פוסטים

"בדעת חדרים ימלאו" – מי היא ספירת דעת

ספירת הדעת איננה כשאר הספירות, המקובלים הסתפקו אפילו על דבר הגדרתה כספירה. בכל זאת היא נחשבת המוח השלישי מחכמה בינה ודעת. שלוש ספירות המוחין יוצרות יחדיו צורת 'סגול', כאשר הדעת היא הנקודה האמצעית והתחתונה. תפקיד הדעת הוא חיבור, בעיקר חיבורה של חכמה עם בינה. להלן נראה ביטויים נוספים לתפקיד זה. אם אמרנו (במאמרנו הקודמים) שהחכמה היא ההברקה הראשונית של השכל ואילו הבינה היא קליטת ההארה ועיבודה לכדי יכולת ביטוי, הרי שהדעת ממלאת כאן שלב נוסף – מקשרת בין תובנות השכל לבין הרגש והמידות. בבחינת "וידעת היום, והשבות אל לבבך".

כאחת מספירות קו האמצע, גם הדעת מצטיינת ביכולת למזג ולהכריע בין שני הקצוות הימין והשמאל. היא אחראית על יכולת החיבור בין אדם לזולתו ובין אדם לסביבתו. כאשר אנו מבקשים לומר על מאן-דהו שהוא מכיר היטב מישהו, אנו אומרים שהוא 'יודעו ומכירו'. הידיעה האמורה איננה סתם ידיעה בעלמא, זהו חיבור. כדי להתחבר עם הזולת והסובב, יש להכיר. היכרות מעמיקה מביאה לכלל חיבור, כמו "וידע אדם" שפירושו מלשון חיבור. ידיעת השם, משמעותה השגה פנימית המקושרת עם הלב ומשפיעה על המידות, ידיעה שכזו היא גדר 'דבקות'.

שכל נקנה

בכוחות הנפש הדעת היא מה שקרוי 'שכל נקנה'. מובא בספרים שישנם שלושה שכליים: שכל בכוח, שכל בפועל, ושכל נקנה. הם מקבילים לחכמה בינה ודעת. הגדרתו של השכל הנקנה הוא "שיודע הרבה דברים בידיעה אחת" (ליקו"מ תורה כה). כדי להבין עניין כלשהו על בוריו, זקוק הלומד להקדמות. הנושא הנלמד מורכב ממושגים ומונחים שונים. בתחילה הוא רוכש כל ידיעה לעצמה, לאחר מכן כאשר הלומד 'מונח' מסוגיה ומכירה היטב, כל הידיעות הללו הופכות אצלו לידיעה אחת. במשל הארצי, כאשר לומדים מקצוע חדש הוא נראה כמו איסוף של נתונים שונים. אולם בעל מקצוע וותיק מכיר את מקצועו כמקשה אחת. לא כפרטים ומושגים נפרדים. זהו 'שכל נקנה'. עבודתו של יהודי היא, לרכוש את ידיעת השם ואת התורה הקדושה בבחינת 'שכל נקנה'. שהידיעות הללו לא תהיינה אצלו בגדר 'ידיעות', אלא כמקצוע וותיק וכחלק בלתי נפרד מאישיותו.

ספירת הדעת נבדלת משאר הספירות גם בשל מרכיביה. היא סובלת שני הפכים יחדיו – חסדים וגבורות. אודות מהותם של החסדים והגבורות הרחבנו כזכור בפרק בפני עצמו, קחוהו משם. רק זאת נזכיר, חסדים וגבורות הם כוחות היסוד לקיום הבריאה. אין בעולם גרעין התהוות רוחני או גשמי שאינו מורכב מחסדים וגבורות. לפיכך כוח ההולדה מצוי בדעת.

'לו' לעומת 'לא'

הבחנה נוספת בספירת הדעת היא חלוקתה ל'דעת עליון' ו'דעת תחתון'. תפקידה של הדעת העליונה לחבר בין ספירות החכמה והבינה. דעת תחתון מחבר בין ראש לגוף, כלומר בין שלוש ספירות המוחין לשבע ספירות המידות. אלו שתי רמות של ידיעה, האחת מעורה בהוויות העולם והאחרת נבדלת ממנו, הן נרמזו בפסוק "כי א-ל דעות השם ולו נתקנו עלילות". כתיב 'לא, וקרינן 'לו'. מה בין זה לזה?

הלשון "לו נתקנו עלילות", מבטאת מעורבות של ידיעת השם בענייני העולם הזה. כלומר, זו הנהגה שמאפשרת פרטים משתנים, בחירה. הכתיב "לא נתקנו עלילות" שולל זאת. מבטל את השינוי והריבוי ומבטא את הידיעה המוחלטת מעל כל השינויים שבעולם הזה. הסבר נפלא לכך מצוי בפירושו לאד"ז (לח, א') 'מים אדירים' של תלמיד הגר"א על יסוד עניין 'הידיעה והבחירה'. תמצית הדברים היא: הפסוק אומר "כי א-ל דעות השם", כלומר, מצד אחד לכל אדם בעולם דעה אישית ויכולת לעשות טוב או רע. אולם מכיוון שהשם יתברך הוא הכוח הפועל בכל הדעות הפרטיות, האדם המשכיל מבטל את דעתו ופועל כרצון השם. זוהי 'דעת תחתון' – כוח הבחירה. מאידך, עלול אדם לומר – ממילא אין לי דעה משל עצמי, הכל גלוי וידוע לפניו יתברך ואין לי בחירה. אעשה כלל העולה על רוחי… לפיכך עליך לדעת שיש 'דעת עליון', כלומר העובדה שהשי"ת יודע מחשבות כל בני האדם, איננה שוללת את הבחירה האישית שלך. מפני שדעתו למעלה מדעתך, והיא 'דעת עליון' הנבדלת מדעתנו.

עשר ולא אחד עשרה

אמורה כעת להטריד אותנו תמיהה: הלא ידענו שישנן עשר ספירות. בספר יצירה (פרק ד') אפילו נקבע בפירוש "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". אולם והיה אם נמנה את כל הספירות מכתר ועד מלכות, ובתווך נחשיב אף את הדעת, תהיינה לנו אחד עשר ספירות, הייתכן?

מתרץ זאת הכלל הידוע בקבלה כי "במקום שהכתר נמנה אין הדעת מן המניין". כלומר אי אפשר להחשיב את הכתר יחד עם הדעת במניין אחד. או הוא או היא. מאי משמע? נאמרו על כך פירושים שונים. הגר"א בפירושו לספר יצירה מבאר שהשאלה היא האם אנו מחשבים את חיצוניות הספירות או את פנימיותם. כאשר מחשבים את הספירות מצד חיצוניותם, מונים את הדעת ומתעלמים מהכתר. כאשר מונים את הספירות מצד פנימיותם, מכניסים את הכתר למניין ומתעלמים מהדעת. ההסבר הוא, שהיום הנהגת הכתר נעלמת. לפיכך גם שמו של הכתר מורה על העתיד לבוא, 'א-היה' "אנא זמין למהווי" – כלומר מוכן להתגלות לעתיד. היום התגלותו של הכתר היא רק באופן נמוך וחיצוני יותר, הקרוי 'דעת'. הדעת איננה כתר אולם היא זהה להנהגת הכתר בכך שאף היא ניצבת באמצע וממצעת בין החכמה שאין בה כל תערובת דין, לבין בינה שדינים מתעוררים ממנה. דעת היא רחמים. לעתיד לבוא תתגלה הנהגת הכתר ואזי יהיו הרחמים מוחלטים וגלויים לעין כל. היום הנהגה זו מתגלה באמצעות 'דעת'. כמיזוג ולא כרחמים גמורים.

ספירת הדעת היא ספירתו של משה רבינו. גם בני דורו, דור המדבר, תלויים בשורש נשמתו ונקראים על שמו 'דור דעה'. שלושה צדיקים מיוחדים שנשמתם מושרשת בספירות קו האמצע הם: משה יוסף ודוד. משה בדעת, יוסף ביסוד, דוד במלכות. שלושתם הסתלקו בעת רעווא דרעווין, משום שקו האמצע שלא כמו שני הקווים ימין ושמאל, קשור במיוחד עם האין סוף. שלושת הצדיקים הללו הם ביטויים שונים של נשמת משיח. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ומשה רבינו עליו נאמר בהקשר לזהותו של הגואל האחרון "מה שהיה הוא שיהיה – משה".

 

 

חמישים שערי בינה – התבוננות בספירת בינה

"רְחוֹבוֹת הַנָּהָר נַחֲלֵי אֱמוּנָה

מַיִם עֲמֻקִּים יִדְלֵם אִישׁ תְּבוּנָה

תּוֹצְאוֹתֶיהָ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה

אֱמוּנִים נוֹצֵר ה'"

הבינה היא הספירה השלישית מעשר ספירות. אחת משלוש ספירות המוחין, ונחשבת 'אם' לשבע המידות התחתונות, חג"ת נהי"מ. הבינה פועלת יחדיו עם החכמה, היא קולטת את האור האלוקי השופע מהחכמה, אור מופשט, מצמצמת אותו ומעניקה לו צורה וביטוי. בכוחות הנפש זו ההבנה שבאה לאחר התנוצצות ראשונית של הרעיון. לפיכך נאמר שהאותיות מוצאן מן הבינה, משום שיכולת ההגייה וההתבטאות קשורה למוח בינה.

הבינה היא שער להשגות אלוקות, "אלמלא הבינ"ה לא נכנס אדם לדעת קדמונו של עולם" (שערי אורה). שלושים ושניים שבילים יוצאים מהחכמה ושופעים אל הבינה, אלו הם ל"ב שמות אלוקים המוזכרים במעשה בראשית. שלושים ושניים השמות הללו הם הנתיבות באמצעותם עושה החכמה הגנוזה את דרכה כדי להתגלות ולהצטייר במדרגת 'בינה'. הארה זו מצטיירת בחמישים השערים שיש בבינה.

אם הבנים

אחד הכוחות המיוחסים במיוחד לספירת הבינה הוא, כוח ההולדה. מכלל עשר הספירות שלוש הראשונות הם ספירות של 'מוחין', פעולתן נסתרת. לעומתן, שבע הספירות התחתונות גלויות. מבשרי אחזה אלוק' – בכל אדם יש ביטוי לעשר הספירות, כל מעשה שנעשה עובר דרך כל עשר הספירות. לכל מעשה קדמה בהכרח מחשבה, וכל עוד מצוי המעשה ברעיון המוח או הגיון הלב, עדיין הוא מצוי 'בכוח'. נסתר. לאחר מכן הוא יורד לשבע המידות ויוצא מהכוח אל הפועל באמצעות אחת מהמידות. ספירת הבינה היא זו שמוציאה את הדברים ממקום המחשבה למקום הפעולה, זו הולדה. בזוהר הקדוש ובכתבים מוזכרת ספירת הבינה בדימוי של האם הרובצת על האפרוחים אלו שבע המידות. עניין זה מתבטא באופן נפלא במצוות שילוח הקן.

הפסוק מצווה "שלח תשלח את האם, והבנים תיקח לך" (דברים כ"ב), ובספרים מובאת כאן הדרכה נפלאה בעבודת הבורא: כאמור, כל מעשה מצוי בהתחלה במחשבה. ההברקה הראשונית היא במוח חכמה, לאחר מכן באה ההתבוננות (ספירת בינה). אחר כך באה הולדה והמעשה יוצא אל הפועל. גם כאן השכל בהתבוננותו כרוך אחר המעשה, להניקו וללוותו כאם המגוננת על הגוזלים. אומרת המצווה, אם רצונך לעשות דבר מה בעבודת הבורא, עליך להיזהר. משום שכל עוד המעשה מצוי במחשבה, הריהו בתחום שלוש הספירות הראשונות, אין בהם רע והם תכלית הטוב. אולם בשעה שהדברים יוצאים אל עולם המעשה, "לפתח חטאת רובץ" והבעל דבר יעשה הכל כדי להכשיל זאת. איך? באמצעות השכל. על ספירת הבינה נאמר שדינים 'מתערים' ממנה, כלומר מפני שהיא מסוגלת לצמצם את הרעיון, להעניק לו צורה ולהגדיר אותו, נמצא שיש בה צד של דין, ומשם עלולים להיאחז גם דינים קשים. לפיכך, "לא תיקח האם על הבנים" – אל תיגש אל העשייה וההתעסקות עם המידות והמעשים הנחשבים 'בנים', יחד עם מחשבות. אלא "שלח תשלח את האם" – את השכל תשליך כעת, התמקד אך ורק במעשים הטובים. "ואת הבנים תיקח לך" ללא מחשבות מיותרות ופולמוסים (ליקוטי הלכות שילוח הקן ד').

בת שבע ובאר שבע

קשר מיוחד מתקיים בין ספירת הבינה לספירת המלכות. הבינה מצויה למעלה מכל שבע המידות, המלכות בסוף. הבינה היא ההתבוננות הקודמת למעשה, המלכות היא סוף המעשה. מכאן גם הכינויים המיוחסים להן – בינה קרויה 'באר שבע' על שם שממנה מושפעים כל שבע הספירות. מלכות מכונה 'בת שבע' משום שמקבלת מכל שבע הספירות שמעליה. הבינה והמלכות הם גם ההבדל שבין שבועה לנדר. במילה שבועה יש לשון שבעה. וזו המלכות השביעית. הנדר הוא מקום הבינה. משמעותו של נדר היא 'לאסור איסר', כלומר שהנודר נוטל דבר מה מדברים המותרים ומחיל לגביו איסור מדאורייתא, וזאת על ידי שהוא מרומם את הדבר הנאסר למדרגה כה גבוהה, בחינת עולם הבא, עד שאפשר שם 'להמציא' כביכול מצווה חדשה.

עולם החירות

הבינה קרויה גם 'עולם החירות', או 'יובל הגדול'. החירות קשורה במספר חמישים. בשנת היובל, שנת החמישים קוראים דרור לארץ, לעבדות ולשעבוד. החירות הזו תלויה בספירת הבינה. כאמור, הבינה היא הראשונה המצויה למעלה משבע הספירות התחתונות. שבע הספירות מבטאות את הקשר אל הזמן. ספירת הבינה, השמינית מלמטה, היא בחינת 'למעלה מהזמן', לפיכך היא נחשבת גם 'עולם הבא'. גם שנת החמישים מצויה למעלה מן הזמן. הזמן תקף עד מספר שבע: שבע ימים בשבוע ושבע שמיטות ביובל. שנת החמישים היא השנה היוצאת מכלל הזמן וזוהי החירות, משום שהעבדות כרוכה כידוע במושג 'זמן'. הבלי עולם הזה קשורים גם הם בזמן. המאורעות הארציים תקפים אך ורק בזמן. נמצא שהימצאות מעל הזמן מביאה לידי חירות.

וכך כותב רבי יוסף ג'יקיטליה אודות סגולות החירות המיוחסות לספירת בינה: "כל הזוכה להידבק בה לעולם לא יראה דאגה ולא שום חסרון, לפי שהיא דבקה בספירות העליונות בבתי גואי, שאין שם דאגה ולא מחסור כל דבר, והנדבק ביובל הרי הוא נגאל לפי שאין סביב היובל שום דבר שיוכל להזיק, לא שר ולא מלאך ולא דבר בעולם אלא עולם הרחמים לבדו".

הבינה היא גם מקום התשובה, שהלא כל המעשים והמידות מקורם בספירת הבינה. נמצא שהבינה היא השורש לכל הפעולות, וכדי לתקן דבר מה יש להשיבו לשורשו. רק שם ניתן להפך אותו מרע לטוב ומקלקול לתיקון. עניין זה קשור לחירות של שנת היובל: "בשנת היוב"ל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. בסוד ספירת הבינ"ה יכולה הנפש לשוב ולהתאחז במקום שנכרתה ממנו, וזהו שאמר 'תשובו איש אל אחוזת"ו', לשון אחיזה". (שערי אורה שער השמיני, הספירה השלישית)

 

 

 

ראש וגוף – ההבדל בין ספירות הגוף לספירות הראש

לאחר סדרת מאמרים שעסקו בשבע הספירות התחתונות חג"ת נהי"מ, רצוננו לעלות בקודש וליהנות מזיון של שלוש הספירות העליונות חכמה בינה ודעת. אלו הן ספירות הראש, כוחות השכל. לאחר מכן, נניח על הראש את הכתר, ונעסוק בספירת הכתר. אולם, בדיוק בנקודה זו עלינו להקדים הקדמה ולשוח על ההבדל שבין ספירות הבניין שהם שבע הספירות חג"ת נהי"מ, לבין שלוש הספירות העליונות חב"ד.

כידוע, עשר הספירות רמוזות בד' אותיות שם הוי"ה. כאשר שלוש הספירות הראשונות מיוצגות באותיות י"ה, באופן זה: כתר בקוצו של אות יוד, חכמה באות י', בינה באות ה'. שבע התחתונות באותיות ו"ה – חג"ת נה"י באות ו', ספירת המלכות בה' אחרונה. כפי שבקומת האדם הראש מתנוסס מעל הגוף, מנחה את דרכו וכוחותיו מתפשטים בכל האברים – כך ברוחניות ספירות הראש מנהיגות את כל הגוף. לפיכך נמצא בכתובים רק את חציו הראשון של שם הוי"ה כשם קדוש בפני עצמו, י"ה "כי בי-ה השם צור עולמים" וכדומה. אולם את שתי האותיות האחרונות ו"ה, לא נמצא לבדן כשם בפני עצמו. משום שהספירות התחתונות אינן מתקיימות בפני עצמן ללא התקשרות ותלות בספירות הראש.

אדם בשלוש עולמות

כאשר מתבוננים על קומת האדם יש לראות אותה כמצויה בשלוש עולמות: הראש במעין עולם הבא. וכפירוש האריז"ל 'עולם הבא' – מלשון הווה, שהוא שופע ובא תמיד מלעילא לתתא, מעולם השכל והמושכלות לעולם המעשה. הראש הוא מקום המחשבה, החזון, ההשקפה. זהו עניינם של ספירות חכמה בינה ודעת. הגוף בהשוואה לספירות, הם הג' אמצעיות, דהיינו חסד, גבורה ותפארת. אלו מידות הקשורות לרגש והרגשה וזוהי המציאות כאן בעולם. הרגליים הם ספירות נצח הוד ויסוד הקשורות לחלק המעשה, וזה נוגע לעולם התחתון, שכל מה שאדם עושה בעולם הזה – הריהו עושה עבור הדורות הבאים, צאצאיו, העולם הבא אחריו. בכלליות, נחשבות ג' הראשונות לספירות של 'מוחין', שבע התחתונות הן 'מידות'.

שלוש הספירות הראשונות נבדלות גם בכך שהן היחידות שאינן מתלבשות. אנו רואים בחוש שמכל קומת האדם, רק הראש והפנים נותרים גלויים. משמעות הדבר היא, שבעוד ושבע הספירות התחתונות המקבילות למידות ולגוף, יכולות להתלבש, כלומר להיות 'מושגות' הרי שהראש עצמו בלתי מושג. 'הלבשה' במשמעותה הפנימית היא 'השגה'. כאשר אנחנו אומרים שמאן-דהו מבין ויורד לסוף דעתו של מישהו. כוונתנו, שהוא 'מכסה' ומקיף אותו. זוהי הלבשה. בספירות העליונות בעולמות ובפרצופים יש מושג כזה שהתחתון משיג את העליון אולם עד גבול מסוים. הראש, תמיד מחוץ לתחום ההלבשה. אי אפשר להשיג באמת את דעתו של אדם. לכל אחד נקודה מיוחדת אך ורק לו. היחס הזה מתקיים בין רב לתלמיד ובין אב לצאצאיו. תלמידים נחשבים 'לבוש' של רבם. לפיכך יש עניין גדול להעמיד תלמידים כדי להתלבש ולהיות מקושר לעולם הזה. להנחיל את הדעת שבראש לכלים ולתלמידים שיכילוה וילכו לאורה (ליקו"מ תנינא, תורה ז'). כנ"ל גם האב שמלמד את בניו תורה, הרי הוא מתקין לעצמו לבושים רוחניים. נפשו שהיא דעתו ושכלו, מתלבשת בילדיו ההולכים בדרך הישר. כך מצאנו ביהושע הכהן הגדול שהיה "לבוש בגדים צואים" (זכריה ג') והסיבה, בשל שבניו לא הלכו בדרך הישר. ההלבשה שהתחתון מסוגל להלביש את העליון היא עד גבול מוחו ושכלו.

 

עניין נוסף המייחד את שלוש הספירות הראשונות הוא, החיבור המוחלט. חכמה בינה ודעת חשובים כאחד. משל לכך במוח האנושי שבשונה מכל שאר האברים, כל חלקיו, הימיני השמאלי וכדומה, פועלים יחדיו להבשלת הכוח השכלי. כך בהנהגה הרוחנית, ספירות המחשבה נחשבות אחד, מצויות בחיבור תמידי ובהתקשרות שלימה. מכאן טעם נאה להלכה הקובעת שכל שלוש ברכות ראשונות של שמונה עשרה כחדא חשיבי לעניין שאם טעה באחד מהן חוזר לראש התפילה. מפני שברכות אלו כנגד ג' ספירות חב"ד, ויש להתחשב בהם כעניין אחד.

שלושה קווים

הבנת צורת עמידתן של הספירות חשובה מאוד ללימוד מהותן, ונוגעת למושג יסודי מאוד בקבלה. כידוע, אחד האירועים הרוחניים המשפיעים ביותר על כל המציאות בכל התקופות ובהווה, הוא מה שקרוי 'שבירת הכלים'. כתוצאה מאותה 'שבירה' שלא נרחיב כעת בעניינה, אירע חורבן רוחני, ואורות עליונים נפלו לעולמות הנמוכים. נעשה עירוב בית טוב לרע, וזהו למעשה השורש לכל הניסיונות בעולם. השבירה הזו לא אירעה בכל עשר הספירות, רק שבע המידות התחתונות חג"ת נהי"מ נשברו. שלוש הספירות הראשונות, לא נשברו. בכתבי האריז"ל מובאים טעמים שונים לכך. אחת הסיבות קשורה לצורת עמידתן של הספירות. בדרך כלל אנחנו מציירים את עשר הספירות בשלושה טורים, ימין שמאל ואמצע. אולם קודם שבירת הכלים רק שלוש הספירות הראשונות עמדו כך, חכמה מימין בינה משמאל דעת במרכז. שבע המידות ניצבו ב'חד סמכא' כלומר, בטור אחד זו על גב זו. כעת יש להבין: הצורה המתוקנת היא שלושה קווים, חד סמכא היא הצורה בלתי מתוקנת. מדוע? משום שעמידה בשלושה קווים מאפשרת נתינה וקבלה, וממילא מיצוע והכרעה. הימין ממתק את השמאל והשמאל ממתן את הימין, קו האמצע מקבל משניהם ומכריע. עמידה של זו על גב זו, מבטאת רצון למלוך בבחינת 'אנא אמלוך'. השאיפה הזו, של כל פרט לעמוד בראש, כשלעצמו, ללא נתינה וקבלה – היא אחת מסיבות השבירה. אין לפרט יכולת להכיל לבדו את האור. ללא אחדות, ענווה, והסכמה, הכלים יישברו ולא יכילו את השפע.

החלוקה הזו שבין שלוש הראשונות לשבע התחתונות, מקבילה גם לחלוקת כ"ב אותיות התורה לקבוצות. כפי המובא בספר יצירה, יש בין כ"ב האותיות ג' אמות, ז' כפולות וי"ב פשוטות. שלוש האותיות האמות הן אמ"ש. שבע הכפולות הינן בג"ד כפר"ת. השאר אלו י"ב פשוטות. האותיות האמות מקבילות לשלוש ספירות הראש, חב"ד. אלו אותיות ראשיות, א' ראש לאותיות. מ' היא אמצע וש' כמעט בסוף האותיות. הם נחשבים גם כנגד אש רוח ומים. שבע הכפולות מקבילות לשבע המידות התחתונות. שנים עשר הפשוטות קשורות לי"ב קווי אלכסון.

לאור האמור אנו מבינים שמבין עשר הספירות, שלוש הראשונות נחשבות למוחין ולכוח שכלי המניע את שבע המידות תחתונות. עבודתו של יהודי היא לקחת את שלוש הספירות הראשונות שהם כוח ההשכלה, הדעת והחכמה, ולנהוג לאורן עם שבע מידותיו התחתונות. בכך הוא מתקן את שבע הספירות וממשיך להן הארה משלוש הראשונות.

 

 

 

 

 

 

 

 

לימוד קבלה, למי ולמה?

במאמר זה נשתדל להבין באופן פנימי את מקומה של תורת הסוד מול לימודי הנגלה; מה תועלת יש בה, והאם לימוד זה הכרחי כל כך. אוזניים שאינן רגילות במושגים של רוחניות, עלולות להתייחס לעיסוק בתורת הקבלה כאל עניין נשגב ורחוק מן העין. ויש דברים בגו. אך האמת כמעט הפוכה בתכלית: חכמת הפנימיות לא רק שאיננה מצויה מן האדם והלאה – היא ורק היא צוללת אל נבכי חומריותו שלמטה. כל מגמת הקבלה, לגלות את הפנימיות החבויה בעולם.

סוד, מה הוא?

מן הסתם דבר המוצפן. היכן? במה שנדמה כנגלה. הסוד הצפון ביותר הוא זה שמעמיד פני 'שום דבר'. 'עולם' מלשון העלם, הסתרה. ואכן כל מהותו של העולם היא פריסת פרגוד ויצירת העלמה סביב מציאות השם. למען הבחירה, המבחן, והשכר.

בכתבי הקודש מופיע בהקשרים רבים הביטוי המפורסם מספר איוב: "מבשרי אחזה אלוק'". הדימוי מפליא. אלוקות היא עניין נשגב, רוחני, וזך. ומהיכן תוכל להשקיף עליו בבהירות הגבוהה ביותר? מבשרך! דהיינו, מהחומריות המקיפה אותך. הרעיון מופיע כבר בפרשת בראשית (א, כ"ו): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", דפוס בריאתו של אדם בצלמם ובדמותם של דרי מעלה. חשוב להבין עד כמה תופס העיקרון הזה מקום נכבד בהבנת הרוחניות: האדם יציר כפיו של בורא עולם. ומתוקף מעמדו זה, הרי הוא אספקלריא להכיר באמצעותו את אלוקיו. אם רצונך לדעת את השם, הבט נא על נבראיו. אך ישנו עניין נוסף.

לאדם תפקיד בעולם – לקשר עליונים ותחתונים, משום כך גם קומתו שלו מורכבת רוח וחומר. מתוקף מהותו הייחודית והידמותו לעליונים הרי הוא נבדל משאר הנבראים. במחזה יחזקאל מתואר: "ועל הכסא דמות כמראה אדם" (יחזקאל א, כו). במקום העליון ביותר, מעל הרקיע והקרח הנורא, על גבי החיות והכסא, מצטיירת דמות כמראה אדם. לומר לך שהצורה האנושית היא הדימוי השלם המקושר ביותר למציאותו של השם. הנבדלות הזו היא גם המחייבת את האדם לעסוק בלימוד הפנימיות (שקל הקודש).

קומת אדם משמשת אם כן אספקלריא להשגת אלוקות – מחד. מאידך, הכלל היסודי ביותר להנחלת המושגים הרוחניים הוא, שאין לו יתברך גוף ואין לו דמות הגוף. רבי משה די ליאון מלמד זאת בקל וחומר מהנשמה השוכנת בגוף: "אם את הנפש הזאת אשר היא דרה תמיד עם בני אדם אין מי שיוכל לדמות אותה לשום דמות וצורה, כל שכן וכל שכן הוא יתברך אשר עשה את הנפש הזאת שהוא נבדל מכל דמות וצורה… ואמרו בפסוק: "מבשרי אחזה אלוה" –  מבשרי מעניין הסתום בבשרי יש לי לדעת ולהכיר עניין מעלתו והדרו יתברך" (שם).

מדוע חשוב ללמוד פנימיות?

האדם הוא הרכבה של גוף ונשמה. על פלא זה אנו מברכים "ומפליא לעשות" – שהפליא להשכין נשמה רוחנית בגוף גשמי (שו"ע אור"ח ו', א' בהגה). לפיכך עיסוק בפנימיות אינו רק 'תחום התעניינות', זו קביעת עיקר מול טפל. פנימיות וחיצוניות הם שני המרכיבים היסודיים ביותר בבריאה: באדם – גוף ונשמה, מעשה ומחשבה תחילה. ובעולם – רוחניות וגשמיות.  לפיכך מתאר הזוהר הקדוש (תק"ז תי' ס"ט)  את הגישה אל פנימיות התורה כהכשרת המזון לאכילת אדם. כפי שהחיטה העטופה במוץ ותבן מציבה ברירה: להיות ניזון כבהמה, ללא מאמץ ולהסתפק במוץ ותבן. או להתייגע, לקלף את החיצוניות ולחתור אל הפנימיות. כך גם בתורה. תבן זו הבנה פשטנית. מוץ הוא לבוש חיצוני יותר של דקדוק מילים ותיבות. ואף שהכל דברי אלוקים חיים, הרי שיש להתאמץ להיות ניזון מפנימיות.

לעיסוק בפנימיות יש גם השפעה מהותית על הגישה בעבודת הבורא. וכך דורש הזוהר הקדוש על הפסוק (ישעיה מ' ו'): "קול אומר קרא, מה אקרא. כל הבשר חציר…". אלו כביכול טענותיה של השכינה הקדושה: "וְהִיא אָמְרַת: מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר – כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר. וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה – כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִי…" כי כל זמן שאין האדם ער להבחין במציאות הרוחנית הקיימת בו ובתוכו, הרי בהכרח הוא מעלים עין מהעיסוק בהקמת השכינה, וממילא אף בשעה שהוא מקיים מצוות אין מעייניו נתונים לשם שמים אלא לעצמו, כלומר לישותו השבויה בתפיסת עולם חומרית.

כותב על כך הרה"ק מזידיטושב: "והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצווה בלי טעם רק מצוות אנשים מלומדה. ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם". אי לכך הוא מעורר ואומר: "ואפילו בעל עסקים גדול במשא ומתן לא יפטור עצמו מעסק חכמה זאת". (ספר 'סור מרע ועשה טוב', עי"ש).