פוסטים

כוונות קריאת שמע – פרק ב'

בס"ד

זיהינו את מקומה של קריאת שמע בתפילה כשלב ההכנה המאפשר את הייחוד שהוא תכלית התפילה. למדנו שבקריאת שמע 'מולידים' וממשיכים את המוחין שהם התנאי לקיומו של הייחוד. כעת נתפנה לסקור הבדלים ושינויים שיש בין קריאות שמע שנקראות במשך היום. שינויים אלו המושפעים מגורמים מגוונים משמשים יסוד להבנת כללים חשובים בקבלה.

על פי דרכנו הבינונו שבקריאת שמע מובאים המוחין שיאפשרו את הייחוד. כלומר, במצווה זו אנו מושכים אלינו דעת והשגת אלוקות במידה שתאפשר לייחד עלינו את שמו הגדול, להכיר בבהירות בנוכחותו המוחלטת והיחידה, ובכך לגרום אף למידות העליונות להתמזג לטובת הנבראים ולהמשכתן של נשמות חדשות והשפעות נפלאות. מובן אם כן שבסביבתה של כל קריאת שמע תימצא בהכרח נקודת ייחוד. נסביר: את הזמן ברא הקדוש ברוך הוא כדי שישמש בסיס לכינונם של חיים ארציים בזה העולם. עשרים וארבע שעות הם פרק הזמן שהוקדש לכל מחזור שכזה. העולם מתקיים על בסיס ימים שהופכים לשבועות לחודשים ולשנים. יחידת הזמן הקרויה 'יום' מגלמת את מחזור החיים השלם בזעיר אנפין. בכתובים ובמאמרי חז"ל אנו מוצאים לכך התייחסויות רבות: "היום אם בקולו תשמעו". "בני, אני היום ילדיתיך". "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". יום הוא יקום קטן, בריאה פני עצמה. ולכן אנו מוצאים את שלוש התפילות חוזרות על עצמן מדי יום. הן לא חוזרות על עצמן – העולם הוא שחוזר על עצמו.

בכל יקום-יומי שכזה חייבות להימצא 'נקודות השקה' באמצעותן תתחבר המציאות הגשמית הנפרדת אל האחדות הפשוט של הבורא, כדי לקבל תזונה וחיות חדשה. נקודות אלו הן למעשה רגעי הייחוד, אנו נכנה אותן 'נקודות ייחוד'. לאורכו של כל יום קבועות מספר נקודות ייחוד, בדרך כלל מיוסדת סביבן תפילה, כך זה בכל אחת מג' תפילות שתיקנו אבותינו הקדושים; בשחר, בשעת המנחה ובערב. נקודת ייחוד נוספת קבועה בחצות לילה, והיא אינה כרוכה בתפילה. ישנם ייחודים נוספים אך די לנו בזה לעת עתה. קריאת שמע אמורה אם כן להימצא בסמיכות לנקודות הייחוד, אך כשנתבונן נגלה שלא בכל המקרים זה כך. בתפילת מנחה למשל, איננו קוראים את שמע, מדוע? בשחרית לעומת זאת נקראת 'שמע' פעמיים, מה טעם?

ארבע עונות היום

ארבעה פעמים ביום קוראים את שמע. פעמיים בשחרית – בקורבנות ובברכת 'יוצר אור'. פעם בערבית ופעם נוספת על המיטה. בכל הפעמים הללו עניינה של מצוות קריאת שמע זהה. גם התוצאה זהה, ובכל זאת השינויים רבים כפי שנחזה. אחראים לכך מספר גורמים.

אחד הגורמים המשפיעים על כך קשור לאיזון שבין חסד לגבורה. העולם והאדם, דורשים חז"ל, מוטלים תמיד בין חסד לדין, ובתוך אותו עולם צריך אדם לראות עצמו "חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות…" (קדושין מ:). האיזון הוא בסיס הקיום וכך גם מבחינה גשמית. קיומנו מושתת על יסוד האיזון בין הכוחות השונים. ברוחניות החסד והדין מוגדרים בסימן מ"ה וב"ן. אלו שניים מתוך ארבעה מילויי שם הוי"ה ב"ה. באמצעות שם ב"ן נברא העולם בדין, ואילו שם מ"ה מגלם את שיתוף מידות הרחמים בדין. על פי פנימיות, שם ב"ן הוא העולם החרוב של שבירת הכלים, ושם מ"ה הוא עולם התיקון. עשרים וארבע שעות היום מחלקות ביניהן ארבע מזיגות שונות של מרכיבי חסד ודין. וכך יש לנו מדי יום ארבע עונות; בוקר, אחר הצהרים, ליל, ואחר חצות לילה. בבוקר העולם שרוי בחסד מוחלט, כדכתיב "יומם יצווה ה' חסדו". ההרכבה בעונה זו היא מ"ה דמ"ה, חסד שבחסד. אחר הצהרים נמזג בחסד גוון של דין וההרכבה היא ב"ן דמ"ה, כלומר הדין שבחסד. חציו הראשון של הלילה קרוי 'ליל', וזו העונה הקשה מכולן. הרכבתה היא תמצית הדין, ב"ן דב"ן. לאחר חצות נשבר הדין כאשר מרכיב של חסד נמזג בו, והוא נחשב מ"ה דב"ן. עונות אלו הן הרקע לכל מה שיתרחש במהלכן. ברור שרקעים אלו ישפיעו על איכויות הייחודים והפעולות הרוחניות שייעשו אז.

על פי עיקרון זה מתיישבת לנו כבר תמיהה אחת –  מדוע אין במנחה קריאת שמע. שחרית ומנחה חלים אמנם בשתי עונות שונות, אולם שתיהן משתייכות למשפחה אחת, משפחת מ"ה, שאופייה חסד. בבוקר החסד מוחלט ובשעת המנחה מזוג בו דין, אבל עדיין שתי העונות שייכות לממשלת היום. בקריאת שמע של שחרית אנו מביאים מוחין לא רק עבור תפילת השחר, בהזדמנות זו מובאים כל המוחין שידרשו לנו למשך היום כולו. הם ישהו על גבי הראש, ויכנסו לפעולה לכשידרשו. לפיכך אין צורך בקריאה חוזרת של שמע, המוחין של מנחה מצויים בעולמנו עוד משחרית. תפילת ערבית קבועה בעונת הלילה, ובסוף היום מסולקים כל מוחי ממשלת היום. איננו יכולים להיסמך אם כן על מה שהושג ביום, ויש לקרוא את שמע בשנית (שעה"כ – דרושי קריאת שמע, ג).

השלמת המוחין

מלבד איכות הזמן בו מתרחש הייחוד, ישפיע על מהותו גורם נוסף – המצב שקדם לו. יתכן עיתוי מעולה מצד עצמו אך חלש מפאת נקודת ההתחלה שלו. אין להשוות עבודה הנעשית מבראשית, ללא כל בסיס, לזו הנעשית על יסודות קודמים. כך למשל עבודת השחרית קבועה בעונה המעולה ביותר, בחסד השלם (מ"ה דמ"ה), מאידך היא חלה לאחר עונת הלילה וסילוק המוחין שבסופו. כשאנו מתחילים את עבודתנו בשחר אמתחתנו מרוקנת לחלוטין. המוחין דאמש מוצו והסתלקו. מוחי היום החדש טרם נבראו. העיתוי נעלה אך נקודת ההתחלה בסיסית ביותר. לעומת זאת עונתה של תפילת ערבית קשה, בחציו הראשון של הלילה הדין תקיף (ב"ן דב"ן), לעומת זאת, זה עתה יצאנו מעונת היום והמוחין המאירים. נמצא לכל אחת מן התפילות הללו יש מעלה וכנגדה חיסרון. אך הם אינם שתווים, משום שמעלת תפילת שחרית מצד עצמה, ואילו מעלתה של ערבית קשורה לעונה שקדמה לה.

נושא זה כרוך בעיקרון נוסף המשפיע על השינויים שבין קריאות שמע, נקרא לו 'השלמת המוחין'. הדברים יסייעו לנו גם בפענוח השאלה השנייה שהזכרנו – מדוע קוראים את שמע פעמיים בשחרית. מדרגות רוחניות נרכשות בזו אחר זו, בשלבים. כדי להשיג 'מוחין' במדרגה מסוימת יש להשלים קודם לכן את רכישתן של המדרגות הקודמות לה. אי אפשר 'לדלג' לקומה גבוהה יותר בטרם הושלמה השגתה של הקומה הנמוכה. לפיכך שלב חיוני בכוונות קריאת שמע מוקדש להשלמה. לדידן הכוונה להשלמת מוחי הקטנות. צִיַּנּוּ שפעולתה של מצוות קריאת שמע זהה בכל אחת מארבע הקריאות, תמיד התוצאה היא הבאת מוחין דגדלות. אולם הדרך אל היעד והצורה בה תושג התוצאה, משתנים. כאשר אנו מעוניינים להשיג או לרכוש דבר מה, עלינו לברר כמה משאבים, הון וכדומה, יש בידינו כדי להתחיל לפעול עימם להשגת המטרה. ככל שהבסיס יימצא בנקודה גבוהה ובשלה יותר, כך תידרש פחות השלמה וממילא כוחות רבים יותר יהיו פנויים למען המטרה. ככל שהעונה של קריאת שמע בשלה יותר, כך המוחין שיושגו באמצעותה יבואו ממקום נעלה יותר, ממילא אף הייחוד שהם יאפשרו יהיה שלם יותר. עיקרון זה עומד בבסיס ההבדלים שבין קריאות שמע והתפילות השונות. לפיו נוכל להבין את הצורך בקריאת שמע של קורבנות (שם, דרוש ד).

מנהג וותיקין

זמן שחרית הוא המעולה שבזמנים, אבל נקודת ההתחלה בעת הזו היא הנמוכה ביותר. בשפת קבלה ייאמר שיש אז לזעיר אנפין מוחין דקטנות פנימיים מצד אימא בלבד (על הגדרה זו ומושגים נוספים נרחיב אי"ה בפרק בפני עצמו). כדי להגיע למקום ממנו ניתן יהיה לפעול להבאתם של מוחין דגדלות, נדרשת עבודה כפולה. אי אפשר להשלים מדרגות חסרות רבות כל כך בבת אחת. לפיכך אנו קוראים את שמע פעמיים. הקריאה שבקורבנות נועדה להקדים ולהעניק בסיס כלשהו לפעולה שתיעשה בקריאה של 'יוצר אור'. נושא זה שופך אור על מנהג וותיקין. וכך מלמד האר"י: הוותיקין שהתפללו תפילתן עם הנץ החמה, לא נהגו לקרוא את שמע בקרבנות, הם הסתפקו בקריאה של 'יוצר'. זאת משום שכל הטעם לקריאה הכפולה הוא מפני שאנו מתפללים את שחרית כאשר היום בתוקפו והלילה נמוג זה מכבר. עד לפנות בוקר עדיין מאירים המוחין שהושגו אמש, אולם בעלות השחר הם מסתלקים. וותיקין שהסמיכו תפילתם לזריחה וקראו את שמע קודם הזריחה, פעלו בעולם בו ניכרים עדיין רשימו של מוחין דאמש. הם ביססו את עבודתם על סמך המוחין שאך כעת הסתלקו, לפיכך די היה להם בקריאה אחת. אולם מי שמאחר את תפילתו, אינו יכול להסתמך על אור שנגנז זה מכבר, עליו להתחיל מבראשית. דרושות לו מדרגות מוחין רבות מכדי שניתן יהיה להביאן בפעולה אחת, ויש לעשות זאת פעמיים, בשתי פעולות. כיום גם מתפללי וותיקין יקראו את שמע פעמיים, והרח"ו מעיד על מורו האר"י שגם הוא נהג כן. הוא מנמק זאת בתנאי נוסף הדרוש כדי להסתפק בקריאה יחידה. על המתפלל להיות "חסיד גמור" שכוונתו ומחשבתו יהיו מסוגלים להחזיק את המוחין המסולקים ולהשתמש באורם. אנן יתמי דיתמי רחוקים ממעלות החסידים, דרושות לנו אפוא שתי קריאות שמע, כולא האי ולוואי נזכה (שם, דרוש ג).

מ"ה וב"ן – ישנם ארבעה אופנים שונים בהם ניתן למלא את שם הוי"ה ב"ה. הם נקראים על שם הגימטרייה שהם יוצרים; ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. באופן כללי השניים האחרונים, מ"ה וב"ן, מייצגים את מימד הזמן, ואת המיזוג של חסד ודין. מ"ה הוא החסד וב"ן הוא דין. לכל אחד מהם בעצמו שני צדדים, האחד נוטה לחסד וכנגדו הדין. כך שהחסד והדין מורכבים מחסד ודין פרטיים. שילובי מ"ה וב"ן מסמלים את כל הצורות בהן משולבות מידת החסד והדין במציאות הרוחנית והגשמית.   

כוונות קריאת שמע – פרק א'

בס"ד

בדבריו המקדימים לדרושי כוונות קריאת שמע, מציין האר"י את העובדה שסוגיה זו מקיפה ונוגעת במגוון תחומים ונושאים של כוונה, לפיכך יסודות גדולים כנוסים בין דרושיה. אך אנו נקדיש את מאמרנו הבאים לליבונן של מגוון סוגיות העולות בקנה אחד, תומכות ונתמכות בסוגיית הקריאה היהודית "שמע ישראל".

במאמר זה נשתדל לברר את תפקידה ומעמדה של קריאת שמע בתוך התפילה. על פי דרכנו ראינו שהתפילה אינה רק אוסף פסוקים ותחינות, במקביל לאלו נעה התפילה על מסילת כוונות נסתרת, שתכליתה לחולל פעולות תיקון רוחניות. בתוך תכלית זו מיועד לקריאת שמע מקום מרכזי. על חשיבותה ביחס לשאר חלקי התפילה ניתן ללמוד מהעובדה שחז"ל מציינים אודות "רשב"י וחבריו" שאינם מפסיקים מלימוד תורה אפילו לתפילה משום "שתורתם אומנותם", ובכל זאת לקריאת שמע הם מקפידים להפסיק. 'חבריו' של רשב"י הוא לכאורה רבי יהודה הנשיא עליו מובא בגמרא שתוך כדי מסירת שיעור היה מעביר ידיו על עיניו ובשעה זו היה קורא פסוק ראשון של קריאת שמע ובכך יצא ידי חובתו (ברכות יג:).

מאי בעצם קריאת שמע?

בטרם נרד לעומקם של דברים, הבה נאזין לפשטות. קריאת שמע היא הקריאה היהודית השורשית והיסודית ביותר. זו כביכול הנוסחא הגנטית של האמונה. תמציתה של אותה נוסחא מרוכזת במילה המסכמת – "אחד". תכלית הכל היא גילויו של האחד. העולם מושתת על יסוד הריבוי. מה שמתפתח בהכרח מתרבה ומה שאינו מתרבה לקוי גם בהתפתחותו. הריבוי הוא גזירת הקיום אך מאידך הוא מאפיל על הדבר היקר ביותר בעולם – האחד. הרבים מסתירים את האחד. ככל שאדם נעשה מודע יותר לסביבתו ומכיר פנים רבות יותר, כך קשה עליו יותר לזהות את האחד הפשוט המצוי בתוך ומעבר לכל הנמצאים. כאן מקומה של האמונה. להאמין זה להצליח להחזיק בנקודת האחדות גם בעולם עמוס ריבויים. אל היעד הזה שואפת קריאת שמע. אי אפשר בלעדיו, הוא תכלית הכל.

המילים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ממזגות את המציאות המפוצלת בין שתי הנהגות. שם הוי"ה ושם אלוקים – חסד ודין, מתאחדים כאשר האחד ויחיד מתגלה.

ייחוד עליון

תכליתה של התפילה הוא לעורר ייחוד עליון. למעשה הייחוד הוא נקודת המרכז. אליו הכל שואף, ולקראתו נעשות כל ההכנות שממלאות את כל סדר יומנו, מרכיבות את תפילותינו, ומקיפות את רוב הפעולות שאנו עושים. 'יחוד' הוא שם כולל להתחברותן של מידות עליונות כדי להיטיב עם העולם ולהחיות את הנבראים. ישנן דרגות ומעלות שונות בייחוד והדבר נגזר ממשפיעים רבים ותלוי בנסיבות מגוונות. הייחוד עליו אנו מדברים ייעשה בתפילת שמונה-עשרה, בברכת 'שים שלום'. בשעה זו אנו עתידים לעמוד בעולם האצילות. כלומר, נשמת המתפלל והעניינים שהוא פועל בהם בתפילתו, יהיו אז בעולם האצילות. כעת אנו עדיין בעולם הבריאה. בקריאת שמע עבודתנו מתמקדת בהכנה לקראת אותו ייחוד, ובפעולות שיאפשרו לעורר אותו בבוא העת. קר"ש היא אפוא הכנה לתפילת שמונה עשרה, אך מצד המעשה בקריאת שמע אנו מעוררים פעולה רוחנית נשגבת ומעולה אף יותר מזו שבשמונה עשרה. העניין יובן לאחר הקדמה.

להתהוותו של ייחוד נדרשים תנאים, והמודגש שבהם הוא 'מוחין'. כלומר שיהיו מוחין במידה ובמדרגה המספקת לייחוד. הרעיון הזה מביא אותנו להרחיב במושג 'הסתלקות המוחין'. כידוע המציאות הרוחנית מתנהגת באופן זהה לבני אדם. וכך כל הנהגה, דהיינו "פרצוף", מורכבת מראש וגוף. ייחוד יכול להיעשות רק כאשר יש להנהגה הרוחנית די מוחין. המוחין הם שפע רוחני המשפיע על המציאות וקובע את מצבה. ייחוד ייעשה רק בזמן גדלות. כאשר המוחין בקטנות ההנהגות אינן יכולות להתאחד. הקטנות מדגישה ומבצרת את ההבדלים והפירודים, רק גדלות תאפשר מיזוג והתחברות.

חורבן הבית השפיע באופן מובהק על המציאות הרוחנית, וגרם לכך שהיום לא תיתכן נוכחותם של 'מוחין' באופן קבוע. תמיד הם מסתלקים ויש ליזום את שובם מחדש. מבחינתנו משמעות הדבר היא, שאי אפשר לפעול פעולה רוחנית "מעתה ועד עולם". מוכרחים לשוב על אותה פעולה שוב ושוב יום אחר יום. בדרך כלל המצב הוא חוסר מוחין, ומציאות זו מבוטאת היטב במילים "סוכת דוד הנופלת" – השכינה הקרויה 'סוכת דוד' נראית תמיד כאילו נופלת, משום שגם לאחר שהקמנוה במעשינו הטובים, נידרש לשוב ולרוממה מחדש. הסתלקותם של המוחין והצורך להשיב אותם מדי יום לפני תפילת שמונה עשרה, הוא הרקע היסודי להבנת תוכנן של כוונות קריאת שמע.

נקודת הייחוד

אם נחפש את נקודת השיא בתפילה, זהו ללא ספק הייחוד. אבל במידה מסוימת זו כבר תוצאה. ההכנה חשובה לעיתים אף יותר מהתוצאה. כדי לאפשר ייחוד עלינו להביא לעולם 'מוחין', ומקומם הטבעי אינו כאן. המוחין הם שפע רוחני שמקורו באין סוף. אפשר להמשיל את החיים למעין השופע מאת השם יתברך ומזין את העולם. התזונה הם המוחין שיורדים לתוחלת חייו של כל נברא. מקור החיים מצוי מעל העולמות, בתחומו של האין סוף. והחיים מופיעים בתוך העולמות לאחר שהם הופכים למוחין ויורדים אל כל אחד מהנבראים או לכל אחת מההנהגות השונות.

כעת נגענו בעיקרון יסודי. הכלל אומר שכל שפע רוחני, גם אם מקורו במדרגה רוחנית מסוימת, חייב להיות מושפע מהמקור העליון ביותר, מהאין סוף. בהמשך נזדקק לכלל הזה ביתר שאת. בכל אופן, תפקידה של קריאת שמע להביא את אותו שפע רוחני הקרוי 'מוחין' בזכותו יתאפשר קיומו של הייחוד. אלא שזו בדיוק הסיבה שבקריאת שמע – הנחשבת אמצעי למטרת הייחוד בשים שלום – אנו פועלים בנקודה גבוהה יותר מזו של 'שים שלום'. בעוד ובשים שלום אנו עתידים לעורר ייחוד קוב"ה ושכינתיה, הרי שהייחוד שאנו מעוררים בקריאת שמע גבוה יותר, זהו ייחודם של "אבא ואמא". נרחיב להבהרת העניין.

האר"י מלמדנו שהעולמות מושתתים על היררכיה של אבות ובנים, עילות ועלולים. מעין מערכת צינורות שפע רוחניים, והשפע הרוחני נוזל ומשתלשל מדרגה לדרגה. כל אחת מהדרגות הללו נחשבת להנהגה בעלת מהות ומציאות משל עצמה. לכל מדרגה יש 'הורים' וגם 'צאצאים'. ההורה מאציל על הצאצא את השפע הרוחני והצאצא מעביר אותו הלאה לצאצאיו. ולכן, אין שום דרך להביא מוחין ולהגדיל את קומתה של מציאות רוחנית כלשהי מבלי לפעול זאת אצל 'ההורה'. נמצא שדווקא כאשר רצוננו לפעול במדרגות הנוגעות אלינו, אנו מוכרחים קודם להעפיל ולפעול בתחום המדרגה היותר עליונה כדי לאפשר את התגשמות הפעולה במדרגה הנמוכה יותר. בקריאת שמע אנו מעפילים לקומה עליונה יותר, ומשם מביאים שפע שיאפשר את עבודתנו במדרגות הנוגעות אלינו בתפילת שמונה עשרה.

'הורים' ו'צאצאים' בעולמות

נכתוב זאת בשפת המושגים. ההנהגה הרוחנית מתחלקת בין חמשה פרצופים והם: כתר הקרוי עתיק ואריך (לעניינינו הם ייחשבו לאחד). אבא ואימא, זעיר אנפין (להלן ז"א) ומלכות. עבודתנו מיוחסת ונוגעת לשני הפרצופים היותר נמוכים – ז"א ומלכות. זו כוונתנו בהצהרה "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה". ז"א ומלכות מיוצגים על ידי שני הביטויים היותר קוטביים, השמיים והארץ. השמיים הם מקור השפע, והארץ מקור ההולדה. מהשמיים יורד הגשם והארץ אַמוּנָה על הצמחת היבול והשפע. הייעוד הנעלה ביותר הוא לאחד בניהם, משום שבמציאות, מפרידים בין השמים והארץ כל ענייני העולם הזה. זהו משל למצב הרוחני: ענייני העולם הזה יוצרים כביכול מחיצה בין מקור ההשפעה למקור ההולדה. אדם רואה את המקום ממנו מפיקים כסף ומייצרים מזון, אבל אינו רואה מהיכן הדברים מושפעים. תכלית התפילה היא לבטל את כל ההפרעות הסביבתיות, ולהגיע אל הנקודה בה מתקפלת כל ההוויה ומצטמצמת כל המציאות בנקודת אחדותם של השמים והארץ, המשפיע והמקבל. בנקודת האמונה.

לגרום לאיחוד במציאות כה פרודה זו משימה כלל בלתי פשוטה. לשם כך דרושים "מוחין דגדלות". רק מוח גדול ורחב יכול לדלג על פני הפערים ולראות איך הכל מתמזג בנקודת האחדות. מוחין אלו יקבלו ז"א ומלכות מהפרצופים העליונים מהם, פרצופי "אבא ואמא". גם 'ההורים' לא יביאו את המוחין מעצמם, הם ידרשו להשיג זאת מההנהגה הקודמת להם וגבוהה מהם. לשם כך עליהם לעורר את רצונה של המדרגה העליונה. וכך אמורה תנועת ההתעוררות הזו להשׂתרג ולעלות מדרגה לדרגה עד נקודת ההתחלה של הבריאה ולהניע שם את הרצון העליון ביותר של האינסוף ב"ה, שיגמול לעולם בשפע חדש לגמרי, שיעשה את דרכו חזרה, מרום כל דרגין ועד המקום ממנו החלה ההתעוררות.

(על פי שעה"כ דרושי קריאת שמע).

הסתלקות המוחין –

המוח מצוי בראש והראש רוכב על הגוף. בעולם החומרי המוח מוגדר כ'אינו תדיר'. המוחין מושגים באמצעות תפילה, ובזמן בית המקדש ניתן היה לשמר את המוחין במשך כל היום כולו. לאחר החורבן הם מסתלקים מהר מאוד. זו אחת הסיבות לכך שאנו נדרשים להתפלל בכל יום מחדש. בנוגע להסתלקות המוחין מתקיים דיון בין המקובלים – האם ההסתלקות היא כפשוטו או לא. לאפשרות השנייה ההסתלקות אינה הסתלקות של ממש. המוחין שהושגו אמש לא אבדו, אלא שאנו בני האדם התקדמנו מספר צעדים ולמקום זה טרם הובאו מוחין. נראה כאילו הם הסתלקו, ולמעשה עדיין לא באו מעולם.

 

מפחד משינויים? מי שמאמין לא מפחד!

השמעתם מעודכם על פחד מפני שינויים?

ובכן, זוהי אחת הנכויות החמורות. שינויים עלולים להטיל עלינו פחד כה מצמית, שנעדיף לבלות את חיינו במקומות ובמצבים לא סימפתיים, רק כדי לחסוך מפגש עם שינוי מאיים.

החיים מורכבים מתנועות, והתנועות יוצרות בהכרח שינויים. "משנה מקום משנה מזל", פעמים שההצלחה והצמיחה תלויה בשינוי מקום. שיפור וייעול עצמי נובעים אף הם ממוכנות לעבור שינויים. מי שאינו מוכן לעבור את סף השינוי, לעולם לא יוכל לבצע ולו צעד אחד לפנים.

בחנויות המרכול העתיקות שבפאתי שכונות וותיקות, ניתן אולי עוד למצוא חנווני ישיש אחד – שריד לדור חנוונים שחלף זה מכבר משווקי העולם, האוחז בידיו בעקשנות של מי שהגיע לגבורות, עיפרון עבה עמו הוא מתעקש לערוך את החשבון לקהל לקוחותיו הממתין בחוסר סבלנות בתור. הישיש והעיפרון יכלו להתייעל אולי, ולהביא לחנות הקטנה קצב מהיר יותר שיתאים לאופי החיים בסביבה. אך לשם כך יש להיפרד מחפץ מוכר ואהוב שליווה את החיים זה שנים רבות. הדבקות בעיפרון אינה נובעת מתוך הערצה לכלי הפרימיטיבי והשביר. אף לא ממש מרגש נוסטלגי בריא. הדבקות בעיפרון – ברוב המקרים, נובעת מפחד סתום ונעלם. הפחד מפני שינויים. וכדאי הוא פחד זה, להקריב עבורו נוחות וחסכון בזמן ואנרגיות, ואולי אפילו לא מעט רווחים. צאו וראו כוחו של הרגל.

השינוי כמפתח להצלחה

השינוי מפחיד משום שהוא טומן בחובו את הלא נודע ואת חוסר הוודאות. על מנת לחולל בחיים האישיים שינוי- ויהי זה השינוי הטוב והמזמין ביותר, יש להסכים לנטוש מאחור הרגל קבוע ומוכר. הטבע האנושי מפתיע גם כאן בנטיותיו המוזרות. אדם עשוי להעדיף את המצב הכי פחות סימפתי, רק על מנת שלא להיקלע לחוסר וודאות. וזה מה שגורם לכל כך הרבה אנשים לקבור את שארית חייהם בבור ההרגלים הישנים והאומללים.

שינוי מכל סוג, מהווה סתירה חמורה לתחושת האמון. זו הסיבה שחברות ותאגידים לא ימהרו לערוך שינוי בצורת האריזה של המוצרים המוכרים – מה לא עושים על מנת לשמר את אמונו של קהל הלקוחות. שינוי עשוי לפגוע באמון, משום שהוא מערער את תחושת היציבות. מציאות קבועה נטולת אירועים חריגים ותופעות מבלתי מוכרות, יוצרת תחושת סביבה בטוחה ויציבה. שינוי מערער את היציבות הזו.

אך אם נכיר טוב יותר את השינוי. נגלה שדווקא אודות לתכונותיו המאיימות, הוא זה שעשוי לשמש מפתח לדלתות נעולות.

"מי ברא אלה"

באור כשדים, ערש פולחני האליל והעבודות הזרות. תחת שלטונו המאיים של נימרוד עובד האליל הקנאי. יושב לו נער קט, ובליבו רוגשת שאלה עצומה "מי ברא אלה". אברהם, בנו של תרח – מאמין אדוק בפסילים עשויי עץ ואבן, אינו מוצא מנוח בתפיסות העולם הרווחות. הצלמים והפסלים המרשימים הגודשים את בית אביו, אינם מניחים את דעתו בנוגע לסיבת קיום העולם. דבר מה, טמיר ונעלם צורב ברוחו הגדולה, תובע ממנו חיפוש עמוק ובלתי מתפשר.

אברהם אבינו, ראש וראשון למאמינים. הנברא עליו הציץ ונגלה בורא עולם בכבודו ובעצמו. הכיר את אלוקיו מתוך השינויים. הוא הצליח, מנקודת מבט בראשיתית לחלוטין, להסיר את הלוט מעל פניהם של העצמים החזקים והמרשימים בתבל, ולגלות מאחורי עוצמתם הטבעית את האחד והיחיד. ואת הגילוי המפעים הזה הוא חשף מתוך הסדקים שיצרו סביבו השינויים.

בתחילה, כשראה אברהם אבינו לראשונה את גלגל החמה הבוער ברקיע, סבר לתומו שזהו אדוני הארץ. השמש נראתה אז כמציאות אין בלתה. מחממת ומאירה לארץ וליושביה. מקיפה מלמעלה ומשקיפה על הכל. לפנות ערב נסדקה האמונה. הגלגל האדיר צנח אט אט אל שפולי הרקיע, מותיר אחריו חושך סמיך וצונן. על הליל האפל השתלט עד מהרה גלגל בוהק באור יקרות. הלבנה הציפה את מרחבי היקום בנוגהות אור. ואברהם סבר כעת שזהו בעל הבית בכבודו ובעצמו. גם האמונה הזו הופרכה מספר שעות מאוחר יותר, בעלות השחר. או אז, מתוך התבוננות וחיפוש, גילה אברהם אבינו את האדון היחיד. מי שהשינויים כולם סרים למשמעותו.

כמו אצל אבינו הראשון, גם בחייו הפרטיים של כל אדם, השינויים מהווים בסיס לא מבוטל לצמיחה והתקדמות. שינויים עשויים לערער תפיסות עולם מוטעות, לפתוח צהר לאמונה פנימית ואמיצה יותר. אך שינויים עלולים גם לבלבל ולהטעות. השאלה היא, האם מצאנו מעבר להם את האחד והיחיד, האדון והבעלים לכל התמורות והשינויים.

שני כדורים, פעמיים ביום

תקופת חילופי עונות נחשבת קשה ולא ממש נעימה. תחלואים שונים ומשונים פוקדים את העולם, אנשים נתפסים למצבי רוח מורכבים, והאווירה באופן כללי פחות יציבה. החולי הוא תוצאה של התערערות מצב יציב ובטוח. וכך קובעים חז"ל: שינוי – ויהיה זה אפילו שינוי לטובה, עלול לגרום לחולי ופגיעה. זו הסיבה שמעבר גם "מנווה הרעה לנווה הטובה" נחשב לפי המשנה להרעת תנאים. דוגמה מרתקת לכך אנו מוציאם בפסוק במשלי: "כל ימי עני רעים" שואלים על כך חז"ל 'והלא ישנם שבתות וימים טובים'. בימים אלו לא יתכן יהודי רעב. חזקה על יהודים טובים שלא יניחו לעני לבלות את ימי השבת והמועד ברעב ובחוסר. אלא מאי? אומרים חז"ל "שינוי ווסת תחילת חולי מעיים". גם כאן השינוי לטובה, אך התנאים עצמם נעשים גרועים יותר.

איך שומרים על יציבות בריאה גם בעיצומם של שינויים?

לאמתו של דבר כלל ישראל מחזיק ברשותו את התרופה הטובה והיעילה ביותר לשינויים מכל סוג. והוא אף מקפיד ליטול אותה פעמיים ביום. ערב וגם בוקר "פעמיים ביום שמע אומרים".

קריאת שמע, משפט המפתח של כל נשמה יהודית, נאמרת בכל יום פעמים. והפעמיים הללו מכוונות בדיוק אל הרגעים בהם מתחוללים בבריאה שינויים משמעותיים למדי. קריאת שמע של שחרית מיוסדת על הכתוב "יראוך עם שמש" ואילו זו של ערבית מבוססת על ההמשך "ולפני ירח דור דורים". לילה ויום מהווים שני עברי מתרס, נגדיים ומשונים זה מזה. פעמיים בכל יום אנו חווים את השינוי הזה. בשעה שהליל נמוג לעומת היום, ובשעה שהשמש נגנזת לטובת הירח. בפרק הזמן הזה, בו הופך העולם את עורו. עלולה להזדחל אל התודעה תחושת חוסר וודאות. התחושה הזו עלולה חלילה להפוך לפחד ואימה. אך התחושה הזו עשויה גם לפתוח צוהר להיכרות פנימית ועמוקה יותר עם בעל הבירה. משום כך, מנצלים כלל ישראל את התערערותה של מערכת הטבע ומכריזים "שמע ישראל…אחד". לאמור: השינויים כולם מתרחשים בבעלותו ובשליטתו המוחלטת של מי שאמר והיה העולם. האמונה, היא הקרקע היחידה המסוגלת לשאת ולסבול את השינויים והתמורות כולם.

 

'אמונת הייחוד' היא המפתח לחיי יציבות גם בתוככי עולם משתנה. האמונה היא המחנה המשותף היחיד המכיל בתוכו את כל תמורות הטבע בבריאה. ניתן לראות זאת בחוש. ארבע העונות למשל, נחשבות למרכיבי השוני הבולטים בעולם. בחורף העולם לובש ארשת חורפית, החורף משפיע על כל חלקי החיים, משנה את המאכלים, הלבושים, הפעילויות וההתרחשויות. הקיץ מנהל בתקופת כהונתו סדרי חיים שונים בתכלית. כך גם האביב והסתיו. וכל ההתרחשויות הללו, אינן מתקיימות כמה מטרים למעלה מגובה העננים. הקיץ והחורף, האביב והסתיו, אחד הם עבור נוסעי מטוסים. ללמדך, שהשינויים והתמורות אינם דבר מוחלט. מנקודת מבט גבוהה יותר, לא חשים בהם כל עיקר.

את נקודת המבט הזו בדיוק מקנה ליהודי, אמונתו. האמונה בכוחה להעפיל אל מעבר לשינויים ולתמורות. וממילא, גם מעל ומעבר לכל חולי ומכאוב, בלבול ופחד.

לא מפחדים משינויים

שינויים, כבר אמרנו, הם הבסיס לחיים ולצמיחה. אך האנושות ברובה מדשדשת באותה המשבצת, הפחד מפני שינויים חונק את רוחה.

הפחד, אם נתחקה אחר שורשיו, נובע מתחושת חוסר בטחון. ולכן, אמונה ובטחון ירפאו אותו. אדם חושש לשנות מקום עבודה, הרגלי אכילה, שינה או שגרת חיים כלשהי, רק מפני שהפחד מפני חוסר הוודאות מרתק אותו למקומו. אילו ידענו בבירור, שגם המקום הבלתי מוכר, מצוי בבעלותו המוחלטת של מי שמשגיח עלינו כאן, לא פחדנו כל עיקר.

האמונה הופכת את מחוזות החיים כולם, לאכסניה אחת מוגנת ובטוחה. האמונה האמיתית מכילה על כל השינויים רשות אחת אחידה.  המאמין מניח את עצמו ואת גורלו בידי השם. במקום זה לא פועלים השינויים מאומה. לא קור ולא חום, לא עוני ולא עושר. גם לא זקנה ועייפות. ממעוף הציפור, מסוגל היהודי הקטן להשקיף על חייו ועל השינויים הרבים האופפים אותם ונכפים עליו, להביט בהם ולצחוק. משום שלגבי האמונה והתכלית, השינויים אינם לא אמצעי להכיר את גדולת הבורא מזוויות מבט נוספות.