פוסטים

תזריע ופרשת החודש – מתי שתסכים יהיה לך טוב

בס"ד

תהליך היטהרות דומה להרתחת מים במטרה לקבל משקה צלול. כאשר הפסולת צפה – אתה בכיוון.

 להיגאל זה להסכים להכיר בהיותי עבד, החירות והרפואה עוברים דרך מסכת נגעים. והעיקר 'והובא אל הכהן'. 

 

אחד החסדים היותר גדולים שנגמלים עם האדם הוא הזכות להיות מודע למצבו. לפעמים אדם יודע שרע לו אבל כל עוד הוא לא יודע שיכול להיות גם טוב – מצבו חסר מוצא. סבור הוא שטוב לו, דהיינו שאי אפשר אחרת וזהו גורל החיים, ממילא איננו מודע למחלתו, אינו מכיר בנגעו, סיכויו להחלים אפסיים.

 

כאבים וייסורים כל עוד אינם מלווים בהבנה שאפשר ורצוי גם אחרת – אינם ייסורים של אהבה. מה הם ייסורים של אהבה? כמשמעו – ייסורים שמקורם באהבה ותכליתם להביא לידי אהבה. נגע הצרעת קשור לכניסתנו לארץ ישראל, וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק שבפרשה הבאה (ויקרא יד) 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם… ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם', ובגמרא (הוריות י' ע"א) 'בשורה היא להם שנגעים באים עליהם'. מאי הבשורה?

 

*

 

אחת הבחינות המיוחדות לארץ ישראל היא התמידיות, 'תמיד עיני ה' אלוקיך בה'. אי אפשר לחיות בארץ הזו חיים שאינם חיים, לפחות זאת מובטח לך – שאם דבר מה בחייך הפנימיים חורק, מזייף וכבר לא כל כך בריא, תחוש זאת. לא תדע מנוח. אלו הם ייסורים של אהבה, עליהם נאמר 'כי אתה אשר יאהב ה' יוכיח'.

 

העניין הזה מתקשר היטב עם הכנותינו לקראת יציאתנו הקרובה ממצרים. בשבת הקרובה יחול ראש חודש ניסן, מלבד שהוא חודש ראשון הנושא את סגולת ההתחדשות וההתחלות החדשות זהו זמן מוזמן לגאולה, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. אנחנו כולנו בגדר 'עתידים להיגאל', כלומר עוסקים כבר בגאולתנו ומכינים אותה, אבל ישנו שלב חשוב מאוד בגאולה והוא דווקא תלוי בנו – אנו אמורים להסכים להיגאל. בל נקל ראש בשלב הזה, בליל יציאת מצרים הותירו אחריהם ישראל המונים-המונים מאחיהם שלא זכו לצאת ומתו בשלושת ימי החושך. הם לא זכו לצאת מפני שלא חפצו לצאת, לפי חישוביהם טרם מולאה גזירת ארבע מאות שנות הגלות במלואה והם התעקשו להתבוסס בה עוד.

 

לא הסכימו להיגאל

 

מדוע שלא נאפשר לגאול אותנו? מפני מה ישראל שבאותו דור מתגעגעים לקישואי מצרים ולאבטיחים? גאולה כמו כל תהליך ריפוי והחלמה, כרוכה בהכרח בתחושת חולי. סימני החולי, החולשה ושאר תחושות שאנשים מפרשים אותן כמחלה, לא הם החולי – אלו דווקא תהליך הניקיון. החולי האמיתי אלו הרעלים שהצטברו בפנים ואתה חי במחיצתם ימים ושנים. אדם נופל למשכב משגופו כרע קרס תחת נטל הזיהומים והוא אומר עד כאן! הגיעה השעה לטפל, לפלוט את הרעל ולהחלים. איש מאיתנו אינו אוהב את החוויה הזו. לצאת ממצרים היינו גם להבין שהנני שרוי שם, במצרים. הצעידה אל החירות עוברת דרך פקיחת העיניים וההכרה כי נטול חירות הנני, ודברים רבים שהחשבתים עד היום כרצונותיי החופשיים וכמאוויי עלי אדמות לא היו אלא קלגסי היצר וחולשותיי הגלותיות. קשה לפקוח עיניים מול המחזה הזה, לא נוח לגלות נגע צרעת פושה בעור. אבל הנגע הזה לא הוא היה בעוכרינו – הפצע רק מנקז החוצה את הרעל שהצטבר בפנים.

 

 

לכשנבחין הלא נמצא שכל סוגיית הנגעים כרוכה בשני דברים עיקריים – ראשית, מציאת הנגע וזיהויו על ידי הכהן. שנית ההסגר החילוט וימי הספירה וההמתנה להחלמה. אומרים שידיעת המחלה וזיהוייה הם חצי רפואתה. הבעיה הכי חמורה של חולה, מי שעלולה לעלות לו בחייו, זו האפשרות שהוא אינו מודע למחלתו או לחומרת מצבו.

עד כמה שהרעיון עשוי להפליא אותנו נוכרח להודות באמיתותו – הדברים הטובים באמת, הישועות הגדולות והעמוקות של חיינו, ניתנו לנו כמעט בכפייה. אדם ששרוי באפילה מתנגד להיפרד ממנה לטובת האור. החושך מחשיך אבל האור מסנוור ומאמץ את העיניים שהסתגלו לאופל. מידות רעות הן עניין מגונה ומעיק, אבל נוח יותר לא לדעת מהן ולא לחשוב על קיומן. העצבות מאמללת ומפסידת נפש, אבל לא מתחשק להתנתק ממנה. הניסים הגדולים שנוגעים לנפשנו פנימה באים עלינו כמו גזירה, ולמפרע אנו מודעים שהם מתנה גדולה.

 

והובא אל הכהן

 

רבינו ממשיל (שיחות הר"ן, ע"ט) את תהליך הכניסה לעבודת ה' לאופן בו מטהרים מים על ידי הרתחה. קודם להרתחה נראו המים צלולים, למראית עין. תוך כדי הרתחה הם מעלים פסולת ומראיתם נעכרת. יטען הטוען – אל תעירו ואל תעוררו, מדוע הרתחת וקלקלת! אבל אנו בוודאי מבינים שהצלילות הקודמת היתה רק מראית עין, הטהרה מתחילה כאשר הפסולת צפה ואפשר להשליך אותה החוצה. כולנו עסוקים כעת בביעור חמץ, קודם לביעור החיפוש וממילא גם המציאה. דווקא כהכנה לחג נקי כל כך ומובער מכל פירור מחומץ, נקנסה עלינו הגזירה לפגוש לגעת ולהיתקל בכל כך הרבה חמץ לכלוך וטינוף?! את התשובה לתמיהה התמוהה הזו יש להעתיק גם עבור שאלותינו מדוע ולמה עובר עלינו מה שעובר דווקא כאשר החלטנו וגמרנו בדעתנו להיות טובים יותר.

 

הימים ימי הכנה הם, וההכנה החיונית ביותר היא להסכים להירפא, דהיינו להיות מובא אל הכהן – רופא הנפשות שבידיו כל הרפואות למעוניינים להירפא.

 

 

 

 

אין מחלה חשוכת מרפא!

צרעת היא נס רפואי משום שהיא מעוררת את החולה להבין את מצבו ולגשת לרופא, הנס השני יתרחש כשתזכה להגיע לתרופה מתאימה.

כשלומדים בספרי הצדיקים יש לחפש תמיד את העצה למעשה, איך הדבר הזה יפעל עלי ואצלי וישנה אותי לטובה ממש.

מקובל בעולם שעל מקצועיות משלמים. אדם מזמין עבודה אצל פועל פשוט ומשלם פרוטות. לבעל מלאכה מנוסה הוא ישלם על אותה מלאכה ביוקר. רופא זוטר מקבל מטופלים במחיר סביר, רופא בכיר ידרוש עבור שעת ייעוץ הון תועפות. כולם מבינים שהתשלום אינו ניתן על שעה של ייעוץ גרידא, הוא משקף שנות לימוד והתמחות, ניסיון וותק. כאשר הינך ניגש לאיש מקצוע אתה חש בנוח. קל יותר לסמוך עליו.

להבדיל, גם בקדושה אנחנו יודעים להעריך את האנשים הנכונים. מי שזכה לשמוע שיעורים מפיו של מגיד שיעור למדן ששנות לימוד רבות מאחוריו, יודע ששיעורים שכאלה אי אפשר להמיר בשום דבר אחר. כאשר מתעוררת שאלה בהלכה ניגשים למורה הוראה, וכשהשאלה סבוכה וחמורה יותר מחפשים את הפוסק היותר גדול. ההשקעה והיגיעה שלו במשך ימים ושנים, הניסיון העתיר ותשובותיו הרבות בכל התחומים מעניקים לו גושפנקא. בעניינים של פיקוח נפש כל אחד יחפש את האילן היותר חזק להיתלות בו.

*

יצאנו זה עתה ממצרים. חלפנו על פני השערים וממעמד נחות של עבדים נרצעים זכינו במקום כה נשגב של בנים למקום. בנקודה הזו יהודי מבין שאפשר לזכות בחיים טובים באמת, ואחד הדברים המבליטים את החירות היא ההרגשה שיש לאן לחתור ולאן לצעוד. לבן חורין יש שאיפות. צעד ראשון בגאולה היא תזוזה, אפילו תזוזה קטנה. מה יכול לגרום לאדם לזוז, להתקדם? דווקא ההיכרות עם הפחות טוב. לעיתים חבטה הגונה של קרקעית הבור מביאה את הנפש ליקיצה. לעיתים דווקא משם תצמח גאולת הנפש.

נס הצרעת

בזמן בית המקדש התרחשו ניסים רבים, אחד מהם היה נגע הצרעת. שוו בנפשכם: אדם נרדם מעט על משמרתו, סטה קמעא מהדרך, נחלש והתקרר מעבודתו ולפתע נגע צומח במצחו. הוא ממהר אל הכהן שמאבחן אותו כנגוע בצרעת. בבת אחת חובטת בו ההבנה, "געוואלד, הצטרעתי". ההבנה הזו מטלטלת אותו, הוא תלוי בין חיים נצחיים למוות. זו תחושה לא פשוטה, כאילו בישרו לו שלה לא עלינו במחלה נוראה, מחלת נפש. אבל כאן גם ממתינה עבורו ישועה עצומה. הכהן הוא איש מקצוע עתיר ניסיון. כדי לאבחן צרעת עליו להתמצא במסכת נגעים, שבעים ושניים סוגי נגעים שם וכדי להבחין בהם עליו להיות בקיא ורגיל, בעל דיפלומה. המצורע ניצב לפני רופא מומחה והוא יודע זאת. הוא מבין שכשם שהמומחה אבחן את מחלתו והעמידו מול פרצופו הגווע בחוליו, כך במומחיותו יודע הוא בדיוק איך יוצאים מהחולי הזה. עם התחושה הזו הוא מוסר עצמו באהבה לידיו האמונות של הרופא. האמון הזה הכרחי להצלחת הטיפול.

צרעת העור אולי עברה מן העולם, אבל צרעת הנפש מעיקה וכואבת ומוכרת לכל אחד. איש הסובל מתחלואים יכול לקוות לשני ניסים שיתרחשו בחייו: האחד, שרופא מומחה יאבחן את חוליו ויעמידו על מקומו. השני, שיימצאו בתיקו התרופות המתאימות בדיוק למצבו. שני הניסים הללו התחוללו עבורנו. הצדיקים הם כהני השם אלו רופאי נפש מומחים אין כמותם. יש לנו רבי גדול המומחיות שלו חולשת על כל תחום, כל חלקי הנפש נסקרים בספריו הקדושים בסקירה אחת. וראו זה פלא – כשאך ניצב הינך על מפתנו נעשית מודע, ולו במקצת, למצבך. מי שרגיל בספרי רבינו הקדוש ותלמידיו מפתח מודעות עצמית וכשהוא מרבה לחפש וללמוד, הוא נעשה עוד יותר ויותר ער ופוקח עיניים למצבו. זו ישועה ראשונה. השנייה היא שהצדיק גם יודע את הדרך אל החירות ממאסר התחלואים. כשם שהכהן מסוגל לחרוץ את גורלו של הטמא והטהור, כך הוא יודע לאחוז בידיו ולהוביל אותו מטומאה חומרה לטהרה מוחלטת. ללמד כל אחד לפי מקומו ומצבו איך מסגלים דרך חדשה, איך קונים רצינות, עמל, איך נכנסים בשערי לימוד תורה, איך מתבודדים בינו לבין קונו, איך משיבים אל הנפש נעימות שאבדה וחשק שנגוז.

גש לרופא

ראשית יש לגשת לרופא. גש לארון הספרים, חפש את דברי הצדיקים. עיין בהם. אך מעבר לכך יש למצוא בתוך הספרים את אותו נתיב שיוביל אותנו לעובדה ולמעשה אל החירות ואל הבריאות. בספרי רבינו הקדוש נמצאות כל סגולות המרפא אם רק מחפשים אותן וחותרים להבין מה הרבי מתכוון, איזו עצה הוא הניח כאן ואיך העצה הזו מלמדת אותי מה לרצות, להיכן ואיך להתקדם. משום שבכל דיבור ודיבור של הרבי יש את שני המרכיבים – התעוררות והתחזקות. ידיעת מצבי ורפואתו המידית בעזרת השם.

 

 

להבריא מהמוות (פרשת תזריע-מצורע)

ההיסטוריה לא נותנת תאריך לתחילת המרוץ אחר ההצלחה, משום שהמרדף הזה החל ככל הנראה עוד בטרם טרחו לתעד אותו. ההצלחה צועדת בראש כל חוצות, אך מי שנושא אותה על כפיים נחבא דווקא אל הכלים, כמוס בחדרי הלב. בהחלט ניתן לומר שלפחות מחצית מן ההצלחה ניתן לזקוף לזכותו. המרכיב הזה, החשוב והחיוני ביותר בעולמנו, הוא דווקא זה שמעולם לא שזפתו עין באופן ממשי. אין לו דמות אף לא צורה, לא קול ולא ריח, אך נוכחותו – כמו גם העדרו מורגשת יותר מכל דבר אחר.

מה בין חי למת, ומה בין צמיחה לנבִילה. מה בין זריזות לעצלות, ומה בין שמחה לעצב. הכל היה מהעפר ולשם עתיד גם לשוב, ובין לבין עומד תל העפר בקומה זקופה, מהלך, מדבר, אוכל ושותה, הוגה דעות, בונה ומקים, כשמאחורי כל המפעל עומדת – רוח. אמור מעתה, הנכס החשוב ביותר הוא רוח חיים.

יש שיכנוה שמחה, ויש שיזהו אותה כחיות וסיפוק, כך או כך נוהרים כולם אחרי הרוח, מבקשים את עקבותיה בכל קצווי ארץ וים רחוקים, משקיעים משאבים, יוצרים, מחדשים, לוחמים וכובשים, ומאחורי הכל משאלה אחת – לחיות.

*

כמה מוזר שככל שהולכת תעשיית השמחה והסיפוק ומתפתחת, כך שוקע כדור העולם יותר ויותר בדמדומי העצב. האנשים של היום מבינים גדולים בשמחה, יודעים להסביר כל מצב רוח, לאבחן כל תנועה בנפש. על תורת הנפש הוקמו מוסדות, בתי ספר וגימנסיות. ערכים כמו 'שמחה', 'סיפוק', ו'שלווה', ממלאים עמודים שלמים בספרי המחקר ובכתבי העת. גם איש בער רחוק מכל מדע יודע שהיקר מכל היא – השמחה, הוא יבקש אותה בטיפה המרה, או בשחיקת סממנים, יעודד אותה לצאת ממחבואה בעזרת דציבלים גבוהים, ירקוד, ישאג, ירוץ, אולי יצליח לאסוף אל קרבו עוד מעט רוח. ואם נכונים הדברים לגבי העולם באופן כללי, הרי שכשנכנסים לעולמה של תורה תופסת הרוח מקום הרבה יותר רחב ועיקרי.

אם ניקלע פעם להיכל ישיבה באמצע ה'סדר', לא נוכל להתעלם מתופעה מפליאה. כולם כאן עוסקים באותה המסכת ובאותה סוגיה, יתכן אפילו שבאותו עמוד גמרא. אך משום מה אצל אחד נדמה הספר הפתוח כמעיין מים חיים, הוא רכון על גביו, ואצבעותיו תחובות עמוק בין השורות. עיניו לטושות כמבקשות לבלוע כל מילה. לעומתו, יושב אחר ועיניו כבויות, פניו כפני מת, מחצית גופו נסרכת על תחת השולחן, רק ראשו עולה כפוף כהגמון מעל לדפים הקמוטים תחת למרפק היד התומך בו לבל יימוט.

מה עשתה הגמרא לנער ההוא שעיניו דולקות באש של חדווה והתלהבות, שלא עשתה אצל שכנו לספסל, שעם מלאכת הדפדוף בקושי מסתדר. מדוע זה מוצאות מילות התפלה מסילות ללבבו של בחור אחד, בעוד שאצל חברו אפילו מלשונו הרפה מבקשות הן להחליק. מה הסוד שגורם לאחד לזנק ממיטתו עם שחר, בעוד חברו פוגש את השמש רק כשעומדת סמוך לאמצע הרקיע – את התשובה טומנת בחובה פרשת מצורע.

משמעותה של הצרעת

צרעת זה לא דבר נעים, וכשמצרפים לכך את ההשלכות הרוחניות, מגיעים למצב הרבה פחות נעים, לא לחינם משלו המושלים את המצורע למת. המצורע מנודה מהחיים, הוא מוסגר מחוץ למחנה, הזהר הקדוש מסביר שמשמעותה של הצרעת היא 'סגירו דנהורא עילאה' כלומר, אדם שהאור העליון סגור ממנו.

על משמעותה של הצרעת כמו גם על דרכי הריפוי והתיקון של המצורע, מדבר רבינו בלקוטי מוהר"ן סי' ג'. שם הוא מסביר מהיכן שואב הטוב את חיותו, ומהיכן יונק הרע את קיומו, ואיך זה שלפתע נעשים החיים כבדים, והלב שאמש מצא סיפוק בפרק משניות, לא מצליח היום לשכנע את השפתיים לבטא אפילו את המילים.

מאחורי כל זה – מגלה רבינו, עומדת לא אחרת מאשר הנגינה. מוזיקה בלשוננו.

'כי מי ששומע נגינה ממנגן רשע' – מזהיר רבינו 'קשה לו לעבודת הבורא' – עבודת השם נעשית אצלו דבר קשה וכבד. לעומת זאת 'כששומע ממנגן כשר והגון אזי טוב לו'.

הנגינה היא ה 'מוחין' של הטוב כמו של הרע. הקנאה, התאווה והכבוד אינם מסוכנים כמו הרוח הנושאת אותם. אילולי ה'רוח' אותה נוהגים יצרני הדמיון והתעתוע לנפוח בפרי מעלליהם, לא היו הבלי העולם מסוגלים למשוך אפילו שוטה שבשוטים. סביב לכל שטות חוגג ניגון, הוא נושא את הדמיון, מרומם אותו, מסלסל בו, ומציג אותו כמשהו שאסור להחמיץ.

כשרבינו מדבר על נגינה, הוא לא מתכוון למשמעותה המוזיקלית בלבד, הנגינה מתפרסת על תחום רחב בהרבה, זוהי בעצם הגדרה כוללנית לכל סוגי הבידור והדרור, בהם מבקשים בני אדם לעורר את החיות הרדומה. מי שהוליד את החדשות הוא הצימאון הנורא לחיות, הוא הרה גם ילד את הליצנות, לשון הרע היא רק פועל יוצא מנבירה להוטה במציאות הריקנית, באותם רגעים משעממים, כל שנותר הוא לחטט בקרביו של הזולת, אולי שם בחסרונות והעיוותים תמצא הנפש את מנוחתה.

המצורע לוקה בצרעת משום שדיבר לשון הרע, ואילו שמע אדם את קול הגפת שערי אוצרות החיים מעל נפשו עת נכשל פיו בלשון הרע, לא היה צורך בשום שיחת מוסר, גם בלי ללמוד, היינו כולנו בקיאים בהלכות לשון הרע.

מנגינה שבלב

לכל יהודי יש בלב ניגון, כבוש בתוכו ומבקש לעצמו תווים. המנגינה שבלב היא רוח החיים האצורה בליבו של כל יהודי, כשהניגון הזה פוגש תווים של תורה ותפילה, הוא מתחזק ומתעצם והופך ליצירה. יראת שמיים לא רק שאיננה עול, היא פשוט קלה ונעימה, מסוגלת לשאת את הנפש ולדלג עימה מעבר לקשיי החיים. כך זה אמור להיות כל זמן שיש רוח במפרשיׁם. כשהרוח הזו דועכת ופורחת, עלול אפילו הדבר הקל ביותר בעולם להפוך למשא בלתי נסבל, כך ניתן לראות אדם חסון ובריא, מלמלמל 'ברכה אחרונה' בתשישות של זקן שבע ימים.

'אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע' (ספר יצירה). אולם פעמים רבות שבדרך אל העונג מוצא אדם את עצמו מושלך אל תחתית הנגע. עונג אמיתי מסוגלת רק רוח חיים מקורית לספק, רק הניגון שבלב, זה השופע ממקור החיים, יורד כטל ומרווה את הנפש, מסוגל להעניק לצימאון הבריא שלנו את מבוקשו. אך כשמבקשים למצוא סיפוק בנגינה אחרת הופך העונג לדלקת מוגלתית, והתענוג הופך בין רגע לסיוט.

אם הצרעת בהגדרתה הרפואית כבר לא כל כך מצויה, הרי שתאומתה הרוחנית קוטלת רבבות. רוב העולם מסוגרים בעצם מחוץ למחנה החיים, מיוסרים איש איש בצרעתו וחסרון חיותו. זוהי הסיבה לכל בעיות ה'חשק', והקרירות, כל אלו הם תופעות לוואי של צרעת מוגלתית מצויה.

אז מה עושים, חיות – מצרך נדיר, שמחה שייכת להיסטוריה, וברירת המחדל המועדפת היא – מוזיקה. אנחנו כל כך רגילים בגלולת התווים והצלילים המשככת כאבים, עד שההיתר הלכתי לעסוק במוזיקה לאחר החורבן נובעת מהעובדה ש'אם לא זה, מי יודע מה יקרה לנו…'

אבל כשרבינו מדבר על מוזיקה ועל נגינה הוא מגביל אותה רק למנגן כשר, כזה ששר לכבוד שמים, וללא מטרות אישיות, היכן בדיוק ניתן לרכוש את הקלטות שלו?

אז רגע, אל ייאוש, אחרי שרבינו מתאר את המציאות, הוא גם נותן פתרון – ללמוד תורה בלילה. הבעיה שלנו היא בסך הכל ביטוי לצרה גדולה יותר, כשחסר ליהודי חיות בקדושה זה אומר שמשהו לא כל כך בסדר ב'מלכות דקדושה', כשהעולם מסוחרר ברוח חיצונית של התלהבות שטותית, הרי שמלכות הרשעה חוגגת. ובכדי לתקן את המצב יש לבנות את המלכות דקדושה.

לשתוק כדי להירפא

בקיצור, ניתן לומר שהבעיה שלנו היא – הדיבור. הדיבור יוצר את הרוח, והרוח מנפחת את הדיבור, ושניהם יחד מחריבים או בונים יראת שמים ואמונה. כשהפה רגיל לטחון רוח של שטות והבל. כשהדיבורים מבוזבזים על ה'דברים הנורא חשובים' כאן בעולם, הרי שהרוח שנושבת במפרשי הנפש היא רוח זרה, ואז קשה מאוד לעשות אפילו דבר קטקטן בקדושה.

אז אם רוצים להתרפא מנגעי הצרעת, יש לכך עצה פשוטה – לשתוק. כך מנתקים לכל הפחות את ערוצי החיים ממלכות דסט"א. בנוסף, נותן רבינו תרופת פלא – לעסוק בתורה בלילה. באותן שעות של לילה, עת שוככת רוח הסערה, והעולם היגע מוצא סוף סוף מנוחה, יכול יהודי לקחת לעצמו שעה של עיסוק אמיתי, שעה בה הלימוד איננו 'בשביל ש…', רק פשוט לכבוד השם. אז יכול כל אחד לעשות משהו אורגינלי לכבוד מלכות דקדושה. רק פעולה אמיתית הנובעת מתוך רצון טהור, מסוגלת להועיל להקמת מלכות דקדושה. לימוד תורה שכזה מרומם את המלכות דקדושה מעלפונה, ומשיב עליה רוח חיים. אז, גם המנגינה הדועכת שמנגן הרחוב לא תוכל להכביד על נפשנו, כי הניגון של התורה היא יצירה מוסיקלית מדהימה, שמסוגלת לרפא אפילו ניגונים מקולקלים ולהפוך אותם לנעימות נפלאות.

פרשת מצורע – מאותתים לך שים לב!

אנחנו אוהבים לרוץ ולהספיק, אין לנו פנאי לשים לב לאיתותים חיוניים. לפעמים ההתמוטטות מצילה את חיינו.

מאז עומדו על דעתו עסוק הוא עד למעלה מראש. ביום וגם בלילה ראשו ורובו בסידורים ועסקים. מדבר עם פלוני, מתווכח עם אלמוני, בוחש בקדרה זו ורוקח בעניין אחר. בגיל כלשהו התחילו מיחושים שונים, כאב פה גניחה שם. הוא לא התייחס, אין לו פנאי לקטנות. מן הסתם, אמר לעצמו, הגיל עושה את שלו. ואז ביום בהיר אחד הוא התמוטט. הובהל לבית החולים, אושפז ונבדק, הרופא זימן אותו לשיחה חמורת סבר:

"אירע לך נס, ההתמוטטות הצילה את חייך. בבדיקות שערכנו, זיהינו ממצאים מדאיגים, המחייבים טיפול מיידי. כרגע יש מה לעשות, אילו באת בעוד שבועיים, כבר היה מאוחר מדי…"

*

החיים הם מרוץ או אפילו מרדף. אדם מתנהל מתוך הרגל, מתרוצץ, ממהר. הקו המנחה את אורחותיו הוא – ההרגל. והרגלים כדרכם, אינם כבולים בהכרח למה שנכון, בריא, ועדיף. הרגלים הם פועל יוצא של הסתגלות, ואדם עשוי להסתגל גם לאורח חיים מזיק ומתיש הפוגע בו ובשאיפותיו.

כל עוד חש אדם בריא, אין לו פנאי לשים לב לזוטות, כמו מחושים וכאבים חולפים. אינו מעוניין להתייחס ברצינות, לאיתותי מצוקה המבקשים את תשומת לבו, ולשקול שינוי ותיקון. אנשים מנהלים עסק, תפוסים עד למעלה מראש בהתנהלות שוטפת, השקעות ותוכניות, ואינם מסוגלים להתייחס לסדקים הדקים, שמתפתחים והופכים לבקעים וסיכונים חמורים. התנהלות שכזו עלולה להימשך עוד ועוד, עד להתרסקות מוחלטת.

להבין את הרמז

כך ממש גם בעבודת השם. אדם חי, נושם ופועל, פה ושם נתקל בבעיות; מידה פלונית מגלה סימני מצוקה, הרגל אלמוני גורם לתופעות בעייתיות, לפעמים נכשל, לעיתים שוגה. האירועים הללו מאותתים לו: 'שים לב, דברים מסוימים דורשים את התייחסותך'. אך הוא עסוק מדי, בבהילותו אין לו פנאי לשימת לב 'מיותרת'. המציאות דוחקת בו לדהור הלאה, להספיק, להתקדם, לסיים. ובינתיים הבעיות הקטנות הופכות לקשיים גדולים, האיתותים מתגברים, והסכנה לנפילה מוחלטת קרובה.

אך אין סיכוי לשינוי. משום ששינוי ותיקון מהותי, יתכן רק באמצעות שימת לב ומשמעת עצמית, עיקשת ורצינית.

איך אם כן, עוצרים את הרכבת בזמן?

בתקופת בית המקדש התנהל העולם בהנהגה של שלמות, לא ניתן היה להרחיק לכת בחוסר שימת לב. אם שכחת – הגיע הרמז מיד. אדם שוטט בעולם, זחוח וגאה, פער פיו ללא חוק, דיבר לשון הרע, ריכל, חידש, והרגיש מוצלח מאין כמותו. אך לפתע פתאום, זרחה על מצחו בהרת, פרח על עור בשרו נגע, ואז באה ההתמוטטות המצילה. "והובא אל הכהן", "וראהו הכהן", הוא יוצא אל מחוץ ליישוב, מוסגר ויושב בדד, "וטמא טמא יקרא". ההוצאה הזו אל מחוץ למחנה, הבידוד, הטומאה, כל אלו נועדו לחלץ אותו מהבהלה וההיסח הדעת. אם בבהילות עיסוקיו לא יכול היה להבין מדוע זקוק הוא לרפואת נפש, לעצה טובה, לתיקון, הרי כעת, מתוך תחושת הטומאה והנידוי, בוערת בו ההבנה 'אני מוכרח לרוץ אל הכהן, לקבל רפואה, לפקוח אוזניים ולקבל'. רק לאחר ההתמוטטות, בדד ומחוץ למחנה, העיניים נפקחות.

ובימינו, איך נחלצים מהיסח הדעת מסוכן?

נגע הצרעת קיים גם היום, בדמותם של עצבות והעדר חיות. הצרעת נקראת 'משכא דחוויא', והעצבות כמו הצרעת, מקורה מקללת הנחש הקדמוני: "ונחש עפר לחמו" – עצבות וכבדות. כולנו יודעים עד כמה יש להתרחק מעצבות, ובכל זאת, מדוע משתלטת על הנפש עצבות? יש לכך מטרה. העצבות באה לעורר אותנו, בדיוק כפי שהצרעת עשתה זאת בזמן הבית.

הכבדות מעוררת להיטהר

איך תופסת העצבות את הנפש? הגורם הישיר הם דיבורים מקולקלים. רביז"ל בתורה ג' מלמד, שניגון של רשע, קשה לעבודת הבורא. העולם הזה מלא ועמוס בדיבורים מיותרים, אנשים מדברים ומעמיסים ללא הרף מידע מיותר, שמועות, פטפוטים, הבלים. ומשם נובעות הדאגות, המחשבות, העייפות, והייאוש. הניגון הזה, הממתיק סוד ומעורר עניין מאפס וכלום, הוא ניגון פגום, בבחינת 'מנגן רשע'. והוא מביא לאטימות ואדישות.

אם האוזניים סתומות בשמועות מיותרות, איככה יימצא בהן מקום לקליטת שמועות טובות ונחוצות; דיבור מחיה נפשות. התעוררות טהורה לתשובה, עצה מתוקה, מחשבה ישרה, ובעיקר – דברי תורה. לאדם התפוס בשרעפי הזמן והבליו, קשה להבין על מה מדברים בספרי הצדיקים. נדמה לו כאילו העיסוק בעבודת המידות ונקיות הנפש, אינו אלא עניין של דקויות, דיוקים, ו'עניינים', וממילא, הוא אינו מוצא בכך עניין. ה'צרעת' הזו, האטימות הפנימית להתחדשות והיטהרות, עלולה ללוות אותו כל ימיו.

חסד גדול עושה עמו השם יתברך, שהוא מוצא עצמו לפתע פתאום – מצורע; חסר שמחה, או שבוי בעצבות כבדה, כשאינו מסוגל לפעול מאומה. אז, כשהוא מואס בעייפות הנפש, הריהו מתעורר ושואל: האם לזה ייקרא חיים?!

הכבדות פותחת איפה צוהר להיטהרות. אדם מוצא עצמו בדד, טמא, עצוב ומדוכדך. כעת הוא מוצא על כורחו את הפנאי, לרוץ כל עוד רוחו בו אל הכהן, להטות אוזן לדברי הצדיק, ולהקדיש את עצמו לריפוי הנפש. אנשים רבים זכו להכיר ולייקר את דיבורי הצדיקים, רק לאחר שחשו היטב את טעם הצרעת, כבדות הנפש ודכדוך הרוח. רק כך, זכו למאוס באמת ברוח הסערה הפוקדת בני אנוש, ולהיכנס לחיים אמתיים ולשמחת המצוות.

כעת בימי הספירה הקדושים, כולנו עסוקים בסדר ימי טהרה. כעת דווקא, מתוך האופן בו אנו רואים איך אנו מעבירים את ימינו החולפים, נוכל לזהות בתוך הסדקים הקטנים, היכן יש לתקן ולשפר, ויהיו בידנו הכלים הנכונים, להתכונן לגאולת הנפש, וקבלת התורה הקדושה בשבועות.

(ראה אור בעלון 'עלה לתרופה' תשע"ג)