פוסטים

כְּגַוְנָא – מאמר מקיף על פי קבלה וחסידות

 

אחד הרגעים המרטיטים של שבת קודש מונח בין אמירת 'מזמור שיר' ל'ברכו' של תפילת ערבית, בקהילות רבות בימנו נהוג לומר אז את מאמר הזהר מפרשת תרומה 'כגוונא דאינון מתייחדין באחד', אף מבלי להבין את תוכנו הלב הולך בעקבותיו ונכון לקבל פני שבת מלכתא, להלן נשתדל בעז"ה להסיר קמעא מהלוט.

שעה זו מיוחדת במינה, שעה של התחלפות גוונים ושל שינויי הנהגה, מהנהגה של חולין להנהגת קודש ואכן מקובלים וצדיקי הדורות הזכירו באופנים שונים שראוי להקדיש את הזמן הזה להכשרת הנפש.

השינוי העיקרי שמתחולל מתבטא בעיקר במה שנקרא התפשטות הגשמיות, וכעת מה שקורה זו התפשטות גשמיות כללית, הוי אומר  – המציאות עצמה פושטת צורה כדי ללבוש צורה אחרת.

התרחשות שמיימית זו מתוארת בין שאר תיאורי ההוד והסוד הממלאים את מאמר הזהר 'כגוונא'.

 

"כְּגַוְנָא דְאִנּוּן מִתְיַחֲדִין לְעֵלָּא בְּאֶחָד. אוֹף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּרָזָא דְאֶחָד לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן לְעֵלָּא חָד לָקֳבֵל חָד".

הסמלים המובהקים של השבת הם השלום והברכה, כדאמרינן 'שבת שלום ומבורך'. יש כאן אור וכלי או שפע ואמצעי. אמרו חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', הוי אומר – השלום הוא האמצעי להמשכת הברכה והכלי להחזיק בה.

 

למעשה מי שמצטיין בשלום אלו העולמות העליונים, בעולמות תחתונים השלום נדיר יותר, ויש לכך פשר: ככל שהכוחות נמצאים בשלבים מוקדמים יותר, בכוח לפני שיצאו אל הפועל, קל יותר להשלים ביניהם. הרבה דברים סותרים יכולים להתיישב במוח אבל כשהם באים לידי מעשה, האחד סותר לחברו ומבטלו, אולם לעתיד לבוא האחדות תוגשם בשלמות גם בעולם הזה. במאמר זה מלמד הזהר הקדוש שגם היום, בשבתות, מושגת אחדות מעין העתיד לבוא.

 

הפסוק אומר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' – ההתייחסות הנפרדת לה' ולשמו, מתכוונת לשתי הבחינות שנקראות 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה'. כלומר שני האופנים שאחדות ה' מתגלית, בעולמות העליונים והתחתונים. שתי הצורות הללו מתבטאות בקריאת שמע שמורכבת מפסוק ראשון 'שמע ישראל' ולאחריו 'ברוך שם'.

 

שמע ישראל נאמר בקול רם ומבטא את התגלות אחדות ה' בגילוי כפי שהדבר מתאפשר בעולמות העליונים, ואילו ברוך שם נאמר בלחישה ומבטא את התגלות אחדות ה' בעולמות התחתונים, בחשאי ותחת מעטה של הסתרה בדרך הטבע.

 

ההבדל הזה קיים היום בעולמות עליונים, אולם לעתיד לבוא, אומר הפסוק, כפי שהשם יתברך אחד בהיכלו, כך יהיה גם שמו דהיינו – נוכחותו בעולמות התחתונים, אחד. כי האחדות תתגלה בפועל בעולם הזה ויראו עין בעין מציאות אלוקית בלבד.

 

השלמות שעל ידי השבת

מעין הבשורה הזו מתגשמת מדי שבת בשבתו. בשבת משיגה כל המציאות שלימות מעין זו שתושג לעתיד לבוא. ביום הזה עולה הקדוש ברוך הוא ויושב על כסא כבודו. הישיבה על הכסא היא הביטוי המלכותי המושלם ביותר, ביטוי שנחסך בעוונותינו מפני שאין השם שלם ואין הכסא שלם. אבל בשבת העולם מקבל צורה של לעתיד לבוא, וכדי שיוכל המלך לשבת על כסאו, יש להשלים את הכסא. כסא מלשון כיסוי – דהיינו העולם הזה שבו נוכחות ה' מכוסה ונסתרת, ובשבת גם המציאות הגשמית מקבלת צורה רוחנית, ואפילו העולם הגשמי מקרין אחדות ה', שלום וברכה.

 

אולם שלמותה של השבת תושג דווקא מלמטה, דהיינו מהעולם הזה, וכפי שכותב הזהר הקדוש:

קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד. לְעֵלָּא לָא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד, כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דַה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

 

הקדוש ברוך הוא, מודיע מאמר הזהר, לא יישב על כסא כבודו שהיא השכינה עד שהאחדות תושג קודם בעולם הזה. דהיינו: שבת לא תתחיל שם לעילא, עד שבלב היהודי השוכן כאן למטה תושג הרגשת האמונה והאחדות, שכן הכסא של ה' הוא הראש שלך רבי יהודי, שיכיר עתה באחדות ה'.

 

רזא דשבת איהי שבת

בפסקה זו מבואר סוד השבת שהיא השכינה הקדושה, הנקראת 'שבת' משום שבה, דהיינו במידה הזו, שבת הקדוש ברוך הוא מכל מלאכתו אשר עשה בששת ימי החול.

נסביר: השבת היא היום השביעי, ולמעשה כל שבעת הימים הם כנגד שבע ספירות עליונות, שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד החל מיום ראשון ועד יום השישי, שבת היא כנגד הספירה השביעי והאחרונה, מלכות.

כל שש הספירות מבטאות פעולות שונות, החסד והגבורה הם הנתינה וההתגברות וכן הלאה. הספירה השביעית אינה מבטאת פעולה, אדרבה היא מגלמת את העדר הפעולה. ומה משמעותה של העדר פעולה? שביתה, ניחא.

בשעת פעולה אדם מוציא את כוחותיו מכוח אל הפועל, כלומר כוחות נפשו מצויות בחוץ, ברשות הרבים. הוא עוסק בידיו והולך ברגליו ומדבר ומבטא את כישוריו ופעולותיו השונות. פעילות שכזו כרוכה במאמץ שתוצאותיו תשות כוח. במקביל, כאשר ברא השי"ת את עולמו, במשך ששת ימי החול הוא הוציא את מידותיו מהעלם אל הגילוי, ופעולה זו עושה בירור.

אבל ככלות המלאכה באה מנוחה שמשמעותה השבת הכוחות למקורם. והמשל הוא בעל מלאכה המתייגע במלאכתו, וכשהוא מסיים את עבודתו הוא נשען על כסאו ומבקש לפוש. המנוחה האמיתית תבוא כשתושלם המלאכה, או אז ייטול האומן את כלי אומנותו, יביט בו ואם התוצאה תשביע את רצונו – אז ורק אז, ישובו כוחותיו אל מקומם. שיבת הכוחות אל הנפש פנימה, היא-היא המנוחה.

 

כעת תובן הפסקה דלעיל: קדושת השבת מתחלקת בין קדושת ליל שבת לקדושת יום השבת. קדושת הלילה היא קדושה של שיבה הביתה. בשפת הפנימיות אנחנו אומרים שהשכינה עולה אז מעולמות התחתונים וחוזרת אל היכל המלך. הדבר דומה לרגע שאדם עוזב את עבודתו, מתיישב וחש איך רוחו שבה אל קרבו. השלב הזה מתואר במילים 'איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד', כלומר השבת שהיא השכינה, היא מצידה חוזרת ומתאחדת בסוד האחד. זו תנועה של 'אור חוזר' מלמטה למעלה.

השלב השני הוא אור שבא מלמעלה למטה. כשהנופש נח מרחיפת רוחו הנבהלת, יורד עליו אור של שלוות נפש ושמחה במעשה ידיו להתפאר. וזה מתואר במילים 'למשרי עלה רזא דאחד' – בתמורה לעליית השכינה יורד מלמעלה אור של שבת. השלב הראשון מתרחש בליל שבת, והשני הוא סוד אור יום השבת.

 

'צלותא דמעלי שבתא'

 

כאמור לעיל, מאמר הזהר הזה מתאר את עליות השבת. אחת ההבחנות היותר מודגשות לעליות אלו היא במעבר מהנהגת הטבע להנהגה שמעל הטבע, שכן ששת ימי המעשה שרויים תחת הטבע, בששה ימים אלו ברא השי"ת את כל חלקי העולם וקבע את צורתו על פי כל חוקי הטבע עד לפרטי פרטיהם האחרונים, ובשבת חוזר העולם אל למעלה מהטבע.

 

הטב"ע בגימטרייה אלה-ים, והיינו שגם הטבע הוא הנהגה אלו-הית אלא שזו הנהגה מכוסה, לפיכך אלהי"ם בגימטרייה הכס"א. כסא יש בו לשון כיסוי, שכן היושב על הכסא קומתו מתמעטת ומתכסית, מאידך גיסא, קיימא לן שאין מלך ללא כיסא. הישיבה על הכסא היא תנוחה המבטאת מלכות וממשלה, ולא בכדי שלמותו של הכסא מסמלת את שלמות המלכות.

וזה גופו של עניין: בששת ימי החול נבראו כל הנבראים השונים והמשונים על ידי מלכו של עולם, נבראים אלו בנוכחותם מסתירים כביכול על מציאות המלך, ומאידך כל סיבת בריאת הנבראים היתה לגלות על ידם את מציאות ה'. איך יתיישבו שני העניינים יחד?

 

אלא שאכן זהו סדר ההנהגה האלוקית בעולם. השי"ת יושב על כסאו, דהיינו שהכיסוי וההסתרה הם המגלים ומספרים על כבודו. ולכן טבע מלשון הטבעה, וכשם שהחותם שעל הטבעת ניכר דווקא לאחר שמטביעים אותו בתוך השעווה והחומר, כך מציאות ה' ניכרת דווקא מתוך שהיא מוטבעת בטבע וחומריות. אבל ההטבעה הזו נראית וניכרת רק בכוחה של השבת. בשבת נעשית עליית העולמות ומשמעותה של אותה עלייה היא, שהעלול נכלל בעילתו, כדלהלן.

 

סדר ההשתלשלות מאלוקות לטבע הוא גם סולם העלייה מטבע לאלוקות. שלב ראשון בסולם זה הוא שימת הלב לכך שחיותנו תלויה במשהו – היא תליה בלב. רק לאחר שאדם מרכז את תחושותיו בהרגשה האחת שכל חיותו תלויה בלב, דהיינו באלוקות המכוסה בתוך הטבע הקרוי 'פעימות לב', יכול הוא להוסיף ולהבין ואף להשיב אל הלב, שחיותו של אותו איבר מיוחדת תדיר באחדות ה'.

 

וזה הפירוש: 'צלותא דמעלי שבתא דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא ברזא דאחד ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עילאה' – הכורסיא יקירא הוא הכסא, כסאו של ה'. הכסא הוא שם אלוקים דהיינו האלוקות השרויה בליבו של אדם. ועל ידי שאדם נותן אל ליבו שכל חיותו תלויה בלב שהוא האלוקות המכוסה בתוך הטבע, יכול הוא בכוח קדושת השבת לעלות את אותו כסא מכוסה ולייחד אותו בשם הוי"ה ב"ה, דהיינו בידיעה שאין עוד מלבדו, ואין בעולם מאומה מלבד נוכחותו של השם יתברך. בשלב זה מוכן הכסא לקבל עליו את השראתו של 'מלכא קדישא עילאה' דהיינו שהמציאות שלך הטבעית אף היא תצעק בשבת אלוקות (ע"פ אוהב ישראל, ליקוטים חדשים, תרומה).

 

"ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין בר מינה"

 

אחד העניינים המודגשים בסוד קדושת השבת זו בחינת ההתבדלות – התבדלות הקדושה מכל מה שהוא היפוכה, וכך אנו אומרים בנוסח כגוונא: כד עייל שבתא איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא [בכניסת השבת השכינה מתייחדת ונבדלת מהסטרא אחרא], וכל דינין מתעברין מינה ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין (נ"א ואתעברו מינה) ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין'.

על השכינה הקדושה נדרשה מליצת שלמה המלך 'רגליה יורדות מוות', והכוונה לכך שבימי החול השכינה שרויה ומסובבת בקליפות, כי היא יורדת ושוכנת ביניהם כדי להיות קרובה לבניה שהם נשמות ישראל השרויים בגלות, בשבת היא נפרדת מכל אותם חיצוניים ושבה למקומה, התפרדות ועליה זו מתוארת בפסקאות אלו.

 

העניין הזה יובן יותר כשנשווהו לרעיון שנלמד בשני קצות עולם המחשבה. ממרן הבעל שם טוב הקדוש ידוע העיקרון שאם ידע אדם בידיעה ואמונה שלימה שבכל הסתרות ומחשבות זרות הקדוש ברוך הוא מסתתר שם אין זה הסתרה כלל, כי בידיעה שאדם יודע ומאמין שבכל תנועה והרהור דבר גדול ודבר קטן, שם הוא אלופו של עולם, חיות אלקות, מיד יתפרדו כל פועלי און, והרע נופל למטה, ונתגלה האור וחיות אלקות.

 

כדברים האלה כותב בעל נפש החיים (שער ג' פרק י"ב) על סגולת המחשבה והדבקות במילים 'אין עוד מלבדו' שהיא מסוגלת לסלק מעליו כל מיני מזיקים ואין שום דבר בעולם יכול להזיקו.

 

וזהו עניינה של השבת שנמצאת מחוץ לשלטון הקליפות, היינו שבשבת מגיעים כולם בכלליות להכרה שאין עוד מלבדו וזאת משום שכל המחשבות שכביכול יש עוד שלטון או שררה ויכולת בעולם, משתלשלים מעצם העובדה שבששת ימים עשה ה' כל מעשי בראשית ובכך הכניס כביכול ולמראית עין שותפים במלאכתו, שהם הנבראים השונים כישוריהם וכוחותיהם, ומזה יונקת הטעות שכאילו יש חלילה עוד כוחות משפיעים בבריאה. ואכן על ידי שאדם סבור כך, הוא מעניק להם כוח ושלטון להשפיע עליו. אולם בשבת, שבת ה' מכל מלאכותיו וממילא חזר השלטון לידיו וגם הוברר למפרע שעד היום, בששת ימי החול, היו כל הגורמים הפעילים האחרים לבושים שלו ורק הוא לבדו פעל ועשה ויצר וברא וחולל את הכל. כי בשעת פעולה, כשכל דבר פועל לעצמו, ניתן להסיק בטעות כאילו יש כמה פועלים וכל אחד אדון לעצמו, ורק השביתה והשתיקה מחדדת יותר מכל את ההבנה שכל הרעש וריבוי הפעולות נוצרו על ידי אחד ויחיד שפעל באמצעות כולם.

ממילא אף בימות החול יכול שיעשה אדם שבת לעצמו, שכאשר הוא נותן דעתו לבחינת שבת ומשתיק בדעתו את ריבוי הפעולות ומטה אוזנו אל השתיקה שמאחורי כל הפעולות, הרי הוא משיב את הכל אל האחד הפשוט יתברך.

 

וְאִתְעַטְרַת בְּכַמָה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִישָׁא… וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא

קודם לכן עסקנו בהתבדלותה של הקדושה מכל מתנגדיה שהם הקליפות בפרט והחולין בכלל, הזוהר הקדוש תיאר את עליית השכינה שבדרך כלל 'רגליה יורדות מוות' ושוכנות בסביבת הקליפות, ובכניסת השבת אף רגליה נעתקות ממקומות החיצוניים והיא לבדה שולטת בכל העולמות. כעת בפסקה זו אנו למדים שמלבד ההיפרדות מן הרע מקבלת השכינה הקדושה תוספת קדושה ואור, והיא מתעטרת לקראת המלך, בעלה דמטרוניתא, בעטרות ותכשיטים.

נתייחס לשתי בחינות שנזכרו כאן בהתקשטות הקדושה: ראשית, העטרות והתכשיטים 'ואתעטרת בכמה עטרין'. שנית הארת הפנים 'ואנפהא נהירין בנהירו עילאה', על פי משמעו האור הזה בא מלמעלה דייקא. בבחינה הראשונה הקדושה מתעטרת 'לגבי מלכא קדישא' – לפני המלך, דהיינו מתקשטת משל עצמה, ואילו בבחינה השניה פניה מאירות מהארה עליונה הבאה לקראתה.

אכן הבחינה הראשונה אלו קישוטי השכינה שמקורם בבירורים שהתבררו בעולם הזה, וכפי שמובא בכתבים שעל ידי עבודת ה' בימי החול ועל ידי ההתחזקות באמונה מתוך ששת ימי המעשה, עולים כל יום ומתבררים ניצוצות של קדושה וחלקים של אלוקות מכל העיסוקים שאדם עוסק בימי החול. ניצוצות אלו שמקורם בדברים נמוכים ופשוטים הם שנעשים לתכשיטי השכינה. כשם שהאבנים הטובות נוצרות במעבה האדמה, והודם והדרם נלקח דווקא מן השחור והעפרוריות שבמעמקים – כידוע מאופן התהוות היהלומים וכיוצא, כך גם ברוחניות קדושות שעולות ממקום נמוך הופכות לתכשיטי הקדושה. שהלא קישוט תכליתו להביא חידוש, לעורר התפעלות פנימית ממה שנראה פשוט ונושן, ואת ההתחדשות הזו מעוררות דווקא הקדושות שהובאו ממקום רחוק, 'ממרחק תביא לחמה'.

הבחינה השניה היא הקרויה 'הארת פנים'. ניתן להבין זאת בשני אופנים – או שפניך מאירות או שמישהו מאיר לך פנים, לשתי הבחינות נקרא 'הארת פנים'. למעשה זהו היינו-הך, פניך מאירות כתוצאה מכך שזכית בהארת פנים. המושג 'הארת פנים' או 'אור הפנים' מבטא את הארת הרצון שהיא הארה שמקורה במדרגת כתר, דהיינו רצונו של העליון המוקרן אל התחתון. בתרגום פשוט היינו הארה שאומרת 'הינך רצוי'. מי שזוכה להארת רצון מקרין אף הוא באור חוזר את אותה הארה, את רצונו שלו כלפי מי שהאיר לו פנים.

בשבת, מבשר מאמר הזהר, עולה השכינה מבין הקליפות, אך היא לא באה לבדה – בעלייתה מתווספות אליה קדושות שהיו שרויות במקומות נמוכים ובזכות שאנו בני ישראל, בני השכינה, החזקנו במקומות אלו באמונה פשוטה, נאספו ונלקטו הניצוצות והרי הן בגדר 'קישוטי אמונה', חידושים שלא היו כמותם מעולם. לאור זאת זוכה השכינה וכנסת ישראל להארת פנים מאת ה' יתברך ממדרגה הגבוהה ביותר, מדרגת כתר המבטאת את רצונו היחידי של האינסוף ב"ה, המקבל באהבה את נשמות ישראל, ואת חידושי האמונה שהביאו עימן לשבת מלכתא.

 

אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

כוונות ספירת העומר

כוונות ספירת העומר מיוסדות על כמה אפיקים, אנו נתייחס לשניים היותר בולטים – 'הבאת מוחין' ו'התפשטות החסדים'. להבנת הדברים אלינו לשוב למצרים, משם הלא החל מסע הספירה לעומר. הגלות, כפי שכבר הספקנו להבחין במאמרים קודמים, מושפעת בעיקר מגלות פנימית. משמעותה, חוסר בפרנסה רוחנית לנשמה. הפרנסה האמורה נובעת מהמוח, שם משכנה של החיות. ובמוח שרויים המוחין. והמוחין הם שלושה – חכמה בינה ודעת. ישנם שני סוגים של פרנסות, הווי אומר: שני נושאים שונים שהופכים את החיים לבעלי תוכן חי. האחד מוגדר 'התפשטות המוחין' והשני 'התפשטות החסדים והגבורות'. בגלות נפגעה קומתנו הרוחנית בכמה מישורים; נמנעו מאיתנו המוחין, וגם חדלו להתפשט בנו החסדים והגבורות (הסבר להלן). רק נציין שההגדרה 'מוחין' מתייחסת למצב הרוחניות, או בתרגום פשוט, לרמתנו הרוחנית המושפעת מדרגת המוחין המופיעים בנו. וכאן עלינו להציג את סדר דרגות המוחין.

במוחין ישנם שני מצבים – גדלות וקטנות. זו הגדרה כללית משום שכל אחד מהמצבים מורכב מפרטים רבים. שני מערכות אלו קיימות בשני דרגות א' וב'. ואם כן יש 'קטנות וגדלות ראשון', ו'קטנות וגדלות שני'. מעין בית ועליה על גבי בית ועליה. החלוקה הכפולה הזו קשורה למקום המוצא של המוחין, ובקצירת האומר נזכיר שכל מוח מגיע ממקור מסוים בדרכו למקום מסוים. הקטנות והגדלות מגיעים מפרצופי 'אבא ואמא', כאשר המדרגה הראשונה מקורה ממדרגה נמוכה יותר ואילו השנייה מגיעה ממדרגה גבוהה ממנה.

המקום אליו אנו ממשיכים את המוחין הוא 'זעיר אנפין', זהו הפרצוף אליו אנו מיוחסים. באמצעות פרצוף זה מנהיג האין סוף ב"ה את העולם הזה. אלו כביכול פנים קטנות המשקפות את הפנים הגדולות. משום שהעולם הזה מצומצם ומכיל בצמצומו את רצון השם הגדול לאין שיעור. לא לחינם קרויים החכמה והבינה 'אבא ואימא' הם משמשים מעין 'הורים' לזעיר אנפין ולשכינה הקדושה. ההגדרה 'הורים' בדרך קבלה, מבטאת את צורת הקשר והיחס השורר בין הנהגות שונות. מדרגה העליונה מחברתה נחשבת סיבה המולידה מתוכה הנהגה נמוכה יותר. למעשה לא רק מולידה, אף מזינה וממשיכה לה תמיד את החיות הרוחנית הנצרכת. ולכן את המוחין והשפע קודש תקבל הנהגת 'זעיר אנפין' מאבא ואימא.

ארבעה שלבים של בגרות רוחנית

הזכרנו ארבע מדרגות מוחין – קטנות וגדלות א' וקטנות וגדלות ב'. הבהרנו גם מהיכן הם באים ואנה הם הולכים. זו השעה להרחיב מעט אודות המושגים עצמם.

אדם מתבגר בשלבים המוצאים ביטוי באיבריו וחומר גופו, וכמובן גם במוחו ושכלו. בתהליך הגדילה ישנן שתי תופעות: צמיחה מקטנות לגדלות, ונסיגה. בכל תהליך גדילה אמיתי נוטלות חלקן גם  'הנפילות'. לדוגמה, ילד נכנס לגן הוא גדל ומתקדם עד לגיל בו יוכנס לתלמוד תורה. כעת הוא שוב קטן, בכיתה א'. בהמשך יעפיל מכיתה לכיתה עד שישלים את חוק לימודיו ויעבור לישיבה, כעת הוא שוב בתחילת דרכו.. הגדילה ברוחניות נמדדת במדרגות המוחין המואצלות על האדם. אנו עושים שימוש רב במונחים כמו "הגדלת פרצוף", והכוונה היא להנהגה הרוחנית המסוימת שהתעלתה וקיבלה מוחין גדולים יותר. חיוני לציין שההגדלה הזו מתרחשת במקביל; למעלה בהנהגות העליונות המושפעות ממעשינו, ולמטה כאן. כתגמול על הגדלת ההנהגה הרוחנית גם נפש האדם גדלה מקטנות לגדלות. תהליך זה כאמור, מורכב גם ממה שנדמה כנסיגות לאחור. וכך אנו מוצאים את סולם הצמיחה הרוחנית בנוי מקטנות ראשונה ולאחריה גדלות ראשון, ושוב קטנות שני ולאחריה גדלות שני.

נציין רק הבדל אחד בין קטנות ראשונה לשניה. הקטנות הראשונה כשמה כן היא, קטנות. משמעותה בעבודת הבורא – עשיית המצוות כקטן, ללא הבנה והרגשה פנימית. הקטן מסוגל לקלוט ולחקות פעולות. בפעולות יש כמובן גם מוח, אבל אין זה מוח עצמאי, כלומר הרגשה אישית, הנובעת מעצמו וקושרתו בעבותות אישיותו אל המעשה. קטנות שניה אף היא 'קטנות', אלא שבאה לאחר גדלות. זו קטנות מתוך ידיעה של 'אינני יודע'. ישנן שתי אי-ידיעות; הקטן אינו יודע באמת כלל וכלל, עד שאינו יודע שיש משהו לדעת. הגדול שהוא קטן, יודע שיש מה לדעת אך הוא אינו יודע. זו קטנות ממותקת.

התפשטות החסדים

העניין השני בתיקונו אנו עסוקים בספירת העומר הוא  'התפשטות החסדים'. המוח השלישי – 'דעת' – מורכב מחסדים וגבורות. מייחדת אותו העובדה שהוא מקשר בין ראש לגוף. בדרך כלל כוחות ההשכלה שבראש אינם בהכרח מקושרים עם מידות הלב. וכך קורה שאנו חשים את המציאות ופועלים בה באמצעות המידות, אך מבינים אותה עם המוח. הדעת היא כוח ההשכלה שמקיים 'דיבור' ממשי עם המידות. כדכתיב "ובדעת חדרים ימלאו", באילו חדרים מדובר? חדרי הדעת הם המידות. בדרך הרמיזה נציין שהמילה חד"ר היא ר"ת חסד, דין ורחמים. שש המידות מתחלקות כידוע בין שלוש האפשרויות, החסד הדין והרחמים.

הדעת שרויה במוח אך אמורה להתפשט ולהזין את המידות שבגוף. ניתן להמשיל התפשטות זו לחלוקת חומרי המזון בתאי הגוף – החי או הצומח. כידוע קיומו של גוף חי תלוי באיזון הנכון בין חום לקור, ובהשוואה לענייני הנהגה רוחנית, את האיזון יוצרת התפשטות החסדים והגבורות. בגלות, מסיבות שהתבארו במקומן, נמנעה התפשטות זו, המעין כביכול יבש ואל הגוף ירדו רק 'לבושי' החסדים והגבורות. כעת בימי הספירה אנו פועלים להשבת התפשטות מימי הדעת במידות. בכתבים מבואר שמספרם של החסדים והגבורות שבמוח הוא חמש – חמישה חסדים וחמישה גבורות. לאמתו של עניין אלו שבעה: חמישה, ועוד שניים. אחד כולל ואחד כללותו של הכולל. ובאופן פשוט יותר: מכיוון ששורשם של שבע הספירות חג"ת נהי"ם במוח הדעת, יימצאו גם בה כנגדם שבעה חסדים וגבורות. לכל אורך שבעה שבועות הספירה עושה הדעת את דרכה, ממקורה שבמוח אל חדרי המידות. מ"ט ימי העומר משקפים אפוא את מסעו של מוח הדעת מהראש אל המידות שבגוף. מסע זה מצוין בסידורים בשילובי המידות המופיעות בסמוך לספירה של כל יום, "חסד שבחסד" "גבורה שבחסד" וכהנה. מה בעצם מציינת הגדרה זו?

נרחיב קמעא. אמרנו שבדעת ישנם חסדים וגבורות, הרחבנו שמספרם שבע, "שבעה ושבעה מוצקות" – שבעה חסדים ושבע גבורות. זה המקום לציין שלמעשה ישנם שבע מערכות של חסדים וגבורות שכל אחת מהן מונה שבעה פרטים. המערכת הראשונה היא 'חסד' שבחסדים, והיא מורכבת משבעה חסדים פרטיים (חג"ת נהי"ם), השנייה היא 'גבורה' שבחסדים, אף היא מורכבת מכל שבעת הפרטים. וכן הלאה. תקופת העומר משקפת את המבנה הזה בעצם: שבעה שבועות ובכל אחד מהם שבעה ימים. אנו נתייחס אם כן לשבועות ולימים כאל שתי מערכות המשולבות זו בזו. כאשר בכל שבוע מופיעים כל שבעת השבועות בזעיר אנפין. למשל: שבוע א' הוא חסד, יום א' הוא חסד שבחסד, יום ב' גבורה שבחסד, וכן הלאה.

"חסד שבחסד" או "מלכות שבחסד"?

מכיוון שהחסדים נובעים ממוח הדעת השוכן מעל המידות, מובן שכאשר תתחדש השפעת החסדים הם יופיעו מלמעלה – מכיוון הראש. ואם כך הרי שהחסד הראשון שינבע ביום הראשון של ספירת העומר מהמוח אל המידות אמור להיות השביעי והנמוך שבכולם – 'מלכות שבחסד'. מדוע אם כן הספירה של יום א' היא "חסד שבחסד"?

להבנת העניין נקדיש כמה מילים לתיאור סדר התפשטות החסדים. בשבוע הראשון כאמור נכנס החסד הראשון משבעה החסדים, בכל יום חלק אחד ממנו, ממטה למעלה. כלומר, אם הבנו שהחסד הראשון שבחסדי הדעת מונה שבעה חלקים כנגד חג"ת נהי"ם, אזי נבין שביום ראשון של שבוע ראשון אנו עסוקים בחלק ה'מלכות' של 'חסד'. ביום שני ב'יסוד', בשלישי ב'הוד' ובשביעי ב'חסד' שהוא החלק הראשון מהשבעת חלקי החסד. כל זה מבחינת זהותו של החסד הנכנס. אולם אם נשים לב למקום אליו הוא נכנס ולצורת ההתפשטות שלו, הרי נבחין שהחסד שנכנס ביום הראשון של השבוע בספירת החסד, יגיע לייעדו רק ביום השביעי. משום שהיעד הוא להוריד כל אחד משבעה חסדי הדעת אל הספירה המקבילה שלו בגוף. וכך 'מלכות שבחסד' שנכנסה ביום א' בספירת חסד, תנדוד ביום ב' לגבורה, וביום ג' לתפארת, רק ביום השביעי כאשר ייכנס 'חסד שבחסד' – תנוח 'מלכות שבחסד' במקומה שבספירת המלכות. נמצא שההגדרה "חסד שבחסד" או "גבורה שבחסד" מציינת את מסעו של החסד הראשון שנכנס בתחילת השבוע, ההולך ונדחה מיום ליום, מחדר לחדר עד הגיעו אל מקומו. ביום הראשון נכנס החסד התחתון שבין חסדי מערכת 'חסד' לספירת 'חסד', ולכן זהו "חסד שבחסד". ביום השני ימשיך החסד הזה את מסעו וירד לשכון בספירת הגבורה, ובינתיים ייכנס חלק נוסף של מערכת 'חסד' לספירת חסד, אבל אנחנו נציין את המקום אליו נדחה כעת החסד של אמש, דהיינו "גבורה שבחסד" – ספירת גבורה מקבלת כעת את אור החסד. ביום השלישי ייכנס חלק שלישי של מערכת חסד בצינורות הגוף, אולם אנו נציין את החדר אליו הוכנס החסד הראשון הנ"ל כלומר "תפארת שבחסד" – ספירת התפארת מכילה כעת את אור החסד. יש בצורת ההגדרה הזו לימוד חשוב: עיקר העבודה היא להספיג את האור בפנימיות, ולא רק להביא אורות חדשים פנימה. ולמעלה מזה, עיקר הפעולה של הבאת אורות חדשים נועדה 'לדחות' ולהפנים יותר ויותר את האורות הוותיקים.

(ע"פ שעה"כ דרושי פסח, פרע"ח  – ספירת העומר)

התפשטות החסדים – מוח הדעת מכיל 'חסדים וגבורות'. אלו שני כוחות יסודיים בבריאה – כמשל הקור והחום, ההשפעה והצמצום. החסדים מתפשטים ויוצאים ממוח הדעת אל הגוף, כלומר מזינים את המידות ומביאים אותן למזג השווה ולאיזון. בגלות, כאשר השפע הרוחני מסתלק, גם נמנעת מהגוף השפעת החסדים. כחלק מכוונות ספירת העומר אנו פועלים להשבתם של החסדים להתפשט ולהאיר בגוף ובמידות.

שוב פעם פסח – הורתו ולידתו של פסח שני

בס"ד

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? ויאמר אליהם משה: "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל לאמור: איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר, ט.).

בפסוקים אלו מתוארת לכאורה בריאתה של 'תורה חדשה', והעניין רוחש פלאות. מתי ואיך נוצרה מצוות 'פסח שני'? אין דוגמתה בכל מצווה אחרת. מעולם לא שמענו על איש שזכה ליום כיפורים משל עצמו רק משום שלא היה מוכן מספיק לקראת יום הכיפורים המקורי. במיוחד כאשר מבינים שפסח הוא חג הגאולה והיציאה ממצרים. הגאולה אירעה בתאריך מסוים, ברצון השם, בניסי ניסים. כדי לזכות לאכול מקרבן החירות – קרבן פסח, נדרשו האוכלים לעמוד בתנאים שנאמרו בפירוש במצוות השם. והנה באים להם האנשים שהיו טמאים ובדרך רחוקה וטענה בפיהם: "למה נגרע?!"

שאלתם מופרכת מעיקרה לכאורה. וכי מה תבקשו? והלא החמצתם את הפסח, העיתוי חלף עבר. האם תצפו שתינתן עבורכם תורה חדשה? 'תורה חדשה' – כלשון הזו נוקט האור החיים הקדוש.

מתתא לעילא ומעילא לתתא

להבנת העניין עלינו לשוח אודות מהותם של פסח ראשון ושני. על עניינם ועל ההבדלים שבין שני הפסחים עומד מאמר הזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (קנ"ב ע"ב), תמצית הרעיון כך:

קדושת פסח ראשון היא בגדר "מתתא לעילא", לעומת זאת קדושתו של פסח שני חלה בבחינת "מעילא לתתא". בפסח ראשון הגאולה והאורות שופעים מכוח אתערותא דלעילא, כלומר השם יתברך מביא אותנו אליו, אל קדושתו שלו. על דרך הכתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". פסח שני נברא מתוך אתערותא דלתתא, דווקא מחמת תחושת הריחוק, הטומאה והסיאוב, מתעורר האדם ומזמין את הקדושה לשרות עליו. על הנהגה זו נאמר (ישעיה נז): "אשכון את דכא ושפל רוח" שמוריד את קדושתו אל השפל והנמוך. כאן למעשה החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב יורדת אלינו מלמעלה כדי להעלות אותנו 'מתתא לעילא', בסדר המדרגות הנכון. לפיכך במתן תורה צווינו לבל נעלה בהר ולבל ניגע אפילו בקצהו. מפני שהלא "מי יעלה בהר ה'", רק משה רבינו ראוי לעלות בהר. משום שכאשר נמסרת תורה משמים, היא ניתנת באופן ובצורה הדורשת מאיתנו להיות ראויים לה. לאו כל אחד ראוי, כך פועלת ההנהגה בתורה שבכתב.

הנהגה זו מלווה אותנו מפסח ראשון שבט"ו בניסן, עד פסח שני שבי"ד אייר. ולכל אורך שלושים הימים הללו נמשכת הארה של אתערותא דלעילא. משום כך הספיק מלאי המצות עד יום למחרת פסח שני, ובט"ו באייר אזלו המצות והחל לרדת מן. השינוי בסוגי המזונות מסמל היטב את שינוי ההנהגה אודותיו שחנו. המצות מאכל שמימי הן, אור עליון, קדושה היורדת מלמעלה. הן מבטאות את האמירה "והביא אתכם אלי" – ארומם אתכם. המן יורד מהשמים אבל מקבל את טעמי העולם הזה וכל אחד טועם בו טעמים כאשר יחפוץ. בפסח שני פוסקת ההנהגה הראשונה ומתחילה הנהגה חדשה, כאן יורדת למעשה תורה חדשה משמים. את התורה הראשונה הוריד משה רבינו, מההר אל העם. הגאולה שעל פי תורת הנגלה מציבה תנאים, על פיה אין מקום לטמאים ורחוקים בסיפור הגאולה. התורה החדשה באה מהעם אל משה, הם מעוררים והם קוראים לו להביא לעולם תורה חדשה שתרחיב את שערי הגאולה גם למחוזות של טמאי נפש וההולכים בדרך רחוקה.

מכאן תשובה לתמיהה – מהיכן באה לפתע מצווה חדשה. ואם יש מקום במצוות הפסח גם לטמאים ורחוקים מדוע לא צווה על כך משה מלכתחילה בתוך מצוות הפסח? אלא שאכן עד שלא נשמעה צעקת הטמאים והרחוקים "למה נגרע", לא היתה מצווה שכזו. הצעקה בראה תורה חדשה. תורה שבעל פה. (ע"פ פרי צדיק – מאמרי פסח שני).

טמאי הנפש ובדרך רחוקה

כדאי לשים לב משום שיש כאן משמעות הפוכה. התעוררות שבאה מלמעלה משפיעה על הנפש בצורה של "מתתא לעילא" – כלומר גורמת לעלייה תמידית בדרך הרגילה, דברים מתחילים למטה ועולים למעלה. זו ההנהגה של הזמנים בהם הקדוש ברוך הוא משפיע אור מלמעלה ואנו נדרשים להכשיר עצמנו לקבלת השפע, כדי לעלות בכוחו ממטה למעלה. אולם מי שלא זכה יידרש לצפות להנהגה שנייה, היא תנוע "מעילא לתתא", כלומר נאלצו לשוב לקראתך כדי לאסוף אותך. אין ספק שההנהגה הראשונה עדיפה, וכדברי הזוהר הקדוש המקיים פסח בזמנו "סליק ולא נחית" – עולה ממטה למעלה ואינו יורד, משום שמעלין בקודש ואין מורידין. לעומתו הנצרך לפסח שני "נחית ולא סליק", הוא יורד, כלומר השפע יורד אך אינו יכול לגרום לעליה שאינה פוסקת.

מי הם אלו שלא היו ראויים לקיים את מצוות פסח הראשון? השל"ה הקדוש לומד שמדובר כאן על שני סוגים של ריחוק. יש מרוחק מצד מציאותו אך אינו רחוק באמת מגבול הקדושה. ויש מרוחק שמעשיו גזרו עליו להימצא הרחק מהקדושה. הלשון "טמא לנפש" מדייקת – לנפש הוא טמא אך לא טמאוהו מלמעלה להיות מרוחק מגבול הקדושה. ויש גם "או בדרך רחוקה" שמפאת מעשיו נתרחק מגבול הקדושה וטמאוהו משמים להידחות מהקודש (ע"פ של"ה הק', תורה אור).

וכך אכן מתפרש לשון הכתוב "איש-איש כי יהיה טמא", כפל התואר 'איש', כותב הזוהר הקדוש, מתייחס לאיש שראוי להיקרא איש אך טימא את עצמו והפסיד את הקדושה העליונה. מפני שאיש הוא אכן תואר של אדם ראוי. משה רבינו קרוי "האיש משה", "איש יהודי" היה גם בשושן הבירה, והוא מרדכי. גם יהושע מתואר "איש אשר רוח בו". לעומת זאת עשיו קרוי גם בכפל הלשון "איש יודע ציד, איש שדה". התואר איש מורה אפוא על המסוגלות להתחבר אל השורש הטהור, אולם איש-איש מבטא במקרה דנן את החמצת השורש הטוב. איש שיכול היה… אבל החמיץ. כדרך שנאמר על עשיו, "איש יודע…" אבל אינו אלא "איש שדה" – בחוץ. בדרך הדרש נוכל להוסיף כי התואר 'איש' מרמז על התקשרות אל השורש, השורש הטוב או היפוכו. משום שהאותיות א.י.ש כוללות את כל סדר ההשתלשלות, מהאות א' – אלופו של עולם, ועד האות ש', אחת לפני אחרונה שבאותיות.

ניסן ואייר כשתי הנהגות

פסח ראשון חל בניסן והשני באייר, והעניין מתקשר עם תכניהם המהותיים של החודשים הללו. ניסן  בספירת המלכות ואילו אייר ביסוד. מזלו של ניסן 'טלה' ושל אייר 'שור'. שור הוא סמלו ועניינו של יוסף, בסוד "בכור שורו הדר לו", ויוסף כידוע הוא יסוד. השור מורה אם כן על מידת היסוד המשפיע כמו "יוסף המשביר". מזל טלה שבניסן קשור לספירת המלכות שדימויה הוא "כרחל לפני גוזזיה" רחל – כבשה. הטלה עניינו ביטול והכנעה, וזה קשור מאוד לאופן בו הופיעה הגאולה בפסח ראשון. בניסן נגאלנו מכוח רצון עליון, כשלעצמנו כטלה היינו. באייר לעומת זאת, אנו נגאלים מתוך התאמצות. מתוך מחאה של "למה נגרע", זהו חלקו של השור המסמל את ספירת היסוד המתעוררת מצד עצמה.

תקופת האביב מורכבת מהחודשים ניסן אייר וסיוון. כמו בכל חלוקה לשלושה, חודשים אלו מייצגים את שלושת הקווים – ימין שמאל ואמצע. ניסן הוא חודש ראשון מחודשי שנת התורה וראשון לתקופת האביב, בחינתו חסד. אייר שני לתקופה בחינתו גבורה. והדברים נושקים לאמור לעייל: בניסן נגאלנו מכוח יד ימין, "ימין מקרבת". באייר נגאלנו בשנית, לא מצד החסד, אדרבה מצד הדין של "שמאל דוחה". איך "שמאל דוחה" תבשרנו גאולה? אלא שזהו עניינו של פסח שני: יש גאולה שנובעת מכוח החסד, מצד ימין. אבל גאולה שכזו איננה בידינו, היא מתעוררת רק מתוקף אהבת השם ורצונו לעשות חסד עימנו. אולם טבעו של החסד שהוא יכול לסייע רק למכשיר עצמו לקבל את אורו. בשעת הקרבת הפסח של ניסן נמצאו בכלל ישראל יהודים שגם לאחר כל הניסים והנפלאות לא היו מסוגלים לקבל את רוב הטובה. אלו היו טמאי הנפש וההולכים בדרך רחוקה. לפעמים אי אפשר לקרב את המרוחקים באמצעות יד ימין, תועיל לעיתים רק השמאל. הריחוק מסוגל לקרב. משום שרק כאשר יחוש הטמא והמרוחק את דחייתו החוצה, יתעורר וידחק עצמו פנימה. אז תתעורר עבורו מידת היסוד, המסוגלת לרדת למטה. לפיכך פסח שני חל באייר שעניינו גבורה.

ההבחנה הזו רמוזה גם בצירופי שמותם של חודשי ניסן ואייר. צירופו של ניסן הוא שם הוי"ה כסדרו, והוא רמוז בראשי תיבות הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ". משמעתו מורה גם כן על האמור: מתחיל בשמים ומסיים בארץ. כהגדרת הזוהר הקדוש, שפסח ראשון נובע מלמעלה – מהשמים. זו גאולה שניתנת לנו כמתנה משמים. לעומת זאת צירופו של אייר יוצא מהפסוק "יתהלל המתהלל השכל וידוע". בשני התיבות האחרונות מתחלף הצירוף הטבעי והאות ה' הרומזת כידוע למלכות, מתחלפת עם האות ו' המיוחסת ליסוד. כלומר המשפיע והמקבל מתחלפים, והמקבל מקדים את המשפיע. זו אתערותא דלתתא. וכך גם משמעות הפסוק (ירמיה ט) "יתהלל המתהלל" – קודם תתעורר אתה האדם להלל, אחר כך תזכה ל"השכל וידוע".

אתערותא דלעילא/ דלתתא – ביחסי משפיע ומקבל המשקפים את כל דרכי ההנהגה הרוחנית קיימות שתי תנועות: האחת מלמעלה למטה והשנייה ממטה למעלה. בעיתות רצון יורד שפע ברצון השם ומשפיע למטה. בזמנים שכאלה אין השפע ניתן לפי זכות המקבל, רק ברצון עליון. כשאין עת רצון נדרשת התעוררות מלמטה. המקבל נדרש לעורר את הנותן, וזו אתערותא דלתתא.

 

קין והבל – על גלגולים ונשמות

בעקבות מסעות הגלגול של קין והבל

בשלהי ברכת 'אהבת עולם' במילים "מהר והבא עלינו" מורה הרב לנהוג כך: מי שהוא משורש הבל ישמוט כנפות הטלית המונחות על הכתפיים שישתלשלו לצידי ידיו בסוד "חיוון שמטן גדפייהו" הנזכר בתיקוני זוהר. לעומתו מי שהוא משורש קין ינהג להפך וישים ב' כנפי הציצית על כתפיו בסוד "ויקחו להם שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם". ומסיים שם: "אמנם מי שהוא משורש קין והבל הם יותר צריכין לכוונה זו, ולשום אותה על הכתף, כי הלא קין והבל הם סוד שני הכתפיים כנודע, וראוי לכוון בזה מי שהוא משרשם" (פע"ח ושע"כ דרושי ק"ש).

זו דוגמה אחת מיני רבות לחלוקת כוונות התפילות וקיום המצוות לפי שורשי נשמה. אנו פוגשים כאן גם את המושג "שורש קין" ו"שורש הבל", ומבינים שיש קשר ביניהם לכתפיים. אם כך הבה נדבר קמעא על שורשי נשמות בכלל ועל קין והבל בפרט, ועל איך כל זה נוגע לנפשותינו.

*

כהבנה ראשונה נציין שנשמות בני האדם מסודרות כאשכולות, כאשר כל נשמה מחוברת לשורש שמחובר לשורש נוסף, הקטנים תלויים בגדולים והשורשים הפרטיים משתלשלים משורשים כלליים יותר. בסך הכל, כל השורשים כולם משתלשלים מאב אחד – אדם הראשון. כיציר כפיו של הבורא וכנברא ראשון כללה קומתו של אדם את כל הנשמות, באופן שכזה: רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הם למעשה תרי"ג שורשי נשמות, כאשר כל איבר או גיד נחשב שורש גדול לנשמות רבות ובו עצמו מצטיירים בפרטיות תרי"ג אברים וגידים פרטיים שגם הם שורשים לנשמות. תרי"ג שורשים אלו עלולים להתחלק ולהתפצל עד שישים ריבוא שורשים קטנים פרטיים. הסיבה להתחלקות השורשים היא בעקבות פגמים וחטאים. הרעיון הוא: כאשר שורש גדול לא מצליח להשלים את עניינו ולתקן את עצמו בכוחות עצמו, פורטים את המלאכה לגלגולים רבים, כך בכוחות משותפים של מגולגלים רבים בדורות שונים תושלם בסופו של דבר המלאכה. זה למעשה סוד התארכות זמן קיום העולם וריבי ריבואות הנפשות המוכרחים להיוולד במשך הדורות. כולם יחד עוסקים במשותף בהשלמתה של מלאכה אחת.

בניו של אדם הראשון הם קין והבל, ומבחינת שורשי הנשמה אלו שני שורשים מהותיים וכלליים מאוד התלויים בשני הכתפיים. הבל בכתף ימיני וקין בשמאלי. שורשים אלו מושפעים מהשלכותיו של חטא עץ הדעת. העניין עמוק ורחב ואנו נקצר ונאמר רק זאת: בקומה הרוחנית כמו באדם הגשמי ישנם שלושה מוחות, חכמה בינה מימין ושמאל, ותחתיהם באמצע המוח השלישי, דעת. בחטאו גרם אדה"ר למוח הדעת ליפול כביכול מהראש אל בין הכתפיים. זו למעשה משמעותו הפנימית של חטא עץ הדעת, הדעת היא זו שנפגעה כאשר איבדה את מקומה בראש ונפלה אל מקום הכתפיים. כאשר מוח הדעת מצוי בראש, שני מרכיביו – החסדים והגבורות – מאוחדים יחד, אולם למטה, בין הכתפיים מתפצלת הדעת כאשר החסדים נפרדים לכתף ימין והגבורות לכתף שמאל. פירוד זה השלכות רבות לו, רק נפטיר ונאמר שהשלמות של מוח הדעת היא האחדה, כאשר הימין והשמאל מתאחדים הדעת שלימה. כשהם פרודים גם דעתו של אדם פרודה, ודי לנו בזה (ש' הגלגולים, הקדמה לא).

 זיהוי שורשי קין והבל

על פגמים אלו המלווים את קין והבל עוד מפאת שורשם הרוחני, הוסיפו הם קלקולים פרטיים כמסופר בפרשת בראשית. קין חטא בהבאת קרבן גרוע מזרע פשתן, כפר בעיקר, וחמד את תאומתו היתרה של הבל ועבור זאת הרגו. הבל פגם כאשר הציץ בשכינה. עבור פגמים אלו שורשי קין והבל מתגלגלים בעולם מדור לדור, מתלבשים בגופים ומופיעים בדמויות שונות לצורך תיקונם וזיכוכם, כאשר לכל אורך הדרך עוקבת זהותם הרוחנית אחרי הגלגולים השונים ומאפיינת כל אחד מהם בקווים מיוחדים המדגישים שוב ושוב את עניינם שהולך ומתברר במסע הדורות.

כולנו כאמור משתלשלים משורשי נשמות כלליים, כאשר נשמות הצדיקים שזכו בחלקם ובחלק חבריהם נחשבות לנשמות גדולות המשמשות שורש לנשמות רבות התלויים בהם. קין והבל הם שני שורשים מהותיים וכלליים מאוד. הרח"ו מביא סימנים שונים לזיהוי שורש הנשמה. עם זאת הוא חוזר ואומר שלאו כל אדם יודע לזהות בבירור את שורש נשמתו. על עצמו הוא מעיד בהזדמנויות שונות ששורשו מקין, וכעדותו בנידון דידן: "ואני חיים הייתי נוהג לעולם להעלותן (את כנפי הציצית) למעלה, לפי שאני משורש קין".

באופן כללי עניינו של קין הוא גבורות וצמצום, ממילא כוחו בציורים ומלאכות ששורשם מיסוד האש. הבל כוחו בדיבור, עניינים מופשטים וכדומה. וכלשון הרב: "כל מי שהוא משורש קין מתפחד מהמים, כי המים מכבים האש. גם ירא מאוד מן המזיקים, כי כל זרע קין הם "מזיקין בארקא", כנזכר בזוהר. גם הוא בעל מלאכה ובעל ציורים, כעניין יובל ותובל קין בני קין ששורשו בדברים ציוריים, כי האש כולו ציור. אך מי שהוא מהבל, אינו כל כך בעל מלאכה, אך הוא דברן ודרשן בסוד הבל הפה. ומי שהוא מקין אינו בדיבור כל כך, כמו במלאכה. גם מי שהוא מקין הוא יותר חזק ובעל כח, כמו הגבורות. ומי שהוא מצד החסדים שהוא הבל, הוא דל ודק וחלש, ודוגמתו הכסף והזהב" (פע"ח – שער קר"ש ג').

מסעות הגלגול של קין והבל

כשעוקבים אחר מסעות הגלגול של קין והבל מגלים איך ההיסטוריה הגשמית משחזרת שוב ושוב את ההיסטוריה הרוחנית כדי להביא את הדברים לתיקונם. כך מזהים את המגולגלים השונים מופיעים בתקופות ובדמויות שונות אך שבים אל אותם מאורעות, לעיתים בחילוף תפקידים, כדי לתקן את אשר עיוותו בגלגולים קודמים. מעגלים אלו הולכים ונסגרים במרוץ התקופות ויוצרים תמונה שמימית רצופה השגחה אלוקית המעידה על גורל עליון המכריח את צעדיה של האנושות כולה להשלים איש-איש את ייעודו עלי אדמות. במסגרת זו נסתפק בהצצה קצרה על קצוות כמה מהחוטים.

כידוע הנשמה מורכבת מחמש קומות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה (נר"ן ח"י). מדרגות אלו מופיעות באדם על פי מעלתו, בתחילה הנפש ולאחר מכן, אילו זכה, נכנסות בו המדרגות הגבוהות יותר. גם כשעוסקים בגלגולי קין והבל יש לשים לב לגורלו של כל אחד מהחלקים הללו. נפשו של קין מתגלגלת במצרי שנהרג על ידי משה לאחר שהכה איש עברי. מנגד, במשה רבינו מתגלגל הבל. כאשר משה הורג את המצרי באמצעות שם קדוש, למעשה חוזר הבל (המגולגל בו) והורג את קין ובכך מתוקנת נפש קין ועולה אל הקדושה. נפש זו נודדת מהמצרי ההרוג ומופיעה ביתרו להשלמת תיקונה. ביום בו ניתנת בו נפש קין המתוקנת מתעורר יתרו ומתגייר, בגירותו ניתנת בו נשמת קין, מהחלק הטוב והמבורר. אמנם ביתרו מופיעה רק 'יתר הפליטה', משום שחלקו העיקרי של הטוב שבקיין מתגלגל באהרון (שער הגלגולים הקדמה כט, לו). גם כאן ממשיך סוד הגלגול להותיר עקבות, כאשר יתרו הופך לחותן משה בנישואי ביתו ציפורה למשה. בציפורה מגולגלת תאומתו היתרה של הבל – זו שעבורה הרגו קין. כעת למעשה קין (המגולגל ביתרו) משיב להבל (המגולגל במשה) את תאומתו בדמות ציפורה. נפש ונשמה של קין תוקנו אם כן במצרי וביתרו, נותרה אם כן מדרגת הרוח המצפה לתיקונה, היא גולגלה בקרח, עניין זה נרמז בשמו של קין, 'קין' במילוי אותיות (קוף, יוד, נון) עם הכולל של האותיות והמילה, בגימטרייה קר"ח (שפתי כהן, קרח). כשמעיינים בפרשת מחלוקת קרח ועדתו על משה עולה וכובשת את התמונה המחולקת העתיקה בין קין והבל. גם כאן שב קין, בדמותו של קרח, על אותם משוגות. אף הוא מקנא בגדולתו של משה (הבל) בטוענה שהוא הבכור ולו משפט הבכורה. למעשה בקרח מגולגל רק חלק הרע שברוח קין, חלק זה מתוקן גם כאן כפי שאירע למצרי שהרגו משה וטמנו בחול, כאשר האדמה אשר פצתה את פיה ובלעה את דמי הבל, פותחת את פיה ובולעת את קרח ועדתו – גלגול קין. למעשה רק חלק הרע שברוח קין מתגלגל בקרח, חלק הטוב שברוחו מתגלגל בשמואל הנביא. שלושת גלגולי נפש רוח ונשמה של קין בדמותם של המצרי, יתרו וקרח, רמוזים בהבטחת השם לקין שכל ההורגו "שבעתיים יקם קין".  יֻקָּם ר"ת יתרו קרח מצרי (שער הפסוקים, בראשית).

שני גלגולים נוספים בולטים ברמזים: פנחס משורש קין ותיקן על ידי שקינא לאלוקיו, קינא אותיות קין. כי קין קלקל על ידי קנאה שקינא בהבל על תאומתו היתרה וכעת תיקן זאת פנחס על ידי קנאה לשם השם. אלישע היה אף הוא משורש קין והוא היה תיקונו, וזה נרמז בשמו כי בקין נאמר "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" וכעת תוקן ונאמר בו אלי-שעה.

יחזקאל הנביא וחזקיהו המלך

פרק נוסף, מפעים בהדרו, במסכת גלגולי קין והבל עולה על בימת ההיסטוריה דורות מאוחר יותר ביחזקאל הנביא וחזקיהו המלך. שניהם משורש קין, לפיכך בשמותיהם מופיע השורש ח.ז.ק. במדרש דרשו חז"ל על הפסוק "וימח את כל היקום – זה קין שתלאו הקב"ה ברפיון בין שמים לארץ ובא המבול ושטפו". רפיון זה מתייחס לאיכות נשמתו של קין שהושפעה כאמור מחטא עץ הדעת. בשורש נשמת קין נכללו כל הנשמות שלא הספיקו להצטייר בשלמות ובאו לעולם בצורה בלתי שלימה, כמו דבר התלוי בין שמים לארץ, חסר חוזק. חולשה זו אפיינה את כל בני דור המבול שהיו בני תקופתו של קין והשחיתו דרכם. יחזקאל הנביא וחזקיהו המלך תיקנו בשלמות את שורש קין ולפיכך נרמז בשמותיהם החוזק, תיקון לרפיון.

מכאן גם טעם לכינוי של יחזקאל 'בן-אדם', "ואתה בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך" (יחזקאל, א-ב). כלומר זהו קין בנו הראשון של אדם. לפיכך גם נאמר לו "עמוד על רגליך", לחזקו ולאמצו מהרפיון האוחז בשורש קין. יחזקאל וחזקיהו בני שורש אחד, אולם יחזקאל מושרש ברגלי נשמת קין ולכן נאמר לו שיעמוד על רגליו. חזקיהו מושרש באיבר הראש של נשמת קין, ולכן בשמו משולבות שתי האותיות י' ה' הרומזות כידוע על המוחות חכמה ובינה.

מכאן אנחנו נודדים אל העתיד לבוא. בנבואתו (יחזקאל מד, טו) מזכיר יחזקאל לשון תמוהה: "והכהנים-הלוים בני צדוק…"  כהנים או לווים? אכן דבר סתר כאן: יחזקאל הוא הנביא היחיד המתנבא על בניין בית המקדש השלישי. זהו הנביא הצופה אל מעבר לאופק הדורות וחוזה את העתיד לבוא. משם באה נבואתו. למעשה יחזקאל מתנבא על גורלו שלו, גורל שורש נשמתו. כידוע ניתנה הכהונה מלכתחילה בחלקם של הבכורות שאיבדו אותה בחטא העגל, אז נדדה הכהונה לחלק הלווים. באותו אופן, בראשית ההיסטוריה, קיבל קין הבכור את הכהונה אך איבד אותה בחטאו והבל ירשה תחתיו. קין מושרש בגבורות והבל בחסדים. הלווים שורשם בגבורות והכהנים חסדים. בשני המקרים הללו נדדה הכהונה והגדולה מהגבורות לחסדים. אולם כבר אז הובטח לקין "אם תטיב שאת" כלומר לכשתטיב אורחותיך ותתקן את שורשך תזכה בשנית בגדולה על אחיך כבראשונה. אכן בעולם הזה שורש הבל נקי טהור וטוב יותר, רובו טוב ומיעוטו רע, לפיכך הכהונה מצויה בחלקו. אולם לעתיד לבוא, כאשר יתוקן שורש קין תחזור גם הכהונה לחלקו. גורל זהה ישפיע גם על מעמדן של הגבורות לעומת החסדים, כאשר צד הגבורה יעלה למעלה מראש בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". תמורה זו נרמזת בסוד הזהב והכסף. היום ההנהגה היא כסף – חסד ולפנים משורת הדין. לעתיד תהיה ההנהגה בסוד הזהב, ויזכו כולם על פי דין (שער הפסוקים, יחזקאל).

כוונות מיוחדות לפי שורש הנשמה

בדברי הרב מובאות פעמים רבות כוונות מיוחדות הנוגעות יותר לבני שורש קין ולהיפך, כך למשל  בעניין קבורת המת, מובאת כוונה מיוחדת לקברנים אם הם משורש קין: "יכוון כי על ידי קבורת הגוף בקרקע תתעכל אותה הזוהמא שנתערבה בנפש על ידי חטאו של אדם הראשון ויישאר נקי מן הזוהמא ההיא". הדיוק כאן במילה 'נקי' – אותיות 'קין', כי הנפשות שמשורש קין יצאו מזוהמה שדבקה בשורש זה בחטא אדה"ר, לפיכך נוגעת להם הכוונה הזו במיוחד, וכפי שמסיים שם: "ולכן זו הכוונה צודקת יותר במי שהוא משורש קין" (שער המצות, ויחי).

גם בעניין תספורת השערות ובמצוות השארת פאות הצדעים מוזהרים בני שורש קין במיוחד על גילוח שער ראשם, כפי שצוו הלווים ובראשם קרח, כי הם משורש קין שעניינו גבורות ודינים והשערות גם הם דינים וצמצומים. לפיכך יש לגלח שער ראשם להסיר את הדינים, אמנם רק בפאות תשארנה כדי להשאיר שורש כלשהו לדינים ולא יתבטלו לגמרי (שם, קדושים). הרח"ו מביא בשם מורו האר"י הזהרות והקפדות שונות הנוגעות בעיקר לבני שורש קין, דוגמת הזהירות שלא להותיר סכין על השולחן בשעת ברכת המזון, גם לא כשהיא מכוסה במפה מפני שזהו כלי זין ועל צאצאי קין להתרחק מכך (שער רוח הקודש, דף ט).

קין והבל (שורשי נשמה) – קין והבל מושרשים בכתפיים של אדה"ר, הבל מימין וקין משמאל. שורשי קין והבל מחסדים וגבורות שבמוח הדעת לאחר שנפגם בחטא עץ הדעת ונפל אל בין שני הכתפיים. במקום זה מתפצלים החסדים מהגבורות והופכים לשני שורשים שונים של נשמות. בני שורש קין נוטים לצד הגבורה, כוחם רב יותר והם מוכשרים במלאכות. בני שורש הבל כוחם בפיהם, בדיבורים וכדומה. הם חלשים ועדינים יותר. שורש קין מעורב בו הטוב בהרבה רע, ולפיכך נדרשים בעלי שורש זה לתקן את שורשם ובכך יזכו לעתיד למעלה יתרה. כי הגבורות שורשם גבוה מהחסדים, ולעתיד ישובו למעלתם.

סוד פרה אדומה

מצוות פרה אדומה נקראת חוקה, טעמה כמוס ונעלם. אף החכם באדם שרדף והשיג יותר מכל בן תמותה, נואש מהשגתה באומרו "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". וכבר מקדים השם יתברך ואומר: (מדרש רבה פי"ט, ח') "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי". סודה של הפרה עלום אך מעשיה גלויים. מצוותה בשריפה, ורק לאחר שריפתה לכשתעשה גל אפר תשרה אליה סגולת הטהרה. הפרה ואפרה פותחים בפנינו צוהר לאחת הנקודות היסודיות בלימודי הפנימיות – דינים והמתקתם.

שריפה – המתקה

פרה עניינה גבורות. צבעה האדום מרמז על שייכות מובהקת לדינים, אדום – תוקף הדין. שתי שערות שחורות פוסלות בה, עד כדי כך מוחלט הוא ביטוי הדין. והנה פרה זו שכל עניינה גבורות ודינים, היא ודווקא היא, פותחת פתח טהרה בפני טמאי מתים – הטומאה הקשה ביותר. המוות התגלמות הדין, כל הנוגע בו יטמא. נמצאת אומר שרפואת חולי הדינים מסתתרת בתוקף הדין. אכן זה מכבשונה של סוגיית המתקת הדינים. מקור הדינים בעולם הבינה, עליה נאמר בזוהר הקדוש (זוהר ח"ג סה א) "דינין מתערין מינה". בה עצמה אין דין, אבל ממנה הם משתלשלים. דיני הבינה יורדים ומתבטאים למטה, בספירת המלכות. נוכחותם של הדינים רמוזה במילה 'פרה'. לדינים ביטויים שונים במספרים. המספר פ"ר מגלם את אחת הגימטריות המובהקות שמשמעותן דין. פ"ר גימטרייה של מנצפ"ך. האותיות הסופיות מבטאות תחום וגבול, וזה תפקידה של מידת הגבורה. במילה פר"ה יש לנו את המספר פ"ר המבטא דין, ואת האות ה' הרומזת למקום אליו מתנקז ובו מתבטא הדין. הכוונה לספירת מלכות, ה' אחרונה שבשם הוי"ה.

שריפת הפרה מבטלת את הדינים הקשורים במהותה. כעת במקום חמש גבורות נפרדות הרמוזות באות ה' של פר"ה, הן מתאחדות באות א' והופכות לאפ"ר, זו בעצם פעולת המתקה. הגבורות מטבען מתבדלות. פירוד הוא תוצאה של ישות משום שיסוד היש מציג כל פרט לבדו. כאשר הדינים מתגברים המחיצות מתגבהות, ומכאן ההגדרה 'חמש גבורות' – כל אחת בנפרד. ההמתקה תיעשה על ידי הכנעה שתביא לביטול המחיצות. אין לך כוח מבטל ומכלה כמו שריפה, היא אוכלת את הדבר ומבטלתו מקיומו, התוצאה היא אפר. חומר זה לא יכשר למאומה, לא יזרע ולא יצמיח. מפני שהאפר הוא ביטול מוחלט של כל ד' היסודות. כעת מחמש גבורות נפרדות נותר אחד פשוט שכולו אחדות והתמזגות. לפיכך מפרה נעשית כ'פרה לישראל.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה

טעמה של מצוות פרה אדומה נותר עלום מדעת אנוש, אך יש יוצא מן הכלל – משה רבינו. הקב"ה אומר לו "לך אני מגלה טעם פרה אדומה, אבל לאחר – חוקה". נשמת משה רבינו מושרשת בספירת הדעת המאחדת ומחברת חסדים וגבורות. לפיכך מבחינתו טעמה של מצוות פרה גלוי וידוע. מפני שההסתרה היא תוצאה של דינים וגבורות, ואילו במקום הדעת חסד וגבורה שוכנים יחדיו, ממילא אין הסתרה. העדר הטעם במצוות אפר פרה מורה על מעלתה המיוחדת. היא נשגבת מבינת אנוש לפיכך יפה כוחה לטהר מטומאת מת. המיתה היא המצב הנמוך ביותר בתוחלת חיי האדם. מאידך ידעינן שבמעלות הרוחניות הירידה היא צעד ראשון ומשמעותי בעליה, וההסבר כך הוא: תוכנם האמתי של החיים היא ההתקדמות וזו נעשית על ידי עליה מדרגה לדרגה. כשאנו עולים הרי התנתקנו ממצב נמוך לטובת הגבוה ממנו. שני המצבים ביניהם אנו נעים תמיד הם עליה וירידה המקבילים לגוף ונשמה, נגלה ונסתר. היכן שאנו נמצאים  גלוי, המקום אליו טרם הגענו – נסתר הוא. עבודתו של יהודי לצאת תמיד מהגלוי ולשאוף אל הנסתר. זו תנועה מגוף לנשמה. לפיכך קדמה הירידה לעליה. זהו למעשה עניינו של המוות: כדי לזכות לעלייה השלימה ביותר – לחיי העולם הבא, מוכרח הגוף להתבלות בעפר, רק משם ניתן יהיה לקום לתחייה בעולם העתיד לבוא. המיתה היא הנהגה הכרחית במציאות, אבל כרוכה בה טומאה. הטהרה תושג באמצעות פרה, קדושתה עצומה ועליונה עד שאין איש יכול להשיגה. דווקא בשל כך כל מעשיה בחוץ, משום שאל המקום הזה של "מחוץ למחנה" שואפת מצוות פרה להאיר. לטהר את כל הנפשות השרויות מחוץ למחנה, במקום המוות והטומאה.

טהרת אפר פרה תלויה גם בביטול והכנעה. מסיבה זו ניצבת הפרה האדומה במרכז מחלוקת קרח על משה רבינו, וכדברי המדרש: "והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרה גדולה על ישראל". יש כאן עניין מהותי: קרח הוא לוי והלווים מצד שמאל, צד הגבורה. כדי להמתיק את הדינים הנאחזים בצד השמאל על הלווים להיות בטלים לכהנים המושרשים בימין. כשקודשו הלווים לראשונה לעבודת הקודש הצטווה משה לגלח שערותיהם, ועל כך התעוררה חמתו של קרח. אלו הם אם כן דברי המדרש: קרח לא ידע את סוד פרה אדומה, שעל מנת להיטהר מאחיזת הדינים יש לבטל את עצמך עד בחינת אפר. רק כך תוכל לקבל המתקה ולהיחלץ מטומאת הדינים.

פרה אדומה ללמד יצאה. אמנם רק לגביה נאמר "חוקה חקקתי" אך מכאן אתה למד על האופן הנכון בקיום התורה והמצוות. אם סבורים היינו שיש די בעיון שכלי ובהבנת טעמי המצוות בלא קיומם, באה חוקת פרה ומלמדת שהמעשה הוא העיקר. מפני שהטעם האמתי – טעמן של כל מצוות התורה, הרי סתום ונעלם. גם מה שגלוי וידוע מסתיר על מה שעדיין נסתר. לפיכך כדי שמעשה המצוות יפעל טהרה בנפש, יש לעשותן כחוקה. באמונה טהורה ובידיעה שבכל פרט ודקדוק מוצפנים טעמים נפלאים (אגרא דכלא – חקת).

פורים – פרה

פרשת פרה נקראת תמיד סמוך ונראה לפורים מאחוריו, ודברים בגו. הפרה קשורה מאוד לפורים ולפור. המגילה מספרת על המן המפיל פור הוא הגורל. על משמעותה הפנימית של הפלת הפור מלמד האריז"ל: המן הרשע מכשף ואסטרולוג גדול היה. באמצעות גורלו שנעשה על פי חכמת הכישוף והאסטרולוגיה הוא מנסה להפיל ולהשפיל את השפע הרוחני הרמוז באות ו' ולהגביר עליו את הדינים הרמוזים באותיות פ"ר. וזוהי משמעות הפו"ר: אות ההשפעה – ו', מוקפת בתוקף הדין של פ"ר. מלחמתו של המן מכוונת במדויק כנגד המטרה. והמטרה היא אור נעלם ונפלא הגנוז וצפון בספירת יסוד-צדיק. באור זה תלויה תקוות הגאולה. הוא מופיע ומתגלה באמצעות הצדיקים מסוד נשמת משה. מרדכי היהודי בדורו, מכיל בקדושתו את אותה התגלות פלאית. המן יודע זאת ומתכוון לשלוח יד, לא רק במרדכי, אלא בכל נשמות ישראל שחיותן תלויה בצינור הרוחני שלו. לפיכך כאשר הפור נופל בחודש אדר שמת בו משה, הוא מרוצה. נשמת משה רבינו היא-היא נשמת מרדכי היהודי, נשמות אלו קשורות לספירת היסוד ומושרשות בדעת. על מרדכי נאמר "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". במקום זה מושרשת קדושת משה שכל דורו קרוי על שמו 'דור דעה'. משה רבינו יודע טעמה של מצוות פרה, כלומר הוא קשור לספירת הדעת. ייחודיותה של הדעת שהיא מאחדת את ההפכים – חסדים וגבורות. זו הסיבה שצדיקים אלו מסוגלים להמתיק דינים, מפני שיש בידם להעלות את הדינים אל השורש שם מתאחדים הגבורות ונמתקים באמצעות חסדים. המן רואה שבחודש זה מת משה אך אינו יודע שהיכן שצדיקים אלו מתים ונסתרים מן העין – שם הם שבים ומתגלים ביתר שאת ועוז. זו טבעה של ספירת הדעת – חסד וגבורה יחדיו. גילוי מתוך העלמה. התחלה מתוך הקץ. מפיל אפוא המן את צינור השפע של נשמות ישראל לתוקף התגברות פ"ר דינים, אך הקדוש-ברוך-הוא מקדים רפואה למכה ומאיר בעולם את נשמת מרדכי היהודי, אורה של אות ו', הפועל ועושה "ונהפוך הוא" … פרשת פרה מבטאת את היפוך הגורל והמתקת הדין, כאשר דיני הפרה נשרפים ומתקלים ומפו"ר נעשה פר"ה ומפר"ה נעשה אפ"ר. אחדות גמור וביטול כל מיני דין.

פ"ר דינים – המספר פ"ר רומז על דינים, והוא גימטריה של האותיות הסופיות מנצפ"ך שמשמעותן דין, גבול, ותחום. פ"ר הופך לפר"ה כאשר מוסיפים לחשבון את חמש הגבורות השורשיות הרמוזות באות ה'. חוץ מפ"ר יש עוד מספר אחד הרומז לדינים – ש"ך. שניהם, פ"ר וש"ך, מגלמים את הדינים היסודיים בעולם, כאשר ההבדל ביניהם הוא שהמספר פ"ר מבטא את הצד הזכרי, ואילו ש"ך ניצוצות מבטאים את הצד הנוקבי.

 

 

מי היה המן האגגי? לדמותו של ארכי-מכשף

חג הפורים משלב שמחה והודיה על ניצחון האויבים יחד עם הציווי המהדהד לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו. מחיית עמלק תופסת מקום מרכזי ביום הגדול הזה, ממלאת מקום מהותי בתוכנו של החג, מלווה את כל קריאת המגילה, וקשורה מאוד למשתה ולשמחה. יש כאן נקודה פלאית: שתי מצוות לנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"מחֹה תמחה את זכר עמלק". מצד אחד זכירה ומאידך מחייה. וכי אין כאן סתירה – אם למחות מדוע לזכור, ואם לזכור איך יתקיים "מחה תמחה"?

יישוב הסתירה מזמין אותנו לסוגית הליבה של פורים – המן האגגי. דמותו מלווה אותנו לאורך כל יום הפורים ולפניו, וזו עובדה מפליאה. אין זה הצורר הראשון שקם עלינו, ואין זה החג היחיד שנקבע בעקבות היחלצות מידיו של צר ואויב. אבל בכל המקרים האחרים האויב הושמד ואנחנו קמנו ונתעודד. לא מצינו עניין מיוחד להזכיר שוב ושוב את האויב ולעורר את זכרו. דווקא כאן, כאשר בזרע עמלק עסקינן, אין אנו חדלים מלהזכיר את שמו. לא פחות מחמישים וארבעה פעמים במגילה, בשבח 'על הניסים', בשירות וההודיות ולאורך כל יום הפורים. אכן, בפורים עסוקים אנו בביטול קליפה שאינה דומה לאף סוג אחר של רוע. המלחמה הזו נושאת אופי שונה וייחודי וכדי לרדת למשמעותם של דברים עלינו ללמוד מיהי קליפת המן-עמלק.

המן העץ

הגמרא בחולין (קל"ט ע"ב) מתחקה אחר שורשיהם של שמות ואישים ודורשת "המן מן התורה מניין – המן העץ". מדוע חשוב לברר את מקור שמו, ומה הקשר לעץ הדעת? הרעיון כזה הוא: התורה הקדושה מבקשת מענה שיאפשר התמודדות מול כוחו הרע של המן הרשע. כידוע "זה לעומת זה עשה אלוקים" ולכל מדרגה של קדושה מקבילה בטומאה ולהיפך. כדי להתגבר על רשעות יש להציב לעומתה מדרגה של קדושה שתשמש מעין תשובת המשקל. לשם כך יש לזהות מאיזו מדרגה של קדושה משתלשלת קליפה זו. חכמים לומדים ששורש קליפת המן נעוצה בנקודה קדמונית מאוד, בעץ הדעת טוב ורע. משמעות הדבר, שההתמודדות מול המן-עמלק מתחילה לא בשושן הבירה, כי אם בגן עדן מקדם, במעידה האנושית הראשונה בעץ הדעת טוב ורע. כעת בידינו קצה חוט.

קליפת המן קשורה לעץ הדעת שמשמעותו עירוב בין טוב לרע. במרכזו של חטא עץ הדעת מצויה התלבטות. השם יתברך מצווה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אבל הנחש הקדמוני מחדיר לכאן ספק "אף כי אמר אלוקים…" (בראשית, ב) הוא מבלבל את הדעת בלמדנות של שקר, ובסופו של דבר "דחפה עד שנגעה". משמעות האכילה מעץ הדעת היא נטישת הבהירות המוחלטת של 'כולו טוב' ובחירה במציאות המעורבת המשלבת התלבטות מתמדת בין רע לטוב. באכילתו מהעץ בחר אדם להכיר במציאות המוטלת בספק, ומאז ועד היום מלווה את קיומנו הספק התמידי בין טוב לרע. בחינה זו קרויה קליפת נגה. היא איננה רע מוחלט, אך כל הרעות משתלשלים ממנה.

שורש ותוצאה

ההבדל בין קליפת נגה לשאר הקליפות זהה לחילוק בין שורש לתוצאה. כאשר מתבוננים על מציאות מקולקלת ניתן להסיק שהשלבים היותר גרועים אינם בהכרח מייצגים את השורש והסיבה, בדרך כלל זו התוצאה. השורש אינו נראה רע כל כך. אדרבה, בעיות גדולות מתחילות בשורש קטן וסמוי מן העין. כאשר הקלקול מוחשי והרע זועק לשמים, מדובר בשלבים הרבה יותר מאוחרים. באופן זה יש להבין את הגישה הנכונה להתמודדות עם קליפות. הדמות היותר אכזרית אינה בהכרח המסוכנת. לעיתים דווקא הרשעות המוצנעת והפחות מאיימת, מסוכנת יותר. היא מתעתעת. הבה נבין: ידוע שהקליפה יונקת מהקדושה, זאת משום שבאופן נחרץ אין לרוע קיום עצמאי. הוא איננו. הטוב הוא בעל הקיום האמתי, יש רק טוב. הרע מסוגל להתקיים רק מפני ששואב את קיומו מקצה הטוב. היכן שמסתיימת הקדושה מתחיל גבול הטומאה. הקליפה אוחזת בקצה ציפורן הקדושה ומשתלשלת כלפי מטה. במקום בו נדבקת הקליפה בסוף מדרגות הקדושה נמצאת קליפת נגה (רמח"ל בכ"מ). התיאור שלה הוא 'חציו טוב וחציו רע'. השילוב הזה בין טוב לרע, מעורר בלבול תמידי, אינך יודע – הלנו זה אם לצרינו. וזו בדיוק התכונה שמאפשרת לקליפה להשיג את קיומה מהקדושה. מפני שאיננה רע מוחלט ומשום שאי אפשר לקבוע בוודאות 'זה רע' – קשה מאוד לנתק את אחיזתה מהקדושה. הדרך היחידה לבטל את אותה קליפה היא באמצעות בירור. רק כאשר נצליח לגרום לטוב המעורב בקליפה להסתפח אל הקדושה, תתבטל ממילא מציאות הקליפה, משום שהלא כבר אמרנו שלרע לבדו אין קיום וכל מציאותו נשענת על עירוב טוב ורע (עי' עץ חיים שער מט, ד).

כעת אנו מסוגלים להבין מיהו המן – "המן העץ". "ראשית גויים עמלק" (במדבר כד, כ), קליפת המן-עמלק מצויה בראש, כלומר בשלב הראשון של השתלשלות הרע מהטוב. מצד אחד זו הקליפה הקרובה ביותר לקדושה, מאידך היא הקשה והסבוכה מבין הקליפות.

בשונה משאר הקליפות, את נגה אי אפשר לכלות ולהכרית בדרך הרגילה, משום שהיא משולבת מטוב ורע. את הקליפה הזו יש לברר. במקביל, מכל אויבינו ושונאינו רק על עמלק מכריז הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלחמה, מדור-דור. אי אפשר לכלות את עמלק, יש להתגלגל עימו מדור דור ולבררו שוב ושוב. במלחמת עמלק כתוב "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר המלחמה לא הוכרעה, עמלק הוכנע אך לא הוכרע מפני שכדי לכלותו דרוש בירור אחר בירור. עד היכן שורשי הוא המאבק אנו למדים מדרשת חז"ל "אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק". תיקון העולם, הרוחני והגשמי, כרוך במחיית עמלק.

לזכור כדי לשכוח

כעת תתיישב התמיהה. מצוות זכירת מעשה עמלק לא רק שאינה סותרת את מצוות מחייתו – זו הדרך היחידה שתאפשר זאת. מדי שנה בשנה מתעוררת מחדש קליפת המן-עמלק, וזאת על מנת שנתאמץ לברר אותה מחדש ובכך נביא להתפוגגותה. אנו מזכירים את המן ומעלים את זכרו על ראש עליצותנו. אין לך פורים בלי המן, ואין מגילה ללא אחשוורוש. האזכור החוזר ונשנה מקיץ ומעורר מחדש את המקום הבלתי מבורר ממנו נפיק מחדש, גם השנה, את אורות הפורים. המן מעורר את הספק וההתלבטות, הוא מחזיר אותנו שוב ושוב אל רגעי בראשית של אכילת עץ הדעת טוב ורע, ובכך מכריח אותנו לשוב ולברר את תעתועי קליפת נגה.

לא בכדי פורצת השמחה ויוצאת דווקא בהזכרת השם 'המן'. "אין שמחה כהתרת הספקות" וכאשר יהודי בקריאת המגילה נתקל ביוצר כל הבלבולים והתהיות – "המן הרע הזה" – והוא כנגדו חובט ברגליו ומצהיר "מחה תמחה", הותרה פקעת הספק. אומר היהודי להמן-עמלק שבליבו: "יודע אני המן מן התורה מניין – מן העץ באת לכאן. אך אני שוב לא אשגה בפרי התעתוע. בריא לי כי רע אתה, וממך עצמך ניקח לעבוד את השם אלוקינו".

קליפת נגה – הטומאה מדמה את עצמה לקדושה כקוף בפני אדם. כשם שהקדושה מסודר כאילן קדוש, כך להבדיל מסודרות מדרגות הטומאה כאילן. לקליפה אין קיום עצמי וכל מציאותה היא שואבת מאחיזתה בקצה גבול הקדושה. ראש הקליפה אוחז בציפורן הקדושה, והבחינה הזו קרויה קליפת נגה. היא מעורבת טוב ורע ולפיכך קשה לזהותה. לאחר מכן משתלשלים מנגה כל הקליפות הטמאות. תיקונה של קליפת נגה הוא באמצעות בירורה – את הטוב מספחים אל הטוב והרע ממילא בטל ונאבד.

עולם שנה נפש – ביאור מפורט

שחנו אודות ארבעה היסודות ארמ"ע. ננצל הזדמנות זו כדי לגעת במושג מרכזי נוסף הנזכר רבות בספרי הצדיקים, 'עולם שנה נפש'. אלו שלושת הרבדים שבמציאות: מרחב המקום, הזמן והנפש. שלושתם מקיימים יחסי גומלין זה עם זה ומשפיעים זה על זה.

'עולם שנה ונפש' מוזכרים ומפורטים בספר יצירה, הראב"ד בפירושו ליצירה (בהקדמה) מציין שכל ספר יצירה יתפרש על אלו השלושה דרכים שסימנם עש"ן. שם גם נזכרת המהות הרוחנית הפנימית של השלושה הללו, היא קרויה אמ"ש. אלו שלוש האותיות המגדירות, ראש תוך וסוף. הם גם מקבילים לשלושת היסודות העיקריים אש רוח מים. האש באות ש', המים באות מ', האוויר בא'. נשים לב לצורת ההגייה: "ש' שורקת מ' דוממת" (יצירה, משנה א). לאות ש' צליל שורק המסמל התעוררות, כמו רחש האש. יש כאן תנועה כלפי מעלה. צליל ההיגוי של אות מ', דומם, כמו המים היורדים כלפי מטה ויוצרים את העונג. הא' ממוצעת כמו האוויר.

שלושה מוחין

שלוש הבחינות הללו מסמלות גם את שלושת המוחין, חכמה בינה ודעת. חכמה היא מוח שקט, בבחינת מים שקטים. זו יכולת להכיל פרטים רבים בבת אחת, מבלי הבחנה בפרטים הקטנים. החכמה היא האופן בו אדם תופס רעיון כללי, הכיל אותו אך טרם עיכל אותו. גם המים בעלי טבע מקיף כזה, "כמים לים מכסים", חופפים מלמעלה ויוצרים תמונה אחידה המבטלת את פערי העמקים ואת הדקויות הקטנות המסתתרות מתחת לפני השטח. בתחילה, אומרים חכמים, היה העולם "מים במים", זו השגה של בחינת 'חכמה', לאחר מכן באה ההפרדה ולכל דבר ניתן מקום משל עצמו.

בינה היא מוח המבחין בפרטים, מעכל, מפריד. זהה לטבע האש הנוטה להפריד, האש איננה דחוסה כמו המים. האות ש' מסמלת זאת בשלושת ראשיה הנפרדים. המוח השלישי הוא דעת, זו התודעה הנוצרת ממיזוג חכמה ובינה. האוויר מיוצג באות א', הצליל שלה שקט. לא דומם כמו המ' ולא שורק כמו הש'. בצורתה, האלף איננה מאוחדת כמו המ' המקיפה מכל ד' רוחות, גם לא נפרדת כמו הש' ושלושת ראשיה. יש לה נקודה עליונה ותחתונה, משום שהיא מאחדת שמים וארץ, אש ומים.

יש להבחין גם בניגודיות שבין מרכיבי העש"ן. הנפש יוקדת תמיד ומבקשת לשוב למקור מחצבה. העולם מגביל אותה בארציותו. הזמן מתווך ביניהם, הוא מאפשר תנועה של רצוא ושוב באופן מבוקר. "לכל זמן ועת" זו קביעה שבכנפיה יישוב הדעת. כאשר ניטשת מחלוקת בין הצד המשתוקק לצד השקט, זמן עשוי להיות ברירה של שלום. יש זמן לעליה ויש זמן להתייצבות. התעוררות והתכנסות.

שלושה עולמות

כעת נשרטט את פרטי העש"ן:

עולם – מרחב המקום. מכנים אותו גם 'עולם נמצא', מרחב המקום הוא קבוע ובלתי משתנה. יש בו מעלה ומטה ומה שבאמצע. המשנה השלישית בספר יצירה מתארת את מרכיבי העולם: "שלש אמות אמ"ש בעולם, אוויר מים אש שמים נבראו מאש וארץ נבראת ממים, ואויר רוח מכריע בינתיים".

אש מים ורוח המדוברים אינם כמובן היסודות הגשמיים, הרמ"ק (בפירושו לספר יצירה, פרק ג) מסביר שהכוונה על השורשים הרוחניים שלהם. האש הוא היסוד הדק מכולם, לפיכך הוא צף ועולה כלפי מעלה. במשל הארצי זו 'האנרגיה' המניעה את כל הדברים. יסוד המים יוצר את הארץ, הדבר נזכר גם בפסוק "כי לשלג יאמר הוי ארץ" (איוב לז), כלומר המים הופכים לשלג והשלג נעשה מוצק ויוצר את הארץ (עי' חגיגה, ב). המים שהופכים לארץ יוצרים את תחום המחייה של הנבראים בעלי הנוכחות המוחשית. בשמים ובאוויר לעומת זאת מתקיימים נבראים בלתי נראים, דוגמת שדי"ם ורוחות. האוויר ממוצע בין האש והמים, הוא גם מאפשר חיבור ביניהם. טבע האש חם ויבש, המים קרים ולחים, האוויר משותף – חם מצד האש ולח מחמת המים.

שנה – מרחב הזמן, מכונה גם 'עולם משתנה'. מימד הזמן אף הוא נחשב לעולם המורכב מאיברים עיקריים ומשניים. יש בו קצה עליון ותחתון אלא שהוא, שלא כמו מרחב המקום, משתנה. מהות הזמן שינויים תמידיים. מרכיבי הזמן כלשון ספר יצירה הם "חום, קור ורוויה". גם כאן יש קצוות והכרעה. בשנה ארבע תקופות, שתיים קיצוניות – החורף קר והקיץ חם. בכל אחת מהן שלושה חודשים. בין הקיץ והחורף יש את התקופות הממוצעות, האביב והסתיו. הם ממוזגות. למילה 'רוויה' יש גם משמעות של מיזוג, כמו בפסוק "באנו באש ובמים ותוציאנו לרוויה" (תהילים, סו).

נפש – האדם נחשב 'עולם קטן', הוא למעשה העולם השלישי מבין עולמות העש"ן, מתקיימים במימד המרחב והזמן. כל אחד מהעולמות משפיע ומושפע מחבריו. גם באדם שלושה חלקים, "ראש, בטן וגוויה" (יצירה, שם). שלושת החלקים הללו מקבילים גם כן לשורש אמ"ש. "ראש נברא מאש" – החלק הרוחני ביותר באדם הוא המוח, שם המחשבה ומשכן הנשמה. לפיכך הוא מיוחס לאש שטבעה לעלות כלפי מעלה. אגב, פעולת המחשבה מולידה חום בגוף. זו הסיבה שבשעת שינה אדם צריך לכסות את עצמו שלא יתקרר, לפי שהמחשבה שקטה אז וממילא הגוף מתקרר. מחשבה בגדולת הבורא יוצרת חום בלב ומעוררת אותו להשתוקקות (עי' ליקוטי מוהר"ן, קנ"ו). "בטן נבראת ממים" באצטומכא מכונסים כל המשקים והלחות, ואילולא שהטחול והכבד היה הגוף מתקרר (רמ"ק, שם). הגויה היא חלק הגוף בו מצויים אברי הנשימה, הריאה והקנה. אברים אלו ממוצעים, המוח הוא מקום הרוחניות, בבטן מכונסים האצטומכא, המעיים וכל האברים המכילים את הארציות. הנשימה היא מערכת המקיימת את הגוף אך רוחנית במהותה.

 

נמצאנו למדים שעש"ן אלו שלושה עולמות המתקיימים יחדיו במציאות. בספרים הקדושים מוזכרים שלוש הבחינות הללו פעמים רבות. לכל מציאות יש נוכחות בשלושת הרבדים הללו. הבנת שלושת הרבדים, עולם שנה ונפש, כשלוש עולמות – חיונית להסתכלות רוחנית על המציאות. העולם הוא אדם גדול והאדם עולם קטן, בעולם ובאדם וגם בזמן איברים בעלי סגולות ונטיות שונות. לפיכך יש חשיבות למיקומו של האדם בעולם, למיקומו על פני הזמן. יש זמנים מסוגלים לעניין מסוים ובלתי מסוגלים לעניין אחר. יש מקומות נאותים לעשיות מסוימות ובלתי ראויים לפעולות אחרות. האדם מתקיים במקביל לשתי מציאויות נוספות – עולם וזמן. וכבר אמרו חז"ל: "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג).

 

 

סולם העולמות – ארבעה חלקיה של שחרית

סיימנו לעסוק בשלביה הראשונים של התפילה, מברכות השחר, קרבנות, ועד 'הודו'. חלק הקרבנות הוא ראשון מתוך ארבעה חלקי התפילה המכוונים נגד ד' עולמות, אצילות בריאה יצירה ועשייה. בתפילתו יהודי עולה בסולם המוצב ארצה וראשו בשמים. פותח בקרבנות שבעולם העשייה, נכנס ביצירה דרך פסוקי דזמרה. מעפיל ביוצר אור לעולם הבריאה, ובשמונה עשרה הריהו ניצב בעולם האצילות. לאחר מכן ירד השפע גם כן דרך ארבע העולמות בארבעה שלבים.

כאן המקום לפרוס את יריעת הביאור של ארבעת העולמות.

התואר 'עולם' מלשון העלם. ארבעה העולמות הם כמובן מציאויות רוחניות לגמרי. שלא כמו עולמנו החומרי. עולם הוא כביכול מקום רוחני שהמשל הקרוב ביותר אליו הוא 'קומה'. בבניין רב קומות יתכן שמבחינת המבנה האדריכלי קומה ראשונה תהה זהה לקומה עשירית, ובכל זאת זו קומה א' וזו קומה י'. בכל אחד מהעולמות יש עשר ספירות ושאר פרטים המשותפים לכל העולמות, הם נבדלים זה מזה מבחינת גובהם. הגדרת הגובה כאן מתייחסת כמובן למידת הזָכּוּת של העולם הנובעת מקרבתו לאלוקות.

בין אחדות לפירוד

על פי תרשים פשוט ארבעה העולמות מסודרים זה על גב זה. כאשר עולם האצילות למעלה ועשייה למטה. יש כמובן היבטים נוספים ומורכבים יותר. הסדר הזה מבטא את ההשתלשלות הרוחנית, מאלוקות מוחלטת לעולם חומרי כמו המקום בו אנו חיים. השתלשלות זו היא כוונתו של צור העולמים אשר עשה הכל בחכמה והתקין סדר של צמצום וירידה שלב אחר שלב מרוחניות מוחלטת המופשטת מכל צורה והגדרה, ועד חומריות מוחשית של עולם העשייה הגשמי. ההשתלשלות ההדרגתית הזו מוכרחת כדי לאפשר את קיומו של האדם כאן בעולם. אמנם עבודתו של יהודי להתייחס להשתלשלות גם בצורה הפוכה – כסולם לעלות בו ולשוב אל המקור. הרעיון הזה משמש מגמה עיקרית בתפילה.

בטרם נפרט את מהותו של כל עולם כשלעצמו, נציין את הקשר השורר ביניהם. בדרך כלל מתייחסים לארבעת העולמות כקבוצה של שלושה לעומת אחד. פעמים רבות שאנו מתייחסים רק לשלוש העולמות בי"ע בפני עצמם ואילו האצילות נבדל מהם. הסיבה היא היות עולם האצילות אחדות פשוט עם הבורא יתברך (כפי שיבואר לקמן), לעומת עולמות בי"ע הנחשבים לנפרדים ובעלי ישות עצמית. הקשר בין בריאה יצירה ועשייה שונה אם כן ליחס ביניהם לבין עולם האצילות, הנחשב נבדל ונפרד מהם. כמו כן מכיוון שכל עולם מבטא השתלשלות וירידה רוחנית – בין עולם לעולם פרוסה 'פרסה', מעין מסך מבדיל המעלים את האור ומאפשר לעולם הנמוך להכיל גילוי אלוקות במידה מדודה יותר.

חשוב לציין חילוק נוסף: עולם האצילות קרוי 'עולם התיקון'. לעומתו עולמות בי"ע קרויים עולמות הפירוד והשבירה. המשמעות קשורה במאורע שבירת הכלים שאירע בהיסטוריה הרוחנית של האצילות. בעקבות השבירה פרחו האורות למעלה, הכלים נשברו ושבריהם נפוצו וירדו מטה. אותם שברי כלים וניצוצות הנופלים, יצרו למטה את עולמות בי"ע. נמצא ששלושת העולמות הללו מורכבים מחורבותיו של עולם האצילות. עניין זה מתקשר עם העבודה הידועה שעולם העשייה רובו רע ומיעוטו טוב. יצירה חציו טוב וחצי רע. בריאה רובו טוב ומיעוטו רע, ואילו אצילות כולו טוב. נוכחותם של הטוב והרע בעולמות הפירוד נגזרת ממהות שברי הכלים שיצרו את אותם עולמות: בעשייה ירדו חיצוניות הכלים לפיכך מצוי שם הרע בעיקר. ביצירה ירדו כלים אמצעיים, משום כך ענינו חצי-חצי. בבריאה נפלו פנימיות הכלים הרוחניים, לכן רובו טוב. עולם האצילות הוא עולם התיקון משום שבו מתקיימת המציאות המתוקנת, זו הנבנית מתוך בירור הטוב מהרע. החלקים המבוררים של כל אותם שברי כלים, עולים ויוצרים את עולם האצילות. עבודת הבירור הזו נעשתה בחלקה (מדרגות נפש ורוח) על ידי בורא עולם בעצמו, והנותר נמסר לנו להשלים. קירוב הרעיון אל השכל הוא כך: כאשר אנו עסוקים בהתמודדות עם טוב ורע, הננו נמצאים בתחום עולמות בריאה יצירה ועשייה. אם נקביל זאת לנפש, הכוונה להתעסקות עם מחשבה דיבור ומעשה. בכל אחד מהחושים הללו מתקיימת מציאות מעורבת טוב ורע ועלינו לבררה. הבירור הוא עת מלחמה. העבודה במקום הבירור יוצרת את עולם התיקון. כל בירור של טוב מתוך רע יוצר בנפש מציאות מתוקנת. שבתית. מקום של מנוחה ושלווה. זהו עולם האצילות שבנפש. בתפילה, אנו מגיעים לשם בשמונה עשרה.

הנפש בעולמות

ארבעת העולמות מקבילות גם למדרגות הנפש. הבנת ההקבלה הזו חשובה בעיקר כדי להבין את יחסו של האדם ועבודתו במרחב הרוחני. חמש מדרגות בנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. נפש מקבילה לעולם העשייה. רוח ליצירה. נשמה לבריאה. חיה לאצילות. יחידה כנגד 'אדם קדמון' – זהו העולם החמישי שלא דיברנו אודותיו. ראוי להקדיש לו דיבור בפני עצמו.

העולמות מקבילות גם לכוחות הנפש. עולמות בי"ע הנחשבים 'עלמא דאתגליא' – עולמות הנגלים, מזוהים עם מחשבה דיבור ומעשה. כוחות אלו מעצם טבעם מגדירים את היות האדם 'נפרד': חושב, מדבר, עושה. כמובן בערכין המחשבה דהיינו עולם הבריאה, אף היא תֵחשב 'אתכסיא' לעומת הדיבור והמעשה שבעולמות יצירה ועשייה. עולם האצילות הוא 'עלמא דאתכסיא' קיומו גנוז באחדות פשוט עם הבורא. שם מקום הביטול המוחלט. למעלה מכוחות הנפש, אפילו למעלה מיכולת החשיבה. רק דבקות והִתכללות באלוקות. בספרים נמשל ההבדל בין אתגליא לאתכסיא לנבראים שבים המכוסים תחת המים שכל קיומם כלול ובלול במי הים. לעומת נבראי היבשה המקיימים חיים לאור השמש ותחת כיפת השמים. בנפש האדם הכוחות הפועלים בו נגלים, עצמאיים כביכול. חלק אלוק' ממעל מכוסה תמיד ועטוף בדבקות אלוקית. החילוק הזה מורגש היטב בחלקי התפילה השונים. בשלושת השלבים של קרבנות, פסוקי דזמרה ויוצר אור, אנו עומדים ומשבחים את השי"ת מתוך חושינו. משוררים בקול ומתארים את אשר העיניים מסוגלות לראות והמוח יכול להעלות על דעתו. בשמונה עשרה נאלם פינו דומיה, רגלינו רגל ישרה. בקושי התירו להשמיע קול מפה לאוזן, "וכל המשפיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה". תפילת העמידה היא תפילה בגבולות עלמא דאתכסיא.

 

 

 

שלוש-עשרה צינורות שפע – על סודו של המספר י"ג

חלק 'קרבנות' שבתפילה חתום בברייתא דרבי ישמעאל: "תנא דבי רבי ישמעאל בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהם". בסודה של ברייתא זו קשורים הנגלה והנסתר ונפלאות גוף האדם.

באופן מפתיע לכאורה מופיע המספר י"ג בנגלה המובהק וגם בנסתר. בתורת הנגלה יש לנו י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם – הכלים החזליי"ם ללימוד התורה והוצאת פסק הלכה. בנסתר מפורסמים י"ג התיקונים, 'תיקוני דיקנא' על שלל משמעותיהם הנסתרות. היש קשר בין המספרים? לכשנתבונן נמצא קשר טמיר ונעלם המאחד בין שלוש עשרה הכלים התלמודיים: קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב וכו', לאותם י"ג תיקוני דיקנא שבמאמרי הזוהר.

י"ג מידות התורה

ראשית, המושג לגופו. שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, הם הכלים המסורים לחכמים באמצעותם נלמדת תורה שבעל פה מתורה שבכתב והופכת למשנה, גמרא, ופסק הלכה. שלושה עשר הכלים הללו עושים מהתורה כולה, לאורכה ולרוחבה, מקשה אחת. שכן "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". באמצעות קל וחומר, גזירה שווה וכדומה, מעשירים חכמים את חלקי התורה העניים ומפרנסים אותם ממקום אחר. ברור לכל כי מקורם של שלושה עשר הכללים התלמודיים חייב להיות גבוה ונשגב. למעשה הם מוכרחים להימסר ממי שכל דרכי התורה ונסתרות צפונותיה גלויים לפניו. המשל הוא גוף האדם: למראית עין, היש קשר בין אצבע קטנה שברגל לאיבר כלשהו בגולגולת? רופא הבקי מערכות האנטומיה על בוריין יידע את התשובה. אמור מעתה: כדי לקשר בין רגל לראש מוכרחים להכיר את כל המכלול. כך גם בלימודי התורה. חכמים הקושרים פסוק מפרשה פלונית עם פסוק מפרשה שבחומש אחר, חייבים להכיר את כל הדרכים שקושרים את דברי התורה מראשה לסופה. זו כמובן ידיעה אלוקית.

כמו שלוש עשרה מידות התורה, גם י"ג מידות של רחמים הם כלים וצינורות המקשרים ממקום למקום. שלוש עשרה המידות נקראים גם 'י"ג תיקוני דיקנא' או 'י"ג מכילין' כלשון הזוהר. אלו שלושה -עשר מעברים רוחניים של שפע, באמצעותם נמשכים רחמיו האינסופיים של השי"ת אל הנבראים, והם רמוזים בשערות הזקן (המשמעות להלן בעז"ה). י"ג התיקונים הם גם האמצעי המקשר בין נגלה לנסתר. בין הנהגת הרחמים הגנוזה של 'אריך אנפין', לבין הנהגת המשפט והתורה הגלויה של 'זעיר אנפין'. שערות הדיקנא שהם למעשה 'תיקוני דיקנא' – ממשיכים את השפע הרוחני (מוחין) מהנהגת הנסתר אל הנגלה. בכך מפרנסים התיקונים הם מידות הרחמים, את ההנהגה הגלויה המתנהגת על פי דין, ברחמנות של לפנים משורת הדין. מובן שבשעת התפילה שאיפתנו היא לעורר את אותם ערוצים של רחמים על מנת להביא אל חיינו הנגלים הנהגה של לפנים משורת הדין, המתקות וישועות. היכן ואיך התגלו לנו בני האדם אותם מעברים עליונים של רחמים אינסופיים? חז"ל מלמדים שהיה זה לאחר חטא העגל.

בשעה שנתרצה הקב"ה למשה רבינו לכפר על חטא העגל, מסר בידיו מתנה – את המפתח לעורר ולפתוח בכל שעה, גם בתוקף הדין ולאחר החטא, את מידות רחמנותו שאינן כַלים לעולם. וכך דרשו חז"ל: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה בסיני ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם עוונותיהם". על המפתח הזה נאמר: "ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם, ובזמן שמזכירים אותן לפניו חוזרת מידת הדין לרחמים וסולח עוונותיהם".

 

שני המספרים הללו מקבילים אם כן, לא רק במשקלם המספרי, גם בביטויים הפנימי. אך טמון כאן עניין עמוק עוד יותר – הקשר בין תורה לתפילה.

י"ג תיקוני דיקנא

כפי שהזכרנו י"ג התיקונים קבועים בהנהגה העליונה הקרויה 'אריך אנפין', הם מופיעים בשערות הזָקָן 'תיקוני דיקנא'. עלינו להבהיר ששפת הדימויים הזו מקובלת ומפורסמת במאמרי הזוהר הקדוש, בכתבי האריז"ל ושאר המקובלים. זו שפת משל כמובן. 'תיקונים' או 'מידות' וכדו' הם צינורות של שפע דרכם שופעת הארה מהרוחניות הגנוזה ב'מוח' – היא המדרגה הפנימית של הנהגת 'אריך אנפין'. הפנימיות הזו אינה יכולה להתגלות בגבולות המציאות העכשווית. רק לעתיד לבוא תתגלה. אולם כבר בהווה, באמצעות 'שערות הזקן', מאירה ממנה הארה כלשהי. משמעותה של אותה הארה היא כל המתקה וישועה טובה שמתגשמת בהווה.

הניגוד המוחלט לכאורה של הנהגת 'אריך אנפין' הוא 'זעיר אנפין'. ניתן להבין זאת מהמשמעות המילולית: אריך – ארוך, אריכות אפיים. זעיר – קטן, קצר. אכן הנהגה 'זעיר אנפין' היא דרך המשפט, טוב ורע, אסור ומותר. אילו היה העולם נתון אך ורק להנהגת 'זעיר' לא היה לו קיום. אדם מוּעד לעולם, תמיד שוגה מוֹעד וטועה. רק רחמים עליונים מאוד יישמרו את קיומו. לפיכך, הדבר הנצרך ביותר בעולם הוא 'רחמים'. מקורם של הרחמים בהנהגת 'אריך', אך כיוון שאין שום כלי מציאותי שיוכל להכיל את אותם רחמים בלתי מוגבלים, מוכרחים הרחמים לעבור עלינו באמצעות 'שערות', אלו צינורות דקיקים המצמצמים את השפע ליכולת ההכלה של הנהגת 'זעיר אנפין'. נמצא שי"ג מידות של רחמים הם הכלי דרכו מאירה הנהגת העתיד לבוא אל ההווה. או תורה שבנסתר (המיוחסת לאריך אנפין) אל תורה שבנגלה.

הנהגות אלו סותרות לכאורה, אך למעשה דווקא חיבור ביניהן מביא שלמות. איך מחברים בין הקצוות? על ידי שעושים מתורה – תפילה. צדיקים מלמדים שכשם שהתורה יכולה להתגלות ולהצטייר לכדי הלכה ברורה רק באמצעות 'שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם', כך גם תפילה ראויה אמורה להתבסס על 'שלוש עשרה מידות של רחמים'. בשעה שיהודי מתפלל על התורה לזכות לקיימה, הריהו עושה שימוש בי"ג התיקונים העליונים ומעורר על עצמו ועל תורתו רחמים עליונים מהנהגת הנסתר. בכך הוא קושר בין נסתר לנגלה, בין עתיד להווה. ברייתא דבי רבי ישמעאל מסדרת את שלוש עשרה מידות התורה, וזו הקדמה נפלאה לתפילה שמטרתה לעורר שלוש עשרה מידות של רחמים. באמירת הברייתא אנו קושרים בין תורה לתפילה.