פוסטים

בהעלותך – יש לך הכל, תחפש!

בס"ד (פורסם בעלה לתרופה תשע"ג)

אנשים מחפשים עצות, ישועות, נחמות, ומוכנים לעשות הכל להשיג זאת. אבל האוצר הרבה יותר קרוב. הוא ממש כאן. ואולי משום כך איננו נלהבים מספיק כדי לחפש אותו.

הארגז החתום היה גנוז זה שנים בבוידעם. טמנו אותו שם מחוסר עניין ומקום. היתה זו ירושה מוזרה למדיי. ארגז עץ עמוס ניירות ומחברות. היורשים מצאו עניין גדול יותר בנכסים האחרים שירשו. בתים, קרקעות ועוד. הארגז לא היה אלא גנזך מיותר למראית עין.

לימים נקלעו היורשים לבעיות. הירושות שנפלו בחלקם החלו להעיק. נוצרו הפסדים, התגלעו בעיות חוקיות. יורש סקרן אחד החליט לפשפש בארגז, אולי יימצא שם חפץ בעל ערך. החיפוש חשף מספר אוצרות. היו שם מסמכים חשובים שהשלימו את התמונה החסרה והביאו בעיות רבות אל פתרונן. מסתבר שהמנוח חשב היטב מה להוריש, הארגז לא היה מיותר. כשהתעוררו שוב בעיות והיורשים נקלעו לקשיים, הם ידעו היכן כדאי לחפש.

***

האוצר הגדול אינו רחוק כל עיקר, לפעמים הוא פשוט קרוב מדי, כלומר מצוי תחת החוטם עד שאין האדם מעלה על דעתו לחפש אותו בד' אמותיו. ישועות אינן חסרות, הצלחות גם כן, עצות למכביר, חיזוקים לרוב, חיות, שמחה, התחדשות. אלו ועוד כהנה מצויים באוצרותינו, שייכים לנו, זמינים, נגישים. את כל הטוב הזה קיבלנו בהר סיני עם תורתנו הקדושה. הירושה הנפלאה כאן, אך האתגר הגדול הוא, איך מצליחים לגרום ליורש המאושר לגשת אל הנכסים השייכים לו. למצוא את הפתרונות והעצות שהוכנו במיוחד עבורו והותאמו במדויק לאתגריו וניסיונותיו.

הגישה אל אוצרות הירושה פשוטה וברת השגה. מה עושה יהודי הנקלע למצוקה? ניגש לפני השם, יושב ומוזיל דמעה. מתחנן מפייס, והנה כבר מפציע השחר. לא תמיד כזריחה מרהיבה, אך תמיד מפציעה הישועה. רעיון, חיזוק, עצה, בהירות. אוצרות היהדות מעולם לא אכזבו. הכתובת אם כן ידועה. אך מדוע זה כשמתעוררת בעיה או התמודדות חדשה, לוקח לנו זמן ארוך מדי עד שאנו נזכרים היכן מצאנו בפעם האחרונה את המפתח? מדוע שלא ניגש תיכף ומיד אל הדבר הפשוט כל כך שהוכיח יעילות שכזו?!

הסתום והגלוי

זה עתה יצאנו מחג השבועות. קיבלנו תורה. התורה הקדושה היא אוצר של כל טוב, ומעבר לכך היא זו המשרטטת בבהירות מפליאה את אורחות החיים. איך לנהוג כראוי ואיך לחיות. "אורייתא סתימא וגליא" – התורה סתומה וגלויה. למראית עין הכל גלוי וידוע. כל אדם יודע שהכל טמון בתורה. העצות והישועות, האמת ואורח החיים הנכון והראוי. אולם, בכל זאת אין די בידיעה הזו. משום שבסופו של דבר, האדם מול אתגריו אובד עצות. אינו יודע איך לפרוט את דברי התורה למציאות ממשית. וזהו החלק הסתום והנסתר שבתורה. כדי למצוא עצה ולהגשים הצלחה של ממש באמצעות התורה יש להפיק ממנה את הטוב הגנוז. כמו יין משובח הכנוס בענביו. רק דריכה מאומצת בגת תפיק את היין. הנסתר שבתורה דורש דבר מה מעבר לקבלת התורה של פעם בשנה.

אכן, את התורה ואת הירושה קיבלנו בשבועות. אך עיקרה של קבלת התורה מתקיימת דווקא בימות השנה. בכל יום ויום נדרש יהודי לקבל מחדש את אוצרות יהדותו. שאם לא כן, האוצר יהיה שם, אך הוא עצמו לא יידע על קיומו. העבודה הזו דורשת עמל יומיומי להסיר את מסווה שוויון הנפש, לחתור על מעמקי הנסתר, לדלות בעמל תוך דקדוק בדברי הצדיקים ולינה לעומקה של הלכה, את הטוב הגנוז. רק אז נקבל באמת תורה.

 

איזהו האיום המרחף תדיר על נשמתו של יהודי? כביית הנר. העולם מומחה בכך, הוא מסוגל להטיל על הנפש חשכות ולעמעם את אורה בטרדות של הבל ודאגות של שטות. התוצאה היא אפר. פתילת הנפש מעלה אפר והנר כבה. אדם מתבונן על עצמו שואל, מה אירע לי. רק כעת חגגתי את קבלת התורה. התלהבתי. והנה שוב הריני כבוי, צונן, בלתי מרגיש?!

להטיב את הנר

אכן, בבית המקדש הצטווינו במצווה מיוחדת שכל עניינה סובב על הטיפול באותה פתילה אפרורית. מצוות הטבת הנרות. זו מצווה יומיומית, תמידית, החוזרת על עצמה מדי שחר. זוהי מעין הקדמה חיונית לכל פינות היהדות ולכל חלקי עבודת הבורא. יהודי מוכרח, חייב להעלות מדי יום את נר נשמתו, וקודם לכן להיטיב את הנרות. להכשיר את הפתילה להדלקה. לסלק את הכבדות, היושן העובש, לחדש את הנפש, עם חידוש בתורה, עם להט בתפילה, מצווה מעשית, יגיעה במצווה. על המלאכה היקרה הזו מופקדים במיוחד הצדיקים המופלגים. הם, כאהרון הכהן, מצווים להיטיב את נרות נשמות ישראל. לנפח מעליהם אפרוריות, להלהיב את ליבם, ולכוון אותם שוב ושוב לחפש את העצה הטובה באוצר היקר המצוי זה מכבר ברשותם.

עלינו לזכור! החושך מכסה ארץ וזה טבעו של הטבע. העייפות שולטת על הנפש, וכך דרכו של עולם. מן הסתם בהתמודדויות הבאות נשכח שוב את הבהירות שהיתה פעם. אך זאת נשיב אל ליבנו. לעולם ותמיד נתעקש לחפש את העצות והישועות אך ורק במקום בו הם מצויים. בירושה המצויה ברשותנו, זו שקיבלנו בשבועות. בתורה הקדושה ובאור דרכם של הצדיקים המעלים את שלהבת הנרות. שם מצוי הטוב, שם ראוי לחפש.

 

 

 

פרשת בחוקותי – לגלות את שורש הבעיה

אם מופיעות בשטח בעיות, יש להן בהכרח שורש. כשנטפל בו, הכל יסתדר ממילא. אם קשה לנו לגלות את השורש, אולי אנחנו מפרשים את המציאות בצורה קצת מעוותת.

זה התחיל ברטיבות מחשידה בקיר הסלון. המשיך בסימני עובש על המרצפות. התעצם בדמותם של סדקים מאיימים, ועוד אי אלו תופעות שמחייבות בדק בית יסודי. בהתחלה, הביאו בני הבית אינסטלטור, שלא מצא כל ממצא מחשיד. לאחר מכן הזמינו מומחים נוספים בתחום. ובסופו של דבר הבהילו לזירה אדריכל של ממש. בדיקה מעמיקה גילתה את התמונה המלאה. 'המבנה נבנה באופן בעייתי. היסודות לא תוכננו נכון. המבנה שוקע'. האדריכל מסכם את חוות דעתו ומציע 'צריכים כאן טיפול יסודי, ייקח זמן, אבל רק זה מה שיפתור לכם את כל הבעיות. זה השורש'.

*

לפעמים קשה בחיים.

ואולי לא רק לפעמים. בעיות אינן נוהגות להיוועץ או להתריע קודם שהן מופיעות. ההפרעות נוחתות על שגרת חיינו ללא התרעה, ולאו דווקא בעיתוי נוח. וככה דברים מסתבכים. פה מתעורר קושי, שם צץ לו לפתע סיפור לא צפוי, ועוד כהנה וכהנה כיד המציאות הטובה.

אדם, שואל את עצמו הרבה פעמים, 'למה'. למה לא הולך, מדוע כל כך קשה, איך זה שהכל מסתבך, ועד מתי זה כך יתמשך. מאחורי כל השאלות הללו מסתתרת שאלת השאלות, 'מה בעצם רוצים ממני, מה'?

את התשובה לשאלות הללו ניתן לחפש כל החיים ולא להגיע לשום מקום גם אחרי מאה שנות שאלות ותהיות. משום שסיבות לבעיות יש לאין מספר. אשמים וגורמים, השערות ורעיונות, אינם חסרים כאן בעולם. ומי שמנסה לפתור כך פלונטרים, עוסק בלהניח רטיות חד-פעמיות על פצעים, תוך התעלמות מוחלטת ממקור הבעיה. אם יש לנו בעיות, השורש שלהן קבור בהכרח במקום כלשהו. אם נזהה את השורש, נוכל בסיעתא דשמיא להעלות ארוכה לבעיה האמיתית, כל השאר יסתדר כבר ממילא.

ומדוע איננו מצליחים לחשוף את שורש הבעיות? משום שקשה לנו לקבל את האמת. ומדוע קשה כל כך לקבל את האמת כפי שהיא. אולי בגלל שאיננו מבינים אותה באור הנכון.

פרשנות נכונה

התורה הקדושה מודיעה וגם מספרת שהעולם הזה איננו הפקר. כלומר, יש בו דין וגם דיין. כל מעשה ואפילו דיבור ומחשבה פועלים, לטוב ולמוטב. אם פעלנו כהוגן, התוצאה היא התקרבות להשם. ואם חלילה מעדנו, הרי שהתרחקנו חלילה מאת השם. ולכן, מתוך רחמיו העצומים יתברך, הוא פשוט לא מרשה לנו לשקוע בשלוות הטעות, על כל סטיה באה תגובה, מעוררים אותנו!

הבעיה היא, שאת המציאות הזו ניתן ללמוד באופן נכון, ישר ומאיר. אך גם באופן עקום, מעוות, מר ומריר. אדם, עלול לראות את החיים כאיום אחד, ארוך ומתמשך. את היהדות כמסכת קשה ומפרכת של תביעות, הזהרות ואצבע מאיימת. ואת עצמו כקרבן עלוב, מטרה לחיצים. ואז באה גם התרעומת 'מה בכלל רוצים ממני…'

ויש גם תמונה אחרת. אם הכל בידיו יתברך, ואם הכל בהשגחה. הרי שכל מה שקורה לי ועימי, אינו קשור באף אדם ובשום כח בעולם. אף אחד לא מעוניין להזיק לי, אף אחד אינו יכול להצר לי. יש כאן אך ורק בורא עולם, וכל כולי, גורלי, מצבי ותחושותי, הכל בידיו יתברך. הוא לבדו הכתובת והוא ברחמיו יכול ברגע אחד להסיר ממני כל קושי וכל מחסום. לעת עתה מה שעובר עלי נועד רק לקרב אותי. אך ורק לטובתי הנצחית. ואם יש לי יסורים, פשוט לגמרי שהוא רוצה ממני משהו שיעשה לי עוד יותר טוב. ואם כך אני מאוד מעוניין לדעת מה רוצים ממני. ולשם כך אני מוכן גם להיכנע, לקבל את המצב בשמחה ואמונה, ויש לי כבר המון דיבורים של תפילה.

מתי נבין את המסר

זהו גם הפשר למצבו של כלל ישראל. יצאנו ממצרים, זכינו לכאורה לגאולה. אך לא, תקופת מה לאחר מכן אנחנו שרויים שוב בגלות ארוכה וחשוכה. הגלות מתארכת ומתארכת, היכן הקץ?

התורה מודיעה לנו "אם בחוקותי תלכו". הגלות אמורה להשיג מטרה כלשהי. אין צער לחינם. מבקשים מאיתנו רק דבר אחד, תנסו להבין מה רוצים ממכם! כלום לא מעבר לכך. אין לבורא עולם שום רצון לצער את בניו האהובים, אבל יש לו כן רצון נורא שהם יסכימו כבר להבין. שיבינו כבר שיש לכל תחלואי הגלות שורש, ושאפשר לתקן את הכל בקלות, ושלא תובעים מהם שום דבר שהם אינם מסוגלים לעמוד בו. רק להתחיל לשמוע את חוקות השם.

מבט שכזה, מגלה לנו שאין בעצם שום בעיה בעולם, יש רק דבר אחד, להתקרב להשם. וכל מה שקורה לנו וסביבנו אמור לגרום לנו לעשות דבר אחד בלבד, לצעוד עוד צעד לכיוונו של אבא! ולכן, הצעד הראשון כשנתקלים בקושי וצער הוא, הכנעה. אני מקבל באהבה ומטה אוזן לשמוע מה רוצה ממני השם. כך נכנסים לעבודה של חשבון נפש, כך מתחילים להיות קשובים, ערניים. ואל דאגה, דרך שכזו משכיחה מהר מאוד את היסורים, משום שכשאין להם סיבה להיות, הם נעלמים.

הדרך הזו ידועה, בדוקה ומנוסה, למי שהתנסה בה. וכל יהודי מוזמן להאמין לצדיקים ולאנשים כשרים ולהתחיל ללכת אותה בעצמו, קדימה.

הימים הללו מקרבים אותנו לקראת שבועות ומתן תורה. קבלת התורה אמורה לשנות לנו את החיים. לגרום לנו לראות שאין בעולם מאומה מעבר להתקרבות להשם. ולהביא אותנו למצב בו אין שום דאגה, משום שהכל ממש בידי השם והכל רק לטובה. חיים שכאלו הם 'מעין עולם הבא'. הדרך לקבלת תורה שכזו היא, ספירת העומר. אנחנו סופרים כל יום וכל צעד בלי קשר להרגשות, ובלי קשר לתוצאות. עובדים ומתקדמים בלי לשאול שאלות. רק כך מגיעים בסופו של דבר לחיי תורה. חיים של השגחה ושל 'הכל לטובה'.

 

 

 

 

 

'אחרי מות' 'קדושים' – ההפרעות נבראו לטובתך

אף אחד אינו אוהב לבלום בעיצומה התקדמות, ודווקא שם צצות ההפרעות והמניעות. כשמתקרבים אל הנחשק

ספירת העומר סופר כל אחד לעצמו, מול עצמו לא מול חבריו המצליחים. לא סופרים את אמש, אלא את היום. בעבודת השם הכל מתרחש היום.

כולנו מכירים את התחושה הזו – משתוקקים להשיג דבר מה, חולמים עליו ומייחלים להגשמתו והנה לפתע נראה כאילו הוא כאן, כמעט. כל החושים נדרכים אז ונלפתים סביב הנחשק, שלא ייעלם כלעומת שבא. שיתגשם כבר. אם יבוא אז אי מי ויגנוז את החלום, ידחה אותו, ידחה אותנו – איך נרגיש? איום ונורא. יהיה לנו קשה מאוד להכיל את הדיחוי, מי שימנע מאתנו את התגשמות החלום ייחשב בעינינו לאויב, לאחד שאינו חפץ בטובתנו.

החשק אוצר בחובו כוחות אדירים. כשהוא נאחז בדבר מה, קשה מאוד להפריד ולהרפות. החיים מלאי ציפיות, תמיד יש חלומות שממתינים להגשמה. לפעמים נוצר חלון הזדמנות ונדמה כאילו הכל בהישג יד, ואז השמש שוקעת. ההבטחות נסוגות ואנחנו שואלים אז את עצמנו, בשביל מה?! למה כיזבו לנו? מדוע הבטיחו? זו שאלה קרובה לכפירה. הלב מתמלא טרוניה ומשהו בתוכו מזמזם בשקט "אתה רואה, רוצים ברעתך…" ברגעים הללו אדם עלול לשכוח את החסדים הנפלאים המקיפים את עולמו, את הישועות שליווהו עד הלום, את הרחמים שניחמוהו על כל צעד ושעל. ברגע זה יש לו שאלה, יש לו טענה – מדוע מפריעים לי להשיג את האושר!

*

זה מה שמתחולל בעם ישראל בתקופה הזו. יצאנו ממצרים באותות ומופתים הכל התנהל כשורה. שמש ההשגחה זרחה לנו, טיפסנו מעלה-מעלה, הכי מתבקש לכאורה שהתנועה הזו רק תתעצם. באותו חיפזון ובאותה זריזות נעפיל גם על הר סיני, נקבל תורה, נהיה מושלמים. אבל לא, לפתע בלימה. "תספרו חמישים יום", התנועה נעצרת קרוב מאוד להר סיני, מכאן והלאה תספרו, יום אחר יום. כל כך השתוקקנו לתורה ולטהרה, הנה אנו קרובים, מדוע מונעים מאיתנו את הגישה אל הנחשק למשך חמישים יום?

הכנה למתנה

השאלות הללו מהדהדות בנו כאמור, בכל פעם שנוצר עיכוב בדרך אל האושר ואל הכיסופים. והסיבה לטרוניה היא חוסר הבנה שלנו בטיב מושא הכיסופים. כלומר, איננו מבינים באמת למה אנו מצפים. שאילו הבינונו, לא היינו רוטנים. אילו הבנו היינו מסכימים שהעיכובים והמניעות לא נוצרו לרעתנו – אדרבה עבורנו הם נבראו. בלעדיהם לא נוכל להשיג את מבוקשנו. הדבר שאנו נחשקים אליו, החלום אליו אנו מתגעגעים, דורש אחריות כבירה. אין זו סתם מתנה בעלמא. אנחנו משתוקקים לקבל את הנכס המשמעותי ביותר בתבל, את תורת השם. החזקתו של נכס שכזה ברשות היחיד דורשת אחריות מיוחדת במינה. ולפני שיגישו לנו את המתנה בוחנים אותנו האם בכוחנו להחזיק מעמד בגודל האחריות. אנו מתעתדים לקבל לידיים את היכולת הנשגבה ביותר – המסוגלות להתחבר ולהתקשר ישירות אל השם. להיות עימו בקשר של קיימא, לעובדו בלבב שלם. אלו הם סודות מדינה ואוצרות רוזנים. הנכסים הנדירים הללו חייבים להימצא בידיים אחראיות, והשם יתברך לפני שיעניק את המתנה, מוכרח כביכול לבחון אותנו האם נתאים לגודל המשימה.

המבחן מתמקד בנו דווקא בעת שכזו, ברגעים מעוכבים ודחויים. כשנדמה כאילו קצו כל הקיצין. מדוע? משום שהתורה הקדושה חייבת להינתן על גבי קרקע יציבה. יהדות חייבת להתבסס על יסודות יצוקים שלא יזועו לעולם. גם אם יעבור עלי מה, אני על משמרתי אעמודה, אתייצבה. יסוד הנפש של יהודי צריך לינוק מההחלטה שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, אדע בוודאי שהשם יתברך איתי עמי ואצלי. ההחלטה האיתנה הזו תייצב את קומתנו בכל מצב אליו ניקלע, ותגרום לנו לקבל את התורה הקדושה עם זוג ידיים אחראיות. ידיים של אמונה, של קביעות, של עקשנות טובה לחפש ולמצוא בכל מצב את רצון השם.

ספירה – המתנה

ממתינים. באופק מתקרבת קבלת התורה. כולנו מייחלים לזכות לתורה חדשה, תורתו של משיח. תורה של עבודת השם ויראת שמים. תורה שמתחדשת ומחדשת את כל סביבתה בכל עת ורגע. את התורה הזו אנו אמורים לזכות ולקבל כבר השנה. אך לשם כך עלינו לשאת בשמחה ובדומיה את תקופת הציפייה. בימים הללו אנחנו סופרים לעומר. הספירה הזו החולשת על פני ארבעים ותשעה יום, מורכבת ממספר נקודות חשובות: קודם כל הכנעה וביטול, בבחינת "מאכל בהמה". לאחר מכן, ספירה והתמקדות בפרטים הקטנים. סגולה נפלאה להינצל ממשברים וייסורי נפש – להחליט שלא איכפת לי כלל. לא מגיע לי כלום. כל מה שאני מקבל מגיע מאוצר מתנת חינם. כל אשר מוטל עלי הוא לדבר, לפתוח פה, לספור את היום הזה ועוד יום.

הספירה אמורה להתמקד 'בכם', כדכתיב "וספרתם לכם" – לכם ולא לאחרים. כל כך מפתה להתבונן במעשיהם של אחרים, לקנא ולהתעניין בהצלחותיו של הזולת וכישלונותיו. עבודת ספירת העומר היא לחיות עם הנקודה הפרטית המאירה בי. לחפש את האלוקות שבקרבי. לאסוף ולספור כל דבר טוב שאירע עימי ואצלי. ספירת העומר צועדת מיום ליום. היום כך וכך ומחר כך וכך. אין יום דומה לחבירו ואין שעה זהה לרעותה. עליך לזכור שכל רגע יצירה בפני עצמה. כל יום הוא ספירה מיוחדת.

 

 

עשרים וארבעה קישוטי השכינה – סודות מליל שבועות

כל פינות שאתה פונה בחג השבועות, נוגעות למידת המלכות. הספירה החותמת את שבע השבתות התמימות היא 'מלכות שבמלכות', בערב חג השבועות אנו עוסקים בתיקון ספירת מלכות שבמלכות, ובשבועות כל מעשינו סביב העלאת וטהרת השכינה הקדושה לקראת עת דודים וכלולות כנסת ישראל והקב"ה. זהו יום הילולת דוד המלך, ובו ביום אנו עוסקים במגילת רות, מגילת אמא של מלכות.

בליל שבועות נהוג לומר על פי קבלה את התיקון. על פי האריז"ל עיקרו של תיקון הם כ"ד ספרים של תנ"ך. המתבוננים בסידורי התיקונים יימצאו בסיום כל 'ספר' את כוונת כ"ד קישוטי כלה. הבה נרחיב קמעא את יריעת ההסבר אודות אותם 'קישוטים'. הכלה האמורה היא כמובן 'כנסת ישראל', או 'השכינה'. הכלה היא גם האמונה הטהורה, מלכות השם, ועוד ביטויים רבים לאין מספר. הכלל, שאותה כלה מפאת עצמה 'לית לה כלום', לפיכך יש לקשטה. הקישוט במהותו חיצוני למתקשט אך משווה לו נוי. כך גם האמונה, כל מהותה אומרת 'אין לי כלום', מצד עצמי אינני, ואם בורא כל עלמין בכל זאת בחר בי, חושק בקיומי ומשתוקק 'השמיעיני' – הרי זה מפני אותם קישוטים שהוא עצמו ענד לי.

מקובלנו שישנם כביכול עשרים וארבעה קישוטים של אמונה. המספר כ"ד קיים אצלנו בכמה וכמה עניינים: עשרים וארבע מתנות של כהונה. כ"ד ספרים. עשרים וארבע משמרות כהונה. כ"ד צירופים היוצאים משם אדנ-י, שם המלכות. ועוד. הקשר בין כ"ד הספרים לכ"ד קישוטי הכלה, מובא כבר במדרש (תנחומא כי תשא פרק ט"ז): "א"ר לוי אמר רשב"ל מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין כך ת"ח צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים". הקישוטים מטרתם לעורר כלפינו את הרצון העליון, ובמשך ליל שבועות אנו עוסקים לקשט את עצמנו ואת שכינת עוזו באותם תכשיטים שיעוררו עם שחר את הרצון העליון ואת אור הייחוד.

רבות הפליגו מאמרי הזוהר הקדוש במעלתם של הלומדים, שאינם נותנים תנומה לעפעפיהם משך כל אותו הלילה, ומקדישים את ערנותם לקישוטי האמונה הטהורה. לילה זה הוא ליל כלולות, ליל התקשרות והתייחדות. בלילה זה מכין כל יהודי את נפשו לקראת העמידה תחת החופה, לאחר שבעה שבועות תמימות של ספירה וציפייה, לחדש את ההתקשרות הנצחית עם השם יתברך ועם תורתו הנצחית.

 

 

 

 

פרשת במדבר – יהודי, תבין מה יש לך ביד!

פעם בשנה, מקבל כל יהודי מחדש את מתנת חייו מאת בורא עולם. זו המתנה היקרה והמשמעותית בתבל, אבל אם לא יספרו לו עליה, הוא עלול לא לדעת ממנה, וזה חבל.

ההחלטה שהתקבלה במועצת הדרג המדיני קבעה, כי יש להעניק לעיר הנחשלת מעמד חדש. ההחלטה כוללת שורת הטבות משמעותיות לתושבים העניים, מה שעתיד לפתוח בפניהם אפיקי מסחר וכלכלה חדשים, ולשפר את פני העיר עשרת מונים.

מאן דהו העלה בעיה רצינית. תושבי העיר הסתגלו זה מכבר לחיי עוני בחוסר זכויות, ההודעה החגיגית לא אומרת מאומה מבחינתם, הם עלולים להמשיך בשגרת חייהם המצומצמת, בלא לנצל  במאומה את מעמדם החדש.

הפתרון שנמצא היה פשוט בתכלית. יש להשהות מעט את מועד כניסת המעמד החדש לתוקף, בפרק הזמן הזה תתפרסם הודעה רשמית ותופץ הבשורה בין התושבים. יום מיוחד ייקבע לשם כך בעוד מספר שבועות, ועד אז תתצטבר בשטח ציפייה דרוכה. הם ישמעו על ההטבות העתידיות, וייעשו מודעים יותר למצבם העכשווי הנחות. יבינו טוב יותר את מעמדם המוגבל, ויתעניינו באמת וברצינות במעמד החדש שיחול לגביהם במועד הנקוב. באופן שכזה יידעו בבוא העת להעריך וגם לממש את מעמדם המיוחד.

***

מי אינו אוהב מתנות. וכשמדובר במתנות בעלות משמעות, על אחת כמה וכמה. אולם הענקת המתנה אינה מסתכמת רק בנתינתה גופא. יש למתנה עוד חלק חשוב לא פחות ממנה עצמה, ואפשר אף יותר – הקניית המודעות למתנה והבנת ערכה.

אדם עשוי לקבל מתנה יקרה ובעלת ערך, המסוגלת לחולל בחייו נפלאות. ובכל זאת, גם אחרי שהמתנה שוכנת במעונו, יתכן מאוד שאף פעם לא תהיה לו כל תועלת ממנה. אם לא יספרו לו מה יש לו ביד, סביר להניח שכל תועלת לא תצמח מהנתינה הזו. על כך דרשו חז"ל "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו".

ללמוד מה קיבלנו

לא תמיד ולא בכל מצב, ניתן כה בקלות לאלף את מקבל המתנה בינה בדבר המתת המונח בחיקו. והדברים אמורים בעיקר בשעה שעוסקים במתנות רוח ואוצרות דעת שמעניק לנו בורא עולם. כך קורה בשעה שמבקשים להעניק לילד קט מתנות בעלות ערך אמיתי, אך הוא מצידו עודנו שרוי עמוק בקטנותו והרגליו הזאטוטיים. קשה ואף בלתי אפשרי לספר לו- לילד הקטן, על האוצר שהועבר לרשותו. ועוד יותר מכך קשה לגרום לו לעשות במתת הזה שימוש ראוי ומועיל. וכל זה רק משל חיוור למציאות היהודית שלנו.

כבנים למקום, כילדים לאבא הגדול בעולם, קיבלנו מבורא עולם את המתנה המשמעותית ביותר שיכול נברא לקבל. קיבלנו יהדות, על מצוותיה, תורתה, גדריה, סייגיה וכל מה שמרכיב את חובתו של אדם בעולמו של הבורא. אילו היינו מבינים את המציאות הזו, מן הסתם לא היינו נותרים כך אדישים ומפהקים, מסופקים ומהורהרים. היינו חשים בכל רמ"ח ושס"ה את מתיקותה של מחוייבות נשמתית לרצון השם. את נעימותה המענגת של הידיעה שאני בעצם הוויתי מעניין מאוד את המלך, ועלי ועל כתפיי הזעירות הושתו באמת לגמרי תקוות המלך וציפיות מלכות שמים. יש בהבנה הזו כדי להפיח חיים גם בגוש בשר מת!

אבל המח הילדותי שלנו מתקשה להבין, ובצדק. אחרי ככלות הכל, הוא בילה מיטב שנות דור בקטנות, בגלות, בשכחה ובמושגי יסוד של חומר. קשה עד בלתי אפשרי להפוך אותו בין ליל לגדול.

וזה פשרם של הימים שעברו, וזה סברו של שבועות.

שבועות, מלמד רביז"ל [לקו"מ סי' נ"ו] "הוא שכל גדול וגבוה מאוד שהוא חסד גדול ורחמים גדולים". ואת החסד העצום והנורא הזה, הגלום ויצוק ביום האחד והמופלא, יום חג מתן תורה, מבקש בורא עולם להעניק לכל אחד מבניו האהובים. מתנה שכזו השופעת ברחמים מאת 'זקן מלא רחמים', יש בה כדי לעשות מאיתנו בריה חדש ממש, אילו רק הבנו את משמעותה.

סופרים ונעשים יותר מוּדעים

משום כך לא נפלה לנו מתנת חיינו מיד. כצעד ראשון הוצאנו ממצרים. הופקענו ממצב עבדות ונחלנו לראשונה חירות אמיתית. טעמנו טעם עבדות נעלה לבורא עולם, ראינו בחוש את כוחה של תפלה, ואת מציאותה של ההשגחה.

לאחר מכן יצאנו אל הדרך, הצטווינו לשם כך לספור. יום ועוד יום, מידה ועוד מידה. ימי ספירת העומר הם ימים של הכנה לקראת קבלת דבר מה, וכדי לקבל, ויתרה מכך כדי שהקבלה הזו תחולל שינוי של ממש, יש להבחין קודם בחסר ובנצרך. וזה מה שעושה בנו הספירה. בימים הללו אנחנו מתחילים להבחין, מכירים לפתע מידות שמעולם לא ייחסנו להן מחשבה של ממש. מרגישים פתאום איך פה חסר משהו וגם שם. קצת עקום, ודורש תיקון. וההבחנות הללו, פותחות בנו חלונות חדשים של כליון עיניים וציפיה אמיתית. החסרונות שהולכות ומתבררות יוצרות בתוכינו פנימה הכנה אמיתית לקראת קבלת מתנה שמימית שעתידה למלאות את כל אותן חסרונות דורשי תיקון.

הספירה היא הכנה, והתכוננות מעצם טבעה איננה חייבת להעיד על שינויים טמירים. יתכן מאוד שימי ההכנה נראים סתמיים ונעדרי הוד מיוחד. אך בל נטעה, כשיבוא היום החמישים. באותו היום המיוחל נקבל ללא כל ספק את הדבר אליו ייחלנו כל העת. וביום הזה, יתקבצו וגם יבואו כל אותם ימים, אפילו כל אותן שעות ורגעים של ציפיה והכנה, של הכרה בחסרונות ושל הבחנה במגרעות ושל ציפיה והתעודדות ושוב כיסוף וגעגוע של תקווה, וכל אלו יעלו ויבואו ויאירו יחד עם המתנה הגדולה, מתן תורה. והפעם, תרד עם התורה הזו גם ובעיקר נשמת המשמעות הפנימית. נזכה אז לא רק לאחוז ביד מתנת אלוקים, כי אם ובעיקר, לדעת ולהכיר באמת בערכה ובתוכנה.

פרשת בהעלותך – איפה מדליקים כאן את האור?

כוונת הלימוד החשובה ביותר היא – להאיר את המוח ולהאיר את המציאות באור התורה.

כל הבעיות והצרות שלנו מתחילות בתאורה. כשיש אור הכל טוב ונפלא, בחושך הכל מפחיד ורע. התורה הקדושה היא מקור האור הבלעדי, כל השאר חיקויים.

העולם מלא בניגודים שונים, מהם מורגשים יותר או פחות.

אור וחושך הם שני קצוות, אי אפשר לחוש אותם בידיים, אבל הם מורגשים היטב בהוויה כולה. אין דבר שמסוגל להשפיע על העולם באופן כה מוחלט כמו התאורה. שמים ליליים זרועי ירח וכוכבים זה דבר יפה, אבל אף אדם לא יסבול שהות בחושך מוחלט יותר מכמה רגעים. חושך זה עניין מאיים. אין חיים בחושך. ביום העולם פעיל. אנשים יוצאים לעבודתם, הולכים ומנהלים חיים. בלילה כולם נעלמים במעונותיהם, נרדמים.

אילולא המצאת התאורה המלאכותית, היו השווקים מתרוקנים עם שקיעה, כמו פעם. מה עשתה לנו התאורה המלאכותית? לכל היותר היא נגסה מממלכת הלילה כמה נתחים.

***

אילו יתבונן אדם בעצמו הוא יגלה שמאומה לא באמת חסר לו. אם יש חסרון, הרי זה שהתאורה לקויה. ובשעה שהחושך שולט – גם מה שיש לך, אין לך בעצם.

נתאר לעצמו אולם גדול, מפואר. מעוטר ביצירות פאר. מתקיים שם אירוע רב משתתפים. אילו יתרחש שם קצר ומערכת התאורה תקרוס, ברגע אחד המאורע כולו ייעלם. בחושך לא רואים תפאורה, הקירות כמו צללים ריקניים ומאיימים. אנשים נדמים כיצורים אימתניים. האוויר מחניק. הכל נגמר. מה חסר? רק אור!

כך זה בחיים. אדם מסתובב אפוף קדרות, יש לו המון-המון בעיות. צרות צרורות ממש. לא יודע מאיפה להתחיל לטפל בחייו המתפוררים. ר' יהודי, צדיק, אולי ננסה לחפש יחד את מתג התאורה הקרוב. אולי ננסה להדליק כאן את האור? כשחשוך לא רואים, וכשלא רואים הכל נראה נורא ואיום. נו, היכן הוא המתג, איפה משיגים אור?

מקור האור

התורה הקדושה היא אור, וממילא היא מקור חיים.

האור הגשמי מזין ומחייה את הבריאה. הכל גדל על אור. לא היה קיום ליצורי תבל ללא אור שמש. העצים, בעלי חיים, אנשים כמובן. מקורו של האור הגשמי כמו גם מקורו של הקיום כולו הוא אור התורה. אור הדעת.

כשאין הדעת מאירה, אדם שרוי בחושך. אם הוא הולך, דומה הוא לאיש הצועד בעצימת עיניים. וכשהעיניים עצומות האם זה פלא שיש צרות? גם עם כל הכוונות הטובות, בלי אור אי אפשר לבצע אפילו פעולות פשוטות. על אחת כמה וכמה שאין סיכוי לתקן את הנפש, לבחור בדרך נכונה, ולחסוך בטעויות.

ניתן לפתור את בעיית החושך באמצעות תאורה מלאכותית: קצת כסף, כבוד. פה ושם הנאות חולפות. אנשים בעולם שרויים באמת בחושך. חושך עבה וסמיך. מוחשי. אם אין להם תורה הם ינסו פתרונות מדומים. אבל שום דבר בעולם הזה לא באמת יכול לפתור את בעיית החושך. כשאין דעת, הכל חשוך!

בשבועות קיבלנו פתרון אמיתי. התורה הקדושה היא מקור האור. אור מקורי, אמיתי, לא מחזיר אור של השליות ודמיונות. בתורה יש מאור, יש בהירות. קיבלנו את התורה כדי להתקיים כאן בעולם. כדי שנצליח לראות קדימה וללכת בבטחה במשעולי החיים.

והנה הפלא ופלא – השמש זורחת ואנשים מתעקשים לכרוך על העיניים מטפחת שלא ליהנות מהאור. השי"ת מציע לעולם תורה ואומות העולם בזו אחר זו מסרבות בתוקף. מציעים לכם תאורה נפלאה, אור עיניים, ואתם מעדיפים להישאר עיוורים. לגשש באפילה.

אומות העולם דחו את מתנת התורה. הם באמת נשארו שם בחושך, מגששים את חייהם באפילה ומשתמשים בתאורה מלאכותית, לקויה וברת חלוף. כך נראים חייו של מי שהתורה אינה עבורו מקור של אור. אבל אנחנו קיבלנו תורה. קיבלנו קשר אל מקור האור, מתי נחליט ללחוץ על המתג? מתי נעלה את האור הבהיר הזה גם בחיינו, בבתינו?

כוונת הלימוד

זו אמורה להיות הכוונה האמיתית בלימוד התורה. לימוד תורה אמור לשמש כמקור אור לכל היום, לכל החיים. התורה הקדושה ירדה לכאן כדי לגרש חושך. יהודי ניגש ללימוד, לכל סוג של לימוד, כדי להעלות אור במוחו. לפקוח עיניים נכונות על העולם שסביבו. לצאת מהחושך ומכל הצרות והגזירות הקשורות בו, ולהתחיל לחיות.

זהו סוג אחר לגמרי של לימוד. סוג אחר של קשר עם התורה. דע לפני מי אתה לומד. דע מדוע הינך לומד. פרשת בהעלותך מלמדת על מצוות העלאת הנרות בבית המקדש. להעלות את הנרות – להדליק את שלהבת הלב שתהיה עולה מאליה. הדלקת נרות המנורה היא הארת המוח המאיר באמצעות שבעת קני המנורה, הם שבעת הנקבים שבראש.

כאשר הלימוד נעשה באופן שכזה, הוא הופך מקור של אור המקרין על כל המציאות. לומד תורה שכזה יביט על עצמו ועל סביבתו בתאורה בהירה. הוא יידע איך לקיים את התורה, כיוון שהתמונה בהירה. הוא יימנע מטעויות הנפוצות בקרב ההולכים בחושך. תורתו תאיר את עיניו בכל תחום בחיים. היא תעניק לו יישוב הדעת ושמחה. זוהי 'תורת חיים'.

פרשת בהעלותך – לעבור את הקיץ בשלום

העולם שסביב מרתק ומלא עניין, בסערת העניינים הבוערים אנחנו פשוט מתפזרים ונאבדים. ויש דרך לשוב ולהתרכז גם באמצע הקיץ.

המשרה הנחשקת נעמה לרואה החשבון הטרי יותר מתלוש המשכורת בעצמו. המפעל הגדול, מאות העובדים, ובעיקר חדר הקפה. את המשרד האישי העדיף מה שפחות לאייש. במקום כה מרתק חבל לאבד זמן בין ספרות ומחברות. המסדרונות העמוסים, הרכילויות הפנימיות, סיפקו לרואה החשבון המון עניין. עבודתו המשמימה נדחתה מיום ליום. מדי פעם אילץ את עצמו לעיין בחומר, התאמץ להתרכז, ביצע מספר פעולות ומיהר להפסקת ריענון חדשה.

לקראת סיומו של החודש השלישי, התקבלה בקשת הדו"ח מהמשרדים הממשלתיים. רואה החשבון כמו נחת מהרקיע, אין באמתחתו אפילו מחצית עבודה. ביקש לדחות את המועד לתאריך האחרון הבא. בשבועות הבאים התרחשו במפעל מספר אירועים חריגים, הוא חש עצמו מעורב במדרגה ראשונה, לא יכל להרשות לעצמו להתרכז בעבודה.

במועד האחרון מופיע המנהל ומודיע כי יומיים נותרו להגשת החומר. הזמן לחוץ, והחומר מתגלה כבעייתי. ההזנחה הפכה אותו לחידה סתומה. ככלות מחצית יום של מאמץ עילאי, מצא עצמו רואה החשבון ללא מוצא. בצר לו נעמד על רגליו, תקע עיניו במחברת, והחל משנן את הספרות בקול גדול. פעם ועוד פעם, חצי שעה, שעה. הריכוז חזר אליו לאט. בערב קיבלו הנתונים צורה וסדר. המח התבהר ופתרון כלשהו החל מנצנץ באופק. בימים הבאים היה רואה החשבון מרוכז בעבודתו כפי שלא היה מעולם. החדשות הסוערות כבר לא עניינו אותו, גם הקפה נותר מיותם על השולחן. כל יישותו מרוכזת בחישוב מבריק שהולך ופותר את התסביך.

***

זה עתה פנינו לאחור מההר העשן, הקולות והברקים. ממרחק הזמן והמקום ניתן לראות בבהירות יותר את המעמד הגדול. חג העצרת, קבלת התורה, התחדשות הנשמה, כל אלו יכולים להיראות בבהירות יתרה דווקא מתוך אספקלריית הריחוק.

קיבלנו תורה, וכל יהודי מאמין בכך. התורה היא חיינו, וכל לב רוחש על כך. האוצר היהודי ששוכן כעת בקרבנו, צורב בדעת ומבקש בכל לשון 'שמרוני'. כל אחד מאיתנו זכה בוודאי להתחדשות פנימית נפלאה, בעלי נפש וזכות זכו אף להתרגשות והתעלות מיוחדת במינה. רישומי ההוד יכולים לפרנס עבודת השם של כמה חודשים לפחות, והתורה שקיבלנו היא תוחלת החיים לשנה הקרובה לכל הדעות.

דא עקא, העולם אליו אנו נקלעים בצאתנו מעם ההר, עולם קייצי הוא. אוויר נאה, מסביר פנים, חמימות של שמש ומרחבים של חומר. העולם נושף בעוז 'חופש'. הבריאה מזמינה לשוט ולטייל, להתבדר ברוח הקיץ ולהתאוורר. אל המציאות של אחרי שבועות אנו נפלטים על כורחנו. בחדרי המח והלב עוד שוקקת המתנה היקרה, האצורה חדר לפנים מחדר. נשמה חדשה, רגשי קודש, רצונות טמירים, רוח חדשה ודעת בהירה יותר. והגוף מצוי ברובו בעולם של חולין.

את העולם הזה אנחנו חווים בכל החושים. חדרי המח בהם עצורה הנשמה החדשה שאך עתה קיבלנו, פתוחים לכל ד' רוחות. חלונות הראש, העינים, האוזנים, החוטם והפה, פעורים ומקבלים מכל רוח המנשבת עליהן. האוזניים שומעות שיחות של חולין, חדשות לוהטות, שיחות ודיבורים. מעט לשון הרע מתובלת בשיח חברים. קורטוב ליצנות ודברים בטלים, ועוד אי אלו דברים שהעולם התחדש בהם. העיניים סופגות את גווני החומר והטבע. הנפש נמשכת מבעד לחלונות החושים, הריח האווירה וההרגשה, כל אלו חובטים על חלונות הדעת, והתורה שאך עתה ניתנה בנו בלהט מצטננת ושוקעת בשכחה.

ב'שבועות' האחרון קיבלנו את משרת חיינו. עבודה בחשיבות עליונה, לוח זמנים עמוס והמון סידורים קדושים וחשובים הנוגעים למלכות דקדושה. הקיץ שעוטף אותנו כעת עלול בהחלט להעסיק אותנו בכל שפעת רעיונותיו, להריץ אותנו יום ולילה בין חשק לדאגה, מתשוקה לתקווה נכזבת. בסופה של שנה אנו עלולים להימצא חלילה באותה נקודה. מרוקנים מכל זיכרון, והרבה קודם לפסיעה הראשונה.

מילים שמסוגלות לעורר מתרדמה

העולם שמחוץ למתן תורה מסוכן, והרפואה שלו ממתינה לנו בדיוק שם בקבלת התורה. התורה הקדושה מכילה את הכח להחזיר אותה תמיד אל נקודת ההתחלה בקבלת התורה. אל האור המופלא הזה קודם שעכרו אותו הימים והמאורעות.

התורה, מעבר לקדושתה ורוממותה היא ספר. ספר המורכב מאותיות ותיבות. כמו בכל ספר, גם את תורתנו הקדושה ניתן פשוט לקרוא. לומר ולבטא בפה מילים ומשפטים. כלל נקוט הוא בידינו שהקול מעורר את הכוונה. גם כשאורה של תורה נעלם, האותיות עודן מצויות בינינו. כל אחד יכול לבטא אותיות של תורה גם בלי מח גם בלי לב. החידוש הנפלא הוא, שהקריאה הפשוטה הזו, כשהיא נעשית בכח וחוזק, בצעקה והגברת הקול, מסוגלת לעורר את המח מתעלומותיו, להוליד את הדעת מחדש ולגרום לנו לעמוד שוב למרגלות ההר העשן, ולהאיר את הלב בחמימות קבלת תורה.

את הסוד הזה מגלה רביז"ל בתורה כ"א. שם הוא מבאר שכשהמוחין והדעת מצויים בהעלם ועיבור, צעקה בתורה ותפלה מסוגלת 'להוליד' אותם. בבחינת "ושמע צעקתנו יודע תעלומות" כלומר, כשהדעת והשכל אינם מאירים לנו, העצה היא, לצעוק אל השי"ת שהוא "יודע תעלומות", ורק הוא יודע היכן ואיך 'נעלמו' המוחין שלנו, וכשאנו צועקים הוא מאזין ומושיע.

כשהמח סתום ואטום, והלימוד נעדר חידוש וחיות, זוהי קטנות. הדרך ליציאה מקטנות והעלאת שלהבת הלב מחדש, הוא דיבור פשוט בקול ואפילו בצעקה בתורה או תפילה. הדיבורים והקולות שאנו צועקים גם מתוך חושך וחוסר עניין, בוקעים את מסכי האטימות והשכחה, יש מי שמאזין להם, ורק הוא יודע להשיב תעלומות.

שבעת הנרות – חלונות הנפש

בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות הדלקת הנרות במנורה הטהורה שבבית המקדש. אהרון הכהן מצווה להעלות את הנרות "אל מול פני המנורה", ועל הפסוק הזה מגלה רביז"ל איך עלינו לקדש את שבעת הנרות, הלא המה נקבי הראש, העיניים, האוזניים, החוטם והפה, כך תעלה שלהבת הלב ותתגלה הארה שתתקן הכל.

המשכן של המח והדעת הוא בראש, החלונות דרכם מושפעת הדעת הם שבעת נקבי הראש. את הנקבים הללו המתייחסים לשבעת קני המנורה הטהורה יש לשמור מאוד. לכל נקב יש "עשה" ו"לא תעשה". העיניים אמורות לראות קדושה, ובאותה מידה להישמר מפני ראיית רע. כך גם בשמיעת האוזן ובריח החוטם ודיבור הפה.

עבודת העלאת שלהבת הנרות שייכת לכל יהודי בכל יום. כשמטיבים את נרות המח, כששומרים על הנקבים הללו ומשתדלים לעשות עמהם טוב, אזי שלהבת הלב, כלומר ההתלהבות ואש הקודש, עולה מאיליה ומרוממת את המעשים. התלהבות הלב פותחת צוהר לאמונה ויראה. זה מה שמתקן את המחשבה. כך נמצא את עצמנו עסוקים בעולם אחר לגמרי, רחוקים מסערות ובלבולים, דבוקים באמת ועסוקים רק בתכלית.

פרשת בהעלותך – התלהבות

העולם הולך ונוצר. הגלובוס הקטן שלנו מלא בחידושים, בכל רגע נתון נולדות כאן המצאות חדשות. מה שאמש נחשב לחידוש, נהפך היום לאנטיקה. הכל מסביב מתפתח, הכח יוצא אל הפועל בקצב מסחרר, ובמרכז ההתרחשות עומד האדם.

סביב לכל חידוש כרכרו מספר חודשים כמה אנשי מדע. את הדרך אל ההמצאה סללו אי אלו מוחות יגעים, חומרים משופרים, תרופות חדשות, מכשירים יעילים, כל אלו עשו דרכם אל השוק על גבי סרט נע של איברים פעילים. האוכלוסייה האנושית נעה כל העת, החלק האנושי שביקום לא יושב בטל. צא ולמד מרחובה של עיר, הבט רגע או שתיים מבעד לחלון (עדיף שלא) ותראה, כל זמן שהרגל מצויה בשוק התמונה תהיה מאוד רוחשת, דרכם של בני אדם שתמיד הם מתרוצצים, זה הולך וזה רץ, אחד מדבר בפה וחברו בתנועות ידיים. הצד השווה שבהם שבכולם פועם משהו.

ההתלהבות מניעה את הכל

אם ראית דבר מה רוחש, בהכרח שמשהו גורם לו. ספינה שטה על פני המים מעידה על רוח נושבת במפרשים, אור דולק במנורה מעיד על זרם חשמל בחוט המוליך, ואם ראית אדם פעיל ונמרץ, אין בכך ספק – משהו מלהיב אותו. בני אדם עושים הרבה דברים, בונים וסותרים, מדברים וחושבים, חולמים והוגים, יוצרים וממציאים. ומאחורי כל אותם מעשים דבר אחד עומד – התלהבות.

האדם והעולם שניהם יסודם בעפר, רובץ לו גוש העפר כאבן שאין לה הופכין, ואילולי אותה התלהבות שנכנסה באדם, דומה היה בן אנוש לתלולית עפר צבורה על גוש אדמה. העולם הזה כבד, קשה מאוד להזיז בו משהו, בכדי להפוך גוש עפר לצורה, זקוקים להמון התלהבות.

אם ההתלהבות עומדת ביסוד האדם, הרי שהיא מוכרחת להיות גם ביסוד העולם. בעשרה מאמרות נברא העולם, ובאותם עשרה הוא גם ממשיך ומתקיים. התורה הקדושה קדמה לעולם, כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, הוא הביט בתורה. הבריאה סובבת כל העת על צירה, מתפתחת ונוצרת, והרוח המנשבת במפרשיה היא – התורה.

האדם מעיקרו איננו אלא עפר מן האדמה, ובמצבים מסוימים הוא חוזר אל ההגדרה הזו. כשהוריד השי"ת נשמה בגוף הוא הכין להם כאן הרבה עבודה. העולם מלא בניסיונות, הטוב והרע מזדמנים לאדם בכל קרן רחוב, מוכרחים להיות ערניים. התורה לא רק שמגדירה את הטוב והרע, היא מעניקה גם את הכח לעמוד בניסיון הבחירה.

מתן תורה – כח לבחור בטוב

לא מזמן – כך לכל הפחות טוען לוח השנה, היה חג מתן תורה, כמדומה שקיבלנו אז משהו, כן, קיבלנו תורה. תורה חדשה לגמרי, כזו שמעולם עוד לא הופיעה כאן. הסיבוב הקרוב של מעגל השנה יפגיש אותנו עם הרבה זירות, ישמשו שם יחד טוב ורע, ואנחנו נצטרך לבחור תמיד את הטוב. התורה שמונחת לנו כעת ביד מכילה את כל העוצמות להן דרושה הנפש בכדי לעבור בשלום את הסיבוב הקרוב.

באותיות התורה הקדושה, צבורה אנרגיה אדירה, הכוחות כולם, אלו שמוכרים לנו ואלו שלו, שואבים את חיותם מאותיות התורה. לכל יהודי חלק בתורה, החלק הזה אמור להניע את כל אותם רמ"ח ושס"ה, לתת בהם את היכולת לצעוד נכון בתוך רמ"ח ושס"ה מצוות עשה ולא תעשה.

כולנו, כל היהודים הטובים שהילכו כאן על פני הגלובוס בשבועיים האחרונים, היינו כולנו גם בהר סיני, עמדנו למרגלות ההר שעה שמשה רבינו הוריד ממרומים את התורה, קיבלנו אותה ארוזה, לקחת הביתה. עברו חלפו להם ימים של לאחר שבועות, נשלמו זה מכבר ימי המילואים, ואנחנו עודנו מסתובבים אי שם בשבילים היוצאים מסיני, צועדים בין יום ראשון לשני, מהלכים בין שחרית מנחה וערבית, ובידינו חבילה ארוזה.

אנשים נאמנים אנחנו, ואת החבילה היקרה שקיבלנו בו' בסיוון אנחנו מחזיקים קרוב קרוב ללב, אוחזים חזק בשתי ידיים, נזהרים חלילה שלא לאבד. יושבת לה התורה הקדושה בחיקנו, הולכת איתנו לכל מקום, יש ואנו מסירים מעט את הלוט, מביטים בה מבעד לחריץ צר, מנידים ראש וממשיכים. נו באמת, בטח אנחנו לא חדשים בתחום, כל שנה עושים מסלול זהה, תמיד מגיעים הנה לאזור הר סיני בסביבות תחילת סיוון, תמיד בנקודה כלשהי מקבלים תורה, אז מה, זה לא דבר חדש. תמיד דיברו על כך במשפחה, החברה שלנו רגילה ללוקסוס הזה, התורה אצלנו ביד, אין צורך לערוך בקרת איכות, מעולם לא חשדנו באיש משה שייתן לנו ביד אריזה ריקה למשל, סומכים עליו, הוא נתן בטח את המילה האחרונה בשוק, כמו בכל השנים, ברוך השם.

הקב"ה עושה כל שנה משהו מאוד לא שגרתי. הוא פותח את המאגר הכי חסוי, המקום בו גנוזה התוכנית המקורית על – פיה נבראה, נוצרה, ונעשתה הבריאה כולה. שם באותו גנזך נעלם שמור הצופן ממנו הוטבעו העולמות כולם. הקודים האלוקיים הללו בהם הביט הבורא יתברך בכבודו ובעצמו קודם שברא את עולמו, אוגרים בתוכם את כח ההנעה של כל מה שהתרחש בעבר ושעתיד להיות. מתוך אותה מערכת אלוקית המכונה – אורייתא, יוצאים כל אותם חידושים שמחדש הבורא בעולמו ברוחניות וגשמיות בכל רגע. בכל שנה בו' בסיוון מוציא הקב"ה את התוכנית האלוקית שמאחורי כל חלקי הבריאה שעתידה להתקיים בשנה הקרובה, את מערכת הצפנים הזו הוא מוריד לכאן, ומעניק לכל אחד מאיתנו את החלק שלו באותה תוכנית.

שפע אלוקי – מקור ההתלהבות

משהשתתקו הקולות והברקים חדלו, עשינו שלושה צעדים אחורה, קדנו ביראה כלפי ההר, שבועות עבר אל האתמול ואנחנו המשכנו אל המחר. צועדים קדימה ועין מלווה אותנו מאחור, מה קורה עם האנשים הללו. מי שהעניק את מה שמונח לנו ביד יודע, אין צורך בהרבה סימנים, ברגע שיפתחו האנשים את האריזה הם יתחילו לצעוד בקצב של ריקוד.

צועד אדם האדם במשעולי חייו, על דרכו נערמים ניסיונות, קשיים, מניעות. צועד האיש ופיו שורק בנשיפה של מאמץ 'כמה אפשר להכביד על הבן – אדם, אין כאן איזו טעות, זה מסלול למטיבי לכת לא בשבילי…', לא רק תווי השטח קשה, האריזה ההיא מהר סיני גם היא מכבידה על הידיים. אז אולי הגיעה העת לפתוח את האריזה, להתחיל להשתמש פשוט עם מה שבפנים.

התורה אמורה להדליק אותנו, בדיוק לשם כך קיבלנו אותה. הלב פוגש את העולם כמות שהו, שם מתקבלות כל התחושות ממה שסביב, שם נערכת ההתמודדות האמיתית. למעלה, בראש עמוד השדרה שתול המח, הוא פועל בדיוק כמו תחנת כח, שפע אלוקי שזורם מלמעלה נכנס פנימה, מניעה את גלגלי המחשבה. כשהמחשבות הקדושות ממלאות את חלל הגולגולת, נוצר שם חום, החכמה היא דבר חם ומלא חיים. החמימות הזו יורדת אל הלב, מבעירה אותו. לב חם ונלהב מדלג בקלות על מהמורות, כשהמח מלא בקדושה, החיים שניבטים מבעד לזגוגיות העיניים נראים הרבה פחות מאיימים.

רבינו מדבר על זה בלקוטי מוהר"ן סימן כ"א, הוא מסביר שהכח שבתורה טמון פשוט בתוך המילים, כשמבטאים אותם בפה בקול, הם פועלים. הקדושה מצויה כבר בתוך המילים, אין צורך בהרבה פעולות, הכל טמון במה שיש לנו ביד, רק לפתוח את האריזה ולהתחיל להשתמש.

קדושת שבעת הנרות

כל יהודי מבקש לרוץ על מסלול החיים, בלי להיתקע בצמתים בלתי ברורים. כשהמנוע חם הגלגלים מתמודדים בקלות עם כל שטח, עליה כמו ירידה, סיבוב חד כמו כביש ישר. כל מי שנגע אי פעם בתורה, מכיר את זה, שצוללים לכמה שעות אל תוך מאגר החיים שבאותיות, כשיוצאים משם הכל נראה אחרת. הבעיה היא שיש לקחת בחשבון משהו נוסף.

בראש שלנו יש שבעה נקבים, זוג אחד לחוש הראיה, שניים נוספים לשמיעה, שתיים לריח ואחד לדיבור. שבעת הנקבים הללו מקשרים אותנו עם כל מה שסביב, הם קולטים מידע וגם משדרים. שבעת הנקבים כמו שבעה קנים של מנורה. אם יש בפנים שכל ידלקו שם נרות. העולם מלא ברוחות, הדיבור מוציא רוח, גם הראייה, השמיעה גם היא מלאה ברוח, כך גם הריח. מנשבות הרוחות בחללו של עולם, חולפות על הפתחים. פעמים שרוח שכזו חובטת באוזניים כמה רגעים והנר שבפנים מרצד בתזזית, קופץ ונתלה בפתיל הקטן, מבקש לשרוד עוד מעט.

כשעל שבעת הפתחים דולקות נרות, הרע שבחוץ נשרף ברגע. כשרוחות מכבות את הנרות העסק מתחיל להסתבך. יש לנו תורה היא מונחת כבר ביד, רק להסיר את העטיפה ולקרוא בקול. המילים מעלות את האש בפתילות, אם נניח למילים הקדושות לעלות על השפתיים, זה יקרה מעצמו. לנו נותר לשים קצת לב, לא כל רוח מוכרחת לבקר לנו באוזן, בעין, בחוטם ובפה.

האריזה ההיא מהר סיני, רק לפתוח אותה…