פוסטים

מטות – בוודאי אפשר לתקן!

 

שני צדדים למטבע הנדר – האיסור וההתר, וחז"ל מוצאים את פתח ההיתר דווקא מהפסוק שאומר 'לא יחל'.

ליהודי יש כוח להקים נדר, וזה מצביע על כוחו להקים גם את עצמו. תיקון חצות מסתיים בהתנערות מעפר וקימה.

פרשת מטות באה לאחר אירועים קשים וגורליים שאיימו על קיומו של עם ישראל; מדיין ומואב, קללת בלעם ועצותיו הרעות שהביאו למעשה שיטים והמכשולים החמורים בערבות מואב. ודווקא בשל גורליותם של האירועים מלאות פרשיות אלו במסירות נפש ועמידה על נפשנו. פנחס בן אלעזר מקנא קנאת ה' במעשה זמרי ומסיר חרון אף מישראל, ובפרשתנו נוקמים בני ישראל את נקמת ה' מיד המדיינים ואת בלעם בן בעור הורגים בחרב. כל העניינים הללו מתקשרים ביחד במהותה של מצוות הנדרים.

*

שני צדדים למטבע הנדר, האיסור וההיתר. על פניו נראה שמצוות נדרים עוסקת רק באיסור 'לאסור איסר על נפשו', אבל חז"ל לומדים דווקא מהמילים שמציינות עד כמה מוחלט הוא הנדר ובלתי הפיך, את צד ההיתר. 'לא יחל דברו' אומרת התורה, וחכמים דורשים 'הוא אינו מוחל דברו, אחר עושה דברו חולין, ואיזה זה – זה החכם שהוא מתיר לו את נדרו' (ירושלמי, חגיגה פ"א דף ע"ו).

לעמוד בניסיון

מצוות נדרים מלמדת אפוא על שני כוחות נפלאים שיש ליהודי, שניהם נצרכים מאוד בפרט כשהוא ניצב נוכח סכנות וניסיונות. ראשית עצם היכולת לאסור איסר, לנדור. רוב רובן של הניסיונות מתעוררים בתחום דברי הרשות, שטח זה הוא בחינת רשות הרבים ושם אדם נהפך לאיש המוני, אחד מתוך רבבות, וכאשר הינך רק אחד מיני רבים ממילא מתרופפת תחושת האחריות וההכרה בכך שבשבילי נברא העולם. והעולם כן נברא עבורך.

נדר הוא כוח יהודי, אין לגוי את היכולת הזו, אבל יהודי יכול לקחת דבר רשות ולהחיל כלפיו איסור מוחלט מדאורייתא. היכולת הזו קשורה ומשפיעה מאוד גם על ההכרה הגבוהה של 'בשבילי נברא העולם', על פי רוב אדם נוטה לתפוס את מקומו בעולם כצופה מן הצד, מה אני כבר מסוגל להועיל?! וכך גם כאשר הניסיונות מתדפקים על דלתו, הוא סבור עדיין 'מה אני מסוגל לעשות?!', פנחס המופיע על פי המדרש זו הפרשה השלישית ברציפות, לאחר שהרג את זמרי וזכה לכהונה וכעת גם הכה את בלעם בחרב, הוא היהודי שחי תמיד בהרגשת 'בשבילי נברא העולם', כלומר איני חייב להיכנע לחולשת הדור לעייפות ולייאוש, יש בכוחי להועיל בס"ד. לנדור נדר, היינו לגשת אל הניסיון בהרגשה ואמונה שאפשר לעמוד בו, בעזרת ה'.

הלימוד השני החיוני כל כך הוא שתמיד אפשר לתקן. נדר הוא דבר מוחלט, ואנשים רבים נופלים רק בגלל שהמציאות שלהם נראית מוחלטת כל כך. הטוב משום מה נראה תלוי ועומד, גם כשטוב לו אדם מתלבט, להאמין בטוב או לחכות עוד קצת אולי יהיה שוב פעם רע. הטעויות והקלקולים נתפסים כעובדות מוחלטות שאי אפשר לשנותן, ומכאן הייאוש. באה מצוות נדרים ואומרת, שמעת מה אומרת התורה? 'לא יחל דברו', שים לב, באים חז"ל ואומרים 'הבט הצידה, כאן מסתתר פתח חרטה. אתה יכול לתקן, חכם מפר'.

המדרש (רבה, פרשה מ"ג, סימן ד') מפליא לציין עד היכן מגיע כוחו של אותו 'חכם' המפר נדרים, הוא מספר על דין ודברים תורני הלכתי שמתנהל בין הקב"ה למשה רבינו כדי להתיר את הנדר שיאפשר לכפר לישראל על עוון העגל, בסופו של דבר מפר משה את נדרו של הקב"ה כדכתיב 'ויחל משה'.

למצוא פתח

את הלימודים הללו, לימודי ה'אפשר לתקן', מתאמצים הצדיקים כל כך ללמד אותנו. רבינו שואג בקול גדול שאין שום ייאוש, ורבי נתן משנן ללא הרף עד היכן עד היכן מגיעה כוחו של האפשר לתקן. ויתרה מזו, הפתח וההיתר מסתתר בתוך האיסור, אין דבר שאי אפשר לתקן והמילה 'אסור' מציינת שיש אופן אחר, טהור וכשר, שמותר. הריחוק לא בא לדחות אלא להצביע על ששם יש פתח, ולשם כך יש לגשת אל החכם.

הצדיקים נקראים גם חכמים, במיוחד בהקשר להתרת נדרים והמתקת דינים (כמובן מתורה ח' 'ואיש חכם יכפרנה'). תורת ההתחזקות של רבינו כמו כל דיבורי התקווה של רבי נתן, אינן סיסמאות, זוהי חכמה אלוקית עמוקה. כשם שהחכם הבקי בהלכות נדרים יודע למצוא את הפתח, גם הצדיקים המופלאים החכמים ברצון ה', יודעים למצוא עבור כל אחד את הפתחים שכבר נמצאים עכשיו בתוך מצבו האומלל ואף בתוך הצרות שהוא גרם לעצמו, ובתוך כך הטעויות ובתי הכלא שהוא אזק שם את נפשו. כי אין איסור שאין בתוכו פתח אל ההיתר.

שני העניינים הללו נוגעים מאוד לתקופה זו.

בימי בין המצרים אנו חשים נזופים, הצד המסוכן של הנזיפה הוא הריחוק, ואם הנוזף הוא אב הרחמן הדבר האחרון שהוא מעוניין להשיג בנזיפתו זה התרחקותו של הבן היקיר. הגערה היא קריאה לחזור.

פרשת הנדרים מלמדת עד היכן מגיע כוחו של יהודי, הוא מסוגל להתגבר, להקים נדר, כלומר הוא בוודאי יכול גם להקים את עצמו. האבלות כרוכה בישיבה לארץ וגם בקימה ממנה. בתיקון חצות הקינות נאמרות מעם הרצפה ובחליצת מנעלים, אבל מסיימים ב'התנערי מעפר קומי', וכאן מתנערים וקמים.

 

ויקרא – אחד מיני אֶלֶף

בס"ד

הא' הזעירה של ויקרא מלמדת איך מחזירים אלף אורות אבודים באמצעות אלף אחת זעירה, נקודה אחת של טוב.

 תינוקות לומדים תורה בהבל פה שאין בו חטא, זהו חמצן נקי מזיכרונות של חטאים וכישלונות, וכל אחד זקוק לאוויר הזה.

הספר אליו נכנסנו השבוע הוא אמנם שלישי לחמשה חומשי תורה, אך בבחינה מסוימת ראשון הוא, שכן תינוקות של בית רבן מתחילים את לימודם בו, בפרשת ויקרא, פרשת הקרבנות (ליקו"מ סימן רפ"ב). הפרשה פותחת בקריאה, קריאה הפונה אמנם למשה רבינו אך מכוונת לכל אחד ואחד מישראל. חז"ל אומרים לנו שבכל יום ויום בת קול יוצאת מחורב ומהדהדת בעולם, בת הקול הזו, כפי שמלמדים הצדיקים, פונהַ לכל אחד ואחד באופן של התעוררות פנימית, געגוע, השתוקקות טובה, וכיוצא. וצריך להטות אוזן ולשמוע.

*

נשאלת השאלה: והלא משה רבינו התוועד עם השי"ת לא פעם ולא פעמיים, ומה מיוחד בציוויים אלו שהתורה מציינת  באופן מיוחד 'ויקרא אל משה'? הרמז מסתתר בא' הזעירה התלויה בסוף המילה 'ויקרא'. הפעם פונה הדיבור האלוקי אל משה במדרגת כל אחד ואחד. הדיבור הזה מדבר מתוך הא' הקטנה, והקול יוצא מאוהל מועד.

אלף זעירה

אלף הזעירה הזו בחינת מועט המחזיק את המרובה היא, שכן לימודים גדולים מאוד תלויים בה, ולימודים אלו נצרכים במיוחד עתה, לאחר חטא העגל. עד שלא נכשלו ישראל בעגל לא היתה קטנות בעולם, הקדושה היתה קדושה, היהודי היה נשמה מוארת ומוכתרת בשני כתרים, ועל משה רבינו זרחו אלף אורות. חטא העגל שלל מישראל את הכתרים וממשה נחסרו אלף אורות, אורות חסרים אלו מוחזרים למשה רבינו בשבת קודש והוא בעינו הטובה נותנם לישראל (כמובאר בכוונות 'ישמח משה').

הקריאה הזו היוצאת מאוהל מועד מורה למשה ומלמדת אותו איך מחזירים אורות שנכבו ואיך בונים קדושה גם לאחר שאיבדנו הכל.

הא' הזעירה היא למעשה כל מה שנותר לנו לאחר שהפסדנו הכל. אֶלֶף אורות נכבו בעקבות החטא, לא נותרה אלא אָלֶף זעירה, אור אחד, קלוש וקטן. ומתוך האור הבודד הזה, המבליח בקושי מתוך החלל הענק שהותירו לאחריהן אלף האורות המסולקים, בוקע הדיבור העליון אל משה ומלמד אותו איך מחזירים אלף אורות כשבידך בקושי אור אחד, נקודה טובה.

מכאן ואילך, מורה הקדוש ברוך הוא לעבדו נאמן ביתו, כל הקדושה, כל היהדות, כל הטוב של העולם, מתחיל מנקודת האפס, מלימוד זכות. 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף' – מליץ מיני אלף היינו תשע מאות תשעים ותשע מקטרגים, למול אלו מתייצב לצד הטוב מליץ אחד, אפס סיכויים? להיפך. השי"ת מצמצם את דיבורו אל אותו אחד מיני אלף ומשם הוא מדבר אל משה ומורה לו לחפש מעתה והלאה את האלף הזעירה הזו התלויה בהכרח בסופו של כל יהודי, יהיה זה מי שיהיה, נקודה אחת טובה תימצא בו בהכרח. המליץ האחד הזה הוא צינור להעברת דיבור אלוקי, האָלֶף הזעירה הזו, אומר השם למשה, אם תרצה, בהטיה קלה של הניקוד והנה היא אֶלֶף, אלף אורות.

הדיבור יוצא כאמור מאוהל מועד, האוהל מבטא צורת עבודת ה' לאחר העגל, כשיש עליות וירידות. האוהל שומר את האורות חרף כל השינויים – בזמן קטנות האוהל מזכיר שעוד יבואו מועדים מאירים, ואת האורות הוא נוצר לזמנים כבויים.

אין בו חטא

הא' הזעירה של ויקרא היא גם החומר ממנו הוקם המשכן, נקודה קטנה של טוב גנוז, אָלֶף מתוך אֶלֶף. בתורה 'אזמרה' מלמד רבינו ז"ל שהצדיק היודע לקבץ את נקודות הטוב מכל אחד מישראל הוא בונה מכל אותן נקודות משכן, מהמשכן הזה מקבלים תינוקות של בית רבן את אותו הבל פה נדיר שאין בו חטא.

הקריאה של 'ויקרא' היא תמצית טהורה של חינוך יהודי. הא' הזעירה קוראת לכל יהודי ויהודי ומחנכת אותו איך נכנסים בצורה נכונה לעבודת ה' – כמו תינוקות של בית רבן. יש להם, לתינוקות טהורי לבב אלו, סם מיוחד, הבל פה שאין בו חטא, דהיינו – לימודם אינו עכור במחשבות על כישלונות וחטאים ובספקות לגבי מה שטומן עבורם העתיד. הילד צועד על נייר חלק, וכל יהודי המעוניין להיכנס מחדש לעבודת הבורא, להצלחת הנשמה, לגן עדן, מוכרח להשיג את החמצן הנקי הזה. ההבל הנקי מחטא מנשב במשכן שבונה משה, והמשכן כאמור נבנה מהמון אותיות אָלֶף זעירות, מנקודות טובות שעוד ישנן גם לאחר החטא. החידוש הגדול של ויקרא הוא שגם לאחר החטא עדיין מנשבת במשכן הבל פה שאין בו חטא. והקריאה הזו מלחשת על אוזנו של כל אחד מאיתנו: דע לך שגם לאחר כל סוג של שגיאה ואובדן אורות, גם לאחר שמעדת והזדקנת בטעויות, עדיין נותרה ברשותך ללא ספק אלף זעירה, מליץ אחד שאינו נרתע גם מתשע מאות תשעים ותשע קטרוגים, ובאותו מליץ זעיר מנשב עדיין הבל פיך שאין בו חטא. האזן לו, התמקד בו, נשום ממנו מלא ריאותיך והתחל מהיום לעבוד את ה' כפי יכולתך, אבל במטותא – עשה זאת באווירה נקייה ממחשבות מכשילות וחרדות הורסות. תינוק אתה לכשתרצה.

(ע"פ ליקו"מ סימן רפ"ב, ליקו"ה או"ח תחומין ו')

כי תשא – מה עושים ביום מעונן?

בס"ד

(עלה לתרופה)

 

חטא העגל והשלכותיו האיומות אירע בעקבות מזג אוויר, יום מעונן וטעויות בחישוב. אילו ידענו מה נחבא בענן, לא היינו טועים.

 

מאחורי השאלות הקשות לא מסתתרים מוקשים – נחבאת שם הדרך שתובילנו ליעד, רק קצת סבלנות, תנו לערפל להתפזר.

 

האדם עשוי היה להיות היצור הכי מיותר בבריאה – מכל צד אפשרי: מלמעלה, מלאכים ושרפים עושים את תפקידים באמונה ובהתלהבות ואין בהם כל דופי. מלמטה, כל היצורים הנחותים ממנו, עושים תפקידם באמונה ולא מחזיקים טיבותא לנפשם, והאדם בקושי משרך רגליים ועד שהוא מבצע מטלה אחת הוא כבר דורש שכר בזה ובבא.

אלא מאי –  האדם מסוגל לבחור להיטיב או להרע, עד כדי כך מוחלטת יכולת זו, שאפילו ה' יתברך אין בידו כביכול לבטלה, 'לא בשמים היא', ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'.

 

*

 

התורה לא בשמים היא, אכן – אבל משם היא באה, כדי לקבל תורה עלה משה השמיימה, וכדי לקיימה הוא ירד למטה. וכאן אירע מה שאירע. חטא העגל שמעסיק אותנו יחד עם פרשיות המשכן. בחטא העגל שהעיב על קבלת התורה מסתתר אחד הלימודים החשובים על מהותה של האמונה:

 

מצד אחד האמונה היא הכוח החזק והמוחלט שמסוגל לגרום לאיש פשוט לחולל נפלאות, לראות ניסים, לכבוש יצרים ולהעפיל לפסגות. האמונה הצמיחה את כל האילנות הטובים והמעשים המשובחים, את כל ההתחלות הטובות ואת כל סוגי מסירות הנפש. מאידך, האמונה נוחה לאבד, ונוטה להיעלם. אמש האמנת, היום ירחם ה'. למעשה, כפי שמלמד רבינו, האמונה לא נאבדת – היא מתבררת. מה שנעלם כביכול זו האמונה שכבר התבררה, ותיכף אתה מקבל ליד אמונה חדשה, ישירות ממכרה האמונה, אמונה גולמית שאיש לא הסיר את סיגיה ולא ליקט את פזוריה, ורק אתה תוכל להחיותה ולהקימה עד שתהיה לאותו כוח דוחף, חזק, ומרנין נפש.

 

בא שש

 

זה פשרו של מאורע חטא העגל. משה רבינו עלה למרום לקבל תורה, ובעלייתו ציווה לנו תאריך מתי ישוב וייראה על פני האדמה. המחשבות על עגל ועבודה זרה החלו כאשר ראה העם 'כי בושש משה', ודרשו חז"ל כי בא שש, הגיעה השעה השישית ומשה אמר שיבוא קודם שעה שישית, אלא שאותו יום, יום המעונן היה, הראות הלקויה הטעתה את העם ותעלוליו של השטן הצליחו, עם ישראל נהה אחרי העגל.

 

העניין הזה תמוה מאוד, איך יתכן שאנשים שראו את ה' עין בעין ירחיקו לכת עד כדי כך בטעותם, רק בעקבות מזג אוויר ערפילי? מבהיר רבי נתן: היום המעונן הוא לא רק מזג אוויר, זהו מזג האמונה. הענן הוא הדבר הזה שאתה צריך היום בדיוק לברר, העניין הזה שבתוכו מסתתרת נקודת האמונה החדשה שנוגעת לקיומך היום הזה, ומיועדת להיכנס אל חייך במהלך השעות הבאות. אנחנו מרבים לחוות מזגי אוויר שונים, כל הזמן הם משתנים, פעם צלול ופעם עכור. הנה לפני שעות ספורות הסתלק הענן ולעיניך נגלתה תמונה של השגחה פרטית, הכביש התיישר לקראתך כסרגל ונתיבי התנועה הבהיקו בניקיונם, גם שלטי דרך מאירי עיניים בישרוך על התקדמותך לקראת יעדיך הנחשקים. והנה אבוי אללי לי, לפתע פתאום ירד הענן וכיסה את עין הארץ. האוויר התמלא סימני שאלה, ספקות, חרדות, מחשבות של איך הגעתי לכאן. מה אירע? הגיעה אמונה חדשה, גולמית, היא באה בעב הענן.

 

מי שאמונים על בירור האמונה, כותב רבי נתן, אלו הצדיקים הגדולים, צדיקי הדורות. הם נקראים צדיקי הדורות על שום שייכותם המאוד עקרונית לדורות. בכל דור, דהיינו בכל תקופת דורות, חייב להימצא צדיק שבידיו לברר ולהבהיר את האמונה בהתאם לאותו דור. בדורו של משה היה זה משה רבנו. דא עקא שאותו רגעים מעורפלים היה משה במרום, מעל לתחומי הבחירה, הרחק מאווירו העכיר של עולם הזה. וכשמשה איננו, הסכנה איומה ונוראה. עם ישראל שגו בעגל. נשאלת השאלה, מה הם היו אמורים לעשות?

 

שם האלוקים

 

ובכן, כשעם ישראל מוותר על משה ובוחר בעגל הם אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרים'. הי, אתם בדרך לארץ ישראל, על מנהיג וויתרתם, כעת גם על היעד? וזה בדיוק העניין: כשאתה צועד ופתאום נקלע לערפל, יש שאלות והמון דברים לא מסתדרים, עדיין שום דבר רע לא אירע. הבעיה היא כשמצליחים לשכנע אותך במילה הבאה – 'סתם', הכל היה סתם ולחינם, בעצם אין כאן כלום, אין יעד אין מדריך, אין לי מה לחפש פה. ולכן העם בוחר לשוב למצרים. כדי לחזור למצרים לא צריכים את משה, עגל יעשה זאת בעגלה ובזמן קריב. יש את הרגעים הללו שאדם מחליט ליפול. כן הוא בוחר ליפול. את הערפל הוא לא הזמין אבל את הנסיגה כן. מי ביקש ממך למצוא פתרון ולהמציא יעד? היעד אחי היקר, לא השתנה למרות הערפל. ערפל לא מוחק כבישים הוא רק מסתיר אותם. האמונה בה', האמונה בצדיקים, האמונה בעצמך, כל אלו תלויים ועומדים בידיעה שהערפל אינו מסתיר קיר – הוא מסתיר את המשך הדרך, הווי אומר ההמשך, ההצלחה, הישועה, כל אלו בלולים בערפל אשר שם האלוקים. שב כאן, בערפל, והנח לו להתפוגג עד שיבוא משה ותורת אמת.

 

(ע"פ ליקו"ה ברכת הריח ד')

 

 

בשלח – אל תאמר בלבולים, תגיד בירורים

בס"ד

אבותינו הלכו מ"ב מסעות במדבר, אנחנו עושים לפעמים ארבעים ושניים קילומטרים של טלטולי נפש מתוך הכורסא.

 גם אם אתה סתם מבולבל ותועה, כיוון שפנימיות כוונתך היא ארץ ישראל, כל מה שעובר עליך הוא הדרך לארץ ישראל.

 

מצב בלתי נסבל הוא מצב בלתי נהיר. אנו מחפשים בדרך כלל פירוש והסבר מניח דעת למצבים אליהם נקלענו – מה מעשיי כאן והאם למישהו, בשמים או בארץ, תצמח איזו תועלת מהיותי פה. מצב שאינו עונה על הדרישות הללו נקרא מן הסתם – בלבול. והיכן המקום היותר מועד לבלבולים? טלטולי דרך. בביתו ובמקומו אדם יודע פחות או יותר היכן הוא ומה מעשיו, הדרכים על כל מה שכרוך בהן מביאות מהר יותר לידי בלבול ומבוכה. על אחת כמה וכמה כשטועים בדרך.

*

פרשת השבוע מכניסה אותנו למצב שכזה, ולפרק זמן ארוך מאוד. זה עתה יצאנו ממצרים והגלות לכאורה מאחורינו, אך אבוי ואויה, מי יודע אם לא נפלנו מן הפח אל הפחת. "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" – בעדשה של פרעה אנו נצפים מבולבלים עד מאוד, סבים על עקבותינו וחגים במעגל סגור מבלי יעד. המדבר עתיד לשמש לנו אכסניה בארבעים שנה הבאות, עבור דור שלם יהי זה גם בית קברות, עוד נשגה פה ונטעה בכל מיני טעויות, וכל זה אמור היה מלכתחילה להיות תחילתה של צעידה מהירה לקראת ארץ ישראל. המסע במדבר, כשעוקבים אחריו בחוסר הבנה, עשוי להיראות כבזבוז זמן משווע; כבר יצאת ממצרים, ובמקום להתנחל בארץ ישראל הקדושה הינך מכלה ארבעים שנה  – תוחלת חיים שלימה, במדבר. גיעוואלד, לא?

הולכים ומתבררים

אנו יודעים שארבעים שנות המדבר באו כעונש על חטא המרגלים, אבל לעונש יש הרי מטרה, עונש הוא הזדמנות חוזרת ודרך חדשה לתקן את שהתקלקל. ארץ ישראל כידוע היא אחד מהדברים שהשגתם כרוכה בייסורים. זו הסיבה, כותב רבי נתן, שההגעה לארץ ישראל כרוכה בטלטולים רבים והתעכבויות שונות ומשונות, הייסורים הללו סוללים את הדרך לארץ ישראל. כאן מקומו של לימוד יסודי ביותר, במילים ספורות הוא מסתכם כך: תדע שהדרך ארוכה, וכך בדיוק היא אמורה להיות.

אבל זה רק חציו הראשון של הלימוד, החצי השני מלמד שהאריכות היא לא רק כורח המציאות ופועל יוצא של תוואי שטח ותנאי דרך, האריכות היא-היא הדרך לארץ ישראל, לקדושה, לתכלית.

כדי לבוא לארץ ישראל, כותב רבי נתן וכוונתו גם לכל דבר טוב שאנו מעוניינים להשיג, מוכרחים לברר את המדמה. הסיבה הכי מובהקת להיותנו כאן על פני האדמה היא – לברר ולהתברר. וזה כלל גדול מאוד בעבודת הבורא: שום דבר ואף אישיות שנמצאים כאן בעולם, אינם מתוקנים, כולם זקוקים לבירור. איך מבררים? השאלה כמעט מיותרת, חשוב יותר לשאול איך לא מפריעים לזה לקרות. נסביר: העולם מתברר כל העת, וגם אתה. הבט סביבך, העולם מלא בהתרחשויות, חייך מוקפים אינספור אירועים והתהוויות, אתה מאמין שהכל מתנהל בהשגחה פרטית. מי שהיית אמש אינו מי שהינך היום. אדם מתברר תמיד, כל עוד הוא מאמין בקיומו של תהליך בירור. בירור האמונה, מלמד רבינו, נעשה על ידי הליכה. איך מנפים קמח? מטילים אותו בנפה ומרקידים, כל עוד הידיים מרקידות, הגרגירים יתבררו מאיליהם. אף אנו נתונים בכברה, מרקידים אותנו, מטלטלים ממקום למקום, מ"ב מסעות חולפים עוברים תחת רגלינו והטלטול עצמו יוצר בירור, האמונה מתבהרת והדמיון נושר פיסות-פיסות. העיקר, אל תחדל מלרקוד.

מסע במדבר

אבותינו הלכו ארבעים שנה במדבר, אנחנו עושים מ"ב מסעות בתוך הבית. פעמים שאדם עושה ביום אחד ועל כורסא אחת, כמה עשרות קילומטרים של תהיות וטלטולי נפש. אם אתה מאמין שאין זה מסע לחינם, הבלבולים עצמם הם-הם הבירורים. אדם מבולבל, אפשר לשער, מתקשה להבין מה הוא עושה והיכן הוא נמצא, וגם עובדה זו, שאינך יודע מה ולמה ולשם מה, איננה גורעת ממך להיות חלק מתהליך הבירור. וכפי שכותב רבי נתן: "כי בכל מקום שבאים לשם בעת שעוסקים בהדרך של ארץ ישראל, ושם בכל מקום ומקום יש בלבולים של בלבול המדמה… מאחר שפנימיות תכלית כוונתו שהולך בכל אלו המקומות הכל היא בשביל לבוא לארץ ישראל על ידי זה הוא מברר בכל מקום ומקום ניצוצי האמונה… ועל כן בכל פסיעה ופסיעה שהולך בשביל הנסיעה לארץ ישראל או לשאר דבר שבקדושה ובפרט להתקרב לצדיק אמתי אזי בכל פסיעה ופסיעה הוא מברר המדמה בכל מקום שדורך שם מאחר שכוונתו בשביל ארץ ישראל שמשם עיקר ברור המדמה.  ועל כן על פי רוב צרך לסבב הדרך הרבה, הכל כפי מה שצריך לברר המדמה כפי שורש נשמתו וכפי מעשיו שעשה בגלגול זה ובגלגולים אחרים".

כיוון שמגמת פניך היא ארץ ישראל, קדושה, התקרבות, ממילא כל פסיעה ופסיעה שאתה עושה בדרך לשם, גם אם הפסיעה הזו כשלעצמה טועה אולי ולמראית עין אף מרחיקה אותך מהיעד, למען האמת עצם העובדה שהינך פוסע ועושה עוד צעד, זוהי דרכך שלך לארץ ישראל.

(ע"פ ליקו"ה או"ח ברכת הריח והודאה ד')

'תולדות' – לחיות לצד עשיו, להישאר יעקב

בס"ד

השפעה חברתית היא עניין חזק מאוד, לא רק אצל ילדים – גם מבוגרים מושפעים מחברה, לטוב ולמוטב. יעקב אבינו מלמד אותנו איך לצחוק על כל העולם תוך כדי שאתה 'עושה לו חשבון' ומתנהג בדרך ארץ. וזה לימוד גדול…

בפרשתנו מופיע שם פועל חדש "ויעתר", כשהפסוק מתאר את התפילות של יצחק ורבקה לזכות בבנים הוא כותב "ויעטר יצחק לה' לנוכח אשתו".

בגמרא מובא על כך:

"אמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִיקִים כְּעֶתֶר? לוֹמַר לְךָ, מַה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַגֹּרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת".

כלומר, לפי ההגדרה החז"לית מה שמייחד את תפילת הצדיקים זו היכולת להפוך את ההנהגה העליונה ממידת דין למידת רחמים.

היכולת להשפיע על ההנהגה העליונה נובעת ממיומנות פנימית יותר, להזיז את עצמך ממידה אחת למידה שנייה, למשל: להפוך כעס לרחמים ועקשנות להכנעה. לא לכל אחד יש את היכולת הזו…

*

אנחנו מדברים על מידות ובעצם כל הפרשיות האחרונות עוסקות במידות. האבות הקדושים מחפשים את ה' מתוך המידות שלהם; אברהם הוא איש החסד, יצחק הוא פחד ויראת שמים, ויעקב זו התפארת שמשלבת.

כל אחד מהאבות עובד על המידה שלו, לברר אותה ולהפוך אותה לצלולה יותר. יצחק אבינו עמל כל ימיו להמתיק את היראה ולרכך את הפחד.

כפי שמסופר בפרשה יצחק מתפלל ומבקש לזכות בפרי בטן, לשם כך הוא נאלץ להעתיר, כלומר להפוך את המידות מדין לרחמים. מלמד רבי נתן מברסלב: שכדי שיתאפשר ליצחק להוליד ילדים הוא מוכרח לעשות מהפך פנימי, בדי אן אי של הנשמה שלו.

משום שיש לקדוש ברוך הוא שתי הנהגות – משפט וצדקה. המשפט שייך לצד הדינים והצמצומים והצדקה לצד של הרחמים וההשפעות. המידה של יצחק היא יראה, דין, פחד. מצד שורש הנשמה שלו יצחק רחוק מאוד מכל המושג 'לעורר רחמים' או להתחנן לישועה. וכשהוא מנסה להתפלל ולעורר רחמים הוא ממש מהפך את עצמו מצד לצד, מדין לרחמים.

כתוצאה מהתפילה הזו, שמתהפכת מצד לצד, רבקה נפקדת בשני ילדים בבת אחת – יש לה תאומים. וכל אחד מהם שונה מחברו לגמרי – יעקב ועשיו.

יעקב הוא חסד ועשיו הוא דין.

יעקב הוא עולם הבא ועשיו עולם הזה.

יעקב מתמקד בפנימיות ועשיו במעשים חיצוניים.

ויש כאן לימוד חשוב מאוד:

אנחנו משוכנעים בדרך כלל שאצל צדיקים הכל תמיד ברור ואין שאלות. הם באים ממשפחה טובה ומסביבה נקייה ושמורה. הם לא התחככו עם חברים רעים ולא נתקלו בתופעות שליליות. אבל בכל הפרשיות האחרונות ההנחה הזו מופרכת, הנה:

אברהם הוליד את ישמעאל, ועם האח הזה יצחק נאלץ לחלוק בית משותף. במעי רבקה מתרוצצים שני בנים, אחד מחפש תורה והשני מתעניין בעבודה זרה. ודווקא יעקב, הבחיר שבאבות, מקבל שומר ראש צמוד בדמותו של עשיו. הוא מלווה אותו עוד לפני שבא לאוויר העולם ובמשך שנים ארוכות גם לאחר מכן.

המסקנה היא שככל שהדברים מתבררים הם נעשים קרובים יותר.

ככל שהצדיק גדול יותר כך הוא קרוב יותר לרשעים ולאלו שמתנגדים אליו. וככל שהוא קרוב יותר לרשעים כך הוא יותר רחוק מהם.

ההתמודדות הזו בין צדיק לרשע, ובין חושך לאור, עוברת בירושה מאב לבן, ובאופן כללי היא מגדירה את המאבק שלנו הנצחי, בין האפשרות להעדיף את העולם הבא על פני הבחירה בעולם הזה, או להיפך.

העולם הזה והעולם הבא קרובים מאוד, ממש כמו יעקב ועשיו התאומים שחולקים הריון משותף. אבל ככל שהם קרובים כך הם רחוקים יותר.

אי אפשר להפריד ביניהם, כי הפתח לעולם הבא נמצא בעולם הזה. ולכן אתה מוכרח תמיד את העולם הזה לצידך. את עשיו אחיו, את ההפרעות שמלוות את חייך.

*

בהמשך הפרשה יעקב מלמד אותנו לימוד גדול. הוא עושה מעשה נועז כדי להשיג עבור צאצאיו את הברכות של יצחק. לשם כך הוא מתחפש לעשיו ולובש את מלבושיו. יצחק שחושד בו מציין כי "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו".

יעקב אבינו לובש את בגדי עשיו כי הוא יודע שהגישה לעולם הזה נמצאת בידיים של אח שלו, עשיו. אבל לרגע אחד הוא לא מתבלבל, ברור לו שגם כאשר הוא עובד בבגדי העבודה של עשיו, ויורד לעולם הזה – הקול שלו, הפנימיות, נשארת נקייה. קול של יעקב אבינו.

וזה לימוד גדול מאוד: הכל בעולם הזה קרוב מאוד וככל שאתה מתקדם בתהליך ליטוש הנפש ובירור הנקודה שלך, הטוב והרע ממש דבוקים זה בזה. העולמות מתקרבים אבל ההבדלים מתחדדים. חשוב מאוד לזכור שני דברים:

  1. שכל עוד אתה חי, עשיו הוא אח שלך והעולם הזה מתנשף לצידך.
  2. שגם כשאתה לובש בגדים של עשיו, אתה בעצמך עדיין יעקב.

שבת שלום ומבורך!

פרשת עקב – כשבכפות הרגליים יתחילו לשמוע

בס"ד

לכל אדם יש בחיים מצבים שונים, לפעמים הוא מחובר לראש ולעיתים לידיים ולרגליים, יש מצבים בהם הוא שרוי בעקביים. ושם יש עבודה גדולה.

המרגלים לא הבינו איך מסתכלים על ארץ ישראל, הם חיפשו את היופי וההדר אבל לא במקום הנכון. הם הביטו על הכל, רק לא למטה, על העקביים.

פרשת השבוע מכוונת למקום הנמוך ביותר בקומת האדם, לעקביים. "והיה עקב תשמעון", את הדיבורים הללו משמיע משה רבינו דווקא אל התחתית, משום שבפעם הקודמת כאשר כמעט נכנסנו לארץ, העקביים עיכבו אותנו. כעת כדי להכשיר את הכניסה אל הארץ מוכרחים לדבר גם אליהם, אל הרגליים והעקביים, ששוב לא יעכבו אותנו.

*

כזכור, המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, הכניסו טרוניה בלב העם והסיתו להתנגדות, התוצאה היתה ארבעים שנה במדבר. המרגלים נפלו בעטיו של העקב. הם לא השכילו להבין את קדושת הארץ ולא הצליחו לרדת לעומק הדרה ופארה, וזאת משום שלא ידעו היכן לחפש את קדושתה. הם ראו את ילידי הענק, ראו את פירות הענק, השקיפו על כל מה שסביב, אבל לא השכילו לרדת לסופם של דברים. ודווקא שם, בעקביים ובתחתית, משתרעת קדושתה של ארץ ישראל. הארץ הזו מגלמת את רצונו הקדום של השם יתברך שיעבדו אותו מתוך העולם הגשמי, מסוף המעשה, מתחתית ההשתלשלות. המרגלים שהסתגלו לגבהים הרוחניים של המדבר, לא הבינו זאת ופגמו בקדושת הארץ. בתוכחתו, הולך משה רבינו וסוקר את כל השגיאות שנעשו עד כמה ומלמד אותנו איך עושים מחדש את הצעדים אל הארץ.

שכר ועונש

בפרשה מלמד אותנו משה רבינו את תורת הגמול – השכר והעונש. אחד מסימני הבגרות של אדם זהו השלב בו הוא מבין את עניין השכר והעונש. ילד קטן חי בעולם בו שום דבר לא קשור לשום דבר. הוא מושך חפץ ולא מבין מדוע משהו חבט לו בראש. מרביץ לילד אחר ולא מבין מדוע החזירו לו מכות. מוח של תינוק אינו מסוגל לקשור בין אירועים ובין מעשה לתוצאה. בפרשת השבוע מלמד אותנו משה רבינו להתחיל לצרף את חלקי הפאזל לתמונה מלאה.

כמו בפאזל גם בחיים החלקים שאמורים להשתלב ולהשלים זה את זה דווקא הם עלולים להתפזר לפינות היותר מרוחקות. כדי להשלים את הפאזל יש למצוא את החלקים המתאימים, לדלג על הפער ולהצמיד אותם זה לזה. בין האוזן לעקב הרגל מפריד מרחק גדול. היא מצויה בראש והוא בתחתית הרגל, והתורה הקדושה אומרת לנו השבוע "עקב תשמעון" – התורה מסמיכה את איבר השמיעה שבראש לאיבר שבמקום הנמוך ביותר ברגל. המרחק שבין האוזן לעקב אחראי לאחת התופעות המסוכנות ביותר עבור חיי עבודת השם – "מצוות שאדם דש בעקביו".

מה יכול לגרום לאדם לדוש בעקביו מצוות, לרמוס אותן ולזלזל בהן? הוא הלא ירא שמים וזהיר בקלה כבחמורה. אחת הסיבות לקרירות ברוחניות ולנפילה במצודת ההרגל זה המרחק שבין האוזן לעקב. עד שהדברים המושמעים על האוזן יורדים ומחלחלים ומתיישבים בעקב, לוקח זמן רב, המילים שהיו רותחות כשהדהדו באוזן מצטננות עד שהן מגיעות לרגליים. האתגר החשוב ביותר של כל יהודי הוא להוריד את יהדותו מהאוזן עד עקב הרגל. גם התורה כשניתנה לנו עשתה את דרכה מהשמים אל הארץ. וכך כל יהודי יכול וצריך לקבל תורה, וכדי לקבלה צריך להורידה.

וזהו המסר של הפרשה אלינו: אל תפרידו בין מעשה לתוצאה, ואל תרחיקו את מה שאתם שומעים באוזן מהדבר שהינכם דורכים עליו. יכול מאוד להיות שהגרגירים הלא חשובים הנרמסים תחת כפות רגליכם הם-הם הדברים הגדולים ששמעו אוזניכם. הדברים הללו נאמרים סמוך ונראה לשער הכניסה ארצה. ארץ ישראל היא המקום המתאים ביותר להבנת הרעיון הזה. הארץ הקדושה הזו משלימה פאזל של עליונים ותחתונים, רוחניות וגשמיות. ארץ ישראל דורשת וגורמת לבאים בשעריה שלא להתעלם מהארציות ולא לרמוס אותה ברגליים, רק אדרבה לאסוף את כל העקבות שבחול ולהעלות לשמים.

חידוש העקביות

הזכרנו את המכשול הגדול של המצוות שאדם דש בעקביו. אחת הסיבות הנוספות לכך קשורה דווקא לעקביות. כאשר הינך מבצע מטלה מסוימת באופן עקבי יום אחר יום, אתה עלול לאבד את החיוניות ולבצע את הדברים בלי טעם וריח, כמו העקב הבלתי מרגיש שבתחתית הרגל. ארץ ישראל מכניסה את האדם לקביעות בקדושה. עבודה יומיומית בשדה. היא מרגילה אותו להימצא תמיד במקום של קדושה, ולכן דווקא בה נדרשת ביתר שאת הזהירות מהסתגלות פסולה. שמיעה היא אמצעי חשוב להתחדשות. כשמסתובבות בעולם שמועות יש באוויר תחושה שמשהו חדש מתרחש, יש חדש. כתיב "היום אם בקולו תשמעו", השמיעה מסוגלת לתת את התחושה שהכל מתחיל בעצם היום, רק היום – אם רק ניאות לפקוח אוזניים ולשמוע. צריך להשמיע את החדשות והחידושים לעקביים, לחלקים העקביים שבנו ולמעשים שנעשים דבר יום ביומו, כביכול אותו דבר, כאילו באופן החוזר על עצמו.

העקב הוא גם המקום של הדור שלנו. דורות ראשונים היו גדולים וחשובים, ככל שמתקרבים אלינו שיפוע ירידת הדורות מתחדד. הדור שלנו קרוי דור עקבתא דמשיחא. משיח קשור לעקביים. משיח יוכל לבוא רק כשנתחיל להאזין ולשמוע את דבר השם ואת מציאותו אפילו מהדברים הפשוטים ביותר שבכפות הרגליים.

 

 

ואתחנן – חמש דקות על פרשת השבוע (אודיו)

פרשה בחמש דקות – ואתחנן

בפרשת השבוע ממשיך משה רבינו את שיחת ההכנה שלו לקראת כניסת בני ישראל לארץ ישראל. השבוע הוא מספר להם על הניסיונות שהוא השקיע כדי לזכות להיכנס לארץ, ניסיונות שלא עלו יפה ובסופם הוא נותר מחוץ לארץ הנחשקת. הוא מספר על חמש מאות וחמש עשרה תפילות רותחות, כמניין "ואתחנן", וכולן לא הועילו.

השאלה קשה: מדובר במשה רבינו שמוציא את ישראל ממצרים, מקבל עבורם תורה, מוריד להם מן, ומפריח שליו, ממתיק מעליהם דינים ומצליח להשיג פיוס וסליחה גם אחרי שנגזרה עליהם גזירת כליה. את כל הדברים העצומים האלה הוא מצליח לפעול, לא עבור איש אחד, עבור כלל ישראל ולמרות שהם חטאו ולא היו בסדר. והנה כאן מה הוא מבקש? בסך הכל לפעול עבור עצמו בלבד כניסה לארץ. והוא הרי לא חטא, וגם השגיאה הדקה של הכאת הצור לא היתה באשמתו כידוע.

השאלה הזו מעוררת שאלה קשה יותר: איזה מין לימוד מבקש משה להנחיל לנו בפרשת ואתחנן? אם הוא – הצדיק הגדול – התפלל כל כך הרבה ולא נושע, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר? מה אנחנו אמורים בעצם להסיק מזה?

כדי לענות על השאלה נצרף שאלה נוספת, הפעם מההפטרה. השבוע נשמע את הנביא קורא ואומר "נחמו, נחמו עמי". רק בתחילת השבוע ישבנו על הארץ ובכינו על החורבן, בינתיים לא קיבלנו בשורה של ממש בעניין הגאולה, על סמך מה מצפים מאיתנו להתנחם. במה נתנחם?

 

הפרשה וגם ההפטרה מלמדות לימוד גדול בנושא עבודת התפילה ומהותה של ארץ ישראל.

בפרשת ואתנחנן פותח בפנינו משה רבינו את הפתח לעבודת התפילה, הוא גם מסביר לנו דבר מאוד חשוב בנוגע לארץ ישראל.

על הלשון "ואתחנן" מובא ברש"י: איני מבקש ממך אלא מתנת חינם. משה רבינו נוטש כרגע את כל מה שיש לו להציע, את כל הטיעונים ואת כל הזכויות הרבות שהוא צבר במשך השנים. הוא מוותר על הכל ואינו מבקש אלא מתנת חינם. מדוע?

משום שהוא יודע משהו על מהותה של ארץ ישראל ואת המשהו הזה הוא מנסה ללמד גם אותנו.

יש הבדל מהותי בין ארץ ישראל למדבר. במדבר קיבלנו תורה, נסענו בתוך ענני כבוד, היינו במצב מרומם, הבגדים התכבסו עלינו באופן עצמאי. לא חסרנו דבר. זה הבסיס לקבלת תורה. תורה אתה מקבל כשאתה ראוי.

ארץ ישראל היא מקום התפילה. רק כשיש לך שדה ולא יורד גשם ואתה יודע שאם לא ירד אתה אבוד, ורק כשיש סביבך גויים שרוצים לחסל אותך, אתה יודע שאין לך על מי להישען אלא על אביך שבשמים. תפילה אתה מקבל כשאתה נזקק ואינך ראוי.

זו הסיבה שמשה רבינו מבקש את ארץ ישראל כמתנת חינם. הוא יודע שאת הדבר הזה אפשר לקבל רק בחינם, משום שאין לו מחיר. רק כשאתה מגיע להבנה שאין לך איך לשלם על זה, אינך ראוי ואינך כדאי – רק אז נפתחת בפניך הדרך לארץ ישראל.

ובכל זאת משה רבינו לא יכול להכניס את עם ישראל לארץ, יהושע יעשה זאת. הקדוש ברוך הוא אומר לו "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כלומר, אתה משה רבינו גדול וצדיק, אתה ראוי, אתה רב, אינך באמת שייך לאנשים שזקוקים למתנת חינם, ולכן תורה אתה יכול להוריד לעם ישראל, אבל עבור תפילה וארץ ישראל צריכים את יהושע התלמיד, שנמשל ללבנה שאין לה אור מעצמה והיא זקוקה למתנת חינם.

ולמרות זאת משה רבינו פעל בחמש מאות וחמש עשרה התפילות שלו. הוא אמנם לא נכנס לארץ, אבל את הדרך לארץ ישראל הוא סלל. והדרך הזו היא העילה לדרישה של הנביא "נחמו, נחמו עמי", יש כאן נחמה אפילו שעדיין לא הגיעה הישועה שלימה.

הנחמה שיש לנו כבר כעת, עוד לפני ביאת משיח ובניין בית המקדש, זו התפילה.

אבל צריך לדעת איך להתפלל.

לכל אחד מאיתנו יש דברים לא שלמים בחיים, לכל אחד יש גלות פרטית; עניינים סבוכים, שאלות פתוחות, קשיים ונושאים כאובים שאין להם בינתיים פתרון. אנחנו רגילים לחשוב שהגאולה שלנו תהיה כשהנושא ייפתר, אבל עדיין הוא לא נפתר ולא רואים פתרון באופק. ולכן קשה מאוד להמשיך ולהתפלל.

אז בפרשת השבוע משה רבינו, המנהיג הגדול, המתפלל המופלא שהשיג בתפילתו כל סוג של ישועה, מספר לנו שהוא התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כדי להיכנס לארץ ולא נענה, והוא המשיך להתפלל. ובעצם הוא כן נענה… משום שבינתיים, תוך כדי תפילות והתחבטויות, הוא נכנס לעולם התפילה. הוא התדבק בהשם יתברך בתכלית, הוא נכנס בשלמות להיכל התפילה. הוא הפך במהותו לתפילה.

אנחנו רגילים לדבר על ארץ ישראל וגאולה, ומשה רבינו מלמד שלפני כן יש את הדרך לארץ ישראל ואת הדרך לישועה. גם בדרך יש נחמה, ובעצם הדרך היא העיקר.

אם אתה מסוגל לעמוד ולהתפלל, וגם אם לא יענו לך להמשיך להתפלל, וגם אם לא תקבל תשובה, תמשיך להתפלל, יש לך במה להתנחם. יש לך מקום בעולם.

את הלימוד הזה אי אפשר ללמוד בלי גלות וחורבן. ארץ ישראל היא לא רק נקודה גיאוגרפית על פני המפה. ארץ ישראל היא הקדושה שלך, זה המקום היהודי שלך. אי אפשר להיכנס לארץ ישראל מבלי לסלול את הדרך אליה. והדרך מתחילה רחוק, בנקודה בה אתה מבין שאינך ראוי ואין לך איך לשלם על זה. ולכן ההקדמה הטובה ביותר לכניסה לארץ זו הגלות. כשאנחנו גולים אנחנו מבינים שאיננו ראויים ואז נפתח לנו הלב והפה לבקש מתנת חינם, וכשאתה מבקש בחינם אתה מקבל ארץ ישראל. אתה הופך לאדם שכל מהותו תפילה וזו ההכנה הטובה ביותר לימות המשיח.

בדרך אל המטרה

בס"ד

אנשים רציניים מסמנים לעצמם מטרות, הרבה פעמים הם מגלים שרוב הזמן אוזל בדרך למטרה. האם זה בזבוז זמן?

לקדושה יש תחום, אבל היא לא תהיה שלימה לפני שנספח אליה את עיסוקי ההיתר. כדי להשלים את המקרא צריך תרגום.

לכל אדם יש מטרות אותן הוא מעוניין להגשים, ברוחניות ובגשמיות. אבל פעמים רבות אנו מגלים שרוב הזמן "מתבזבז" בדרך אל המטרה או סביבה. כולם מעוניינים להיות צדיקים וטובים אבל רוב הזמן חולף עלינו בעימותים עם רשעות ודברים לא טובים. מאז צאתנו ממצרים המטרה העליונה היא ארץ ישראל, משלהי ספר שמות ועד לרגע זה לקראת סיום ספר במדבר, אנו צועדים עדיין. לפני ארבעים שנה כמעט הושגה המטרה, ואז חטא המרגלים הרחיק אותנו לארבעים שנה. הוא אשר אמרנו – הבילוי העיקרי הוא סביב המטרה, האם זו תכלית?

*

פרשת השבוע מציבה אותנו קרוב מאוד לכיבוש הארץ, ולפתע נדמה שהיסטוריית ההחמצות חוזרת על עצמה. בני גד ובני ראובן מתייצבים לפני משה ומבקשים לנחול את חלקם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, על אדמות עוג וסיחון הפוריות. האם גם הם כמו המרגלים מואסים בארץ המובטחת? החשד מעורר עליהם הקפדה של משה רבינו: "האחיכם יבואו מלחמה ואתם תשבו פה?!"

ובכל זאת מצליחים בני גד ובני ראובן להניח את דעתו כאשר הם מציעים להותיר מאחור את משפחותיהם טפם וצאנם ולהיחלץ חושים בחזית המלחמה לכיבוש הארץ. על פי התנאי הכפול הם לא ישובו לנחלתם שמעבר לירדן "עד התנחל בני ישראל איש נחלתו". פרשת התיישבותם של בני גד וראובן מעברו השני של הירדן נושאת לימוד גדול.

קליפה קדמה לפרי

קיימא לן שהקליפה קדמה לפרי. על פי יסוד זה, אם פנינו מועדות אל הקדושה, נפגוש קודם  בקליפה. הירדן תוחם את גבולות ארץ ישראל, ממנו ומטה משתרעת הארץ הירודה שמחוץ לקדושה. המטרה כאמור היא ארץ ישראל. אבל אי אפשר לגשת אל המטרה מבלי לכבוש קודם לכן את מה שסביבה. ארץ סיחון ועוג נכבשה ארבע עשרה שנה לפני שהושלמה כיבושה וחלוקתה של ארץ ישראל. טמון כאן יסוד גדול.

הקדושה היא בהחלט מטרה נעלה, אבל אי אפשר להשיג את המטרה מבלי לכבוש קודם את סביבתה. לפעמים אנחנו מרוכזים מאוד בהשתוקקות להשגת המטרה ואיננו מבינים מדוע נכפתה עלינו התעסקות מרובה כל כך עם מה שמחוצה לה. הסיבה קשורה ליסוד גדול בקדושה: שלמותה של הקדושה מצויה במה שמחוץ לקדושה. מכאן פירוש חדש למושג "קליפה קדמה לפרי" – אם נפשך לזכות בפרי, עליך לחלץ קודם את חלקי הפרי שבקליפה. היעד הוא הפרי, אבל כדי לזכות בו יש לנצח את צד הקליפה. במקרים רבים התחושה היא שאנחנו מתעסקים בטפל במקום בעיקר. אדם שואל את עצמו, מתי כבר יגיעו הימים האמתיים, מתי יתחילו החיים? למעשה הוא שואל מתי אכנס לארץ ישראל. אבל אי אפשר לגעת מיד בעצם הנקודה, הפרי מלופף בקליפה, ואנחנו לעת עתה מפצחים קליפות…

זה מה שמבדיל את בני גד וראובן מהמרגלים. האחרונים מאסו בארץ מפני שהסתייגו מהצורך להתאבק בעפרה. הם ידעו שהארץ הזו לא תניח להם ותדרוש עמידה בניסיונות ובירורים. מהבחינה הזו המדבר שכולו רוחני נוח יותר. ארבעים שנה לאחר מכן, ובעקבות מ"ב מסעות של חינוך לאמונה, ניגשים בני גד וראובן למשה ובקשה דומה בפיהם – דומה אך שונה לגמרי. הם מעוניינים לנחול מחוץ לגבולות הארץ, לא כדי להתחמק, אדרבה, כדי להיחלץ חושים. בני גד ובני ראובן מוכיחים את טהרת כוונותיהם בנכונותם לצאת בראש הגדוד לכיבוש הקדושה. הם מלמדים שהחזית מתחילה מאחור, מעבר הירדן.

שניים מקרא ואחד תרגום

קדושה אי אפשר לנחול מבלי לכבוש. הקדושה שלך, ההצלחה שלך, הנקודה היהודית שלך – ממתינה מעבר לשדה הקרב. והמלחמה מתחילה במה שמסביב לקדושה, בארציות, בדברי חולין. אי אפשר להיות יהודי קדוש מבלי להיות אדם קדוש. קדש עצמך במותר לך. אם לא נכבוש גם את תחומי החולין ונספחם לנחלת ה', לא תהיה לנו נחלה גם בארץ ישראל.

לפיכך מורים חז"ל: "לעולם ישלים אדם את פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום". הקריאה המשולשת מסמלת את כיבוש הקדושה, אין ללשון הקודש שבמקרא שלימות מבלי שנספח אליה את האחד תרגום. יש קדושה וזו לשון הקודש, יש טומאה ואלו שבעים לשון. בין זו לזו יש צד שלישי, לשון תרגום. אין גאולה בלי קיבוץ גלויות, ואין אפשרות להשיג מנוחה בתוך בית המדרש מבלי לאסוף גם את העם שבשדות. אדם לא יכול להתבצר בקדושתו מבלי לתת דעת על הליכותיו הארציות. ולכן, לפני שממריאים אל קדושת השבת מורים לנו חז"ל לרדת ולתרגם את הקדושה העליונה שתהיה מובנת גם לחלקים האנושיים שבנו. להשלים את הפרשה בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום. בני גד ובני ראובן מבקשים לנחול את חלקם מחוץ לגבולות הארץ, לא כדי להימנע מארץ ישראל אלא כדי להכניס אל גבולותיה גם את התרגום. עבר הירדן הוא האחד-תרגום של ארץ ישראל.

(ע"פ ליקו"ה אור"ח סוכה ב, יו"ד מילה ג)

 

 

 

 

 

פנחס – להיחלץ ממעגל הקסמים

בס"ד (פורסם בעלה לתרופה תשע"ב)

החיים הם מרוץ ולא תמיד אנחנו מדביקים את הקצב, ולא תמיד הכיוון מתאים לנו, וכמעט תמיד אנחנו ממשיכים לרוץ, זה חזק מאיתנו. יש דרך החוצה?

זה פשוט לא התאים לו יותר. העבודה הלחוצה הזו בשעות לא שעות. המרדף הבלתי פוסק אחרי תנאי קיום בסיסיים, ובעיקר העובדה שאחרי כל ההשקעה מאומה לא נשאר ביד. רק בור עמוק יותר של חובות. הוא החליט לעצור, ואז הבין שאי אפשר. הכל רץ מהר מדי.

יום אחד נתקל בספר אחד שדיבר בשפה אחרת. שונה לגמרי מכל מה שהכיר. לא היו שם פתרונות עסקיים, גם לא טיפים ועצות להגדלת ההון. היו שם דיבורים פשוטים לגמרי שהציגו את העולם מנקודת מבט אחרת לגמרי. היתה שם אמונה כל כך תמימה, ולא פחות מכך, יציבה. וזה תפס אותו. הוא התחיל לחשוב אחרת, ולאחר מכן גם לדבר אחרת. אנשים מסביב הרימו גבה, הסתייגו, ביררו האם הכל בסדר. והוא בשלו, מה איכפת לו בעצם.

ואז, כשישב פעם עם עצמו וערך מאזן. חבטה לו ההפתעה על שולחן העבודה. הוא הבחין לפתע שגם הכסף וכל השאר, החלו להתנהג אחרת.

*

המציאות חזקה כמעט יותר מכל דבר. כמה אנשים בעולם היו מעוניינים לנהוג אחרת מהאופן בו הם נאלצים להתנהג. לחיות בצורה שונה מזו בה הם מבלים מאז ומתמיד. ולהתעסק בנושאים שונים לחלוטין מהתחומים בהם הם מדשדשים על כורחם זה שנים? המון, בעצם כולם.

יותר מהכל יש כאן כבילות אומללה למעגל חיים הנע על צירו במהירות מסחררת שאיננה מאפשרת כל התנתקות. באופן אישי אנשים רבים היו מעוניינים להתנהג בצורה הרבה יותר ישרה ונקייה מזו בה הם נאלצים לנהוג בפועל. אולם הסביבה מכתיבה, השקר שולט בעולם, והזיוף שולח גרורות גם ללבות ישרים וטובים. אנשים רבים נוטרים בליבם פינה חמה לערכים טובים וטהורים של יגיעה בתורה, הסתפקות במועט, חסד ועזרה לזולת. מעשים נאים שספגו בבית אבא, שיחות חמימות שהשמיע המשגיח אי שם בשנות הישיבה המתוקות. בתוך מערבולת הקיום, מפציעים בליבו של כל אדם יקיצות שכאלו. הוא חושב אז לעצמו: 'אולי הגיע הזמן לחזור לשם, אל החיים הטובים והמתוקים. אל היושר, אל הטהרה, אל מסירות הנפש'. המחשבה הזו נוהגת להיגנז בבושה רגעים לאחר הפצעתה. 'אין דרך' הוא קובע לעצמו 'את המרוץ הזה אי אפשר לעצור'.

כך זה מסתיים בדרך כלל. העובדות כביכול מספרות על כך ששום אדם לא הצליח באמת להימלט מגורלו האומלל של עולם החומר. מי שלא יישר קו עם תביעות העולם, נהדף החוצה, נותר אומלל, מוזר, תלוש מהמציאות. והמחשבות הללו מרתיעות את רוב הרהורי התשובה שהיו עשויים לקחת אותנו למקומות חדשים וטובים מאוד.

הגרוע מכל זו המסקנה. אדם בשלב כלשהו, שואל את עצמו בתסכול. מדוע זה מתנהל כך, באופן שאי אפשר להסתדר, לחיות חיי פנימיות אמתיים, להיות ישר ותמים בלי להפסיד ולהיות אומלל?

בכל זאת יש פתרון

אמת ויציב. העולם הזה 'עלמא דשקרא' הוא. הרמאות שולטת, השקר חוגג, ויראי חטא מאוסים ובלתי נחשבים. חיי מסירות נפש לתורה, נאמנות אמיתית לאמונה, והתנהגות ישרה ותמימה, נחשבים בעולם כערכים מוזרים שאינם שייכים באמת למציאות. ובכל זאת, בורא עולם הוא שמחולל בכל רגע את המציאות הזו כפי שהיא. ובתוך המצבים הללו, הוא גם שתל עבורינו את המפתח שיכול לפתוח עבורינו דלת לחיים אמתיים גם בעיצומה של סערת קיום רעשנית.

חיבור פנימי אל נשמת היהדות ואל שמירת התורה, נוצר אצל כל אחד מתוך התקשרות עם חכמים מנחילי תורה. ניתן לראות זאת בחוש. אנשים הקשורים לחכמים ומנהיגים אמתיים, יתנהגו בהתאם. התורה והאמונה יהיו ברורים יותר בעולמם. דבקות בחכמים וצדיקים מהווה איפה, יסוד מרכזי בחיי הנפש ובאיכות החיבור שלה אל הקדושה. ובמקום הזה יש לחפש גם את הדרך לצאת ממעגל הקסמים המסובב אותנו במלכודת קיום אין-סופית.

העניין פשוט. העולם איננו רק חידה סתומה. יש למציאות הזו פתרון, והוא מצוי בידיהם של צדיקים וחכמי אמת. מי שמחפש אותם, הוגה בתורתם, דבק באורחותיהם, ומבקש באמת ובתמים למצוא באמצעותם את השער אל הדרור האמיתי משגיונות העולם. ימצא את מבוקשו לבטח. רק יש לחפש.

והחיפוש הזה גובה מחיר כלשהו. מטבע הדברים צדיקים המדברים על אמונה, השגחה, רפואת הנפש וכדומה. נראים בעיני העולם באופן מוזר, שונה, בלתי נהיר. ומי שדבק בהם ומגשש את דרכו לאורם, חייב לשם כך להפקיר הכל, ולדבוק במטרה. הוא חייב להזכיר לעצמו שוב ושוב, מי אני, מה אני מחפש, לאן אני חותר. ומה הם הדברים החשובים לי באמת. אם השאיפה המרכזית היא, להיחלץ מדמיון מעגל ההבל והריק ולכרות ברית עם האמונה הישרה וערכי הקדושה, הרי שאין כאן כל ספק. אני אחפש בכל מחיר את מי שידריך אותי אל היעד הזה.

המפתח לכל ההצלחות

וכאן גם מצוי המפתח לכל בעיות הקיום. אנשים נוטים לחשוב כביכול קשים הם החיים, סבוכים ומאיימים. נכון, ולא נכון! נכון בהחלט שיש כאן בעולם הפרעות וקטרוגים. יתכן בהחלט שאנשים רבים הפסידו והסתבכו. אך יש פתרון – המתקת הדינים. אדם שחייו סובבים סביב חיפוש, ערגה, ותשוקה מתוך התמסרות ונאמנות למטרה, מגלה את נקודת ליבו. הוא חושף את הטוב החבוי וגנוז בתוכו. הטוב הפנימי הזה כשהוא מתגלה ומאיר, ממתיק ומבטל כל הפרעה ודין.

את הסוד הזה מלמדת התורה בפרשת השבוע. "פנחס בן אלעזר השיב את חמתי מעל בני ישראל. הנני נותן לו את בריתי שלום". פנחס סמל מסירות הנפש. בפתיחת פרשת השבוע פורסת לעינינו התורה את התוצאות הישירות של מסירות נפש "ברית שלום". אתה מעוניין לחיות חיי שלווה ושלום. להסתדר כאן בעולם ולא להסתבך. הדרך הטובה ביותר, תתמסר. אין דבר המסוגל להמתיק דינים ולבטל הפרעות ברוחניות וגשמיות, כמו התמסרות כנה ואמיתית לחיפוש האמת בנקודת הלב.

 

 

 

 

דבר אליו, אל תכה

בס"ד

קל לפעול דרך המרפקים, אבל לא תמיד משתלם. הצדיקים מלמדים דרך אחרת, רכה וחזקה. לפעול הכל באמצעות תפילה.

משה רבינו רצה לגלות לעולם את דרך התפילה, המחלוקת עליו מנעה זאת. אבל משיח ילמד את הדרך הזו לכל העולם.

הכאת הצור נחשבת אחת הטעויות ההיסטוריות שהשלכותיהן משפיעות עד היום על הווי חיינו ועל יהדותנו. זו אחת מאותן טעויות דקות ועדינות המיוחסות לצדיקים שקומתם הרוחנית מתנשאת לגובהי מרומים. דווקא שם, גבוה מעל גבוה, כל שגיאה קלה מחוללת השלכות נוראות. מאורע הכאת הסלע קרוי "מי מריבה" וחז"ל מלמדים שפגם הכאת הסלע נגרם בעקבות המריבה שהעם עורר כנגד המנהיג, משה. וכפי שדרשו חז"ל את הכתוב (קהלת ז) "כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (שמות רבה, פרק ו) על משה רבינו שהמריבה שעוררו כנגדו העם המתאוננים הצליחה לבלבל אפילו את דעתו השלימה עד ששינה ממצוות ה' והכה בסלע (ליקו"ה גזילה ה).

*

ההכאה בצור נושאת משמעות עמוקה ורחבה, עד שאמרו חכמים "אִלְמָלֵא לֹא הִכָּה מֹשֶׁה בַּצּוּר לֹא הֲוֵי טַרְחֵי רַבָּנָן בִּשְׁמַעַתְּא". הווי אומר: כל צורת לימוד תורה שבעל פה נובעת משגיאת ההכאה. הסלע רמז לתורה הקרויה 'צור', והוצאת המים מהסלע היא-היא הפקת מימי הדעת מתוך סלע התורה. מלכתחילה ניתן הציווי לדבר על הסלע, ואילו היה הסלע מוציא מים בעקבות דיבור, הגישה אל לימודי התורה והבנתה נקבעת היתה לדורות באופן של דיבור, בנחת. הכאה נובעת מצד שמאל מהגבורות, וכאשר משה רבינו נוקט בדרך ההכאה, נחתמת גישה זו לדורות ואין דרך להפיק הבנה ודעת מתוך התורה אלא באמצעות מאמץ, יגיעה ומריבה. בתורה שבעל פה המחלוקת היא כורך המציאות, זו אמנם מחלוקת שבקדושה, ובכל זאת זו מחלוקת.

מול הסלע

מונח כאן יסוד נפלא. שוב ושוב מובילים אותנו החיים אל מול הסלע. אדם צמא למים; זקוק לישועה או מחפש מענה ופתרון לשאלה. צמא לחיות רוחנית או מחפש תשובה להתלבטות פנימית. נדמה שלפניך רק סלע – הדבר האחרון שיפיק תשובה למצבך. ואז מגיע הציווי "דבר אליו". -"אליו?" אתה שואל, "לדבר אליו?!" פניה לסלע נדמית חסרת תועלת, וזו בדיוק תחושתו של אדם שאומרים לו לפתוח פה ולהתפלל על מה שנדמה לו כחסר סיכוי. המילים הופכות לאבנים וחצץ. וכאן הניסיון הגדול; לנסות בכל זאת לדבר, או להשתמש בכלי היותר זמין – ההכאה, בכוח.

האמצעי המקובל בעולם הוא כוח. החזק שורד והחלש נעלם מהאופק. מגיל צעיר אנו מחונכים לפעול באמצעות כוח, ואת התפיסה הזו מאמצים בקלות גם לעבודת הבורא. לא מתקדם ולא מסתדר? כנראה לא הפעלנו מספיק כוח. לוחצים עוד אבל תוצאות איין. מה עושים? מפעילים עוד כוח. יתכן שבסופו של דבר תושג המטרה, אבל היא לבטח תהייה מלווה בכעס ומכאובים. מי שסיגל לעצמו דרך כוחנית, אפילו בעבודת השם, ינהל את חייו מתוך דחפים ומתיחות, תלונות ומריבות. הוא יתקוטט עם עצמו ועם סביבתו, גם עם אלוקיו. יהיו לו תלונות מדוע ולמה, תהיינה לו דרישות ותביעות. ותמיד תיוותר בפנים התחושה שעדיין לא השגתי את מבוקשי.

בנקודה זו כדאי לעצור ולהקשיב, לצדיקים יש דרך אחרת והם מעוניינים לאמן אותנו לעשות שימוש באמצעי טוב יותר. לא אלים, אך חזק מאין כמותו. הדרך של הצדיקים עוברת דרך הפה, לא בכוח הזרוע. באמצעות מילים, ברכּוּת ולא במכות. וזהו לימוד יסודי ונשגב: כל נושא או תחום שאתה מתקשה בו, אינך מסתדר ואינך מצליח בו. כל עניין שהינך מסוכסך עימו – קשה לך ואתה מרגיש רחוק ומנותק ממנו. כל תחום שהינך חש עדיין כאילו צריך להכות בו, וזה לא הולך – סימן מובהק הוא שחסרה בו תפילה. לא התפללת על זה מספיק. אם נדרשת הפעלת כוח מוגזמת מעבר ליכולותיך – חסרה כאן תפילה, נקודה.

המילים פועלות!

העולם הזה דומה פעמים רבות לסלע, במיוחד בעניינים הנוגעים לנפש ולהצלחתה. במפגש עם הסלע אנו מנסים שוב ושוב להפעיל כוח, אבל הסלע הרי חזק יותר. ולכן דרכם של הצדיקים היא בדיבור. לנתב את הכוחות אל הפה, להעביר את כל ההשתדלויות באמצעות מילים. לדבר ולדבר אל הסלע עד שיוציא מימיו. הסיבה שדרך זו עדיין איננה נחלת הכלל, והסיבה שגם אלו שהתוודעו לה ואף זכו לישועות נוראות על ידה עדיין אינם תמיד נאמנים לה, נעוצה במחלוקת. המריבה שעורר העם על משה רבינו גרמה לשגיאתו והובילה לכך שלא נכנס ארצה. אילו היה משה רבינו נכנס לארץ היה מנחיל את דרך התפילה והדיבור לכל העולם, כדרך הכבושה לרבים. הגישה הזו של לפעול דרך הפה, דרך היער והשדה, להפוך עולמות באמצעות מילים שקטות, היתה לנחלת הכלל. לא זכינו ומשה הסתלק מחוץ לגבולות הארץ. לפיכך הגאולה עודנה מתעכבת. להחשת ביאת גואל צדק נדרשים כוחות עצומים. בהכאה ובדחיקת השעה לא נצליח, המילים והתחינות יובילו אותנו לשם מהר יותר. וכשמשיח יבוא הוא ילמד את כולם את דרך התפילה, ואפילו גויים ואומות העולם יעסקו בכך (ליקו"ה יו"ד, יין נסך – ד).