פוסטים

חמש דקות על פרשת 'שלח'

בס"ד

חמש דקות של פנימיות על פרשת שלח – האזינו:

פרשה בחמש דקות – שלח לך

פרשת השבוע מספרת על אחת ההחמצות הכאובות ביותר בהיסטוריה היהודית והעולמית. ההשלכות מלוות אותנו עד היום.

עם ישראל נמצא כעת מרחק נגיעה מהארץ המובטחת. הם מוזמנים להיכנס סוף-סוף אל המקום הנחשק ביותר בתבל, אל הארץ הקדושה ארץ ישראל. לכאורה זו בנקודה זו אמורים הכיסופים אל הארץ להרקיע שחקים. אבל לא, דווקא כעת מתעוררות החששות. בני ישראל חוששים בנוגע לארץ החדשה. מי יודע מה מצפה להם שם. הקדוש ברוך הוא מבטיח שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, כל טוב מצפה לכם שם. אבל לעם זה לא מספיק, הם מבקשים לשלוח לפניהם מרגלים שיחפרו את הארץ ויושביה ויוודאו שהכל בסדר. משה רבינו נועץ בקדוש ברוך הוא ומקבל את המענה "שלח לך" – כלומר אם רצונך, שלח לך מרגלים.

למשימה נבחרים הבכירים ביותר, שנים עשר מרגלים, נציג מכל שבט. כולם נשיאים ומנהיגים. הם יוצאים למסע שעתיד להימשך ארבעה ימים. במהלכו הם אמורים לאסוף מידע על הארץ, על טיבה וטיב תושביה. על כלכלתה ועל כוחם הצבאי של יושבי הארץ. בתום מסע קצר שבו המרגלים מצוידים בפירות ענק – דוגמיות מיבול הארץ ובסיפורי אימה אודות תושביה הנפיליים של הארץ המוזרה. מתוך שנים עשר מרגלים, עשרה שידרו מסר ברור – לא בשבילינו הארץ. גדול עלינו! רק שניים, יהושע בין נון וכלב בן יפונה התעקשו על הגרסה המעודדת של "טובה הארץ מאוד-מאוד".

הדיווח המבעית הזה מעורר מהומות נוראות, העם פורץ בנהי ומספד ומבכה את מותו הקרוב. העונש על הוצאת הדיבה ועל מסע הנרגנות והתלונות כואב וקשה. הכניסה לארץ ישראל נדחית בארבעים שנה. את ארבעת העשורים הבאים יעשו בני דור המדבר בנדודים ממושכים במדבר, קרובים אל הארץ הנחשקת אך רחוקים ממנה. איש מהם לא יזכה להיכנס בשערי הארץ, רק בניהם יזכו לכך. המרגלים נענשים גם הם במיתה משונה במגיפה. והלילה בו בכו בכייה של חינם עתיד לקבל ברבות הימים הצדקה מצמררת, זהו ליל תשעה באב וחורבן בית המקדש.

הפרשה הזו מעוררת שאלות רבות. באיזה אופן מצליחים המרגלים להציג את הארץ המבורכת ביותר בכל העולם כמקום בלהות?! הם הרי מביאים ראיות מוחשיות לטוב הארץ. פירות ענק ושפע עצום. השגחה פרטית מלווה אותם לאורך כל המסע וגורמת לאנשי המקום המסוכנים להיות עסוקים בקבורת מתיהם. אבל המרגלים מציגים את הכל בדיוק הפוך. התשובה מרומזת במילות הפסוק "וילכו ויבואו" רש"י מפרש שיש כאן היקש בין ההליכה לביאה. מה השיבה בעצה רעה, אף ההליכה בעצה רעה. כלומר, המטרה היתה מסומנת מראש. כבר בדרך הלוך הם החליטו לסמן את הארץ באיקס. מדוע?

על פי פשט ההסבר הוא כזה: המרגלים היו בעלי תפקידים בכירים ביותר, נשיאים ומנהיגי העם. הם ידעו שכאשר ייכנסו לארץ יתבטל המוסד הנשיאותי וההנהגה תעבור למוסד המלכותי. החשש מפני איבוד התפקיד הבכיר גרם להם להחרים את הארץ מלכתחילה. זה מרומז היטב במילים "וילכו ויבואו" כבר בהליכה הם באו בחזרה. על פי פנימיות הרעיון עמוק ונפלא. המסע במדבר התנהל תחת הנהגה מרוממת מאוד, דור המדבר קרוי 'דור דעה', אלו אנשים שזכו מדי יום ביומו לאכול לחם מן השמים. לשתות מבארה של מרים. הם שייטו בתוך ענני כבוד וראו אלוקות בעיניים. ההנהגה בארץ ישראל אמורה היתה להיות נמוכה יותר. מקושר יותר ומחוברת לאדמה. המדבר הוא שממה חומרית שנושאת מטען רוחני גדול. אלו חיי התנזרות, אין כלום רק רוחניות. ארץ ישראל פורייה ומדושנת. המרגלים שהיו אנשים גדולים ורוחניים מאוד ידעו שהארץ הזו לא מתכוונת לעשות להם הנחות. הם יאלצו לרדת לעולם הזה. לחרוש ולזרוע, לבנות בתים ולנטוע כרמים. הרעיון הזה הילך עליהם אימים. כאשר אתה חושש מפני דבר מה, לא משנה מה תראה – הפרשנות שלך תטה את דעתך. אתה תראה בו רק רע. וזה מה שקרה למרגלים.

הרבה פעמים אנחנו עומדים בפני כניסה לארץ ישראל. זהו שלב רוחני שחוזר על עצמו בדרגות שונות. עד היום צעדת במדבר וכעת מעוניינים להעניק לך ארץ ישראל. אבל כאן אדם נעצר וחושב "אוי, מה אני הולך להפסיד".

לפעמים זה קורה לנו בפרנסה, או במקום מגורים חדש. בשידוכים או בהזדמנויות שנפתחות לפתע. בעיקר זה קורה ברוחניות. פותחים לך שער אבל אתה נלפת בהלה. מי יודע מה אני עומד להפסיד … ומה יש לך באמת להפסיד? את הקטנות שלך? את העניות? את הפחדים והמחסומים?

בנקודה הזו אדם עלול להפוך למרגל. מה זה מרגל? המרגל עוקב, כלומר הולך בעקבות. לפעמים אנחנו נתפסים לפולמוסים מיותרים בנוסח "אולי הייתי יכול לעשות זאת אחרת". "חבל שלא עשיתי כך וכך", "מי יודע כמה הייתי מצליח אילו הייתי בוחר לפעול באופן כזה או אחר". כבר ראית שהכל טוב, אבל אתה מפחד אולי יכול היה להיות יותר טוב. הפחד משאיר אותך בחוץ.

ברגעים הללו הקדוש ברוך הוא מצפה מהאדם להסכים להיכנס לארץ. אך לשם כך עליו לוותר על סוג מסוים של גלות. גלות הנפש או גלות הדעת. גלות הממון וגלות החברה. מדהים להיווכח כל פעם מחדש עד כמה אדם חרד לאבד את גלותו ולהיות גאול.

לחרדה הזו יש סיבה. גאולה כרוכה בדרך כלל עם התחברות אל הקרקע. בגלות אתה נאלץ לרחף ולברוח, אבל הגאולה מכריחה אותך לרדת לכאן כדי לחרוש ולזרוע. נוח לאדם להיות 'בדיעבד', לסבול ולקבל אישור לעצלותו ומיסכנותו. לא נעים אבל נוח. פחות נוח והרבה יותר ענוג, להיגאל ולהתחייב לאדמה. להסכים לרדת. להשקיע. לבנות. לחיות.

מי ידליק ראשון את האור?

בס"ד

הוויכוח הזה עלול להימשך עד אין קץ – מי יתחיל ראשון, אני או השם? אזיז את עצמי או משמים ירחמו? התשובה בצורת המנורה.

ההדרכה הטובה ביותר לעבודת השם היא: כל אשר בכוחך לעשות – עשה. העיקר להתחיל, ולהתחיל אפשר מכל מקום.

כפרי אחד הזדמן לעיר הגדולה, עבר בשוק וראה איש מנפח במפוח על שלהבת אש ונדהם, מעשה כשפים?! ניגש אליו וביקש לרכוש את הכלי. מצויד במכונת הפלאים שב לכפרו, אסף את שכניו והבטיח להראות מחזה שלא שזפתו עין. התאספו כולם והכפרי נופח עד נפיחת הנפש. אפס, לא אש ולא עשן. שב לעיר בחרי אף ודרש את כספו. לגלג עליו המוכר: "שטיא, וכי גחלת היתה לך?".

משל זה אמר המגיד מדובנה להמחיש מדוע אין די בדברי התעוררות ומוסר, דרוש כנגדם לב בשר. כששמע זאת רבי נתן נענה ואמר: אבל אצל רבינו גם זה אפשרי. הוא נופח במפוח וגם דואג לעניין הגחלת.

*

אחד מנושאי הוויכוח השכיחים הוא, מי יתחיל ראשון. כאשר פורץ וויכוח בסגנון זה הוא עתיד להימשך עד אין קץ. שני הצדדים ממליצים זה לזה לקחת יוזמה ולהיות ראשון. למעשה וויכוח שכזה מאריך את גלותנו. אנחנו טוענים "השיבנו ה' אליך", לעומתנו טוענים "שובו אלי ואשובה". וויכוח זה מצוי בכל אחד והוא מנוסח בעיקר בשאלה – מי ידליק את האור. אנחנו שרויים בעולם חשוך, בגוף אפל ותחת חשרת עבים. ברור שיש צורך דחוף באור, השאלה מי ידליק אותו. מצד אחד אנחנו איננו מסוגלים. וכי יוכל אדם לברוא אור. מאידך, אם לא אתה בן אדם תעשה משהו, איך יידלק האור?

מעשה המנורה

הבה נראה איך נוצר האור לראשונה. במוצאי שבת בראשית ירדה חשכה לעולם, אדם הראשון התחנן לפני השם יתברך שיאיר את לילו, ואז ניתנה בו דעה, נטל שתי אבנים, שפשפן זו בזו ויצאה אש. האור המלאכותי נוצר בידי אדם, אבל בפועל הוא לא עשה כמעט מאומה ליצירתו. האבנים נבראו בידי שמים, את הרעיון האציל עליו השם. ומה עשה אדם? שפשפן זו בזו.

פרשת השבוע פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המקדש. מפורסמת דרשת חז"ל על כך שמשה רבינו התקשה מאוד במעשה המנורה. אף על פי שהקדוש ברוך הוא הראה לו את מעשה המנורה הוא שכח שוב ושוב (במדבר רבה, בהעלותך ס"ו). מה היה קשה כל כך במעשה המנורה? הקושי נעוץ בשאלה שהזכרנו. תפקיד המנורה להאיר, אבל "מעשה המנורה" כלומר החלק המעשי המוטל על האדם בתהליך הפקת האור, בלתי נהיר. עד כמה מסוגל אדם לעשות, ומה מוטל עליו לעשות. בסופו של דבר המנורה נוצרה מאיליה, בידי שמים. התשובה בציור המנורה:

צורת המנורה היא ציור מדיוק של עבודת השם. הסיבה שרוב בני אדם אינם מצליחים לעשות את המוטל עליהם היא מפני שהם מתמהמהים ומתלבטים. במקום כלשהו מטרידה אותנו שאלה נסתרת, מי ידליק את האור – אני או בורא עולם? האם אני אזיז את עצמי או שמשמים ירחמו ויזיזו אותי? אין להקל ראש בשאלה משום שהיא מצליחה למתוח את הגלות כל כך הרבה שנים. את התשובה יוצרים הצדיקים, הם מלמדים סוג חדש של עבודת הבורא, מקורו בשער החמישים וצורתו "מקשה אחת".

מקשה אחת

המנורה הטהורה הורכבה מפרטים רבים; שבעה קנים, ירכה ופרחה, כפתוריה ופרחיה. אבל כל אלו נעשו מעשת אחת, גוש אחד. קשה מאוד לציין את נקודת ההתחלה של היהדות. היכן מתחילה הדרך אל הקדושה. קל וחומר לדייק ולזהות מהיכן אתה, על פי דרכך ועניינך האישי, אמור לעשות את הצעד הראשון. הקושי בזיהוי הפסיעה הראשונה גורם לאנשים רבים להימנע מלכתחילה. בבחינת "נמתין ונראה מה עליי לעשות", וזו מכשלה גדולה. אפילו משה רבינו התקשה במעשה המנורה, משום שבסוגיות של התעוררות והתקדמות רוחנית קשה מאוד לקבוע היכן ההתחלה. איך מתחילים להיות יהודי. "מעשה המנורה" – כלומר החלק המעשי שאמור להביא את האור – קשה לפענוח. לפיכך אין מנוס אלא להשליך את החומר אל האש וממנה תצא מנורה מושלמת. תתחיל, תיזרק פנימה, באופן כלשהו תיווצר מנורה טהורה. ההדרכה הטובה והמדויקת ביותר לעבודת השם היא "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך – עשה". כל נקודה בקדושה יכולה להיבחר כנקודת התחלה. העיקר להתחיל לעשות. העולם חשוך אבל אנחנו מוקפים באביזרים מפיקי אור. יש לנו כל כך הרבה נקודות התחלה, הן מפוזרות אמנם, אבל אין צורך בסדר מפני שאת המנורה בכל אופן אי אפשר לייצר בצורה רגילה.

צורת העבודה הזו מקורה בשער החמישים, שם הסדרים והמספרים בטלים והכל מקשה אחת של אלוקות. המנורה מגלמת את השילוב המופלא בין סדר לאי סדר, בין רצוא לשוב, ובין אתערותא דלתתא לאיתערותא דלעיילא. היא מצוירת בדיוק רב ושבעה קנים לה. הספרה שבע מייצגת את שבע המידות, שבעת ימי השבוע, ואת כל השינויים והפרטים המדויקים. אבל  "מעשה המנורה"  נובע משער החמישים, מקשה אחת. לעולם לא נדע היכן ההתחלה והיכן הסוף. איפה הייתי אני והיכן היה זה הקדוש ברוך הוא שעשה אותי. עלינו מוטלת חובת ההתחלה. ולהתחיל אפשר בכל רגע ומכל נקודה.

פרשת בחוקותי – לגלות את שורש הבעיה

אם מופיעות בשטח בעיות, יש להן בהכרח שורש. כשנטפל בו, הכל יסתדר ממילא. אם קשה לנו לגלות את השורש, אולי אנחנו מפרשים את המציאות בצורה קצת מעוותת.

זה התחיל ברטיבות מחשידה בקיר הסלון. המשיך בסימני עובש על המרצפות. התעצם בדמותם של סדקים מאיימים, ועוד אי אלו תופעות שמחייבות בדק בית יסודי. בהתחלה, הביאו בני הבית אינסטלטור, שלא מצא כל ממצא מחשיד. לאחר מכן הזמינו מומחים נוספים בתחום. ובסופו של דבר הבהילו לזירה אדריכל של ממש. בדיקה מעמיקה גילתה את התמונה המלאה. 'המבנה נבנה באופן בעייתי. היסודות לא תוכננו נכון. המבנה שוקע'. האדריכל מסכם את חוות דעתו ומציע 'צריכים כאן טיפול יסודי, ייקח זמן, אבל רק זה מה שיפתור לכם את כל הבעיות. זה השורש'.

*

לפעמים קשה בחיים.

ואולי לא רק לפעמים. בעיות אינן נוהגות להיוועץ או להתריע קודם שהן מופיעות. ההפרעות נוחתות על שגרת חיינו ללא התרעה, ולאו דווקא בעיתוי נוח. וככה דברים מסתבכים. פה מתעורר קושי, שם צץ לו לפתע סיפור לא צפוי, ועוד כהנה וכהנה כיד המציאות הטובה.

אדם, שואל את עצמו הרבה פעמים, 'למה'. למה לא הולך, מדוע כל כך קשה, איך זה שהכל מסתבך, ועד מתי זה כך יתמשך. מאחורי כל השאלות הללו מסתתרת שאלת השאלות, 'מה בעצם רוצים ממני, מה'?

את התשובה לשאלות הללו ניתן לחפש כל החיים ולא להגיע לשום מקום גם אחרי מאה שנות שאלות ותהיות. משום שסיבות לבעיות יש לאין מספר. אשמים וגורמים, השערות ורעיונות, אינם חסרים כאן בעולם. ומי שמנסה לפתור כך פלונטרים, עוסק בלהניח רטיות חד-פעמיות על פצעים, תוך התעלמות מוחלטת ממקור הבעיה. אם יש לנו בעיות, השורש שלהן קבור בהכרח במקום כלשהו. אם נזהה את השורש, נוכל בסיעתא דשמיא להעלות ארוכה לבעיה האמיתית, כל השאר יסתדר כבר ממילא.

ומדוע איננו מצליחים לחשוף את שורש הבעיות? משום שקשה לנו לקבל את האמת. ומדוע קשה כל כך לקבל את האמת כפי שהיא. אולי בגלל שאיננו מבינים אותה באור הנכון.

פרשנות נכונה

התורה הקדושה מודיעה וגם מספרת שהעולם הזה איננו הפקר. כלומר, יש בו דין וגם דיין. כל מעשה ואפילו דיבור ומחשבה פועלים, לטוב ולמוטב. אם פעלנו כהוגן, התוצאה היא התקרבות להשם. ואם חלילה מעדנו, הרי שהתרחקנו חלילה מאת השם. ולכן, מתוך רחמיו העצומים יתברך, הוא פשוט לא מרשה לנו לשקוע בשלוות הטעות, על כל סטיה באה תגובה, מעוררים אותנו!

הבעיה היא, שאת המציאות הזו ניתן ללמוד באופן נכון, ישר ומאיר. אך גם באופן עקום, מעוות, מר ומריר. אדם, עלול לראות את החיים כאיום אחד, ארוך ומתמשך. את היהדות כמסכת קשה ומפרכת של תביעות, הזהרות ואצבע מאיימת. ואת עצמו כקרבן עלוב, מטרה לחיצים. ואז באה גם התרעומת 'מה בכלל רוצים ממני…'

ויש גם תמונה אחרת. אם הכל בידיו יתברך, ואם הכל בהשגחה. הרי שכל מה שקורה לי ועימי, אינו קשור באף אדם ובשום כח בעולם. אף אחד לא מעוניין להזיק לי, אף אחד אינו יכול להצר לי. יש כאן אך ורק בורא עולם, וכל כולי, גורלי, מצבי ותחושותי, הכל בידיו יתברך. הוא לבדו הכתובת והוא ברחמיו יכול ברגע אחד להסיר ממני כל קושי וכל מחסום. לעת עתה מה שעובר עלי נועד רק לקרב אותי. אך ורק לטובתי הנצחית. ואם יש לי יסורים, פשוט לגמרי שהוא רוצה ממני משהו שיעשה לי עוד יותר טוב. ואם כך אני מאוד מעוניין לדעת מה רוצים ממני. ולשם כך אני מוכן גם להיכנע, לקבל את המצב בשמחה ואמונה, ויש לי כבר המון דיבורים של תפילה.

מתי נבין את המסר

זהו גם הפשר למצבו של כלל ישראל. יצאנו ממצרים, זכינו לכאורה לגאולה. אך לא, תקופת מה לאחר מכן אנחנו שרויים שוב בגלות ארוכה וחשוכה. הגלות מתארכת ומתארכת, היכן הקץ?

התורה מודיעה לנו "אם בחוקותי תלכו". הגלות אמורה להשיג מטרה כלשהי. אין צער לחינם. מבקשים מאיתנו רק דבר אחד, תנסו להבין מה רוצים ממכם! כלום לא מעבר לכך. אין לבורא עולם שום רצון לצער את בניו האהובים, אבל יש לו כן רצון נורא שהם יסכימו כבר להבין. שיבינו כבר שיש לכל תחלואי הגלות שורש, ושאפשר לתקן את הכל בקלות, ושלא תובעים מהם שום דבר שהם אינם מסוגלים לעמוד בו. רק להתחיל לשמוע את חוקות השם.

מבט שכזה, מגלה לנו שאין בעצם שום בעיה בעולם, יש רק דבר אחד, להתקרב להשם. וכל מה שקורה לנו וסביבנו אמור לגרום לנו לעשות דבר אחד בלבד, לצעוד עוד צעד לכיוונו של אבא! ולכן, הצעד הראשון כשנתקלים בקושי וצער הוא, הכנעה. אני מקבל באהבה ומטה אוזן לשמוע מה רוצה ממני השם. כך נכנסים לעבודה של חשבון נפש, כך מתחילים להיות קשובים, ערניים. ואל דאגה, דרך שכזו משכיחה מהר מאוד את היסורים, משום שכשאין להם סיבה להיות, הם נעלמים.

הדרך הזו ידועה, בדוקה ומנוסה, למי שהתנסה בה. וכל יהודי מוזמן להאמין לצדיקים ולאנשים כשרים ולהתחיל ללכת אותה בעצמו, קדימה.

הימים הללו מקרבים אותנו לקראת שבועות ומתן תורה. קבלת התורה אמורה לשנות לנו את החיים. לגרום לנו לראות שאין בעולם מאומה מעבר להתקרבות להשם. ולהביא אותנו למצב בו אין שום דאגה, משום שהכל ממש בידי השם והכל רק לטובה. חיים שכאלו הם 'מעין עולם הבא'. הדרך לקבלת תורה שכזו היא, ספירת העומר. אנחנו סופרים כל יום וכל צעד בלי קשר להרגשות, ובלי קשר לתוצאות. עובדים ומתקדמים בלי לשאול שאלות. רק כך מגיעים בסופו של דבר לחיי תורה. חיים של השגחה ושל 'הכל לטובה'.

 

 

 

 

 

בחוקותי – חזק וברוך!

אנשים מפחדים מקללות ומצפים לברכות. אנו חוששים שיקלקלו לנו ומשתוקקים שיפרגנו לנו. אבל הקללות והברכות לא באות מבחוץ. הם אצלנו בפנים.

השכר שהתורה מבטיחה עבור קיום המצוות מתמקד בעניינים חומריים, אבל התוכן הפנימי שלו הוא רוחני. אין שובע ואין סיפוק בלי הארת הרצון.

שני דברים אינם משאירים אף אדם אדיש, ברכה או קללה. כל אחד מעוניין שברכה תשרה במעונו, ואף אחד אינו מאחל לעצמו קללות נמרצות. הברכה והקללה נדמים לנו כאינם בידינו, כמו גזירת גורל. יש אנשים מבורכים ויש כאלו שהקללה רודפת אותם. גם נראה לנו שהקללה והברכה באות אלינו מבחוץ. אנו מפחדים מפני אנשים שלא יקללו אותנו שלא לא יקלקלו לנו, ותולים יהבנו בהם שירעיפו עלינו מברכתם ויפרגנו לנו. בפרשת השבוע מסדרת התורה הקדושה את הברכות והקללות, לומר לך: גורלך אינו נותן בידי מקללים ומברכים. בתוכך פנימה יש את שניהם, הברכה והקללה. הכל תלוי אך ורק באם בחקותי תלך..

 

*

הידיעה הזו יקרה מכל הון. רוב ההפסדים נובעים מאי הבנה נכונה של המציאות. בתחילת חייו אדם כמו ילד קטן, סופג מהלומות ולטיפות ואינו יודע לקשר בין המעשים לתוצאות. הוא סבור שסתירת הלחי נחתה עליו מאותו מקור מזדמן שהרעיף על לחיו ליטוף של חיבה. תפיסה ילדותית זו עלולה ללוות את האדם משך שנים. אם לא יפקח עיניים, גם כאיש בוגר הוא ימשיך להאמין שעל גורלו – כמבורך או מקולל – משפיעים אנשים. הוא ימשיך לחשוש מקללותיהם ולייחל לברכותיהם. את הטעות הזו מבקשת התורה הקדושה לחסוך מאיתנו. ולכן היא מציבה בצורה הברורה ביותר את הברכה והקללה. לומר לך: הכל מתחיל ומסתיים בשאלה האם בחוקותיי תלך אם לאו. כלומר, זה בידיך. מדויק יותר, במוחך.

ברכה או קללה

הקללה והברכה שוכנות זו לצד זו במוחו של אדם. יחדיו הן משלימות תמונה מלאה. אין במציאות היום מצבים מקוללים לגמרי ואין דברים מבורכים לחלוטין, בכל דבר יש ויש. אבל לא לנצח זה יימשך כך, וגם לא מאז ומעולם היו אלה פני המציאות. הקללה באה לעולם בתאריך מסוים, וגם אמורה לעזוב במועד שהוכן לה. לראשונה מוזכרת הקללה לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. למעשה הקללה שהושתה על העולם נובעת ישירות מהעובדה שהדעת החלה להכיר ברע. כתוצאה מאכילת עץ הדעת נעשה אדם יודע טוב ורע. וכשאתה יודע מהרע, הינך מפעיל אותו, כלומר מאפשר לו להתקיים בעולמך. זו הקללה. התורה הקדושה מציבה בפנינו את הברכה והקללה משום שהיום, לאחר החטא, אי אפשר יותר לעבור את העולם בשלום בלי לדעת להבחין בין טוב לרע, ובין קללה לברכה. ולכן חסד עושה עימנו התורה בפרשת השבוע כאשר היא מאירה את המציאות באור בהיר שחושף את שני הצדדים של המטבע האחת, ואתה אמור להכיר מחדש את העולם המורכב מדו פרצופין – טוב ורע. לבחור כמובן בטוב, להיות מבורך.

כשמתבוננים בברכות המובטחות אי אפשר להתעלם מהעובדה התמוהה לכאורה שהתורה הקדושה מתמקדת בחומריות. הברכות המובטחות לנו עבור שמירת התורה נוגעות כמעט כולן בתחומים ארציים, בעיקר תופסים שם הגשמים מקום נכבד. וכאן נשאלת השאלה: וכי אפשר לסכם את כל ייעודי התורה הקדושה ומצוותיה בכמות מי הגשמים שירדו משמים? ובכלל, הייתכן שהתמורה לקיום התורה הרוחנית והנצחית תסתכם בהשפעות גשמיות?

ברכת הארת הרצון

אלא כאן מונח יסוד. למען האמת התורה משלבת ובוללת יחד גשם ורוח. בנשימה אחת היא מבשרת "ואכלתם ישן נושן" ומיד מבטיחה "ונתתי משכני בתוככם". הבטחה על מזון מבורך יחד עם יעוד רוחני של קרבת השם. אכן זוהי ברכת השם – גשמיות שכל מהותה רוחניות. אין כל משמעות לברכת השובע אילולא שיש במאכלים שובע רוחני וסיפוק פנימי. וכי מה בצע לאדם בשפע מזון אם קיבתו ממשיכה לרעוב ולהזדקק למותרות נוספות? הברכה חייבת להקיף את החומר יחד עם מזונו הרוחני, את השפע עם תוכנו הפנימי. כשמתבוננים בברכות הרי שהפרט המודגש ביותר תמיד הוא הגשם – הגשם היורד בעיתו. גשם מצמיח ומגדל את כל סוגי השפע. זהו למעשה הערוץ הישיר ביותר מההשגחה האלוקית אל המציאות הארצית. הגשם אינו בידי האדם, אף שהוא אחראי על כל מה שמטופח בידי אדם. גשמים הם קו הגבול בין כוחו ועוצם ידו של האדם לבין מה שמעבר לכוחותיו. הברכה מגיעה מהאזור שמחוץ להישג יד אדם, מהמקום ממנו יורד הגשם. ולכן עיקרן של ברכות תלוי בגשם. כאשר האדם זוכה לברכת השם, יורד עליו גשם. שופעת עליו ברכה. אף שהשפע יצמח מכאן ויבוא בכל מיני צינורות ואופנים, הרי מקור אחד לו – גשם משמים. כאשר הגשם יורד על האדמה היא מצמיחה את תבואתה, וכאשר הברכה אלוקית יורדת על ראשו של אדם השובע מפרנס את בני מעיו. רבינו הקדוש מלמד שהברכה הגדולה ביותר שיכולה להזין אדם בזה העולם היא "הארת הרצון". פלא הוא שהעיתוי המסוגל ביותר להארה חל בשעת האכילה. הברכה הנחשקת היא שנזכה להיות שבעים משפע רוחני. שבתוך אכילתנו תאיר 'הארת הרצון'. שנחוש בתוך המשכורת החודשית חיוך אלוקי, ונזהה בתוך כל ההזדמנויות וההרחבות את הארת פניו של השם יתברך.

פרשת בהר – שמיטת הדאגות וכל הבעיות

למה נסמכה שמיטה להר סיני? מפני שבשני הנושאים הללו יש בשורה של חירות, חופש אמתי ממאסר זוהמת הנחש.

השנה השביעית היא שמיטה, ובנפשו של אדם יכולה לחול תמיד 'שמיטה פרטית'. כאשר אתה מגיע אל המקום הפנימי, המאמין הזה.

העולם משתנה ללא הרף, והמגמה הזו רק הולכת וגדלה. שינויים שהתחוללו בעבר במשך עשרות שנים, מתבצעים היום בימים ספורים. תהליכים שהתמתחו על פני שבועות הופכים לעניין של שעות. מי שאינו מתעדכן פשוט אינו חי כאן, ושמא עדיף כך. הכל דוהר קדימה, לאן? השם יודע. הרבה לפני השאלה אנה מוביל המרוץ, אמורה להטריד אותנו השאלה מה עושה לנו הריצה הזו. היא לא בהכרח עושה טוב.

*

אחד הסימנים המעידים על גוף חי אלו השינויים הפוקדים אותו. החי בהכרח משתנה, זז, נע ונד. גם אי אפשר ליצור בלי לשנות. דא עקא שכל הצרות מתחילות בשינויים. אדם משנה מעט, והמציאות משתנה כנגדו בכפלים. הנחש שינה מעט מציווי השם יתברך על אכילת עץ הדעת, כתוצאה מכך אכל אדם מהעץ, נענש, וקולל "ארורה האדמה עבורך". לאחר החטא אדם זורע חיטה והארץ מעלה לו קוץ ודרדר. עד היום ביסוד הווייתו יש לאדם נטייה לשנות, לשקר, לשגות. הוא מוכרח לטעות, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב לא יחטא". השגיאות והמשוגות גוררות שינוי וקלקול הטבע, חולי ועוני. ואין לדבר סוף.

אדם מועד לעולם

באמת זה הניסיון העתיק והמטריד ביותר מאז ימות עולם. "אדם מועד לעולם", תמיד נוטה לטעות, וכדברי קהלת (פרק ז) "האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". מאת השם יוצא אור ישר, אבל האדם יכול לקלקל. את האדם הזה, המועד לעולם ושוגג מיומו הראשון עלי אדמות, הניח השם יתברך בגן עדן לעובדה ולשומרה. משכשל במשרתו גורש מגן עדן אך נשתל כאן, בעולם הזה, כדי להוביל אותו לייעודו. וכאן הבן שואל: ביד מי נמסרו המפתחות הרגישות כל כך? בידי מי הופקד גורל העולם?

אכן, ההגדרה המדויקת ביותר לאדם היא 'משתנה', תמיד הוא משתנה. אף פעם אינו מדויק. השינויים הללו ממלאים את חייו בניסיונות. פעם הוא חש בטוב ובפעם להיפך, התמורות מבלבלות אותו ומחרידות את שלוותו. אי אפשר להנציח מצבים מוצלחים ואין דרך להבטיח שלא יופיעו מצבים קשים. ההשתנות התמידית עושה אותנו בני אדם ולא מלאכים. ואכן, דווקא לאור העובדה הזו ועל רקע הטבע הזה, התורה הקדושה הופכת למציאות הישרה היחידה בכל העולם כולו. התורה היא אור ישר, אדם ישר. זהו קו המידה על פי יישק כל דבר. את התורה הוריד השם יתברך לעולם הזה בכוונה תחילה, מלאכים אינם זקוקים לה, בני אדם נצרכים לה נואשות. בתוך עולם כה מבולבל ומשתנה אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת בלי חוט השדרה של יישוב הדעת הגנוז בתורה הקדושה. אמור מעתה: המפתחות של העולם הזה הופקדו בידי האדם רק לאחר שהוא נשען על ישרות התורה הקדושה.

שמיטה וסיני

את התורה קיבלנו מסיני, ובפרשת השבוע נסמכים זה לזה שני העניינים – מתן תורה ומצוות שמיטה, ולא בכדי. שניהם מסמנים יחד נקודה חשובה וחיונית מאין כמותה. בדברי רבותינו מובא שלמרגלות הר סיני פסקה הזוהמה מבני ישראל, והכוונה לזוהמת הנחש. טינוף וזוהמה הם דברים שמצטברים על הגוף מבחוץ. אלו מותרות חיצוניות. הנחש הוא הנברא הראשון שהביא לעולם את המיותר הפסולת והזוהמה. הקליפה הזו עוקבת אחרי האנושות ומסיתה אותה תמיד לסטות מדרך הישר, להתמסר להבל ולבזבז את הזמן על כל מה שמיותר. זה בעצם עניין אחד לגמרי עם קללת "בזיעת אפיך תאכל לחם". הזיעה היא פסולת הגוף והיא מבטאת היטב את העיסוק הנלאה עם כל המיותר והמוגזם. כאשר אדם טרוד יתר על המידה בדאגות פרנסה ומרדף אחרי נכסי העולם החולף, הוא נעשה שטוף בזיעת המותרות, מזכרת עוון מהסטת הנחש הקדמוני.

כולנו מתמודדים עם הזיעה הזו. כולנו מדשדשים, איש כמעלליו, באותה ביצה. שאלה אחת לנו – איך זוכים להיות נקי ופטור מכל זה? התשובה מצויה בחיבור בין שמיטה להר סיני. כשעמדנו למרגלות ההר וקיבלנו תורה, פסקה מאיתנו זוהמה. לומר לך, אף אם מצד מציאותך הינך משועבד לקללת היגיעה והטרדה, הרי שבשעה שרגליך מוליכות אותך אל בית המדרש, ללימודיך הפרטיים, לעבודת הבורא ולכל דבר שבקדושה – באותה שעה נעשית פטור מקללת הנחש. יהודי שמשעבד את עצמו, אפילו לפי שעה, לצד הקדושה, נעשה בן חורין מהצד האחר. וזו גם עניינה של השמיטה. בשנת השמיטה מוכרזת חירות כללית בעולם. האדמה יוצאת לחירות בשמיטה, העולם זוכה לחירות בשבת, גם עבדים לאחר שש שנות עבדות קונים את חירותם בשנה השביעית. הספרה שבע היא האמונה הטהורה, וכשיש ליהודי אמונה מיד הוא בן חורין. השנה השביעית היא שמיטה, אבל בנפשו של כל אדם יכולה לחול תמיד 'שמיטה פרטית'. כאשר אתה מגיע אל המקום הפנימי, המאמין הזה, ואתה מוכן עבורו לשמוט ולהניח מידיך את כל הכלים וההשתדלויות ולהתמסר לאמונה, באותו הרגע חלה בנפשך שמיטה. ושם פוסקת הזוהמה. ושם מקבלים תורה.

 

'קדושים' – אתה קרוב, עוד תגיע רחוק!

מצוות ספירת העומר מתייחסת לימים שחלפו, למרות שהציפייה נתונה לימים שיבואו, מדוע?

'קדושים תהיו' זו דרישת שלימות מוחלטת. אך יש לזכור: השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים. כדי להשיגה יש לאגור כל תזוזה טובה, כל התחלה חדשה. לספור לעומר.

יש זמן שקוראים לך לשוב בחזרה. כן, יש זמן כזה והוא מפציע גם לאחר שחלפו זמנים רבים שלא נקראת לבוא פנימה, או לא דימית לחוש כך. הדלת שנראתה נעולה – נפתחת, ואתה שישבת בחוץ, מוזמן להתרומם ולצעוד אל היכל המלך. ואז מתברר כי זקוקים לך, ממתינים לתפקיד החיוני שרק אתה תוכל למלאות.

אלו הם הימים, ימי ספירת העומר.

אנו נקראים לשוב פנימה. אין זה משנה מהיכן מאיפה וממתי. בני ישראל הצועדים כעת במדבר בדרכם אל הר סיני, באים מהריחוק הרחוק ביותר שיעלה על הדעת. וגם אנו, שבים כל אחד מריחוקו הפרטי, מהרפתקאותיו טלטוליו ומסעותיו. דלת גדולה של חסד ורחמים נפתחת לרווחה. ניסים ונפלאות מבצבצים מאחורי מסך של הסתרה. מקרבים אותנו.

וזו הארה עצומה. הרשימו אדיר ונורא, יש לשמר אותו עמוק בלב.

*

אם רצונך להנציח את הרגעים הנשגבים הללו – ספור אותם. מצוות ספירת העומר מלווה אותנו מרגע הגאולה ועד מעמד הר סיני. המצווה הזו היא כלי קיבול לאור הגאולה.

היה לנו ליל הסדר של הוד נורא, כעת אנו עמלים להפקיד אותו במקום המשתמר, באוצר של ארבעים ותשעה חדרים והיכלות. תקופת ספירת העומר מסוגלת להפיכת אור חד-פעמי לכדי מציאות ממשית נצחית שתעטוף אותנו כל השנה.

לספור הווה

אנו סופרים את הימים לקראת מתן תורה, אבל המספר מתייחס לימים שחלפו, לא לנותרים.

הסיבה לכך היא מהותה של כוונת הספירה. זו אינה רק עבודה של ציפייה למה שיבוא, זו הדרך להשיג בכל יום את מה שיש. להפוך הבזק אור למציאות מוארת. לעשות מהרהור תשובה דרך של תשובה. לחולל מרצון טוב התחלה חדשה. לעשות מצעד קטן של קדושה, מסע של גאולת הנפש.

איך עושים זאת? לשם כך יש לדעת לספור.

בשתי דרכים ניתן לספור. אפשר לספור את הימים שנותרו עד לרגע הגדול, ולייחל שהימים החוצצים בינתיים יחלפו מהר. דהיינו להתעלם מהווה ולצפות לעתיד. אך אפשר לספור כל יום חולף, לחוש בקיומו, להודות עליו ולהחשיב את נוכחותו.

שתי הדרכים הללו הם שני אופנים של חיים. הינך מעוניין להשיג דבר מה, מצפה ומייחל. איך בכוונתך לגשת לשם, אל הרצון והשאיפה? אם תמשיך לראות את שאיפותיך הרחק באופק, מן הסתם הם יישארו שם לעולם. מחוץ להישג יד. אך אם תטרח לאחוז בינתיים בקצה החבל, להתקדם. בסופו של דבר האופק יגיע אליך או אתה אליו.

"קדושים תהיו" מצווה התורה הקדושה בפרשת השבוע. היו קדושים! ציווי נפלא.

איה היא הקדושה? מן הסתם הרחק, אי שם. גבוה. נשגב. נאצל. זו אמת, הקדושה גבוהה ונאצלת אבל הפסוק מצווה בפשטות: אנשים היו קדושים. בן אדם הייה קדוש. וההשוואה מבהילה "כי קדוש אני", השי"ת קדוש הוא ואף אתה הידבק בו והייה קדוש.

ובכן, לו רק יגלו לנו היכן יש סולם כזה המתוח בין ארץ לשמים, ונעלה. הסולם ישנו! וארבעים ותשעה שלבים קבועים בו. סולם של ספירת העומר. הדרך היחידה המובילה בין ארץ – והכוונה לכל מיקום על פני או תחת כדור הארץ – ועד לשמי שמים. הנתיב היחיד עובר דרך ספירת העומר.

'לספור' משמעות הדבר היא, לאגור. לצבור. הספירה לעומר שואפת לגבוה והנעלה בתבל, ויחד עם זאת אינה זונחת אף את היום הראשון, השני, השלישי. הימים הקטנים והרגעים הראשוניים הם חלק בלתי נפרד מנתיב הספירה. אדם מתגעגע לתורה שבשמים ובינתיים מעייניו נתונים ליום אחד בודד בחוליה ארוכה של ארבעים ותשעה ימי ציפייה. יהודי שואף לתיקון מידות, ולעת עתה סופר ברצינות מלאה פרט יחיד ובודד, למשל 'חסד שבחסד'. היום אני נותן דעתי על הפרט הזה, עליו בלבד, והוא חשוב בעיניי לא פחות מהשאיפה להשיג את הכלל הגדול.

הייה קדוש

זוהי דרכה של קדושה, צעד ועוד צעד. אין דרך אחרת לשמר את אור הגאולה.

בפסח נקראנו לשוב פנימה. כל אחד הוזמן מהיכן שנשכח או אבד או נרדם. לכל יהודי נפתחה דלת. לכולם.

הארה הזו היא נס שלא מן העולם הזה. זו הסיבה שבקלות עלולים לאבד אותה. מהר מאוד החיים מוחקים את שאריות החג. אוזניים יהודיות שזכו לקלוט את הקריאה, מוכרחות לעשות משהו כדי להנציח את הרגע הגדול. להשאיר את הדלת פתוחה.

הדרך היא ספירה. להתחיל לספור כל תזוזה קלה אל הכיוון הנכסף. להתחיל עם זה כבר היום. בזה הרגע. דע לך שהתנועה הזערורית לכיוון הקדושה היא-היא בשר מבשרה של השאיפה העליונה ביותר שלך. השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים, מאין מספר תנועות ותזוזות טובות. מרבבות התחלות והתחדשויות. כל צעד נוטל חלק בהיווצרותו של מסע. מי שלא הגיע, וויתר כנראה על צעדים קטנים, זנח חוליות בשרשרת הגאולה. אסור לנו להפסיד, חייבים לספור.

(אחרי מות – קדושים) כל יום, יום כיפור

אנשים אינם מכונות מהונדסות. כל אדם שוגה, וכל אחד טועה. היש דרך לתקן את אשר עוללנו לעצמינו?! כל יום, גם היום?!

אילולא היכולת לוותר, מה היינו עושים. איך היינו מתקיימים ללא האפשרות לבקש לעיתים בפשטות, סלח לי?!

מטבעו, אדם אינו מכונה הפועלת לפי דפוסי עבודה מקובעים ומדוייקים. כל אדם עשוי לעיתים לטעות ולשגות: עובד מועסק במשרה חשובה. מפקידים בידיו אחריות רצינית. ויהי היום ובחוסר שימת לב, שגה, ובטעות אנוש יצר תקלה שגרמה הפסד לעסק. לכאורה, נחתם גורלו. הוא יפוטר על אתר ויאבד את פת לחמו. הוא נואש ומחפש דרך לתקן, היש סיכוי? בהחלט! גש אל הבוס, דבר על ליבו, השתדל לפייס אותו ולהתנצל. מן הסתם כשיראה את רצינותך ואת הבעת החרטה, יסכים גם הוא לבוא לקראתך וליישר הדורים.

היכולת לסלוח

העולם עומד על היכולת לסלוח ולהתפשר. בין אדם לחבריו. האדם בביתו. שותפים. בכל מקום עלולות להתרחש תקלות, ועשויים להתגלע חילוקי דעות. אך כל בר דעת מבין, שאי אפשר לקיים חיים מתוקנים מבלי להיות מסוגלים להתפשר. החובה הזו מוטלת על כל אחד מהצדדים. לבוא זה לקראת זה, לוותר, להתנצל וגם לסלוח. תמיד ניתן להתפשר ולאחות קרעים. אך לשם כך נדרשת רצינות והיא מוכרחת להתגלות באמצעות דיבורים. ככל שיושקע מאמץ בדיבורים והסברה, כך תושג התפייסות עמוקה יותר. כל מקרה לגופו; לעיתים נדרשת שיחת הבהרה פשוטה, ולפעמים זקוקים הצדדים ליותר מכך. הכלל פשוט: כל קרע ניתן לאיחוי, אך יש להשקיע בכך, בעיקר בדיבור.

הדברים נכונים גם ובעיקר לקשר שבין אדם לבוראו ותכליתו עלי אדמות. ההתקשרות שלנו עם השי"ת ועם תורתו הקדושה – נצחית היא. אולם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם כן, על מה עולם עומד? על הסליחה והמחילה. כי לא לחינם נקרא השי"ת נושא עוון ופשע, רחום וחנון.

זו האמת. מאחורי הקלעים, בפנימיות, ממתינה עבור כל אדם – גם החוטא והשוגה ביותר – סליחתו הרחמנית של השי"ת. זוהי הסיבה לקיום החיים וזהו עצם המציאות. אך האמת הזו כמובן, איננה מוצגת כלפי חוץ. משום שלא יתכן לקיים עולם רק על מדת הוותרנות. ניקח לדוגמה את מנהל העבודה. גם אם ליבו רך כחמאה, אף פעם לא יוכל להרשות לעצמו להציג בפני עובדיו פני וותרן. שאם כן, אף אחד לא יבצע את המוטל עליו כראוי. הנהגה דורשת תוקף ותובענות מסוימת. ואת הפנים הללו מציגה כלפינו ההנהגה הרגילה של המציאות היומיומית. ואז מגיע יום כיפור ופעם אחת בשנה, מתגלה לעיני כל האמת. כהן גדול נכנס לפני ולפנים, ופועל סליחה ישועה ורחמים, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.." כולם אז מבינים שאבינו הוא אב הרחמן, המבקש לעשות כל נשמה יהודית זכה וצחה, נקייה ומטהורת מכל רבב. לאמיתו של דבר, הרצון הזה והרחמנות, מצויה שם תמיד. שאילולא היא, לא יכולנו לשרוד ולו יום אחד ממעמסות הקלקולים. אולם יום אחד בשנה, ביום הכיפורים, היא מאירה בשלמותה לכל אחד ואחד.

מכאן מתחילים

הסליחה היא למעשה יסוד האמונה ושורש קרבת השם. משום שכל מידת ההתעוררות להתעלות בקודש, ללמוד, להתפלל ולהיטהר, עומדת על יסוד אחד – עד כמה הינך חש רצוי אצל השם וקרוב אליו. אילו תתגנב חלילה אל הלב מחשבה של החמצה וייאוש, תחושת ריחוק ואובדן, מהיכן נוכל לשאוב כוח לעבודת הבורא? רק במצב בו העבר ומשוגותיו אינו משפיע על המציאות ועל ההווה, יתכן להתרומם ולהתקדש. על כוחה העצום של התשובה בכל עת, מובא בתנא דבי אליהו (פרק ה'): "… אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה… וחזר ועשה תשובה וקרא תורה נביאים, וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושימש חכמים. אפילו נגזרו עליו מאה גזירות, הקב"ה מעבירן הימנו…"

האמונה והידיעה הזו, היא איפה התנאי לקיום מצוות "קדושים תהיו". משום שאילולא זאת, המחשבות שקועות כל כולן בעבר, ובייאוש מפני העתיד לבוא. רק ביטחון מוחלט ברחמי השם ומוכנותו לקבל את בקשת הסליחה שלנו, יביאו אותו לפרשת קדושים.

פועלים עבורך

האמת הכמוסה של הסליחה והכפרה, כרוכה בתורה עם עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים. רבי נתן מלמד מתוך דרשת חז"ל המפורסמת על "יקרה היא מפנינים" – יותר מזה שנכנס לפני ולפנים. עד כמה מעלתו של תלמיד חכם נשגבה אף יותר משל כהן גדול. משום שמעלת הצדיקים המופלגים הוא כעניין מדרגות הקודש בהם עוסק כהן גדול ביום כיפור. שהם עולים ופועלים סליחה ורחמים רבים, ועוד יותר גדול כוחם, שהם פועלים זאת תמיד, בכל זמן בו אדם מקדיש את עצמו לעיסוק בתשובה ומפרש שיחתו לפני השם יתברך באמת, הם מעוררים עליו את רחמי היום הקדוש, ואת הסליחה האינסופית.

בכוחו של רבינו הקדוש, יכול כל אדם להשיג מחילה והתחדשות בכל זמן. לשם כך אנו נדרשים בסך הכל לגשת אל השי"ת ובפשטות לבקש סליחה. אך המעוניינים להשיג קרבה של ממש, להיות בכלל "קדושים תהיו", נדרשים כמובן להקדיש לכך זמן באופן קבוע מדי יום. לעסוק בתורה הקדושה, בספרי הצדיקים, ולהקצות זמן קבוע להתבודד, להתפלל ולפייס. לבקש ולהתחנן לזכות להכניס את כל מידות הנפש אל הקודש פנימה, לרסן, לתקן, לשפר, בדיוק כמו שאמור לעשות מי שמעוניין להשיג קרבה.

זהו הכלל החשוב ביותר לימי הספירה. מהעבר ומאורעותיו אין להתבלבל כלל! רק לבקש את הטהרה, ולספור את הימים בציפייה ואמונה שנתקבל בוודאי באהבה וברצון.

 

 

חמש דקות על פרשת השבוע – 'אחרי מות' 'קדושים' (אודיו)

פרשה בחמש דקות – אחרי קדושים

השבוע מתאחדות להן שתי פרשיות – אחרי מות וקדושים, יחד הן יוצרות משמעות מיוחדת.

הציווי הראשון בפרשת אחרי מות הוא "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". הציווי הראשון בפרשת קדושים הוא "קדושים תהיו". אם נניח את שני הציוויים זה לצד זה, הם ישלימו משפט מוזר למדיי – קדושים תהיו – משמע התנזרות, על ההר, גבוה. כביכול "עזוב את הכל ועוף לשמים". לעומת זאת "ואל יבוא בכל עת" – משדר מסר מרסן. אל תהיה שם למעלה כל הזמן.

אז איך בעצם ראוי להתנהג: להתמסר לקדושה ופרישות, או לרסן את הלהט?

כדי לענות על כך עלינו להבין את תפקידו של היהודי בעולם, נלמד עליו מציווי שמופיע בשלהי פרשת אחרי מות, "וחי בהם". חז"ל דרשו על כך את ההלכה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. בהקשר לכך כותב רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, על מהות תפקידו של האדם בעולם.

תפקיד היהודי בעולם הוא – לצייר את האור העליון. זו הגדרה של רבי נחמן מברסלב – "לצייר את האור לטובה". הווי אומר: האור האלוקי הוא עניין מופשט, נעדר תחומים וגבולות. כדי להיות ניזון ממנו, וכדי להתפרנס מאורו – חייבים לצייר את האור. הציור מושתת על צמצום. כשאתה מצייר – אתה תוחם בגבול. צורה ועוד צורה, צבע וגוון, משיכות מכחול והדגשים. הציור מצמצם, והצמצום מצייר. אדם בעולם דומה למכחול בידי השם. המצוות והמעשים נועדו לצייר על פני העולם את רצון השם. זו הסיבה שהמצוות 'מוגדרות' כל כך, לפעמים כאילו… שבלוניות. הסיבה היא מפני שרצון השם גדול כל כך, ענק ועצום ומקיף את הכל. אי אפשר להכיל אותו ואי אפשר להכיר אותו. כדי לגלות אותו, צריך לצמצם את תוכנו לאותיות ומשפטים. אנחנו משמשים קולמוסים והעולם גווילים, הסופר הוא בורא עולם.

יהודי מתהלך בעולם בין גוונים וצבעים. לפעמים הוא טובל בלבן בוהק, ולעיתים  – כדי להדגיש וליצור משחקי אור וצל – הוא שוקע מעט בשחור. יש גם כחול של געגועים, ירוק של בוסריות, צהוב מתלבט, וכתום מזדעק. ואתה האדם הטובל פה ושם, בסופו של דבר צריך להניח את עצמך על הגוויל. כלומר לעשות משהו למעשה. לעבוד עם הצבעים. לגעת בקרקע. ולהביא את כל הצבעים שמלווים אותך אל החיים הממשיים. הפעולה הזו קרויה בשפת רבי נחמן "ציור האור לטובה", תן ציור לאור האלוקי!

זה נקרא לחיות.

חטא מלשון החטאה. סילוף. החמצה. החטאים גורמים לנו לקלקל את הציור ותחתיו יוצא לנו על הנייר החלק, קשקוש.

*

בני אהרון מתו משום שהקריבו אש זרה. הם לא התאמצו מספיק כדי לחבר את האורות למציאות, וזה עולה בקנה אחד עם הפירוש של חז"ל על המילים "אש זרה" – "שלא התחתנו". הם לא הסכימו לרדת ולחבר את האש שבלב אל המציאות היומיומית, אל הבית, אל הפשטות. ולכן האש אפילו שקדושה היתה – זרה היתה.

כאן התשובה לשאלה בה פתחנו. מהי קדושה והאם יש סתירה בין הציווי להתקדש לבין הציווי על ריסון הגישה אל הקודש?

למעשה, לא רק שהציוויים אינם סותרים – הם אפילו משלימים זה את זה.

קדושה היא לגמרי לא התנזרות. קדושה היא הזמנה. כמו שאומרים תחת החופה "הרי את מקודשת לי" – מיוחדת ומזומנת לי. קדושה יכולה לחול רק לאחר שהזמינו אותה. בספרי החסידות זה נקרא "הכנה", הכנה למצווה. ההכנה מתחילה תמיד מתוך צמצום, הבלגה, ריסון. אם הקודש יהיה זמין מדי, הוא לא יהיה זמין בכלל. קדושה אמיתית קשורה לריכוז ולהתמקדות. ולכן אסור לנו לבוא בכל עת אל הקודש. אדרבה, עלינו להתגעגע אל הקודש ושוב להתגעגע, ואז להמשיך ממנו קו דק, מדויק. לצייר אותו בתוך החיים שלנו.

להתקדש זה לצייר אלוקות. לגרום לאור להפוך למציאות, להתגבש. להיות חיים, חיים מלאים וטובים.

ולכן מפרשים "קדושים תהיו" "יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם". את המשפט הזה אפשר לקרוא בשתי צורות: קדושתי למעלה – מקדושתכם. כלומר הקדושה שלי שלמעלה נובעת מקדושתכם. אפשר גם בפשטות: "קדושתי, למעלה מקדושתכם". הירגעו, הקדושה שלי גבוהה מהקדושה שלכם. מסר אחד מעורר והשני מרסן. זה בדיוק העניין. למעלה בשמים לא חסרה קדושה, חסר רק מישהו שיטבול בה מכחול ויצייר אותה, יוריד אותה, יברא ממנה חיים, עולם, אדם.

התפקיד הזה מוטל עלינו, ולשם כך צווונו "ואל יבוא בכל עת" שלא תפסיד את הנדירות, את ההכנה,

דע לך שקדושת השם יתברך למעלה מקדושתך, אך גם דע לך שכל הקדושה שלמעלה נובעת מקדושתך שלך.

התורה מלמדת אותנו לחיות בין שתי הקצוות הללו. להשתוקק למעלה כדי לקדש את מה שלמטה.

 

'אחרי מות' 'קדושים' – ההפרעות נבראו לטובתך

אף אחד אינו אוהב לבלום בעיצומה התקדמות, ודווקא שם צצות ההפרעות והמניעות. כשמתקרבים אל הנחשק

ספירת העומר סופר כל אחד לעצמו, מול עצמו לא מול חבריו המצליחים. לא סופרים את אמש, אלא את היום. בעבודת השם הכל מתרחש היום.

כולנו מכירים את התחושה הזו – משתוקקים להשיג דבר מה, חולמים עליו ומייחלים להגשמתו והנה לפתע נראה כאילו הוא כאן, כמעט. כל החושים נדרכים אז ונלפתים סביב הנחשק, שלא ייעלם כלעומת שבא. שיתגשם כבר. אם יבוא אז אי מי ויגנוז את החלום, ידחה אותו, ידחה אותנו – איך נרגיש? איום ונורא. יהיה לנו קשה מאוד להכיל את הדיחוי, מי שימנע מאתנו את התגשמות החלום ייחשב בעינינו לאויב, לאחד שאינו חפץ בטובתנו.

החשק אוצר בחובו כוחות אדירים. כשהוא נאחז בדבר מה, קשה מאוד להפריד ולהרפות. החיים מלאי ציפיות, תמיד יש חלומות שממתינים להגשמה. לפעמים נוצר חלון הזדמנות ונדמה כאילו הכל בהישג יד, ואז השמש שוקעת. ההבטחות נסוגות ואנחנו שואלים אז את עצמנו, בשביל מה?! למה כיזבו לנו? מדוע הבטיחו? זו שאלה קרובה לכפירה. הלב מתמלא טרוניה ומשהו בתוכו מזמזם בשקט "אתה רואה, רוצים ברעתך…" ברגעים הללו אדם עלול לשכוח את החסדים הנפלאים המקיפים את עולמו, את הישועות שליווהו עד הלום, את הרחמים שניחמוהו על כל צעד ושעל. ברגע זה יש לו שאלה, יש לו טענה – מדוע מפריעים לי להשיג את האושר!

*

זה מה שמתחולל בעם ישראל בתקופה הזו. יצאנו ממצרים באותות ומופתים הכל התנהל כשורה. שמש ההשגחה זרחה לנו, טיפסנו מעלה-מעלה, הכי מתבקש לכאורה שהתנועה הזו רק תתעצם. באותו חיפזון ובאותה זריזות נעפיל גם על הר סיני, נקבל תורה, נהיה מושלמים. אבל לא, לפתע בלימה. "תספרו חמישים יום", התנועה נעצרת קרוב מאוד להר סיני, מכאן והלאה תספרו, יום אחר יום. כל כך השתוקקנו לתורה ולטהרה, הנה אנו קרובים, מדוע מונעים מאיתנו את הגישה אל הנחשק למשך חמישים יום?

הכנה למתנה

השאלות הללו מהדהדות בנו כאמור, בכל פעם שנוצר עיכוב בדרך אל האושר ואל הכיסופים. והסיבה לטרוניה היא חוסר הבנה שלנו בטיב מושא הכיסופים. כלומר, איננו מבינים באמת למה אנו מצפים. שאילו הבינונו, לא היינו רוטנים. אילו הבנו היינו מסכימים שהעיכובים והמניעות לא נוצרו לרעתנו – אדרבה עבורנו הם נבראו. בלעדיהם לא נוכל להשיג את מבוקשנו. הדבר שאנו נחשקים אליו, החלום אליו אנו מתגעגעים, דורש אחריות כבירה. אין זו סתם מתנה בעלמא. אנחנו משתוקקים לקבל את הנכס המשמעותי ביותר בתבל, את תורת השם. החזקתו של נכס שכזה ברשות היחיד דורשת אחריות מיוחדת במינה. ולפני שיגישו לנו את המתנה בוחנים אותנו האם בכוחנו להחזיק מעמד בגודל האחריות. אנו מתעתדים לקבל לידיים את היכולת הנשגבה ביותר – המסוגלות להתחבר ולהתקשר ישירות אל השם. להיות עימו בקשר של קיימא, לעובדו בלבב שלם. אלו הם סודות מדינה ואוצרות רוזנים. הנכסים הנדירים הללו חייבים להימצא בידיים אחראיות, והשם יתברך לפני שיעניק את המתנה, מוכרח כביכול לבחון אותנו האם נתאים לגודל המשימה.

המבחן מתמקד בנו דווקא בעת שכזו, ברגעים מעוכבים ודחויים. כשנדמה כאילו קצו כל הקיצין. מדוע? משום שהתורה הקדושה חייבת להינתן על גבי קרקע יציבה. יהדות חייבת להתבסס על יסודות יצוקים שלא יזועו לעולם. גם אם יעבור עלי מה, אני על משמרתי אעמודה, אתייצבה. יסוד הנפש של יהודי צריך לינוק מההחלטה שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, אדע בוודאי שהשם יתברך איתי עמי ואצלי. ההחלטה האיתנה הזו תייצב את קומתנו בכל מצב אליו ניקלע, ותגרום לנו לקבל את התורה הקדושה עם זוג ידיים אחראיות. ידיים של אמונה, של קביעות, של עקשנות טובה לחפש ולמצוא בכל מצב את רצון השם.

ספירה – המתנה

ממתינים. באופק מתקרבת קבלת התורה. כולנו מייחלים לזכות לתורה חדשה, תורתו של משיח. תורה של עבודת השם ויראת שמים. תורה שמתחדשת ומחדשת את כל סביבתה בכל עת ורגע. את התורה הזו אנו אמורים לזכות ולקבל כבר השנה. אך לשם כך עלינו לשאת בשמחה ובדומיה את תקופת הציפייה. בימים הללו אנחנו סופרים לעומר. הספירה הזו החולשת על פני ארבעים ותשעה יום, מורכבת ממספר נקודות חשובות: קודם כל הכנעה וביטול, בבחינת "מאכל בהמה". לאחר מכן, ספירה והתמקדות בפרטים הקטנים. סגולה נפלאה להינצל ממשברים וייסורי נפש – להחליט שלא איכפת לי כלל. לא מגיע לי כלום. כל מה שאני מקבל מגיע מאוצר מתנת חינם. כל אשר מוטל עלי הוא לדבר, לפתוח פה, לספור את היום הזה ועוד יום.

הספירה אמורה להתמקד 'בכם', כדכתיב "וספרתם לכם" – לכם ולא לאחרים. כל כך מפתה להתבונן במעשיהם של אחרים, לקנא ולהתעניין בהצלחותיו של הזולת וכישלונותיו. עבודת ספירת העומר היא לחיות עם הנקודה הפרטית המאירה בי. לחפש את האלוקות שבקרבי. לאסוף ולספור כל דבר טוב שאירע עימי ואצלי. ספירת העומר צועדת מיום ליום. היום כך וכך ומחר כך וכך. אין יום דומה לחבירו ואין שעה זהה לרעותה. עליך לזכור שכל רגע יצירה בפני עצמה. כל יום הוא ספירה מיוחדת.

 

 

פרשת מצורע – מאותתים לך שים לב!

אנחנו אוהבים לרוץ ולהספיק, אין לנו פנאי לשים לב לאיתותים חיוניים. לפעמים ההתמוטטות מצילה את חיינו.

מאז עומדו על דעתו עסוק הוא עד למעלה מראש. ביום וגם בלילה ראשו ורובו בסידורים ועסקים. מדבר עם פלוני, מתווכח עם אלמוני, בוחש בקדרה זו ורוקח בעניין אחר. בגיל כלשהו התחילו מיחושים שונים, כאב פה גניחה שם. הוא לא התייחס, אין לו פנאי לקטנות. מן הסתם, אמר לעצמו, הגיל עושה את שלו. ואז ביום בהיר אחד הוא התמוטט. הובהל לבית החולים, אושפז ונבדק, הרופא זימן אותו לשיחה חמורת סבר:

"אירע לך נס, ההתמוטטות הצילה את חייך. בבדיקות שערכנו, זיהינו ממצאים מדאיגים, המחייבים טיפול מיידי. כרגע יש מה לעשות, אילו באת בעוד שבועיים, כבר היה מאוחר מדי…"

*

החיים הם מרוץ או אפילו מרדף. אדם מתנהל מתוך הרגל, מתרוצץ, ממהר. הקו המנחה את אורחותיו הוא – ההרגל. והרגלים כדרכם, אינם כבולים בהכרח למה שנכון, בריא, ועדיף. הרגלים הם פועל יוצא של הסתגלות, ואדם עשוי להסתגל גם לאורח חיים מזיק ומתיש הפוגע בו ובשאיפותיו.

כל עוד חש אדם בריא, אין לו פנאי לשים לב לזוטות, כמו מחושים וכאבים חולפים. אינו מעוניין להתייחס ברצינות, לאיתותי מצוקה המבקשים את תשומת לבו, ולשקול שינוי ותיקון. אנשים מנהלים עסק, תפוסים עד למעלה מראש בהתנהלות שוטפת, השקעות ותוכניות, ואינם מסוגלים להתייחס לסדקים הדקים, שמתפתחים והופכים לבקעים וסיכונים חמורים. התנהלות שכזו עלולה להימשך עוד ועוד, עד להתרסקות מוחלטת.

להבין את הרמז

כך ממש גם בעבודת השם. אדם חי, נושם ופועל, פה ושם נתקל בבעיות; מידה פלונית מגלה סימני מצוקה, הרגל אלמוני גורם לתופעות בעייתיות, לפעמים נכשל, לעיתים שוגה. האירועים הללו מאותתים לו: 'שים לב, דברים מסוימים דורשים את התייחסותך'. אך הוא עסוק מדי, בבהילותו אין לו פנאי לשימת לב 'מיותרת'. המציאות דוחקת בו לדהור הלאה, להספיק, להתקדם, לסיים. ובינתיים הבעיות הקטנות הופכות לקשיים גדולים, האיתותים מתגברים, והסכנה לנפילה מוחלטת קרובה.

אך אין סיכוי לשינוי. משום ששינוי ותיקון מהותי, יתכן רק באמצעות שימת לב ומשמעת עצמית, עיקשת ורצינית.

איך אם כן, עוצרים את הרכבת בזמן?

בתקופת בית המקדש התנהל העולם בהנהגה של שלמות, לא ניתן היה להרחיק לכת בחוסר שימת לב. אם שכחת – הגיע הרמז מיד. אדם שוטט בעולם, זחוח וגאה, פער פיו ללא חוק, דיבר לשון הרע, ריכל, חידש, והרגיש מוצלח מאין כמותו. אך לפתע פתאום, זרחה על מצחו בהרת, פרח על עור בשרו נגע, ואז באה ההתמוטטות המצילה. "והובא אל הכהן", "וראהו הכהן", הוא יוצא אל מחוץ ליישוב, מוסגר ויושב בדד, "וטמא טמא יקרא". ההוצאה הזו אל מחוץ למחנה, הבידוד, הטומאה, כל אלו נועדו לחלץ אותו מהבהלה וההיסח הדעת. אם בבהילות עיסוקיו לא יכול היה להבין מדוע זקוק הוא לרפואת נפש, לעצה טובה, לתיקון, הרי כעת, מתוך תחושת הטומאה והנידוי, בוערת בו ההבנה 'אני מוכרח לרוץ אל הכהן, לקבל רפואה, לפקוח אוזניים ולקבל'. רק לאחר ההתמוטטות, בדד ומחוץ למחנה, העיניים נפקחות.

ובימינו, איך נחלצים מהיסח הדעת מסוכן?

נגע הצרעת קיים גם היום, בדמותם של עצבות והעדר חיות. הצרעת נקראת 'משכא דחוויא', והעצבות כמו הצרעת, מקורה מקללת הנחש הקדמוני: "ונחש עפר לחמו" – עצבות וכבדות. כולנו יודעים עד כמה יש להתרחק מעצבות, ובכל זאת, מדוע משתלטת על הנפש עצבות? יש לכך מטרה. העצבות באה לעורר אותנו, בדיוק כפי שהצרעת עשתה זאת בזמן הבית.

הכבדות מעוררת להיטהר

איך תופסת העצבות את הנפש? הגורם הישיר הם דיבורים מקולקלים. רביז"ל בתורה ג' מלמד, שניגון של רשע, קשה לעבודת הבורא. העולם הזה מלא ועמוס בדיבורים מיותרים, אנשים מדברים ומעמיסים ללא הרף מידע מיותר, שמועות, פטפוטים, הבלים. ומשם נובעות הדאגות, המחשבות, העייפות, והייאוש. הניגון הזה, הממתיק סוד ומעורר עניין מאפס וכלום, הוא ניגון פגום, בבחינת 'מנגן רשע'. והוא מביא לאטימות ואדישות.

אם האוזניים סתומות בשמועות מיותרות, איככה יימצא בהן מקום לקליטת שמועות טובות ונחוצות; דיבור מחיה נפשות. התעוררות טהורה לתשובה, עצה מתוקה, מחשבה ישרה, ובעיקר – דברי תורה. לאדם התפוס בשרעפי הזמן והבליו, קשה להבין על מה מדברים בספרי הצדיקים. נדמה לו כאילו העיסוק בעבודת המידות ונקיות הנפש, אינו אלא עניין של דקויות, דיוקים, ו'עניינים', וממילא, הוא אינו מוצא בכך עניין. ה'צרעת' הזו, האטימות הפנימית להתחדשות והיטהרות, עלולה ללוות אותו כל ימיו.

חסד גדול עושה עמו השם יתברך, שהוא מוצא עצמו לפתע פתאום – מצורע; חסר שמחה, או שבוי בעצבות כבדה, כשאינו מסוגל לפעול מאומה. אז, כשהוא מואס בעייפות הנפש, הריהו מתעורר ושואל: האם לזה ייקרא חיים?!

הכבדות פותחת איפה צוהר להיטהרות. אדם מוצא עצמו בדד, טמא, עצוב ומדוכדך. כעת הוא מוצא על כורחו את הפנאי, לרוץ כל עוד רוחו בו אל הכהן, להטות אוזן לדברי הצדיק, ולהקדיש את עצמו לריפוי הנפש. אנשים רבים זכו להכיר ולייקר את דיבורי הצדיקים, רק לאחר שחשו היטב את טעם הצרעת, כבדות הנפש ודכדוך הרוח. רק כך, זכו למאוס באמת ברוח הסערה הפוקדת בני אנוש, ולהיכנס לחיים אמתיים ולשמחת המצוות.

כעת בימי הספירה הקדושים, כולנו עסוקים בסדר ימי טהרה. כעת דווקא, מתוך האופן בו אנו רואים איך אנו מעבירים את ימינו החולפים, נוכל לזהות בתוך הסדקים הקטנים, היכן יש לתקן ולשפר, ויהיו בידנו הכלים הנכונים, להתכונן לגאולת הנפש, וקבלת התורה הקדושה בשבועות.

(ראה אור בעלון 'עלה לתרופה' תשע"ג)