פוסטים

מפתח הפרנסה (כוונות 'פותח את ידיך')

"החותך חיים לכל חי"

מפתח הפרנסה וסוד הגבהת הידיים

מזמור 'תהילה לדוד' – 'אשרי' הוא במדרגת כתר וסגולותיו רבות. אמרו חז"ל (ברכות, ד) שכל האומרו ג' פעמים ביום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אחד משני הטעמים של חכמינו למעלתו של המזמור זו העובדה שמוזכר בו עניין הפרנסה. כפי שגילו לנו חכמי הסוד, במרכז המזמור גנוז בכוונות מיוחדות מפתח הפרנסה.

המפתח מוצפן בראשי ובסופי התיבות "פותח את ידיך" –פא"י, זהו שם קדוש, אחד משבעים ושניים שמות קודש המרכיבים את שם ע"ב (הוא השם היוצא משלושת הפסוקים "ויסע", "ויבוא", "ויט" (שמות יד, יט, כא) הקודמים לשירת הים. מפסוקים אלו יוצאים שבעים ושניים צירופים שונים, כל אחד של שלוש אותיות. עניינו המשכה של שפע חסד). נשים לב לגימטרייה של פא"י – תשעים ואחת, צ"א. זהו הערך המספרי המשותף לשני השמות, הוי"ה ואדנות. שילובם מבטא תמיד ייחוד. התקשרות משפיע ומקבל. שם הוי"ה מייצג את המשפיע, אדנות הוא הצד המקבל. לפיכך המספר צ"א מסמל ייחוד.

את חלקו השני של מפתח הפרנסה משלימים סופי התיבות של "פותח את ידיך". אף הם יוצרים את אותה גימטרייה, צ"א, באופן זה: חת"ך הוא שמו של המלאך הממונה על פרנסה. כאשר נמיר את אותיות חת"ך בא"ת-ב"ש נקבל את הצירוף סא"ל, זהו שם נוסף משבעים ושניים שמות של ע"ב. הגימטרייה של שם זה אף היא תשעים ואחת. הגימטרייה המיוחדת הזו הנרמזת כאן פעם שנייה, מובילה אותנו לעסוק בשילוב השכיח יותר בין שמות קודש, שילוב הוי"ה ואדנות. בסידורי נוסח עדות המזרח הוא מצוין במפורש בכל אחת מהאזכרות. בסידורים אחרים הוא רק נרמז באותיות י"י. לשילוב זה, במיוחד לשני היודי"ם שבקצוות, קשר מיוחד להבאת שפע פרנסה. להלן נראה.

להוציא מכוח לפועל

הוי"ה ואדנות נחשבים שם העצם ושם הכינוי. הם מורים על ייחוד הקב"ה והשכינה. השילוב הזה ככלל מסמל את מושג הייחוד. מובא מצדיקים שייחוד הוי"ה ואדנות מבטא בכלליות את כל צורות הייחוד למדרגותיהם. בכל אחד מהשמות הללו ארבעה אותיות. שם הוי"ה מורה על עצמותו יתברך ועל המציאות כאשר עודנה בכוח, טרם צאתה לפועל. נמצא ששם זה מתייחס למחשבה– שם גנוזים הדברים קודם בואם לכלל מציאות בפועל. שם הכינוי מסמל את המציאות שיצאה זה מכבר מכוח לפועל. ארבע האותיות שבכל אחד מהשמות מסמלות בחינות שונות שיש בכוח ובפועל. שילוב שמות נעשה באופן של 'השחלה', משלבים את שם אדנות בתוך אותיותיו של שם הוי"ה או להיפך, כך – יאקדונקי. בשילוב הוי"ה ואדנות ישנם שמונה אותיות, יוד בראש ויוד בסוף ובתווך שש אותיות נוספות. אלו שש מדרגות, שלוש במחשבה ושלוש במעשה, המוציאות כל דבר מכוח לפועל.

נבין באמצעות משל: אדם משתוקק לבנות בית. תחילה הוא מתכנן את ביתו במחשבה, ולאחר מכן נדרש לבנותו במציאות. שני השלבים ההכרחיים הללו הם הכוח והפועל. כל מה שקיים בפועל היה קודם לכן בכוח, כלומר באפשרות המופשטת. בעוד היצירה במוח היוצר הרי היא מתוחמת בגבול עולם המחשבה. יתכן שתלבש צורה ממשית ותכיל פרטי פרטים, עדיין כל קיומה אך ורק במחשבה. על מנת להפוך מחשבה למציאות, יש להוציאה מכוח אל הפועל. זוהי בעצם המשימה החשובה ביותר בעולם. אדם עשוי להיות עשיר במחשבה ומוצלח בתוכנית, גאון על פי כישוריו ומיועד לגדולות ונצורות. אם לא יטרח להוציא אותם מהכוח אל הפועל, יוותרו התארים רעיון רוח ותו לא. הכוח והפועל מיוצגים בשם העצם ושם הכינוי. הוי"ה מורה על המציאות כאשר עודנה בכוח, אדנות על המציאות בפועל.

כל דבר בעולם, במציאות ואף בדמיון, מוכרח להיאחז בשלוש נקודות עגינה: מקום, זמן, וציור. לכל דבר יש מקום, גם זמן, בוודאי צורה. האיש המתכנן את ביתו, מן הסתם נדרש להחליט היכן יקים אותו. אימתי יחל לבנותו. עד מתי. כמה זמן יקדיש לבנייתו. הוא נדרש בהחלט לחשוב על צורתו, גודלו, מספר קומותיו, עיצובו האדריכלי הפנימי והחיצוני, וכולי. לאחר מכן יאלץ לשוב ולנטוע את ביתו במציאות בכל שלוש הנקודות הללו. במקום, בזמן, ובצורה המסוימת. ההוצאה מהכוח אל הפועל דרך שש הנקודות – מקום זמן וציור במחשבה ובמעשה, מבוטאת בשילובם של שם העצם ושם הכינוי, באופן זה:

שם הוי"ה מתחיל באות י', שם אדנות מסתיים באות י'. על כך נאמר "פותח את ידיך" ודרשו בזוהר ובתיקונים "אל תקרי ידיך אל –יודיך". הכוונה לשני היודי"ם, זו שבראש שם העצם וזו שבסוף שם הכינוי. כדי להביא לעולם השפעה חדשה וליצור מציאות יש להפריד בין הדבקים, לפתוח, להרחיק. משמעות הדברים היא, שבשורשם הכוח והפועל קשורים זה בזה כשלהבת בגחלת. היוד שבמחשבה תחילה והיוד שבסוף המעשה מחוברים יחד. הדבר דומה לשלב בו אדם משתוקק לעשות דבר מה. טרם חשב איך לעשותו, עדיין לא צייר לעצמו איך ייראה הדבר. עוד לא שאל את עצמו היכן, איך, מתי. בשלב זה הכוח והפועל מאוחדים לגמרי בתוכיותו. ההוצאה מכוח אל הפועל דורשת הרחקה – להרחיק את סוף המעשה מתחילת המחשבה על ידי ירידה לשלבים.לצמצום. כאשר המחשבה מציירת את הרצון לבנות בית במושגים של מקום זמן וצורה, היא מתרחקת אט-אט מנוקדת ההתחלה, ומתקדמת לקראת המעשה. התרחקות זו מבוטאת בשש האותיות המפרידות בין שני היודי"ם של שילוב הוי"ה ואדנות. שלוש האותיות האחרונות שבשם העצם -הו"ה, מסמלות את המקום הזמן והציור שבמחשבה. שלוש האותיות הראשונות, אד"נ, הקודמות לאות יוד שבשם הכינוי מרמזות על המקום הזמן והציור שבמעשה.

הרחקה כסיבת ההשפעה

הידיים הם מקור השפע, באמצעותם עושה השפע את דרכו מרשות המשפיע לתחום המקבל. אך למעשה קיימת אף זיקה עמוקה יותר בין ידיים לשפע, והיא קשורה דווקא להפרדתן זו מזו. יד ימין מסמלת חסד והשפעה, שמאל גבורה וצמצום. החסד והגבורה מייצגים שני כוחות בסיסיים ביותר בבריאה – השפעה וקבלה. שפע יכול להתהוות רק מהתוועדותם של שני אלו. יתרה מזו, שפע מופק רק משום שהשניים הללו מנוגדים בטבעם באופיים ובמהותם, זה מזה. החילוק המהותי שבין החסדים לגבורות ובין המשפיע למקבל, הוא שמחולל מבין שניהם בריאה. דבר חידוש. ההפרדה אפוא, היא הבסיס לייחוד (העניין קשור גם למושג 'נסירה' לו כבר ייחדנו פרק בפני עצמו). עניין זה נרמז בסופי התיבות של "פותח את ידיך" חת"ך. חתך זה מוזכר בגמרא בהקשר לנסירת הצלע מאדם "לא נצרכה אלא למקום החתך", זהו החתך המפריד בין המשפיע למקבל. זוהי היפרדותו של הפועל מהכוח, דהיינו הוצאת הדבר מהכוח אל הפועל. חת"ך הוא גם גימטרייה כפולה של המילה 'רוח', כלומר שתי רוחות. הכוונה לרוחות הצפונית והדרומית המסמלות את צד החסד והגבורה. פרנסה היא המתקה של הגבורות באמצעות חסדים (קהילות יעקב – ערך פרנסה).

דיברנו על שילובם של שני השמות הוי"ה ואדנות, שמנו ליבנו לעובדה שבין שני היודי"ם מפרידות ששה אותיות. שש היא האות ו' צורתה מזכירה את הניקוד פתח -. פתח מלשון פתיחה, "פותח את ידיך". העשייה תלויה בידיים שפעולתן מתאפשרת בזכות אודות להפרדתן זו מזו. הידיים מבטאות את מה שביכולת האדם לעשות כמו "יש לאל ידי לעשות" (בראשית לא, כט), באמצעותן מוציא אדם את חפצו מהכוח אל הפועל. בנקודה בה נפרדות הידיים זו מזו, מתאפשרת למעשה ההוצאה מהכוח אל הפועל. לפיכך זהו שלב משמעותי ביותר. הידיים לפני התפצלותן הם הרגע שלפני העשייה. כביכול לפני שנמסרה הבחירה לאדם. כאשר הידיים כבר נפרדות, הבחירה ניתנה לפעול ולעשות. כשיש עשייה יש גם טוב ורע. העולם אומרים: מי שאינו עושה – אינו טועה. במקום בו מתאפשרת הוצאה מהכוח אל הפועל, תתכן גם מעידה ושגיאה. האדם המבקש לשוב בתשובה שואף בעצם אל המקום הזה, אל הנקודה בה נפרדות הידיים. הוא מבקש לשוב אל הנקודה בה ניתנה לו הבחירה לעשות כך או כך, ולתקן שם.

נבין כעת. באמירת "פותח את ידיך" אנו נוגעים במקום פתיחת הידיים להורקת השפע. זה הזמן והמקום לשאת ידיים כלפי מעלה. הידיים הם כוח העשייה, הבחירה. אם אדם עלול לשגות בכוחי ועוצם ידי הרי ששגיאתו תיתפס בידיים. הרמת הידיים הופכת אותנו למקבלי שפע. אנו מבטלים את יכולותינו ומכירים במקור האחד והיחיד לכל שפע וברכה. מוכנים ומזומנים לקבל את שפעו הטוב.

שילוב שמות – ייחודים נרמזים באמצעות שילובם של שני שמות קדושים. כל שם מסמל הנהגה אלוקית מסוימת, הייחוד הוא התקשרותן של שתי הנהגות או בחינות. שילוב השמות זה בזה נעשה לסירוגים, אות אחת משם זה ולאחריה אות משם שני וחוזר חלילה. אופן השילוב יכול ללמד על מהות הייחוד, האם הוא חיצוני או פנימי, לפי השם ממנו נלקחת האות הראשונה בשילוב. למשל, אם נקדים את האות י' לאות א' או להיפך בשילובם של הוי"ה ואדנות.   

 

 

שביעי של פסח – יום ההשפעות

גלי הים סוערים ושוצפים, גועשים ומתנשאים אל על. עם שלם ניצב על שפת הים. על נשיו טפיו וצאנו, ריבי ריבאות, יהודים שאך קודם שבוע נחשבו עבדי עולם. הים הסוער מטיל אימה מלפנים. ומאחור שועטים סוסי מצרים. רבבות חיצים נזרקים, קול צהלת סוסי מלחמה, קול חריקת אופני מרכבות פרעה וחילו. הפחד אין לשער. האימה איומה. משה רבינו המנהיג הרחמן נושא ידיו בשאגה של תפלה. והשי"ת מחזיר לעומתו ואומר "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו…"

והעם כולו, משליך את עצמו מתוך אמונה לוהטת ובטחון עז בהשם, פנימה אל מימי הים. על כך נאמר ונזכר לדורות עולם "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו".

*

שביעי של פסח הוא יום של קריעת ים. האמונה שהאמינו כלל ישראל בהשם ובמשה עבדו אז שבוע לאחר יציאת מצרים. מסירות הנפש העצומה שגילו, בשעה שדלגו וקפצו אל תוך הים. היא שממשיכה עד היום ובוקעת בכל שנה מחדש את הים הפרטי והכללי, של כלל ישראל ושל כל יהודי.

צדיקי הדורות מגלים ומודעים כי ביום הזה, האחרון לחג גאולת הגוף והנפש, מסוגלת כל נפש יהודית לספוג ולקלוט תעצומות של אמונה ובטחון. לשאוב מבאר מים חים שפע של אמונה ולהכניס את נחיל האמונה אל הלב פנימה, ואל כל פינה חשוכה או סגורה בנפש. להאיר את הקומה והמציאות כולה באור השם.

לעבור את הים בשלום

מי מאיתנו אינו עומד בפני ים סוער. מי מאיתנו אינו זקוק לקריעת הים. לנס עצום שיבקע עבורו דרך בתוך מים רבים, עמוקים ומפחידים של הפרעות וניסיונות החיים. כולנו מייחלים לאותה קריעת ים שתניח לנו לעבור בשלום את משברי הגלים, לזכות לכל טוב ולהצליח בכל העניינים. אך מה נעשה, והים הזועף סוער לעומתנו. אינו מניח להכניס אל תוכו רגל. מאיים לבולענו חיים.

הנס יזרח ביום שביעי של פסח. ביום הזה, מגלים צדיקים, מאירה בעולם הארה עצומה ונפלאה של השגחה וניסים. ביום הזה מסוגל גם יהודי פשוט לגמרי לראות נפלאות בכוחה של אמונה תמימה ופשוטה "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו". "ראתה שפחה על הים" אומרים חז"ל "מה שלא ראה יחזקל בן בוזי". ומאיר על כך רבי צדוק הכהן מלובלין, בפסח יצאנו ממצרים. בליל הסדר נעשינו בני חורין. אך הנס עצמו התגלה והאיר רק בשביעי של פסח. קריעת ים סוף היתה בעיקר, קריעת מחיצת ההסתרה. הים שנבקע, שיבר והסיר מחיצות ברזל ונחושת מעל ליבו של כל יהודי. ואז, כשהעיניים זכו והביטו אל הקודש פנימה, ראתה אפילו שפחה פשוטה על הים מראות נפלאות של אמונה והשגחה פרטית.

שביעי של פסח, הוא זמן שאסור להחמיץ. ביום המופלא הזה מסוגל כל יהודי לזכות גם לעניינים שהוא עצמו איננו ראוי להם. ואם בכל ימות השנה, מפרידה בינינו לבין הקדושה והאמונה, מחיצה של ברזל, הרי ביום הזה, שעה שהמחיצות נופלות והים נקרע לגזרים. ראוי לכל אחד מאיתנו, לרוץ בהתלהבות ולגשת אל הקודש פנימה. להזדרז ולנצל את הרגעים הנשגבים ולחזות עין בעין בנפלאות האמונה וההשגחה המאירים בעולם ובנפש פנימה.

מפתח של פרנסה

אמרו חז"ל: "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". מאז קללת "בזעת אפיך תאכל לחם" סובל כל אדם את קשיי הפרנסה. אך בדור הזה, דור עקבתא דמשיחא, דור התהפוכות והניסיונות, הקושי עוד מכביד יותר. מי אינו זקוק לישועה עצומה בשערי פרנסה. מי אינו זקוק לשפע של ברכה והצלחה. ואם אמרו חז"ל שהמזונות והפרנסה קשים וכבדים כמו קריעת ים סוף. הרי שהיום המסוגל ביותר לפרנסה הוא שביעי של פסח – היום בו נבקע הים.

שביעי של פסח מסוגל ביותר לפרנסה ולהשפעה. בפרט בשעה שזוכים להאמין בצדיקים, במשה ובהתפשטותו בכל דור ודור. יהודים הזוכים להתחבר יחד באמונת חכמים, ראויים לראות היום כמו אז בשעת יציאת מצרים, ניסים ונפלאות. אך דווקא משום כך, מן הראוי לנצל את קדושת היום. להתאמץ ולהתיגע להכנס ולבוא בשעריו. להאמין בסגולותיו וללכת מתוך אמונה ובטחון פנימה, אל תוך הים.  שביעי של פסח הוא באר של אמונה ושל שפע. מן הבאר הזה ישאבון הרועים, מן היום הזה יכול כל יהודי להמשיך על עצמו אמונה ושפע לכל השנה כולה.

הבה ננצל את היום ואת קדושתו העצומה.

האם העולם פועל מעצמו? (מבט על עבודת התפילה)

יהודי המבקש הבנה במהות עבודת התפילה עשוי לתמוה: בספרים הוא לומד על עולם של פנימיות המציב אותו, האדם, במרכז ההוויה ומוסר בידיו את מפתחות השפע כביכול, לאמור: בתפילתך הינך פועל נשגבות, ממתיק דינים, בונה עולמות וממשיך שפע. העולם רובץ על כתפיך. אך בשעה שהוא יוצא אל החוץ, בעיני בשר העולם בלתי ניתן לשינוי. קבוע, חוזר על עצמו.

יתרה מזו. אם עבודת התפילה כה חיונית, הייתכן שמיליארדי יצורי אנוש שאינם מתפללים ואינם בני ברית יהיו ניזונים מכל טוב ללא עבודת התפילה, לימוד תורה או קיום מצוות? ואם כן, מה הועיל יהודי בתפילת?

והדברים יתיישבו עם הצגת יסוד חשוב בהבנת ההנהגה הרוחנית.

ייחוד פנימי, וייחוד החיצון

בכתבים מובא שישנם בהנהגה העליונה שתי בחינות של 'יחוד' והמשכת שפע: האופן הראשון קרוי 'ייחוד פנימי', השני 'ייחוד החיצון'. שני סוגי הייחודים הללו הינם מקורות להמשכת שפע וקיום עבור כלליות הבריאה, כאשר הייחוד החיצון משמש מקור קיום לחיצוניותם של העולמות, וממשיך נשמות של מלאכים. ואילו 'ייחוד הפנימי' מחייה ומחדש את פנימיות העולמות ומאציל נשמות בני אדם. המושגים הללו דורשים ביאור:

עינינו הלא רואות איך העולם למראית עין כמנהגו נוהג. מדי יום ביומו, עונה בעונתה ושנה בשנה. מציאות זו אינה נוטה להחלפת צורה, היא קבועה. ובכל זאת בפנימיות המציאות היא מעין סולם, רגליו בארץ וראשו בשמים, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. מי שלומד מעט על פנימיות עבודת התפילה מגלה עולם אחר. עליות ותיקונים, ייחודים והשפעות. פעולות לאין מספר.

אכן, שני עולמות לפנינו. עולם חיצוני בלתי משתנה כלפי חוץ. ולפנים ממנו עולם פנימי המחליף גוונים, פושט ולובש צורות. מתעלה. מתרומם, ומתחדש ללא הרף. על קיומו של העולם החיצוני אין הבחירה שלנו משפיעה. משום שעיקר עבודת האדם היא בפנימיות העולמות – משם נמשכה נשמתו. איך אם כן מתקיימת החיצוניות? ובכן, הנהגת חיצוניות העולמות מתקיימת ברצון השם יתברך לבדו.

הקיום הזה נמשך מאותו 'יחוד חיצון' שהזכרנו למעלה. זהו מקור השפעה 'גרוע' יותר. קבוע ובלתי משתנה מחד, אך נמוך וחיצוני מאידך. הייחוד החיצון בכוחו לחדש ולהזין את הקיים, אך אינו מביא השפעה ובריאה חדשה. ההנהגה הזו אפוא משמרת את פני תבל, ממנה ניזונים מיליארדי יצורים ארציים ואומות העולם, ובמידת מה אף אלו שאינם מוכנים לסמוך ממש על השגחה ותפילה. בספרים הקדושים מוכרת ההשפעה הזו גם בשם 'שפע של בהמה', דהיינו מקור ממנו יונקים את קיומם בהמות וחיות שאינם נדרשים 'להתפלל' כדי להשיג את מזונם.

לעומת זאת שפע וקיום פנימיות העולמות, והיכולת להמשיך מחדש 'נשמות חדשות', תלויה ב'יחוד הפנימי'. ייחוד נעלה ומרומם זה תלוי בעבודת האדם, בבחירתו. את ה'ייחוד הפנימי' ניתן לעורר רק על ידי 'התערותא דלתתא'. מתוך מסירות נפש המעוררת לעילא את הרצון להשפיע. על מקור השפע הזה נסמכת ההנהגה הרוחנית הפנימית, המתחדשת, המתעלה מיום ליום.

כעת בין נבין.

השקפה על העולם במשקפי חיצוניות תראה לנו עולם כמנהגו נוהג. התפילה כביכול ח"ו אינה מעלה ואינה גורעת. המחזה הזה נכון כל עוד הינך ניזון משפע חיצוני 'שפע של בהמה'. כאשר הינך נעשה קשור לשפע פנימי יותר, המציאות סביבך אף היא תעשה תלויה יותר ויותר על תפילה, השגחה וניסים. הרעיון הזה מתבאר היטב במאמר הגמרא: (קידושין פ"ב:) "אמר רבי שמעון בן אלעזר, מימי לא ראיתי צבי קיץ, וארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער… אלא שהריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי". כלומר, בעלי החיים הנחותים בדרגתם זוכים להשפעה סדורה שאינה לוקה בחסר ושינויי הנהגה. אולם זוהי מעלת האדם, שהוא מסוגל לפעול ב'פנימיות', לעורר בעצמו את המשכת השפע החדש. ומסיבה זו גם לשגוג ולהרע ח"ו ולקפח את פרנסתו, אשריו שככה לו. לבהמה אין השפעה על המקור הזה. נוכל לשאוב מכאן הסתכלות מכוונת יותר להיכל התפילה.

מהי תפילה ראויה?

ראשית הבה נשאל: האם ראוי לנצל את היכולת להתפלל כדי להציג משאלות ולבקש בקשות? הזוהר הקדוש מכנה סוג מסוים של תפילות, 'תפילת כלבים': "דצווחין ככלבא הב, הב. הב לנא חיי הב לנא מזונא" – שצווחים ככלב, 'הב, הב' דהיינו, תן לנו חיים תן לנו פרנסה (תיקוני זוהר תי' ו'). מאידך, הלא תיקנו לנו חז"ל לבקש בתפילותינו על כל חיסרון וצורך, הן ברוחני והן בגשמי.

אלא בוודאי היסוד נעוץ באופן הגישה לתפילה. בעיניו של יהודי החי 'פנימיות העולמות' כל סוג של חיסרון בממון, בריאות וכדו' זוהי השתקפות של מצב השכינה. חסרונה. ירידתה או עלייתה. איש שכזה ניגש לתפילה כאל 'צורך גבוה'. הוא מקושר אל מקור 'הייחוד הפנימי' כעת גם אם יתפלל על צרכיו ויבקש, אין זו תפילת הכלבים. משום שהוא אינו 'מנותק' מההשפעה הפנימית ואינו ניזון משפע של 'בהמה' – חיצוני. התפילה שלו מעוררת למעלה את המקור הפנימי, וכעת גם אם יבקש על מילוי צרכיו ומשאלותיו, את השפע הוא מקבל מ'ייחוד הפנימי', משפע של אדם.

אך כאשר הגישה לתפילה אינה אלא כאמצעי למילואי צרכים. מבלי לקשר את החסרונות והבקשות האישיות למצב הרוחניות ותיקוני השכינה – הרי מקור ההשפעה שלו חיצוני, כבהמות נדמו. תפילה שכזו אינה אלא 'הב, הב'.

(פרי עץ חיים שער קר"ש ה', וליקו"ה עירובי תחומים ה' באורך).