פוסטים

פרשת שלח – השאלה שאסור לשאול

בס"ד (פורסם בעלה לתרופה תשע"א)

שאלה אחת שקטה והססנית עומדת מאחורי בית כלא ענק של נפשות תקועות. השאלה שהניחה אזיקים על ידיים כה רבות, והתשובה בפרשה.

חינוך הוא תחום רחב היקף ועתיר מהמורות. מלמדים ובעלי ניסיון יודעים היטב טעמו המר של נער עיקש וסרבן. כמה קשה לרכך את ליבו של חובב קונדסים, להעמיס עליו עולה של מרות, להנחיל וליצוק ברוחו הסוערת אורחות דרך ארץ, ולאלפו בינה ונימוסין. ובכל זאת, כמה שקשה מלאכת המחנך מול נער שובב, יש מקרים קשים ומרים מזה, הנער המתחכם למשל.

במקום הזה נעצרים כל טכסיסי החינוך, העקשן שאיננו מוכן להרפות מקושיית "מי אמר" לעולם לא יוכל לזוז ולו פסיעה מהמשבצת שקיבע לעצמו. עם כל הרצון הטוב, אין דרך לקדם ולסייע לנער עיקש ופתלתול, כזה המתעקש לטעון "אינני יכול, לא מסוגל, לא בשבילי". ההיגיון והדעת, התבונה והרצון הטוב, כל אלו אינם יכולים לו לטיעון אחד רופס "אינני יכול".

לא רק נערים שוגים בעורפם הקשה. גם אנשים גם זקנים, ובעצם בליבו של כל אדם מקנן טיעון שכזה בגרסאות שונות. עמוק בליבו רובץ בכל איש ספק עייף וקנטרני, וכל אימת שתקווה חדשה מתדפקת על שעריו, עונה כנגדה הספק בקולו הצונן "מי אמר שתצליח, ומה יהיה מחר". ויש גם הוכחות "כבר היו דברים מעולם".

ספק, היסוס – בית כלא

הספקות וההיסוסים הם הגורם העיקרי לחוסר התקדמות. העקשנות הספקנית לופתת את הנפש כמו בית כלא אימתני. איננה מניחה לעשות ולו פסיעה אחת לפנים. בבית הכלא הזה בילה כלל ישראל ארבעים שנה. ארבעה עשורים של עיכוב במדבר, מ"ב מסעות, הליכה אינסופית והמון שנות חיים שיכולות היו להתקיים בקדושת ארץ ישראל. והמעצר הארוך הזה החל בעקבות חטא המרגלים.

בפרשת השבוע מספרת התורה על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. על חומרת עוון לשון הרע שמענו כבר בפרשת מרים. שם הסתכם העונש בבידוד של שבעה ימים מחוץ למחנה. חטא הלשון חמור, וגם גדולים וטובים כמו מרים לא יצאו ממנו נקיים. ובכל זאת, עונש המרגלים יחיד ומיוחד בתנ"ך כולו. מעולם לא נענשו הככל והפרט באופן חמור שכזה. מגיפה, מיתה משונה, ארבעים שנות מסע במדבר, ומיתה שנקנסה על כל אותו הדור. חטא המרגלים והעונש שבא בעקבותיו אומרים דרשני.

המרגלים והמלאכים

הוצאת הדיבה של המרגלים, מגלה רבי נתן, החלה מוקדם יותר עוד קודם בריאת העולם. כשביקש השי"ת לברוא את האדם, התעוררו המלאכים בקטרוג נורא, הם טענו "מה אנוש כי תזכרנו". וכי מדוע לך לברוא אדם קרוץ חומר הלא "עתיד למחטי קמך", ברור שבמציאות בה יחיה האדם הוא ישגה ויחטא, ומדוע זה כדאי לברוא אותו. קטרוג המלאכים נבע מתוך שלא הכירו במעלת האמונה הפשוטה, כזו הנובעת מתוך הארץ, ממציאות החומר ומאילוצי הטבע. ורק משם מתוך המקום הנמוך והשפל עולים השעשועים הגדולים ביותר. את הסוד הזה ידע רק מי שאמר והיה העולם, למלאכים היתה בריאת האדם נדמית כמשהו הכי פחות כדאי.

הקטרוג הזה, מגלה רבי נתן, הוא שורש כל היצרים הרעים. הקטרוג הזה נכנס גם בליבם של המרגלים והסיט אותם להטיל דופי בטוב הארץ. המרגלים ראו עצמם כחגבים, ספקות והיסוסים שיבשו את אמונתם, ואת ארס הספק והקנטור הם החדירו בלב העם.

על החטאים כולם מוכן השי"ת לסלוח ולמחול, לא כן על חטא הריגול. ספק והיסוס הם אבי אבות הנפילה, שורש וראש לכל טומאה וירידה.

אל תהיה מרגל

לא לחינם מספרת התורה הק' על המרגלים ועונשם הנורא. חטא הריגול מצוי היטב בכל דור. בכל רגע עלול כל אדם להפוך למרגל, לחפור ביסודות האמונה ולהמיט שואה על יהדותו וקדושתו. ההצצה אל העתיד כמו גם חיטוט מיותר בנבכי העבר, מתוך ספק ותהיה, זהו ריגול בגירסתו היומיומית.

כשקיבלנו תורה, לוחות הברית של עשה ולא תעשה. קשר של תפילין וברית של שבת, מצוות ציצית וגדרי קדושה. העניקו לנו את היכולת לעמוד בהיכל המלך, ללכת מדרגה לדרגה ולכבוש את הארץ. לזכות לאמונה ולרכוש ממשלה על החומר. הדבר היחיד שמסוגל לשלול מאיתנו את הנכס היקר הזה הוא ספק. השאלה "מי אמר" יש בכוחה למוטט כל הגיון חכם. הטיעון המסכן "אינני יכול" משמש אזיקים לנפש, וכל עוד האסור בעצמו איננו מוכן לוותר על בית כלאו, אף אחד אחר לא יוכל לבצע זאת עבורו.

כשהנפש כובלת את עצמה בהיסוסים ושאלות, הראיות כולן יימצאו לה למכביר. תמיד יש משהו בעבר שיעניק גושפנקא להחלטה שהצעד הבא איננו עבורי. העתיד תמיד לוט בערפל, מאיים בספקות, ומלא חששות. אם לפני כל צעד קדימה נשאל מחדש "מי אמר שזה בשבילי" לעולם לא נצא ולו פסיעה מעבר לקטנות.

בין ספק לבירור

סבורים היינו לומר שחלישות הדעת וספק, אולי אינם מיטיבים עם הנפש, משבשים את הרצון ואינם רצוים, אך מעבר לכך. באה התורה ואומרת ברורות, חלישות הדעת – אין חמור מזה. ספק – ריגול. על דבר אחד אין בשום אופן מחילה, על עוון הריגול.

מעולם לא ביקשו מאיתנו לעשות צעדים פזיזים, להלך בלי לבדוק קדימה. ההבדל נעוץ בשאלה. האם זו שאלה של ריגול או כזו שנועדה לבירור. כשמעניקים ליהודי שבת, כשנותנים לו את הזכות להיכנס להיכל המלך עטור בתפילין ומועטף בטלית. אין מקום לספקות, הטלת ספק בהצלחה וביכולת לעמוד בשמירת התורה וההליכה מדרגה לדרגה, היא הכח היחיד שמסוגל לפלוט את הנפש אל החוץ.

ראוי ונכון לבדוק ולברר איך לקיים את הדברים. אסור בהחלט להסתפק ביכולת לעמוד ולצעוד קדימה בקיום הדברים. הספק איננו בירור, זוהי אבן נגף. בירור חייב להיות מעשי, מתוך בהירות ורצון להצליח ומתוך אמונה שהתורה שייכת לי לגמרי. רק אז ניתן לשאול ולברר איך בדיוק עושים את זה.

 

פרשת וארא – התשובה לשאלה הקשה בעולם

גלות היא קושיה כבדה וקשה. חונקת בגרון ומרוקנת את האוויר מקנה הנשימה. שאלה אחת נוראה שמלווה אותנו אלפי שנים. והתשובה נאמרה כבר מזמן…

למח האנושי יש עיסוק קבוע, מרתק ועתיר עניין. להקשות קושיות. את החומר מספק עבורו מאגר בלתי נדלה של תמיהות ותהיות בכל תחום אפשרי. הוא עצמו יושב בלילה כמו ביום, חופר ונובר, שואל ועונה, מקשה ומפרק. איש פשוט, מוחו איננו מכביד עליו יתר על המידה. את המציאות הוא מפרש כמות – שהיא. החכם איננו מסוגל לקבל כל דבר כמובן מאליו. מוכרח הוא להבין על מה זה ומדוע. מה יהיה מחר, ומה היה קורה אילו נעשו הדברים אחרת.

החכמה עם כל תבונותיה איננה ערובה להצלחה ואושר. וכך מורגלת על לשונם של הבריות האימרה "ולא לחכמים לחם". מחכמות ומחשבות לא עושים פרנסה. קושיות אף פעם אינן מטיבות עם בעליהן. ואם בדברי חולין הדברים אמורים, בענייני תורה וקיום מצוות על אחת כמה וכמה. מקום יש ביהדות לשאלות ובירורים. את ידיעת התורה ושימוש חכמים רוכשים בעיקר עם שאלה וליבון. ובכל זאת, גבול יש לשאלות, עד כאן ראוי לשאול, מכאן והלאה אל נא תהרוס להיכנס אל הקודש בחקירות. פן תאבד את גבול הדעת הישרה והאמונה הבהירה.

קושיות שגודשות את מידתן הרצויה, שומטות את קרקע האמונה היציבה תחת הרגליים. ספקות ותהיות יתרות עלולות לשלול מהנפש את מקומה בקיום התורה, לזעזע ולקעקע חלילה את יציבותה.

השאלה העתיקה בעולם

את הפרשה הקודמת סיימנו בשאלתו הנוקבת של מנהיג ישראל, למה הרעותה.

שאלה זאת נזעקת בריתחא של תמיהה כאובה הבוערת בליבו של מנהיג האמת. בוקעת מתוך מציאות שכל כולה תהייה, סתירה, ופליאה. השאלה הנזעקת מתוך המציאות ששום פרט בה לא יכול היה להיות מובן.

עם ישראל סובל, נשמות טהורות על סף אובדן מוחלט. את פירפורי הגסיסה האחרונים של צאצאי האבות ראה משה בעיניו, עיני מנהיג טהורות. עוד מעט, אם לא יתרחש נס של ממש, אדמת מצרים תהיה אולי עדות אילמת לשואה שמסוגלת לחולל תלאה רצופה, גם לעם הנצחי בתבל.

וכשנראה כאילו שכח האב הרחום את בניו, הוא מופיע לפתע על המנהיג העתידי, נגלה אליו מתוך האש הבוערת בסנה. בשורת הגאולה מופיעה מתוך מחזה שמיימי, כשדבר השם נשמע בבירור מוחלט בגבולות העולם הזה, שובר את מסך הטבע והשכחה. כבר אז קשה היה למשה להאמין בכוחו. 'לא איש דברים אנוכי' הוא טען. 'ואיך יאמינו לי'. ובכל זאת השי"ת מצווה ללכת אל ישראל ולבשר להם. ויש גם אותות ומופתים, שידוד הטבע. האב הגדול מבטא את אהבתו בכל דרך. והוא דורש מהמנהיג הנבחר לומר בלשון ברורה לרודן ממלכת הטבע 'בני בכורי ישראל' – אלו הם בנים אהובים, אין זה עם הפקר.

השליחות בארמון האימים המצרי, העברת המסר האלוקי אל אליל הטבע האימתני, הדרישה לוותר על עם העבדים, נעשית מתוך מסירות נפש. ולבסוף נראה כאילו היתה זו הטעות הגורלית ביותר. הדרישה שנראתה מלכתחילה מופרכת מכל הגיון טבעי, רק מעלה את חמתו של ענק הגאווה האנושית. 'נרפים אתם נרפים' ומכאן והלאה גם תבן תאלצו ליצור בעצמכם. השיעבוד נוחת למדרגות שפלות עוד יותר.

דתן ואבירם יוצאים נצבים, על פי טענתם הם לכאורה צודקים 'הבאשתם את ריחינו' רק רע גרמתם. ומשה פונה אל השם ושואל, מדוע. כל השאלות שבעולם מנוקזות אל המילים הלוהטות הללו של המנהיג שמבקש רק את טובת הכלל 'למה הרעותה'.

השאלה הזו מלווה אותנו ממעמקי הגלות הראשונה, יורדת וצורבת בכל תחנה ומדור בגלויות הבאות. שאלת הנצח שנשאלה אינספור פעמים, בקעה בנאקה, זעקה, ושוועה, מפיות גדולים וקטנים. ואת התשובה האחת והיחידה קיבל כבר אז המנהיג של אז ושלעתיד, האיש משה.

התשובה – אין שאלות

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". לא את הכל ניתן להבין. יש גם את ה'לא נודעתי להם'. האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה כמו זו של משה, ובכל זאת לא היו להם שאלות. הם צעדו בעינים עצומות אחרי קול השם, במדבר ובארץ כנען, בעשר ניסיונות ובאינספור שאלות.

הגלות, עיקרה קושיות. שיעבוד מצרים מרוכז בחומר בלבנים ובכל עבודה בשדה. הזהר הק' מפרש שהחומר והלבנים הם חומרתא דשמעתתא וליבון ההלכה. זוהי גלות, זהו אבי אבות הסבל. אין גישה אל בהירות התורה. רק מסך של קושיות, תמיהות ותהיות אין קץ. הגלות היא 'קוצר רוח'. מחזות השיעבוד מולידות במח סברות בהולות של חוסר יישוב הדעת. התחושה הרווחת היא 'איני מסוגל' 'לעולם לא אשתנה'. אין אוויר לנשימה, רק קושיה אחת גדולה חונקת במיצר הגרון.

התשובה, שהיא גם קרן אור של גאולה, טמונה ביכולת לא לשאול. 'תדע לך' עונה השי"ת את תשובת הנצח למנהיג הכואב 'הסוד שמאחורי הגלות עמוק הוא עד אין תכלית. רק דע לך שְ"גַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי…" ובסופו של דבר "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם".

בלתי אפשרי להבין את עומק המושג שמאחורי קלעי הגלות. המחזה הזה עלול להיראות בלתי הגיוני, תמוה, אפילו אכזרי. אבל מאחורי הכל מובילה הדרך לגאולה שלימה, ולכוונה עמוקה ונוראה מאוד. את סוד חייו לא יכול בן אנוש לפענח. מה שמתחולל איתנו וסביבנו, הוא פלא. כך זה מוכרח להתנהל, כך ממש. בבית, בעבודה, בסביבה. את הדרך אל הפרנסה, אל הבריאות, ואל המנוחה מוכרח כל איש לעשות במסלולו הפלאי. ופעמים רבות, בגלות ובשיעבוד ובחוסר הבנה.

על זמנים כמו שלנו נאמר "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם". 'כִּי עַתָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה, צְרִיכִין לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק הַרְבֵּה עַל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה בָּעוֹלָם, וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל. רַק לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת ה' עַד שֶׁעַל פִּי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לַה' יִתְבָּרַךְ (ליקו"ה או"ח – נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו'). מה שמחוללת למעלה בעולמות הנצח כל צעקה יהודית של אמונה, נוכל להבין רק לעתיד לבוא. כעת אנחנו רק שותקים, מצפים ומתפללים.

פרשת וארא – וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני השם

הכאבים לופתים אותו כצבתות מלובנות, מטפסים ועולים לאורך גופו הדווי, לא נותרה לו עוד פינה אחת במוחו למצוא בה מנוחה. כל תנוחה שניסה מסבת לו כאבים איומים, איננו מסוגל לשבת גם לא לעמוד, לא לשכב ולא לצעוד. הוא חש ששפיותו מתרופפת מיום ליום. נכון, חברים הציעו לו מספר פעמים לגשת לרופא מסוים, הם נתנו לו כתובת ושם, אך הוא איננו מוכן בשום אופן לשמוע על הרעיון. הוא לא פתי כמו כל אלו שנוהרים אחרי כל אותם מרפאים שצצים כפטריות אחרי הגשם, הוא מכיר, הוא יודע, הוא למד, זה לא יתכן, איך אפשר בכלל לרפא עם שיטה כזו.

הוא גם הכיר מישהו שהיה אצל זה שלמד אצל אותו רופא, נכון זה עזר בסוף, אבל אחרי הטיפול רק התגברו הכאבים. ובכלל, הוא מכיר אותו – את הרופא המהולל, הם למדו יחדיו, על אותו ספסל ישבו. שהוא יהיה רופא, מה פתאום, איך יתכן. הוא לא הולך וזהו.

בסוף הוא נשבר, הכאבים חזקים היו יותר מכל הגיון. אחרי הטיפול התחזקו הכאבים, אבל זה היה רק בגלל שהוא התרשל מהמשך הטיפול, הוא לא הבין את דבריו של הרופא כראוי. כשהעמיק בדבריו ולמד אותם היטב, נפתחה בפניו דרך ריפוי חדשה ומיוחדת במינה. תקופה קצרה והוא התרפא לחלוטין.

היום, במבט לאחור, אין הוא מסוגל להבין. הרפואה קרובה כל כך, היא ממש בהישג יד, ואנשים רבים כל כך מפסידים אותה, רק בגלל שהם מוכרחים להבין…

 

גלות – קושיות

מצרים היתה ביצה טובענית של קושיות – כך מגלה רבינו בתורה ס"ד. זו היתה בעצם גלות מצרים, מעמסה של קושיות, תמיהות, ומבוכות, שעמדו כחומה חוצצת בפני כל זיק התנוצצות של דעת ואמונה. מצרים השרתה על נפשות ישראל מעטה עבה של טומאה, הגלות ליפפה את המוחות בקורים דביקים של קושיות ומבוכות. אילו רק מחשבה אחת של אמונה, מצליחה היתה לחדור את מעטה הקושיות ולהאיר במוחות, חומותיה האדירות של מצרים היו קורסות ומתפוגגות.

משה רבנו ידע זאת, לכן בשעה שביקש ממנו השי"ת ללכת ולבשר את בשורת הגאולה, הוא שאל 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' – איך אוכל לבשר את בשורת הגאולה, לעשות נפלאות ולגלות אמונה, שעה שהמוחות והלבבות אטומים בקושיות. כל אחד מהם סוחב על כתפיו משא עצום של זיכרונות כואבים, הם מלאי קושיות על העולם, על הבורא יתברך, ועל עצמם. אינם מסוגלים להבין איך זה שצאצאי האבות הקדושים אברהם, יצחק, ויעקב ירדו לשפל שכזה. איך אפשר לבשר להם על גאולה, הם לא יקבלו את זה, הם לא יאמינו.

 

משה רבנו הלך בכל זאת, השי"ת נתן בידיו אותות ומופתים, הורה לו איך לעורר את הלבבות מתרדמת הכפירה. עם ישראל האמין, עיניהם הסומות החלו להיפקח, בשורת הגאולה החלה לחדור תחת מעטה הגלות. ואז, דווקא כשהאמונה החלה מפעמת בהם, נחתה עליהם המכה הקשה ביותר. משה ואהרן שנכנסו אל פרעה בשליחות הבורא, לא רק שלא הועילו, עוד ליבו את כעסו של פרעה, ונתנו לו עילה טובה להתעללות מתוחכמת יותר בעבדיו העבריים. את זה הם באמת כבר לא היו מסוגלים להבין, עד כדי כך שגם משה בעצמו כביכול זעק לפני השי"ת את הקושיא הזו 'למה הרעתה'. ואז, כשחומת הקושיות והתמיהות איימה לסגור לנצח על נפשות ישראל הדוויות, גילה השי"ת למשה את הסוד – 'אני השם'. הקושיות כולן – אמר לו הבורא, מתעוררות מתוך הנהגת הדין שבשם אלוקים, זה מה שגורם שלא מבינים אותי כאן בעולם, נראה כאילו גמרתי אומר להשמיד את עמי ח"ו. אבל באמת 'אני הוי"ה' – גם מה שנתפס בעיניך כדין ומשפט קשה, זהו חסד ורחמים עצומים, כי רק אני יודע איך החסד והדין מאוחדים יחד, ואף אחד איננו משיג אותי. עם ישראל מוכרחים לעבור את הגלות הקשה, רק כשיעמדו בניסיונות הקשים שתזמן להם הגלות, יסבלו את הקושיות וישברו את התמיהות, רק כך יוכלו לקבל את אור הגאולה.

כעת נבין, שבכדי להוציא את עם ישראל מגלות הקושיות, היה הכרח לעשות אותות ומופתים רבים כל כך, ולהכות את מצרים בעשרת מכות. רק כך ניתץ השי"ת את חומת הקושיות שחסמה את הדרך אל הגאולה. כל מכה שיברה עוד חומות של כפירה בלב.

 

לשבר את חומת הקושיות ולצאת לחרות

כשהדעת מאירה זה דבר נפלא. או אז מבין האדם איך באמת השי"ת עומד עליו ומשגיח בעין הרחמים על כל צעד ושעל שלו, ואיך הכל ניסים ונפלאות. ההכרה הזו מרוממת את הנפש מכל צער ועצלות, ופותחת את הדרך לתשובה. אבל בינתיים, כל עוד תפוסים אנו בקושיות ושאלות, בלתי אפשרי שהדעת הזו תחצה את סף מוחנו. אנחנו מתוחכמים מדי, איננו מסוגלים להתפנות לרגע, לעמוד ולהתפעל מנפלאות השם, לחמם את הלב עם הרגשה של השגחה פרטית. לא, איננו מסוגלים להתנתק עדיין מהתמיהות והמבוכות. איך נוכל סתם כך לקום בבוקר בהיר לשכוח מכל מה שהטריד אותנו, וסתם כך לקבל את הגאולה כמות שהיא. מצרים עודנה סוגרת עלינו מכל צד, איננו מסוגלים להיגמל מהתפיסה הגלותית של כפירות, טבע, וקושיות. וכך מתגלגלות להן מיטב שנותינו בין חומות מצרים, ששעריה נעולים בקושיות, ואנו שומרים עליהם בקנאות.

 

יש אפשרות אחרת. הקב"ה גילה אותה למשה, הוא אמר לו שהדרך לגאולה היא – לשבר את חומות הקושיות. כי הגלות היא שלא מבינים, ולכן אי אפשר לצאת מהגלות מתוך הבנה, כי בלתי אפשרי להבין, הקושיות הם האזיקים, ורק כשנשבר אותם נוכל להתחיל להבין מהי גאולה. רק זאת עלינו לדעת, או בעצם להאמין, שהגלות, הקושיות, וכל מה שנראה כל כך בלתי הגיוני, הכל טוב מוחלט, והכל סדר של תיקון, ויש מי שתכנן הכל לטובתנו, והוא עומד ומצפה לראות אותנו, שוברים ומחריבים את חומות הקושיות, מאחוריהם מצפה לנו גאולת עולם, הארת הדעת, ובהירות האמונה. הגלות היא הטיפול, הוא כואב, הוא לא כל כך מובן, הוא גם לא תמיד מוכר, אבל הוא בהחלט מרפא.

אבל האדם סבור שלא הקושיות מפריעות לו, מה פתאום. הוא פשוט לא מבין איך זה שהתפלל, והשתדל כל כך הרבה, ולמרות זאת זה לא הצליח. גם עוד כמה דברים לא מסתדרים לו, אבל קושיות, מאן דכר שמיה. רבינו מגלה, כל הדברים הללו שלא כל כך מסתדרים בראש, הם אלו שמפריעים לך לקבל את אור הגאולה. הצדיקים מאירים דעת נפלא, מבשרים גאולה, אבל אתה שקוע בשאלות, מבקש רק להבין. זרוק את הקושיות, עלה על רכבת ההצלה.

 

יושב לו יהודי בליל הסדר, קורא את ההגדה, ומנסה לקיים את הציווי 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', והנה מתעוררת לו קושיא נוראה, הוא איננו מבין, מה מתפעל כל כך מסדר ההגדה מהאותות והמופתים, מהיציאה ממצרים. רגע – הוא שואל, מי זה הכניס אותנו לשם, וכי לא השי"ת. עוד דבר הוא לא מבין, אז מה אם היתה פעם בעבר גאולה, הלא כעת אנו שוב בגלות חדשה.

הוא נבהל, זה ממש כפירה, אבל מה עושים הוא באמת לא מבין. כן, הקושיות הם חלק מליל הסדר, ממש כפי שהגלות היא חלק מהגאולה. הגלות באה בכדי לתקן משהו, הדרך אל התיקון מוכרחת לעבור דרך צריבת הקושיות, ורק כשמתאמצים לא להקשות ולא לשאול, רק להאמין, רק כך חוצים את סף הגלות, רק כך פועלת הגלות את פעולתה הטובה, וניתן לבוא לגאולה שלימה.

 

גלות מצרים העתיקה היתה באמת קשה מנשוא, אז עדיין לא ידענו איך זה מתנהל, שקועים היינו בגלות עד צוואר, לא היה אף אחד שיבשר לנו שכל זה מוביל לתיקון ולגאולה. אך כעת, לאחר שזכינו כבר לראות בגאולת מצרים, ובעוד הרבה גאולות פרטיות. כעת, גם אם מוצאים אנו את עצמנו בגלות חדשה וארוכה, הלא יודעים אנו, כך הוא סדר התיקון. הגלות מוכרחת, היא תהליך ריפוי, לאחריה תופיע הגאולה. לנו קל יותר להחזיק מעמד, לא להיסחף לקושיות, רק להאמין ולקוות.