פוסטים

בשלח – אל תאמר בלבולים, תגיד בירורים

בס"ד

אבותינו הלכו מ"ב מסעות במדבר, אנחנו עושים לפעמים ארבעים ושניים קילומטרים של טלטולי נפש מתוך הכורסא.

 גם אם אתה סתם מבולבל ותועה, כיוון שפנימיות כוונתך היא ארץ ישראל, כל מה שעובר עליך הוא הדרך לארץ ישראל.

 

מצב בלתי נסבל הוא מצב בלתי נהיר. אנו מחפשים בדרך כלל פירוש והסבר מניח דעת למצבים אליהם נקלענו – מה מעשיי כאן והאם למישהו, בשמים או בארץ, תצמח איזו תועלת מהיותי פה. מצב שאינו עונה על הדרישות הללו נקרא מן הסתם – בלבול. והיכן המקום היותר מועד לבלבולים? טלטולי דרך. בביתו ובמקומו אדם יודע פחות או יותר היכן הוא ומה מעשיו, הדרכים על כל מה שכרוך בהן מביאות מהר יותר לידי בלבול ומבוכה. על אחת כמה וכמה כשטועים בדרך.

*

פרשת השבוע מכניסה אותנו למצב שכזה, ולפרק זמן ארוך מאוד. זה עתה יצאנו ממצרים והגלות לכאורה מאחורינו, אך אבוי ואויה, מי יודע אם לא נפלנו מן הפח אל הפחת. "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" – בעדשה של פרעה אנו נצפים מבולבלים עד מאוד, סבים על עקבותינו וחגים במעגל סגור מבלי יעד. המדבר עתיד לשמש לנו אכסניה בארבעים שנה הבאות, עבור דור שלם יהי זה גם בית קברות, עוד נשגה פה ונטעה בכל מיני טעויות, וכל זה אמור היה מלכתחילה להיות תחילתה של צעידה מהירה לקראת ארץ ישראל. המסע במדבר, כשעוקבים אחריו בחוסר הבנה, עשוי להיראות כבזבוז זמן משווע; כבר יצאת ממצרים, ובמקום להתנחל בארץ ישראל הקדושה הינך מכלה ארבעים שנה  – תוחלת חיים שלימה, במדבר. גיעוואלד, לא?

הולכים ומתבררים

אנו יודעים שארבעים שנות המדבר באו כעונש על חטא המרגלים, אבל לעונש יש הרי מטרה, עונש הוא הזדמנות חוזרת ודרך חדשה לתקן את שהתקלקל. ארץ ישראל כידוע היא אחד מהדברים שהשגתם כרוכה בייסורים. זו הסיבה, כותב רבי נתן, שההגעה לארץ ישראל כרוכה בטלטולים רבים והתעכבויות שונות ומשונות, הייסורים הללו סוללים את הדרך לארץ ישראל. כאן מקומו של לימוד יסודי ביותר, במילים ספורות הוא מסתכם כך: תדע שהדרך ארוכה, וכך בדיוק היא אמורה להיות.

אבל זה רק חציו הראשון של הלימוד, החצי השני מלמד שהאריכות היא לא רק כורח המציאות ופועל יוצא של תוואי שטח ותנאי דרך, האריכות היא-היא הדרך לארץ ישראל, לקדושה, לתכלית.

כדי לבוא לארץ ישראל, כותב רבי נתן וכוונתו גם לכל דבר טוב שאנו מעוניינים להשיג, מוכרחים לברר את המדמה. הסיבה הכי מובהקת להיותנו כאן על פני האדמה היא – לברר ולהתברר. וזה כלל גדול מאוד בעבודת הבורא: שום דבר ואף אישיות שנמצאים כאן בעולם, אינם מתוקנים, כולם זקוקים לבירור. איך מבררים? השאלה כמעט מיותרת, חשוב יותר לשאול איך לא מפריעים לזה לקרות. נסביר: העולם מתברר כל העת, וגם אתה. הבט סביבך, העולם מלא בהתרחשויות, חייך מוקפים אינספור אירועים והתהוויות, אתה מאמין שהכל מתנהל בהשגחה פרטית. מי שהיית אמש אינו מי שהינך היום. אדם מתברר תמיד, כל עוד הוא מאמין בקיומו של תהליך בירור. בירור האמונה, מלמד רבינו, נעשה על ידי הליכה. איך מנפים קמח? מטילים אותו בנפה ומרקידים, כל עוד הידיים מרקידות, הגרגירים יתבררו מאיליהם. אף אנו נתונים בכברה, מרקידים אותנו, מטלטלים ממקום למקום, מ"ב מסעות חולפים עוברים תחת רגלינו והטלטול עצמו יוצר בירור, האמונה מתבהרת והדמיון נושר פיסות-פיסות. העיקר, אל תחדל מלרקוד.

מסע במדבר

אבותינו הלכו ארבעים שנה במדבר, אנחנו עושים מ"ב מסעות בתוך הבית. פעמים שאדם עושה ביום אחד ועל כורסא אחת, כמה עשרות קילומטרים של תהיות וטלטולי נפש. אם אתה מאמין שאין זה מסע לחינם, הבלבולים עצמם הם-הם הבירורים. אדם מבולבל, אפשר לשער, מתקשה להבין מה הוא עושה והיכן הוא נמצא, וגם עובדה זו, שאינך יודע מה ולמה ולשם מה, איננה גורעת ממך להיות חלק מתהליך הבירור. וכפי שכותב רבי נתן: "כי בכל מקום שבאים לשם בעת שעוסקים בהדרך של ארץ ישראל, ושם בכל מקום ומקום יש בלבולים של בלבול המדמה… מאחר שפנימיות תכלית כוונתו שהולך בכל אלו המקומות הכל היא בשביל לבוא לארץ ישראל על ידי זה הוא מברר בכל מקום ומקום ניצוצי האמונה… ועל כן בכל פסיעה ופסיעה שהולך בשביל הנסיעה לארץ ישראל או לשאר דבר שבקדושה ובפרט להתקרב לצדיק אמתי אזי בכל פסיעה ופסיעה הוא מברר המדמה בכל מקום שדורך שם מאחר שכוונתו בשביל ארץ ישראל שמשם עיקר ברור המדמה.  ועל כן על פי רוב צרך לסבב הדרך הרבה, הכל כפי מה שצריך לברר המדמה כפי שורש נשמתו וכפי מעשיו שעשה בגלגול זה ובגלגולים אחרים".

כיוון שמגמת פניך היא ארץ ישראל, קדושה, התקרבות, ממילא כל פסיעה ופסיעה שאתה עושה בדרך לשם, גם אם הפסיעה הזו כשלעצמה טועה אולי ולמראית עין אף מרחיקה אותך מהיעד, למען האמת עצם העובדה שהינך פוסע ועושה עוד צעד, זוהי דרכך שלך לארץ ישראל.

(ע"פ ליקו"ה או"ח ברכת הריח והודאה ד')

שביעי של פסח – כשאינך מסוגל, עושים זאת עבורך

עד לשפת הים יציאת מצרים מתנהלת באותות ומופתים, ולפתע הכל נעלם. מדוע? משום שכאן נמתח הרקע לנס היותר גדול.

ברגע שאינך מסוגל לפעול בעצמך ניסים ונפלאות, מתערב הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו בחוקי העולמות העליונים ויוצר עבורך ניסים וישועות.

ביציאת מצרים אירעו כמה וכמה אירועים חשובים שהדהדו בכל תבל. היו עשרת המכות, והיה ליל שימורים. היתה יציאה ביד רמה והיו אותות ומופתים. מאוחר יותר גם התקיים מעמד נורא הוד למרגלות הר סיני. אבל קודם לכן, על שפת ים סוף, התקיים מעמד נוסף. הוא היה שונה בתכלית. ליוו אותו פחד וחרדה ואימת מוות. על שפת הים הולחנה באורח נס שירת הים, אבל על שפת אותו ים מעט קודם לכן, ניצב עם שלם וכמעט היה משוכנע שכאן תהא קבורתו. מחיצי מצרים מאחור, או מגלי הים מלפנים. ואז נקרע הים ובני ישראל צלחו אותו בשלום.

*

נס קריעת ים סוף מוצא אותנו במצב מאוד לא ניסי. העם חרד נפחד ומבוהל. נשמעות בקרבו קריאות לשוב מצרימה. עולות טענות על מדוע הובאנו הנה כדי למות במדבר וכדומה. משה רבינו צועק בתפילה ונענה "מה תצעק אלי", אין הזמן כשר לצעקה ותפילה, "דבר אל בני ישראל ויסעו…" וזה בדיוק הרקע להתגלותו של אחד הניסים הנסתרים והנעלמים מאז ומעולם. על מאמר "מה תצעק אלי" ידועים דברי הזוהר הקדוש "בעתיקא תליה מילתא". בנקודה הזו בדיוק נמסרת שרביט ההנהגה, מהנגלה אל הנסתר. מהמשפט אל הרחמים המוחלטים. מכל מה שניתן להבנה ולהשתדלות אל מה שמעל ומעבר. כאשר הים נבקע ובני ישראל חוצים אותו בבטחה כשהמים להם חומה מימין ומשמאל, הנס מתעצם שבעתיים בשל העובדה שלא יכול היה להתרחש כאן נס. עם ישראל שרוי בקטנות, ומתוך קטנות המוחין אי אפשר לפעול ישועות וניסים.

מה תצעק – דבר

נס קריעת הים מופיע אפוא במסגרת בלתי אפשרית. וזו המשמעות המופלאה מאחורי המאמר האלוקי "מה תצעק אלי – בעתיקא תליא מילתא". יש מצבים שעל פי אמות מידה רוחניות וגשמיות אינם מאפשרים התרחשות של ניסים, במצב שכזה היינו על שפת הים. עם ישראל שרוי בקטנות ובזמן שכזה אי אפשר לפעול מאומה. ואז הדהד בעולם גילוי נפלא, במילים שלנו הוא יישמע כך:

ברגע שאין בך יכולת לפעול בעצמך ניסים ונפלאות. בזמן שאתה אינך ראוי ואינך זכאי לנס ובכל זאת אתה משתוקק, ובעצם מוכרח, להיוושע. בזמן כזה מתערב הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו בחוקי העולמות העליונים ויוצר עבורך את הישועה בלי להתחשב במצבך הבלתי כשיר.

הרעיון הזה צופן סודות טמירים, אך על פי פשוטו הוא מסכם ואומר שיש פעמים שהייחודים העליונים מתעוררים דווקא על ידי הבלתי ראויים והבלתי כשירים. יש מצבים שאת הפעולה הטובה יגרום דווקא הנחש, הכוח שמופקד על הרע ועל הפך הניסים. מצב נדיר שכזה אירע על שפת ים סוף. למעשה, רמזים להנהגה פלאית שכזו מתנוצצים כבר קודם לכן, למשה רבינו במחזה הסנה. כאשר השי"ת מתגלה למשה לראשונה בסנה ומבקשו ללכת בשליחותו לגאול את ישראל, הוא ממאן מפני שהוא יודע שיש ביניהם כאלו שקלקלו והתדרדרו כל כך עד שאין בידו כוח לעוררם ולהאיר בדעתם את אור הגאולה. לכן מצווה עליו השי"ת להשליך מידו את המטה, על הקרקע הופך המטה לנחש. בכך הוא מבקש להראות לו עד היכן מגיע כוח הבחירה ובאיזו סכנה מצויים המון העם. המטה מבטא את כוח הבחירה, ניתן להטות לימין או לשמאל. ההטיות הללו עלולות להפוך לנחש – לירידות עצומות ח"ו. לאחר מכן הוא מצווה עליו לאוחזו בכפו והנה הנחש חוזר ולובש דמות מטה. בכך מורה לו השם יתברך כי בכוחו להפך אפילו את המצבים הנחשיים והמקולקלים ביותר, לטוב. מהנחש ייעשה מטה שבכוחו יתרחשו ניסים ונפלאות. בסנה התגלה שהצדיקים מסוגלים להשתמש בירידות היותר קשות כדי לעורר את הניסים היותר גדולים.

בעתיקא תליא מילתא

התרחשות שכזו אירעה על שפת הים. הנפשות שנאספו על גדות ים סוף היו רדופות. הנרדפים הם בדרך כלל חלושי הכוח והרפויים. זהו בדיוק מצבן של נפשות אחרית הדורות. כולנו נרדפים על צווארינו מיצרים רעים, פחדים, גלויות וכל רכב פרעה רכבו ופרשיו. במצב שכזה, כאשר הינך נרדף וטרוף דעת, קשה להתפלל. בעצם אין דרך לפעול ישועות, שהלא אין לך מוח. מאין יבוא עזרינו? לא מכאן, מעתיקא. "בעתיקא תליא מילתא" – תקוותינו בעת הזו תלויה אך ורק ברצון השם. כאשר הנחש מתגבר, מישהו מלמעלה נוטל לידיו את המושכות וגוזר "יהי נס", ויהי נס.

עלינו מוטלת בזמנים שכאלה מצוות השתיקה. "והמשכיל בעת ההיא ידום", אין זה זמן לדיבורים, בוודאי לא לשאלות וקושיות. "כִּי עַתָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה שֶׁעֲלֵיהֶם נִתְנַבְּאוּ בַּפְּסוּקִים הללו. צְרִיכִין לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק הַרְבֵּה עַל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶה עַתָּה בָּעוֹלָם וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל, רַק לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת השם, עַד שֶׁעַל פִּי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לַהשם יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי וְכוּ' חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִּבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִלְשׁוֹנִי".

(ע"פ ליקו"ה או"ח, נט"י לסעודה ובציעת הפת, ו)

 

 

די לצעצועים, הדבר האמיתי כבר כאן

כמעט מוצאי פסח. החג היה נפלא, מה אנחנו מתכוונים לקחת איתנו כצידה?

כשאומרים לאדם 'תשמח' הוא לא מבין, מה אני נראה לך עצוב?! השמחה היא לא רק היפוכו של עצב, היא הדבר האמיתי לעומת אלף זיופים.

יום טוב אחרון של פסח מתקדש ופורס כנפיו עלינו, גם החג פורס כנפיים לקראת צאתו מעולמנו. זה הזמן להתבונן, מה הביא לנו החג הנפלא הזה שקודם לכן לא היה לנו. את החגים והמועדים מלווה ציווי עליון 'ושמחת'. הינך מחויב מדינא לשמוח. השמחה עניין אחד עם קדושת יום טוב, יהודי מחויב לשמוח ולשמח את בני ביתו. אם תאמר לאדם בעיצומו של יום 'אדוני, הייה שמח בבקשה', הוא יביט עליך בתמיהה. מה, אני נראה לך עצוב?! ובכלל, אנשים מתייחסים לשמחה כאל תוצאה של סיבות שונות, אם יש סיבה – יש, ואם אין?

*

המפגש שלנו עם יום טוב הוא גילוי. אנחנו נחשפים למושגים חדשים של שמחה, הדבר דומה לילד קט שהורגל להשתעשע בצעצועי פלסטיק זולים והנה קיבל במתנה אביזר אמיתי, חפץ יקר ערך. לא רק מתנה קיבל הילד – הוא קיבל מושג חדש. אף אנו ביום טוב, מעבר להשפעות הגדולות מקבלים מושגים, מושגים חדשים של שמחה.

סיפורה של השמחה נוגע ללב. זהו נכס יקר שבני אדם מזלזלים בו. השמחה נוטה לנפול ומתבזבזת בהבלים שהזמן גרמן. מתוך חוסר ידיעה אדם טועה בזיהויו של המושג הנעלה 'שמחה' ומייחס אותו לצעצועי פלסטיק החולפים מן העולם. בימות החול, לא רק שאדם רחוק מהרגשת השמחה – רחוק הוא מהשגה כלשהי במהותה. כה רחוקה היא השמחה שאדם אפילו אינו יודע למה לצפות ולייחל. מדברים איתו על החיוב לשמוח והוא מסרב להכיל את הרעיון: לשמוח? נו, בוודאי, וכי אינני שמח?! אכן השמחה האמיתית שרויה בגלות.

מושגים בשמחה

כאמור הבעיה היא חוסר השגה. גש נא לזאטוט והצע לו להחליף את מכונית המשחק שלו בשטר כסף בעל ערך כפול ומכופל, הוא יביט בך כעל שודד. וכי תעלה על דעתך שאוותר על הדבר הנהדר הזה תמורת פיסת נייר צבעונית?! דבקותו בצעצועיו מונעת ממנו את היכולת להשיג נכס בעל ערך אמיתי. כשלעצמנו איננו רחוקים מהתיאור הנ"ל. אנשים שמחים בהבלים לפיכך אין דעתם פנויה לדברים האמתיים. יום טוב נותן לנו את היכולת לקבל מושג חדש. מושג בשמחה אמיתית.

ביום טוב, מלמד רביז"ל, מאיר 'אור הפנים', משמעותה של הארת זו היא – שמחה. שמחת המצוות. אין שמחה בעולם הזה כמו שמחתו של יהודי הזוכה לקיים את מצוות בוראו. זוהי שמחה בעלת משמעות. זהו הדבר האמיתי. כל השאר אינם אלא צעצועים צבעוניים. ובכן, שמחה זו שעם ישראל שמח בעושיו ובמצוותיו, מתקבצת מכל חלקי השנה ומכל המעשים הטובים שנעשו בה, אל הלב של השנה, דהיינו אל הימים טובים. יום טוב מרכז את תמצית שמחת המצוות. אז מאיר עלינו אור הפנים, הארת פנים עליונה ושמחה אמיתית.

'אור הפנים' מאיר בשלושת הרגלים, אז עולה יהודי לראות ולהראות. בעלייתו לרגל מעלה היהודי ומרומם את אמונתו, את השכינה הקדושה, לראות ולהראות עם אור הפנים. מאירה אז בלב ההרגשה – מסתכלים עלי. יש לי אבא אוהב ששמח בי, הוא חפץ לראותי. זהו ללא ספק מושג חדש בשמחה. כבר אינני נצרך לחפש סביבי צעצועי שמחה מדומה. בעיניי ראיתי את הדבר בעצמו. "ישמח ישראל בעושי", מתוך הרגשת הרוממות של "ישראל אשר בך אתפאר".

התנתקות מהגלות

בשביעי של פסח לא נגאלנו. היציאה ממצרים אירעה כבר שבוע קודם לכן, בליל הסדר. החג החדש הזה נחוג על שום קריעת הים. מאדמת מצרים יצאנו זה מכבר, אבל את ההתנתקות הממשית מאותה גלות חווינו בים סוף. הגענו אל גדות הים ואז גילינו מאחור את חיל פרעה דולקים בעקבותינו. היבטנו ימין ושמאל והבינונו כי אין תקווה. ואז באין מוצא אחר, התרוממו הראשים שנואשו מכל גאולה אחרת, ונשענו על התקווה האחת והיחידה – שהרי לא יתכן שאבא אוהב שהוציאנו ברחמים ובגילויים שכאלה ממצרים, יזנח אותנו כאן על שפת הים. ואז הפכו הנוזלים לנד, קפאו התהומות ואנו עברנו בים ביבשה.

קריעת ים סוף מנתקת מאיתנו את כל אותם שעשועי דמיון שגורמים לנו להחמיץ תלות אמיתית על השגחה וניסים. התוצאה היא שמחה ושירה חדשה. יהודי בשביעי של פסח, זו בריה שליבה רחב יותר. יש לו מקום להכיל שמחה גדולה עוד יותר. זוהי נקודה חשובה מאוד שצריכה ללוות אותנו יותר גם בשאר ימות השנה.

אנחנו מוקפים בהרבה ציפיות ורצונות ולעיתים שוכחים מה העיקר, לאן אנו חותרים באמת. כל הדרכים של הלב מובילות אל הכמיהה להארת פנים. בעומק הלב כולנו שואפים לקבל דרישת שלום משם, מהפנים המאירות שיאמרו לנו אתם רצויים. אהובים. ההרגשה הזו היא הנקודה הפנימית של כל מצווה ומעשה טוב. שכן אין כוונה נעלה ומכוונת יותר מלעשות את המצווה כעומד לפני המלך. הנקודה הפנימית הזו היא העילה האמיתית והיחידה לשמחה. כל שמחה אחרת תחשב לעומתה, צעצוע. אם במשך השנה נשכחת הנקודה והתחושות מתעמעמות, שלושת הרגלים ומצוות עליה לרגל מחדשים בנו את ההרגשה הזו.

(ראה אור בעלון 'עלה לתרופה' – תשע"ד)

פרשת בשלח – הרגעים הכי מתאימים לשיר

ניגונים מושמעים במקומות שהשמחה שרויה בהם. אך היצירה וההלחנה שלהם נעשית במקום אחר לגמרי.

דרך השירה חייבת להיות הדרך התמידית שלנו. דרך של לכתחילה, לא בדיעבד.  "בצר הרחבת לי", "אזמרה לאלוקי בעודי", הזמנים הללו עושים אותנו למשוררי אמונה אמיתיים.

ניגון זה נפלא, הלא כן? אם ראית אדם מפזם לעצמו ניגון, אות מובהק שהשמחה שרויה בליבו. שירים. ניגונים. שמחה. הדברים הללו הולכים יד ביד. לניגון יש כוח שמימי – הוא מסוגל לאסוף את הנפש ולשאת אותה כלפי מעלה, על כנפי התווים, ברוח הצלילים.

לנגן זה פלאי פלאות. אבל איך יוצרים אותו, את הניגון?

השירה שרויה במקום שמחה אך מקום גידולה אינו שם. להיפך, ניגונים צומחים הרחק מהמקום בו הם משמחים ומרקידים. שירים מולחנים מתוך קושי. השורש של הניגון הוא "מסיטרא דלוואי" – מצידו של הלוי, צד הגבורה. שם מתחברים התווים, מהכבשן הזה יוצאים הניגונים.

ואם נפשך לדעת איך לרומם את חייך בניגון פנימי, התבונן נא איך ומהיכן הופיע הניגון העתיק בתבל, 'אז ישיר' – השיר שהושר בימי קדם ויושר לעתיד לבוא.

***

בפרשת השבוע אנו מוצאים הנהגה מעוררת פליאה. עד עתה לוותה יציאת מצרים בניסים ונפלאות. יצאנו מבית עבדים חרף כל היגיון טבעי. הכל היה אפוף פלאות ונפלאות. לכאורה מתבקש היה למצוא גם בהמשך דרך סלולה. מסע של ניסים מעל מגבלות הטבע ומעבר לכל איום גשמי. אך לאו, לפתע מתעורר פרעה בראש רכבו ופרשיו ורודף אחרי ישראל. המדבר הוא מקום נחש שרף ועקרב. מאחור רודפים מצרים מלפנים סוער הים. עם ישראל שרוי בפחד שאין דוגמתו – ההיפך המוחלט של מופתי ליל השימורים. מה זאת?

אך הנה פלא. דווקא מכאן, מתוך הפחד והבהלה, יורד ברוח נבואה שיר נפלא. שירת הים מולחנת ומושרת בבת אחת מריבי ריבואות נפשות ישראל היוצאים מהים. שירה חדשה בוקעת מתוך תוקף הגבורה.

כי אכן יציאת מצרים לימדתנו שאין טבע בעולם. השם יתברך ברצותו מקמט את כל מוסדות הטבע ומנהיג את בניו האהובים מעל כל חוק וטבע. אך קריעת ים סוף לעומת זאת, מנחילה את ההשגה הזו גם הלאה! אל תוך המצבים הטבעיים. אל ימי החול הפשוטים. אל הזמנים בהם שולט פחד חשש ודאגה. קריעת ים סוף מבקיעה דרך אמונה גם בתוך אוקיאנוס של עולם הזה. ומשם דווקא יוצא ניגון.

מקור השירה

נפש יש לבנות. גם שיר צריך להיבנות. אין השיר מושר כדבר הבא מאליו. הלחנת ניגון, בפרט ניגון שהנשמה תלויה בו, היא מלאכת אומנות. נוטל אדם קרטוב של צער, קומץ של דאגות, ובאמונה פשוטה ועיקשת מהפך אותן לניגון של תקווה. לא, לא תמיד ייצא משם ניגון של ממש, לעיתים זהו זמזום קל. תנועה. תו. ניגון טרם נשמע כאן, אך הלחן המופלא שלו כבר יורד ממש עכשיו לעולם.

כל תנועה של התחזקות ותקווה הם אבר מאבריו של שיר. חלק חיוני מניגון. והחלקים כדרכם של תווים מתחברים. מתקשרים יחד – מחשבות שקטות של אמונה. רגעים פזורים זעיר פה זעיר שם של התרוממות. תו לתו, קו של תקווה לקו. ציפייה לישועה חרף כל היגיון. היסמכות על השגחה במסירות נפש. התחזקות קטנה או אפילו עקשנות שלא לאבד פתיל של אמונה. כל אלו חלקי ניגונים הם. וברבות הימים והניסיון ייאספו, יולחנו, ויתנגנו על כינור של גאולת ורפואת הנפש.

אנשים סבורים שניגונים מקורם ברגעי שמחה והשראה. אך לא! ניגונים אמיתיים של נשמה, של אמונה, בוקעים דווקא ממקום הקושי. מלב המבקש להתרומם בכל זאת.

רפואת הנפש

הנפש מייחלת לרפואה, כוחות הריפוי מצויים בידיו של הצדיק המבשר ואומר "ואני רופא אותה". רבינו מציע לנו רפואות מתוקות, כאלו שייבנו בליבנו ניגון אמיתי שבכוחו לחלץ את הנפש מכל תלאות וחולאים. הלימוד הזה מונח בנס קריעת ים סוף.

בדרך כלל אדם מוכן לפתוח פיו בשיר בהזדמנויות משמחות. ברגעים קשים הוא מסרב לשורר. שירה בזמן של צער נראית כמשהו שאינו מתאים. אך נעים זמירות ישראל משורר להיפך: "בצר הרחבת לי", וכדרכו של רבינו: בתוך הצרות וייסורים שם דייקא הרחבת לי. שם אחפש את ההרחבות. שם אמצא סיבות לשיר ולהודות. מפני שבדיוק שם מצויים התווים.

אנשים נאותים אולי לאמץ רעיונות שכאלה לעיתים. לפעמים – כרעיון יפה של חיזוק. אך לא! דרך השירה חייבת להיות הדרך התמידית שלנו. דרך של לכתחילה, לא בדיעבד.

יומו של אדם רצוף עניינים שונים. מהם קלים יותר, ומהם קשים כקריעת ים סוף. מוטל עלינו להספיק הרבה. לתקן. להוסיף ולהתעלות. לעמוד בניסיונות ולהתמודד עם קשיים. הוסף על כך את חלישות הדעת ואת הפחדים. קח בחשבונך גם מעידות ונסיגות – והרי לך כל הסיבות שבעולם מדוע אין בדעתך לשיר. ובדיוק כאן יש להבחין – שירת הים נאמרת מדי יום בתפילת שחרית, מפני שבכל יום ויום נעשה בעולם ובכל אדם נס קריעת הים, ובכל יום מחדש חייבת להדהד משם שירה חדשה. שירה של אמונה. שירה של בניין הנפש ורפואתה. וכדאיים הם כל המשברים והגלים שמתוכם נלחין תמיד ניגונים חדשים.

פרשת בשלח – חוצים את הגשר הצר עם ניגון

אנשים שואפים להצלחה, אך לא תמיד מוכנים מספיק כדי להחזיק בה לאורך זמן. אחרי הפסגה אורב המדרון, יש להתכונן לקראתו כראוי.

שנים של ציפיות ומאמצים הניבו פירות, הוא הפך לאגדה. לחניו הנפלאים הושמעו בכל שמחה, והבריות נהנו משירתו המיוחדת. הוא חש כמי שהגשים חלום של שנים. ואז החלו לבצבץ קשיים שונים ומשונים. אך מעבר לכל החלו להשתלט עליו חרדות. הוא מצא את עצמו מהרהר בכך שמעולם, גם בימים הקשים של פעם, לא חווה פחדים שכאלו. דווקא כעת לאור ההצלחה, החרדה מפני כישלון שולטת עליו יותר מאי פעם. מצב רוחו אילץ אותו לשקול ביטול אירוע חשוב שאמור להשפיע מאוד על עתידו המזהיר.

ימים ספורים לפני מועד האירוע, פגש בחבר. הם שוחחו על הקשיים של היום והעלו זיכרונות מהתמודדויות שחוו בעבר. הידיד הזכיר לו איך בעיצומן של תקופות קשות במיוחד, נהגו לעזוב הכל, לחדול ממחשבות מיותרות ולהכניס את הראש והלב לניגונים של אמונה וביטחון. בסופו של דבר הקשיים חלפו והם המשיכו הלאה. הוא סבור שהוא יודע כעת איך לצלוח את התקופה הזו.

***

מה יכול להיות גרוע יותר מכישלון? מעידה לאחר הצלחה גרועה הרבה יותר!  מי שחווה תקופת ציפייה להצלחה כלשהי, כשיגיע לבסוף אל הפסגה הנחשקת, אורבת לו שם סכנה לא פשוטה – הירידה. בלי הכנה ראויה מראש, זה עלול להסתיים בריסוק עצמות. מעידה שבאה לאחר הצלחה, עלולה לערער בבת אחת את כל הבניין שנבנה בעמל, אדם עלול לחשוב כאילו אין סיכוי להחזיק בהצלחה לאורך זמן.

מצבים שכאלו עשויים להופיע לאחר כל סוג של הצלחה, ברוחניות או בגשמיות. אדם יגע וטרח בעבודה עצמית, זכה והתחיל לראות פירות בעמלו, החל לכבוש מידה ולרכוש הרגל טוב. אך כעת, אם רצונו להגיע אל היעד ואל השלמות, הוא מוכרח להתכונן לכך שלפתע פתאום עלולים לבצבץ מחדש ניסיונות וקשיים שנדמה כאילו נעלמו זה מכבר. הניסיונות הללו עלולים להופיע שוב ולעורר מחדש מחשבות ורעיונות של רפיון וייאוש. וכך עלול לעבור יום ועוד יום. אדם עוזב התחלות טובות, ושוכח להמשיך ולהשקיע במה שנבנה בעמל. האם זה מוכרח להתנהל כך? בוודאי שלא! אם מאמינים שניתן להתמיד ולהצליח, ומכינים את הדרך מראש, ניתן לעבור גם גשר צר בשלום. איך עושים זאת?

על שפת הים

הבה נראה; כבר היו דברים מעולם. עברנו מסלול שכזה ביציאת מצרים. לאחר שנות גלות ועבודות פרך במ"ט שערי טומאה, הגיעה עת גאולה, יצאנו מעבדות לחירות באותות ומופתים מופלאים. והנה אך חלפו להם מספר ימי חירות, ולפתע הופיע שוב ניסיון קשה של אמונה. בני ישראל על שפת הים רואים לפתע את מצרים רודף אחריהם. נקל לצייר את הפחד, את השבר. דווקא כעת לאחר שטעמו גאולה וחירות, הפחדים והזוועות מן העבר מבצבצים שוב, ומאיימים להפיל את הנפש מאיגרא רמא לזרועות הייאוש. אך ראו זה פלא. דווקא שם, על שפת הים ובצל הפחד, הופיעה עלינו יד השם ביתר שאת, נבקע הים, ולרגלינו נסללה דרך חדשה, לימוד עצום לדורות איך לעבור את הגשר הצר. הפחד לא בא אלא כדי להכין את ליבינו וללמד אותנו איך לעבור בשלום גשר צר ללא פחד ומורא.

שם על שפת הים שמענו את העצה "דבר אל העם ויסעו" "השם ילחם לכם ואתם תחרישון" – נאמר לנו לציית וללכת בכוחה של אמונה, להיכנס לתוך הים, לקפוץ פנימה לשיר של אמונה והודיה. ובעניין המחשבות והפחדים? פשוט לשתוק, תחרישון, לבטל את השכל. נראה כאילו מצרים רודפים, מאיימים, לוחמים – מה פתאום, אין כאן כלום אך ורק ציווי שמימי להיכנס אל הים ולצאת בשלום מצידו השני עם שירה חדשה. התבקשנו לזכור זאת לדורות. לחרוט היטב בזיכרון שמי שגאלנו ממצרים באותות ומופתים, הוא זה שגם הניח לשונאי נפשנו לדלוק אחרינו ולזרות בנו בהלת מוות, מדוע? משום שהוא רוצה לשמוע מאיתנו ניגון ושיר של אמונה המסוגל להבקיע דרך בים ולהעביר אותנו גם על גשר צר.

קפיצה לתוך האמונה

כל אדם במצבים שכאלו מוכרח לזכור זאת; מי שעזר לך עד הלום, לא שכח ממך. עליך רק להתחבא בתוך אמונה פשוטה. אמונה בהשם ובמשה עבדו. עליך לציית ולקפוץ אל הים פנימה, לתורה ותפילה הודיה ותקווה – משום שכך תגרום לבקיעתו. את הקפיצה הזו לתוך המלחמה ולנוכח האיום המוחשי, יש לעשות מתוך אמונה וידיעה ברורה שהמלחמה הזו להשם ולא לנו! ואם כן מה לך נבהל מהופעות חוזרות ונשנות של יצר הרע. את המלחמה עורך בורא עולם, יש לה תכלית נעלמת שקרובה לבא. וכל זה יתקיים כשננהג באופן של  "ואתם תחרישון" – תחריש לפחדים ותשתוק, רק קפוץ לים והניצחון קרוב לבא. כך תעבור הכל ותגיע אל הפסגה האמיתית, לנצח ולכבוש ולהחזיק בהצלחה נצחית. כמו בשעת קריעת ים סוף הדומה להנהגת ימות המשיח.

להצליח זה טוב ונפלא, אך המכה בפטיש זה להתמיד ולדבוק בעקשנות גם כשנראה כאילו נכשלנו. עלינו להתגבר ולא לאבד חלילה את היום הזה, את השעה היקרה הזו, רק להמשיך, לקפוץ לתוך ניגון האמונה, לזכור את החסדים שהיו ומה שעוד יהיה ולעבור הכל בשלום. מי שזכה להבין את הרעיון הזה, קנה את חירותו הנצחית.

את  ט"ו בשבט קבעו חז"ל כראש השנה לאילנות, ובכך גילו לנו דרך לעבור גשר צר. משום שדווקא כעת בשלהי חורף שעה שהעצים יבשים, מתגלה בעצם, שממש עכשיו מתחילה בפנימיותם חנטה והתחדשות. האדם משול לעץ השדה, וגם לבלובו והצלחתו נעשים דווקא בתקופות יובש וחידלון.  כאשר נוטלים את פירות העץ, מברכים עליהם ומודים על הניסים של פריחת הפרי ויבול הארץ ומתפללים להצלחתו, עוברים כך את השלב המשמעותי ביותר לקראת פריחה חדשה, וכך גם האדם בזמניו הרגישים, אמור להתחבא בזרועות האמונה ומשם לצאת ולפרוח בשירה חדשה.

 

 

 

 

 

פרשת בשלח – שירה חדשה שבחו גאולים

יענק'ל אברך ממוצע היה, עד ליום בו החליט דודו העשיר, להפוך אותו לאיש אמיד. הדוד לא הסתפק בהבטחות, ותקופה קצרה לאחר שמכתבו המפתיע בצבץ תחת לדלת, הופיע גם הוא בכבודו ובעצמו. במוחו החריף, קלט יענק'ל את סודות המסחר, ובתקופה קצרה נהירין היו לפניו שבילי המקח וממכר כסמטאות עירו. משנוכח הדוד, שבר סמכא לפניו, העביר לידיו את סמכויות העסק. יענק'ל הפך לסוחר של ממש, קנה ומכר והגדיל רכוש, שמו הטוב הילך לפניו בעולם המסחר.

ואז, בעיצומה של התנופה, הסתבכו לפתע העניינים. טעות קטנה בחישוב, זמן גורלי עד שהובחנה הטעות, וכבר דהר כדור החובות במורד הר ההצלחה התלול. יענק'ל הבין שנקלע למצוקה אמיתית, כברירה אחרונה החליט לפנות לעזרת דודו העשיר.

בחלומותיו הגרועים לא חלם להיתקל במענה שכזה. בין לילה הפך הדוד הנדיב לאיש זר. אימת פשיטת הרגל לא הניחה לו להתפלש בביצת העלבון, הוא ידע, אם לא יימצא הפתרון, חייו אינם חיים. בצר לו פנה לבית הכנסת ופתח ספר תהילים. כעבור שעה בבכי ותפלה מלב נשבר, שב למשרדו. מחשבותיו התבהרו, והנתונים הצטרפו כעת לתמונה בהירה הרבה יותר. עיון נוסף בחישובים פתח לפניו דרך חדשה, ישרה ומפוכחת הרבה יותר. כעבור תקופה קצרה שב העסק למסלולו היציב.

המכתב שקידם את פניו באותו בוקר, ניתץ את חייו במכה אחת. מנהל הבנק הודיע שם חד משמעית על מצב בלתי נסבל. המחאות חזרו, וסכומים אדירים שהתגלו כבלתי קיימים, לא רק שבלעו את חשבונו, גם את הבנק הם סיבכו באופן משמעותי. הוא דרש התייצבות מיידית בלשכה. יענק'ל צעד אל הבנק בברכיים כושלות. בדמיונו נפרד כבר מהכל, מהבית, מהרכוש, מהמעמד, וכמעט שגם מהחיים.

על סף לשכת המנהל עמד יענק'ל משפשף את עיניו בתמהון, התמונה נראתה הזויה בהחלט. אם עיניו אינן משטות בו, הרי שדודו העשיר יושב שם ממתיק דברים עם המנהל. 'שלום עליכם ר' יענק'ל' הריע המנהל בקול צוהל, 'בואו היכנסו'. יענק'ל כבר משוכנע היה שדעתו נטרפה מחמת צער, 'מה למען השם מתרחש כאן' – מלמל לעצמו. 'שב שב יקירי' הניח הדוד יד מעודדת על כתפו, 'תיכף תבין הכל'…

'רציתי שתלמד כמה דברים' סיים הדוד את דבריו המפתיעים. 'ראשית, ידעתי שכל עוד לא תכניס את ראשך בנבכי המסחר, לעולם לא תהיה סוחר. שום דבר לא יכול היה לגרום לך לפתוח אפיקים חדשים, וללמוד את משמעות המשא ומתן, כמו פשיטת רגל. רק כך מימשת באמת את כל מה שלמדת. שנית, רציתי שתבין שמסחר עושים מתוך קור רוח. כמו שכעת למדת להכיר שאני כאן תמיד, עומד ותומך, מודע לכל ומונח היטב בעניינים. וכעת יודע אתה שלשווא דאגת. כך תמיד בכל מצב שתקלע אליו, תדע, שבמסחר אין מקום לפחד. עליך להתרכז בנתונים שלפניך, הפחד רק מפריע לך לייצב את המצב, צעד קדימה מתוך אמונה ובטחון…'

 

סיפורי גאולת מצרים מעוררים התפעלות עצומה. בפעם היחידה בהיסטוריה הסיר הבורא את הלוט לגמרי מעל פני העולם הטבעי, וגילה שהכל מתנהל תמיד בהשגחה וניסים. ביציאת מצרים חשף השי"ת את ידו הגדולה, והראה לעמו פנים של חסד ורחמים, הנהגה מופלאה זו הגיעה לשיאה בקריעת ים סוף, השי"ת אחז אז את הטבע על כל חוקיו, וקימט אותו עבור עמו החביב. הוא הפגיש את הטבע עם ההשגחה, והראה לכולם מי כאן בעל הבית. עד לרגע שקרסו חומות המים על צבא מצרים, עוד שאג אליל הטבע 'ארדוף אשיג', השי"ת נתן לו לבטא את כוחו עד כלות, ואז הופיע באחת הנס, והטבע התפורר לאבק דק.

ובכל זאת אי אפשר שלא לתמוה. אם החליט הבורא לבטל עבור עם ישראל את כל חוקי הטבע, ולהוציא אותם מתחת ממשלת מצרים. וכי לא יכול היה לחסוך מהם את הפחד הנורא שחוו עד לרגע קריעת הים. הלא עד שלא ראו ישראל את גופות המצרים ורכושם על שפת הים, עוד לא בטוחים היו שאכן ניצלו. יכולים היינו להבין שישנם זמנים של הסתרה, ואז מכסה הבורא את עין ההשגחה ומניח לפחד לשלוט בעולם בכדי לנסות את ישראל. אך ביציאת מצרים הייתה ההנהגה דווקא של התגלות החסד והרחמים, ומה מקום יש לה להסתרה שכזו בעיצומה של גאולה פלאית וגלויה כל כך.

 

קריעת הים – להכניס את האורות למציאות החיים

אכן כן, ביציאת מצרים האירו עלינו מוחין נוראים, היינו באורות, הקיפו אותנו עננים של כבוד, והגאולה האירה את מלא האופק. אך עדיין בלתי אפשרי היה שנחיה את הגאולה במציאות בה אנו חיים היום. בכדי שיציאת מצרים תהיה נצחית ותחדור לעומק עולם המעשה, מוכרחים היינו לעבור את ים סוף.

בקריעת ים סוף התרחשו כמה דברים. ראשית היתה זו קריעת ים החכמה, כלומר – על הים נבקעו מעיינות החכמה והפכו למשהו מציאותי, הפחד והאימה שתקפו אותנו שם על שפת הים, כשמאחור דהרו אדירי כוחות הגוף, ומלפנים הראה הים פנים של זעף, האימה הזו הכריחה את עם ישראל להפוך את המוחין והאורות של יציאת מצרים לכסף מזומן. רק אז נקרע ים החכמה וחדר אל מציאות החיים. כי רק אז חווינו מהו פחד ואיך גם שם נמצא השם.

אז גם למדנו, שבשום מצב אסור לאבד עשתונות, משום שמאחורי הקלעים נמצא תמיד השי"ת, והוא זה שתכנן את כל ההצגה הזו. יש לו מטרה ברורה, הוא מעוניין שאנו נפתח באמת את שבילי השכל, נכניס את הראש בתורה שקיבלנו, ונתחיל להשתמש עם כל זה למעשה. ואת זה – הוא יודע, לא נוכל לעשות בלי לחוות מהו פחד, ומהו סוף. כי בכדי להפוך את התורה למשהו מוחשי וקיים, מוכרחים להכניס את המחשבה בסוגיית האמונה. זה לא רעיון או ווארט נאה, זו סוגיה שנלמדת על הבשר החי.

אך היום אנו כבר יודעים, שאת ים החיים צריכים לצלוח מתוך שמחה, ובשיר הלל והודאה. כי השי"ת לא רק שמושיע לבסוף, אלא הוא בעצמו זה שמלווה אותנו במבואות האפלים, הוא ולא אחר.

 

קריעת ים ההסתרה

הפחד על שפת הים דורש מאיתנו להעמיק ולחשוב, להתבונן ולחפש עצה ודרך בספרי הצדיקים. נכון. אבל איך יתכן בכלל שנבין משהו מדבריהם הקדושים, איך נוכל לפתוח בכלל את סוגיית האמונה, הלא אין לנו דעת, אנו בגלות והסתרה.

התשובה נעוצה בסוד קריעת ים סוף, כפי שאיך שמסביר זאת רביז"ל (ליקו"ת סי' ח'). בגלות מצרים היו רבבות נפשות ישראל וניצוצות הקדושה, בלועים ושבויים בקרבה של הקליפה. זה מה שגרם שלא היתה להם דעת, ולכן הם גם לא היו מסוגלים להתפלל תפילה ראויה.

רבינו מגלה שיש צדיק בעל כח גדול, שיש לו בחינת 'מטה עוז', כלומר – כח של עזות דקדושה, עימו הוא מסוגל לכפר ולמחול עוונות. עם הכח הזה הוציא משה את ישראל מתוך קליפת מצרים, הוא תחב כביכול את מטהו בגרונה של מצרים, והכריח אותה להקיא את כל הטוב של נפשות ישראל שבלעה.

זה מה שאירע בקריעת הים. קודם לכן לא היו ישראל מסוגלים לחצות את הים, ההסתרה היתה מוחלטת. ואז קרע משה את ים ההסתרה, ואנו מצאנו בו דרך. ואז חזרה גם הדעת שהיתה עד כה בלועה במעי מצרים להאיר, ואנו מסוגלים היינו לשמוע תוכחה ראויה, כלומר – לקבל מחשבות טובות ונכונות, ולהתעורר באופן נכון לתשובה.

כך קורה גם אצל כל אדם, העוונות יוצרים הסתרה, והקליפה בולעת את הדעת עד שבלתי אפשרי למצוא דרך בים המחשבות הרעות. הצדיק שיש לו מטה עוז, מכפר ומתקן את העוונות, וקורע במטה עוזו את מסך ההסתרה, וכך מחזיר לאדם את דעתו, ופותח לו דרך בים המחשבות והבלבולים. זה מה שקורה באומן בקיבוץ הקדוש, לכן חשוב כל כך לנסוע לשם בראש השנה.

ובבחינה מסוימת יש משהו מזה גם כעת בט"ו בשבט, בר"ה לאילן. כעת חונטים האילנות ומתחדשים. כי הנפשות והניצוצות מתחילות להיכנס בפירות. וכל זה נעשה בכח המטה עוז של הצדיק, הקורע את בטן הקליפה, ורבבות ניצוצות קדושים יוצאים משם בקול רינה ושירה, והם מתעלים ונכנסים בפירות ומתחילים להיתקן.

ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן, אך גם יום התחדשות עבורנו. שנתחיל להאמין בפעולה העצומה של כל ברכה ופעולה טובה, ונחדש את עבודת העלאת חלקי הטוב שבבריאה. כשרואים את ההתחדשות שיש בפירות נזכרים בפעולה שעושה עימנו הצדיק, המחלץ את נפשנו מבטן הקליפות והרע, ופותח לנו דרך בים ההסתרה. כעת כשנשמע את פרשת קריעת הים, נרגיש באמת איך גם אנו חוצים אותו בשיר וקול תודה.

פרשת בשלח – למצוא תווים לשירה חדשה

בלב כל אדם מתנגן שיר, ניגון של אמת המכיל את תמצית נקודת הנפש. חומות של קושיות מסתירות את אותו ניגון, היש דרך לשוב ולשורר אותו מחדש…

אף אחד בעיר המלוכה לא יכול היה להסביר את הצעד המוזר הזה. המלך בכבודו ובעצמו, כך אומרים, ציווה לערוך את אימוני הקרב, דווקא תחת חלונות ארמונה של ביתו היחידה. הבת, רחמנות, נתקפה בבהלה נוראה. בוקר אחד הקיצה אל תוך מלחמה, שאגות קרב וקולות נפץ. בבהלתה נטשה את חדרה, נסה על נפשה בצעקה: אבא! אבא! הצל! הצל! רק כשמשרתי הארמון הבטיחו לה שהמקום שמור ומוגן. שבה אליה רוחה.

את מה שהתנהל מאחורי הקלעים ידעו מתי מספר. המלך הוא שערך את התוכנית כולה כמוצא אחרון להבראת ביתו היחידה. זה תקופה שהבת מתכחשת לאביה. מאומה לא חסר בבית המלך, מעולם לא נזקקה לבקש דבר מה, לשונה כמעת שלא ידעה להגות את המילה 'אבא'. שקועה היתה בעצמה, ורק פניה הנפולות העידו על בדידותה. משכלו כל הקיצים. מצא המלך כמוצא אחרון את סם הרפואה, ביצירת הפחדה מדומה. הפחד והאימה שיעוררו רגשי התודה על ההצלה, ירפאו אותה, יעניקו לה מחדש את תחושת ביטחון וסמיכה בצל האב הגדול.

***

המשל הזה מובא במדרש בכדי להסביר את הטעם לאימה והפחד שליוו את נס קריעת הים. בני ישראל יוצאים ממצרים, בורא העולם חושף את אהבתו נעדרת הגבולות לבניו האהובים. מכריז כנגד כל עם ולשון 'בני הם' 'בני בכורי'. והנה, דווקא על סף חציית גבולות איתני הטבע והגלות. דומה כאילו נטש האב הגדול את בניו. מלפנים רוגש הים, מאחור ניתך מטר חיצי מצריים, מהצד סוגר המדבר. וכי לא יכול היה הכל יכול, להמשיך את רצף הניסים, ולהעביר אותנו בין קרעי ים סוף גם בלי הפחד. את התשובה העניק לנו המדרש במשל. הפחד שנלווה לקריעת הים, שימש כגלולת רפואה לחולי הנפש העמוק שאיבן את נפשותנו ולא הניח לנו לקרוא בשם השם. לשיר להודות ולשאת עיניים למעלה.

'הראיני את מראיך, השמעיני את קולך'. מבקש האב הרחום 'השמיעני' תתפלל, תבקש, תכיר בהשגחתי. ההתרפקות בזרועות האמונה וההשגחה, שבאה בעקבות האימה והפחד שקדמו לנס קריעת הים, היוותה את עיקר הנס והפלא שבכל סדר הגאולה. הפחד הוא שהיקנה לנו את ההכרה המחודשת במי שהיה ויהיה 'עזרת אבותינו' מאז ומעולם. השירה החדשה ששיבחו הגאולים, ה'ויאמינו בהשם', נולדו דווקא מתוך מה שנדמה בהתחלה כנטישה והתעלמות מוחלטת.

שירת תמצית הנפש

שיר האמונה שהתנגן על שפת הים, מתנגן גם היום בליבו של כל יהודי. בעומק הנפש חבוי ניגון נעים של אמונה. מין תפילה חרישית, תהילה שקטה שהנפש עורכת ועונה. זוהי האמת התמימה, נקודת הלב, והביטול המתוק אל האמת.

הניגון הזה, אצל רוב בני אדם נסתר הוא. הכחשות והסתרות מעיבים עליו. צלקות והעמדות פנים, קשיחות ורוח נכאים. מבקשת הנפש להתרפק בגעגועים על אביה שבשמים, ורוח זרה של נכאות אופפת אותה, מכבידה בקושיות ובלבולים. תחת השבחים עולות טענות, במקום געגועים מבצבצים כעסים, והבת היחידה הכלואה בפנים, איננה מוצאת את הכלי לנגן עליו את ניגונה.

האם שייך שיפרוץ הניגון החוצה, היש דרך לשוב אל חיק אבא.

התשובה מצויה בתוכינו. ישראל מכונים 'עבריים' על שם היכולת הטבועה בהם, להתעלות אל מעבר לכבידות הקושיות (עיין לקו"מ סי' ס"ד). את כוחם המיוחד שואבים הם מרוח הניגון של האמונה. הניגון הוא אמצעי ההתקשרות העיקרי בין האדם לבוראו (לקו"מ סי' כ"ז). כה גדול כוחו של ניגון, שמסוגל הוא לקשר את הלב מכל מקום בו יימצא. 'אכן רוח הוא באנוש' ואפילו בשעה ש'ליבו בל עימו', יכול הניגון להשיב את האדם אל גאולת נפשו, להזכיר לו שהשי"ת סובב וממלא את הכל.

הניגון כרפואת הנפש

עומדות רגלינו בעיצומם של ימי תיקון ורפואה לתחלואי הנשמה. בימי השובבי"ם עמלים כלל ישראל בדרכי התשובה להסיר מסכים ומחיצות בין הנפשות לאב הרחום. התכלית אליה אנו שואפים כעת היא, לשוב ולשמוע את ניגון האמונה, לצעוד חזרה אל אור הנשמה, לחדש את ההיכרות עם האב הרחום והשגחתו התמידית.

ניגון האמונה הוא המרכיב החיוני ביותר בעולמנו. הניגון הוא הנשמה הפועמת בכל המעשים. התורה והתפלה,עשיית המצוות והאמונה, כל אלו עלולים להיות נעדרי חיים וקרבת השם, אם יחסר מהם הניגון.

הצדיקים עוסקים תמיד ברפואת נפשות ישראל. סמי הרפואה שהם רוקחים מכונים 'ניגון' ('ואני רופא אותה' עיין סיפורי מעשיות בסוף). רפואת נפשנו גנוזה בדברי רבינו. כשנקבל את דבריו ודרכיו הקדושים, יתנגן בנו ניגונו הנפלא, שירה חדשה מאותו שיר נפלא שיתער לעתיד (לקו"ת סי' ח'). מכאן נשאב כח להחזיק מעמד בכל מצב, שום תוכחה לא תבאיש את רחינו. כך ימצא הניגון שבתוכנו  מסילות בכל דיבור של קדושה. הוא שישיב אותנו אל הזכרון המתוק והחי של הדבקות בא-ל חי. כשהניגון של האמונה מתנגן בלב, יכולים לשמוע את נעימת הדבקות של חצות המתנגנת על כינורו של דוד. השפתיים יכולות לחוש מתיקות בדף גמרא, טעמו של תיקון הכללי, ורגש חי בכל ברכה ותפילה.

אבל לא תמיד מתנגן הניגון על אפיקי הדבקות וההצלחה. לפעמים יורד הניגון, צולל אל תהומות הפחד והשכחה. בזמנים הללו, כשנדמה כאילו נעלם הניגון, יש לזכור: הניגון מטבעו עולה ויורד. אי אפשר לו להתנגן בעליה בלתי פוסקת, להתמיד על אותם תווים. בהכרח יורד הניגון ועולה. ואם עושה האדם את המעט שיכול, הירידה כמו העליה עושה את דרכו לניגון. האב הרחום מוכרח לפעמים להביא את ביתו היחידה למצבי פחד ואימה, רק כך נתעורר מתרדמה של התנכרות, נרענן את הרוח מקפאון של חכמות מדומות, ונחדש בלב את התמימות.

הירידה, הפחד והדאגה האופפות את הנפש בכל יום, הם שישיבו אותנו לשיר החדש. את הסוד הזה יכול כל אדם להכיר רק בינו לבין עצמו, מתוך מה שעובר עליו. לפעמים אין דרך להחזיר לנפש את יכולת התחושה, לחדש בה את ניגונה, אלא על ידי ירידה. הפחד הנורא שנשף בעורפם של יוצאי מצריים, הוא שהוליד בהם את שירת הים. הפחד והחושך האופף אותנו, הוא שמעורר בקרבנו ניגון מחודש.

אם נזכור שאל הפחד והירידה, הבלבול והתהייה, השליך אותנו האב הרחום המעוניין באמת בטובתנו. נזכה, ודווקא מתוך הירידות נשוב אל הניגון אליו נכספנו. שבת שירה היא זמן לחדש בלב את הניגון והשיר שיתער לעתיד. ניגון של אמונה ויראת השם טהורה.

פרשת בשלח – לצלוח בשלום אוקיאנוס

מחשבות עלולות להוציא אדם מדעתו. מחשבות עשויות גם לרומם לפסגות דעת ואמונה טהורה. מחשבה זו מלחמה לא פשוטה. הנצחון בקריעת הים.

כמו מגדל קלפים קורס, זהו הדימוי שהצמידו הבריות למפולת שפקדה את שורת התאגידים בבעלותו של איש העסקים הממולח. הבעלים גופו, האיש הממולח והמפוכח מצא את עצמו במקום אליו לא חלם להתדרדר אי פעם. פשיטת רגל עוד לא היתה כאן, אך מפולת חמורה בהחלט.

יותר מכל איימו למוטט אותו המחשבות. הן טרדו אותו יומם וליל. הרבה יותר מכל נושיו הרבים. הוא מצא את עצמו מתהלך כסהרורי. אינו מסוגל לפתוח ספר. להתרכז בתפילה, לחשוב כראוי. כשהכל החל להראות סימני קריסה, הגיעה לפתע הצעה מעניינת. הוא הבין, כאן מוכרחים להצליח, אהיה חייב לפעול כראוי, גם אם אינני כזה. זהו סיכוי אחרון.

ואז באה התפילה. שום מוצא אחר לא היה. הוא פשוט ביקש במילים פשוטות, קפואות ומיוסרות. 'אבא, תן לי טיפה אור, בהירות. יותר אינני יכול'. הישועה לא נחתה משמים. אך דיבורים נוספים שכאלו פתחו בלב הבהול צוהר. מחשבות חדשות הופיעו, ועימן התיישבה מעט הדעת. את הצעד המשמעותי הוא עשה מתוך שיקול דעת של הימים הטובים. מתוך בהירות.

***

השבוע התרחש הבלתי ייאמן. יצאנו ממצרים. מאחורינו ממלכת עריצים קורסת, מלפנים מדבר שומם. עמוד אש וענן מפלסים לנו דרך, וענני הכבוד מקיפים מסביב. ממצרים נמלטנו, אך לעת עתה רק כמעט. שלושה ימים לאחר מכן, החל המרדף. בנו עצמינו, לא יכולו הטמאים לגעת. אך החיצים האכזריים נורו לעברינו.

את מצרים הגלותית הותיר כל יהודי מאחוריו, שעה שבשורת הגאולה צוותה עליו לנטוש עם שחר את ארץ הגלות. מצרים וקגלסיה נותרו מאחור, אך החיצים המצריים, המשוכים בסמים מרים של מחשבות רעות, גלותיות ומשעבדות, עודם רודפים. למחשבה כח עצום, לטוב ולמוטב. כה גדול כוחן של מחשבות, שאפילו היהודי הנגאל המצוי מחוץ לחומות מצרים, עלול חרף חירותו החומרית, להמשיך ולחוות גלות בחדרי מוחו.

מלחמת מוחות

המחשבה עיקר האדם. במקום זה הוא מבלה רוב יומו. שם שרוי רובו וכולו. והמחשבה רחבה לאין שיעור, כמו אוקיאנוס עצום, עיתים סוער זועף, עיתים נוח ושליו. אך אף בר דעת לא יכניס את עצמו לתוככי אוקיאנוס סתם כך, ללא ספינה. המחשבות מקיפות אותנו תמיד, בלימוד התורה, בעיצומה של תפילה. בלכתך בדרך, בשבתך, בקומך ובכל רגע. מחשבות עלולות להוציא אדם מדעתו. מחשבות עשויות גם לרומם לפסגות דעת ואמונה טהורה. מחשבה זו מלחמה לא פשוטה.

צדיקים חיים כאן בעולם, אך הם אינם כאן. שרויים הם בעולם טהור, אמיתי ומקושר, של מחשבות טובות. מטיילים בהיכלות זוהרים של אמונה, השגחה, דבקות והשגה. לכל יהודי חלק בגן עדן המחשבה. צריך רק להתעורר ולהכנס לשם. אך לשם כך מוכרחים להשיג ספינה ראויה.

על מנת לצלוח בשלום את אוקיאנוס המחשבות, ואף לשייט עליו בשלווה של אמונה והתקשרות, יש למצוא צמצום כלשהו. רעיון אמיתי, מחשבה של אמונה והתפעלות מגדולת הבורא. ספינת מחשבה בטוחה שתוביל את השכל בישוב הדעת על פני הגלים. אדם בעולם ללא ספינה, מוצא את עצמו מהר מאוד, מיטלטל וצולל במים אדירים של דאגות, כעסים, פחדים והבלים. התקרבות לצדיקים, פותחת בפני האדם את שערי החיים. הצדיקים מכניסים את מבקשי דעתם בתוך צמצום טהור ונקי של מחשבות טובות. אדם מתחיל להשתמש בשכלו באופן הישר והראוי. מוצא בכל דבר את הטוב, רואה בכל מקום חסדים, ופותח את פיו תמיד ב'שירה חדשה'. כך מתנהלים חייו של הדבק באור התורה.

השאלה הגדולה היא, מה יהיה עלינו, האנשים המבקשים את דרכם אל ספינת התורה והטהרה. ממצרים כאמור, יצאנו. אך אל הגאולה גופה טרם נכנסנו. חיצי המחשבות מרעילים את השכל מאיימים להטביע אותנו במים אדירים.

הגאולה האמיתית של אבותינו מגלות מצרים, התרחשה על הים. שם, רגע לפני שסוסי פרעה, רכבו ופרשיו השיגו אותם. הבזיקה באור יקרות התגלות אלוקית עצומה, כמו זו של מתן תורה. קריעת ים סוף היא הפצעתה הראשונית של קבלת תורה (זה"ק ולקו"ה בכ"מ). עד לרגע בו נקרע הים, שלטו המצריים על ישראל, אם לא על גופותיהם, בהחלט על מחשבותיהם. קריעת הים האירה את קדושת ישראל בשורשה. ושם, על הים, נכנסנו למעשה בשערי הקדושה.

קריעת הים פרטית 

כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו פעמים רבות במצב של קודם קריעת הים. הבה נראה איך נהגו אבותינו בעת כזו.

שאלות רבות יכולות היו להשאל מול שצף הגלים, ואימת מצהלות סוסי הרודפים. מה טעם יש להוציא אותנו ממצרים באותות ומופתים, אם שלושה ימים אחר כך, שוב אנו מאויימים בטביעה או הרג. אולם אבותינו בחרו שלא לשאול אף אחת מכל אותן שאלות עצומות. הם כן פתחו פה ושאגו, צעקו והתחננו לישועה. ואז, דווקא כשלא שאלו שאלות, רק קפצו פנימה באמונה ובטחון, הופיע הנס.

קריעת ים סוף זהו הנס הנצרך ביותר עבורנו. התגלות, הבזק של דעת. גם בתוך סער שוצף של מחשבות ודאגות, יכולה מחשבה אחת בהירה, הכרה של אמונה, לחולל נפלאות. הנס העצום של ים סוף, היתה התגלות הדעת שהפציעה והאירה שם לכל אדם, גם לשפחה. הנס העצום היה העובדה שכל יהודי יכול היה להכנס אל ים החכמה ללא חשש טביעה, בגלי המחשבות והבלבולים. והנס הזה מתרחש גם היום בתורתם של הצדיקים.

כעת, כשעומדות הרגליים בגדה השניה. יש להיזהר שלא לשוב חלילה על המצב הקודם של טרם קריעת הים. לשם כך מוכרחים להיצמד מיד להודיה. על שפת הים אמרו ישראל שירה. רק שירה והודיה תוכל לשמר בנו את בהירות האמונה.