פוסטים

רשמי מסע מז'יבוז' – אומן

בס"ד

מדינת אוקראינה לעולם אינה יוצאת מגדרה לקראת איש, גם לא לקראת אלו המבקשים לתור אותה ומוכנים עבור כך לפרנס קמעא את שווקיה סוחריה ונהגיה. באתם לתייר אצלינו? בעייתכם.

ואולי הרקע הזה נשתל שם מלכתחילה רק כדי להעצים את הניגודיות המפליאה השוררת באותם איי קודש הצפים על פני הישימון הזה, מז'יבוז' ברדיטשוב אומן פולנאה שיפיטובקה וכו' וכו'. האיים הצפים הללו שייכים בכלל לארץ ישראל, לקדושתה, לרוחניותה, לאווירה, ובינתיים הם רועים שם.    עבור מי שהרגיל עצמו להיטען במטעני הרוח, המחוזות הללו ישמשו תחנות אנרגיה שהוא יהיה מוכרח לפקוד אותן מעת לעת. מרתק להיווכח שוב ושוב איך דווקא מה שנראה כאילו מדשדש אי שם בנוסטלגיה עתיקה, נותר בעצם אחת הפינות האחרונות הרלוונטיות לדורנו. שם, הרחק מבהלת השוק שאנו חיים בו, מוצאת הנשמה את חלקיה השפויים, הטבעיים כל כך.

שבתי משם בראשית השבוע לאחר מסע קצר עם קבוצה מגוונת של חברים קשובים ומקשיבים. במסעות הללו שובים את ליבי שניים – הצדיקים שציוניהם הקדושים לא רק שאינם מצבות אבן בבתי קברות, אלא דירה לרוח חייה שמסוגלת להקיץ לתחייה גם שוכני עפר כמונו, אישים מיוגעים מאחרית הדורות. ומנגד אני מוקסם מהצדיקים הקטנים, כלומר האנשים הפשוטים שבשעה שהם פוקדים את ציוני הצדיקים, הם עצמם מתגלים כסוג מיוחד של צדיקים. אלישע איש האלוקים החיה פעמים מתים, פעם אחת בחייו ופעם נוספת במותו, כאשר הושלכה לקברו גוויית המת, 'וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו'. כה חיוני הוא הצדיק שאף עצמותיו שבקברו מחיות מתים הן.

בנסיעה מתרחשים כל מיני דברים שאין השעה מניחה להן להתרחש בשום הזדמנות אחרת. הטלטול מפרק מסכות וממוסס שגרות וזו הזדמנות נפלאה לחשוף פנימיות אחרת. הדברים אקטואליים במיוחד לקראת ימי הפורים והתחפושות. שוב ושוב אני בא לכלל הכרה שכל הבריות שסביבנו ואנו בכללם, חובשי מסכות הן – ולא בלשון שלילית. תיאר זאת היטב אחד ממשתתפי המסע שסיכם את רישומיו ברישא ובסיפא של הנסיעה: כשאתה פוגש את הקבוצה בטרמינל, אתה אומר לעצמך, מי זה הבנאדם הזה עם התיק על הגב? הוא נראה עייף. המבט נודד לחבר הבא, אינך מכיר אותו, הוא מגרד בראש, זהו, עבורך זה כל האדם. הבא בתור  – בחור צעיר תזזיתי לטעמך, עד כאן הגיעו עיני הרנטגן שלך. וכן הלאה וכן הלאה. כעבור יומיים, הספקתם בינתיים להיטלטל ביחד אי אלו קילומטרים על שברי אספלט. להתחשב אחד בחברו לסירוגין. להירדם, להתעורר, להחליף מילה בהוויות של רוחניות או במילי דעלמא, להתבדח ולפהק. עכשיו האדם שראית בנמל התעופה על שם בן גוריון כבר אינו קיים, תחתיו קם לתחייה עולם מלא. יש כאן אדם עם מטען פנימי בלעדי, עם הדגשות ייחודיות, שימת לב אישית, נקודות טובות. וכדאי הוא הגילוי הזה כדי להרחיק עבורו נדוד.

משום מה ובכוונת מכוון לוהקו לקבוצתנו שני טיפוסים שלא תאמו בשום צורה את המגוון האנושי עבורו תוכנן המסע. לא הרקע ולא המנטליות, ובעצם שום דבר. מלכתחילה היו חששות ובמפגש ראשון שאלנו את עצמנו מה הם עושים פה. בסופו של מסע ואחרי כל מיני חיבורים אנושיים בלתי מצופים שהתרחשו, נוכחנו שוב ובצורה מדהימה ביותר עד כמה איננו יודעים מאומה על אף יהודי. הצמד הזה תרם את חלקו הייחודי לכל אחד מהמשתתפים. אחד מהם, בחור שחזותו החיצונית משייכת אותו אוטומטית לזן הקרוי צ'חצ'ח, עורר פעמיים את תשומת לב הקבוצה לעניינים הלכתיים שאיש לא היה מעלה בדעתו לברר. רעהו, קוצני ופזיז למראה, התגלה כטיפוס מבריק ואמיתי באופן נוגע ללב.

השגרה חזקה מכל חוויה, ובתור נוסע מתמיד אני יודע זאת ועודי שם בין מז'יבוז' לאומן. תפילתי בהזדמנויות אלו היא שמשהו מן הבהירות יצליח בכל זאת להילוות אלי גם בכניסתי אל הכרך הגדול. הפעם אני נוטל עימי תובנה נוספת, נקודה פשוטה אבל עמוקה עד מאוד, מדהים אבל מי שניסח אותה היה מיודענו הצ'חצ'ח דלעיל. לבקשתי, הוא סיכם את הצידה הרוחנית שאגר במשך המסע בהגדרה הישירה הזו: 'לא היו לי אורות', הוא מסכם בכנות, 'אבל הבנתי שמהיום כל דבר שאני עושה, מניח תפילין, מתפלל, עושה מצווה או אפילו כל דבר, אני חייב שבדבר הזה תיכנס נקודה של חיות. לא להניח לשום פעולה שתהיה סתם בלי לחלוחיות, בכל דבר להתעקש שתיכנס טיפה חיות אמיתית'. ואם לזה ידידיי, לא קוראים 'אורות', אז מה זה אור?

והנה ברשותכם מחשבה שכל אחד רשאי לשאת עימו לכל מקום: כל יהודי שחי ונושם סביבנו הוא לגמרי לא מה שנראה לנו. אף אדם הוא לא 'הנמוך ההוא', או 'המצחיק ההוא', או 'השמנמן ההוא'. כולנו, גם מי שאנו סבורים כאילו מכירים אנו משכבר הזמנים, ובכן כולנו סודות וצפנים אלוקיים. על פי רוב מצפה אותנו שכבה אטומה של שגרתיות רשמית בגווני אפור, התחפושת מאיימת ולכן איש לא יעז לגשת ולהציע לנו לקלף את המסכות. למען האמת השכבה האטומה דקיקה מאוד וניתנת להסרה באמצעים פשוטים, כמו דיבור והארת פנים. כמה דקות של אמונה בטוב הגנוז בזולת הקפוא, ועוד כמה דקות של דיבורים חמים ופשוטים, ורוב האגוזים נפתחים. למה זה חשוב אתם שואלים? ובכן, תפצחו ותיווכחו.

 

 

 

השמחה – תרופה כנגד כל אויבי האנושות

בס"ד (פרוסם ב'בקהילה' תרומה תשע"ו)

פעם היו לאדם אויבים רבים, דובי היער היו טורפיו ביבשה, נחשולי הים איימו להטביעו בים, שודדים חמושי חרב ארבו לו במסעותיו במדבר, מגפות נוראות קצרו בו אלפים ורבבות, מלחמות פרועות חיסלו ממנו מיליונים, פגעי הטבע הדבירו אותו, והיום? האם היום העולם מוגן יותר?

 

התחושה היא שהעולם שלנו יותר מוגן, היקום העתיק נתפס כבריה פרימיטיבית שלא מצליחה לראות חיידקים ולא יודעת איך מדבירים מחלות, נאלצת לחצות אוקיאנוסים בקליפת אגוז קטנה שפעם צולחת ופעם שוקעת, וחסרת מנגנון ברית בינלאומית להרגעת הרוחות. מפחיד היה לחיות בעולם הפרוע וחסר העכבות הלזה, מה?

 

התמונה הזו מן הסתם גם סוג של דעה קדומה, ויש בה מן אמת. אי אפשר שלא להחמיא לנפלאות הקִדמה ולעובדה שאף היא תוצר עליון של השגחה ותוכנית אלוקית. העולם של היום בהחלט שופע פתרונות יצירתיים, ולא רק העולם – האנושות מאמצת היום חשיבה הרבה יותר אוהבת חיים, אבל האם כל זה עומד במבחן המציאות?

מצד אחד מוות או המתה בעולם הנאור, כבר אינם אופציה פתוחה וברירת מחדל, יש הרבה יותר מודעות לחיים. מאידך, באותו עולם ששולל הריגה ומגרש את המוות מחוץ לעיר והחוקה, ובכן באותו עולם אנשים מתים מהר מאוד, באבחת הגה בלתי זהירה ובמנת יתר של חומר אסור ובשאר פגעים רעים שהאדם ברא לעצמו. הווי אומר – המוות מאוד לא פופולארי וההרג לא נאור, אבל שניהם קיימים ופועלים בחופשיות יתרה בחוצות העיר הנאורה ובחסות האנושות השוללת הריגה, מסתבר שכשהקטל נעשה בידי הקִדמה, הוא אינו איום כל כך.

 

יש לתופעה הזו אחיות במגוון תחומים, כמו למשל הדמוקרטיה – הטיפוס המוזר הזה שהשתלט על כל המבנים החברתיים והכריח את העולם לרקוד לצליליו עד כדי גיחוך. כמה פעמים הדמוקרטיה הזו כובלת את ידיהם של ההיגיון, החירות, הביטחון, הזהות וכל מה שדמוקרטיה שפויה אמורה לעודד ולטפח? בארצנו הקטנה למשל, יש גוף משפטי נכבד עד למאוד ששומר על עקרונות הדמוקרטיה בקנאות צלבנית שמהלכת אימים על חברי כנסת ושרים כעל אזרחים פשוטים.

אכן, עולמנו סובל סתירות מרתקות.

 

 

הקדמה אכן הצליחה בכל התחומים אבל ספק גדול אם היא תזכה ליהנות מכך, בשל העובדה שההצלחה הוכחה רק בנוגע למה שמאיים עלינו מבחוץ, כאשר את אותו איום מייצר האדם בעצמו, אין לכלים החדשניים הרבה מה להציע. לא לחינם טבעו צדיקים את המסקנה שהאדם הוא האויב היותר גדול של עצמו.

 

הדוגמה הכי פשוטה ומפורסמת היא חוסר הפרופורציונאליות המדהים בין המודעות לאיומי טרור הסכינים לבין הטרור השקט שמובילה הרשלנות האנושית. בארבעת הירחים האחרונים רבים היו עד בלי שיעור חללי הכבישים והתאונות השגרתיות מחללי הטרור, זאת על פי הנתונים היבשים. ובכל זאת ערבי בקפוצ'ון וידיים בכיסים מפחיד הרבה יותר מנהג צעיר וזחוח שעוקף מימין ועל מעבר חציה, ובמקביל לטנדר הסעות של תלמוד תורה, למה? נפלאות המוח האנושי. למען האמת יש לכך הסבר פשוט ולא מניח דעת: האפשרות למות לא כל כך מפחידה כמו המחשבה שמישהו מתכוון להרוג אותך. סיכויו של אזרח להיפצע מפגיעת רכבו של מחבל דורס, קלושים בהרבה מסיכוייו למות מפגיעה ידידותית של נהג שוגג. אבל מאית האחוז שייתקל במחבל המבקש את דמו מחרידה יותר מכל מחשבה על מאות הרשלנים הנוהגים לצידו ואך בנס לא הורגים אותו.

מה שחסר כאן זו הגדרה מתוקנת. אם יבין האנוש ששימוש רשלני בכלים מסוכנים הוא סוג של טרור, אולי תשתפר התנהגותנו ומוכנותנו.

 

אבל לא לשם כך התאספנו, הנה עניין האמיתי. האדם הוא האויב היותר גדול של עצמו בתחום הרבה פחות מדמם, לכאורה. כל מי שעוסק קמעא בתחום הטיפול הנפשי ונספחיו הספיק לפגוש מן הסתם אי אלו תופעות הרס עצמי, כמה מהן מסוגלות לסמר שיער כפשוטו. אנשים רבים כל כך סובלים עד כדי מיאוס בחיים כשהרשע ההוא שמורט את חיותם מתגורר עימם יחד בגוף אחד והם חולקים נפש משותפת, איכס!

 

שורש כל המחלות, כותב מוהר"ן מברסלב, היא העצבות. עזבו רגע את המקורות שיש לאין מספר, הביטו על המציאות. היקום לא מפסיק לחדש והאנושות לא חדלה להפתיע. פינקנו את עצמנו במיליוני פתרונות טכנולוגיים לכל סוג של מטלה ויגיעה, ובמקביל רק הפכנו לאוכלוסייה לחוצה ומרוטת עצבים ונוצות. בכל העולם אנשים עשירים כמו עניים – בעיקר עשירים, צעירים כקשישים – בעיקר צעירים, מטפחים בדממה הפרעות פסיכולוגיות קלות וקשות, חרדות ודאגות אובססיות ודיכאונות. לנוכח המגיפה הזו העולם פראי ופרימיטיבי כבעבר, שום דבר לא השתנה. האדם גדול וחזק מול כל מה שמחוצה לו, הוא עצמו עדיין חזק מעצמו.

 

מחלות הן איום חיצוני, עד הרגע שהן מקננות חלילה בפנים. אין לכל החיידקים דרך לפרוץ פנימה אם לא יהיה שם בפנים מישהו שילחץ לקראתן על הידית, ומי שעושה זאת בכסילות מרגיזה זו העצבות. מערכת חיסונית חזקה מסוגלת בחסדי שמים לעמוד מול עדרי נגיפים שמקיפים אותנו בשגרה מכל עבר, ואת העובדה הזו לומד היטב מי שלא עלינו איבד את חוסנה של המערכת הזו. כל חיידק מצוי יכול לגרום לו צרות צרורות. שמחה היא מערכת חיסונית נפשית, היא טובה לא רק למחלות גשמיות, גם המחלות הרוחניות שדורנו משופע בהן, ממוגרות באמצעות שמחה.

 

משכנס אדר מתחילה מלחמת עמלק, משנכנס אדר מרבין בשמחה, חיסון יעיל מאין כמותו כנגד עמלקים מכל הסוגים והמינים.

 

 

 

מתי זו תחפושת ומתי זה באמת?

בס"ד

המגיד הבלתי נשכח, הגאון רבי שמשון דוד פנקוס זצ"ל היה מתבל את מוסריו בסיפורים, המיוחדים שבהם הם סיפורים שאירעו לו ועימו. זכורני שהיה מספר על תמונה מימי ילדותו בארה"ב. בשכנתו התגוררה משפחה חסידית. אבי המשפחה עבד למחייתו כנהג משאית גדולה – עניין שאינו יוצר מגדר הרגיל במחוזות ההם, חרדי לכל דבר ונוהג על משאית. מתוקף מלאכתו כמתבקש, היה לבוש סרבל עבודה מגושם וכל דמותו אומרת חולין. הפאות הוצנעו מגולגלות מאחורי האוזן, ופניו המזיעות הוסתרו תחת כובע קסקט. יצא השכם בבוקר למשאיתו וקילומטריו האינסופיים, ושב לאחר שקיעה עייף ומתנשף. אך בימי שישי אחר הצהריים היתה חוזרת על עצמה התרחשות מדהימה, כנער לא יכול ר' שמשון לרדת לסוף פִשרה.

מדי יום שישי מעט קודם השקיעה, נפתחת דלת השכנים ובעדה יוצאים, כצועדים לקראת תהלוכה, אב ושבעת ילדיו. האב דומה לאדמו"ר, פאותיו סדורות לצדעיו, מסולסלות בחן. זקנו עשוי היטב, יורד על פי מידותיו כזקנו של מגיד מישרים. השטריימל שעל ראשו תפארת שבתפארת, וכל כולו נתון בתוך קפוטה פרחונית, מגורטלת באבנט רחב שקצותיו עשויים נימים, נימים. כנ"ל נעליו, כנ"ל תבנית דמות ילדיו. מלך בגדוד. "תמיד אמרתי לעצמי" מתוודה רבי שמשון "שהאיש מתנהג בצביעות. בבוקר היה פועל שחור, אפרו-אמריקאני, מסורבל בסרבל ומוכתם בכתמי שמן מנוע שרוף. והנה בין רגע החליף דמותו, ירד וטבל עלה ונסתפג, והריהו מתחזה לאדמו"ר".

את התובנה שהאירה את עיניו ברבות הימים, חלק הרב פינקוס עם מאזיניו ברוב רגש: "עד שהבנתי, גאר פארקערט! ההיפך הוא הנכון. במשך השבוע, בסרבל העבודה ועל כיסא המשאית המקפץ, הוא היה מתחזה. בשבת שב לדמותו הטבעית – – – "

 

יושב היה רבי נחמן מברסלב זיע"א בסעודת פורים בצוותא עם תלמידים, והנה נכנס אל הטרקלין בדחן מבדחני העיר כשהוא לבוש בגדי לבן, ומראהו כרבי לעדת חסידים. פיזז וכרכר, יצא ולאחר רגעים נכנס וכעת היה עטוי מלבושי כומר שחורים. התבטא אז מוהר"ן ואמר: הנה, פעם מלאך ופעם גלח (כומר). כלומר אכן כך, יהודי מסוגל לנוע בין שתי ההגדרות היותר קיצוניות, ובבחירה טובה בין רגע יהיה מלאך, ולהפך – להפך.

 

המעבר החריף בין הקצוות היותר קיצוניות כמו כומר ומלאך, מעורר לכאורה תמיהה. בעולם הזה הכל מתנהל בתהליכים. אדם חסר השכלה אינו הופך בין רגע למומחה בעל דיפלומה בתחום, הדרך לשם תימשך זה מה ותעבור דרך תהליכים שונים. אבל התפיסה הזו מפריעה מאוד את הכניסה לעולמו של יום הכיפורים, שאין לך יום משדד תהליכים כהיום הזה. בהתקדש היום כולם ללא יוצא מן הכלל, אפילו 'עבריינים' ממש, עוטים על עצמם בגדי לבן, מתעטפים בטלית כחסידים שבפרושים, חולצים מנעליהם ונדמים לכהן גדול משרת.

חציית קווים זו מתרחשת בבת אחת בכל העולם. גם במקומות רחוקים ונידחים, יהודים שאינם רואים פני בית הכנסת משך כל ימות השנה יתייצבו שם וישתלבו במחול הלבן כימים ימימה. במבט אנושי-שטחי יש כאן חשד לאחיזת עיניים. מה, זו תחפושת? יש כאן תופעה מעניינית ושווה לערוך ניסוי קצר: כמה זמן וכמה הוכחות יידרשו כדי לשכנע אותנו על איש מסוים, ידוע במעלליו, שעשה תשובה וחולל תמורה משמעותית בחייו? וכמה זמן יידרש כדי שנשתכנע שפלוני, המוחזק אדם כשר, נפל לשאול תחתיות? התשובה חד משמעית, נקל להפסיד חזקת כשרות וקשה מאוד להשתחרר מחזקת פסול. על פניו המסקנה נראית מתבקשת והגיונית, וזאת משום שבתפיסה הבסיסית של רובינו הרע הוא מושכל ראשון. אנחנו מיישמים את רעיון "כבדהו וחשדהו" בהיפוך אתוון – קודם כל חושדים. וכאן נכנסת תורת הצדיקים ומלמדת איך לומדים נשמה יהודית:

יהודי הוא קודם כל טוב מוחלט, צדיק גמור, אור הגנוז. אל ההגדרה הטבעית תמיד קל יותר לשוב, אבל מישהו צריך כנראה לעמול קשות לשכנע אותנו שאכן כך הם פני הדברים. אנחנו חיים במציאות ובחברה מאוד מקטלגת. לא שמים לב איך אט-אט עוטים עלינו לבושים ותלבושות. באמת איש מאיתנו כמעט אינו באמת בן חורין ממחויבות לתחפושות. אדם נולד כאשר מטה הבחירה בידו, רק הוא לבדו יכריע בכל רגע נתון מי הוא ומה הוא – מלאך או גלח, צדיק או בלייעל. אבל החברה ממהרת להנציח את צעדיו: הנה הוא בחור מתמיד, אוי גיוועלד! הוא 'פתוח'. הנה, הנה הוא בן עליה. נו שויין, הוא כבר יהיה עסקן. זה, פשש… גדול הדור הבא. ההוא, עזוב אינך מכיר את אבא שלו?! כל המשפחה שלו ככה. עוד לפני שאנחנו מדברים על איסורי רכילות ולשון הרע, יש כאן כוח הרס עוצמתי במיוחד. התחפושות כל כך משכנעות שאין איש שם על לב להבחין באדם הקבור תחתיהן.

בין כיפורים לפורים מפרידה כ' הדמיון. ואולי בכ' הזו ובדמיון הנלווה אליה, נעוץ סודו הגדול של היום. ביום הזה שהוקדש לעבודת התשובה יש לשוב לפורים ולהיזכר בתחפושות. הכל תחפושות, כל הדימויים והקליפות החיצוניות. ביום הזה יהודי לובש לבן, זהו גוון נטול גוון. והוא נעשה מטוהר לא רק בעבירות וחטאים – גם ובעיקר מדימויים ותלבושות. חף ממסכות ונקי לאלוקיו.

(התפרסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

האם אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר?

אמונה נתפסת כניגודו של השכל ומזוהה בטעות עם דימויים כמו: פתי מאמין לכל דבר ונאיביות. השכל זוכה להקשרים מחמיאים יותר. אולם בהבנה פנימית האמונה והשכל הינם שני כוחות בנפש המעוגנים בשתי הנהגות רוחניות – השכל הוא משפיע, האמונה מקבלת ומכילה.

למעשה אלו שתי אספקלריות המשלימות זו את זו. על תמונת המציאות האמיתית ניתן להשקיף רק בהתבוננות משולבת מבעד לשתי העדשות. נסביר: לאמונה יש לכאורה חולשה – אנו מאמינים באמת ויודעים שזו האמת, אך כך טוענים גם הטועים המאמינים בשקר ורואים בו אמת. הפתי יעשה באמונה שימוש אווילי ויאמין לכל דבר. אך האם השכל חף מחולשות? הבה נראה: שכל הוא סוג של כישרון. השכל המבריק ביותר מוגבל עדיין. נמצא שההולך אחר שכלו אף הוא מאמין – מאמין לעצמו, על שלל ההשלכות הכרוכות בכך.

היהדות מבחינה בכך ומבססת את גישתה על שכל ואמונה יחדיו. שילוב זה קרוי בלשון הספרים הקדושים 'חיבור אמת ואמונה'. האמת הוא השכל. לא שכלי שלי, משום שמי יערוב לי שהוא אמיתי. הכוונה לחכמת התורה שאדם קונה באמצעות שכלו. אמונה ראויה היא זו שנסמכת על אמת, דהיינו על חכמת התורה שמקבלים מחכמי התורה.

על פי דרכנו אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר, לא מפני שהיא סותרת לשכל, אלא משום שמרחב המחייה שלה מתחיל מעבר לשכל. אפילו שכל תורני טוב עד מקום מסוים. באותו מקום, שם מתחילה האמונה לצמוח, כמו עלי הכותרת העולים מהגבעול שיוצא ועולה מתוך האגרטל.

היכן המקום בו נגמר השכל? רבי נחמן מלמד שאחרי כל ההשגות וההבנות, כאשר יהודי ניגש לקיום מצווה למעשה, עליו להשיל את השכל ולאמץ אמונה, דהיינו: לבצע את יהדותו הלכה למעשה לאור השכל – אך בחוויה והוויה של אמונה. בתמימות, בפשיטות, בנאמנות, מתוך שלימות פנימית של ילד המבקש לעשות רצון אביו.

(פורסם העלון השבת 'קרוב אליך')

מה נשתנה – הסודות הגדולים של ליל הסדר

ליל הסדר הוא לילה פלאי הנוגה באור יקרות של ניסים ונפלאות. אין אלו רק הניסים שאירעו לאבותינו, הסדר כשלעצמו ערוך על דרך הנס. שכן אנו המחויבים לראות עצמינו כאילו יצאנו ממצרים, זוכים בלילה זה מדי שנה להופעת אורות עליונים כפי שלא נמצא בכל חג ומועד אחר. גדלותו של ליל הסדר אינה מתייחדת דווקא בגדלות המוחין והאור, אלא באופן הופעתו. לשם כך עלינו לדבר מעט על שלבי העלייה הרוחנית.

במשנה כ"א שבפרק ה' באבות, מזכיר התנא את משמעות ההתבגרות בגילאים, מבן חמש ועד בן מאה "בן חמש למקרא" וכו'.רבינו האר"י מלמד איך רמוזיםכאן השלבים של עליה הרוחנית. ההגדרות הללו נוגעות הן לאדם והן להנהגת העולם. כאן וכאן יש קטנות וצמיחה לגדלות.כי אכן עיקר עבודת האדם בעולמו היא, לצאת מקטנות ולבוא לגדלות. אדם מתבגר וגופו גדל, במקביל אף קומתו הרוחנית חייבת להתרומם. את הגיל הרוחני קובעת מידת ההשגה וההכרה במציאות השם, הנקבעת על פי דרגת הנפש והמוחין שהשיג אדם בעמלו.

גם סדר מעגל השנה תלוי בזמנים של קטנות וגדלות. שבת מרוממת מימות החול אודות לדרגת המוחין המושפעים בה.חגים ומועדים קודש הם מפאת גדלות המוחין והאור העליון השופע בהם.דרגות המוחין המופיעים בזמנים הללו, משפיעים על קדושת הזמן, בין היום והלילה ובין תפילה לרעותה.

עיבור יניקה מוחין

כאשר מדברים על עליה והתבגרות מבחינה רוחנית, מבחינים בשלושה שלבים: עיבור יניקה ומוחין. הם מקבילים לשלוש מדרגות: נפש רוח נשמה. אדם נולד מבלי דעת. כמו בעולם הרוחני בו הכלים נבראים כהכנה לאור, כך באדם הגשמי, הגוף שהוא הכלי שעתיד להכיל את האור והמוחיןנברא קודם. בימי היניקה, עד גיל שנתיים הינוקא קונה תפיסה שכלית עד שבהיותו בן חמש הוא מיועד ללימוד מקרא. המקרא על פי הכתבים בעולם העשייה, משום שתורה שבכתב יורדת ממקום עליון ומשתלשלת עד עולם העשייה. גיל שנתיים אפוא הוא זמן כניסת 'מוחין דקטנות'. בהמשך עד גיל בר מצווה גדלים המוחין ובשנת י"ג נשלמת כניסת 'מוחין דגדלות'. אמנם העלייה הזו מקטנות לגדלות היא שלב ראשון בסולם, כעת מתחיל שלב שני של קטנות וגדלות מגיל שלוש עשרה ועד עשרים אז מופיעה בנפש 'גדלות ב". גדלות זו ניכרת על פי הגדרת חכמים בכך שבן עשרים "יכול לישאוליתן בנכסי אביו אפילו בקרקעות". כלומר הגדלות נאמדת במידת כניסת התחתון בגבול העולם שלמעלה ממנו. כמו בן הנכנס לעסוק בנכסים של אביו.

להופעת המוחין יש סדר. קטנות קודמת לגדלות. יתרה מכך, הקטנות משמשת הקדמה וכלי לגדלות. ניתן להבין זאת בדרך המשל, כדי להבין סוגיה או להגיע לפסק הלכה יש להתעמק קודם בפרטים, לבחון את הצדדים, להסתפק ולתהות. רק לאחר מכן תצא הלכה פסוקה ותבוא בהירות בסוגיה. הספקות והלבטים שקדמו לליבון ההלכה, הם קטנות המוחין. הבהירות שבאה לאחר מכן היא גדלות המוחין. הקטנות אם כן נצרכת לא פחות מהגדלות. אולם יש כאן סדר, כדי להשיג גדלות יש לעבור דרך הקטנות.

כלל זה נכון לגבי כל מועד וזמן, לא כן בחג הפסח. ביום זה מקדימים המוחין דגדלות להופיע קודם מוחין דקטנות. השינוי הזה הוא מהותו של ליל חג הפסח. בטעמו של עניין מלמד רבינו האר"י:

בגלות מצרים היו נפשות ישראל אחוזות ביד הקליפה עד שכמעט מעדו בשער הנ' של טומאה. מבחינה רוחנית בלתי ניתן היה לחלצם. הקטנות היא סיבת הגלות, וכדי לגאול נפש מטומאתה יש להשפיע עליה מוחין ולרומם את קומתה. דא עקא, במצב שכזה כל הארה שהיתה יורדת למצרים עלולה היתה להיתפס אף היא בגלות. גאולה בהדרגה אפוא לא באה בחשבון. לפיכך חולל הקב"ה נס פלאי וגזר אומר להקדים את הגדלות לקטנותולהעניק לנפשות ישראל גדלות פתאומית שלא בהדרגה, בכך יתנתקו ממוסרות הגלות והטומאה. העלייה הבלתי רגילה הזו נרמזת בכתוב "ותרבי ותגדלי בעדי עדיים".

סדר של אי-סדר

ליל הסדר קרוי על שם הסדר, אך כל מהותו וייחודיותו בכך שאינו מתנהג על פי סדר, כלומר השלב השני קודם לשלב הראשון. על פי האמור נבין מדוע בליל הסדר עושים עניין רב כל כך מנוכחותם של הקטנים. מעוררים אותם להקשות ולשאול, מחלקים קליות ואגוזים לבל יירדמו. כי אכן בלילה זה חוברים יחד הקטנות והגדלות. הקטנות היא קושיא, וזה מקומם של הילדים המעלים על שולחן הסדר את השאלות הקטנות. התשובה הניתנת היא הארת מוחין דגדלות.

ההארות הללו שופעות עלינו עם סמני הסדר. מיד עם כניסת החג זוכה כל יהודי לגדלות המוחין ראשונה. בקידוש יורדים ובאים בבת אחת השפעות שלהבאתן אנו נדרשים בד"כ להתפלל כמה תפילות. כעת הם יורדים אלינו בבת אחת. הקטנות מתאחרת עד אכילת כרפס. שלושת המצות וארבע הכוסות אינם רק מאכלים, אלו השפעות עליונות. וכבר התבטא מוהר"ן מברסלב: "כשאוחזים מצה ביד – אוחזים אלוקות ביד".