פוסטים

מה הוא רוצה בעצם? (הפילוסופיה של הבן הרשע מההגדה)

שימו לב: יתכן מאוד שהבעיה היותר גדולה שלנו היא שאנו חיים בהווה. אילו חיינו אי שם בעבר או בעתיד, הכל יכול היה להיראות אחרת.

עומדות רגלינו בתקופת סף גאולה, ברור לכל מאמין שהנה-הנה ימים באים. באחד העתידים יהיו כאן אנשים שילמדו עלינו ואולי גם יקראו את מה שאנו כותבים. הם יהיו נבונים מאיתנו. יבינו הרבה יותר טוב מה עבר עלינו ומדוע, ויצליחו לזהות בתצלומים מתקופתנו עקבות של משיח. רק דבר קטן אחד הם לא יבינו – איך את המחזה הפשוט הזה אנחנו, כלומר אבותיהם, החמצנו. איך, איך סבא של סבא לא זיהה את הקשר המובהק בין האירועים שהובילו בסופו של דבר לגאולה?! איך סבתא של סבתא חישבה להתייאש רגע לפני שהפציעה הישועה?! איך זה שהדור הגאוני שחולל את המפכה התעשייתית השנייה והשלישית נותר נאיבי כל כך בקשר לעצמו. ומדוע הם רבו שם על זוטות והחמיצו את האירועים החשובים באמת?!

גם אנחנו חכמים בכל הנוגע לדורות קודמים. קוראים לזה חכמה שלאחר מעשה. הדורות הקודמים רכשו חכמה, המשלוח התעכב כנראה והגיע לידי הדורות הבאים. שימו לב לעובדה מרתקת. שוררת כיום תמימות דעים ביחס לטיפוסים שהתורה מכנה 'ערב-רב'. אף אחד אינו סובר שאלו היו אנשים ראויים. הסכמה זהה קיימת גם בנוגע לעדת קרח, איש אינו מתבלבל. התמונה ברורה ואין שני צדדים. הקונצנזוס תקף גם בהקשר לדמויות כעובדי הבעל בימי אליהו הנביא, המתייוונים בימי מתתיהו ובניו, הקראים ודומיהם. הדמויות השליליות שבמקורותינו מוזכרות לשלילה בפי כל. אפילו בהגדות פסח חילוניות ערב-רב לא זוכים לסימפטיה. העובדה שהם סימנו את המתווה אליו החילוניות המודרנית מכוונת, אינה פוגמת ברגשי הסלידה. אח, נפלאות דרכי ההיסטוריה. כל הנ"ל מביאנו לכלל הבנה פשוטה: התמונה נהירה בעבר וגם בעתיד, רק בהווה היא מיטשטשת. יש לכך סיבה – הבחירה קיימת רק בהווה. לא בעבר ולא בעתיד. רק לאחר שהסתיימה האפשרות שלנו לקלקל ולתקן, המסך מורם והאורות נדלקים. לזאת ייקרא "חכמה שלאחר מעשה".

 

המחשבות הללו מובילות להבנה פשוטה ומטרידה: תחשבו רגע על האנשים שחיו בתקופת התנ"ך, בזמן המשנה, בימי הגמרא. המקראות סיקרו את תקופתם, אך בוודאי לא את כל הפינות. לא כל אוכלוסיית תקופת המקרא נמנית על אישי התנ"ך, ולא כל בני בבל התלמודית שובצו בין דפי הגמרא. הרבה מהם היו ליד אבל נותרו בחוץ. תחשבו עליהם, אנשים שחיו מרחק נגיעה מעדשת התנ"ך. ראו את אברהם אבינו, שמעו את יצחק, הכירו את יעקב. חשבו על הטיפוסים שראו תנאים ואמוראים חולפים על פניהם בשוק, בסרטיא ופלטיא, במבואות ובסמטאות. הם ראו את התנ"ך אוסף את גיבוריו אל גוויליו, צפו בתלמוד מתעד את אישיו, ונותרו בחוץ.

ההישארות מחוץ למסע ההיסטוריה אינה חטא, זו רק דוגמא למה שעלול לקרות לך חרף היותך קרוב מאוד. ביציאת מצרים היתה לכך משמעות מחרידה: הדרשה אודות "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" מפורסמת. לכל הדעות בצאת ישראל ממצרים רבים נותרו מאחור לאחר שמתו במהלך מכת חושך. אפשר להניח שהם לא חשבו שכך יסתיים הסיפור. מתקבל על הדעת שהם לקו בטעות ממנה סובלים אנשים בכל דור ותקופה – המחשבה כאילו העובדה שאני חי ומתקיים בשנת תשע"ה מבטיחה את השתלבותי בגורלה הנצחי. כביכול כולנו יושבים יחד על רכבת הזמן וחולפים כדבר המובן מאליו, מההווה אל העתיד שייחקק בספרי הנצח. מסתבר שאין זה כך. לא כל מי שראה את משה ואהרון השתלב בסופו של דבר בשיירות היוצאים בליל י"ד בניסן ממצרים. רבים-רבים נותרו מאחור. מה גרם להם להישאר שם? תפיסת עולמו של הבן הרשע.

אם תשאלו אותו, הוא למשל משוכנע שאילו היה במצרים היה נגאל, אלא מה. הוא רשע, נכון. אבל המחדל לדעתו, שייך לגורלו ההיסטורי. אילו רק היה שם. מהיכן אנו יודעים על הלך מחשבותיו? מתשובתו של בעל ההגדה. כתגובה לקושיית "מה העבודה הזאת לכם", מורה לנו ההגדה: "אף אתה הקהה את שיניו… אילו היה שם לא היה נגאל". הבן הרשע מתנכר, העבודה הזאת זרה לו, יש לו שאלות אבל תחת לטיעון הקנטרני מקופלת פילוסופיה שלימה המבוססת על עיקרון 'אילו'. אילו הייתי שם, אולי. אבל עכשיו איך תבקשו ממני להאמין לסיפורים. מה העבודה הזאת בכלל – לכם, לא לי.

למעשה זו טענה מאוד פופולארית. כמה פעמים שכנענו את עצמינו שאילו היינו שם, בתקופת הישיבות הקדושות באירופה. בימי קדמונים. בבית המקדש. בזמן הבעל שם טוב. אילו… כמה נפלא זה יכול היה להיות. על טענה זו אנו משיבים לבן הרשע: דע לך שעם דפוסי חשיבה כשלך, גם אילו היית שם לא היית נגאל. מדוע? מפני שבמשקפיים שלך אי אפשר לראות יציאת מצרים. מאות אלפי אנשים כמותך היו במצרים, איש מהם לא יצא משם. הם לא ראו משה רבינו, לא שמעו את בשורת הגאולה. לדידם שום דבר מסעיר לא התרחש בתקופתם. סתם אוסף טרגדיות בסגנון נשיונל גרפיקס.

בגישת 'מה העבודה הזאת לכם', כאשר חוקרים את הדברים מבחוץ, עלולים להחמיץ את ההתרחשות גם כשהיא בעיצומה. כולנו מאמינים שמשיח יבוא ובית המקדש השלישי ייבנה. כולם מאמינים שיצאנו ממצרים וקיבלנו תורה. אבל באמצע, בין מה שהיה למה שיהיה, הראות מעורפלת. במקום הזה אגב, אנו חיים. מי שאינו מסוגל לראות כאן ועכשיו השגחה וניסים, לא היה מסוגל לראות זאת במצרים. כדאי לפקוח עיניים ולהתחיל לראות.

(ראה אור בעיתון 'בקהילה')

סיפור לפסח – 'חרוסת' (נוֹבֶלַה)

סבא, ר' זאב דב ברוכי (טרטנר לפנים) חסיד היה בכל נימי נפשו, ומסכת חייו השתרעה על פני מאה ואחת שנים, רצופות נחיצות-עשייה-לימוד-אמונה וחסד. היה בו מיזוג כמעט בלתי אפשרי של שארפער גאליציאנער איד, שכל זוויות החיים נשזרות במבטו הייחודי והופכות לווארטים מתומצתים בשתי מילים שיש בהן מוסר השכל, שנינות, ואמונה תמימה. כאשר הוא עצמו, בדרך הידועה רק לו, נותר והיה איש תם. איש אמת. עניו. ובעל חסד יוצא מן הכלל.

פסח של סבא היה מעין ראש השנה. עם החומרות החסידיות עד קוצו של יוד, אך ללא שמץ של קפידה או מתיחות. פרקים נכבדים בדברי ימיו שזורים במושבה בה קבע את משכנו בעלותו ארצה מעט בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה. במושבה זו שמייסדיה אנשי קבוצת ביל"ו החילוניים, פעלו הוא אביו ואחיו  – חסידי בואיין חדורי יראת שמים, אהבת ישראל, ואהבת הארץ. סיפור זה מאפיין קמעא את צלם דמות פועלו.  IMG_4686

*

אותו יום הקדים איקא ירקוני את בואו בצל קורת המחסן. שמא ניצוצי חמה ראשונים טרדוהו, או היה זה קול חמורו של יחיה עדני שעקר את שנתו מעליו. כך או כך השכים, ומשהשכים הלך לו אצל ברוכי, כלומר למחסן. והמחסן מצוי בגורן, היכן שאיכרי המושבה נאספים, מקום אשר זקני הבילוי"ם נהגו בימי חורפם להיוועד ולהתכנס מפני כל סיבה: אם לחגוג ואם להתדיין, לפוש או להתעמת בענייני השעה. והגורן אינו אלא בקעה קירחת ובטבורה מחסן. מה לו לאיקא בשעת שחר מוקדמת במחסן של ברוכי? ובכן, משקל-אדם שם. בכל המושבה אין מוצאים משקל ואיקא זקוק לשקול את היקיפיו ולאור התוצאות לשקול את הרגלי אכילתו. לפי שטודורס הרופא אומר שהמשקל אינו יפה לבריאות, ומכיוון שגופו של איקא גדל וכרסו הולכת לפניו, דרוש לו כלי של שקילה. היכן בכל המושבה יימצא משקל-אדם? במחסן של ברוכי.

המחסן של סבא אינו אלא מפעל זוטא להכנת תערובת – מאכל בהמה בימים ההם. מוצר זה מורכב ממיני זרעים מבוסס על דגנים וכיוצא בהם. שלל מרכיביו מאוחסנים בשקים ענקיים הגודשים את המחסן ממסדו ועד טפחו. לצורך הכנת התערובת מלקטים מכל מין ומין, שוקלים בהכרע ואומדים באומדנא: כך וכך סובין, כך כוסמין, שיבולת שועל וחיטה במפולת יד. כהנה וכהנה מיני ירוקים, כוסברה ושאר מינים העולים היום על שולחן בני אדם, אבל אז היו ידועים רק לאיכרים וחקלאים. מוסף עליהם שמן דגים והמולסה המפורסמת. במרכזה של עשייה מדויקת זו שכל כולה משקל ומידה, ניצב כמובן כחתן – המשקל. לכתחילה משתמש בו סבא לשקילת שקי החומרים המובאים מהסיטונאים אל המחסן ושקי התערובת היוצאים ממנו אל הקונים, בדיעבד הוא משמש כלי אומדן לבני אדם המוטרדים ממסת גופם. כיוון שתורת הדיאטות וסעיפיה טרם זרחה בעולם ובודאי שלא במושבה, משתמש סבא במשקל ככלי פסיכולוגי אין כמותו. כל הבא להישקל, מודאג. יש לך אדם שעודף שומנו עוכר את שלוותו. ויש להיפך, חזותו השדופה טורדתו. על פי הכרת פניהם יודע סבא את נפש מחלי פני משקלו. האיש השמן הצועד על כרסו ונאנח על משמניו, מבקש למצוא נחמה בירידה כלשהי. סבא 'יקזז' קילוגרמים אחדים ממשקלו. האדם דק-הגזרה וקמוט הצורה המהסס על המפתן משאלתו ברורה, סבא 'ינדב' לו קילוגרמים אחדים לתוספת משקל. סיכומו של דבר, אלו ואלו ירדו מרוצים מהמשקל של ברוכי.

אל משקל הפלאים נשואות אפוא עיניו של איקא, טופח הוא על כרסו באין רואים ומצמצם מבט מצועף אל המראה בפרוזדור ביתו, "צריך ללכת לברוכי…". אומר ועושה. שביל עפר מוביל מחווילתו אל הגורן שבקצה המושבה. כן, איקא הוא מן המתקדמים, מתגורר בווילה. אין כוונתנו לבית חלומות המתנשא לשני קומות וגגו עשוי רעפים אדמדמים. ווילה זו כל הווייתה אינה אלא בית חד קומתי קטן מידות, אך אם אתה משווה אותה לצריפוני העולים התימנים או בתיה הישנים של המושבה, תיאות להניח לה להיקרא 'ווילה'.

והמחסן נעול.

"איפה ברוכי?" מפשפש איקא בשלל רעיונות שיש בהם מן ההיגיון, ולא מוצא. "איפה יכול בחור חרוץ זה לבלות בשעת שחרית של יום חול?" מגרד האיכר באוזנו ואינו בא לכלל פשר.

וסבא באותה שעה ניצב כמובן על מקומו בבית הכנסת הגדול, מלפף את רצועות התפילין סביב הבתים ואוגדן בנרתיקן. שחרית של וותיקין הסתיימה זה עתה ומן החלון העגול שמעל ארון הקודש מסנוורת החמה בקרניים של שחרית. החלון העגול אמרנו? ובכן, רשומות שם המילים "בית יעקב לכו ונלכה" דגושות בראשי התיבות ביל"ו. את בית הכנסת הקימו ראשוני העולים מקבוצת הבילוי"ם ועל חלון המזרח חקקו את פסוקם "בית יעקב לכו ונלכה", שנים לאחר מכן הגיע סבא למקום, ראה את הפסוק הקטום והשלימו ביוזמת עצמו "באור ה'".

אין עיתותיהם של ברוכי ואיקא שוות. שהאחרון אין בין קימתו למלאכתו כי אם שטיפת פניו הזועפות, כוס קפה של שחרית ועיון בשירי גיליון 'על המשמר'. הראשון השכים זה מכבר כהרגלו. מארבע לפנות בוקר הוא עמל על מלאכת קונו. יום-יום. לימוד, תפילה, התעסקות בענייני גבאות וצדקה. רק לאחר מכן יבוא תורם של המחסן והסחורה, התערובת והשקילה. אל המחסן מגיע סבא ככלות סדריו וקביעת עיתותיו, שם מוצא הוא את איקא שעון על כפות המנעול, ראשו על כרסו.

כילה איקא לשקול עצמו, ומבטו נדד אל אוכלוסיית המחסן – שקי התערובת הנאגרים לאורך הכתלים כחיילים במסדר. הוא מעוניין לבדוק את טיב הסחורה. ואתם אל תקלו ראשיכם בבדיקת טיב של איקא. שלא כפי הרושם, איקא מלומד. אומרים שאת הכשרתו המקצועית רכש בטכניון של חיפה, או בסתם אוניברסיטה בגלויותיה של מזרח אירופה. איקא הוא אגרונום לפיכך מילה של כבוד לו בחוגי האיכרים ובוועדת החקלאים. דבריו מתקבלים ודעתו נחשבת. אם יאמר "סובין יפים לחלב" יוסיפו כל בעלי הרפתות סובין לארוחות הבקר. אם ירכוש מוצר פלוני מיד פלמוני, לפחות שני מנייני איכרים יעשו זאת בעקבותיו, היא הנותנת. נטל אפוא איקא מלא חופנו תערובת משובחת ומדיפה ניחוח. עשה פס ידו כמשפך וגלגל את התכולה אל השק, מדגדג באצבעותיו את הגרגירים הניגרים.

"ברוכי, זו סחורה! אח…".

הפך את השק על צידו, הסיר את משקפיו ודקדק ברשימת התכולה המופיעה על התווית המוצמדת. "כה יפה וכך נאה, תערובת משובחת לחלב משובח".

לא בפעם הראשונה ולא באחרונה בוחן איקא את הסחורה. מדי שבוע הוא עורך מבחן, מוודא שהמרכיבים לא שונו חלילה. לא חוסכים על חשבון בהמותיו ולא ממירים את הוויטמינים החיוניים באבקות תפלות וחיקויים מודרניים שאינם לטעמו. תמיד הוא יוצא מרוצה.

"פסח ברוכי, מה. אומרים אצלכם שפסח אוטוטו בא, מה".

"פסח" מחרה-ממלמל בעקבותיו סבא, "בוודאי פסח". פחות מחודש ימים מתפרס בינו לבין המועד ומי כמוהו יודע עד כמה המקום הזה מעורר בעיות פסחיות.

*

נהירים לו לסבא שבילי המושבה כפי שבקי הוא בטיב תושביה. מאחורי כל דלת מקופלת מסכת אנושית-משפחתית. כאן מתגוררת משפחת עולים מקרוב באו, דוברי גרמנית. פה מתגורר קשיש גלמוד ניצול המלחמה העולמית. ברחוב זה העולים התימניים, וברחוב הבא דלת אחר דלת רק איכרים חילוניים מהדרין מן המהדרין. יש לך קמצנים ונדיבים, נצרכים ונותנים. הבקיאות הנפלאה בדלתות עמך ישראל ובטיב בעליהן נובעת ממסעות גביית הצדקה למשפחות מעוטות יכולת ודלות אמצעים. את סיורי ההתרמה הוא עורך רגלית, בערבים, לבדו. בפעמים הראשונות שפקד את הבתים והציג את מבוקשו – צדקה, הביטו בו כמי שנפל מהלבנה. לא הבינו על מה הוא שח, מה רצונו. צדקה? קמחא דפסחא? מעות חיטים? כחלוף השנים הבינו, הפנימו, והגדילו את הנתינות. היו אפילו שהחלו להשכים מיוזמתם לפתחו, להפקיד נדבת ידם. בשעת ערב זו, מכתת סבא את רגליו בין הבתים. שלושה שבועות משתרעים לפניו עד חג הפסח. מי ידאג לקמחא דפסחא? אף אחד. כדרכו בכל עניין, גם כאן לא ימתין סבא לאחרים שיעשו עבורו. לדידו, אין דבר שראוי לעשותו – יש רק את מה שעשית אותו.

בערבים מביאה הרוח אל המושבה את ניחוח הפרדסים. מהמטעים עולה צרצורי הצרצרים, ומהכרמים נשמעת זימרת הרוחות. סבא מהרהר בפסח. כיוון שהוא מהרהר בפסח-חמץ-ומצה, נוטלים אותו רעיוניו אל המחסן ומשם אל השקים והתערובת. חמץ גמור, מה עושים? הזכירו לו צעדיו את איקא האגרונום ובדיקות הטיב הקפדניות שלו. שתי שאלות הטרידהו כעת: אלף. איך מייצרים תערובת כשרה לפסח כאשר חומרי היסוד של המוצר מבוססים על חמץ גמור? בית. הבה נאמר תימצא הנוסחא המנצחת, אבל איך מאכילים בה את האיכרים החילוניים. כלומר הבהמות תאכלנה ללא בעיות, הבעיה ברפתנים. לך תשכנע אותם להחליף את תזונת הבהמות למשך שבוע ויותר. אין סיכוי.

אצל סבא המושג אינו קיים. סיכוי יש, צריך לחפשו. הוא יחפש.

כשפעמיו הובילוהו בדרך חזור גמלו בליבו שתי החלטות: קודם כל הוא הולך לייצר תערובת כשרה לפסח. המוצר יתבסס על חרובים. שנית, החומרים הנדרשים יהיו יקרים פי כמה וכמה אבל הוא לא יעלה את המחיר.

*

"שמעת מה ברוכי הביא מגליציה?"

בשעת בין הערביים זו מסבים איכרי המושבה ברחבה מול בית העם. אסיפה ספונטאנית זו שחציה נפישה ומחציתה פטפוט, מנוצלת להחלפת מידע מקצועי בין האיכרים הכורמים והיוגבים. מגדלי הבהמות משיחים אודות שיטות גידול בקר המיובאות מחו"ל או מועתקות מעמיתיהם במושבות השכנות. החקלאים ואנשי האדמה מייעצים זה לזה בענייני גידול, סילוק מזיקים, השבחת יבול וכדומה.

יוסק'ה ראש המדברים. בשעה שהוא פותח, נעשים כולם כאילמים. תמיד יש עמדו חדשות מסעירות, ידיעות מעבר לים, ודברים שיש בהם משום חידוש.

"שמעתם מה הביא ברוכי מגליציה?" שואל שוב יוסק'ה ונימת קולו מרמזת על כוונותיו ההיתוליות.

"מה הביא? אולי מכונת תפירה של 'זינגר', או פריז'ידר חדש, חשמלי תוצרת יוגוסלביה?"

"לאו".

"תערובת כשרה הביא לנו, כשרה לפסח".

"אוי הדתיים". סופק שמחה הכורם כף על ירך.

"געוואלד גלות, אנחנו בגלות". מזעיף מישה אנטוביץ' את שפמו המהודר.

"נו, טוב". מסכם איציק עייף מעמל היום.

"מה טוב?" איקא ירקוני המצטרף זה עתה אל השיח, מתמלא קפידה. "מה טוב? בדקת את השלכות הכשרות הזו על תנובת הפרות. על החלב. הגבינה. הביצים… נו, ביצים לאו דווקא. בכל אופן מהיכן אתה לוקח את האופטימיות, נו טוב? חברים, בפסח הקרוב המשק ישבות…"

"נו טוב, איקא, נו טוב. ברוכי בחור טוב, ואתה מה יש לך?"

בקולו של מוטק'ה-דער-בנדיט אי אפשר לשגות. הגרון העמוק ביותר במושבה. כל מיני אגדות קשורות בשמו, כללו של דבר אי אתה מעוניין להיתקל בו בשעת ליל בסמטה צרה, בעצם גם לא בשעות היום.

"איקא, מה הבעיות?" עושה כעת מוטק'ה את צעדיו אל מרכז העיגול. הנאספים על הספסל נעים בחוסר נוחות. איש אינו מעוניין להיחשב בשגגה בר-פלוגתה של הבנדיט.

כיוון שמוטק'ה מיודענו חדר לסיפורנו, אין מנוס מלהפטיר אחר דמותו כמה מילות רקע: באורח פלא ובאופן בלתי מובן בעליל, מכל אוכלוסיית המושבה לא מצא לו מוטק'ה-דער-בנדיט נפש קרובה ודמות נערצה כמו סבא. הוא עצמו, כלומר מוטק'ה, הפיק לעצמו שם של איש בלתי מאימן בלשון נקייה, או נאמר, שילוב של עסקן-בחשן-תחמן בלשון רמיזה. כל מיני שטיקים וטריקים היו לו, בתכל'ס לא היית עושה עימו עסקאות ולא חותם על שטרותיו ערבות. סבא בפקחותו הנדירה נגע במיתריו היהודיים החבויים, ומוטק'ה ידע להעריך זאת. לא שתעלוליו פסחו על סבא, ההיפך הוא הנכון. הוא כייס מפה ומשם וסבא ידע על כך היטב. ידע ושתק. כעת התגייס לו מוטק'ה במלא חושיו העסקניים למערכה.

"מה הבעיות שלכם בתערובת של ברוכי?"

"התזונה ברפתות, מה אתה יודע…" איקא התעשת ראשון והתחרט מהר.

"מה אני יודע? אני יודע שברוכי ישר כמו פלס. אני יודע שכולנו קונים רק אצלו, גם בפסח. עם הכשר או בלי. עם תזונה או בלי. אני יודע שאני מכבד את האיש הזה".

למען האמת כאן העלה מוטק'ה טיעון ממין העניין. על המילים האחרונות לא נמצאו בין איכרי המושבה חולקים. מכבדים את ברוכי, נקודה.

*

בולמוס מוזר תקף את איכרי המושבה. בשבוע האחרון בלבד רכשו לפחות תריסר מהם תערובת שתספיק לחודש. בדרך כלל הם אוהבים לקנות בצמצום, שיהיה טרי-טרי. מה אירע להם? יוסק'ה למשל, נכנס היום בצהרים למחסן, קנה שלושה שקים מהחמץ ושק נוסף מהתערובת הכשרה. גם איציק רכש מידה כפולה. תחקיר קצר גילה לסבא שהאיכרים הקפידו לרכוש משני הסוגים – מהרגיל ומהכשר. אך בעוד שמלאי התערובת הרגילה אוזל במהירות, הכשרה מתנהלת בעצלתיים. רובם רכשו ממנה שק אחד או שניים. מהר מאוד השלימו חושיו הגליציאנים המובהקים את חלקי הפזל: האיכרים חוששים מהחידוש הפסחי ומעדיפים את התערובת החמצית. מפני כבודו וחיבתו הם רוכשים שק כשר 'יוצא-זיין', אך לבהמתם ולחיה אשר בשדה הם מעדיפים לקחת כבר מעכשיו כמות כפולה מהחמץ, מה שבטוח-בטוח.

עסק ביש.

לא איש כסבא יאמר נואש. אם אין מה לעשות, חושבים. וכשמתאמצים מופיע גם צינור של סייעתא דשמיא. וכך, בין לילה אומצה מדיניות חדשה שנכנסה לתוקפה כבר למחרת.

במבט רגיל – גם של איכר חרד לגורל בהמותיו – בלתי ניתן היה לחשוד בתמורה כלשהי. מאומה לא שונה במסדר השקים שבמחסן. מימין נערמו שקי התערובת החמציים. כנגדם משמאל, סודרו הפסחיים. איכרי המושבה המשיכו לרכוש כל אחד לפי טעמו. כמות יתרה מהחמץ, שק או שניים מהכשר. מאומה לא השתנה חוץ מהתכולה…

בלילה החליף סבא את תכולת השקים הרגילים. את התערובת החמצית שדרג לתערובת משובחת יותר, עשויה חומרים יקרים פי כמה וכמה, אך נקייה מבדל חמץ. רק התווית נותרה חמוצה. בפנים היו מצבורי החמץ והפסח זהים – כולם פסחיים למהדרין.

*

איקא לא קונה לוקשן, בוודאי לא סיפורי פסח של דתיים. איש מדעים שכמותו מעביר כל דבר ועניין בשבט המחקר המזוקק. אם התערובת הכשרה מעוררת את חששו הוא יוודא זאת על פי מבדק מדוקדק. המעבדה המשרתת אותו היא עדר בהמותיו. יודעת פרה טובת קיבתה ואיקא מחליט לבדוק את המוצר הכשר על פרותיו ועגליו. הוא יבחן את ההשלכות, יאמוד את נזקי הדיאטה הפסחית, ויאמת את חששותיו.

אומר ועושה.

ויכלכל איקא את בהמותיו משק התערובת הכשר. ותלכנה פרותיו הלוך והשמן, ותפקנה חלב מלֹא הדלי. חלב שמן וטוב, כמותו לא ראתה המושבה מיום היווסדה. אז ייקח איקא ירקוני דלי של חלב בידו וילך אצל ברוכי וכה יאמר: "ברוכי-ברוכי, אין תערובת משובחת כמו התערובת הכשרה למהדרין".

לשנה אחרת דרשו כל איכרי המושבה מסבא פה אחד: "תנה לנו משק התערובת הכשרה, היא ואין בלתה".

 

 

 

איך נעבור את הניקיונות לפסח עם השראה ובלי כעסים

מצוות ביעור חמץ נעשית במרחב הביתי בפשפוש אחר פירורי חמץ אך מתקיימת במישור נוסף, רוחני ואישי. איסור חמץ יוצא דופן במהותו וגדריו. אין לו ביטול ברוב והוא נאסר אפילו במשהו. חל מדאורייתא בכל תוקף אך רק למשך שבעה ימים, כשלאחריהן החמץ שב ועולה על שולחננו ואף מוגש כמנחה – שתי הלחם של חג השבועות. כדי להבין את תוכנה של המצווה, עלינו להסביר מהו בעצם חמץ.

מה הבעיה בחמץ?

 

ספרי החסידות והקבלה מלמדים שחמץ ומצה מגדירים מצבים רוחניים הנקראים 'מוחין דגדלות ומוחין דקטנות'. מה זה מוחין? משכן הנשמה במוח, כך גם מבחינה פיזיולוגית. בהסתכלות חיצונית ניתן להבחין בשתי אפשרויות בלבד – חי או מת. מבחינה רוחנית מנת החיים מחולקת לאיכויות שונות. הגדרות אלו כלולות במושג 'גדלות וקטנות'. המשל הפשוט הוא מוחו של ילד לעומת שכלו של מבוגר. שניהם חיים ושניהם חושבים אבל אי אפשר כמובן להשוות. באותה מידה גם לאדם בוגר יש זמנים קטנים וגדולים.

במצב 'גדלות' המוח מהיר ואינו מתעכב על זוטות. מבין הכל מלמעלה, בראיה כוללנית. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים ומשתהה עד להבנתם המלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה – היא נצרכת אך יש בה סיכון, לפיכך אנו מצווים למשך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים צדיקים כך: מוח הקטנות פועל לאט, לכן הוא נמשל לשאור שבעיסה. בדומה לשאור המחמיץ את העיסה ומעניק לה טעם ומראה, גם המוח בקטנותו שוהה על המושכל, עד להשגת הבנת הטעם. אולם דווקא בשל כך הקטנות מסוכנת. תנועה איטיות מזמינה ומאפשרת הפרעות. בפסח יצאנו ממצרים, היציאה נעשתה בחיפזון משום שכאשר פרעה (אותיות העֹרף) אוחז בעורפנו, אין פנאי להשתהות. יציאה איטית לא תאפשר את הבקעת חומות הגלות, חייבים להיחפז.

כאשר יהודי מבקש חירות מהרגלי חשיבה מיושנים ומיותרים, עליו להיגמל לתקופה ממוחין דקטנות ולדבוק בגדלות. יש מקום לחשיבה 'חמוצה', עיונית וחוקרת. אך כל זאת בתנאי שרגליך עומדות על קרקע יציבה, בגבולות ארצך ומולדתך. בפסח מצבינו אינו כזה, כעת אנו מנסים להשתחרר ממצרים. יש לרעיון זה כמה ביטויים מעשיים:

זריזות ואטיות – מה עדיף?

 

הזהירות מחמץ תחומה בגבולות חג הפסח, אך בעבודת השם היא משתרעת על יריעה נרחבת הרבה יותר: אנו נמצאים תמיד באחת משתי אפשרויות – יוצאים או נכנסים. לפעמים אנו נדרשים לקום ולהיחלץ ממקום גלותי שהסתגלנו אליו זה מכבר, והדרך היחידה לעשות זאת היא ללא שהיות. כאשר יהודי מעוניין להתנתק מהרגל פסול, האיטיות בעוכריו. לגביו נאמר "זריז ונשכר". בלי שאלות ודיונים פילוסופיים, זו השעה לאומץ לב ודבקות במטרה. במקרים אחרים אנו ניצבים בפני דלת הכניסה אל הקדושה. כניסה פנימה דורשת זמן, המתנה, סבלנות. זהו למעשה סיפור איסורו והיתרו של החמץ. פסח הוא חג החיפזון משום שאז יצאנו ממצרים. תיכף במוצאי חג ראשון אנו סופרים לעומר ולפתע יש זמן. שבע שבתות תמימות! כניסה אל הקודש דורשת זמן, עיון והעמקה. החמץ מאפשר לנו להשתהות ולהעמיק בהבנת הדברים ולפיכך בשבועות מקריבים את שתי הלחם מחמץ.

בעבודת הבורא הרעיון יתורגם כך: האיטיות מבורכת כשהיא מאפשרת לנו להתקדם פנימה, אך עלינו להתפטר ממנה כל אימת שהיא מכבידה ומאיטה את נתיב המילוט מהגלות. בתקופת פסח הנפש נמצאת במצב של יציאה מגלות. החורף מאחורינו, פרשיות ספר שמות הסתיימו, גם במישור האישי נפתחת לכל אחד דלת יציאה מכל מה שהציק והעיק. זו לא השעה לפילוסופיה והתלבטויות (ע"פ ליקוטי הלכות, פסח).

זהירות מחמץ – בפנימיות

יש לזהירות מחמץ משמעות נוספת. במה תורם תהליך חימוץ לעיסה? הוא מאפשר לאוויר לחדור פנימה, ובכך להטפיח ולהכניס בה צורה וטעם משובח. העיסה – בהקבלה לנפש – היא המוח. אפשר לחשוב ולהבין את המציאות בצורה 'גולמית', בתמימות, בלי טעם. אפשר גם לאוורר את המוח ולהניח לו לספוג אוויר מהעולם. לקלוט טעמים מהסביבה הקרובה והרחוקה. רבי נחמן מברסלב הורה פעם לתלמידו רבי נתן, להקפיד על אתנחתא יומית ולפקח את מוחו באמצעות שיחת חולין עם אנשים. מי שעסוק בעיון זקוק לאוורור המחשבה באוויר העולם. מאידך 'אווירא דהאי עלמא' נגוע בחיידקים, דעות כוזבות והבלים. כשמאפשרים לו לחדור פנימה הוא עלול לטשטש את המחשבה האמתית. בפסח אנו קרובים מדי לפן הרע והגלותי של הבריאה, טרם קיבלנו תורה ואין לנו את הנוגדנים הדרושים – לפיכך חשובה כל כך הזהירות מחמץ. לאחר שבוע של זהירות, וכשבידינו תורה, מתאפשר מחדש השימוש באוויר העולם הזה, בצורה נכונה כמובן.

חומרות, הקפדות ומתחים

 

לאור האמור נבין מדוע דווקא בפסח נהגו חסידים חומרות יתרות, שנראות לעתים כחששות רחוקות ונטולות סבירות והיגיון. העניין פשוט: הזהירות מחמץ אינה מסתכמת בחשש מפני מציאת פירור  לחם מתחת לארון. החמץ מבטא עבורנו את כל המעיקים הרוחניים, ההפרעות, והגרורות של פרעה ומצרים שעודם פושים בנו. לפיכך אנו נרעשים מחשש להימצאותו של כל פירור גלות חמוץ במוח ובלב.

כאן המקום להדגיש שאין בין ניקיונות הפסח לבין כעס ומתיחות מאומה, מעבר לשגיאה. אדרבה, כעס הוא אבי אבות החמץ. מצה היא מאכל נקי, נטול מרכיבים מיותרים. גם התנועה לקראת חג הפסח ובוודאי עבודות הניקיון, אמורים להתבצע מתוך רגיעות ושמחה. שכן החיפזון הפסחי אינו נובע מבהלה, אלא מהשתוקקות. הוא מבטא תפיסה פשוטה ותמימה של המציאות וצעידה לקראת מטרה בהירה וברורה.

(ראה אור בעלון השבת 'קרוב אליך')

 

 

התגלות אלוקית בין מטאטא למגב

פסח חג הגאולה. אורות גדולות שופעים ממרומים ודווקא הזמן הזה תופס אותנו טרודים כל כך. איך אוספים את האורות למרות הטרדות?

לכל מצווה יש נקודה פנימית, נקודת הכוונה. הנקודה הזו התגלתה ביציאת מצרים והיא חוזרת ומתגלה מדי שנה בשנה.

לא בכל יום נוחתים עלינו דברים גדולים, הזדמנויות גדולות באות לעיתים נדירות. אבל לא זו הבעיה האמתית, הצרה היא שגם כשמזדמנת הזדמנות של ממש דעתנו טרודה בזוטות. הרגעים הגדולים מסתתרים תחת מטר דאגות, הזמנים הנעלים חומקים כשאנו עייפים או מתוחים. עד שאנו מבינים את גודל השעה היא הופכת נחלת העבר. בפסח התחושה הזו קיימת ביתר עוז. החג הגדול הזה אפוף בכל כך הרבה טרדות, התרוצצויות ומסיחי דעת. ניקיונות, קניות, הכנות. מבינים שמאחורי המסך העמלני הזה מסתתר דבר מה, אולי אור של גאולה. ניסים. מוחין חדשים. יודעים שהשפעות גדולות יורדות אז לעולם, אבל למי יש פנאי לגשת פנימה. מה באמת יורד לעולם בפסח?

*

למעשה זה בדיוק מה שפסח מביא אלינו, התגלות. גילוי ההסתרה. פסח הוא חג חירותנו, יציאתנו ממצרים והיחלצותנו באופן ניסי ומופלא מתחת שיעבור יד פרעה ומצרים. החירות בעיקרה היא יציאה מהסתרה עמוקה להתגלות חדשה. בדרך כלל מבלה אדם חייו מאחורי מסך מבדיל של הסתרות והיסח הדעת. הנה דוגמה: אם נסתכל על הרחוב מה נראה? מדרכות וכבישים, בתים והמון אנשים. כולם נחפזים, ממהרים לכל מיני מקומות. לכל אחד דאגות וציפיות משל עצמו, הצד השוה – כולם רואים בעולם ומלואו חזות הכל. מנהלים את חייהם כאן ועכשיו. כל עיסוקיהם ממוקדים בבני אדם. טיפוח קשרים, חנופה וכדומה. אדם משוכנע שהכל מתרחש רק כאן, בין פלוני לאלמוני. את תשומת ליבו הוא מקדיש לאירועי השעה החולפת ולא מצליח להגביה מבטו מעט כלפי מעלה ולהשקיף על מה שמסתתר מאחורי כל אלה. מהי התמונה האמתית?

מה שהיה הוא שיהיה

ובכן, בעוד ארבעים שנה הרחובות ייראו כנראה זהים, יהיו שם אותם בתים כבישים ומדרכות, אבל האנשים שמתרוצצים היום לא יתהלכו שם אז, בעוד כמה שנים. כל מה שחשוב ובוער היום, אינו קיים בעוד שנים ספורות. מה שיתקיים לעד הוא הנצח וזה הדבר היחידי שמתרחש גם היום, כל השאר דמיון ואחיזת עיניים. יש רק השם יתברך בעולם והוא מסתתר בשפריר חביון, מאחורי כל מאורע ובכל דמות. הוא עושה את כל המעשים ומהווה את המציאות מאין ליש. את הגילוי המופלא הזה אנו מקבלים במתנה, בפסח.

ניסן הוא מועד מסוגל לגילוי הסתרות, אפילו הסתרה שבתוך ההסתרה. הגאולה של ניסן עתירה בניסים ומופתים מחוץ לדרך הטבע. הניסים הללו מתרחשים גם היום, והם מכוונים כולם כדי להבקיע את מסך ההסתרה שירד עלינו. זו מתנת שמים, אבל דווקא בשעה שגזרו ממרומים להעניק לנו אותה אנו טרודים, טרודים כל כך. אנחנו אולי עסוקים ומבולבלים אבל אין זה סותר את העובדה שבעיצומם של הימים הללו יורדת אלינו מתנה טובה, מתנת החירות. דברים גדולים באים לפעמים כשהם לבושים בבגדי הדיוטות. גם פסח בא אפוף בהסתרות. אבל החידוש הוא שמאחורי ובתוך כל הבהילות הזו מצויה בהחלט ובוודאי חירות. היא מסתתרת אך קיימת, עלינו לגשת פנימה ולגלותה.

זכר ליציאת מצרים   

חג הפסח וההכנות שקודמות לו צרובות בדעתו של כל יהודי בנועם ורצון. בבית של אבא ובבית סבא עשו את הפסח כהלכתו. דור אחר דור כולם עסוקים בביעור חמץ. הזמן הזה גדול מאין כמותו ומכיל הזדמנויות נדירות. ניתנת לנו הזכות להסיר את המסווה, לגרש מהמוח מסכים מבדילים, להציץ אל מעבר לפרגוד. הפלא הזה מתגשם בשעה שאנו עסוקים בביעור חמץ, בחיפוש אחרי הפירורים והגרגירים. כל פירור שהושלך מביתנו חילץ מליבנו עוד מחשבת חוץ ופיגול. עוד רפיון ידיים. אולי נדמה לנו כאילו הזמן הזה מבולבל ומתיש, לא עת לרעיונות הוד ואין פנאי לכוונות נעלות. טעות. אנחנו אולי טרודים אבל העובדה הזו איננה טורדת מאיתנו את האורות הגדולים. אדרבה, גם גאולת מצרים לא הופיעה בשעה נאותה ובעת שלווה. יצאנו בחיפזון כשהבצק טרם הספיק לטפוח. ללמדך שמגלות הנפש וצרותיה יוצאים כשאין פנאי להבין זאת.

יציאת מצרים כאמור, מסמלת את יציאתה לאור של נקודה כמוסה מאוד, נקודת היהדות. המצוות כולן הן זכר ליציאת מצרים. כלומר, זו הנקודה הפנימית המחייה ומזינה את כל יהדותנו. אנחנו עושים מעשים טובים, הוגים בתורה ומתפללים. אבל מהו הציר סביבו נעים כל המעשים הללו? זו למעשה השאלה המפרידה בין גלות לגאולה. אדם גולה או גאול ייראו כלפי חוץ זהים, רק מבט מעמיק יגלה לאן הפנים מועדות באמת. להיגאל זה לדעת אנה פני מועדות. אדם גאול חי את חייו אך ורק נוכח פני השם. אין לו עסק עם אנשים ואין לו תחרות עם הצלחות של אחרים. זו נקודת הכוונה השוכנת בפנימיותו של כל מעשה ובעומק נפשו של כל יהודי. בניסן נגאלנו – הוצאנו ממצרים באותות ובמופתים. בניסן עתידים גם להיגאל. זה כבר קורה, תנו דעתכם.

 

ניצחנו, כעת נכריז מלחמה

למי יש כוח להילחם ללא הרף? מלחמות הן עניין מעייף ומתיש. אי אפשר לשרוד אותן לאורך זמן. עבודת השם זו מלחמה תמידית, היא אינה מתישה אם אין בלבך קושיה.

בפרשת 'פרה' אצור כוח עצום של טהרה. קריאתה מסוגלת להתחדשות, זה הזמן לשוב באמת אל האמונה ולהפוך את סיפור המגילה, לסיפור אישי.

מלחמות הן עניין מתיש, למי יש כוח וסבלנות להימצא תמיד באזור מלחמה? עמים מוכנים להילחם למען חירותם רק מפני שבאופק מצפה רגיעה, נחלה בלי מיצרים. מאבקים אינם מזג אוויר הגון לכינון חיים. מי שמצוי במלחמה מתמדת – נשחק. כאשר החושים דרוכים ללא הרף, העצבים מתרופפים. המוח נחלש. יכולת ההישרדות נפגעת ועוד הרבה קודם לכן נמוגה לה שמחת החיים. מי מוכן להקים את ביתו בשטח אש, מי מסוגל? בסופו של מאבק כל בני אנוש מייחלים לשלווה, אף כי מלחמות מלוות את כל גלגולי ההיסטוריה, אין אדם שמוצא בהן את תכלית קיומו.

*

לאור הדברים האמורים מתעצמת השאלה הבאה: איזו מין מלחמה היא מלחמת עמלק. בתורתנו הקדושה נאמר כי השם יתברך בכבודו ובעצמו הכריז עליו מלחמה מדור-דור. כלומר תמיד. כל הנכנס בשערי עבודת השם מבין את תרגום המונח 'עמלק' כשלל המעיקים על הנפש היהודית. כולם יודעים מתי מלחמה זו החלה – בגיל שלוש עשרה – עת נכנס בגוף יצר לב האדם הרע מנעוריו, אך אין איש יודע אימתי תסתיים, והאם יש לה, למלחמת עמלק זו תאריך סיום באופק כלשהו. כעת אמרו נא: הייתכן לנהל כך חיים?!

מלחמה לה'

במלחמתו עם עמלק נאמר על יהושע "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר, מלחמה זו לא הוכרעה. את עמלק לא כילו ולא השמידו, רק החלישו. המשמעות מבוארת בדברי מוהר"ת פעמים אין מספר ומשם עולה שאכן את עמלק אי אפשר להשמיד – זו מלחמה להשם. עלינו מוטלת חובת המלחמה. לאחוז בחרב ולחתוך שוב ושוב את ראשי גיבוריו. להחליש את האויב המר. להכות בו. השאלה עימה פתחנו, שאלת תכלית המלחמה, נשאלת שוב ושוב. הנה חלף עבר הפורים. משמעותו מפורסמת: ביום זה לחמנו בעמלק ומיגרנוהו. לכאורה אין אנו צפויים לראותו יותר עד עולם, שהלא מחינו את זכרו. אבל אין זה כך. המלחמה עודנה בעיצומה. אם כן למה זה אנחנו? הבה נבין יסוד נפלא:

מה כל כך בלתי אפשרי במלחמה תמידית? החולשה מן הסתם. אין כוח, כמה אפשר. זו בדיוק הנקודה. האם יודעים אנו מאין נובעת תשות הכוח, החולשה, השחיקה? העייפות הזו נובעת ממקום אחד – חוסר טהרה. היכן שיש טהרה יש כוח, הטומאה מחלישה. טומאה זה קושיות, שאלות, תמיהות. הקושיות מתישות. מצד עצמו מסוגל יהודי לאחוז בחרב המלחמה לאורך כל ימיו עלי אדמות. אדרבה, המלחמה היא תוחלת החיים האמתיים. יהודי אמתי מצוי תמיד בבירור, ליבון, חיפוש וערגה, לדבר הזה קוראים מלחמה. התשישות תופסת אותו בשעות חולשה, לפתע מתנחלת אל הלב קושיה: מדוע עובר עלי? מפני מה איני מצליח? מי אמר שאי פעם אשתנה לטובה? הספקות הללו מכרסמות תחת יסודות הנפש והחולשה ניכרת מיד. תחת עובד השם נלהב הינך מגלה לפתע איש מסוכסך בתוך תוכו, אכול חששות, מיואש מרוב התקוות. מסכים עם חולשותיו. כנוע. מניף דגל לבן.

לפיכך שער הכניסה לעבודת הבורא היא הטהרה. לתחום בית המקדש אין להיכנס מבלי טהרת אפר פרה, מדוע? מפני שבמקום הזה מתנהלים החיים במלא עוזם, כל משב רוח של קושי וכבדות מזיק. אי אפשר לסבול כאן סרך של קושיה, ספק, בלבול, חשש. בבית הזה עובדים את השם ללא לאות. אין מכירים כאן במושג עייפות. אין תשות ואין חלישות. כולם זריזים שמחים יודעים את תכליתם, אינם מתעכבים על שום דבר. רצונך לבוא בשערי המקדש, להיכנס לעבודת הבורא? היטהר נא. הזה על עצמך אפר פרה. מה הסגולה? הרעיון נפלא:

המתקת הדינים

הפרה היא תשובה להתגברות הדינים. מהותם של הדינים צפון במספר פ"ר. כאשר מוסיפים עליו את האות ה' – שורש הדין, נעשית המתקה. זה עתה יצאנו את ימי הפורים הקדושים. גם בפורים התעסקנו בתיקונם של הדינים. פורים מלשון פירורים, וזו בדיוק הדרך בה ריפאונו מאחיזת הדינים. בבחינת "אתה פוררת בעוזך ים", בפורים פוררנו את תוקף הדין, עמלק כבר אינו הגיבור הגדול הלופת בצווארנו. פוררנוהו. אפילו אם הוא קיים, החלשנוהו. כעת הגיעה השעה לצעד הבא. "אחר פורים" מגלה רבינו "קורין פרשת פרה". מפורים נעשית פרה. רוח טהרה מנשבת בעולם, פרשת פרה מגלה את באר הטהרה וזה הזמן וזו השעה לרכון  ולדלות מלא חופניים טהרה והתחדשות.

אנו בתקופה שבין פורים לפסח. הימים מלאי סגולה. זה עתה ראינו בחוש איך אין בעולם כלום מלבד נוכחות אלוקית מוחלטת, השגחה וניסים. המגילה גוללה את סיפור האמת. מה שנראה מלכתחילה כתהליכים מדיניים, חילופי שלטון, אישים בכירים, מקושרים ואנשי חצר, מתגבש לכדי מגילה אחת שכל הווייתה נס אלוקי. מאחורי כל הפרצופים אין אלא כוח אחד של צדיק, מרדכי היהודי ואסתר המלכה. כשהגילוי הזה בצקלוננו נלך לקראת גאולתנו השלימה, גאולה שאין אחריה גלות בפסח הבא עלינו לטובה.

 

 

 

 

"חסד אל כל היום" – קווים למהותה של ספירת החסד

אנו מצויים בעיצומם של ימי הספירה הקדושים. המושג המוזכר ביותר בתקופה זו הוא 'מידות'. בסידור התפילה אנו פוגשים לצד סדר ימי הספירה של כל יום, ספירה ומידה מסוימת הנוגעת לאותו יום: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. באופן כללי התקופה הזו מוקדשת לעבודת המידות, המידות שבנפש. שבעה שבועות מפרידים בין פסח לעצרת, כנגד שבע מידות עליונות. זו השעה לגעת בביאורם של מושגים מרכזיים בחכמת הפנימיות, שבע המידות האלוקיות.

כאמור העיסוק הוא במספר שבע, מדוע שבע? בעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה מאמרות של פרשת בראשית הם גם עשר הספירות העליונות. עשר הספירות הללו מחולקות לשלוש ושבע הידועות בתואר – ג' ראשונות וז' תחתונות. שלושת הספירות הראשונות הם ספירות הראש המכוונים לשלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. כנגדן שבע תחתונות הן ז' המידות המכוונות לבחינת הגוף ובהן אנו עסוקים כעת. זו הכנה לקבלת התורה, בשבעה קולות ניתנה התורה בהר סיני, שבעה על שום שבעת המידות השולטות בעולם. תכלית נתינת התורה היא למסור ולהכניס את החכמה האלוקית בכל לבושי החומר, בחסד ובגבורה, תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. לפיכך ניתנה תורה בשבעה קולות.

מידתו של אברהם

ספירת החסד היא ראשונה לשבע מדות תחתונות ורביעית מכלל עשר הספירות. במידה זו נברא העולם כדכתיב "עולם חסד יבנה". החסד מטבעו מקדים ופועל מעצמו, מבלי שיחייבוהו. שזהו טבעו של איש החסד המתחסד עם קונו ומתחסד עם הבריות. פעולה טובה שנדרשת עילה להפעלתה, איננה חסד – זוהי השפעה על פי דין. ייחודיותו של החסד היא היותו ראש וראשון, פועל מעצמו. באופן זה ברא צור כל עולמים את עולמו. מאומה לא קדם לבריאה כדי לחייב ולעורר את התהוותה. הבורא הקדמון ברא הכל אך ורק מחמת טובו וחסדו. החסד היא אפוא ספירה ראשונה לשבעת ימי הבניין. שמה של מידת החסד הוא א-ל, כדכתיב "חסד א-ל כל היום". זהו אחד משבעה שמות שאינם נמחקים הקשורים לשבע המידות.

כידוע, האבות מרכבה לשכינה. כלומר האבות הקדושים הם הביטוי והגילוי של השכינה הקדושה בעולם. בעבודתם ובכוח נשמתם הביאו לעולם גילוי אלוקות, כל אחד כפי מידתו. כי קודם לכן לא נמצא מי שיגלה את נוכחות השם בעולם, אברהם אבינו ראש וראשון למאמינים הוא שפרסם את מציאות השם באמצעות מידת החסד. עשר הספירות מחולקות לשלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. שלושת הקווים הללו כוללים את כל המציאות: ימין – הנהגה של חסד. שמאל – מידת הדין והגבורה. אמצע – רחמים, מיצוע והכרעה בין חסד ודין. מידת חסד הינה שנייה בקו ימין, עומדת תחת ספירת החכמה ונחשבת המשכה של ספירת חכמה. כפי שכל מציאות בעולם החומרי מצטיירת בשלושה מימדים, כך כביכול ההנהגה העליונה ניכרת בשלושה קווים. אברהם אבינו המשיך לעולם את קו הימין. הוא זכה לו מכוח עבודתו ויגיעתו: כי אברהם אבינו "השתדל כל ימיו אחרי המידה הזאת שכולה חסד ורחמים וחנינה, וקיבל עליו כמה מיני יסורים וכמה מיני צער כדי שיהיה זוכה לה, וברוב השתדלותו ואהבתו אותה זכה שהיתה לו ירושת עולם, וזהו סוד: ברוך אברם לא-ל עליון", א"ל הוא שם החסד, לפיכך נקרא אברהם על שמו (שערי אורה – הספירה הרביעית).

מובא במדרש שכל ימיו חיי אברהם לא נצרכה מדת החסד לשמש בעולם, כי אברהם שקנה אותה בשלמות שימש תחתיה בעבודתו. "כאשר בא אברהם אבינו עליו השלום וצפה והביט וחקר והבין סוד ה' הגדול יתברך ואיך ברא העולם מצד החסד, עמד גם הוא ואחז המידה הזאת בידו" (שם). אברהם אבינו לא למד את עבודתו מרב או משליחות של נביא, רק מעצמו התעורר לחקור ולבקש את מהות הבריאה, עד נכנס לידיעת מלכותו יתברך וכפי שהשי"ת ברא את העולם בחסד, התנהג אף הוא במידת החסד. וכך היה אבינו אברהם מרבה חסד בעולם, משפיע ונותן, פתח את אוהלו לד' רוחות להכנסת אורחים והתהלך לפני בוראו מתוך התערותא דלתתא, במידת חסידות, מבלי שיעוררהו – עורר הוא את עצמו.

צינור כל ההשפעות

מידת חסד קרויה בזוהר הקדוש 'יומא דאזיל עם כלהו יומין', על שום היותה משתתפת ופועלת עם כל שאר הספירות שתחתיה. תואר זה נלקח מהכתוב "יומם יצווה ה' חסדו", 'יומם' הוא החסד. מידת החסד משולה למים, כפי שטבע המים לבקש תמיד מקום נמוך יותר, כך החסד טבעו לרדת ולהשפיע כלפי מטה. החסד הוא גם מַעַבַר ההשפעות, שכל שפע עליון הנצרך לרדת אל שש המידות התחתונות, יורד באמצעות מימי החסד. המידות העליונות מתוארות בפתיחת אליהו במשל האברים, מידת חסד קרויה 'דרועא ימינא', יד ימין. היד הימנית מורה על השפעה לעומת יד שמאל שמשמעותה קימוץ וצמצום השפע.

תכף במוצאי יום ראשון של פסח סופרים לעומר. במהלך השבוע הראשון פעלנו ותקננו במידת החסד. גם בשבועות הבאים תופיע מידת החסד כשהיא מצורפת בכל פעם לספירה אחרת, כל שבוע לספירה העיקרית של אותו השבוע.

וספרתם לכם – העבודה הרוחנית של תקופת ספירת העומר

העולם סבורים שתקופת ספירת העומר קשה ומלאה דינים, סכנות ופגעים. תורמים לכך כמובן מנהגי האבלות על מיתת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, והבנות שונות מהכתובים. אליבא דאמת ימי הספירה לא רק שאינם ימים רעים או קשים, תקופה זו מעין חול המועד אריכתא היא. שכן חג הפסח וחג השבועות מועד אחד ארוך הם: חג ראשון בפסח, שבע שבועות של חול המועד ולאחריהן חג אחרון בשבועות. ובכל זאת כרוכים ימי הספירה עם המושג 'דינים', הבה נרד קמעא לעומק הדברים.

כאמור, בפסח נגאלנו והאמצעי לגאולה היה נס השפעת המוחין שלא כסדר. את הגדלות קיבלנו קודם לקטנות ואת כל המוחין שלהשגתם נדרש בדרך הטבע הרוחני זמן רב, קיבלנו בלילה אחד. אולם, מצב זה משתנה מיד בצאת הכוכבים של חג ראשון. בו בלילה אנו מתחילים לספור שבעה שבועות תמימות. מדוע? משום שברגעים אלו נוטשים אותנו כל האורות שקיבלנו בדרך נס, כעת אנו נדרשים להשיג אותם אט-אט, בהדרגה, ביגיעה ובמשך זמן. וזהו כלל – אין שום קניין רוחני אמיתי שיתקבל ללא הכנת כלי או עבודה. אלא שלצורך הגאולה קיבלנו בדרך פרס את מתנת המוחין. לפיכך כעת לאחר שיצאנו מכלל סכנת הגלות, נדרשים אנו לשוב ולהשיג את המתנות הללו בדרך העבודה, בהמתנה ובסדר הרגיל. מכאן השייכות של ימי הספירה לדינים.

סופרים וממתיקים

בימי ספירת העומר אנו עסוקים בהמתקת דינים. המתקה זו משמעותה – המשכת מוחין לתוך מידות. אם בפסח הושפעו עלינו הארות עליונות למעלה מהשגתנו, הרי שימי הספירה נועדו כדי 'לפרוט' את האורות ולהביאם לידי מימוש והשגה. כלומר, להכניס את המוח אל הגוף, את הדעת אל המידות, לפרוט את האור הגדול לפרטים קטנים. משום כך מתפרסים ימי הספירה על פני שבעה שבועות, כנגד שבע ספירות, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מלכות. אלו הן שבע המידות שבנפש. וכך בשבוע ראשון של ספירת העומר אנו עוסקים בהמשכת מוחין והמתקה לספירת החסד, בשבוע שני לגבורה וכן הלאה על זו הדרך. ההמשכה הזו היא-היא המתקת דינים. על כך נאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה", שאלו השבעה שבועות שבהם שולטים הדינים יתהפכו ויהיו 'תמימות', כנאמר בפרה אדומה 'תמימה' – שעל אף האדמומיות השלטת בה מפאת הדינים, הרי היא תמימה בהמתקה. כך גם עבודת ספירת העומר להמשכת המוחין אל המידות, ממתיקה את הדינים ומשלימה את המידות שתהיינה תמימות בחסד וברחמים.

הבה נרחיב מעט. כידוע וכנראה בחוש באדם שני מחלקות כלליות – ראש וגוף, הן מקבילות לנשמה וגוף. חלוקה זו מתארת גם את המהות הרוחנית. יש בעולמות ובספירות ראש לעומת גוף. בראש שוכן המוח או בשפת פנימיות 'מוחין', בגוף פועלות המידות, הן שבע הספירות התחתונות חג"ת נה"י. שבע המידות הינן מציאויות מצומצמות, כמובן מהתואר 'מידה' – גבול. מקורו של הצמצום בדין. לפיכך ניכרת התגברות הדינים בעיקר במידות שבלב ולא במוחין שבראש. הכלל הרוחני מלמד שהמתקת הדינים תיעשה באמצעות העלאת הדין לשורשו או השפעה שתבוא אליו משורשו. בציור דנן המקור הוא המוח, נמצאשכאשר נמשיך הארה מהמוח על הגוף והמידות, ימתקו הדינים.

הפרטים הקטנים

ניתן להמשיל זאת באופן מוחשי. אדם מתמודד עם מציאות קשה. אליבא דאמת עיקרו של הקושי הוא אי-ההבנה המלווה את הצרה. הוא אינו מבין מדוע ולמה נעשה מה שנעשה. אם מצב מסוים מסב לנו צער, זה מפני שאיננו מודעים למשמעותו. כי הלא ממנו יתברך לא תצאנה הרעות, אלא שאין לנו השגה רחבה דיה כדי לראות את הטוב. נמצא שאילו נקבל הבנה כלשהי במציאות הזו, היא תומתק בוודאי. בימי ספירת העומר אנו עסוקים בהמשכת דעת ומשמעות אל החלקים המצומצמים שבנפש, אל המידות ואל הפרטים הקטנים. המשכה זו מרוממת את המידות, ממלאת את המציאות במשמעות וממתיקה את הדינים.

וזו עבודתנו בימי הספירה. הדעת שוכנת במוח, אולם תכליתה להתפשט במידות התחתונות ולפרנס את המציאות הנמוכה, על דרך "ובדעת חדרים ימלאו", כלומר שהדעת שבמוח ממלאת את חדרי הנפש, הן המידות. וכבר אמרו צדיקים 'ספירה' מלשון ספיר ואור, מגמתנו בימים אלו להאיר את המקומות המצומצמים והחשוכים. לעבוד עם הספירות שהן המידות שבנפש. לאחר שנגאלנו בדרך נס למעלה מהמידות, זו השעה לרדת אל המידות, להאיר אותן בדעת ובשכל עליון ולהכשיר את המציאות שלנו לקראת קבלת תורה בשבועות.

מה נשתנה – הסודות הגדולים של ליל הסדר

ליל הסדר הוא לילה פלאי הנוגה באור יקרות של ניסים ונפלאות. אין אלו רק הניסים שאירעו לאבותינו, הסדר כשלעצמו ערוך על דרך הנס. שכן אנו המחויבים לראות עצמינו כאילו יצאנו ממצרים, זוכים בלילה זה מדי שנה להופעת אורות עליונים כפי שלא נמצא בכל חג ומועד אחר. גדלותו של ליל הסדר אינה מתייחדת דווקא בגדלות המוחין והאור, אלא באופן הופעתו. לשם כך עלינו לדבר מעט על שלבי העלייה הרוחנית.

במשנה כ"א שבפרק ה' באבות, מזכיר התנא את משמעות ההתבגרות בגילאים, מבן חמש ועד בן מאה "בן חמש למקרא" וכו'.רבינו האר"י מלמד איך רמוזיםכאן השלבים של עליה הרוחנית. ההגדרות הללו נוגעות הן לאדם והן להנהגת העולם. כאן וכאן יש קטנות וצמיחה לגדלות.כי אכן עיקר עבודת האדם בעולמו היא, לצאת מקטנות ולבוא לגדלות. אדם מתבגר וגופו גדל, במקביל אף קומתו הרוחנית חייבת להתרומם. את הגיל הרוחני קובעת מידת ההשגה וההכרה במציאות השם, הנקבעת על פי דרגת הנפש והמוחין שהשיג אדם בעמלו.

גם סדר מעגל השנה תלוי בזמנים של קטנות וגדלות. שבת מרוממת מימות החול אודות לדרגת המוחין המושפעים בה.חגים ומועדים קודש הם מפאת גדלות המוחין והאור העליון השופע בהם.דרגות המוחין המופיעים בזמנים הללו, משפיעים על קדושת הזמן, בין היום והלילה ובין תפילה לרעותה.

עיבור יניקה מוחין

כאשר מדברים על עליה והתבגרות מבחינה רוחנית, מבחינים בשלושה שלבים: עיבור יניקה ומוחין. הם מקבילים לשלוש מדרגות: נפש רוח נשמה. אדם נולד מבלי דעת. כמו בעולם הרוחני בו הכלים נבראים כהכנה לאור, כך באדם הגשמי, הגוף שהוא הכלי שעתיד להכיל את האור והמוחיןנברא קודם. בימי היניקה, עד גיל שנתיים הינוקא קונה תפיסה שכלית עד שבהיותו בן חמש הוא מיועד ללימוד מקרא. המקרא על פי הכתבים בעולם העשייה, משום שתורה שבכתב יורדת ממקום עליון ומשתלשלת עד עולם העשייה. גיל שנתיים אפוא הוא זמן כניסת 'מוחין דקטנות'. בהמשך עד גיל בר מצווה גדלים המוחין ובשנת י"ג נשלמת כניסת 'מוחין דגדלות'. אמנם העלייה הזו מקטנות לגדלות היא שלב ראשון בסולם, כעת מתחיל שלב שני של קטנות וגדלות מגיל שלוש עשרה ועד עשרים אז מופיעה בנפש 'גדלות ב". גדלות זו ניכרת על פי הגדרת חכמים בכך שבן עשרים "יכול לישאוליתן בנכסי אביו אפילו בקרקעות". כלומר הגדלות נאמדת במידת כניסת התחתון בגבול העולם שלמעלה ממנו. כמו בן הנכנס לעסוק בנכסים של אביו.

להופעת המוחין יש סדר. קטנות קודמת לגדלות. יתרה מכך, הקטנות משמשת הקדמה וכלי לגדלות. ניתן להבין זאת בדרך המשל, כדי להבין סוגיה או להגיע לפסק הלכה יש להתעמק קודם בפרטים, לבחון את הצדדים, להסתפק ולתהות. רק לאחר מכן תצא הלכה פסוקה ותבוא בהירות בסוגיה. הספקות והלבטים שקדמו לליבון ההלכה, הם קטנות המוחין. הבהירות שבאה לאחר מכן היא גדלות המוחין. הקטנות אם כן נצרכת לא פחות מהגדלות. אולם יש כאן סדר, כדי להשיג גדלות יש לעבור דרך הקטנות.

כלל זה נכון לגבי כל מועד וזמן, לא כן בחג הפסח. ביום זה מקדימים המוחין דגדלות להופיע קודם מוחין דקטנות. השינוי הזה הוא מהותו של ליל חג הפסח. בטעמו של עניין מלמד רבינו האר"י:

בגלות מצרים היו נפשות ישראל אחוזות ביד הקליפה עד שכמעט מעדו בשער הנ' של טומאה. מבחינה רוחנית בלתי ניתן היה לחלצם. הקטנות היא סיבת הגלות, וכדי לגאול נפש מטומאתה יש להשפיע עליה מוחין ולרומם את קומתה. דא עקא, במצב שכזה כל הארה שהיתה יורדת למצרים עלולה היתה להיתפס אף היא בגלות. גאולה בהדרגה אפוא לא באה בחשבון. לפיכך חולל הקב"ה נס פלאי וגזר אומר להקדים את הגדלות לקטנותולהעניק לנפשות ישראל גדלות פתאומית שלא בהדרגה, בכך יתנתקו ממוסרות הגלות והטומאה. העלייה הבלתי רגילה הזו נרמזת בכתוב "ותרבי ותגדלי בעדי עדיים".

סדר של אי-סדר

ליל הסדר קרוי על שם הסדר, אך כל מהותו וייחודיותו בכך שאינו מתנהג על פי סדר, כלומר השלב השני קודם לשלב הראשון. על פי האמור נבין מדוע בליל הסדר עושים עניין רב כל כך מנוכחותם של הקטנים. מעוררים אותם להקשות ולשאול, מחלקים קליות ואגוזים לבל יירדמו. כי אכן בלילה זה חוברים יחד הקטנות והגדלות. הקטנות היא קושיא, וזה מקומם של הילדים המעלים על שולחן הסדר את השאלות הקטנות. התשובה הניתנת היא הארת מוחין דגדלות.

ההארות הללו שופעות עלינו עם סמני הסדר. מיד עם כניסת החג זוכה כל יהודי לגדלות המוחין ראשונה. בקידוש יורדים ובאים בבת אחת השפעות שלהבאתן אנו נדרשים בד"כ להתפלל כמה תפילות. כעת הם יורדים אלינו בבת אחת. הקטנות מתאחרת עד אכילת כרפס. שלושת המצות וארבע הכוסות אינם רק מאכלים, אלו השפעות עליונות. וכבר התבטא מוהר"ן מברסלב: "כשאוחזים מצה ביד – אוחזים אלוקות ביד".