההיתוך, בחום הנורא יותך הברזל וסיגיו יופרדו, לאחר מכן יהיה החומר נקי וזך (שעה"כ ריש דרושי פסח).

לשם כך הורדנו מצרימה. וכאן רואים בחוש אות ומופת: אנו למדים שהגלות במצרים היא סוד העיבור שתכליתו לברר טוב מרע, אולם מה שנראה בחוש הוא ההיפך. במצרים נעשים ישראל לעבדים רחוקים מאוד מתורה ומזיקה אל הטוב הגנוז בהם. אדרבא, כשהם יוצאים משם מלאכים טוענים לעומתם 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. כלומר בעקבות הגלות נעשו ישראל קרובים עד כדי דמיון למצרים, דבקים באורחותיהם ורחוקים מהתורה ומהקדושה. ובכל זאת, תיכף כאשר באה עת גאולתם התיקון נעשה פלא, לאלתר. הם יוצאים ביד רמה, הים נקרע עבורם והם אומרים שירה, עד מהרה עומדות רגליהם למרגלות הר סיני והם מקבלים תורה. אם אכן במצרים לא נעשה דבר מלבד קלקול והסתאבות, הייתכן שמעומק הקלקול נזכה לקבל תורה?! אלא לומר לך שבכל משך תקופת הגלות נעשה אי שם למעלה, בעולם הבינה, תיקון ובירור. רק משהושלם הבירור, התממשה הלידה וההנהגה המתוקנת יצאה מהכח אל הפועל, כוולד בר קיימא.

הגלות אם כן היא זמן של הכנה, תיקון והכשרה. מפני שהכנה זו נעשית לא כאן אלא בעולם הבינה, הרי שבמציאות אי אפשר יהיה להכיר בהתקדמות ובהשתפרות, ורק לכשיושלם הבירור תתגלה הגאולה בשלמותה.

הלא אח עשיו ליעקב

שלב הבירור הינו שלב חיוני מאוד הנוגע לעבודתו האישית של כל יהודי באשר הוא. בשלב זה מתבררת הנפש ממצב העירוב כדי להגיע לנקיות. שלב זה הוא פִשרה של הגלות הכללית והפרטית. כדי להבין זאת עוד קמעא נזכיר רעיון נוסף: אחד הפסוקים המתארים את אהבת השי"ת לעמו ישראל מוזכר בריש ספר מלאכי. נאמר שם כך 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. הדברים נאמרים בתקופת שבעים שנות הגלות שבין בית ראשון לשני, ותוכנם – כאשר השי"ת מביע אהבתו לבניו הם שואלים, והלא אנו בגלות בין האומות, ובמה אפוא ניכרת אהבה והעדפה זו אלינו? נענה להם ה' ואומר 'הלא אח עשיו ליעקב' ובכל זאת את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. וזו כמובן פליאה עצומה, וכי איזו הוכחה לאהבה יש בכך שהחיבה נתונה ליעקב הצדיק בחיר האבות על פני עשיו הרשע? בספר ערבי נחל מופיע כתשובה הרעיון הבא: אומר הקב"ה לישראל – הבינו נא שהגלות אינה עונש אלא שלב הכרחי המכשיר לגאולה. הגלות היא עיבור שתכליתו בירור לצורך הפרדת סיגי הרוע המעורבים בטוב. לפיכך יעקב ועשיו אחים ונתונים בעיבור יחדיו. כדי שימצא מין את מינו, וסיגי הפסולת המעורבים עדיין בנפש יעקב ישאבו על ידי אחיו עשיו השרוי עימו יחד בעיבור, ובכך ייצא יעקב כשהוא תם ושלם לגמרי בטובו. ומכאן תשובה לגלות בין האומות. הסיבה שישראל גולים בין האומות היא מפני שרק כך, כשהם נותנים בעיבור בין הגויים והרע, יישאבו מהם כל הסיגים והפסולת שיידבקו באומות והם יוותרו בטובם הנקי.

תהליך של ניקוי אינו ניכר בניקיונו, אדרבה – כאשר מבהיקים את כלי הכסף חזותו שחורה וכעורה, רק לאחר שתושלם המלאכה ויעבירו על הכלי המקורצף מים, תתגלה באמת תומתו והוא יבהיק בניקיונו. זהו פשרה של גלות מצרים, במהלך מאתיים ועשר שנות הגלות היו נשמות ישראל שרויים בסוד העיבור, כשטובם גנוז והם מבלים את קיומם בין המצרים המסואבים ואף מסתאבים למראית עין בטומאתם. מלבד השמירה על ג' עניינים יסודיים שתכליתם לשמור מפני היטמעות מוחלטת במצרים, היה הטוב שבישראל מושחר לגמרי בשחרוריות גילולי מצרים, ורק כאשר הגיעה עת הגאולה הם רחצו וטוהרו ובמהלך ימים ספורים התייצבו למרגלות הר סיני.

עיבור במשמעות השם אהי"ה

שלבים אלו של עיבור ולידה, מתקיימים תמיד גם בנפש האדם, כאשר העיבור ניכר בעיקר בהעלם. הגמרא מתארת את הוולד במעי אמו לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו, אוכל ממה שאמו אוכלת ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל, ב). שלב העיבור הוא שלב של כביכול עמידה במקום, כך נראתה גלות מצרים במהלכה עצר כביכול עם ישראל מלכת למשך שנים כה רבות, וכך גם בגלותנו אנו ובגלות נפשו של כל יחיד ויחיד. השלבים הארוכים והמייגעים ביותר בעבודה הרוחנית הם שלבי ההמתנה, ההכנה, דהיינו – הגלות והעיבור. בזמנים אלו התיקון נעלם מפני שהוא מתחולל בעולם אחר, גבוה מתפיסת חושנו והשגתנו. אבל הוא בהכרח מתקיים, ואות מובהק לקיומו אלו ייסורי העיבור וצער הציפייה לגאולה. כל שעה שיהודי חש צער על גלות נפשו, בבחינת צערה של רבקה בהתרוצצות הבנים בקרבה, מאבקי הטוב והרע, סתירות בין רצונות טובים ורעים – אלו סימני עיבור גלות דהיינו סימני הכנה לגאולה. בזמן זה מצווים כלל ישראל לצפות לישועה.

הבשורה על הגאולה מגיעה באמצעות שם העיבור – אהי"ה. שם זה גבוה הוא ומשויך לעולם הבינה, אולם כדי להתקשר אל תוכנו יש להסכית למשמעותו: אהי"ה היינו אינני עוד, אלא שמצפה אני להיות. זוהי אמירה עוּברית, של הלא-אדם שבכוונתו להיות אדם. תחושה זו היא מנת חלקנו בגלותנו. אנו שרויים כבר לאחר שלב הקלקול, כבר מעוניינים להיגאל, אלא שההכנה לגאולה כמו העיבור, מתמשכת חודשים מספר, יש עיבור לז' חודשים ויש לט' ולי"ב (עץ חיים, שער העיבורים פ"ב ומקורו בגמרא, עיי"ש).

 

___________________ המושג ועומקו___________________

'אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא'

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

ראש וגוף – ההבדל בין ספירות הגוף לספירות הראש

לאחר סדרת מאמרים שעסקו בשבע הספירות התחתונות חג"ת נהי"מ, רצוננו לעלות בקודש וליהנות מזיון של שלוש הספירות העליונות חכמה בינה ודעת. אלו הן ספירות הראש, כוחות השכל. לאחר מכן, נניח על הראש את הכתר, ונעסוק בספירת הכתר. אולם, בדיוק בנקודה זו עלינו להקדים הקדמה ולשוח על ההבדל שבין ספירות הבניין שהם שבע הספירות חג"ת נהי"מ, לבין שלוש הספירות העליונות חב"ד.

כידוע, עשר הספירות רמוזות בד' אותיות שם הוי"ה. כאשר שלוש הספירות הראשונות מיוצגות באותיות י"ה, באופן זה: כתר בקוצו של אות יוד, חכמה באות י', בינה באות ה'. שבע התחתונות באותיות ו"ה – חג"ת נה"י באות ו', ספירת המלכות בה' אחרונה. כפי שבקומת האדם הראש מתנוסס מעל הגוף, מנחה את דרכו וכוחותיו מתפשטים בכל האברים – כך ברוחניות ספירות הראש מנהיגות את כל הגוף. לפיכך נמצא בכתובים רק את חציו הראשון של שם הוי"ה כשם קדוש בפני עצמו, י"ה "כי בי-ה השם צור עולמים" וכדומה. אולם את שתי האותיות האחרונות ו"ה, לא נמצא לבדן כשם בפני עצמו. משום שהספירות התחתונות אינן מתקיימות בפני עצמן ללא התקשרות ותלות בספירות הראש.

אדם בשלוש עולמות

כאשר מתבוננים על קומת האדם יש לראות אותה כמצויה בשלוש עולמות: הראש במעין עולם הבא. וכפירוש האריז"ל 'עולם הבא' – מלשון הווה, שהוא שופע ובא תמיד מלעילא לתתא, מעולם השכל והמושכלות לעולם המעשה. הראש הוא מקום המחשבה, החזון, ההשקפה. זהו עניינם של ספירות חכמה בינה ודעת. הגוף בהשוואה לספירות, הם הג' אמצעיות, דהיינו חסד, גבורה ותפארת. אלו מידות הקשורות לרגש והרגשה וזוהי המציאות כאן בעולם. הרגליים הם ספירות נצח הוד ויסוד הקשורות לחלק המעשה, וזה נוגע לעולם התחתון, שכל מה שאדם עושה בעולם הזה – הריהו עושה עבור הדורות הבאים, צאצאיו, העולם הבא אחריו. בכלליות, נחשבות ג' הראשונות לספירות של 'מוחין', שבע התחתונות הן 'מידות'.

שלוש הספירות הראשונות נבדלות גם בכך שהן היחידות שאינן מתלבשות. אנו רואים בחוש שמכל קומת האדם, רק הראש והפנים נותרים גלויים. משמעות הדבר היא, שבעוד ושבע הספירות התחתונות המקבילות למידות ולגוף, יכולות להתלבש, כלומר להיות 'מושגות' הרי שהראש עצמו בלתי מושג. 'הלבשה' במשמעותה הפנימית היא 'השגה'. כאשר אנחנו אומרים שמאן-דהו מבין ויורד לסוף דעתו של מישהו. כוונתנו, שהוא 'מכסה' ומקיף אותו. זוהי הלבשה. בספירות העליונות בעולמות ובפרצופים יש מושג כזה שהתחתון משיג את העליון אולם עד גבול מסוים. הראש, תמיד מחוץ לתחום ההלבשה. אי אפשר להשיג באמת את דעתו של אדם. לכל אחד נקודה מיוחדת אך ורק לו. היחס הזה מתקיים בין רב לתלמיד ובין אב לצאצאיו. תלמידים נחשבים 'לבוש' של רבם. לפיכך יש עניין גדול להעמיד תלמידים כדי להתלבש ולהיות מקושר לעולם הזה. להנחיל את הדעת שבראש לכלים ולתלמידים שיכילוה וילכו לאורה (ליקו"מ תנינא, תורה ז'). כנ"ל גם האב שמלמד את בניו תורה, הרי הוא מתקין לעצמו לבושים רוחניים. נפשו שהיא דעתו ושכלו, מתלבשת בילדיו ההולכים בדרך הישר. כך מצאנו ביהושע הכהן הגדול שהיה "לבוש בגדים צואים" (זכריה ג') והסיבה, בשל שבניו לא הלכו בדרך הישר. ההלבשה שהתחתון מסוגל להלביש את העליון היא עד גבול מוחו ושכלו.

 

עניין נוסף המייחד את שלוש הספירות הראשונות הוא, החיבור המוחלט. חכמה בינה ודעת חשובים כאחד. משל לכך במוח האנושי שבשונה מכל שאר האברים, כל חלקיו, הימיני השמאלי וכדומה, פועלים יחדיו להבשלת הכוח השכלי. כך בהנהגה הרוחנית, ספירות המחשבה נחשבות אחד, מצויות בחיבור תמידי ובהתקשרות שלימה. מכאן טעם נאה להלכה הקובעת שכל שלוש ברכות ראשונות של שמונה עשרה כחדא חשיבי לעניין שאם טעה באחד מהן חוזר לראש התפילה. מפני שברכות אלו כנגד ג' ספירות חב"ד, ויש להתחשב בהם כעניין אחד.

שלושה קווים

הבנת צורת עמידתן של הספירות חשובה מאוד ללימוד מהותן, ונוגעת למושג יסודי מאוד בקבלה. כידוע, אחד האירועים הרוחניים המשפיעים ביותר על כל המציאות בכל התקופות ובהווה, הוא מה שקרוי 'שבירת הכלים'. כתוצאה מאותה 'שבירה' שלא נרחיב כעת בעניינה, אירע חורבן רוחני, ואורות עליונים נפלו לעולמות הנמוכים. נעשה עירוב בית טוב לרע, וזהו למעשה השורש לכל הניסיונות בעולם. השבירה הזו לא אירעה בכל עשר הספירות, רק שבע המידות התחתונות חג"ת נהי"מ נשברו. שלוש הספירות הראשונות, לא נשברו. בכתבי האריז"ל מובאים טעמים שונים לכך. אחת הסיבות קשורה לצורת עמידתן של הספירות. בדרך כלל אנחנו מציירים את עשר הספירות בשלושה טורים, ימין שמאל ואמצע. אולם קודם שבירת הכלים רק שלוש הספירות הראשונות עמדו כך, חכמה מימין בינה משמאל דעת במרכז. שבע המידות ניצבו ב'חד סמכא' כלומר, בטור אחד זו על גב זו. כעת יש להבין: הצורה המתוקנת היא שלושה קווים, חד סמכא היא הצורה בלתי מתוקנת. מדוע? משום שעמידה בשלושה קווים מאפשרת נתינה וקבלה, וממילא מיצוע והכרעה. הימין ממתק את השמאל והשמאל ממתן את הימין, קו האמצע מקבל משניהם ומכריע. עמידה של זו על גב זו, מבטאת רצון למלוך בבחינת 'אנא אמלוך'. השאיפה הזו, של כל פרט לעמוד בראש, כשלעצמו, ללא נתינה וקבלה – היא אחת מסיבות השבירה. אין לפרט יכולת להכיל לבדו את האור. ללא אחדות, ענווה, והסכמה, הכלים יישברו ולא יכילו את השפע.

החלוקה הזו שבין שלוש הראשונות לשבע התחתונות, מקבילה גם לחלוקת כ"ב אותיות התורה לקבוצות. כפי המובא בספר יצירה, יש בין כ"ב האותיות ג' אמות, ז' כפולות וי"ב פשוטות. שלוש האותיות האמות הן אמ"ש. שבע הכפולות הינן בג"ד כפר"ת. השאר אלו י"ב פשוטות. האותיות האמות מקבילות לשלוש ספירות הראש, חב"ד. אלו אותיות ראשיות, א' ראש לאותיות. מ' היא אמצע וש' כמעט בסוף האותיות. הם נחשבים גם כנגד אש רוח ומים. שבע הכפולות מקבילות לשבע המידות התחתונות. שנים עשר הפשוטות קשורות לי"ב קווי אלכסון.

לאור האמור אנו מבינים שמבין עשר הספירות, שלוש הראשונות נחשבות למוחין ולכוח שכלי המניע את שבע המידות תחתונות. עבודתו של יהודי היא לקחת את שלוש הספירות הראשונות שהם כוח ההשכלה, הדעת והחכמה, ולנהוג לאורן עם שבע מידותיו התחתונות. בכך הוא מתקן את שבע הספירות וממשיך להן הארה משלוש הראשונות.

 

 

 

 

 

 

 

 

מה מחדש את היקום?

אחד היסודות החשובים בהבנת מציאות ההנהגה הרוחנית, הוא עיקרון ההתחדשות התמידית. כלפי חוץ סדר התפילות שב על עצמו: שחרית, מנחה, ערבית וחוזר חלילה. אולם בשום אופן אין זו תמונה אמיתית. וכך כותב הרח"ו: "אין לך כל תפילה מיום שנברא העולם עד לעתיד לבוא, שתהא דומה לחבירתה כלל ועיקר…" ההפרש קיים לא רק בין תפילות המועדים, השבתות ותפילות החול. גם בימי החול עצמם אין לדמות תפילה לרעותה. ולמעשה מאותה סיבה גם אין כפילות בין יום אחד לחברו.

ניתן להעניק פשר למציאות הזו בכמה אופנים. אך בראש ובראשונה יסוד הדברים במאמר הזוהר המפורסם (תיק"ז, תי' כ"ב): "קם רבי שמעון ואמר: לבושין דאיהו לביש בצפרא, לא לביש ברמשא. ולבושין דלביש ביומא חדא לא לביש ביומא תניינא". הלבושים, דהיינו ההנהגות בהם מתלבש השם יתברך, מתגלה ומנהיג באמצעותם את העולמות – משתנים בכל יום ובכל שעה ממש. עד שאין זמן זהה לחבירו. את המאמר הזה ואת ההבנה המאירה ממנו הציג הרח"ו בהקדמותיו לתורת האריז"ל. שם הוא מכביר מילים על שינויי ההנהגה והתחדשות המציאות הרוחנית והגשמית בכל רגע ממש. וכך הוא חותם את דבריו: "ואם עיני שכל לך תדע ותשכיל ממוצא דברינו כי אין שכל אנושי יכול לעמוד על דקדוק כל הפרטים האלה". ועל כך שורר דוד מלכא משיחא: "גל עיני ואביטה נפלאות". ושלמה בנו אמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

יסוד בגישה ללימוד הזוהר

ההבנה הזו היא כלל עיקרי בגישה להבנת מאמרי הזוהר. משום שכל מאמר מדבר מעולם אחר או ממצב ושעה אחרת. עד שאמרו (בשם הרה"ק מקומרנא) שבכל יום ויום אומרים בישיבה של מעלה פשט אחר, חדש, בדברי הזוהר הקדוש. לפי ההנהגה המתחדשת באותה שעה.

אך בעיקר מתאימה ההקדמה הזו להבנת עניינו של יהודי בעולם. לעולם לא יחזור על עצמו יום בחייך. לעולם לא תתגלגל לפיך תפילה זהה או חוזרת על עצמה. תמיד תהיה עסוק בעניין חדש לגמרי שלא היה דוגמתו מששת ימי בראשית. ויש לכך סיבה נוספת. והיא מיוסדת על עקרון 'הבירורים' אודותיו הרחבנו בפרק הקודם (מאמר 'שבירת כלים'). וכך כותב רבינו האר"י:

"וטעם הדבר (שכל תפילה עניין לעצמה): כי כל התפילות הם כדי לברר בירורים, והנה בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה מתבררים בירורים וניצוצין חדשים מה שלא נבררו עד אז". העולם אינו יצירה ישנה, המציאות אינה תמונה מקובעת מששת ימי בראשית. בכל יום ולמעשה בכל רגע ממש, נברא עולם מחדש.

המציאות על שלל רבדיה אינה אלא פסיפס של 'ניצוצות' רוחניים, חלקי אורות המתקראים 'בירורים' על שום שעלינו לבררם מטינופת הקליפות ולהשיבם אל מקומם הנכון. ניצוץ שמתברר חוזר ונעשה 'אבן' בעולם התיקון, דהיינו הוא נעשה חלק מהמציאות המתוקנת ברוחניות ובגשמיות. וכך הולך אדם בעולם ובדרכו פוגש חלקי ניצוצות, קדושות, אורות, שברי כלים של מידות מקולקלות. כל אלו מופיעים בחייו כניסיונות והתמודדויות. מלאכת הבירור והתיקון מתבצעת על ידי תורה, מצוות, ועבודת המידות. אך עיקר העיקרים זו עבודת התפילה. מטעם זה כינו חז"ל את התפילה: "דברים העומדים ברומו של עולם".

התפילה היא סולם עליה עבור ניצוצות הקדושה, באמצעותו אנו מעלים את כל הקדושות והרוחניות שליקטנו בעולמות הפירוד על ידי מעשינו הטובים, ומשיבים אותם למקומם. אותם 'בירורים' אחרי שיתוקנו במקומם למעלה, מהם עצמם תיברא מחדש המציאות המתוקנת. לפיכך נחשבת התפילה לבריאה של ממש.

זהו סוד ההתחדשות התמידית. מכיוון שהבירורים אינם זהים, ומה שתוקן אמש אינו מה שמתוקן היום. לכל יום בירור משל עצמו ולכל שעה עניין משלה – לפיכך תהיינה התפילות שונות בתכלית. אמור מעתה: אופי הבירורים הוא שמשפיע על מהותן של התפילות. ואם נתרגם זאת לשפת עבודת השם, הרי שדווקא ה'בירורים' דהיינו ההתמודדויות העוברות על הנפש והעניינים המופיעים בחיינו כדורשי תיקון, הם סיבה להתחדשות.

מחשבות זרות כבעלי תשובה

על יסוד הבנה זו מלמדים הצדיקים את פשר הופעתן העיקשת של מחשבות זרות דווקא בשעת תפילה. העיתוי הזה בו מתייחד הנברא עם בוראו, הוא עת תיקון ובריאה מחודשת. זוהי שעתם של כל נצרכי התיקון. המחשבות המבלבלות אפוא אינן אלא אותם 'בירורים' הנוגעים לנפש ובאים עתה לבקש את תיקונם מהאדם. צדיקים בעלי מחשבה קדושה וחזקה עסקו בבירור המחשבות והעלאתן. אין זו עבודה לכל. אך בספרים מובאות עצות לתיקון המחשבות (עי' ליקו"מ נ"ה). בכל אופן, יש לזכור שמחשבות זרות כמותן כבעלי תשובה המתדפקים על דלתות המוח ומבקשים לשוב לצור מחצבתם. לא בכל מצב ניתן לסייע להם, ולעיתים גדולה הסכנה מהתועלת. בכל זאת, יש בידיעה ובהבנה הזו כדי להתנחם ולהבין טוב יותר את הלך הנפש. לא לחינם מתגברים מסיחי הדעת על המוח דווקא בשמונה עשרה, הם יודעים אימתי כדאי לבוא ולבקש תיקון.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז', שער ההקדמות הקדמה ב').

תפקיד האדם הקטן בעולם הגדול

אדם חי לצד רבבות בני מינו, מוקף בבעלי חיים, צומחים ודוממים. במה נבדל הוא מכולם? אמר קהלת: (קהלת ג)  "ומותר האדם מן הבהמה אין… לבד הנשמה הטהורה" – הנשמה היינו הדעת, מיוחדת לאדם לבדו. יש בו מדעת קונו, באפיו נשמה מן העליונים. הנבדלות הזו מייחדת אף את ייעודו בעולם. אפשר לכנות את האדם על שם מקצועו – מתקן. אם ביקשת לדעת את תפקידך בעולם, דע לך באת כדי לתקן.

הבנת המקצוע והייעוד כרוכה בהבנה רחבה יותר של הסובב.

פסוק יש בבראשית, בו מקופל הייעוד האנושי כולו: "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב'). פירש רש"י: "על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי, ולמה? כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים". הא למדת כי לא יבוא שפע וקיום לעולם כי אם באמצעות האדם. התפקיד הזה קרוי 'אתערותא דלתתא' – התעוררותו של המקבל כלפי המשפיע. והמושג מחייב ביאור:

תיקונו של קלקול עתיק

אמרנו על האדם שייעודו לתקן, "לתקן עולם בלכות ש-די". מכלל 'תיקון' אתה שומע 'קלקול'. באיזה קלקול עסקינן?

אכן, קדם לבואנו הנה קלקול עתיק, בעטיו ושמא 'בזכותו' נדרשים אנו לתקן את המעוות ולהשלים את החיסרון. בתורת הפנימיות מפורסם המושג 'שבירת כלים'. זוהי התרחשות רוחנית קדומה, קדומה יותר מבריאת העולם. בשלבים ראשונים של ההשתלשלות הרוחנית בשעה שאורות רוחניים  וספירות עליונות היו אמורים להיכנס לכלים שבעולם האצילות, ובעקבות אי יכולתם של הכלים לקבל ולהכיל את האור – אירעה השבירה. הסיבות לאותה שבירה נידונים באורך בכתבים. בעקבות כך 'נפלו' כביכול שברי הכלים – שהם בעצם חלקי רוחניות עליונים – מעולם האחדות הוא עולם האצילות, והתפזרו בכל שלושת העולמות התחתונים הנחשבים 'עולמות של פירוד' – בריאה, יצירה, עשייה. למעשה, אותם שברים כלים הם עצמם החומר הרוחני ממנו נבראו העולמות התחתונים. הווי אומר: העולם הזה מורכב ועשוי כולו משברי כלים רוחניים. היכן מצויים בעולמינו אותם שברים? בכל מקום. במראה, בטעם ובריח. בהרגשה ובמחשבה.

הכלים השבורים הם כליהם של שבע מידות העליונות המכונות 'שבעת ימי הבניין', משום שבהם נברא עולם ומלואו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

דומים הכלים הללו לגופים. גוף מת כיוון שהסתלקה ממנו הנשמה מיד נאחזים בו קליפות והוא נעשה טמא, כך גם הכלים הרוחניים. הם מופיעים כאן שבורים, רחוקים מאור הנשמה, מלופפים בחיצוניים בקליפות ובהסתרה.

שבע מידות רוחניות נפלו ונשברו. אף עולמינו מתפצל לשבע מחלקות: שבע ימים בשבוע, שבע שנים בשמיטה. שבע ארצות בעולם. שבעה אקלימים. שבע כוכבי לכת.  כדכתיב: (משלי ט') "חצבה עמודיה שבעה". אף מחשבותיו של אדם מחולקות לשבעה סוגים, בבחינת "שבע מחלפות הראש" שהם שבעה סוגי המחשבות החולפות במוחו של אדם (בעש"ט הק'). הנה לנו איך עולם ומלואו תוצאה של שבעה כלים שבורים. כך מתנהג הטבע, כך פועלת הנפש, כך חושב המוח.

 

האדם אם כן תופס מקום בראש כל ברואים, ומעיד עליו הכתוב: (בראשית א') "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (עי' זהר שמות דף צד:). זוהי עליונות, והיא שאובה מעצם התפקיד. איך מתבצע אותו תפקיד?

כפי שראינו, המציאות אינה אלא אוסף שברים, שברי כלים של מידות עליונות. השברים הללו מופיעים בדרכו של אדם, בעולמו, בחייו כנתונים הדורשים תיקון. יש והם מתעוררים בנפש כיצרים ומידות רעות. יש והם באים בתוך מאורעות ובדיבוריהם של אנשים. הם בוודאי שרויים בכל דבר מאכל ושמשקה. בכל מראה טעם וריח. לאחר תיקונם של השברים הללו, נחשבת הבריאה כאילו נבראה מחדש ממש. את המעבר הזה משבור לשלם עושה אדם על ידי עבודת הבורא.

לאסוף את חלקי עצמך

יהודי בעבודתו בורא בריאה חדשה, מתקן עולם, אך לא רק. כשם שאדם בעבודתו מלקט 'ניצוצות' קדושים ומרכיב סביבו עולם חדש, מתוקן. כך גם מתלקטים ונאספים אליו חלקים שלו עצמו, של  נפשו ורוחניותו. משום שהשבירה כמו גם תיקונה נוגעת בכל חלקי הבריאה, מהעולמות העליונים ונשמות בני אדם, עד קרני ראמים וביצי כינים. המציאות כולה אמורה להתלקט ולהתברר מכל המקומות בהם התפזרה בעקבות השבירה, להיתקן ולהיברא מחדש.

העבודה הזו מתמשכת על פני שית אלפי שנות קיום העולם. מאז חטא אדם הראשון ועד העתיד לבוא, עליו התנבאנו (זכריה י"ד): "ועמדו רגליו על הר הזיתים". אז יושלם בירור כל קומת הבריאה, מראש כל דרגין עד החומריות והגשמיות הנמוכה ביותר, בחינת רגלי העולמות. עד אז, בכל יום ובכל שעה, בכל רגע ובוודאי שבכל תפילה וקיום מצווה, אדם מתקן במעשיו בדיבוריו ובמחשבותיו את העולם, משבירה לתיקון.

הנה אם כן האדם לאורך כל חייו 'אוסף' את עצמו, בונה את נפשו, ומקים את קומתו הרוחנית מתוך כל מה שמתרחש סביבו. אין קול, מראה או אירוע שמזדמן אל תחום חושיו של אדם מבלי שיהיו שם 'ניצוצות' השייכות לחלקו. על עבודה זו כותב האריז"ל שאינה נעשית מעצמה. זו עבודה המסורה ביד האדם נתונה לבחירתו, בלימוד התורה, בעבודת התפילה, קיום מצוות ועבודת המידות.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז'. 'לשם' ספר הדע"ה ח"ב דרוש ד' באורך. ליקו"ה הלכות בית הכנסת ד')

ההיסטוריה הקבלית – מתי התרחשו האירועים הרוחניים הנסתרים?

כל לומד הנכנס בשערי תורת הקבלה נתקבל בקושייה יסודית זו: לאחר שנים של לימוד תורת הנגלה הוא פוגש לראשונה באירועים רוחניים המופיעים כאבני דרך מרכזיות בכל פינות שאנו פונים בלימוד החכמה הקבלה. היסטוריה נסתרת מן העין נחשפת לעיניו. ואם עד עתה הכרנו את דברי ימי העולם על פי השתלשלות האירועים מבראשית, דרך עשרה מאמרות 'ויהי', והלאה. הרי שספר 'עץ חיים' פותח את דברי ימי עולם באירוע רוחני קדום שלמראית עין אין לו רמז בהיסטוריית בראשית הנגלית – עניין 'הצמצום'. "כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות… צמצם את אור גילויו". כך גם מופיע אירוע 'שבירת הכלים', מיעוט הירח, ועוד.  היכן היו כל האירועים הללו עד היום?

חכמת הקבלה נוהגת גם להלביש אירועים הידועים לנו מתורת הנגלה באדרת סוד בעלת ביטוי רחב ועמוק הרבה יותר מהמובן על פי פשט, המטיל השלכות על כל דברי ימי עולם עד ימינו אנו. כך מתגלה חטא עץ הדעת כעניין מורכב המעצב את כל דמותה של הבריאה שלאחר החטא, ומציב לכל אדם תפקיד של 'מתקן' חטא אדם הראשון. מיתת המלכים המופיעה בפרשת "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" (בראשית ל"ו) נחשבת כאירוע רוחני המוכר בשם 'שבירת כלים' ומתרחש הרבה קודם שנברא עולמנו החומרי, ובוודאי אף קודם שמלכי אדום עצמם חישבו להיבראות.

כאן מוצא עצמו הלומד נבוך. מעשה בראשית אירע לפני למעלה מחמשת אלפים ושבע מאות שנים, זאת ידוע. אך מתי והיכן אירע ה'צמצום', אימתי אירעה 'שבירת הכלים'? ואיך יתכן שאין האירועים הללו מוזכרים בספר הספרים, התנ"ך.

השתלשלות

כדי לרדת לעמקם של דברים עלינו לגעת במושג 'השתלשלות'.

במציאות המוכרת לנו, השתלשלותם של אירועים יוצרת היסטוריה. לכל תוצאה קדמה סיבה. וכך גם לכל חפץ או עצם קדמה עילה שיצרה את צורתו, או הביאתו למקום בו הוא שרוי. בעוד והראיה הפשטנית מוצאת את הסיבות של 'יש מיש' הרי שחכמת הקבלה חותרת להאיר את התהוות היש מאין. כלומר, הסיבות הרוחניות שקדמו לכל הסיבות הנראות לעין. וזה מה שמבדיל את חכמת הקבלה מכל סוגי חכמות ההתבוננות.

מתקבל על דעתו של אדם שמאחורי בית בנוי לתלפיות עומד אדריכל ברוך כישרונות, שעות עמל ועבודה רבה. אף שאך בניין אבנים לנגד עיניו, מסוגל הוא לצפות בעדו ולראות את אדריכליו ובוניו. אלו ואלו שייכים לעולמו. אולם, העולם כולו, על שלל מורכבויותיו אינו משקף בבהירות שכזו את אדריכלו שלו. דעת אנושית אינה מצליחה לפלס דרך כה בקלות אל מעבר לחומות החומר, להציץ ולראות את הרוח. זו הסיבה הגורמת למושגי רוחניות להימצא כביכול הרחק כמטחווי קשת. קשה לנו להבין את שייכותם לעולמנו שלנו, המוחשי.

צורת חישוב זמן ברוחניות

בשעה שהאריז"ל מצייר את מראה דמות קומת הרוחניות הרי הוא מתחיל מלמעלה. מהמקום בו כמעט ואין רשות לדבר. ולאחר מכן יורד מדרגה לדרגה, מספירה לספירה ומעולם לעולם, בואכה עולמינו שלנו אודותיו הוא שח רק בשלהי ספרו הגדול 'עץ חיים'. הירידה הזו בסדר המדרגות מכונה בדברי המקובלים 'סדר ההשתלשלות'. כלומר, נעוץ כאן הסבר מיישב דעת לתמיהה עצומה  – איך יתכן שרוחניות כה נעלה תוציא מקרבה חומריות כה נמוכה. בא סדר ההשתלשלות לבאר, כי אכן התהוותו של החומר והגשם תיתכן רק לאחר צמצום אחרי צמצום של האור העליון, והשתלשלות אחרי השתלשלות מלמעלה כלפי מטה.

ההשתלשלות הזו לא דרשה פרק זמן כלשהו, מפני שכל עיקרה מתרחש עוד בטרם נבראו הזמן והתקופות. עם זאת, ההשתלשלות היא עצמה יוצרת מעין 'זמן רוחני'. רצוננו לומר: בעולמות העליונים בהם לא שולט הזמן, ההשתלשלות שעניינה ירידה מדרגה לדרגה, והפיכת הרוחני לעניין מושג וקרוב יותר אל החומרי – זוהי תנועת הזמן הרוחנית. וכך בעוד ובעולמנו ההיסטוריה הודפת את גלגלי המאורעות. התרחשות מולידה התרחשות ואירוע גורר אחריו אירוע נוסף – הרי שברוחניות משמעותו של אותו 'זמן רוחני' הוא סדר השתלשלות. לפיכך אם אמרנו שאירוע רוחני זה בא לאחר מאורע רוחני אחר, כוונתנו שהאירוע הראשון אב לתולדה שהיא האירוע האחרון.

הבנת סדר ההשתלשלות. לא רק מסייעת להבנת התהוות המציאות הרוחנית. היא גם המפתח להשגת קשר עליונים ותחתונים. כפי שהדעת נותנת שאירועי ההווה מושפעים מסדר אירועי העבר, כך נוכל להבין שכל פרט קטן ופשוט בחיינו שבהווה, משתלשל ונגרם ישירות ממציאותו הרוחנית הקדומה – לא בזמן כי אם במהות.

אמור מעתה: כל אותם אירועים קבליים שאירעו בהיסטוריית 'סדר ההשתלשלות' יכולים לבוא בקנה אחד עם אירועים התנ"ך הידועים לנו. אלא שהם – האירועים הרוחניים, אבות לכל התולדות שבאו בעקבותיהם. וכך היה הצמצום למאורע הבראשיתי ביותר. ומדוע לא מצאנו לו רמז בפסוקים? משיב האריז"ל ועונה: התורה הקדושה מיוסדת על אותיות, דהיינו כלים רוחניים. ומטעם זה אין היא יכולה לדבר אלא ממקום בו מתחילים להצטייר האותיות. אירועים הנוגעים לעולמות טמירים יותר אינם יכולים להיכתב, מפני שמהותם קודמת להתהוותם של האותיות.