פוסטים

חיי שרה – עבד המלך אני

בס"ד

גזירת העבדות מלווה אותנו מחטא עץ הדעת, ואם נקנסה עלינו עבדות – עדיף שנעשה זאת בבית מלך אמתי.

בכל אדם יש מלך וגם עבד, המטרה להשליט את המלך על העבד, את הנשמה על הגוף ואת החירות על העבדות.

פרשת השבוע קרויה על שם החיים. הכל חי בפרשה הזו, גם המוות, גם חלקות קבר, אף הזקנה – זו שרוב בני אדם יראים מפניה, גם היא שופעת חיים בפרשתנו. אברהם אבינו, שרה אימנו, אלו הם האנשים שיודעים איך לחיות ובכך הם מוציאים עצמם מגורלם של רוב בני אנוש, שכן רוב בני העולם אינם רשאים לחיות; מאז שקולל אדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם" וחווה בקללת הצער, אין לאדם מנוחה, הוא עבד. עבדות וזקנה, זקנה ומוות, מוות ועיצבון, כל אלו קשורים זה בזה כבשלשלת. האדם משועבד לאדמה, כלומר לכוח המדמה שמוליך אותו כעבד היוצא בקולר ומכריח אותו לא לחיות את היום, לא לחיות בכלל.

*

אברהם אבינו מחפש מקום קבורה. מערת המכפלה היא חלקת קבר, קבורים שם לעת עתה אדם הראשון וחווה אם כל חי. אבל בינתיים הקבר הזה אינו אלא מערה נידחת בקצה חצרו של עפרון החתי. איש אינו יודע את ערכה ורק מי שחושיו מסוגלים להרגיש בניחוח גם עדן העולה משם, יהיה מוכן לשלם עבורה ארבע מאות שקל כסף. מערת המכפלה היא מקום קבורה, אבל אין זה מקום המוות. אדרבה, החיים מפכים שם. כה חיוני המקום הזה עד שתיכף אחרי שאברהם קונה אותו הכתוב מעיד עליו "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל".

המלך והעבד

במחיצת אברהם אבינו הכל חי, גם הניסיונות והקשיים. ולכן אם רק תבוא עימו במגע, תקום אף אתה לתחייה. את הלימוד הזה מעביר לנו אליעזר עבד אברהם. האיש הזה סובל כמה וכמה כינויים; פעם הוא "זקן ביתו" – תלמיד חכם הדולה ומשקה מתורת רבו, פעם הוא "המושל בכל אשר לו", ויש שהוא רק "עבד" ותו לא. העבדות של אליעזר, כפי שמובא בספרים, היא שארית מפיתויי נחש הקדמוני, זוהמת הנחש זה ארס של עבדות והשרידים דבקים בכל בני המין האנושי. רק האבות הקדושים מצליחים לזכך עצמם, להיחלץ מהזוהמה ולהוציא את צאצאיהם לחירות. אבל אליעזר הוא עבד כנעני, לא מיוחס ולא חוטר מגזע תרשישים. וכל ימיו משתדל אליעזר לדבוק בחירות הזו שיש אצל אדונו אברהם. וכי אפשר להידבק? והלא "אין ארור דבק בברוך?!" אמת, אבל יש לנו עוד מימרא: "המחובר לטהור – טהור". אי אפשר להידבק בשכינה מפני שהיא אש אוכלה, אבל בתלמידי חכמים אפשר להידבק. הארור לא יידבק בברוך, להידבק אי אפשר – להתחבר אפשר גם אפשר, אם תסכים להיות עבד. וכך אומר לעצמו אליעזר: אני הלא עבד וזה גורלי, לכל הפחות אעשה זאת בביתו של אברהם אבינו, הברוך.

לכל אדם שני גורלות, הוא ברוך ויש בו שרידים של 'ארור', שאריות מנחש הקדמוני. שני הצדדים הללו נקראים "מלך ועבד", בסיפורי מעשיות (מעשה י"א) מספר רביז"ל על בן מלך ובן שפחה שהוחלפו, על ייסוריהם ותהפוכותיהם ועל דרכו של בן המלך לכיסאו, והכרת בן השפחה במעמדו האמתי. זהו סיפורו של כל אחד מאיתנו. אתה בן המלך אבל חילוף קדמון גורם לך לחלוק את חייך עם בן השפחה, ולא זו בלבד – גם שמותיכם מהופכים; הוא המלך ואתה עושה הכל כדי להשביע את רצונו. האסון הראשון שאירע לצאצאי אדם וחווה – שנחש הטיל בהם זוהמה, האסון השני שהם נוטים להתבלבל בין מי הם ומיהי הזוהמה.

בזיעת אפיך

ויש דרך להיחלץ מהגורל; הגוף, כותב מוהרנ"ת, הוא בחינת עבד, והנשמה היא בן של מלך. את נשמת החיים שבאפנו נפח בנו השי"ת ומאן דנפח מדיליה נפח. דא עקא שדרך אותו חוטם עלולה הנשמה לפרוח מרוב שעבוד של "בזיעת אפיך". לפיכך, ומכיוון שהגזירה להזיע ולהתייגע כבר נגזרה, עצה טובה קא משמע לן; אם להזיע ולהתייגע, לכל הפחות נעשה זאת במעונו של המלך. אצל אדון בן חורין. זהו למעשה העניין של שימוש תלמידי חכמים והתקשרות לצדיקים.

בפרשת השבוע אליעזר זוכה בסופו של דבר בתואר 'ברוך'. בעיצומה של השליחות למציאת זיווגו של בן אדונו, יצחק, אומר לו לבן "בא ברוך ה'" וזו בשורה שמימית על היחלצותו מכלל ארור וכניסתו לבחינת ברוך (רח"ו, כתבים). כל זמן שהעולם הזה עודנו מעיק ומטריד, כל עוד אנחנו מרגישים בחלקים הלא מבורכים בחיינו, כל אימת שאנו רודפים אחרי משהו שאינו בר השגה רק מפני שהתמכרנו – מסתמא נותרו בנו חלקים שיש להכניסם לכלל 'ברוך'. זה ייעשה תוך כדי מילוי משימות פשוטות במעונו של אברהם אבינו; יהדות פשוט, מצוות מעשיות. צא לשדה שוב ושוב, חפש את ה' והתעקש לבקש את עזרתו על כל צעד ושעל. הייה נכון להיות עבד העובד גם כשלא מאיר לו, גם כשלא מצליח לו, וגם כשכן. ככל שתרבה לשמש כעבד אצל מלך אמתי, כך תדבק בך החירות וישובו לתחייה הרגליך המלכותיים.

(ע"פ: ליקו"ה, ספר תורה ד', ברכת השחר ג')

פורסם בעלה לתרופה תשע"ו

חוקת – חמש דקות על הפרשה (אודיו)

בס"ד

תפקידה של מצוות פרה היא – להכניס את מי שבחוץ פנימה.

ולכן מוצאים בה, בכל פרטיה ודקדוקיה, היפוכים קיצוניים:

נאמר עליה שהיא "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים".

הסט שלה מורכב ממרכיבים של דבר והיפוכו "עץ ארז" לעומת "אזוב". הכי גבוה זקוף ויציב מול הכי נמוך כנוע וחסר עמוד שדרה.

אפר פרה שנשרפה באש על גבי "מים חיים". אש ומים. ובנוסף האפר הוא הדבר הכי פחות חי בעולם, כידוע אש מסוגלת לכלות דבר לגמרי משום שהשריפה מפרקת את הדבר למרכיביו הבסיסיים ביותר ומבטלת אותו ממציאותו לחלוטין, עד כדי כך שהאפר יורד בדרגה אפילו מהעפר, כי העפר עוד מסוגל להצמיח, יש בו חומרים מזינים וכוח גידול ופריון. אבל האפר אינו מסוגל להצמיח מאומה, הוא מוות.

לעומתו, המים ועוד 'מים חיים' הם מקור החיים והתזונה.

הפרה אמורה להיות "אדומה" ועם זאת "תמימה". אדמומיות מבטאת דין ותקיפות ותמימות היא ההיפך מהתקיפות. ובזוהר כתוב "אדומה – דינא קשיא" "תמימה – דינא רפיא", כי באמת הפרה אדומה אמורה להעביר את ההנהגה מדין קשה לדין רפוי, מטמא לטהור, ממת לחי.

כל מעשיה של הפרה נעשים בחוץ, ואילו מטרתה להכניס את מי שבחוץ פנימה.

לעומת זאת כל שאר הקרבנות נעשים רק בפנים.

 

ובאמת העניין של מצוות פרה אדומה הוא בבחינת "ביטולה של תורה זהו קיומה".

ההגדרה של התורה היא 'בית'. ולכן גם התור המתחילה באות ב' של בראשית. בתיקוני הזוהר ישנו צירוף של בראשית – ראש בית. 'בית' הוא תכלית העולם, כי על בריאת העולם נאמר "לא לתוהו בראה – לשבת יצרה". כלומר שהעולם יתקיים בצורה מיושבת, עם בני אדם בעלי בתים. כי המגורים בבית מבדילים את האדם מהבהמה, שהחיה והבהמה מקומם בשדה והאדם מקומו בבית.

ובכל זאת העולם הוא לא בית, אדרבה לפעמים הוא מדבר או יער או שדה. העולם הוא רשות הרבים ופיזור הנפש. והבית הוא מקום המפלט. בית הכי ביתי בעולם זו התורה. היא הבית של הנשמה. רק בתוך התורה אדם יכול לחוש באמת בן בית.

בעיה היא שכאשר יש בית, יש גם את האפשרות להיזרק ממנו חלילה. וזה מה שקורה לטמא.

מהי טומאה?

טומאה היא תוצאה של פירוד בין פנימיות לחיצוניות. כי העולם נברא מפנימיות וחיצוניות, גוף ונפש וכו' לכל דבר יש את חזותו החיצונית ואת תוכנו הפנימי. החיצוניות אינה פסולה, אדרבה היא הכרחית, כמו הקליפה העוטפת את הפרי. מצד אחד הקליפה מונעת מגישה ישירה אל הפרי ומאידך זה בדיוק מנגנון ההגנה לו זקוק הפרי. בפנים שרוי החלק העדין והחשוב ובחוץ מקיפה אותו שכבת הגנה, חומה בצורה. אבל הקליפה בגלל המגע התמידי שלה עם החוץ, נמצאת תמיד בסיכון. הקליפות יונקים ממנה והחיצוניים. ולכן החיצוניות של כל דבר מצויה תמיד בסכנת הסתאבות.

בית מורכב גם כן משני החלקים הללו. יש בו פנימיות אבל הוא בנוי מחיצוניות; קירות, חלונות, גג. החיצוניות הזו מגוננת ויוצרת מתוך ופנימה את החוויה הביתית ואת תחושת ההגנה והביטחון.

טומאה נוצרת כאשר החיצוניות נפרדת מהפנימיות. משום שכל עוד היא דבוקה בפנימיות, למרות המגע התמידי שלה עם החיצוניות היא אינה מסתאבת. פנימיות טובה מסוגלת לשמור על החיצוניות.

המצב הזה, אפשר לומר הסטטוס קוו, מתקיים בכל אחד ואחד. יש בנו חלקים חיצוניים ויש את הפנימיות. כל עוד יש באדם מספיק תוכן פנימי גם חיצוניותו שמורה. אבל אם החיצוניות מפתחת עצמאות יתר ומתנתקת מהתוכן הפנימי, מהר מאוד היא תסתאב ותיטמא. למעשה היא תהפוך אפילו למוות – עור מת. הגוף מתקיים כך, כל הזמן הוא משיר מעליו שכבות דקות של תאים מתים, פושט את עורו. זוהי חיצוניות שאיבדה את הקשר עם החיות הפנימית.

זו למעשה משמעותה של טומאת מת.

מוות הוא אירוע מטלטל, כמו האנטי תזה שלו – הלידה. בשני המקרים הללו מתרחש מאורע לא שגרתי בעולם שלנו. או שבא דבר חדש לעולם, ואז יש את ההזדמנות לחוות את החיבור המופלא הזה שבין גוף לנשמה. איך לפתע מופיעים בביתנו ובסביבתנו חיים חדשים, יש מאין. או המאורע ההפוך לא עלינו, כאשר אדם מת סביבתו הקרובה נתקפת הלם. איך הלכו להם החיים לפתע פתאום. איך התפרדה החבילה.

המגע עם המוות ללא ספק מזעזע בצורה כלשהי את הנוגע. אי אפשר להתעלם מזה. ולכן, משהו אצל הנוגע במת נפרד. כאשר אתה נתקל במקרה של מוות, משהו בחיבור שבין חיצוניותך לפנימיותך נסדק. זה מה שגורם לנוגע במת להיטמא בטומאה כה חמורה. ברגע זה נפלט הטמא מהמושג 'בית'. שכן כל החוויה הביתית וכל מהותו של בית הוא חיבור ואחדות בין חיצוניות לפנימיות. הטמא מוצא את עצמו מחוץ לבית.

כאשר רוצים לטהר את המת מעוניינים בעצם להכניס אותו מהחוץ אל הפנים. ולצורך כך מוכרחים אפוא לבטל את הפירוד שהתרחש אצלו בין החוץ לפנים. אבל מישהו צריך לצורך כך לצאת החוצה, ולהביא אותו פנימה. עושה זאת במסירות נפש הכהן שנבחר לעסוק באפר הפרה ועליו נאמר שהפרה "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים" משום שהכהן הזה עתיד להיטמא עד הערב.

זה כלל גדול בעבודת השם וביהדות בכלל:

"ביטולה של תורה זהו קיומה". האסון הרוחני הגדול ביותר זהו פירוד בין חיצוניות לפנימיות. כשהחיצוניות מתנתקת חלילה מהתוכן הפנימי המשמעות היא – מוות. וכדי להחיות מתים וכדי להחזיר את עצמינו פנימה, וכדי לבטל את התחושה של 'עור מת'. חייבים לפעמים לצאת החוצה. כל מעשיה של פרה אדומה בחוץ – מחוץ לבית המקדש. משום שמצווה זו נועדה להחזיר את החוץ פנימה. כאשר רוצים לחזק את בדק הבית; לאטום את הגג מפני חדירת גשמים, לתקן פגם בקירות הבית ולשפצו מוכרחים לצאת החוצה, ולעבוד משם. המקום הטבעי שלנו הוא הבית, התורה, וכל מה שקורה מהבית של בראשית והלאה. אבל, כאשר נתקלים בטומאה ובניתוק ומוות רוחני, מוכרחים לעיתים לצאת החוצה. לרדת אל החלקים השרופים שבנפש, אל האפר של הפרה, אל תוקף הדין, ומשם לחזור ולחבר את האפר המת עם המים החיים. כל זאת חייב להיעשות בתמימות "פרה אדומה, תמימה".

….

כי תבוא – אל תתרגל, תתחדש!

בס"ד

בחוץ, הסכנה היא שתשכח ותתבלבל. בפנים אתה עלול להתרגל. מצוות ביכורים מבטיחה שלעולם לא נשכח להתחדש.

אם תדע שאת האור הגנוז לא החביאו בשום מקום, אלא אצלך ועכשיו. אין ספק – אתה תדלג על כל ההפרעות ותגלה שהן לא היו…

לכל תחום ומצב יש דיבורים המתאימים לו והוראות שנכתבו עבורו. בפרשת 'כי תצא' עברנו אימונים לקראת מלחמה. למדנו איך יוצאים לקרב מול יצר הרע וחיילותיו. לפיכך היתה זו הפרשה העשירה ביותר במצוות וחוקים. כאשר הינך מתעתד לצאת החוצה, הסכנה היא שתשכח את החוקים או תיקלע לרגעי מבוכה מבלי לדעת את אשר עליך לעשות. פרשת השבוע מלווה אותנו פנימה ובפיה שפה אחרת. פחות משהיא מזכירה מצוות וחוקים, היא משננת שוב ושוב תזכורות והדגשות. חשוב לה לפרשה לציין שהדברים נאמרים 'היום'; "אשר אנכי מצווך היום", "היום הזה נהיית לעם", "היום הזה ה' אלוקיך מצווך". הדיבורים הללו נאמרים לאיש שעומד להיכנס לארץ, ולא למלחמה.

*

בחוץ, כבר אמרנו, אתה עלול לשכוח. בפנים, אתה עשוי להתרגל. 'כי תבוא' מזהירה מפני הסכנה המצויה בבית, רחוק מאזור הקרבות, במנוחה ובנחלה. למעשה זוהי משמעותה של הכניסה לארץ. השגרה מרדימה את החושים ואינה תובעת תשומת לב, ומהי השגרה של ארץ ישראל? "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". השגחה תמידית. ארץ ישראל נקנית בתשומת לב. ולפיכך תיכף עם כניסתנו לארץ אנו מצווים על הבאת ביכורים.

כיבוש וחלוקה

יהדות, כמו החיים, מתנהלת בשני מחוזות – במלחמות ובשגרות, בבית ובחוץ. לפני שנכנסים הביתה אנו נדרשים לכבוש אותו, להילחם עם היצר ולכבוש לנפשנו מקום בקדושה. ואחרי הכיבוש יש חלוקה. פרשת השבוע מדברת אלינו לאחר כיבוש וחלוקה (רש"י במקום, גמ' קידושין לז ע"ב). עבודת הכיבוש לכאורה ברורה דיה. מלחמות מעמידות את הלוחם בעמדה מאוד מסוימת – יורים עליך, השב אש או התגונן. שלב החלוקה דורש תורה חדשה, עניין אחר לגמרי. וכמאמר החכם "שבתם ממלחמה קטנה, הכינו עצמכם למלחמה הגדולה". בעבודת השם החלוקה היא השלב בו אתה נדרש למצוא את מקומך בקדושה. לנחול יישוב הדעת בפיסת יהדותך, להכיר את מקומך ולשׂבוע ממנו. לבקש תמיד יותר אך לדעת עד עומק הווייתך שמכאן את משרת את מלכות דקדושה. לאחר שבע שנות כיבוש נדרשו שבע שנות חלוקה לשבטים. הארץ הנחלקת לשבטיה היא למעשה התשתית לכל הקדושות ועבודות הבורא. ארץ ישראל היא תשתיתו של עם ישראל, של השראת השכינה ושל כל מעשה טוב שיהודי עושה. התשתית הזו מתומצתת במילה אחת – התחדשות. יסוד הקדושה והשראת השכינה היא התחדשות.

זו פִשרה של מצוות ביכורים. תיכף עם כניסתו של יהודי אל נחלתו הוא מצווה לסגל לעצמו נוהג שינביט בו תמיד את יסוד ההתחדשות. וזו עיקרה של מצוות ביכורים: אדם יורד לשדהו ומוצא תאנה שהחלה להבשיל… אין תמונה מלבבת מזו, אין תמונה טבעית מזו. יש לי בית, יש גם שדה ישתבח שמו, יש לי מקום בעולם. אז יש גם פירות ברוך ה'. והנה הוחמצה תמציתה של ארץ ישראל, לא בשדה הקרב – כאן בבית. בפרי המתחדש, רגע לפני שהוא הופך חלק מהנוף טבעי ומובן מאיליו, טמון זרע אלוקי, יסוד נצחי, וויטמין ושמו 'התחדשות'. כדי להפיק את סם הפלאים יש לעצור, לכרוך גמי על פרי, לצרף אל הטנא ולעלות לירושלים. חיינו מלאים באוצרות רוח, במשאבי תבל, השי"ת מופיע שוב ושוב בחיינו אלא שקל מאוד להחמיץ את המחזה. כדי להפיק מהארץ את קדושתה יש להתהלך עליה עם שימת לב. ללמוד לעצור ולכרוך את החשק הטבעי בפתיל של המתנה, להעלות את האכילה ולרומם את השימוש השגרתי במשאבי הטבע לירושלים, למחשבה קצת אחרת.

היום דווקא!

הזכרנו את המילה 'היום' החוזרת על עצמה בפרשתנו. "עיקר הקדושה" כותב רבי נתן "היא לזכור שהיום הזה ספור ומנוי, וצריכים לצאת בו חובת היום בזה היום דיקא". הרבה מאוד ימים נראו לנו חסרי חיות ונעדרי פלא, וויתרנו עליהם משום שממילא לא היו כשירים לעבודת ה', להתחלות חדשות ולניצחונות של ממש. אבל שכחנו שהתורה ניתנה ליום אחד בלבד, ליום הזה! מדוע וויתרנו עליו? מפני שנתקלנו באותו ווילון שחור שרוב בני אדם עצרו כשפגשו בו. "חשוך פה" אמרנו לעצמנו ויצאנו, אולי מחר יחזירו את האור… לא היה חשוך – היה ווילון. הזוהר הקדוש מגלה את הסוד ומסביר "אין יום שאין בו טוב, אלא שכל יום יש לו גדר מבחוץ…" כדי להפיק את הטוב הגנוז מוכרחים לדלג על הגדר. היא לא גבוהה מדי – היא משכנעת יותר מדי. הגדר שהופקדה על שלומו של הטוב הגנוז, ססגונית היא. פעמים שהיא עשויה צמחיה ירוקה; פירות עסיסיים תאווה לעיניים, והיד נשלחת מאיליה לטעום ודורסת בדרכה את ההזדמנות להיכנס מעט יותר פנימה, אל הטעם הפנימי, המתחדש. פעמים שהיא עשויה תיל עוקצני של טרדות וביזיונות. הצד השווה שהיא עלולה להותירך בחוץ. אבל אם תדע שהיום הזה בלבד ניתן לך, ובשום מקום אחר לא החביאו את האור הגנוז, רק כאן. אין ספק, אתה תדלג כאייל על הגדר, תגלה שהיא בעצם איננה, ותנחל את האור הגנוז.

נמצאו שערי גן עדן…

בס"ד

גן עדן מסתתר מאחורי שערים, והשערים טבעו בארץ. הצדיקים מחלצים את השערים הטבועים ופותחים את הדרך לגן עדן.

מצוות מינוי שופטים ושוטרים כוללת את הציווי להיות 'רודף צדק', דהיינו לרדוף ולחפש ללא לאות את הצדיק שיאיר לך דרך.

סדר ציבורי אינו מן הדברים המובנים מאיליהם, אם העולם נוהג כמנהגו ואיש את רעהו אינו בולע, סימן שהינך שרוי בממלכה מתוקנת. מישהו הגה חוקים ותקנות ומאן-דהו אוכף את החוק ברחובות. העולם הוא אכסנייתם של מיליוני בני אדם שונים ומשונים, כשלכל אחד מבט שונה ורצון משל עצמו. אין לתמהיל האנושי הזה סיכוי לשרוד יום אחד בלי מערכת משפט, אבל גם לאחריה אין סיכוי אילולא איש החוק המשוטט ברחובה של עיר ודואג ליישם את החלטות השופטים. אם התמונה הזו נכונה כלפי העולם ויושביו, היא נכונה לא פחות כלפי האדם בעצמו.

*

להווי ידוע, כל אחד מאיתנו הוא סוג מסוים של מדינה, אולי אפילו כדור הארץ שלם. כמו כל מושל אנו שואפים להשליט סדר, יותר משחשובה לנו סביבה מסודרת – נחוצה לנו פנימיות שיש בה סדר. אין הכוונה דווקא למשטר אימים דייקן וקפדן. כל מושל זקוק למשמעת, ובוודאי זקוק לכך מושל בעל שאר רוח המבקש לשקם את ארצו ולחולל בה תהליכים מדיניים חשובים. כאשר השלטון טוב הממלכה הופכת לגן עדן, שלטון רע ומושחת יביא על ארצו את הגיהינום. כל יהודי שואף בוודאי לחיות בגן עדן, והרבה פעמים הוא נאלץ לחלוף שוב ושוב על פתחי הגיהינום.

שערי גן עדן

אל גן העדן, כפי שמגלה רביז"ל (ליקו"מ, סימן רפ"ו), מובילים שערים. דא עקא ששערים אלו בלתי נראים, "טבעו בארץ שעריה". שערי גן עדן הם שערי ההלכה, "אוהב ה' שערי ציון" ופירשו חכמים "שערים המצוינים בהלכה". ההלכות הן שער לגן עדן. אדם נברא בגן עדן כדי לחיות בו ולהתענג, הוא גורש משם ובמציאות רוב צאצאיו מבלים בסוג מסוים של גיהינום. אבל הגישה לגן עדן קיימת עדיין והיא עוברת דרך שערי ההלכה. אדם מצהיר על חיפושיו אחר גן ועדן ובמציאות רוב יומו חולף עליו בכעס ומכאובות – אווירה של גיהינום. את הדרך לעדן אפשר למצוא רק באמצעות משפטי התורה. כאשר הינך מסתגל לשפוט כל מצב ולהתבונן בכל מציאות למצוא בה את הדרך הישר על פי התורה הקדושה, הינך צועד על שבילי גן עדן.

שערים מופלאים אלו התנוססו בבית המקדש, משם יצאה הלכה ברורה. השופטים ופוסקי ההלכה מלבנים באמצעות התורה את המציאות, את העולם. וכשסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, גם היהודי המרוחק שבכפר בשיפולי הארץ, שולט ביישוב הדעת מבורר יותר בביתו ובחייו. בחורבן נכנסו אויבים לבית המקדש השחיתו וטימאו הכל, רק השערים נמלטו מידיהם הטמאות. בשערים לא שלטה יד אויב ולא הוצתה בהם האש. מבעוד מועד טובעו השערים בארץ, והם עודם שם.

כדי לשוב אל גן העדן ולבסס מקדם את ממלכת המשפט והיושר, יש להקים את השערים הטבועים. רביז"ל מלמד שהקמת השערים תלויה במלך, כדכתיב "מלך במשפט יעמיד ארץ". ומיהו מלך? מאן מלכי – רבנן. אחד מתפקידיו העיקריים של מלך הוא עשיית משפט. שלמה המלך הטיל את מורא מלכותו על כלל ישראל באמצעות משפט "ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלוקים בקרבו לעשות משפט" (מלכים א, ג). הפוסק קרוי "מלך", ובכוחו "לעמיד ארץ" לקומם את השערים הטבועים בארץ ולפתוח את השבילים לגן עדן. לפיכך ציוותה תורה "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", עבור אותם שערים טובעים עלינו למנות שופטים ושוטרים.

צדק צדק תרדוף

הצדיק הוא פוסק, כשם שיש פוסקים בהלכות שבת, בשר וחלב ותערובות, כך יש פוסקים בהלכות אהבה ויראה, תיקון הנפש, בירור טוב מרע, התחזקות והתעוררות. ספרי רבינו הקדוש מלאים בפסקים בשאלות הגורליות והעדינות שכל עיקר יהדותנו תלויה בהן. לדוגמה: איך עושים תשובה? נדרש כאן פוסק בעל שיעור קומה, שיידע את כל היקף משמעות מצוות התשובה, ואף יכיר לעומק את נפשך וחולשותיה, ויפסוק לך איך אתה תעשה תשובה. פסק שכזה יחלץ עבורך שער משערי גן עדן שהיה טבוע בארץ ולפיכך לא יכולת לעשות תשובה ולטעום טעם גן עדן.

פרשת השבוע מצווה עלינו לבסס את אחת המערכות החיוניות ביותר בעם ישראל, מערכת המשפט. ציווי זה אישי ולא רק ציבורי, והוא מתחדד בפסוק "צדק צדק תרדוף". חז"ל מתארים איך אמורה להיראות 'רדיפה' שכזו: "הלך אחר חכמים לישיבה,  אחר ר' אלעזר ללוד,  אחר ר' יוחנן בן זכאי  לברור חיל,  אחר ר' יהושע לפקיעין,  אחר ר' גמליאל ליבנה…" (סנהדרין לב.) מצוות מינוי שופטים ושוטרים כוללת את הציווי להיות 'רודף צדק' ורדיפת צדק על פי דרכינו היא, חיפוש ללא לאות אחר הצדיקים. לחפש תמיד את מי שיאיר לך דרך וייתן בידך עצה אמתית. יש דרגות שונות בין המחפשים; יש מי שמחפש מתוך שלא איכפת לו למצוא. ויש מי שמחפש משום שחשוב לו למצוא. אבל יש מחפשים מופלגים שחיפושם דומה לרדיפה. "נרדפה לדעת את ה'". בין כה וכה חיינו רדיפה ארוכה אחר חובות דאגות ותקוות נכזבות. כדאי שנרתום את הרדיפה אל השביל שיובילנו לגן עדן.

 

פרשת עקב – הקשיבו! מדברים על משכורת (משנת תשע"ד)

בס"ד

אם חסרה לנו חיות בעבודת הבורא – חסרה הרגשה בגן עדן. מי ששכרו לנגד עיניו אף פעם אינו מתנשף. גם עבודות קשות נעימות לו.

לפעמים מה שדורשים מאיתנו זה פשוט להקשיב. לשמוע את גן העדן באוזניים ולהבין שהוא כאן ממש. במיוחד אם הגענו לעקביים.

אנשים משכימים קודם אור יום, ומתנהלים שעות על פני כבישים בין-עירוניים אל העבודה וממנה. בכל מקום נראים אנשים זריזים מתרוצצים, פועלים בבגדי עבודה מיוזעים, מגירים כמויות בלתי נדלות של אנרגיה. מה מניע את גלגלי המאמץ הללו? הסוד מסתתר במעטפה דקיקה שמתקבלת בדרך כלל בסוף החודש. נכון, המשכורת.

אין אלו בהכרח המזומנים, יש לשכר ביטויים נוספים. לדוגמא, אנשים מכניסים את עצמם מרצון לתקופות לימודים ארוכות. משננים חומרי לימוד יומם ולילה, מוותרים על חופשות והנאות וכל זאת למען המטרה – לרכוש מקצוע, השכלה, בקיצור פרנסה. השכר בשלל צורותיו הוא הכוח המניע החזק בתבל. אולם ההשפעה של השכר על העבודה, תלויה במידת הוודאות שיש לפועל בנוגע למשכורתו. מי שמסופק לגבי תוצאות עמלו, יתקשה לבצע אפילו מטלות פשוטות. ככל שהתוצאה המצופה תהייה וודאית יותר – המלאכה תתבצע בקלילות ואפילו מבלי מאמץ.

*

השכר והעונש מקיפים את כל חיי היהדות שלנו. מלכתחילה כרך השי"ת את קבלת התורה עם תנאים של שכר ועונש: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", הברכות וההשפעות מותנות בציות למשפטי התורה. מדי יום בפרשיות קריאת שמע אנו מזכירים את התנאי לקיום סדרי בראשית, ירידת הגשם מהשמים ונתינת היבול מהארץ, בעבור קיום מצוות התורה. האופק של כל יהודי אלו ההבטחות שעתידות להתגשם בזמן הגאולה ולעתיד לבוא. מלווה אותנו תמיד האמונה בשכר של גן עדן. כל יהודי מאמין יודע על גן עדן ועל עתיד לבוא, השאלה הגורלית היא – כמה ידיעות אלו קשורות באמת להווה, לעכשיו והיום.

מפתח הנחמה

יש לכך מבחן פשוט ביותר: ההתמודדות שלנו במלחמת היצר. עד כמה פיתויי היצר מצליחים להרפות את ידינו ולגרום לנו לזנוח את הדברים שאנו יודעים ומאמינים שראוי ונכון יותר לעשות. אם עדיין יש לו ליצר הרע טיעונים משכנעים שמצליחים לגנוב לנו את הלב, כנראה גן העדן שלנו מצוי רחוק מדי, אי שם אחרי הפטירה מן העולם והקבר. ליצר לעומת זאת, יש נציגים כאן. ניתן לבחון זאת גם במישור פשוט של עבודת השם: איזו מידת התאמצות נדרשת מאיתנו כדי לעבוד את השם. אם עודנו חשים מאמץ וקושי, מן הסתם השכר לא לגמרי עכשווי ונראה לעין מבחינתנו.

ההרגשה בשכר היא גם המפתח לנחמה. אנו בעיצומן של שבע שבתות הנחמה, גם בחיי הפרט הרוחניים נדרשת נחמה. העולם הזה מלא מכאובים, צער וייסורים, בגוף ובנפש. העיניים נשואות לנחמה אמיתית שתנשב בנו ותרעיף טל של תחיה וחיוניות. שכר מנחם. יגעת, סבלת, יבוא השכר ויצדיק את המאמץ. ירפא את השברים וירעיף תנחומים. כשמפרשים את השכר המובטח כעניין הנוגע לעתיד לבוא – פשיטא שקשה מאוד להתנחם בהווה. אנחנו סובלים היום, ובאותה מידה זקוקים לנחמה מהזמן הזה. צדיקים מפרשים את כל הבטחות ההטבה העתידיות גם ובעיקר על ההווה. הבטחות וברכות התורה מוצאות בספרי הצדיקים ביטוי מאוד עכשווי, המלמד שאם תיאות להאזין לדברים, תגלה שיהדותך מלאה בשכר ותענוגים. תיווכח שגן עדן לא נברא רק עבור נשמות, גם גופים יתעדנו בו. ככלל, האריז"ל מפרש את הביטוי 'עולם הבא' מלשון הווה – אולם הבא ושופע כל העת מלמעלה לכאן. רבי נתן מתאר את עבודת האיש יהודי בחצות כישיבה בגן עדן. בזוהר מובא שבשעת חצות הקדוש ברוך הוא נכנס בגן עדן להשתעשע עם נשמות הצדיקים, ובליקוטי הלכות מתאר רבי נתן את קימת החצות שלנו היום ככניסה ממשית בגבולות גם עדן. אתה עם החצות האנושי שלך, נכנס ויושב שם בגן עדן. מי שמאמין ומקשיב – גם מרגיש.

עקב – תשמעון

אך בעיקר דורשת מאיתנו התורה בפרשת השבוע 'עקב – תשמעון'. המקום בו הכי נחוץ לזהות ולהכיר בשכר, הוא בעקביים. השמיעה נדרשת בעיקר במצבי 'עקב'. המצוות שאדם דש בעקביו כפירוש רש"י. הזמנים בהם הנפש שרויה בקטנות ונמיכות. בזמנים הללו קשה לזכור את השכר המובטח. גן העדן מתעמעם והטוב הגנוז והצפון נראה רחוק ובלתי שייך למצב הנוכחי. האדם הוא קומה שלימה מראש ועד עקביים. אוזניו קבועות בראש אך עקביו נטועות באדמה. מתוך העקביים קשה מאוד לשמוע, ודווקא שם חשוב מאוד להאזין. להקשיב היטב לאמונה שמבטיחה – יש שכר לפעולתך! היזהר מפני זלזול במעשים קטנים שעלולים להירמס תחת העקביים. לכל פעולה יש שכר, לא רק לעתיד לבוא – כבר עכשיו. העתיד בא לכאן. 'עקב' מלשון בעקבות כך או אודות לכך. התורה מדגישה שנדע כי מצבי העקביים, הזמנים היבשים ונעדרי התחושה אמורים להיות סיבה טובה לישועה. אם זיהית שמקומך בעקביים, אליך יוצאת הקריאה 'תשמעו'. תקשיב היטב משום שכאן חשוב מאוד שתשמע את מה שצריך לשמוע. הקול מעורר את הכוונה וכשאדם משמיע לאוזניו את האמונה, וגורם לה להדהד היטב במוחו – היא מחוללת רעמים שמיישרים את הלב (עי' ליקו"מ תורה ה'). לב ישר מוכשר לקבל שמחה, בבחינת "ולישרי לב שמחה".

 

תורת הרמזים

בס"ד

קנאות היא התורה שבעל פה, מה שאתה אמור להבין אם ליבך ער. המקנא עושה לפנים מהשורה, וזוכה לפנים משורת הדין.

בכל יהודי יש 'פנחס', זו הנקודה הפנימית שאינה מוכנה להיכנע לגורל ולקבל את הריחוק כמובן מאליו. והיא שמהפכת דין לרחמים.

יש דברים שאומרים לך בפירוש, ויש שנאמרים ברמיזה. התורה מורכבת משני החלקים – המפורש הלא הוא כתוב על ספר התורה, ויש גם מה שאינו כתוב אבל מרומז היטב למי שעיניו פקוחות. מה יכול לגרום לאדם להתחיל לחפש רמזים? ואולי ראוי להקדים ולשאול מדוע חסרים רמזים?

התורה מפרשת במילים ברורות את האסור והמותר, ולאדם יש ברירה לבחור בחיים או להיפך. עד כאן החלק הנאמר, מכאן ואילך עולם הרמזים. כותב רבי נתן: בכל מה שנוגע להכרעה באיזו דרך ללכת, למי להתקרב ובאיזה אופן לעבוד את ה', על האדם להבין זאת מעצמו ומתוך חיפוש, משום שתחום זה אינו כתוב במפורש על הקלף ובדיו. כאשר אדם מפרש שיחתו לחבירו הרי היא מורכבת משני חלקים, הצורה המילולית שנאמרת במילים ברורות, ומעבר לה יש גם שפה בלתי מילולית, שפת הרמזים. מה שאי אפשר לפרט בפה, מבטא אדם ברמיזה, באצבעותיו. התורה הקדושה אף היא מדברת בפירוש וברמז, וברמיזותיה היא מצפינה את הסימנים העמוקים ואת התורה שבעל פה.

*

כיצד מפענחים רמזים? דרוש כאן בעיקר לב, פחות מוח. כדי לפענח רמזים יש למצוא אותם, ואי אפשר למצוא מבלי לחפש. אדם עשוי לחפש רמזים רק כאשר הוא משתוקק למצוא מטמון ומאמין בקיומו. מי שזקוק לישועה יחפש כל קצה חוט שעשוי להוביל אליה. ואם הוא יידע ויאמין שמאן-דהו מחזיק ברשותו את הדבר הדרוש לו, לבטח יטה אוזן לכל דיבור היוצא מפיו ויפשפש בתנועותיו ובקריצות עיניו למצוא רמזים שיובילו למטמון.

בנקודה זו קיימים הבדלי גישה מפליגים בין לומדי התורה והוגיה. הרבה הוגים בתורה אבל מעטים קשובים גם לרמיזותיה. הרוב יוצאים ידי חובתם בציות למילים הכתובות, ואשרי להם. אבל יש צדיקים ואנשים פשוטים שנפשם כוספת למה שלמעלה מזה. הם מטים אוזן לא רק למילים, גם לרמזים. סמל ומופת לכל הנשמות הללו הוא לבטח פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

ברית השלום

בפרשת השבוע גומל השם יתברך לפנחס על קנאותו בברית השלום. הוא עשה מעשה לא פשוט כלל ועיקר, ומלבדו איש לא ההין לשאת זאת על שכמו. כרוכים במעשה עזות דקדושה, טוהר הכוונות, מסירות נפש והזדקקות לניסים רבים כמובא במדרש. קנאות היא בחינת התחסדות, מעשה של לפנים מן השורה. ההלכה אינה מחייבת אבל "קנאים פוגעים בו". הקנאות אינה רק מה שמשתמע ממנה בשטחיות – מעשה תקיף וקיצוני – קנאות היא תורה שבעל פה. כדי לקבל תורה שבכתב די בהסכמה לקבל, אבל תורה שבעל פה לא תינתן אלא למתקנאים עבורה. נדרשת כאן ערנות מופלגת לשמוע לא רק את המילים, אף גם להאזין לרמזים.

הקנאות היא אומנותם של צדיקים מיוחדים דוגמת פנחס ואליהו הנביא, דוגמת אברהם אבינו החוגר מותניו ללחום במלכים. בכל האירועים הללו, היה זה צדיק מיוחד שסיכן את עצמו ויצא מחוץ לחומות כדי לגאול נפשות אבודות. אם זה אברהם אבינו שהציל את לוט עבור הנקודות הטובות החבויות בו (כדפירש מוהרנ"ת בהלכותיו), ואם זה אליהו הזועק בהר הכרמל "ואתה הסבות ליבם אחורנית", וכמובן פנחס בן אלעזר שמהפך את מידת הדין לרחמים. הקנאות היא גישתם של צדיקים שאינם מוכנים לקבל אובדן של אף יהודי, ויהי זה האחרון שבעם.

כהונת פנחס

אבל האומנות הזו אינה נחלתם הבלעדית של צדיקים, גם מאיתנו נדרשת מידה של קנאות. התורה הקדושה מדגישה שקנאותו של פנחס מתעוררת מתוך הקהל "ויקם מתוך העדה", ולא בכדי. פנחס בן אלעזר זכה בכהונה רק לאחר שהרג את זמרי, הוא לא נמנה עם בני אהרן שהתקדשו לכהונה, ואף לא היה עתיד לזכות בה בירושה, משום שנולד קודם לכן. כהונת פנחס אפוא, היא כהונה שבאה מלמטה ולא בהשפעה שמימית, וזו הוראה נפלאה עבורנו:

יש בכולנו בחינה של פנחס. לא נולדנו על ההר ועל פי תחושתנו לא נועדנו מרחם לגדולות ונצורות. אבל היה כאן איש אחד, פשוט ויושב בתוך עמו, שדווקא כאשר החולשה פשתה בשולחן המזרח הוא קם וזכה לנצח נצחים בחלקו ובכהונתו. הוא עשה זאת רק מפני שרוחו היתה קשובה לרמזים ולא רק למילים הכתובות. בדרך כלל אנו לומדים תורה מן הכתב. ועל פי הכתוב לא תמיד נראה שיש לנו מה להוסיף או לחדש. נדמה שהכל נקבע כבר מלכתחילה, גם גורלנו והמקום אליו נזכה להגיע. אבל מי שמאמין שבתוכו יש מטמון והוא מוכרח למצוא אותו כדי לחיות, לא יסתפק במה שכתוב – הוא יקנא לכבוד נשמתו ולא יסכים לגורל מוכתב מראש. הוא יפקח את כל חושיו ויאזין בכל תשומת ליבו, ואז תתגלה אליו תורת הרמזים. תורה זו מקורית היא, איש לא חרש אותה ולא ניצל את אוצרותיה הבלתי נדלים. זו תורה פרטית שלך, האיש המחפש באמת (ע"פ ליקו"ה, אור"ח – ברכות השחר ה').

 

 

 

איך יוצרים 'השראת שכינה'?

אדם מסוגל רק להכין כלים. לשלב הבא קוראים 'הקמה'. ההכנה מורכבת מכל מה שאנו מסוגלים, ואנחנו מסוגלים להמון. הקדושה זמינה תמיד בכל מעשה קטן.

אנשים החוששים מפני כישלון נוהגים לטעון "אנחנו לא בנויים לזה". זו שגיאה! יש לנו הכל, אנו מסוגלים להכל. דרושה לנו רק 'הקמה'.

"השראת שכינה", מושג נשגב שמשתלב היטב בנוסחאות איחול וברכה; שהשכינה תהיה שרויה בבית, בעסק, שתזכה להשראת השכינה. מה זה השראת שכינה ואיך גורמים לזה לקרות?

הבה נראה. את רוב מה שאנו עושים ניתן לסכם בהגדרה 'הכנה'. אנחנו מכינים ומייחלים שבעקבות ההכנה תבוא השראה – השראת שכינה. האדם מסוגל רק לבנות בית, להכין כלים, מכאן ואילך הכל בידי שמים. לשלב הבא קוראים 'הקמה'. על ההכנה מופקדים כולנו על ההקמה ממונים הצדיקים, דוגמת משה רבינו. כולנו מכירים את שלב ההכנה. הוא מורכב מכל מה שיהודי מסוגל לעשות. כל מעשה טוב יכול להצטרף לשלב ההכנה, ואנו יכולים לפעול בתחומים רבים ומגוונים. אין מעשה שאינו נוגע להלכה, בכל תחום אפשר לגרום נחת רוח למעלה. המצוות זמינות תמיד והפה יכול לייצר בכל שעה מילים של קדושה. כדי להכין אין צורך בידע מוקדם, בתכנון וסדר, פשוט לאסוף מכל הבא ליד, והדברים הבאים לידינו רבים מאוד. אבל הסוגיה שמטרידה את כולנו היא – מה ייצא מזה?

*

כך זה גם בענייני עולם הזה. אדם מוכן להשקיע כוחות, להוציא הון ובלבד שידע שההשקעה לא תרד לטמיון. חשוב לנו לדעת שיגיענו לא יהיה לריק. בעבודת השם ובחיים לשלב הזה קוראים 'הקמה'. כפי שהתנהלה מלאכת הקמת המשכן. בתחילה נאספו התרומות ונערמו הפריטים, ולאחר מכן הוקם מכל אלו המשכן. אדם אוסף ואוגר מעשים טובים לרוב, הוא לומד ומתפלל ועושה חסד, בסופו של דבר עיניו נשואות לרגע ההקמה – שייצא משהו מכל העמל הזה. במילים יהודיות קוראים לזה "השראת שכינה". כאשר מעשינו רצויים שורה עליהם שכינה. כלומר, מצאנו חן והשם יתברך מעוניין לקבוע את משכנו בינינו. להופיע ולהיות נוכח בחיינו. אין דרך מושלמת יותר להעניק משמעות לחיים.

נשא את ראש

כדי לאפשר השראת שכינה דרושה הכנה, וההכנה היא נשיאת ראש. ביום הקמת המשכן הופכים כל הפריטים שנקבצו ובאו מכל קצוות מחנה ישראל למקום השראת הקדושה. כפי שהדבר קורה עם החפצים, הוא פועל גם עם האנשים. בשתי הפרשיות האחרונות עוסקת התורה במינויים ובחלוקת תפקידים בקרב משפחות בני לוי. חלק בלתי נפרד מהאצלת התפקיד הוא המִפקד, יש למנות את בני לוי כהכנה לקראת התפקיד. השם יתברך מצווה את משה לשאת את ראש בני לוי. כדי להפוך את האנשים הללו למשרתי השם יש 'לשאת' אותם, בדיוק כשם שיש 'להקים' את המשכן. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא.

לפעמים נדמה לנו שאולי לא צוידנו בכוחות הדרושים לעבודת השם ולהצלחה אמתית בחיים. הסביבה לא מתאימה ואין לנו את המשאבים. אנשים שחוששים מפני כישלון במילוי מטלה, נוהגים לטעון "אנחנו לא בנויים לזה". זו שגיאה! יש לנו הכל. אנו מצוידים בכל חומרי הגלם הדרושים להשראת שכינה. כל יהודי יכול. אלא מאי? דרושה 'הקמה'. הכל קיים ומישהו צריך ללחוץ על מתג ההפעלה. להקים את המשכן, לשאת את ראש האדם. על החלק הזה מופקדים הצדיקים, אנו נדרשים רק להביא חומרים, להביא את עצמנו, והם כבר יקימו מהכל בניינים נפלאים.

היזהרו מחלישות הדעת

בד בבד עם האמור נדרשת גם זהירות. ביום הקמת המשכן מצווים ישראל לשלח מן המחנה "כל צרוע וכל זב ועל טמא לנפש". ציווי זה, כעדות התורה, מקוים תיכף באותו היום. המפרשים מציינים ששלושת המשולחים, הצרוע הזב והטמא נפש, מסמלים את שלושת הנענשים בעקבות חטא עץ הדעת – נחש חווה ואדם. כל אחד נענש בהרחקה יתרה; המצורע משתלח מחוץ לג' מחנות. עונשו של הנחש מבטא את הצרעת "משכא דחוויא", הוא הנברא הראשון שפער פיו בלשון הרע והסתה ופגם את לבושי נפשו של אדם. עונשו להיות מסולק מכל המחנות. הזב שטומאה יוצאת עליו מגופו משולח משתי מחנות ומותר במחנה ישראל, כנגד עונשה של אם כל חי. וטמא הנפש הלא הוא אדם שנקנסה עליו מיתה, משולח רק ממחנה שכינה. לחטאו של אדם הראשון יש שורש אחד, ורבי נתן מציין זאת מספר פעמים בליקוטי הלכות: אדם נכשל בחלישות הדעת ופגם באמונת חכמים. הוא לא האמין מספיק בעצמו, בכוח נשמתו, לפיכך פעלו בו דיבורי החולשה של נחש הקדמוני.

ביום הקמת המשכן. ביום בו הופכים חפצים לבית אלוקים ואנשים נעשים למשרתי השם, עלינו לזכור את התנאי הבסיסי ביותר להשראת שכינה, והוא – אמונת חכמים. לפעמים אדם אומר לעצמו: לא נורא, אין לי כוח וזהו. כנראה אינני בנוי לקדושה. מן הסתם לא אליי התכוונו הצדיקים. זהירות בן אדם! לסברות שכאלו יש תוצאה מרה, הן מסלקות תיכף ומיד מהמחנה ומהשראת השכינה. ג' מחנות יש בעם ישראל. והסיבה היחידה שעלולה לסלק אדם מהם, היא שגיאה בחלישות הדעת וקטנות האמונה. המצורע, הזב וטמא הנפש, הינם האב-טיפוס של כל סוגי חלישות הדעת. ראו חוזקתם!

 

 

סופרים, נזכרים, מתקשרים

הדרך ארוכה ומייגעת, הנוף מכחיש כל שייכות לעבר או עתיד מרומם ומבטיח. איך צולחים את ספירת העומר בלי לשכוח שהיה פעם פסח?

ושוב נשקף אותו הנוף מחלונות הביקתה. כבשים ועיזים, נערים רועים, וצלילים גסים של חליל לא מהוקצע. הכפר הנידח ויושביו הנבערים. הוא איננו מסוגל לשאת את האווירה. האנשים שפעם היו לו לחברים, רחוקים כל כך מכל מה שהכיר בשבועות האחרונים. מה שנחשב בעיניהם לחשוב ומרתק, משעמם אותו עד אימה. יותר מכל מחרידה אותו המחשבה שרוח הבערות הכפרית תשתלט שוב על עשתנותיו. בתוך ימים ספורים הוא עלול להיות שוב רועה נבער גס תחושות. את המחשבה הזו לא יכל לשאת.

את חייו הוא מחלק לשניים. לפני מספר חודשים כשנחתה על עולמו הידיעה שקרבה משפחתית ממדרגה ראשונה מקשרת את משפחתו לחצר המלוכה, לא התרגש. המכתב המלכותי שזימן אותו אל עיר הבירה גרם לו רק למשוך כתף. כשנטלו אותו אנשי החצר כמעט על כורחו אל הביקור המלכותי לא ידע את נפשו. בחודשים הבאים לימדו אותו אורחות החיים בארמון שיש למושג 'אדם' פנים נוספות. לראשונה בחייו פגש את החיים בצורתם המלאה.

ההפתעה הגדולה יותר נחתה כעבור שבוע, כשהמלך דרש ממנו לשוב לאלתר אל הכפר. לשהות שם תקופה ולהמתין. 'תוכל להתשקע כאן למגורי קבע רק בעוד תקופה, בינתיים תמתין בביתך'. כשנדמה היה לו שהכל לא היה אלא חלום, החליט לעשות מעשה. על לוח גדול החל מונה את הימים שחלפו. מהיום כל רגע שיחלוף יקרב אותו שוב אל החיים הללו שהיו שם, במקום המופלא.

בימים הבאים לא היה רועה בסביבה שלא שמע על עיר המלוכה. 'אם דיבורים מסוגלים להשפיע עד כדי בערות' חשב לעצמו באחד הימים 'דיבורי שלי גם הם ישפיעו, אשגע כאן את כולם, אדבר ואדבר בלי סוף. כשמדברים טוב לא שומעים רע'. הבערות והכסילות הכפרית החלו נכנעים לתיאורי המופת מחצר המלכות.

*

פסח על שלל אורותיו, השגותיו, רוממות הרגשיו ותפארת יופיו והדרו, מצוי מאחור. יצאנו זה מכבר מאווירת הקודש אל ימות החולין. בשבוע האחרון לא צעדנו על גבי קרקע. ההשגחה העליונה סללה לנו דרך מופלאה של ניסים, אותות ומופתים. בין לילה הפכנו לעם הנעלה בתבל. השי"ת משה אותנו ממעמקי קליפת מצרים, עשה אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. שבעה ימים נטולי חמץ, מח נקי, לב טהור, אפילו הגוף נהנה ממאכל שכל כולו אלוקות.

ברגע אחד מצאנו את עצמנו בחוץ. שוב פעם ימי חול, חמץ, כל מה שהיה מוכר פעם, בטרם רוממנו לבחינת גוי קדוש. השבוע, יחד עם היציאה מגבולות קדושת יום טוב, מלווה אותנו הציווי האלוקי "קדושים תהיו כי קדוש אני". לא לשכוח, טעמתם אי פעם קדושה, התרוממות, קרבת אלוקים, אהבה רבה, ואהבת עולם. אל נא תשקעו בדמדומי השכחה בסיאוב עיצבון והבלי תאוות. זכרו נא בצל מי חסיתם בשבוע האחרון "כי קדוש אני".

השאלה הגדולה שעוד מצפה למענה היא, איך עושים זאת?

בעוד כברת דרך ממתינה לנו קבלת התורה. נאמר לנו שאז, בסיומם של ארבעים ותשעה יום נזכה לטהרה, נקבל תורה. לעת עתה הסביבה הקרובה רחוקה משתי הקצוות. הגאולה הפלאית יחד עם קריעת הים מצויים אי שם מאחור. ההר העשן וקול השופר שרויים באופק אי שם לפנים. ונשמות ישראל, כלומר אנו, אמורים לצלוח את המסע הזה מבלי לשכוח מאיין באנו ואנה אנו הולכים.

קשה לשמר טהרה וקדושה במחוזות בהן רואים הרבה את ההפך. קשה להתמיד בחיי התרוממות כשימי החול מזמנים ניסיונות והתמודדות חולית ומיגעת. אווירת הפלאים ורוח הטהרה שנישבה בנו באכילת מצה וד' כוסות עלולה בקלות להפזר ברוח הימים הלחוצים. יש למצוא עצה.

העצה הגדולה שבפה

העצה מצוייה בפינו ממש. את הדרך מפסח של יציאת מצרים ועד קדושת שבועות אנו מצווים לעשות יחד עם ספירה. לספור את הימים. היום חלפו כך וכך ימים מההתגלות הנוראה ההיא. ולמחרת כשהשכחה תבקש לפזר ערפילים נוספים על נשמתינו הערה, נכריז בהתעוררות מחודשת 'איננו שוכחים, היום חלפו כך וכך ימים מהרגעים הנפלאים בהם התוודענו להיותנו בנים בכורים אהובים ויחידים למקום ברוך הוא'. הספירה איננה מניחה לאבק השכחה להצטבר ולשכנע אותנו שלא היה דבר. הספירה מתעקשת ומזכירה שוב ושוב 'כן היית שם'. היינו שם לגמרי, בגוף ונפש, שמענו באוזנינו, הרגשנו בחושינו, טעמנו בכל פה טעם של חירות. לא נשכח מי אנו.

ספירת העומר היא התגלות הכיסופים והרצונות הטמירים בפה. זהו המשך בוער של פסח פה – סח. כשיש חשש מפני שכחה, הדרך הטובה ביותר לעורר את הרצון, הוא הדיבור. לומר ולבטא בפה ממש את הרצונות והכיסופים. לדבר על זה, לצעוק את זה, להתגעגע. וזה מה שכלל ישראל עושה בימי הספירה הקדושים. הספירה כשלעצמה מסוגלת להמשכת הזכרון ולהתקשרות ערה עם קדושת פסח ושבועות. התפילות והמזמורים שלאחר מכן, ההתבודדות והתפילה הפרטית של כל נפש משתוקקת בזמן המסוגל של 'הספירה' ובימי העומר בכלל, מסוגלים מאוד לעורר בלב את הזכרון, שלא נשכח היכן היינו ולהיכן אנו שייכים.

הקדושים והקדוש

הדרך הארוכה בין פסח לעצרת מלווה בציווי "קדושים תהיו". זה מכבר יצאנו מחופת ההוד של ימי הגאולה והטהרה הנפלאים, והציווי הזה מהדהד בנו ומעורר שלא לנטוש את המקום הנעלה בו היינו. הדיבור "קדושים תהיו" כרוך בכריכה אחת עם "כי קדוש אני". זו איננה רק נתינת טעם, זהו בעצם מקור הכח. נוכל לנצור את קדושת יהדותנו רק כשנזכור מי הוא זה אשר קידשנו. כשלא נשכח שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו בעצמו מגילולי מצריים. הוא זה שקבע לנו קדושה ורומם אותנו אל מדרגת "בנים אתם להשם".

ימים אלו ימי מבחן הם. ימים בהם חוזרת הנפש היהודית ונפגשת עם כל המחוזות הרחוקים לכאורה מקדושה והתעלות. ודווקא שם בימי החולין מצפה מאיתנו השי"ת שלא נשכח כי קודשנו ומי קידשנו. כשמבקשים אחרי הספירה "קדשנו, טהרנו" אין זו מליצה בעלמא, הצעקה הזו המבטאת את געגעי הנפש אל המקום בו היינו בפסח, אל המדרגה בה ראינו עצמנו כבנים ממש המקודשים בקדושה של מעלה. זוהי תקוותנו בדרך אל קבלת התורה.

זה הזמן להתחדשות בעבודת ההתבודדות, באמירת תהילים ובהרחבת הפה בשיחה ותפלה, הודיה וסיפור נפלאות השם, חסדיו העצומים. הדיבור יחזיר לנו את הלב והזכרון.

(ראה אור בעלון עלה לתרופה – תשע"א)

התגלות אלוקית בין מטאטא למגב

פסח חג הגאולה. אורות גדולות שופעים ממרומים ודווקא הזמן הזה תופס אותנו טרודים כל כך. איך אוספים את האורות למרות הטרדות?

לכל מצווה יש נקודה פנימית, נקודת הכוונה. הנקודה הזו התגלתה ביציאת מצרים והיא חוזרת ומתגלה מדי שנה בשנה.

לא בכל יום נוחתים עלינו דברים גדולים, הזדמנויות גדולות באות לעיתים נדירות. אבל לא זו הבעיה האמתית, הצרה היא שגם כשמזדמנת הזדמנות של ממש דעתנו טרודה בזוטות. הרגעים הגדולים מסתתרים תחת מטר דאגות, הזמנים הנעלים חומקים כשאנו עייפים או מתוחים. עד שאנו מבינים את גודל השעה היא הופכת נחלת העבר. בפסח התחושה הזו קיימת ביתר עוז. החג הגדול הזה אפוף בכל כך הרבה טרדות, התרוצצויות ומסיחי דעת. ניקיונות, קניות, הכנות. מבינים שמאחורי המסך העמלני הזה מסתתר דבר מה, אולי אור של גאולה. ניסים. מוחין חדשים. יודעים שהשפעות גדולות יורדות אז לעולם, אבל למי יש פנאי לגשת פנימה. מה באמת יורד לעולם בפסח?

*

למעשה זה בדיוק מה שפסח מביא אלינו, התגלות. גילוי ההסתרה. פסח הוא חג חירותנו, יציאתנו ממצרים והיחלצותנו באופן ניסי ומופלא מתחת שיעבור יד פרעה ומצרים. החירות בעיקרה היא יציאה מהסתרה עמוקה להתגלות חדשה. בדרך כלל מבלה אדם חייו מאחורי מסך מבדיל של הסתרות והיסח הדעת. הנה דוגמה: אם נסתכל על הרחוב מה נראה? מדרכות וכבישים, בתים והמון אנשים. כולם נחפזים, ממהרים לכל מיני מקומות. לכל אחד דאגות וציפיות משל עצמו, הצד השוה – כולם רואים בעולם ומלואו חזות הכל. מנהלים את חייהם כאן ועכשיו. כל עיסוקיהם ממוקדים בבני אדם. טיפוח קשרים, חנופה וכדומה. אדם משוכנע שהכל מתרחש רק כאן, בין פלוני לאלמוני. את תשומת ליבו הוא מקדיש לאירועי השעה החולפת ולא מצליח להגביה מבטו מעט כלפי מעלה ולהשקיף על מה שמסתתר מאחורי כל אלה. מהי התמונה האמתית?

מה שהיה הוא שיהיה

ובכן, בעוד ארבעים שנה הרחובות ייראו כנראה זהים, יהיו שם אותם בתים כבישים ומדרכות, אבל האנשים שמתרוצצים היום לא יתהלכו שם אז, בעוד כמה שנים. כל מה שחשוב ובוער היום, אינו קיים בעוד שנים ספורות. מה שיתקיים לעד הוא הנצח וזה הדבר היחידי שמתרחש גם היום, כל השאר דמיון ואחיזת עיניים. יש רק השם יתברך בעולם והוא מסתתר בשפריר חביון, מאחורי כל מאורע ובכל דמות. הוא עושה את כל המעשים ומהווה את המציאות מאין ליש. את הגילוי המופלא הזה אנו מקבלים במתנה, בפסח.

ניסן הוא מועד מסוגל לגילוי הסתרות, אפילו הסתרה שבתוך ההסתרה. הגאולה של ניסן עתירה בניסים ומופתים מחוץ לדרך הטבע. הניסים הללו מתרחשים גם היום, והם מכוונים כולם כדי להבקיע את מסך ההסתרה שירד עלינו. זו מתנת שמים, אבל דווקא בשעה שגזרו ממרומים להעניק לנו אותה אנו טרודים, טרודים כל כך. אנחנו אולי עסוקים ומבולבלים אבל אין זה סותר את העובדה שבעיצומם של הימים הללו יורדת אלינו מתנה טובה, מתנת החירות. דברים גדולים באים לפעמים כשהם לבושים בבגדי הדיוטות. גם פסח בא אפוף בהסתרות. אבל החידוש הוא שמאחורי ובתוך כל הבהילות הזו מצויה בהחלט ובוודאי חירות. היא מסתתרת אך קיימת, עלינו לגשת פנימה ולגלותה.

זכר ליציאת מצרים   

חג הפסח וההכנות שקודמות לו צרובות בדעתו של כל יהודי בנועם ורצון. בבית של אבא ובבית סבא עשו את הפסח כהלכתו. דור אחר דור כולם עסוקים בביעור חמץ. הזמן הזה גדול מאין כמותו ומכיל הזדמנויות נדירות. ניתנת לנו הזכות להסיר את המסווה, לגרש מהמוח מסכים מבדילים, להציץ אל מעבר לפרגוד. הפלא הזה מתגשם בשעה שאנו עסוקים בביעור חמץ, בחיפוש אחרי הפירורים והגרגירים. כל פירור שהושלך מביתנו חילץ מליבנו עוד מחשבת חוץ ופיגול. עוד רפיון ידיים. אולי נדמה לנו כאילו הזמן הזה מבולבל ומתיש, לא עת לרעיונות הוד ואין פנאי לכוונות נעלות. טעות. אנחנו אולי טרודים אבל העובדה הזו איננה טורדת מאיתנו את האורות הגדולים. אדרבה, גם גאולת מצרים לא הופיעה בשעה נאותה ובעת שלווה. יצאנו בחיפזון כשהבצק טרם הספיק לטפוח. ללמדך שמגלות הנפש וצרותיה יוצאים כשאין פנאי להבין זאת.

יציאת מצרים כאמור, מסמלת את יציאתה לאור של נקודה כמוסה מאוד, נקודת היהדות. המצוות כולן הן זכר ליציאת מצרים. כלומר, זו הנקודה הפנימית המחייה ומזינה את כל יהדותנו. אנחנו עושים מעשים טובים, הוגים בתורה ומתפללים. אבל מהו הציר סביבו נעים כל המעשים הללו? זו למעשה השאלה המפרידה בין גלות לגאולה. אדם גולה או גאול ייראו כלפי חוץ זהים, רק מבט מעמיק יגלה לאן הפנים מועדות באמת. להיגאל זה לדעת אנה פני מועדות. אדם גאול חי את חייו אך ורק נוכח פני השם. אין לו עסק עם אנשים ואין לו תחרות עם הצלחות של אחרים. זו נקודת הכוונה השוכנת בפנימיותו של כל מעשה ובעומק נפשו של כל יהודי. בניסן נגאלנו – הוצאנו ממצרים באותות ובמופתים. בניסן עתידים גם להיגאל. זה כבר קורה, תנו דעתכם.

 

להישען על הדבר האמתי

לאנשים יש הרגל שהפך מזמן לטבע – הם ינסו תמיד לחפש סביבם משענת אנושית, לסמוך עליה. רק נס כמו פורים ימיר הרגל זה באמונה.

המגילה מספרת על אמונה עיקשת היורדת ומשתלשלת בעקבות עם ישראל לכל מקום רחוק ונידח, אפילו להסתרה שבתוך ההסתרה.

מגיל צעיר אדם מחפש סביבו נקודות אחיזה. אנשים שיעניקו לחייו ביטחון ויאצילו עליו יציבות ורוגע. ילד קט מוצא משען באביו. מתפאר בו באוזני חבריו ושואב עידוד וחוסן בדמותו. לכשיגדל יחפש סביבו משענות נוספות וירחיב את המעגל. ילמד לזהות את מי שמסוגל לעזור בתחום זה ואת מי שניתן לפנות לעזרתו בתחום אחר. זהו הרגל שנרכש עם השנים והופך לטבע. אדם מחפש משענות ובטחונות. מה שנכון בפרט מתקיים גם בכלל. מדינות מחפשות בעלות ברית שיעניקו להן חוסן וביטחון. בריתות נכרתות בין עמים ולאומים ועל סמך ההסכמים חיים מיליוני אזרחים בתחושת ביטחון ושלווה. עם השנים מתקבעות העבודות: מדינה פלונית מעניקה חסות לאלמונית. המעצמה הגדולה ניצבת לימין ידידתה הקטנה, והתחושה היא כאילו יצוקה למרגלות היקום קרקע בטוחה.

*

התחושות הללו עשויות להתקיים בהתמדה במשך שנים ואף דורות, אך תמיד בסופו של דבר הן מתנפצות. ההיסטוריה רצופה הפרת בריתות. חילופי שלטון, שינויי אקלים ואינטרסים משתנים, גורמים למצבים שהיו עד אמש מוחלטים להתפורר ולהתפזר ברוח הזמן. משברים אלו מתרחשים בשני העולמות, בכלל ובפרט. אדם מתרגל לסמוך על אנשים מסוימים, והנה ביום בהיר אחד כולם נעלמים.

ניקח לדוגמה איש שכזה. בטחונו הכלכלי עורער. ניסה לגייס את פתרוניו משכבר הימים ונענה בהתחמקויות ותירוצים. רגע לפני שמתייאש פוגש בו חבר. פניו שלוות וכולו אומר רחבות הדעת. הנה, חושב לעצמו מיודענו המדוכדך, הנה לך אדם בעל אמצעים אבקש את עזרתו… והוא מבקש, ונענה בחפץ לב: "שמעני ידידי, בוודאי אסייע לך. אבל מכיוון שכסף אין בכיסי, אתן לך דבר בעל ערך גבוה עוד יותר. אף אני כמותך חוויתי משבר, ננטשתי ומצאתי עצמי בודד. ואז זכיתי ולמדתי על בשרי שיהודי לעולם אינו לבד, אין כזה מצב. יהודי תמיד מצוי אצל השם. דע לך, כשמבקשים – מקבלים. צריך פשוט לדבר איתו. שמע לי וגייס את עצמך לתפילה אמתית מדי יום ביומו. הפוך את בורא עולם לידידך ולמקור ביטחונך עלי אדמות". והוא עשה זאת וכעבור תקופה אכן ראה ישועה. התרגש, התחזק, סיפר לאחרים. ומה הלאה? זו אכן שאלה.

סביר להניח ששינוי מהותי לא יתחולל כאן. אדם רואה נס, מתפעל ומבטיח להתחזק. בפועל זה לא מה שקורה. הוא שב לעניינו הרגלים, קרי – להרגל הנושן לחפש משען ומשענה בדמות בשר ודם.

מחלת עמלק

זהו למעשה סיפורו של כלל ישראל. יצאנו ממצרים, עין בעין ראינו ההשגחה וניסים. בליבנו התעצמה ההרגשה שיש על מי לסמוך. יש לנו אב רחום ובידיו כוח וגבורה. לאחר ארבעים שנה במדבר, כאשר מדי שחר מורעף עליך ממעל מזון רוחני, בגדיך גדלים עמך, רגליך לא בצקה וכל מחסורך ממולא, הינך מבין שאכן כל צרכיך בידי שמים ומה לך לדאוג. אך לא לעולם חוסן. לפתע הבהירות מתעמעם ותחתיה חודרת ללב דאגה. איך דבר כזה קורה?

זוהי מחלה. כפי שהגוף עלול לחלות גם האמונה נתקפת לעיתים חולי וחולשה. לנגיף זה קוראים עמלק. קליפת עמלק תוקפת את יסודות האמונה ובחוצפתה מערערת על הביטחון וטוענת שהנס היה טבע והפלא לא היה אלא התרחשות שגרתית. הארס הזה מחלחל פנימה. יורד ומשתכן במוח ובלב. יש להתייחס לעמלק כאל מחלה. הרפואה נמצאת בחג הפורים.

רפואת האמונה

נס פורים שונה מאוד מנס חג הפסח. ביציאת מצרים שודדו המערכות והטבע נעמד דום לפני בני ישראל. בפורים לא שידדו את הטבע ולא בטלו חוקות שמים וארץ. אדרבה, סיפור המגילה מתאר עלילה אנושית לחלוטין הכוללת מלכים ורוזנים ומאבקי שלטון רגילים. בשיא ההסתרה נלקחת אסתר – השכינה הקדושה בעצמה, ומוכנסת לביתו של אחשוורוש. היש הסתרה גדולה מזו? ודווקא כאן מסתתרת הרפואה אמתית. שימו לב: במקום הזה בדיוק מתפתחות המגיפות הרוחניות. אדם באמת אינו מבין איך ולמה. שאלות אלו מחליאות, הן המקור לכל החולשות הרוחניות. הרקע לסיפור המגילה קשה ללא נשוא. עם ישראל מצוי אז בסופם של שבעים שנות הגלות. אין כוח ואין חשק. במקום הזה בדיוק אדם מתפתה לשוב להרגליו הישנים ולחפש את מושיעו בדמות אדם. להישען על מישהו. לסמוך על משהו. להיאחז בעולם החומר ולשאוב ממנו בטחון. במצב שכזה אדם גם משכנע את עצמו שהנה חלפו להם ימי התהילה. פעם היה בית מקדש, פעם היו אנשים גדולים, היום יש גלות ואנשים קטנים. שתי המחשבות הללו – המקררת והמייאשת, פוגעות באמונה אנושות.

לכאן יוצקת המגילה את נס הפורים. אל המקום המרוחק והמוסתר הזה. סיפור המגילה מספר לכל אחד ואחד איך השם יתברך נמצא איתו עימו ואצלו אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. גם כאשר נדמה כאילו המציאות נמסרה לידי הטבע והמקרה חלילה, גם שם נמצא השם יתברך. האור הזה מיוחד לימי הפורים וזכרו לא יסוף מאיתנו לעולם ועד. בפורים מתגלה בעולם אור נפלא, אור של השגחה שאינה מוותרת אלא יורדת ומשתלשלת לכל מצב. כאשר מטה היהודי אוזנו לדברי המגילה, שומע הוא את דבר הנצחיות המבטיחה כי בכל אשר תלך האמונה תלווך. יש על מי להישען.