פוסטים

חוקת – חמש דקות על הפרשה (אודיו)

בס"ד

תפקידה של מצוות פרה היא – להכניס את מי שבחוץ פנימה.

ולכן מוצאים בה, בכל פרטיה ודקדוקיה, היפוכים קיצוניים:

נאמר עליה שהיא "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים".

הסט שלה מורכב ממרכיבים של דבר והיפוכו "עץ ארז" לעומת "אזוב". הכי גבוה זקוף ויציב מול הכי נמוך כנוע וחסר עמוד שדרה.

אפר פרה שנשרפה באש על גבי "מים חיים". אש ומים. ובנוסף האפר הוא הדבר הכי פחות חי בעולם, כידוע אש מסוגלת לכלות דבר לגמרי משום שהשריפה מפרקת את הדבר למרכיביו הבסיסיים ביותר ומבטלת אותו ממציאותו לחלוטין, עד כדי כך שהאפר יורד בדרגה אפילו מהעפר, כי העפר עוד מסוגל להצמיח, יש בו חומרים מזינים וכוח גידול ופריון. אבל האפר אינו מסוגל להצמיח מאומה, הוא מוות.

לעומתו, המים ועוד 'מים חיים' הם מקור החיים והתזונה.

הפרה אמורה להיות "אדומה" ועם זאת "תמימה". אדמומיות מבטאת דין ותקיפות ותמימות היא ההיפך מהתקיפות. ובזוהר כתוב "אדומה – דינא קשיא" "תמימה – דינא רפיא", כי באמת הפרה אדומה אמורה להעביר את ההנהגה מדין קשה לדין רפוי, מטמא לטהור, ממת לחי.

כל מעשיה של הפרה נעשים בחוץ, ואילו מטרתה להכניס את מי שבחוץ פנימה.

לעומת זאת כל שאר הקרבנות נעשים רק בפנים.

 

ובאמת העניין של מצוות פרה אדומה הוא בבחינת "ביטולה של תורה זהו קיומה".

ההגדרה של התורה היא 'בית'. ולכן גם התור המתחילה באות ב' של בראשית. בתיקוני הזוהר ישנו צירוף של בראשית – ראש בית. 'בית' הוא תכלית העולם, כי על בריאת העולם נאמר "לא לתוהו בראה – לשבת יצרה". כלומר שהעולם יתקיים בצורה מיושבת, עם בני אדם בעלי בתים. כי המגורים בבית מבדילים את האדם מהבהמה, שהחיה והבהמה מקומם בשדה והאדם מקומו בבית.

ובכל זאת העולם הוא לא בית, אדרבה לפעמים הוא מדבר או יער או שדה. העולם הוא רשות הרבים ופיזור הנפש. והבית הוא מקום המפלט. בית הכי ביתי בעולם זו התורה. היא הבית של הנשמה. רק בתוך התורה אדם יכול לחוש באמת בן בית.

בעיה היא שכאשר יש בית, יש גם את האפשרות להיזרק ממנו חלילה. וזה מה שקורה לטמא.

מהי טומאה?

טומאה היא תוצאה של פירוד בין פנימיות לחיצוניות. כי העולם נברא מפנימיות וחיצוניות, גוף ונפש וכו' לכל דבר יש את חזותו החיצונית ואת תוכנו הפנימי. החיצוניות אינה פסולה, אדרבה היא הכרחית, כמו הקליפה העוטפת את הפרי. מצד אחד הקליפה מונעת מגישה ישירה אל הפרי ומאידך זה בדיוק מנגנון ההגנה לו זקוק הפרי. בפנים שרוי החלק העדין והחשוב ובחוץ מקיפה אותו שכבת הגנה, חומה בצורה. אבל הקליפה בגלל המגע התמידי שלה עם החוץ, נמצאת תמיד בסיכון. הקליפות יונקים ממנה והחיצוניים. ולכן החיצוניות של כל דבר מצויה תמיד בסכנת הסתאבות.

בית מורכב גם כן משני החלקים הללו. יש בו פנימיות אבל הוא בנוי מחיצוניות; קירות, חלונות, גג. החיצוניות הזו מגוננת ויוצרת מתוך ופנימה את החוויה הביתית ואת תחושת ההגנה והביטחון.

טומאה נוצרת כאשר החיצוניות נפרדת מהפנימיות. משום שכל עוד היא דבוקה בפנימיות, למרות המגע התמידי שלה עם החיצוניות היא אינה מסתאבת. פנימיות טובה מסוגלת לשמור על החיצוניות.

המצב הזה, אפשר לומר הסטטוס קוו, מתקיים בכל אחד ואחד. יש בנו חלקים חיצוניים ויש את הפנימיות. כל עוד יש באדם מספיק תוכן פנימי גם חיצוניותו שמורה. אבל אם החיצוניות מפתחת עצמאות יתר ומתנתקת מהתוכן הפנימי, מהר מאוד היא תסתאב ותיטמא. למעשה היא תהפוך אפילו למוות – עור מת. הגוף מתקיים כך, כל הזמן הוא משיר מעליו שכבות דקות של תאים מתים, פושט את עורו. זוהי חיצוניות שאיבדה את הקשר עם החיות הפנימית.

זו למעשה משמעותה של טומאת מת.

מוות הוא אירוע מטלטל, כמו האנטי תזה שלו – הלידה. בשני המקרים הללו מתרחש מאורע לא שגרתי בעולם שלנו. או שבא דבר חדש לעולם, ואז יש את ההזדמנות לחוות את החיבור המופלא הזה שבין גוף לנשמה. איך לפתע מופיעים בביתנו ובסביבתנו חיים חדשים, יש מאין. או המאורע ההפוך לא עלינו, כאשר אדם מת סביבתו הקרובה נתקפת הלם. איך הלכו להם החיים לפתע פתאום. איך התפרדה החבילה.

המגע עם המוות ללא ספק מזעזע בצורה כלשהי את הנוגע. אי אפשר להתעלם מזה. ולכן, משהו אצל הנוגע במת נפרד. כאשר אתה נתקל במקרה של מוות, משהו בחיבור שבין חיצוניותך לפנימיותך נסדק. זה מה שגורם לנוגע במת להיטמא בטומאה כה חמורה. ברגע זה נפלט הטמא מהמושג 'בית'. שכן כל החוויה הביתית וכל מהותו של בית הוא חיבור ואחדות בין חיצוניות לפנימיות. הטמא מוצא את עצמו מחוץ לבית.

כאשר רוצים לטהר את המת מעוניינים בעצם להכניס אותו מהחוץ אל הפנים. ולצורך כך מוכרחים אפוא לבטל את הפירוד שהתרחש אצלו בין החוץ לפנים. אבל מישהו צריך לצורך כך לצאת החוצה, ולהביא אותו פנימה. עושה זאת במסירות נפש הכהן שנבחר לעסוק באפר הפרה ועליו נאמר שהפרה "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים" משום שהכהן הזה עתיד להיטמא עד הערב.

זה כלל גדול בעבודת השם וביהדות בכלל:

"ביטולה של תורה זהו קיומה". האסון הרוחני הגדול ביותר זהו פירוד בין חיצוניות לפנימיות. כשהחיצוניות מתנתקת חלילה מהתוכן הפנימי המשמעות היא – מוות. וכדי להחיות מתים וכדי להחזיר את עצמינו פנימה, וכדי לבטל את התחושה של 'עור מת'. חייבים לפעמים לצאת החוצה. כל מעשיה של פרה אדומה בחוץ – מחוץ לבית המקדש. משום שמצווה זו נועדה להחזיר את החוץ פנימה. כאשר רוצים לחזק את בדק הבית; לאטום את הגג מפני חדירת גשמים, לתקן פגם בקירות הבית ולשפצו מוכרחים לצאת החוצה, ולעבוד משם. המקום הטבעי שלנו הוא הבית, התורה, וכל מה שקורה מהבית של בראשית והלאה. אבל, כאשר נתקלים בטומאה ובניתוק ומוות רוחני, מוכרחים לעיתים לצאת החוצה. לרדת אל החלקים השרופים שבנפש, אל האפר של הפרה, אל תוקף הדין, ומשם לחזור ולחבר את האפר המת עם המים החיים. כל זאת חייב להיעשות בתמימות "פרה אדומה, תמימה".

….

בהעלותך – סליחה, איפה מדליקים כאן את האור?

בס"ד (פורסם בעלה לתרופה תשע"ד)

כוונת הלימוד החשובה ביותר היא – להאיר את המוח ולהאיר את המציאות באור התורה.

כל הבעיות והצרות שלנו מתחילות בתאורה. כשיש אור הכל טוב ונפלא, בחושך הכל מפחיד ורע. התורה הקדושה היא מקור האור הבלעדי, כל השאר חיקויים.

העולם מלא בניגודים שונים, מהם מורגשים יותר או פחות. אור וחושך הם שני קצוות, אי אפשר לחוש אותם בידיים, אבל הם מורגשים היטב בהוויה כולה. אולי אין דבר שמסוגל להשפיע על העולם באופן כה מוחלט כמו התאורה. שמים ליליים זרועי ירח וכוכבים זה דבר יפה, אבל אף אדם לא יסבול שהות בחושך מוחלט יותר מכמה רגעים. חושך זה עניין מאיים. אין חיים בחושך. ביום העולם פעיל. אנשים יוצאים לעבודתם, הולכים ומנהלים חיים. בלילה כולם נעלמים במעונותיהם, נרדמים. אילולא המצאת התאורה המלאכותית, היו השווקים מתרוקנים עם שקיעה, כמו פעם. מה עשתה לנו התאורה המלאכותית? לכל היותר היא נגסה ממלכת הלילה כמה נתחים.

 *

אילו יתבונן אדם בעצמו הוא יגלה שמאומה לא באמת חסר לו. אם יש חסרון, הרי זה שהתאורה לקויה. בשעה שהחושך שולט גם מה שיש לך, אין לך בעצם. נתאר לעצמו אולם גדול, מפואר. מעוטר ביצירות פאר. מתקיים שם אירוע רב משתתפים. אילו יתרחש שם קצר ומערכת התאורה תקרוס, ברגע אחד המאורע כולו ייעלם. בחושך לא רואים תפאורה, הקירות כמו צללים ריקניים ומאיימים. אנשים נדמים כיצורים אימתניים. האוויר מחניק. הכל נגמר. מה חסר? רק אור!

כך זה בחיים. אדם מסתובב אפוף קדרות, יש לו המון-המון בעיות. צרות צרורות ממש. לא יודע מאיפה להתחיל לטפל בחייו המתפוררים. ר' יהודי, צדיק, אולי ננסה לחפש יחד את מתג התאורה הקרוב. אולי ננסה להדליק כאן את האור? כשחשוך לא רואים, וכשלא רואים הכל נראה נורא ואיום. נו, היכן הוא המתג, איפה משיגים אור?

מקור האור

התורה הקדושה היא אור, ממילא היא מקור חיים. האור הגשמי מזין ומחייה את הבריאה. הכל גדל על אור. לא היה קיום ליצורי תבל ללא אור שמש. העצים, בעלי חיים, אנשים כמובן. מקורו של האור הגשמי כמו גם מקורו של הקיום כולו הוא אור התורה. אור הדעת. כשאין הדעת מאירה, אדם שרוי בחושך. אם הוא הולך, דומה הוא לאיש הצועד בעצימת עיניים. וכשהעיניים עצומות האם זה פלא שיש צרות? גם עם כל הכוונות הטובות, בלי אור אי אפשר לבצע אפילו פעולות פשוטות. על אחת כמה וכמה שאין סיכוי לתקן את הנפש, לבחור בדרך נכונה, לחסוך בטעויות.

ניתן לפתור את בעיית החושך באמצעות תאורה מלאכותית: קצת כסף, כבוד. פה ושם הנאות חולפות. אנשים בעולם שרויים באמת בחושך. חושך עבה וסמיך. מוחשי. אם אין להם תורה הם ינסו פתרונות מדומים. אבל שום דבר בעולם הזה לא באמת יכול לפתור את בעיית החושך. כשאין דעת, הכל חשוך!  בשבועות קיבלנו פתרון אמיתי. התורה הקדושה היא מקור האור. אור מקורי, אמיתי, לא מחזיר אור של השליות ודמיונות. בתורה יש מאור, יש בהירות. קיבלנו את התורה כדי להתקיים כאן בעולם. כדי שנצליח לראות קדימה וללכת בבטחה במשעולי החיים. ובכל זאת הפלא ופלא – השמש זורחת ואנשים מתעקשים לכרוך על העיניים מטפחת שלא ליהנות מהאור. השי"ת מציע לעולם תורה ואומות העולם בזו אחר זו מסרבות בתוקף. מציעים לכם תאורה נפלאה, אור עיניים, ואתם מעדיפים להישאר עיוורים. לגשש באפילה.

אומות העולם דחו את מתנת התורה. הם באמת נשארו שם בחושך, מגששים את חייהם באפילה ומשתמשים בתאורה מלאכותית, לקויה וברת חלוף. כך נראים חייו של מי שהתורה אינה עבורו מקור של אור. אבל אנחנו קיבלנו תורה. קיבלנו קשר אל מקור האור, מתי נחליט ללחוץ על המתג? מתי נעלה את האור הבהיר הזה גם בחיינו, בבתינו?

כוונת הלימוד

זו אמורה להיות הכוונה האמיתית בלימוד התורה. לימוד תורה אמור לשמש כמקור אור לכל היום, לכל החיים. התורה הקדושה ירדה לכאן כדי לגרש חושך. יהודי ניגש ללימוד, לכל סוג של לימוד, כדי להעלות אור במוחו. לפקוח עיניים נכונות על העולם שסביבו. לצאת מהחושך ומכל הצרות והגזירות הקשורות בו, ולהתחיל לחיות. זהו סוג אחר לגמרי של לימוד. סוג אחר של קשר עם התורה. דע לפני מי אתה לומד. דע מדוע הינך לומד. פרשת בהעלותך מלמדת על מצוות העלאת הנרות בבית המקדש. להעלות את הנרות – להדליק את שלהבת הלב שתהיה עולה מאליה. הדלקת נרות המנורה היא הארת המוח המאיר באמצעות שבעת קני המנורה, הם שבעת הנקבים שבראש.

כאשר הלימוד נעשה באופן שכזה, הוא הופך מקור של אור המקרין על כל המציאות. לומד תורה שכזה יביט על עצמו ועל סביבתו בתאורה בהירה. הוא יידע איך לקיים את התורה, כיוון שהתמונה בהירה. הוא יימנע מטעויות הנפוצות בקרב ההולכים בחושך. תורתו תאיר את עיניו בכל תחום בחיים. היא תעניק לו יישוב הדעת ושמחה. זוהי 'תורת חיים'.

 

בחוקותי – שלום כבר לא חלום

(ראה אור בעלה לתרופה תשע"א)

מה שכעס ומחלוקת מסוגלים לחולל- מהומה, חורבן! ובכל זאת הנצחנות היא מציאות כמעט טבעית בכל תחום. האם יש דרך לצאת מזה?

מבט קצר סביב, ילמד אותנו שהעולם כולו רוחש נצחנות תמידית. מדת הניצחון חוגגת בל מקום, בחיי הפרט כמו בחיי הכלל. במשפחה, בין חברים, במשא ומתן וכמובן בין תופסי השררה. בני אדם כמו גלי ים, מבקשים להתגבר ולהתנשא האחד על חבירו, בדיבור, בממון, בעשייה ואפילו בעבודת הבורא. הכעס וההקפדה הם לחם חוק בעולם של מחלוקת ונצחנות. במציאות שכזו משמש כל אדם צד כלשהו במדת הנצחנות. כמנצח או כמנוצח.

ויש והקנטרנות הנצחנית פולשת גם לעולמה של תורה. כשהכוונה איננה 'לשמה' ממש. האש כבר איננה זו של נתינת התורה, המרוממת את הלומד אל מעבר לתאוות הנצחון. משהו בתבערת הלב נוטה לנצחנות וגאווה ואפילו מרירות. יש שנדמה לעובד השם שפשוט נצחו אותו. כבשו את כוחותיו, הכניעו אותו במערכת חייו. כך שוקעות המחשבות והרגשות בבליל תמידי של ספק ותהייה "הצלחתי או לא. הלך לי או לא". תחת שמחה חיות וסיפוק, הופכת עבודת הבורא למסכת עליבות שבמרכזה מנצחים ומנוצחים עייפים ומותשים. וכשלנפש אין מנוחה, מאיין יישאב אדם כוחות לשוב בתשובה, להשגיח על מעשיו ולהתחדש בעבודתו. אין ספק, הצרות והייסורים כולם הם תוצאה של מחלוקת ונצחנות.

לתווך בין שמים לארץ

עבור מה בא אדם לעולם – מגלה רבינו ומודיע (ליקו"מ סי' ע"ה) ששליחותינו כאן היא לעשות שלום. שלום בין עולם הזה לעולמות העליונים. המציאות היא, שעולם החומר מסתיר על התגלות כבוד שמים. בעולמות עליונים יותר מאיר אור השם בבהירות מוחלטת, אצלנו ההכרה במלכות שמים מטושטשת, והסיבה פשוטה. הדיבור הוא הכלי לגלות דעת ולהעביר מסר ומידע. כשמעוניינים שהזולת יבין, משתדלים לדבר במילים ברורות. שברי מילים ומשפטים מבולבלים רק יסתירו את כוונת הדברים. "בדבר השם שמים נעשו" הבריאה כולה מורכבת ועשויה מאותיות אלוקיות, דבר השם. האותיות, כשהן בעולמות הטמירים, יש להן סדר וצירוף ברור ונהיר. מהסיבה הזו עולמות העליונים מגלים כבוד השם ורצונו הנעלם בבהירות נוראה המטילה על דרי מעלה רתת ויראה עלאה. אין טשטוש במלכות שמים. רק כאן, בעולם החומר המורכב כולו משברי אותיות נעדרי צירוף וסדר, רק כאן לא מבינים את כוונת הדברים. האותיות מהן מורכב עולמינו מבולבלות, אין בהן סדר. וזו הסיבה לדעתנו העכורה והמבולבלת.

הניצוצות הנפולים והשבורים, טבעם שהם מתנצחים ביניהם, האחד סתירה לחבירו. כל יחיד מבקש להיות למעלה, לדחוק את רגלי זולתו. ההתגוששות הזו היא מציאות עולמינו, שברי כלים. כשרוצים להביא שלום לעולם, יש לעורר אהבה ואחווה בין חלקי הבריאה והנפש. את האהבה מעוררים על ידי העלאת מ"ן. כלומר, אתערותא דלתתא, והדיבור הוא הכלי לפעולה הנפלאה הזו.

"בורא ניב שפתים שלום" הדיבור מסוגל להביא שלום בעולם ובנפש. כיוון שגורמי המחלוקת והנצחנות הם אותם שברי ניצוצות, הרפואה לכך, מגלה רבינו, היא לאסוף את אותם ניצוצות אל תוך דיבורי תורה ותפלה, וכשמוציאים את התבערה הזו בדיבורי תפלה והתשוקקות בבחינת "נפשי יצאה בדברו", שברי האותיות המעורבבות מקבלות צירוף נכון. וכשיש לאותיות צירוף, הכל נראה אחרת. דיבורי התורה והתפלה מסוגלים להעלות את שברי הנצוצות למעלה למעלה עד המקום בו מתעוררים הרחמים העליונים, כך הופכת חרב המחלוקת לכלי של שלום.

ונתתי שלום בארץ

בוערת בכל לב יהודי התשוקה ללכת בחוקות התורה. לקיים רצון הבורא ולזכות להתגשמות ההבטחה "ונתתי שלום בארץ". הקללה והברכה מונחים לפנינו. חיים של קללה הם נצחנות קנטור ומחלוקת. הברכה היא "שלום בארץ". כשהלב והמח פנויים מתאוות הנצחון ורגשי מרירות ועליבות, הנפש פתוחה לעבודת הבורא. רק כך יתכן לעשות שלום אמיתי בין שמים לארץ, שמציאות החומר לא תסתיר ותעיב על כבוד השם. הדרך להתגשמות ההבטחה היא דיבור.

על מעלתו של הדיבור יכולים ללמוד מהמציאות. מילים שנאמרות מסוגלות להזיז עניינים שהיו תקועים זה שנים. הדיבור דוחף קדימה. ויש לדיבור מעלה נוספת, גם כשאיננו מסוגלים לאחוז בשלמות במעלות הטובות אליהן נכספנו, אם נבטא את תשוקת הלב בפה, הלא יש לנו כבר כעת חלק ונחלה בקדושה ובטהרה. ועל זה אמרו חז"ל "ולאמר לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אל עימי, בשותפי. מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה כן". הדיבור מסוגל לברוא עולם ומציאות חדשה לגמרי.

רשב"י – מליץ יושר

הולכים אנו ומתקרבים אל היום המיוחל, יומא דהילולא דרשב"י בל"ג בעומר. היום בו מתאחד כלל ישראל בשמחת הלב משותפת סביב התגלות אור פנימיות התורה, הזהר הקדוש ותורת הצדיקים. הטעם הראשון המורגש אצל כל מי שזכה לגעת באפס קצה תורת הצדיקים הוא שלום. ספרי הצדיקים מאירים לאדם דעת. פתאום מוסט המסך והלב מתחיל להבין ולהרגיש שהשם ית' נמצא כאן ממש, מעוניין בי ואוהב אותי. וכשמעמיקים יותר מבינים, שהעולם כולו עשוי חלקי אלוקות המשתוקקים לעלייה ותיקון. מבינים גם שהמחלוקת והנצחנות שליוו אותנו עד היום הם תוצאה של חוסר תיקון. לפתע אין לנו עסק ועניין עם בני אדם. ברור לנו ונהיר שהצער והיסורים אינם יכולים להיות תוצאה של מערכות יחסים, מריבות ועלבונות, יש כאן משהו אחר לגמרי. יש כאן כבוד שמים המצפה להכרה והתעלות. הבריאה מבקשת שמאנדהו ילמד איך לקרוא אותה, שמישהו יצרף את אותיות המציאות באופן הנכון. ואת הדרך מעניקים לנו הצדיקים בספריהם הקדושים.

כעת יש טעם חדש בתורה ובמצוות, לכל עשייה יש משמעות פנימית. לכל מצווה סגולה מיוחדת להעלות ולרומם את הנפש אל מעבר לקטנות המחלוקת והנצחנות. וזו בדיוק סגולת אורם של הצדיקים. תורת הצדיקים מכניסה בלב אש קודש. להט טהור המכלה כל אש של כעס והקפדה. אש בוערת של השראת שכינה וחיים נצחים נטולי מרירות והקפדה.

ביומא דהילולא מתאסף כלל ישראל סביב האש הזו. אש הקודש המאירה מתוך משנתם של צדיקי אמת. רשב"י, כוחו של הצדיק, הוא שעומד תמיד בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים. הוא שעומד בין שמים לארץ לעשות שלום. נוטל את תפלותינו ומעלה אותם לנחת ולרצון. לוקח כל מחשבה טובה, כל רצון ותנועה קלה אל הטוב, ומעלה עד שורש מדות הרחמים העליונות "הוא ימליץ טוב בעדינו".

פרשת במדבר – מתכוננים לקבל תורה

זהו כלל גדול באמונה – אילולא שאתה עצמך עושה נחת רוח פרטית וייחודית לבורא עולם, לא היית נברא.

אם אנשים אינם מסוגלים לנהוג כבוד זה בזה, הרי זה מפני שאינם מסוגלים לכבד את נקודתם הפרטית. הם אינם יודעים ששום אדם בעולם לא יוכל להחליף אותם.

כולנו מכירים מן הסתם את ההרגשה כאשר מחפשים נואשות דבר מה חשוב, ולא מוצאים. תחושת חוסר אונים.

חפצים נוהגים לעיתים ללכת לאיבוד, והמקום הזה אליו נודדים כל הדברים האבודים, אין לו מיקום ולא גבולות מדויקים. מה שהולך לאיבוד עלול להימצא בכל מקום, אבל ההרגשה היא כאילו אינו מצוי בשום מקום.

לאבד חפץ, מילא. לאבד את עצמך, אוי ואבוי. מה עלול לגרום לאדם לאבד את עצמו?

ניתוק. אדם עשוי לעיתים להתנתק מעצמו, לעזוב את החבל. זה מתחיל בהצצה קטנה החוצה, אל מעבר לנחלה האישית. סקרנות של קנאה. מתווסף לזה דמיון פורה, וזהו, אדם שוכח את מקומו. נוטש את עמדתו וזונח את תפקידו. הוא מחפש משהו אחר, רוצה חיים אחרים, מעוניין להשיג את ההצלחה של השכן. מהר מאוד מגיעה גם חלישות הדעת ותחושת תלישות. זה גם מתכון בדוק לקנאה רעה, מריבות ושנאת חינם.

***

אין לך אדם שאין לו מקום ושעה, אדם ללא מקום אינו אדם. לכל יהודי מקום בעולם. כולנו נבראנו לשם מטרה מסוימת ומדויקת, וגם אם במרחב ישנם אנשים נוספים, תפקידנו שלנו נותר אישי לחלוטין.

אף אדם בעולם, גם המוצלח והזורח ביותר, לא יוכל למלאות את מקומך ר' יהודי. אין לך כפיל בכל תבל, לא בהווה ולא בשום עבר ועתיד. אדם נברא יחידי. זהו כלל גדול באמונה – אילולא שאתה עצמך עושה נחת רוח פרטית וייחודית לבורא עולם, לא היית נברא.

מי שחייו מכוונים אל ההבנה הזו, לעולם לא יחוש מיותר. אף אדם, גם המוצלח והמופלא ביותר בסביבתו, לא יאיים על קיומו. וממילא גם הוא לא יזדקק 'להגן' על מקומו, ולהתקוטט עם שום בריה. באמת אמרו: כל הצרות מתחילות כאשר אדם שוכח את מקומו ומתנתק מעצמו.

שאו את ראש

בימים אלו אנו עוסקים בספירה. השבוע נכנסנו לחומש חדש, גם הוא עוסק בספירה. חומש במדבר קרוי גם 'חומש הפקודים', על שום מצוות הפקידה והספירה שציווה השי"ת למנות את ישראל, פעם ועוד פעם.

מצוות הפקידה אין מטרתה רק השגת מידע על מספרם של בני ישראל, כפי שנראה תכליתה של מצוות המניין מהותית וחיונית לאין ערוך. הספירה מהווה יסוד חשוב מאוד בקיומו של עם ישראל בכלל, ובשייכותו של כל יחיד ויחיד לכלליות ישראל, בפרט.

השי"ת מצווה את משה רבינו לשאת את ראש בני ישראל "שאו את ראש", הספירה הזו תכליתה לרומם את קומתו של כל יהודי. איך? לשם כך יש לקשר את המניין "למשפחותם לבית אבותם", זהו השורש והמקום של כל אחד. כל הצרות, הנפילות והבלבולים הינם תוצאה של התנתקות מהשורש. המספר נועד להכניס אותך פנימה אל המניין, לקשר אותך בשורש. היכנס, יש לך מקום בקדושה.

עד היכן חשיבותו של המניין – נוכל ללמוד מתלמידי רבי עקיבא. בשבועות הראשונים של הספירה נהגנו אבלות על מות עשרים וארבע אלף התלמידים של רבי עקיבא. הם נפטרו במגיפה כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. לא שרר ביניהם שלום והתלקחה אש המחלוקת. פירוד לבבות.

אם אנשים אינם מסוגלים לנהוג כבוד האחד בחבירו, הרי זה מפני שעוד קודם לכן אין הם מסוגלים לכבד את נקודתם הפרטית. אין הם מחוברים לתפקידם ואינם יודעים ששום אדם בעולם לא יוכל להחליף את מקומם. זהו נתק מהשורש, לפיכך התיקון יהיה באמצעות מספר ומניין.

כוחו של מניין

מניין הוא תנאי לכל דבר שבקדושה. ראו זה פלא: מכונסים להם תשעה יהודים בהיכל בית הכנסת. היום נוטה להעריב וזמן תפילת מנחה תיכף יסתלק אל האופק. הם אינם יכולים להתפלל, לא לומר קדיש ולא לשמוע קדושה. ממתינים… הנה נכנס למקום בחור צעיר, על מפתן בית הכנסת הוא שולף כיפה מכיסו ומניחה עראית על פדחתו. אנחת רווחה, אפשר להתחיל 'קדיש'.

מניין זה מושג, כל דבר שבקדושה יכול לחול על מניין. שכינה שרויה במניין יהודים. כאשר הינך חלק מהמניין, חלק ממספר בני ישראל, הרי אתה מוכשר לכל דבר שבקדושה.

הכלל הוא שלעולם קריאת פרשת במדבר תימצא בסביבת חג עצרת, ונתנו חז"ל סימן לדבר "מנו ועצרו". יש כאן קשר מוכרח. חג השבועות הוא חג מתן תורה. כדי לקבל תורה נדרש רצון, רצון חזק והשתוקקות. אדם עלול לאבד את הרצון רק כיוון שהוא בחוץ, מנותק מהנקודה שלו, נפרד מהשורש ח"ו.

מהסיבה הזו ההכנה הראויה ביותר לחג העצרת היא 'מנו', לספור. בפרשת במדבר צוונו למנות ולספור כל יהודי, להכניס את עצמנו ואת כולנו פנימה אל המניין. המניין מכניס אותנו לעבודת השם, אתה יכול להתבודד, לדבר דיבורים לפני השם. אתה מסוגל ללמוד תורה. לנצח את היצר. להתחיל התחלה חדשה – משום שאתה חלק מהכלל. יש לך משפחה. יש לך בית אב. אתה מחובר. וכאשר הינך מחובר גם המעשים שלך מחוברים, גם הרצון שבך נובע ממקור שיש בו ממש.

פרשת בלק – בלעם טוען שאתה מבורך

עד היום היית משוכנע שאינך מוצלח. אי אפשר היה לשכנע אותך שאתה מבורך והכי מוצלח. אם בלעם יאמר זאת, תשתכנע? הוא אמר!

בין ברכה לקללה יש רק חוט שערה. מדובר בעניין של הסתכלות. ברגע אחד התהפכה הקללה והיתה לברכה, והיה זה דווקא ברגע היותר קשה.

אפשר לדמיין לא בקושי רב את תחושתו של לא-יוצלח. לא סתם אדם בעל זוג ידיים שמאליות, אלא בלתי מוצלח במלא משמעות המילה. לו יצויר שהאיש הזה במשך ארבעים השנים האחרונות פעם אחר פעם לא הצליח. נכשל. הפסיד. האיש הזה מן הסתם מסתכל על עצמו בייאוש הכי עמוק שיש בעולם וחושב 'אין סיכוי, די'.

הבה נתאר לעצמנו מה יקרה אם בדיוק ברגעים אפופי תוגה אלו מופיע לצידו מישהו ומתנפל עליו בגידופים וחירופים. הרג אותו! הלא כן?

על עם ישראל עברה חוויה שכזו. אלא שדווקא ההתנפלות והגידופים הצמיחו תוצאה שונה לחלוטין. הקללות הפכו לברכות.

***

ארבעים שנה הולכים אבותינו במדבר. מקום נחש שרף ועקרב. סובבים סחור-סחור מחוץ לישוב ואל הארץ הנכספת טרם באים.

קודם לכן, זמן קצר בלבד לאחר צאת ממצרים כבר עמדו רגלי אבותינו על סף שערי ארץ ישראל. מרגלים נשלחו לתור את הארץ. עוד מעט קט והיו זוכים להיכנס יחד עם משה רבינו אל המנוחה והנחלה. אבל הם נכשלו, המרגלים מוציאים דיבת הארץ רעה, העם מתאוננים, העונש – ארבעים שונות נדודים במדבר.

במהלך ארבעים שנות המדבר מספיקים בני ישראל להיכשל ולהפסיד: בחטא העגל, בקברות התאווה, במעשה שיטים. שוב ושוב כישלונות. עם לא-יוצלח.

בפרשת השבוע אנחנו כבר בנקודת שבירה. לאחר שנות טלטול ארוכות והמון משוגות, נמצאים כבר בערבות מואב קרובים לכניסה לארץ. מופיע לפתע בלעם הרשע. הוא מטפס על ההרים ומחפש את המקום ממנו ניתן להשקיף אל מחנה ישראל פנימה, כדי למצוא את נקודת התורפה שתאפשר לו להטיל עליהם קללה ח"ו.

והנה נס. שם מראש צורים, כאשר עינו הרעה של בלעם משוטטת על פני מחנה ישראל וחרצובות לשונו מבקשים לפתוח בקללה – הכל מתהפך! קטגור נעשה על כורחו סנגור, והוא פותח בשירת הלל לעם ישראל.

אכן, דווקא ברגעים של קללה יש הזדמנות מיוחדת למצוא ברכה.

כלים של התחזקות

מה ביקש בלעם לעולל לישראל? בלעם, כפי שמלמד רביז"ל, עומד כנגד משה רבנו מצד הטומאה. הוא מנסה לקלקל את ה'כלים' של עם ישראל.

כלי, זו השפיות הרוחנית של הנפש. הכלי עושה את השפע מבורך, בלי כלי גם דבר טוב עלול להיות קללה. כאשר כלי הנפש מתוקנים, אדם מסוגל לראות את עצמו ואת תכליתו באור הנכון. הוא מבין שאת המצב הזה בחר עבורו בורא עולם. להתמודד שם. להצליח. רק עם כלים מתוקנים תבין זאת.

בלעם ניסה לקלקל את הכלים. כשנאלץ לנטוש את בלק בבושת פנים יעץ לו כמוצא אחרון להכשיל את ישראל במעשה שיטים. הוא ידע שהקלקול הזה יפגע בכלים שלהם. במילים פשוטות – בלעם ניסה לעשות הכל כדי להבטיח שיהודי לא יוכל יותר להתחזק.

קללת בלעם לא נותרה אי שם במעמקי ההיסטוריה. כל יום מחדש היא מתעוררת. אדם אינו מבחין איך בלעם הרשע מדבר בתוך אוזנו. מגדף. מקלל. מקלקל. משום כך חיוני מאוד להבין מה ההבדל בין קללה לברכה.

לאמיתו של דבר אין כמעט הבדל. ממש חוט השערה. ברגע אחד של ישועה הקב"ה היפך את הקללה לברכה. ההיפוך המבורך הזה יכול להתרחש גם אצלנו. ההבדל בין ברכה לקללה תלוי בהבנת המציאות, כלומר בראיית האמת. אדם עלול מהר מאוד להגיע אל המסקנה שהוא איננו מבורך. מדוע? משום שלדעתו הוא נכשל יותר מדי פעמים. למיטב זכרונו לא רשומה בפנקסו הצלחה מיוחדת. לפי הבנתו אנשים בגילו כבר אינם זוכים לדברים מיוחדים וטובים בחיים. לפי אלו אמות מידה הוא קובע זאת? מסתבר שלא על פי תורתנו הקדושה.

לעורר את הברכה

התורה מספרת שהקדוש ברוך הוא מתפאר מאוד בתפילין שאנו מניחים. היא מלמדת שחוקות שמים וארץ מתקיימים בזכות לימוד התורה וקיום הברית שלנו. התורה גם מספרת על יתרו שבא מרחוק, לאחר שעבד לכל סוגי העבודה זרה, ודווקא כשהוא התקרב – אז התגדל מאוד כבוד השם. יש בתורה יחס מאוד מודגש למעשים שנראים אולי פעוטים ממש.

נמצא שחוץ מאיתנו כל המציאות משוכנעת שזכינו לחיים המבורכים ביותר, כבר כעת, במקום בו אנו מתמודדים היום ממש. כולם משוכנעים, גם המלאכים נוכחו לראות זאת, רק אנחנו לא, בינתיים. מי יגרום לנו להתחיל להעריך מחדש לגמרי את מה שיש לנו?

אם הטובים לא שכנעו אותנו – הרעים יעשו זאת. בלעם נבחר לתפקיד. לפעמים דווקא כאשר מישהו מנסה לבטל את מציאותך לגמרי, אז מתנוצץ ניצוץ הברכה. הינך מוכן לקבל את היותך מבורך. פוקח עיניים ומזהה נקודות טובות. "מה טובו אוהליך יעקב – ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה", מי אם לא בלעם היה מייחס לעובדה זו חשיבות כלשהי? בא בלעם ופקח את עינינו. "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר", פלאי פלאות! המקטרג הגדול יודע להצביע על יופי שקודם לכן נסתר היה מן העין. אולי ניאות כבר להשתכנע.

פרשת בחוקותי – מצאת, סימן שחיפשת!

התורה עוברת מדור לדור באופן מסוים – היא נמסרת משואל למשיב, רב ותלמיד. גם האמונה תימסר לנו כך, מתוך חיפוש.

הציווי 'בכל דרכיך דעהו' הוא האופן הנכון לקיום התורה. לימוד התורה אמור להוביל אותנו למצוא את חוקותיה בכל דבר ממש. בפרנסה, בריאות, אכילה ואפילו שינה.

עוד מעט יכוסו הדרכים המובילות מירונה ברבבות אלפי ישראל. העולים לרגל יעלו ויבואו איש ואיש בדרכו, במרכבתו וברגליו.

מדי שנה חוזר על עצמו המחזה. התופעה. ההמונים נוהרים לרבי שמעון, הם מחפשים משהו. מה הם מחפשים שם? אולי ישועות. רפואות. פרנסות. הצלחות. אולי, אבל הפלא עומד בעינו – כל המחפשים הללו באים דווקא לכאן, למירון. כל הרצונות הללו מתנקזים לרבי שמעון. יש דבר בגו.

***

הכלל אומר שכדי למצוא – יש לחפש.

בכל נושא הכלל תקף, העולם מלא בידע ובחכמת חיים. אולם התבונה אינה נוהגת לבוא מאיליה. המחכימים הם המחפשים.

אדם רוכש מקצוע וצובר ניסיון מתוך התעניינות. חשוב לו לדעת וזו הסיבה שהוא לומד. לצידו ממשיכים אנשים רבים בשגרתם, אפילו אינם מתעכבים לרגע להתעניין, ללמוד גם כן. תלמידים יכולים לשבת בכפיפה אחת, מול מלמד אחד, על שולחן אחד. בחלל הכיתה ירחפו תובנות נפלאות ושיעורים מאלפים, וראה זו פלא – חלק מהתלמידים ייצאו משם מלומדים יותר, ואילו אחרים ייצאו כפי שנכנסו. כאילו מאומה לא נלמד שם. כוח הקניין החזק והחשוב ביותר הוא – חיפוש. שאיפה. רצון ללמוד.

אם בחכמות חיצוניות כך, בחכמת התורה על אחת כמה וכמה. התורה איננה מתפייסת ללומדה אם לא שיבקש אחריה, יתאמץ, ובעיקר יחפש, יחפש, ושוב יחפש: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת השם ודעת אלוקים תמצא". המציאה היא פרי וענף, והחיפוש שורש.

כך הם הדברים גם בנוגע לקיום התורה. העולם מלא בתורה, בחכמת התורה. ובכל זאת אין דבר שיבטיח את קיום התורה כמו חיפוש אחריה. כל זמן שיהודים משוטטים בחיפוש אחר תורה, מובטח לנו קיומה.

להסכים לקבל

מיהו מחפש אמיתי? למחפש הזה יש סימן היכר מובהק – "מכל מלמדיי השכלתי". הוא יאות ללמוד תמיד מכל מי שיעניק לו תורת אמת. איש מוכה צמא יסכים לקבל כוס של רוויה מכל מי שיגישה לו. הוא לא יתעכב על חשבונות צדדיים של כבוד וכדומה. הוא צמא. "הוי כל צמא לכו למים", הצמאים רצים לקראת המים, מימי הדעת. הם מבינים שאת המציאה המבוקשת יש לקבל ממי שבידו להעניק ולתת. הנקודה הזו היא שער גדול בעבודת הבורא.

הבה נשים לב. התורה עוברת מדור לדור. יש בה חלקים של פשט רמז דרש וסוד. כל חלקי התורה ללא יוצא מן הכלל עברו ונמסרו לנו באמצעות אנשים, כלומר מחפשים. מה היה באותם מוסרי התורה שלא היה באחרים? היה בהם שהם חיפשו יותר. המחפשים מצאו, ואם נפשך למצוא – לך אצל המחפשים, ורווה תשוקתך.

פשט בגמרא רש"י ותוספות עובר באמצעות רב ותלמיד. הלומד מתקשה והרב מסביר, וכך מונחל הפשט ועובר מדור לדור. פסקי הלכה אף הם עוברים משואל למשיב, רב ותלמיד. כך היא דרכה של תורה. החיפוש מוליד מענה.

אך לתורה רובד נוסף, עמוק יותר – רובד הנשמה. העבודה שבלב. זוהי הרקמה הפנימית של העולם והנפש, ומאמרי הזוהר מלאים וגדושים ממנה. האם יתכן שהתורה הזו תעבור באופן שונה? כדי לשמוע פסק הלכה הולכים לרב, כדי לדעת איך לחזק אמונה נפולה, לעורר התלהבות או להתחדש בעבודת השם – מוכרחים גם כן ללכת לרב. לחפש מענה ולגשת למי שהדבר המבוקש מצוי בידיו.

כאן מתחילה ההבטחה של רשב"י, "כי לא תשכח מפי זרעו". התורה לא תשכח, כל זמן שניאות לחפש אחריה בכל רגע פנוי. בכל מצב. תמיד.

כי לא תשכח

הדור שלנו אינו מובן מאליו.

לפני הרבה זמנים ודורות התאספו חכמים מגדולי הדור דאז, בכרם ביבנה. היה זה לאחר חורבן הבית ולאור המצב הם קבעו "עתידה תורה שתשכח מישראל". לא יהיה סיכוי לדור שלנו לשמר באוצרותיו תורה, אמונה, עבודת הבורא.

דור לאחר מכן התייצב רשב"י ואמר "חס ושלום שתשכח תורה מישראל", הוא הוציא את הבטחתו מהפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" וגילה דעת שבאמצעות ספר הזוהר הזה ייצאו מן הגלות. להבטחה הזו יש תנאי – מוכרחים לחפש, בבחינת "ישוטטו לבקש דבר השם". השיטוט הזה הוא שמוביל את כל עם ישראל לרבי שמעון בל"ג בעומר. בפנימיותו, כל יהודי יודע היכן הכתובת הנכונה לחפש את שנפשו אהבה.

יש בעבודת החיפוש נקודה נוספת, היא נאמרת בפרשת השבוע.

"אם בחקותי תלכו" – ההליכה הזו היא הדרך האמיתית בקיום התורה. חוקות התורה הם דרך, בבחינת "בכל דרכיך דעהו", כותב על כך האור החיים הקדוש, שהאופן הראוי בקיום התורה היא, ללכת עימה בכל הדרכים, גם בארציות, גם בפרנסה. באכילה ושתייה. חוקות התורה נועדו להדריך אותנו כאן בעולם הזה. למצוא בכל דבר את השי"ת. לגלות רמזים של אמונה. התעוררויות. התקרבות ויראת שמים. מי מלמד תורה בצורה שכזו? האנשים שחיפשו אותה באופן הזה. הצדיקים המופלגים. ל"ג בעומר הוא יום של חיפוש.

פרשת בהעלותך – איפה מדליקים כאן את האור?

כוונת הלימוד החשובה ביותר היא – להאיר את המוח ולהאיר את המציאות באור התורה.

כל הבעיות והצרות שלנו מתחילות בתאורה. כשיש אור הכל טוב ונפלא, בחושך הכל מפחיד ורע. התורה הקדושה היא מקור האור הבלעדי, כל השאר חיקויים.

העולם מלא בניגודים שונים, מהם מורגשים יותר או פחות.

אור וחושך הם שני קצוות, אי אפשר לחוש אותם בידיים, אבל הם מורגשים היטב בהוויה כולה. אין דבר שמסוגל להשפיע על העולם באופן כה מוחלט כמו התאורה. שמים ליליים זרועי ירח וכוכבים זה דבר יפה, אבל אף אדם לא יסבול שהות בחושך מוחלט יותר מכמה רגעים. חושך זה עניין מאיים. אין חיים בחושך. ביום העולם פעיל. אנשים יוצאים לעבודתם, הולכים ומנהלים חיים. בלילה כולם נעלמים במעונותיהם, נרדמים.

אילולא המצאת התאורה המלאכותית, היו השווקים מתרוקנים עם שקיעה, כמו פעם. מה עשתה לנו התאורה המלאכותית? לכל היותר היא נגסה מממלכת הלילה כמה נתחים.

***

אילו יתבונן אדם בעצמו הוא יגלה שמאומה לא באמת חסר לו. אם יש חסרון, הרי זה שהתאורה לקויה. ובשעה שהחושך שולט – גם מה שיש לך, אין לך בעצם.

נתאר לעצמו אולם גדול, מפואר. מעוטר ביצירות פאר. מתקיים שם אירוע רב משתתפים. אילו יתרחש שם קצר ומערכת התאורה תקרוס, ברגע אחד המאורע כולו ייעלם. בחושך לא רואים תפאורה, הקירות כמו צללים ריקניים ומאיימים. אנשים נדמים כיצורים אימתניים. האוויר מחניק. הכל נגמר. מה חסר? רק אור!

כך זה בחיים. אדם מסתובב אפוף קדרות, יש לו המון-המון בעיות. צרות צרורות ממש. לא יודע מאיפה להתחיל לטפל בחייו המתפוררים. ר' יהודי, צדיק, אולי ננסה לחפש יחד את מתג התאורה הקרוב. אולי ננסה להדליק כאן את האור? כשחשוך לא רואים, וכשלא רואים הכל נראה נורא ואיום. נו, היכן הוא המתג, איפה משיגים אור?

מקור האור

התורה הקדושה היא אור, וממילא היא מקור חיים.

האור הגשמי מזין ומחייה את הבריאה. הכל גדל על אור. לא היה קיום ליצורי תבל ללא אור שמש. העצים, בעלי חיים, אנשים כמובן. מקורו של האור הגשמי כמו גם מקורו של הקיום כולו הוא אור התורה. אור הדעת.

כשאין הדעת מאירה, אדם שרוי בחושך. אם הוא הולך, דומה הוא לאיש הצועד בעצימת עיניים. וכשהעיניים עצומות האם זה פלא שיש צרות? גם עם כל הכוונות הטובות, בלי אור אי אפשר לבצע אפילו פעולות פשוטות. על אחת כמה וכמה שאין סיכוי לתקן את הנפש, לבחור בדרך נכונה, ולחסוך בטעויות.

ניתן לפתור את בעיית החושך באמצעות תאורה מלאכותית: קצת כסף, כבוד. פה ושם הנאות חולפות. אנשים בעולם שרויים באמת בחושך. חושך עבה וסמיך. מוחשי. אם אין להם תורה הם ינסו פתרונות מדומים. אבל שום דבר בעולם הזה לא באמת יכול לפתור את בעיית החושך. כשאין דעת, הכל חשוך!

בשבועות קיבלנו פתרון אמיתי. התורה הקדושה היא מקור האור. אור מקורי, אמיתי, לא מחזיר אור של השליות ודמיונות. בתורה יש מאור, יש בהירות. קיבלנו את התורה כדי להתקיים כאן בעולם. כדי שנצליח לראות קדימה וללכת בבטחה במשעולי החיים.

והנה הפלא ופלא – השמש זורחת ואנשים מתעקשים לכרוך על העיניים מטפחת שלא ליהנות מהאור. השי"ת מציע לעולם תורה ואומות העולם בזו אחר זו מסרבות בתוקף. מציעים לכם תאורה נפלאה, אור עיניים, ואתם מעדיפים להישאר עיוורים. לגשש באפילה.

אומות העולם דחו את מתנת התורה. הם באמת נשארו שם בחושך, מגששים את חייהם באפילה ומשתמשים בתאורה מלאכותית, לקויה וברת חלוף. כך נראים חייו של מי שהתורה אינה עבורו מקור של אור. אבל אנחנו קיבלנו תורה. קיבלנו קשר אל מקור האור, מתי נחליט ללחוץ על המתג? מתי נעלה את האור הבהיר הזה גם בחיינו, בבתינו?

כוונת הלימוד

זו אמורה להיות הכוונה האמיתית בלימוד התורה. לימוד תורה אמור לשמש כמקור אור לכל היום, לכל החיים. התורה הקדושה ירדה לכאן כדי לגרש חושך. יהודי ניגש ללימוד, לכל סוג של לימוד, כדי להעלות אור במוחו. לפקוח עיניים נכונות על העולם שסביבו. לצאת מהחושך ומכל הצרות והגזירות הקשורות בו, ולהתחיל לחיות.

זהו סוג אחר לגמרי של לימוד. סוג אחר של קשר עם התורה. דע לפני מי אתה לומד. דע מדוע הינך לומד. פרשת בהעלותך מלמדת על מצוות העלאת הנרות בבית המקדש. להעלות את הנרות – להדליק את שלהבת הלב שתהיה עולה מאליה. הדלקת נרות המנורה היא הארת המוח המאיר באמצעות שבעת קני המנורה, הם שבעת הנקבים שבראש.

כאשר הלימוד נעשה באופן שכזה, הוא הופך מקור של אור המקרין על כל המציאות. לומד תורה שכזה יביט על עצמו ועל סביבתו בתאורה בהירה. הוא יידע איך לקיים את התורה, כיוון שהתמונה בהירה. הוא יימנע מטעויות הנפוצות בקרב ההולכים בחושך. תורתו תאיר את עיניו בכל תחום בחיים. היא תעניק לו יישוב הדעת ושמחה. זוהי 'תורת חיים'.

פרשת בהעלותך – לעבור את הקיץ בשלום

העולם שסביב מרתק ומלא עניין, בסערת העניינים הבוערים אנחנו פשוט מתפזרים ונאבדים. ויש דרך לשוב ולהתרכז גם באמצע הקיץ.

המשרה הנחשקת נעמה לרואה החשבון הטרי יותר מתלוש המשכורת בעצמו. המפעל הגדול, מאות העובדים, ובעיקר חדר הקפה. את המשרד האישי העדיף מה שפחות לאייש. במקום כה מרתק חבל לאבד זמן בין ספרות ומחברות. המסדרונות העמוסים, הרכילויות הפנימיות, סיפקו לרואה החשבון המון עניין. עבודתו המשמימה נדחתה מיום ליום. מדי פעם אילץ את עצמו לעיין בחומר, התאמץ להתרכז, ביצע מספר פעולות ומיהר להפסקת ריענון חדשה.

לקראת סיומו של החודש השלישי, התקבלה בקשת הדו"ח מהמשרדים הממשלתיים. רואה החשבון כמו נחת מהרקיע, אין באמתחתו אפילו מחצית עבודה. ביקש לדחות את המועד לתאריך האחרון הבא. בשבועות הבאים התרחשו במפעל מספר אירועים חריגים, הוא חש עצמו מעורב במדרגה ראשונה, לא יכל להרשות לעצמו להתרכז בעבודה.

במועד האחרון מופיע המנהל ומודיע כי יומיים נותרו להגשת החומר. הזמן לחוץ, והחומר מתגלה כבעייתי. ההזנחה הפכה אותו לחידה סתומה. ככלות מחצית יום של מאמץ עילאי, מצא עצמו רואה החשבון ללא מוצא. בצר לו נעמד על רגליו, תקע עיניו במחברת, והחל משנן את הספרות בקול גדול. פעם ועוד פעם, חצי שעה, שעה. הריכוז חזר אליו לאט. בערב קיבלו הנתונים צורה וסדר. המח התבהר ופתרון כלשהו החל מנצנץ באופק. בימים הבאים היה רואה החשבון מרוכז בעבודתו כפי שלא היה מעולם. החדשות הסוערות כבר לא עניינו אותו, גם הקפה נותר מיותם על השולחן. כל יישותו מרוכזת בחישוב מבריק שהולך ופותר את התסביך.

***

זה עתה פנינו לאחור מההר העשן, הקולות והברקים. ממרחק הזמן והמקום ניתן לראות בבהירות יותר את המעמד הגדול. חג העצרת, קבלת התורה, התחדשות הנשמה, כל אלו יכולים להיראות בבהירות יתרה דווקא מתוך אספקלריית הריחוק.

קיבלנו תורה, וכל יהודי מאמין בכך. התורה היא חיינו, וכל לב רוחש על כך. האוצר היהודי ששוכן כעת בקרבנו, צורב בדעת ומבקש בכל לשון 'שמרוני'. כל אחד מאיתנו זכה בוודאי להתחדשות פנימית נפלאה, בעלי נפש וזכות זכו אף להתרגשות והתעלות מיוחדת במינה. רישומי ההוד יכולים לפרנס עבודת השם של כמה חודשים לפחות, והתורה שקיבלנו היא תוחלת החיים לשנה הקרובה לכל הדעות.

דא עקא, העולם אליו אנו נקלעים בצאתנו מעם ההר, עולם קייצי הוא. אוויר נאה, מסביר פנים, חמימות של שמש ומרחבים של חומר. העולם נושף בעוז 'חופש'. הבריאה מזמינה לשוט ולטייל, להתבדר ברוח הקיץ ולהתאוורר. אל המציאות של אחרי שבועות אנו נפלטים על כורחנו. בחדרי המח והלב עוד שוקקת המתנה היקרה, האצורה חדר לפנים מחדר. נשמה חדשה, רגשי קודש, רצונות טמירים, רוח חדשה ודעת בהירה יותר. והגוף מצוי ברובו בעולם של חולין.

את העולם הזה אנחנו חווים בכל החושים. חדרי המח בהם עצורה הנשמה החדשה שאך עתה קיבלנו, פתוחים לכל ד' רוחות. חלונות הראש, העינים, האוזנים, החוטם והפה, פעורים ומקבלים מכל רוח המנשבת עליהן. האוזניים שומעות שיחות של חולין, חדשות לוהטות, שיחות ודיבורים. מעט לשון הרע מתובלת בשיח חברים. קורטוב ליצנות ודברים בטלים, ועוד אי אלו דברים שהעולם התחדש בהם. העיניים סופגות את גווני החומר והטבע. הנפש נמשכת מבעד לחלונות החושים, הריח האווירה וההרגשה, כל אלו חובטים על חלונות הדעת, והתורה שאך עתה ניתנה בנו בלהט מצטננת ושוקעת בשכחה.

ב'שבועות' האחרון קיבלנו את משרת חיינו. עבודה בחשיבות עליונה, לוח זמנים עמוס והמון סידורים קדושים וחשובים הנוגעים למלכות דקדושה. הקיץ שעוטף אותנו כעת עלול בהחלט להעסיק אותנו בכל שפעת רעיונותיו, להריץ אותנו יום ולילה בין חשק לדאגה, מתשוקה לתקווה נכזבת. בסופה של שנה אנו עלולים להימצא חלילה באותה נקודה. מרוקנים מכל זיכרון, והרבה קודם לפסיעה הראשונה.

מילים שמסוגלות לעורר מתרדמה

העולם שמחוץ למתן תורה מסוכן, והרפואה שלו ממתינה לנו בדיוק שם בקבלת התורה. התורה הקדושה מכילה את הכח להחזיר אותה תמיד אל נקודת ההתחלה בקבלת התורה. אל האור המופלא הזה קודם שעכרו אותו הימים והמאורעות.

התורה, מעבר לקדושתה ורוממותה היא ספר. ספר המורכב מאותיות ותיבות. כמו בכל ספר, גם את תורתנו הקדושה ניתן פשוט לקרוא. לומר ולבטא בפה מילים ומשפטים. כלל נקוט הוא בידינו שהקול מעורר את הכוונה. גם כשאורה של תורה נעלם, האותיות עודן מצויות בינינו. כל אחד יכול לבטא אותיות של תורה גם בלי מח גם בלי לב. החידוש הנפלא הוא, שהקריאה הפשוטה הזו, כשהיא נעשית בכח וחוזק, בצעקה והגברת הקול, מסוגלת לעורר את המח מתעלומותיו, להוליד את הדעת מחדש ולגרום לנו לעמוד שוב למרגלות ההר העשן, ולהאיר את הלב בחמימות קבלת תורה.

את הסוד הזה מגלה רביז"ל בתורה כ"א. שם הוא מבאר שכשהמוחין והדעת מצויים בהעלם ועיבור, צעקה בתורה ותפלה מסוגלת 'להוליד' אותם. בבחינת "ושמע צעקתנו יודע תעלומות" כלומר, כשהדעת והשכל אינם מאירים לנו, העצה היא, לצעוק אל השי"ת שהוא "יודע תעלומות", ורק הוא יודע היכן ואיך 'נעלמו' המוחין שלנו, וכשאנו צועקים הוא מאזין ומושיע.

כשהמח סתום ואטום, והלימוד נעדר חידוש וחיות, זוהי קטנות. הדרך ליציאה מקטנות והעלאת שלהבת הלב מחדש, הוא דיבור פשוט בקול ואפילו בצעקה בתורה או תפילה. הדיבורים והקולות שאנו צועקים גם מתוך חושך וחוסר עניין, בוקעים את מסכי האטימות והשכחה, יש מי שמאזין להם, ורק הוא יודע להשיב תעלומות.

שבעת הנרות – חלונות הנפש

בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות הדלקת הנרות במנורה הטהורה שבבית המקדש. אהרון הכהן מצווה להעלות את הנרות "אל מול פני המנורה", ועל הפסוק הזה מגלה רביז"ל איך עלינו לקדש את שבעת הנרות, הלא המה נקבי הראש, העיניים, האוזניים, החוטם והפה, כך תעלה שלהבת הלב ותתגלה הארה שתתקן הכל.

המשכן של המח והדעת הוא בראש, החלונות דרכם מושפעת הדעת הם שבעת נקבי הראש. את הנקבים הללו המתייחסים לשבעת קני המנורה הטהורה יש לשמור מאוד. לכל נקב יש "עשה" ו"לא תעשה". העיניים אמורות לראות קדושה, ובאותה מידה להישמר מפני ראיית רע. כך גם בשמיעת האוזן ובריח החוטם ודיבור הפה.

עבודת העלאת שלהבת הנרות שייכת לכל יהודי בכל יום. כשמטיבים את נרות המח, כששומרים על הנקבים הללו ומשתדלים לעשות עמהם טוב, אזי שלהבת הלב, כלומר ההתלהבות ואש הקודש, עולה מאיליה ומרוממת את המעשים. התלהבות הלב פותחת צוהר לאמונה ויראה. זה מה שמתקן את המחשבה. כך נמצא את עצמנו עסוקים בעולם אחר לגמרי, רחוקים מסערות ובלבולים, דבוקים באמת ועסוקים רק בתכלית.

פרשת בהעלותך – התלהבות

העולם הולך ונוצר. הגלובוס הקטן שלנו מלא בחידושים, בכל רגע נתון נולדות כאן המצאות חדשות. מה שאמש נחשב לחידוש, נהפך היום לאנטיקה. הכל מסביב מתפתח, הכח יוצא אל הפועל בקצב מסחרר, ובמרכז ההתרחשות עומד האדם.

סביב לכל חידוש כרכרו מספר חודשים כמה אנשי מדע. את הדרך אל ההמצאה סללו אי אלו מוחות יגעים, חומרים משופרים, תרופות חדשות, מכשירים יעילים, כל אלו עשו דרכם אל השוק על גבי סרט נע של איברים פעילים. האוכלוסייה האנושית נעה כל העת, החלק האנושי שביקום לא יושב בטל. צא ולמד מרחובה של עיר, הבט רגע או שתיים מבעד לחלון (עדיף שלא) ותראה, כל זמן שהרגל מצויה בשוק התמונה תהיה מאוד רוחשת, דרכם של בני אדם שתמיד הם מתרוצצים, זה הולך וזה רץ, אחד מדבר בפה וחברו בתנועות ידיים. הצד השווה שבהם שבכולם פועם משהו.

ההתלהבות מניעה את הכל

אם ראית דבר מה רוחש, בהכרח שמשהו גורם לו. ספינה שטה על פני המים מעידה על רוח נושבת במפרשים, אור דולק במנורה מעיד על זרם חשמל בחוט המוליך, ואם ראית אדם פעיל ונמרץ, אין בכך ספק – משהו מלהיב אותו. בני אדם עושים הרבה דברים, בונים וסותרים, מדברים וחושבים, חולמים והוגים, יוצרים וממציאים. ומאחורי כל אותם מעשים דבר אחד עומד – התלהבות.

האדם והעולם שניהם יסודם בעפר, רובץ לו גוש העפר כאבן שאין לה הופכין, ואילולי אותה התלהבות שנכנסה באדם, דומה היה בן אנוש לתלולית עפר צבורה על גוש אדמה. העולם הזה כבד, קשה מאוד להזיז בו משהו, בכדי להפוך גוש עפר לצורה, זקוקים להמון התלהבות.

אם ההתלהבות עומדת ביסוד האדם, הרי שהיא מוכרחת להיות גם ביסוד העולם. בעשרה מאמרות נברא העולם, ובאותם עשרה הוא גם ממשיך ומתקיים. התורה הקדושה קדמה לעולם, כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, הוא הביט בתורה. הבריאה סובבת כל העת על צירה, מתפתחת ונוצרת, והרוח המנשבת במפרשיה היא – התורה.

האדם מעיקרו איננו אלא עפר מן האדמה, ובמצבים מסוימים הוא חוזר אל ההגדרה הזו. כשהוריד השי"ת נשמה בגוף הוא הכין להם כאן הרבה עבודה. העולם מלא בניסיונות, הטוב והרע מזדמנים לאדם בכל קרן רחוב, מוכרחים להיות ערניים. התורה לא רק שמגדירה את הטוב והרע, היא מעניקה גם את הכח לעמוד בניסיון הבחירה.

מתן תורה – כח לבחור בטוב

לא מזמן – כך לכל הפחות טוען לוח השנה, היה חג מתן תורה, כמדומה שקיבלנו אז משהו, כן, קיבלנו תורה. תורה חדשה לגמרי, כזו שמעולם עוד לא הופיעה כאן. הסיבוב הקרוב של מעגל השנה יפגיש אותנו עם הרבה זירות, ישמשו שם יחד טוב ורע, ואנחנו נצטרך לבחור תמיד את הטוב. התורה שמונחת לנו כעת ביד מכילה את כל העוצמות להן דרושה הנפש בכדי לעבור בשלום את הסיבוב הקרוב.

באותיות התורה הקדושה, צבורה אנרגיה אדירה, הכוחות כולם, אלו שמוכרים לנו ואלו שלו, שואבים את חיותם מאותיות התורה. לכל יהודי חלק בתורה, החלק הזה אמור להניע את כל אותם רמ"ח ושס"ה, לתת בהם את היכולת לצעוד נכון בתוך רמ"ח ושס"ה מצוות עשה ולא תעשה.

כולנו, כל היהודים הטובים שהילכו כאן על פני הגלובוס בשבועיים האחרונים, היינו כולנו גם בהר סיני, עמדנו למרגלות ההר שעה שמשה רבינו הוריד ממרומים את התורה, קיבלנו אותה ארוזה, לקחת הביתה. עברו חלפו להם ימים של לאחר שבועות, נשלמו זה מכבר ימי המילואים, ואנחנו עודנו מסתובבים אי שם בשבילים היוצאים מסיני, צועדים בין יום ראשון לשני, מהלכים בין שחרית מנחה וערבית, ובידינו חבילה ארוזה.

אנשים נאמנים אנחנו, ואת החבילה היקרה שקיבלנו בו' בסיוון אנחנו מחזיקים קרוב קרוב ללב, אוחזים חזק בשתי ידיים, נזהרים חלילה שלא לאבד. יושבת לה התורה הקדושה בחיקנו, הולכת איתנו לכל מקום, יש ואנו מסירים מעט את הלוט, מביטים בה מבעד לחריץ צר, מנידים ראש וממשיכים. נו באמת, בטח אנחנו לא חדשים בתחום, כל שנה עושים מסלול זהה, תמיד מגיעים הנה לאזור הר סיני בסביבות תחילת סיוון, תמיד בנקודה כלשהי מקבלים תורה, אז מה, זה לא דבר חדש. תמיד דיברו על כך במשפחה, החברה שלנו רגילה ללוקסוס הזה, התורה אצלנו ביד, אין צורך לערוך בקרת איכות, מעולם לא חשדנו באיש משה שייתן לנו ביד אריזה ריקה למשל, סומכים עליו, הוא נתן בטח את המילה האחרונה בשוק, כמו בכל השנים, ברוך השם.

הקב"ה עושה כל שנה משהו מאוד לא שגרתי. הוא פותח את המאגר הכי חסוי, המקום בו גנוזה התוכנית המקורית על – פיה נבראה, נוצרה, ונעשתה הבריאה כולה. שם באותו גנזך נעלם שמור הצופן ממנו הוטבעו העולמות כולם. הקודים האלוקיים הללו בהם הביט הבורא יתברך בכבודו ובעצמו קודם שברא את עולמו, אוגרים בתוכם את כח ההנעה של כל מה שהתרחש בעבר ושעתיד להיות. מתוך אותה מערכת אלוקית המכונה – אורייתא, יוצאים כל אותם חידושים שמחדש הבורא בעולמו ברוחניות וגשמיות בכל רגע. בכל שנה בו' בסיוון מוציא הקב"ה את התוכנית האלוקית שמאחורי כל חלקי הבריאה שעתידה להתקיים בשנה הקרובה, את מערכת הצפנים הזו הוא מוריד לכאן, ומעניק לכל אחד מאיתנו את החלק שלו באותה תוכנית.

שפע אלוקי – מקור ההתלהבות

משהשתתקו הקולות והברקים חדלו, עשינו שלושה צעדים אחורה, קדנו ביראה כלפי ההר, שבועות עבר אל האתמול ואנחנו המשכנו אל המחר. צועדים קדימה ועין מלווה אותנו מאחור, מה קורה עם האנשים הללו. מי שהעניק את מה שמונח לנו ביד יודע, אין צורך בהרבה סימנים, ברגע שיפתחו האנשים את האריזה הם יתחילו לצעוד בקצב של ריקוד.

צועד אדם האדם במשעולי חייו, על דרכו נערמים ניסיונות, קשיים, מניעות. צועד האיש ופיו שורק בנשיפה של מאמץ 'כמה אפשר להכביד על הבן – אדם, אין כאן איזו טעות, זה מסלול למטיבי לכת לא בשבילי…', לא רק תווי השטח קשה, האריזה ההיא מהר סיני גם היא מכבידה על הידיים. אז אולי הגיעה העת לפתוח את האריזה, להתחיל להשתמש פשוט עם מה שבפנים.

התורה אמורה להדליק אותנו, בדיוק לשם כך קיבלנו אותה. הלב פוגש את העולם כמות שהו, שם מתקבלות כל התחושות ממה שסביב, שם נערכת ההתמודדות האמיתית. למעלה, בראש עמוד השדרה שתול המח, הוא פועל בדיוק כמו תחנת כח, שפע אלוקי שזורם מלמעלה נכנס פנימה, מניעה את גלגלי המחשבה. כשהמחשבות הקדושות ממלאות את חלל הגולגולת, נוצר שם חום, החכמה היא דבר חם ומלא חיים. החמימות הזו יורדת אל הלב, מבעירה אותו. לב חם ונלהב מדלג בקלות על מהמורות, כשהמח מלא בקדושה, החיים שניבטים מבעד לזגוגיות העיניים נראים הרבה פחות מאיימים.

רבינו מדבר על זה בלקוטי מוהר"ן סימן כ"א, הוא מסביר שהכח שבתורה טמון פשוט בתוך המילים, כשמבטאים אותם בפה בקול, הם פועלים. הקדושה מצויה כבר בתוך המילים, אין צורך בהרבה פעולות, הכל טמון במה שיש לנו ביד, רק לפתוח את האריזה ולהתחיל להשתמש.

קדושת שבעת הנרות

כל יהודי מבקש לרוץ על מסלול החיים, בלי להיתקע בצמתים בלתי ברורים. כשהמנוע חם הגלגלים מתמודדים בקלות עם כל שטח, עליה כמו ירידה, סיבוב חד כמו כביש ישר. כל מי שנגע אי פעם בתורה, מכיר את זה, שצוללים לכמה שעות אל תוך מאגר החיים שבאותיות, כשיוצאים משם הכל נראה אחרת. הבעיה היא שיש לקחת בחשבון משהו נוסף.

בראש שלנו יש שבעה נקבים, זוג אחד לחוש הראיה, שניים נוספים לשמיעה, שתיים לריח ואחד לדיבור. שבעת הנקבים הללו מקשרים אותנו עם כל מה שסביב, הם קולטים מידע וגם משדרים. שבעת הנקבים כמו שבעה קנים של מנורה. אם יש בפנים שכל ידלקו שם נרות. העולם מלא ברוחות, הדיבור מוציא רוח, גם הראייה, השמיעה גם היא מלאה ברוח, כך גם הריח. מנשבות הרוחות בחללו של עולם, חולפות על הפתחים. פעמים שרוח שכזו חובטת באוזניים כמה רגעים והנר שבפנים מרצד בתזזית, קופץ ונתלה בפתיל הקטן, מבקש לשרוד עוד מעט.

כשעל שבעת הפתחים דולקות נרות, הרע שבחוץ נשרף ברגע. כשרוחות מכבות את הנרות העסק מתחיל להסתבך. יש לנו תורה היא מונחת כבר ביד, רק להסיר את העטיפה ולקרוא בקול. המילים מעלות את האש בפתילות, אם נניח למילים הקדושות לעלות על השפתיים, זה יקרה מעצמו. לנו נותר לשים קצת לב, לא כל רוח מוכרחת לבקר לנו באוזן, בעין, בחוטם ובפה.

האריזה ההיא מהר סיני, רק לפתוח אותה…