פוסטים

סוד העיבור בתהליך הגאולה

בס"ד

מגלות לגאולה

הגלות כשלב חיוני בהגעה לגאולה

החג שאנו על מפתנו חג הגאולה הוא, ולפיכך הגלות אף היא כרוכה בו. בליל הסדר, לילה של חירות אנו מזכירים את עבדותינו במצרים ואת הגלות שהיתה מנת חלקינו וזו שאנו עדיין בעיצומה. עם זאת אין זו גלות בסימן חורבן כמו בתשעה באב ושאר זמני אבל, אלא במשמעות של הכנה לגאולה. כביכול מביטים אנו אל האור שבחוץ ושואפים אליו מתוך חשכת מנהרת הגלות.

הגלות והגאולה מתוארים בפסוקים כעיבור ולידה, וכך גם בנוגע לתקופתנו שעל סף הגאולה העתידית – זו שאין אחריה גלות. הפסוקים רבים 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה..' (ישעיהו), 'כי חבלי לידה יבואו לך' (הושע יג יג) וכמו 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה' או 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה'.

*

הגלות מהבחינה הזו מובנת במשמעות שונה לחלוטין מהמקובל. אלא תאמר גלות – אמור הכנה לגאולה. הדברים יובנו על פי יסוד של הרמח"ל (דעת תבונות), מתוך משנתו על סדר תיקון העולם נוכל להתמקד ולתאר שלוש תקופות שהם שלושה שלבים, נקרא להם – קלקול (חורבן), תהליך תיקון (עיבור), גאולה (לידה).

כל מעיין מעט בכתבים ורגיל במקצת בתורת הפנימיות שמע על מאורע שבירת הכלים, הוא דובר אצלנו רבות בין הפרקים, רק נזכיר ונאמר שהשבירה היא קלקול הרוחניות. הכלים של ספירות חג"ת נה"י נשברו והאורות הסתלקו למעלה. העולם שאנו בו כיום, גם העולם הרוחני – מושתת על שברי אותם כלים וממילא מובן שכל מה שאנו חווים ועסוקים בו דרוש תיקון. השבירה חזרה על עצמה באופנים שונים בדמותם של קלקולי הדורות, למן קטרוג הלבנה, חטא עץ הדעת, חורבנות בתי המקדש הראשון והשני וחטאי הדורות.

העיבור שלב הכרחי בתיקון

אולם תיכף לאחר הקלקול מתחיל סדר של תיקון. האריז"ל מלמד שמיד לאחר שבירת הכלים נאספו האורות הניצוצות ושברי הכלים לעיבור בספירת הבינה. העניין הזה, כפי משנת הרמח"ל, הוא התיאור המהותי ביותר לשלב העיבור. התיקון לקלקול נעשה באמצעות עיבור, שמשמעותו איסוף החלקים הנשברים ואיחויים עד לתיקון. תהליך זה לא יכול להיעשות באותו מקום בו אירע הקלקול. את הכלים הנשברים יש לאסוף אל בית האומן, שם מקום העיבור. ולפיכך תיקון הקלקול ייעשה בעולם אחר, היינו עולם הבינה הקרוי גם עולם התשובה. בזמן זה שבמהלכו מתוקנים שברי הכלים, במציאות לא יורגש כל תיקון. אדרבה, נדמה כאילו מאומה לא נעשה והכל נותר כפי שהוא, מקולקל. רק זאת – שהחורבן אינו ממשיך. הקלקול נבלם. בזמן עיבור אפוא נעשה תיקון אלא שהוא מתרחש שלא בעולם הזה ואינו ניכר בחוש ובמציאות, אלא בעולם אחר, בעולם הבינה. הלידה היא הגאולה שמשמעותה – התגשמות התיקון והפיכתו להנהגה קיימת.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד ראשון להבנת עניין גלות מצרים, שאילולא שנבין עניינה לא נדע להבחין בגאולה. גלות ישראל במצרים, על פי מה שהאריז"ל מלמדנו, באה בעקבות חטא אדה"ר בעץ הדעת וכדי להשלים את התיקון והרפואה מפגעי האכילה מפרי העץ. האכילה מהעץ הביאה לעירוב בין טוב לרע, שכן זוהי מהות עץ הדעת – טוב ורע. כל הנפשות שנולדו לאחר אותו חטא באו לעולם כשמעורבים בהם טוב ורע. דהיינו גם הטוב אינו נקי וסיגים של דין ורע מעורבים בו. כדי לזכך ולתקן את נפשות ישראל הן הוכנסו לכור הברזל הלא היא מצרים. את הירידה למצרים משווים להכנסת הכסף הגולמי לכור ההיתוך, בחום הנורא יותך הברזל וסיגיו יופרדו, לאחר מכן יהיה החומר נקי וזך (שעה"כ ריש דרושי פסח).

לשם כך הורדנו מצרימה. וכאן רואים בחוש אות ומופת: אנו למדים שהגלות במצרים היא סוד העיבור שתכליתו לברר טוב מרע, אולם מה שנראה בחוש הוא ההיפך. במצרים נעשים ישראל לעבדים רחוקים מאוד מתורה ומזיקה אל הטוב הגנוז בהם. אדרבא, כשהם יוצאים משם מלאכים טוענים לעומתם 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. כלומר בעקבות הגלות נעשו ישראל קרובים עד כדי דמיון למצרים, דבקים באורחותיהם ורחוקים מהתורה ומהקדושה. ובכל זאת, תיכף כאשר באה עת גאולתם התיקון נעשה פלא, לאלתר. הם יוצאים ביד רמה, הים נקרע עבורם והם אומרים שירה, עד מהרה עומדות רגליהם למרגלות הר סיני והם מקבלים תורה. אם אכן במצרים לא נעשה דבר מלבד קלקול והסתאבות, הייתכן שמעומק הקלקול נזכה לקבל תורה?! אלא לומר לך שבכל משך תקופת הגלות נעשה אי שם למעלה, בעולם הבינה, תיקון ובירור. רק משהושלם הבירור, התממשה הלידה וההנהגה המתוקנת יצאה מהכח אל הפועל, כוולד בר קיימא.

הגלות אם כן היא זמן של הכנה, תיקון והכשרה. מפני שהכנה זו נעשית לא כאן אלא בעולם הבינה, הרי שבמציאות אי אפשר יהיה להכיר בהתקדמות ובהשתפרות, ורק לכשיושלם הבירור תתגלה הגאולה בשלמותה.

הלא אח עשיו ליעקב

שלב הבירור הינו שלב חיוני מאוד הנוגע לעבודתו האישית של כל יהודי באשר הוא. בשלב זה מתבררת הנפש ממצב העירוב כדי להגיע לנקיות. שלב זה הוא פִשרה של הגלות הכללית והפרטית. כדי להבין זאת עוד קמעא נזכיר רעיון נוסף: אחד הפסוקים המתארים את אהבת השי"ת לעמו ישראל מוזכר בריש ספר מלאכי. נאמר שם כך 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. הדברים נאמרים בתקופת שבעים שנות הגלות שבין בית ראשון לשני, ותוכנם – כאשר השי"ת מביע אהבתו לבניו הם שואלים, והלא אנו בגלות בין האומות, ובמה אפוא ניכרת אהבה והעדפה זו אלינו? נענה להם ה' ואומר 'הלא אח עשיו ליעקב' ובכל זאת את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. וזו כמובן פליאה עצומה, וכי איזו הוכחה לאהבה יש בכך שהחיבה נתונה ליעקב הצדיק בחיר האבות על פני עשיו הרשע? בספר ערבי נחל מופיע כתשובה הרעיון הבא: אומר הקב"ה לישראל – הבינו נא שהגלות אינה עונש אלא שלב הכרחי המכשיר לגאולה. הגלות היא עיבור שתכליתו בירור לצורך הפרדת סיגי הרוע המעורבים בטוב. לפיכך יעקב ועשיו אחים ונתונים בעיבור יחדיו. כדי שימצא מין את מינו, וסיגי הפסולת המעורבים עדיין בנפש יעקב ישאבו על ידי אחיו עשיו השרוי עימו יחד בעיבור, ובכך ייצא יעקב כשהוא תם ושלם לגמרי בטובו. ומכאן תשובה לגלות בין האומות. הסיבה שישראל גולים בין האומות היא מפני שרק כך, כשהם נותנים בעיבור בין הגויים והרע, יישאבו מהם כל הסיגים והפסולת שיידבקו באומות והם יוותרו בטובם הנקי.

תהליך של ניקוי אינו ניכר בניקיונו, אדרבה – כאשר מבהיקים את כלי הכסף חזותו שחורה וכעורה, רק לאחר שתושלם המלאכה ויעבירו על הכלי המקורצף מים, תתגלה באמת תומתו והוא יבהיק בניקיונו. זהו פשרה של גלות מצרים, במהלך מאתיים ועשר שנות הגלות היו נשמות ישראל שרויים בסוד העיבור, כשטובם גנוז והם מבלים את קיומם בין המצרים המסואבים ואף מסתאבים למראית עין בטומאתם. מלבד השמירה על ג' עניינים יסודיים שתכליתם לשמור מפני היטמעות מוחלטת במצרים, היה הטוב שבישראל מושחר לגמרי בשחרוריות גילולי מצרים, ורק כאשר הגיעה עת הגאולה הם רחצו וטוהרו ובמהלך ימים ספורים התייצבו למרגלות הר סיני.

עיבור במשמעות השם אהי"ה

שלבים אלו של עיבור ולידה, מתקיימים תמיד גם בנפש האדם, כאשר העיבור ניכר בעיקר בהעלם. הגמרא מתארת את הוולד במעי אמו לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו, אוכל ממה שאמו אוכלת ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל, ב). שלב העיבור הוא שלב של כביכול עמידה במקום, כך נראתה גלות מצרים במהלכה עצר כביכול עם ישראל מלכת למשך שנים כה רבות, וכך גם בגלותנו אנו ובגלות נפשו של כל יחיד ויחיד. השלבים הארוכים והמייגעים ביותר בעבודה הרוחנית הם שלבי ההמתנה, ההכנה, דהיינו – הגלות והעיבור. בזמנים אלו התיקון נעלם מפני שהוא מתחולל בעולם אחר, גבוה מתפיסת חושנו והשגתנו. אבל הוא בהכרח מתקיים, ואות מובהק לקיומו אלו ייסורי העיבור וצער הציפייה לגאולה. כל שעה שיהודי חש צער על גלות נפשו, בבחינת צערה של רבקה בהתרוצצות הבנים בקרבה, מאבקי הטוב והרע, סתירות בין רצונות טובים ורעים – אלו סימני עיבור גלות דהיינו סימני הכנה לגאולה. בזמן זה מצווים כלל ישראל לצפות לישועה.

הבשורה על הגאולה מגיעה באמצעות שם העיבור – אהי"ה. שם זה גבוה הוא ומשויך לעולם הבינה, אולם כדי להתקשר אל תוכנו יש להסכית למשמעותו: אהי"ה היינו אינני עוד, אלא שמצפה אני להיות. זוהי אמירה עוּברית, של הלא-אדם שבכוונתו להיות אדם. תחושה זו היא מנת חלקנו בגלותנו. אנו שרויים כבר לאחר שלב הקלקול, כבר מעוניינים להיגאל, אלא שההכנה לגאולה כמו העיבור, מתמשכת חודשים מספר, יש עיבור לז' חודשים ויש לט' ולי"ב (עץ חיים, שער העיבורים פ"ב ומקורו בגמרא, עיי"ש).

 

___________________ המושג ועומקו___________________

'אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא'

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

לשבת הגדול – נס ושמו 'שבת'

בס"ד

 

יש הנהגה מופלאה שאינה שופטת אותך כפי מי שאתה, אלא לפי מה שה' יודע שאתה תהיה לכשתיגאל, וזו הנהגה שבתית.

גאולת מצרים מלאה ניסים והמופת הגדול ביותר היא השבת שקדמה לה, שאילולא השבת לא יכולנו לצאת ממצרים.

מה עושה יהודי בשעת מצוקה, בשבי בחולי ובעוני? עושה 'ויצעקו', קורא לה'. ומה יעשה מי שאינו יודע לקרוא בשם ה'? צרה. לעם ישראל במצרים היתה בעיה קשה יותר, מפני שאז לא היה עדיין כביכול לקב"ה שם. באין שם איך תקרא ואיך תזמין את ה' למצבך, איככה תיגאל?

*

מי שעשו לה' את שמו הגדול הם האותות והמופתים של יציאת מצרים ומתן תורה שלאחר מכן, כדכתיב 'ותעש לך שם'. התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אבל עד מתן תורה לא היה לו יתברך שם. השם הוא מטרת הבריאה, שכן הקב"ה ברא את עולמו כדי להיקרא רחום וחנון ושאר שמות, וזו תכלית כל מעשה שמים וארץ. מי שמגשים את היעוד הזה בעיקר הוא האיש היהודי שבבחירתו מקיים את רצון ה' עד ששם ה' נקרא עליו. יהודי הוא שמו של ה'. דא עקא, קודם שיצאנו ממצרים אין ליהודי תורה ממילא אין בידיו לקיים רצון ה', ואם כן אין לקב"ה שם – אנה יפנה היהודי שבגלות? באיזה שם יקרא?

זו שאלה שהקשה משה להשי"ת בסנה: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'? התשובה שניתנה לו היא 'כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם'. מה משמעותו של שם אהי"ה? הזהר הקדוש אומר 'אהי"ה דא אנא זמין למהווי' – אני מוכן להיות. השם הזה הוא היסוד לבריאת העולם. הבריאה נועדה לגלות את שם ה', וכיוון שראה הקב"ה את הצדיקים שעתידים להיבראות ולגלות שמו בכל הארץ, ברא את הכל. כלומר הבריאה נבראה עבור העתיד לבוא, וכפי שמבטא זו שם אהי"ה, דהיינו אני מקיים עולמי על שם מה שאהיה.

שבת אגין עלוהי

הנהגה דומה מתקיימת גם כלפי האדם החוטא כדי לאפשר לו לשוב בתשובה. החוטא הרי פוגם בשם ה' ובכך שומט את הקרקע תחת רגליו, אין לו על מה להישען, מהיכן יחיה עד שישוב בתשובה? אכן זהו נס. תשובה קדמה לעולם, המבקש לשוב בתשובה מצוי בבחינת 'אנא זמין למהוי', על שם מה שהוא עתיד להיות מקבלת אותו התשובה בכנפיה. רעיון זה מולבש גם בסדר טהרת המצורע שבפרשתנו. על מנת שייטהר מסגיר הכהן את המצורע מחוץ למחנה, הוא מתרחק מחברת בני אדם 'וטמא טמא יקרא'. המצורע קרוי 'האיש המיטהר', ועל פי דרכנו זהו האיש הבא להיטהר, בבחינת אנא זמין למהוי, ומכאן פתח הטהרה שלו.

על פי עומקם של דברים אהי"ה זו הארה של אתערותא דלעילא, דהיינו – הבחירה של ה' לקיים את העולם והאדם אף על פי שאינם ראויים, רק מפני שכך הוא יתברך רוצה ועל סמך המצב שלעתיד לבוא יתוקנו כל הקלקולים.

אור מופלא זה מאיר מדי שבוע בשבת קודש. שבת נקראת 'תכלית מעשה שמים וארץ'.  השבת כביכול צופה מתוך שית אלפי שנין אל העתיד לבוא, ומשם משתקפת בה מציאות מתוקנת, ועבור אותה מציאות עתידית זוכה העולם שוב ושוב בקיומו חרף כל הקלקולים. בשבת טמון אם כן כוח תיקון יוצא דופן שהציל את העולם כמה פעמים. הפעם הראשונה אירעה בשבת בראשית. ביום שישי שקדם לה חטאו אדם וחווה בעץ הדעת ובעקבות כך איבדו הם והעולם את זכות הקיום. ואולם שעות ספורות לאחר מכן, התקדשה שבת בראשית. שבת זו הגיעה לעולם רוחני הרוס וחרוב עד היסוד, ובכל זאת, כפי שמלמדים הספרים הקדושים – כיוון שבאה שבת חזר העולם בבת אחת למצב מתוקן כמעט לחלוטין, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת שרר בעולם כולו אור גדול של תיקון. על כך נאמר בזהר 'שבת אגין עלוהי' ששבת הגנה על אדם הראשון ועל העולם כולו. גם למחרת השבת כאשר שב העולם לשגרתו עדיין היה מצבו מתוקן לאין ערוך מהמצב ששרר בו ביום שישי.

כי גדול שמי

כאן למעשה מצוי פתח התקווה של עם ישראל במצרים. הצרה הצרורה שהעיבה על נשמות ישראל שבאותו הדור היא שלא נמצאו בידיהם די זכויות שיספיקו לעורר את נס הגאולה. לא היתה תורה ולא היו מעשים טובים. מה עשה ה'? הפעיל עבורם כוח עצום ונפלא, התעוררות עליונה שאינה מתחשבת בזכויות או מעשים טובים, אלא פועלת ברצון ה' לבד, וכוח זה הוא שהוציא את ישראל ממצרים.

לכוח הזה קוראים שבת, שכן השבת איננה ממתנת על ישראל שיקדשו אותה כמו שאר המועדות שתלויים בבית דין. שבת חלה מצד עצמה, ברצון ה'. לפיכך קרויה שבת שקודם הפסח שבת הגדול. הנס של פסח היא השבת שאילולא היא לא יכלו אבותינו לצאת ממצרים. שום זכות לא עמדה להם אלא השבת שמשמעותה אתערותא דלעילא, רצון עליון. לכן קרויה השבת שבת הגדול – משום ששמו של ה' 'גדול' כדכתיב 'כי גדול שמי' וכן אנו אומרים 'בעבור שמו הגדול'.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח שבת ד')

צרעת הנפש ורפואתה

(מתוך 'עלה לתרופה' תשע"ד)

פעם, לרכילות ולשון הרע היו תוצאות מיידיות – צרעת. גם היום יש לכך תוצאות, בנפש פנימה.

יציאה מחוץ למחנה היא טהרתו של המצורע. בפסח כולנו יוצאים מהמחנות, החדשות והרעשים, ודבקים בנקיות של מצה.

הנוסעים בערבות אוקראינה פוגשים במציאות מרתקת. בדרכם הם חולפים דרך ערים גדולות, נוסעים על פני כבישים סלולים בשבעה נתיבים סואנים. מצידי הדרך בניינים רבי קומות כמו בערים הגדולות בעולם. כלי רכב חדישים נעים סביבם במהירות, ארץ דוהרת לקראת קידמה. והנה, שניים-שלושה קילומטרים מהמטרופולין על אם הדרך כפר קטן. שביל סלול מתערובת עפר ואבני רחוב שבורות. בקתות מסוככות חציר. באר בחצר. תרנגולים וברווזים. התחבורה על סוס ועגלה, והאזרחים חיים עוד לפני מאתיים שנה. שוכני הכפרים הללו מתגוררים בבקתותיהם מרחק רבע שעת נסיעה מהעיר הדוהרת, אך הם אינם יודעים על כך מאומה. יתכן ששמעו על העיר, אבל בחייהם העתיקים והישנוניים לא חוללה הידיעה הזו כל רעש והתפעלות. עוד מאה שנה הם יתגוררו שם, בצל ההמולה. ולא יסתקרנו אפילו להציץ על העולם הגדול.

*

ימים גדולים באים אלינו. הם מצויים כבר במרחק נגיעה. הספרים הקדושים מכבירים בדיבורים אודות קדושת הזמן, סגולותיו ונפלאותיו. ממש כאן קרוב נפתח שולחן גדול של ליל הסדר, אורות עצומים עתידים לרדת עלינו ולהשפיע לכל נפש גאולה וחירות. לעומת זאת אדם עלול להימצא שם ממש סמוך ונראה אך לא לשמוע כלום, לא לחוש מאומה. החג על שפעת אורותיו חולף סמוך לאוזן, והאדם ישן. מהו הגורם לאותה חירשות שתוקפת אותנו לעיתים? אלו צלילים מסוימים ששמענו ולא הבחנו במה שהם חוללו בנו. יש לכך תרופה.

תרופה ושמה 'פסח'

סקרנות היא טבע אנושי חזק, אנשים אוהבים לשמוע ולהיות מעורים בהתרחשויות. האוזניים כל הזמן קולטות מידע, קצת רכילות, חדשות, מידע מיותר. הקולות הללו נכנסות לאוזן, יורדות אל הלב ומחמיצות אותו קמעא. האדם אינו מבחין. בינו לבין עצמו הוא תמה, נו מה, אז שמעתי כמה מילים. נו, מה כבר אירע?! הוא אינו מבחין אולם התמורה כבר מתחוללת בו. הלב כבד, המוח מבולבל, הרבה דברים מיותרים משוטטים בתוכו. ויש מצבים קשים יותר, הוא שומע דיבורים שנוגעים לו. המחשבות מטרידות אותו והופכות למרכז עולמו. זו חירשות רוחנית. הנפש אטומה והקולות האמתיים אינם מצליחים לחדור את מסך ההסתרה.

בזמן שבית המקדש היה קיים אי אפשר היה להידרדר יותר מדי. אדם דיבר לשון הרע, האזין לרכילות – ולפתע צרעת פורחת בעור בשרו. הנגע הזה מריץ אותו אל הכהן שמעורר אותו: ר' יהודי הבט להיכן הגעת. התעורר. אחוז עצמך! הוא מוסגר מחוץ למחנה ועורך חשבון נפש. נוטש את רוח הסערה. מתבודד במשך שבוע ימים ומנקה את נפשו מחמץ. טהרתו תלויה בציפורים חיות טהורות המובאות לבית המקדש. שם, הוא יכול לפתח שוב את יכולת ההבחנה בין הצליל טהור לטמא. נגינת הלווים אמני הניגון הטוב, קושרת את נפשו לגעגועים קדושים, מעוררת את ליבו לתשובה. האטימות מסתלקת והנפש קמה לתחייה.

צרעת הנפש ורפואתה

כיום לאחר חורבן הבית, צרעת העור כבר איננה, ובכל זאת היא קיימת, אמנם לא בעור ובבשר רק בלב פנימה. אם יש בנו קרירות ואדישות כלפי דברים שבקדושה. אם איננו מצליחים לחוש ערגה וגעגועים לקדושת הימים הטובים. אם שורה עלינו כבידות ועצלות – אלו נגעי צרעת הנפש. העולם מלא ברוח סערה, היא חודרת לכל פינה וזו נגינתו של מנגן רשע. התוצאה היא כבידות, עצבות, עצלות. התחושות הללו יכולות לעורר אותנו להבחין היכן אנו. לעצור ולחפש טהרה.

פסח הוא רפואה נפלאה לצרעת הנפש. ביציאת מצרים הוציאנו השי"ת מכבידות הצרעת. נחלצנו ממצב בהמי של שיעבוד לרוח סערה ובלבול החושים, וזכינו לחירות נפש. אנו עסוקים כעת בהיטהרות. נפרדים מסערת העולם הזה. יוצאים מחוץ למחנה. מתנתקים מחימוץ המחשבה. משליכים מרשותנו כל דבר מיותר וזר ומתחברים לרוח טובה ולניגון של קדושה. המצוות הרבות שאנו טרודים כעת בקיומן, פועלות כסמי מרפא לנפש. גם העיסוק בהלכות החג עתיר סגולות נפלאות כנגד צרעת. כפי שמלמד רביז"ל, התיקון המומלץ למי שנכשל בניגונו של המנגן הלא כשר הוא לימוד תורה שבעל פה, לשמה. בפסח המצוות סובבות ברובן סביב הפה, פה-סח. גורסים מילים קדושות לרוב. אוכלים מצה שכולה אלוקות, שותים יין של מוחין קדושים. אלו תרופות לנגעי הנפש.

הדברים הגדולים מצויים ממש סמוך אלינו, כל שנותר הוא – להטות אוזן. להתייחס ברצינות לבשורת הימים ולא להניח לסערת העולם להשתיק את הקולות האמתיים. הימים שיבואו מסוגלים להוציא גם את מי ששקע עמוק ברעש, לחלצו, ולהשיבו אל המנגינה הטהורה ואל צלילי הנפש של התקרבות, קלילות וחיוניות. בניסן עתידים להיגאל!

שביעי של פסח – כשאינך מסוגל, עושים זאת עבורך

עד לשפת הים יציאת מצרים מתנהלת באותות ומופתים, ולפתע הכל נעלם. מדוע? משום שכאן נמתח הרקע לנס היותר גדול.

ברגע שאינך מסוגל לפעול בעצמך ניסים ונפלאות, מתערב הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו בחוקי העולמות העליונים ויוצר עבורך ניסים וישועות.

ביציאת מצרים אירעו כמה וכמה אירועים חשובים שהדהדו בכל תבל. היו עשרת המכות, והיה ליל שימורים. היתה יציאה ביד רמה והיו אותות ומופתים. מאוחר יותר גם התקיים מעמד נורא הוד למרגלות הר סיני. אבל קודם לכן, על שפת ים סוף, התקיים מעמד נוסף. הוא היה שונה בתכלית. ליוו אותו פחד וחרדה ואימת מוות. על שפת הים הולחנה באורח נס שירת הים, אבל על שפת אותו ים מעט קודם לכן, ניצב עם שלם וכמעט היה משוכנע שכאן תהא קבורתו. מחיצי מצרים מאחור, או מגלי הים מלפנים. ואז נקרע הים ובני ישראל צלחו אותו בשלום.

*

נס קריעת ים סוף מוצא אותנו במצב מאוד לא ניסי. העם חרד נפחד ומבוהל. נשמעות בקרבו קריאות לשוב מצרימה. עולות טענות על מדוע הובאנו הנה כדי למות במדבר וכדומה. משה רבינו צועק בתפילה ונענה "מה תצעק אלי", אין הזמן כשר לצעקה ותפילה, "דבר אל בני ישראל ויסעו…" וזה בדיוק הרקע להתגלותו של אחד הניסים הנסתרים והנעלמים מאז ומעולם. על מאמר "מה תצעק אלי" ידועים דברי הזוהר הקדוש "בעתיקא תליה מילתא". בנקודה הזו בדיוק נמסרת שרביט ההנהגה, מהנגלה אל הנסתר. מהמשפט אל הרחמים המוחלטים. מכל מה שניתן להבנה ולהשתדלות אל מה שמעל ומעבר. כאשר הים נבקע ובני ישראל חוצים אותו בבטחה כשהמים להם חומה מימין ומשמאל, הנס מתעצם שבעתיים בשל העובדה שלא יכול היה להתרחש כאן נס. עם ישראל שרוי בקטנות, ומתוך קטנות המוחין אי אפשר לפעול ישועות וניסים.

מה תצעק – דבר

נס קריעת הים מופיע אפוא במסגרת בלתי אפשרית. וזו המשמעות המופלאה מאחורי המאמר האלוקי "מה תצעק אלי – בעתיקא תליא מילתא". יש מצבים שעל פי אמות מידה רוחניות וגשמיות אינם מאפשרים התרחשות של ניסים, במצב שכזה היינו על שפת הים. עם ישראל שרוי בקטנות ובזמן שכזה אי אפשר לפעול מאומה. ואז הדהד בעולם גילוי נפלא, במילים שלנו הוא יישמע כך:

ברגע שאין בך יכולת לפעול בעצמך ניסים ונפלאות. בזמן שאתה אינך ראוי ואינך זכאי לנס ובכל זאת אתה משתוקק, ובעצם מוכרח, להיוושע. בזמן כזה מתערב הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו בחוקי העולמות העליונים ויוצר עבורך את הישועה בלי להתחשב במצבך הבלתי כשיר.

הרעיון הזה צופן סודות טמירים, אך על פי פשוטו הוא מסכם ואומר שיש פעמים שהייחודים העליונים מתעוררים דווקא על ידי הבלתי ראויים והבלתי כשירים. יש מצבים שאת הפעולה הטובה יגרום דווקא הנחש, הכוח שמופקד על הרע ועל הפך הניסים. מצב נדיר שכזה אירע על שפת ים סוף. למעשה, רמזים להנהגה פלאית שכזו מתנוצצים כבר קודם לכן, למשה רבינו במחזה הסנה. כאשר השי"ת מתגלה למשה לראשונה בסנה ומבקשו ללכת בשליחותו לגאול את ישראל, הוא ממאן מפני שהוא יודע שיש ביניהם כאלו שקלקלו והתדרדרו כל כך עד שאין בידו כוח לעוררם ולהאיר בדעתם את אור הגאולה. לכן מצווה עליו השי"ת להשליך מידו את המטה, על הקרקע הופך המטה לנחש. בכך הוא מבקש להראות לו עד היכן מגיע כוח הבחירה ובאיזו סכנה מצויים המון העם. המטה מבטא את כוח הבחירה, ניתן להטות לימין או לשמאל. ההטיות הללו עלולות להפוך לנחש – לירידות עצומות ח"ו. לאחר מכן הוא מצווה עליו לאוחזו בכפו והנה הנחש חוזר ולובש דמות מטה. בכך מורה לו השם יתברך כי בכוחו להפך אפילו את המצבים הנחשיים והמקולקלים ביותר, לטוב. מהנחש ייעשה מטה שבכוחו יתרחשו ניסים ונפלאות. בסנה התגלה שהצדיקים מסוגלים להשתמש בירידות היותר קשות כדי לעורר את הניסים היותר גדולים.

בעתיקא תליא מילתא

התרחשות שכזו אירעה על שפת הים. הנפשות שנאספו על גדות ים סוף היו רדופות. הנרדפים הם בדרך כלל חלושי הכוח והרפויים. זהו בדיוק מצבן של נפשות אחרית הדורות. כולנו נרדפים על צווארינו מיצרים רעים, פחדים, גלויות וכל רכב פרעה רכבו ופרשיו. במצב שכזה, כאשר הינך נרדף וטרוף דעת, קשה להתפלל. בעצם אין דרך לפעול ישועות, שהלא אין לך מוח. מאין יבוא עזרינו? לא מכאן, מעתיקא. "בעתיקא תליא מילתא" – תקוותינו בעת הזו תלויה אך ורק ברצון השם. כאשר הנחש מתגבר, מישהו מלמעלה נוטל לידיו את המושכות וגוזר "יהי נס", ויהי נס.

עלינו מוטלת בזמנים שכאלה מצוות השתיקה. "והמשכיל בעת ההיא ידום", אין זה זמן לדיבורים, בוודאי לא לשאלות וקושיות. "כִּי עַתָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה שֶׁעֲלֵיהֶם נִתְנַבְּאוּ בַּפְּסוּקִים הללו. צְרִיכִין לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק הַרְבֵּה עַל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶה עַתָּה בָּעוֹלָם וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל, רַק לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת השם, עַד שֶׁעַל פִּי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לַהשם יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי וְכוּ' חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִּבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִלְשׁוֹנִי".

(ע"פ ליקו"ה או"ח, נט"י לסעודה ובציעת הפת, ו)

 

 

שביעי של פסח – יום ההשפעות

גלי הים סוערים ושוצפים, גועשים ומתנשאים אל על. עם שלם ניצב על שפת הים. על נשיו טפיו וצאנו, ריבי ריבאות, יהודים שאך קודם שבוע נחשבו עבדי עולם. הים הסוער מטיל אימה מלפנים. ומאחור שועטים סוסי מצרים. רבבות חיצים נזרקים, קול צהלת סוסי מלחמה, קול חריקת אופני מרכבות פרעה וחילו. הפחד אין לשער. האימה איומה. משה רבינו המנהיג הרחמן נושא ידיו בשאגה של תפלה. והשי"ת מחזיר לעומתו ואומר "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו…"

והעם כולו, משליך את עצמו מתוך אמונה לוהטת ובטחון עז בהשם, פנימה אל מימי הים. על כך נאמר ונזכר לדורות עולם "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו".

*

שביעי של פסח הוא יום של קריעת ים. האמונה שהאמינו כלל ישראל בהשם ובמשה עבדו אז שבוע לאחר יציאת מצרים. מסירות הנפש העצומה שגילו, בשעה שדלגו וקפצו אל תוך הים. היא שממשיכה עד היום ובוקעת בכל שנה מחדש את הים הפרטי והכללי, של כלל ישראל ושל כל יהודי.

צדיקי הדורות מגלים ומודעים כי ביום הזה, האחרון לחג גאולת הגוף והנפש, מסוגלת כל נפש יהודית לספוג ולקלוט תעצומות של אמונה ובטחון. לשאוב מבאר מים חים שפע של אמונה ולהכניס את נחיל האמונה אל הלב פנימה, ואל כל פינה חשוכה או סגורה בנפש. להאיר את הקומה והמציאות כולה באור השם.

לעבור את הים בשלום

מי מאיתנו אינו עומד בפני ים סוער. מי מאיתנו אינו זקוק לקריעת הים. לנס עצום שיבקע עבורו דרך בתוך מים רבים, עמוקים ומפחידים של הפרעות וניסיונות החיים. כולנו מייחלים לאותה קריעת ים שתניח לנו לעבור בשלום את משברי הגלים, לזכות לכל טוב ולהצליח בכל העניינים. אך מה נעשה, והים הזועף סוער לעומתנו. אינו מניח להכניס אל תוכו רגל. מאיים לבולענו חיים.

הנס יזרח ביום שביעי של פסח. ביום הזה, מגלים צדיקים, מאירה בעולם הארה עצומה ונפלאה של השגחה וניסים. ביום הזה מסוגל גם יהודי פשוט לגמרי לראות נפלאות בכוחה של אמונה תמימה ופשוטה "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו". "ראתה שפחה על הים" אומרים חז"ל "מה שלא ראה יחזקל בן בוזי". ומאיר על כך רבי צדוק הכהן מלובלין, בפסח יצאנו ממצרים. בליל הסדר נעשינו בני חורין. אך הנס עצמו התגלה והאיר רק בשביעי של פסח. קריעת ים סוף היתה בעיקר, קריעת מחיצת ההסתרה. הים שנבקע, שיבר והסיר מחיצות ברזל ונחושת מעל ליבו של כל יהודי. ואז, כשהעיניים זכו והביטו אל הקודש פנימה, ראתה אפילו שפחה פשוטה על הים מראות נפלאות של אמונה והשגחה פרטית.

שביעי של פסח, הוא זמן שאסור להחמיץ. ביום המופלא הזה מסוגל כל יהודי לזכות גם לעניינים שהוא עצמו איננו ראוי להם. ואם בכל ימות השנה, מפרידה בינינו לבין הקדושה והאמונה, מחיצה של ברזל, הרי ביום הזה, שעה שהמחיצות נופלות והים נקרע לגזרים. ראוי לכל אחד מאיתנו, לרוץ בהתלהבות ולגשת אל הקודש פנימה. להזדרז ולנצל את הרגעים הנשגבים ולחזות עין בעין בנפלאות האמונה וההשגחה המאירים בעולם ובנפש פנימה.

מפתח של פרנסה

אמרו חז"ל: "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". מאז קללת "בזעת אפיך תאכל לחם" סובל כל אדם את קשיי הפרנסה. אך בדור הזה, דור עקבתא דמשיחא, דור התהפוכות והניסיונות, הקושי עוד מכביד יותר. מי אינו זקוק לישועה עצומה בשערי פרנסה. מי אינו זקוק לשפע של ברכה והצלחה. ואם אמרו חז"ל שהמזונות והפרנסה קשים וכבדים כמו קריעת ים סוף. הרי שהיום המסוגל ביותר לפרנסה הוא שביעי של פסח – היום בו נבקע הים.

שביעי של פסח מסוגל ביותר לפרנסה ולהשפעה. בפרט בשעה שזוכים להאמין בצדיקים, במשה ובהתפשטותו בכל דור ודור. יהודים הזוכים להתחבר יחד באמונת חכמים, ראויים לראות היום כמו אז בשעת יציאת מצרים, ניסים ונפלאות. אך דווקא משום כך, מן הראוי לנצל את קדושת היום. להתאמץ ולהתיגע להכנס ולבוא בשעריו. להאמין בסגולותיו וללכת מתוך אמונה ובטחון פנימה, אל תוך הים.  שביעי של פסח הוא באר של אמונה ושל שפע. מן הבאר הזה ישאבון הרועים, מן היום הזה יכול כל יהודי להמשיך על עצמו אמונה ושפע לכל השנה כולה.

הבה ננצל את היום ואת קדושתו העצומה.

די לצעצועים, הדבר האמיתי כבר כאן

כמעט מוצאי פסח. החג היה נפלא, מה אנחנו מתכוונים לקחת איתנו כצידה?

כשאומרים לאדם 'תשמח' הוא לא מבין, מה אני נראה לך עצוב?! השמחה היא לא רק היפוכו של עצב, היא הדבר האמיתי לעומת אלף זיופים.

יום טוב אחרון של פסח מתקדש ופורס כנפיו עלינו, גם החג פורס כנפיים לקראת צאתו מעולמנו. זה הזמן להתבונן, מה הביא לנו החג הנפלא הזה שקודם לכן לא היה לנו. את החגים והמועדים מלווה ציווי עליון 'ושמחת'. הינך מחויב מדינא לשמוח. השמחה עניין אחד עם קדושת יום טוב, יהודי מחויב לשמוח ולשמח את בני ביתו. אם תאמר לאדם בעיצומו של יום 'אדוני, הייה שמח בבקשה', הוא יביט עליך בתמיהה. מה, אני נראה לך עצוב?! ובכלל, אנשים מתייחסים לשמחה כאל תוצאה של סיבות שונות, אם יש סיבה – יש, ואם אין?

*

המפגש שלנו עם יום טוב הוא גילוי. אנחנו נחשפים למושגים חדשים של שמחה, הדבר דומה לילד קט שהורגל להשתעשע בצעצועי פלסטיק זולים והנה קיבל במתנה אביזר אמיתי, חפץ יקר ערך. לא רק מתנה קיבל הילד – הוא קיבל מושג חדש. אף אנו ביום טוב, מעבר להשפעות הגדולות מקבלים מושגים, מושגים חדשים של שמחה.

סיפורה של השמחה נוגע ללב. זהו נכס יקר שבני אדם מזלזלים בו. השמחה נוטה לנפול ומתבזבזת בהבלים שהזמן גרמן. מתוך חוסר ידיעה אדם טועה בזיהויו של המושג הנעלה 'שמחה' ומייחס אותו לצעצועי פלסטיק החולפים מן העולם. בימות החול, לא רק שאדם רחוק מהרגשת השמחה – רחוק הוא מהשגה כלשהי במהותה. כה רחוקה היא השמחה שאדם אפילו אינו יודע למה לצפות ולייחל. מדברים איתו על החיוב לשמוח והוא מסרב להכיל את הרעיון: לשמוח? נו, בוודאי, וכי אינני שמח?! אכן השמחה האמיתית שרויה בגלות.

מושגים בשמחה

כאמור הבעיה היא חוסר השגה. גש נא לזאטוט והצע לו להחליף את מכונית המשחק שלו בשטר כסף בעל ערך כפול ומכופל, הוא יביט בך כעל שודד. וכי תעלה על דעתך שאוותר על הדבר הנהדר הזה תמורת פיסת נייר צבעונית?! דבקותו בצעצועיו מונעת ממנו את היכולת להשיג נכס בעל ערך אמיתי. כשלעצמנו איננו רחוקים מהתיאור הנ"ל. אנשים שמחים בהבלים לפיכך אין דעתם פנויה לדברים האמתיים. יום טוב נותן לנו את היכולת לקבל מושג חדש. מושג בשמחה אמיתית.

ביום טוב, מלמד רביז"ל, מאיר 'אור הפנים', משמעותה של הארת זו היא – שמחה. שמחת המצוות. אין שמחה בעולם הזה כמו שמחתו של יהודי הזוכה לקיים את מצוות בוראו. זוהי שמחה בעלת משמעות. זהו הדבר האמיתי. כל השאר אינם אלא צעצועים צבעוניים. ובכן, שמחה זו שעם ישראל שמח בעושיו ובמצוותיו, מתקבצת מכל חלקי השנה ומכל המעשים הטובים שנעשו בה, אל הלב של השנה, דהיינו אל הימים טובים. יום טוב מרכז את תמצית שמחת המצוות. אז מאיר עלינו אור הפנים, הארת פנים עליונה ושמחה אמיתית.

'אור הפנים' מאיר בשלושת הרגלים, אז עולה יהודי לראות ולהראות. בעלייתו לרגל מעלה היהודי ומרומם את אמונתו, את השכינה הקדושה, לראות ולהראות עם אור הפנים. מאירה אז בלב ההרגשה – מסתכלים עלי. יש לי אבא אוהב ששמח בי, הוא חפץ לראותי. זהו ללא ספק מושג חדש בשמחה. כבר אינני נצרך לחפש סביבי צעצועי שמחה מדומה. בעיניי ראיתי את הדבר בעצמו. "ישמח ישראל בעושי", מתוך הרגשת הרוממות של "ישראל אשר בך אתפאר".

התנתקות מהגלות

בשביעי של פסח לא נגאלנו. היציאה ממצרים אירעה כבר שבוע קודם לכן, בליל הסדר. החג החדש הזה נחוג על שום קריעת הים. מאדמת מצרים יצאנו זה מכבר, אבל את ההתנתקות הממשית מאותה גלות חווינו בים סוף. הגענו אל גדות הים ואז גילינו מאחור את חיל פרעה דולקים בעקבותינו. היבטנו ימין ושמאל והבינונו כי אין תקווה. ואז באין מוצא אחר, התרוממו הראשים שנואשו מכל גאולה אחרת, ונשענו על התקווה האחת והיחידה – שהרי לא יתכן שאבא אוהב שהוציאנו ברחמים ובגילויים שכאלה ממצרים, יזנח אותנו כאן על שפת הים. ואז הפכו הנוזלים לנד, קפאו התהומות ואנו עברנו בים ביבשה.

קריעת ים סוף מנתקת מאיתנו את כל אותם שעשועי דמיון שגורמים לנו להחמיץ תלות אמיתית על השגחה וניסים. התוצאה היא שמחה ושירה חדשה. יהודי בשביעי של פסח, זו בריה שליבה רחב יותר. יש לו מקום להכיל שמחה גדולה עוד יותר. זוהי נקודה חשובה מאוד שצריכה ללוות אותנו יותר גם בשאר ימות השנה.

אנחנו מוקפים בהרבה ציפיות ורצונות ולעיתים שוכחים מה העיקר, לאן אנו חותרים באמת. כל הדרכים של הלב מובילות אל הכמיהה להארת פנים. בעומק הלב כולנו שואפים לקבל דרישת שלום משם, מהפנים המאירות שיאמרו לנו אתם רצויים. אהובים. ההרגשה הזו היא הנקודה הפנימית של כל מצווה ומעשה טוב. שכן אין כוונה נעלה ומכוונת יותר מלעשות את המצווה כעומד לפני המלך. הנקודה הפנימית הזו היא העילה האמיתית והיחידה לשמחה. כל שמחה אחרת תחשב לעומתה, צעצוע. אם במשך השנה נשכחת הנקודה והתחושות מתעמעמות, שלושת הרגלים ומצוות עליה לרגל מחדשים בנו את ההרגשה הזו.

(ראה אור בעלון 'עלה לתרופה' – תשע"ד)

האביב היהודי – מה זה התחדשות אמתית

(פורסם בעיתון בקהילה – אביב תשע"ב)

חג הפסח מצודתו פרוסה חודש ומחצה לפניו ורשימו שלו טבוע הרבה לאחריו. ציפיות רבות נערמות לפתחו של חג החירות, בתחום החומרי ואף ברוחני. בקצירת האומר ניתן לקבוע שאת הצורך התמידי להתחדש אנחנו נוטים לרכז בפסח, באביב, ולא בכדי. בניסן כמו בתשרי נברא העולם. בריאת עולם משמעה התחדשות והצורך הזה מפעם בקרבו של כל יצור נברא ומקנן בכל חלקה טובה של בריאה. על דא תוהים העולם ומתחבטים, היאך מתחדשים? מאמצים רבים מושקעים בהתחדשות עונתית כמקובל. רענון, שינוי, גיוון ועוד היד נטויה. זו מגמה ססגונית לכל הדעות, אך האם אין זה רק מעשה זיקית – החלפת צבעים, ושינוי אדרת?

זה מכבר חלפה עברה על שכנינו רוח אביבית. מלווה סופות ורעמים, ברקים וזיקים. האביב הערבי זכה לתשואות רמות בראשיתו, אך עד מהרה הפך לחורף קודר ומזליף זלעפות. לא אביב ולא יער. ההתקוממות האזרחית עשתה מספר הקפות סביב הגלובוס, יצרה הדים והותירה אחריה עולם תוהה, מבועת ופְצוּל-דעות עוד יותר.

האביב הערבי לא היה אלא עונה נוספת במצעד האופנות והטרנדים שנוכחותן לבדה, ללא תוצאות, מפארת את דברי ימי ההיסטוריה. עמים קמו ואף שבקו חיים, לאומים קנו עצמאות בדם ואש, ונעלמו מן המפה כעבור דורות. אידיאולוגיות נהגו, הלהיבו, והתאבנו על סף ההווה כפסלים מפוארים מימי קדם. אביב, גם זו עונה חולפת. שיח החוצות השופע בתקופתנו, עשיר במונחים אביביים ממדרגה ראשונה. נוטף צוף פרחים, ומבטיח למאמיניו משהו חדש שמפציע ומתחיל. האם זוהי גרסה נוספת לאביב הערבי, או שמא אכן ישנו אביב יהודי?

הבה נראה:

אביבים ופסחים רבים פקדו אותנו במרוצת הדורות שמפסח מצרים ועד השתא. הם הופיעו על רקעים שונים, של גלות וגאולה, חשכות ואורה. ובכל זאת, תמיד היה פסח חג החירות, והאביב עת גאולה. היו לנו פסחים של בית מקדש, קורבן פסח בחבורה ושירת הלל. גם היו לנו פסחים של מרורים. אפילו באפילת עמק הבכא נאכלו מצות וביערו חמץ. זה מה שיש בין אביב לאביב. ביהדות אביב זה לא עונה של אופנה. האביב הוא מרכיב ממרכיבי נפש האומה. עונת האביב היא הקוממיות השתולה ביסודות הווייתנו. זוהי זקיפת הגו החוזרת ונשנית גם לאחר אלפי התכופפויות והתכווצויות. אביב שכזה אינו בר חלוף.

*

דורנו הוא דור העונות והאופנות. כל מה שרוחש ומתרחש סב סביב ציר הטרנד, האופנה, ומה שהולך. המציאות הזו מזרימה את כל המגמות המתחלפות כמו על גבי סרט נע המפריד הפרדה מוחלטת בין 'מה שהולך' למציאות גופא. וכך הופכות המגמות השונות למין תערוכת תרבות ופנאי נודדת, שאין כל סיכוי שתשפיע על המציאות ועל הנפשות הפועלות. אנשים שואפים לחירות, ומפרשים את השאיפה הזו בכל מיני אופנים שבאים לידי ביטוי במגמות חברתיות חולפות מתחלפות. העונות הללו חוצות את חוצותינו, פוסחות על העיקר ומטביעות חותם על הטפל, הוי אומר: על זיכרונו קצר הטווח של הציבור. כאלו הם האביבים הצבעוניים שהתיימרו לחלץ את אומתנו לחופשי.

התורה הקדושה מדברת על אביב שונה לגמרי. באביב היהודי לא בהכרח זורחת פריחה משובבת לב. ובחללו לאו דווקא מרצדים פרפרים ססגוניים. יש והוא אפוף אלרגיות, ויתכן גם שחזותו תהיה חורפית. חודש האביב נקבע כזמן "בו יצאת ממצרים" וזו עובדה. החירות האביבית היא מציאות קיימת ולא עונה חולפת. ולכן, גם אחרי אלפי שנות גלות ופזורה, לא עומעם אורה של אותה גאולה ראשונה. משום שהחירות שניתנה לנו בצאתנו ממצרים נושאת כוח עצמי, מציאותי. החירות הזו נקבעה בנו כחלק גנטי בלתי נפרד מישותנו. אות ומופת לכך; יהודי מסוגל לחגוג את חירותו גם בעמק הבכא. כשלמראית עין אין ברשותו ולו סמל קלוש של אדוניות על עצמו או שמץ בעלות אישית. ובכל זאת הריהו חוגג חירות. מאי משמע חירות?

כאן נעוץ תורף ההבדל: כל בני המין האנושי ללא יוצא מן הכלל, מוצאים את עצמם ביום מן הימים כלואים בבית כלא תרבותי, חברתי או מדיניותי. הם מנסים בכל דרך להיחלץ ולהימלט לחופשי. ולשם כך יוצרים ברוב עמל אידיאולוגיות, אופנות ועונות. הללו אמורים ליצור תמונת רקע חדשה, שתקנה את התחושה כאילו דבר מה באמת השתנה. אביבים שכאלה אינם דבר חדש, ואין בהם פריחה. כל העונות והאופנות הללו אינן באמת נושאות בשורה, משום שהאדם גופו אינו נעשה בן חורין. לכל היותר הוא מדשדש במילים אחרות, ומתעדן בניחוחות רעננים של פריחה.

האביב היהודי לעומת זאת, שואף גם הוא לקראת חירות. רק שהחירות מצויה בנו זה מכבר. והאביב הוא עת מזומן לגלות אותה. איננו מבקשים ליצור חירות – אנחנו משתדלים לחשוף אותה ממעמקים. פסח, פוסח ומדלג על ערכים רבים שבני אדם מחשיבים לעיקר, ונוגע מגע ישיר בנשמה בת החורין. הוא מאיץ בה להזדרז, לנטוש את העבר, לחדול מחלומות שווא על העתיד, רק לחיות כבן חורין בהווה. מיהו בן חורין? האיש המתחדש!

להתחדש זה לחנוך כל רגע בחיים כנקודת התחלה נקייה ונטולת כתמי עבר. להתחדש זה לעשות כל צעד בהווה ללא משא רגשות תקוות ואשם מזמנים קודמים. להתחדש זה לא להפתיע את הציבור ברעיון חדשני ומחוכם. רק אדרבה, להסכים להיות נבוך ובוסרי. בלתי יודע וחדש באזור. נטול מושגים, או בקצרה, בן חורין.

 

 

 

על ביעור חמץ, שפיות, ומסורת

(פורסם בעיתון 'בקהילה' – פסח תשע"ב)

"התיבה השטה על פני המים ובתוכה אלפי זנים נדירים של צמחים ובעלי חיים, מסמלת את המאבק החיוני למען שימור הטבע וערכיו. לכן בחרנו את העיתוי המקסים הזה – פרשת נח, להעלאת המודעות לסביבה ירוקה וסיוע להישרדותם של זנים בסכנת הכחדה". את ההסבר המרתק הזה, הרצה בפני בהתלהבות ורוב עניין, גדעון, איש ירוק ואוֹרְגַנִי. העושה חייל בפעילותו למען החי, הצומח והדומם.

לא, סביבה ירוקה אינה לצנינים בעיניי, חס ושלום. אבל ההקשר המעליב והאומלל בין סמל האמונה והתפלה – תיבת נח, לפעילות חברתית לטובת הטבע הנכחד, לא עושה טוב ללב היהודי.

  פאתי המרכול השכונתי עטו חג. כחיילים בצבא הצאר, ניצבו זקופים מיכלי הניקיון למשפחותיהם ועל דגליהם. מיוחסים לפירמות שונות ולסמלי תאגידים ידועים. על החג המפציע באופק, בישרו שלטים מאירי עין, עטורים בפסוקים ואמירות שנונות, כולם שפה אחת להם, ניקיון.

והלקוחות כטוב ליבם בפרוספקטים במבצעים ובהנחות מתרוצצים בתזזית, מעמיסים מכל הבא ליד חומרים וחומרות, לקיים מצוות היום.

אין ספק, בשלב כלשהו יצאו הדברים מהקשרם. ישראל מדקדקים במצוות ומחבבים הידורים, אשריהם. אך לפעמים מבלי שנשים לב מי שקובע את ההידור ומותח את הקווים האדומים בין מהודר, כשר וטרף, הם למרבה המבוכה, משרדי פרסום חביבים. הבזבוז הכספי, ניחא. המאמץ והמתח – בדיל ויעבור. אך משהו אחר הולך ומחמיץ לנו. המשמעות, הטעם, ובעיקר העיסוק במצוות השם שזולג לכיוון עיסוק במצוות אנשים. יתכן שהשימוש הירוק בתיבת נח, נעשה גם במחוזותינו, בניקיונות הפסח?

*

תיבת נח יכולה להשתלב מקסים עם מסרים ירוקים וצמחוניים. המבול והחורבן שבחוץ, ואלפי הזנים הנדירים שבפנים. פעילותם של בני האדם לשימור הטבע, היונה ועלה הזית יחד עם הכרם הראשון שניטע על אדמת הטרשים.

ההשתלבות הקלה הזו, של פרשיות בתנ"ך עם מסרים מעולם המוסר והמצפון האנושיים, מהווה סכנת הכחדה ממשית על המבט האמוני שלנו. הרבה יותר ממבקרי המקרא ותנועת ההשכלה. אתה יכול להפוך במחי פרשנות, את התורה כולה לספר נימוסין. אולי זו היתה כוונתם של היוונים בפרויקט תרגום התורה ליוונית. הם ביקשו לגייס גם את נשמת אפה של היהדות לסל הערכים היווני. תרגום יעניק להם דריסת רגל בתורה. הם ידעו, עיר, ניתן לכבוש באמצעות הרס. לנתץ את חומותיה באייל ברזל, ולקעקע את יסודותיה באבני קלע. אך ישנו אמצעי מביס יותר. להערים למרגלות חומותיה עפר, וליצור גשר. כך אתה מותיר את העיר שלימה, וגם כובש אותה. תרגום הוא גשר. היהדות, כך ידעו ביוון, מבוצרת היטב בתוך תורת אמת. במקום להכות בחומה, נוכל לעלות בה, לגשר על פני הפערים, ולכבוש את הלבבות מבפנים. תרגום יווני – יהודי.

הכפירה השליכה כבר מזמן מידיה את כלי המלחמה הכבדים. היום היא עובדת רק בכפפות. אוכלת ומרוקנת את העוגה מבפנים, ומותירה אותה שלימה כלפי חוץ. תראו באיזו קלות ניתן לשלוף את עוקץ האמונה – הנשמה של הפרשה, מפרשת נח וסיפור המבול. מדברים על הכל, על זנים וסכנת הכחדה. על מבול שממיט חורבן על הטבע, על הטבע המתמוסס ונמוג באשמתם של בני אדם המשחיתים את דרכם. רק פרט אחד נשכח מלב. בורא עולם.

ההשקפה היהודית הפנימית מלמדת, שכל התרחישים המתרחשים כאן בעולם, נועדו על מנת להכניס לכאן פנימה את בורא עולם. ההשקפה האמונית מציגה לנו את העולם של טרום מבול כסמל הקלקול והזיוף, כשבמרכזו אדם אחד, עמוד אמונה יצוק במרחבי הבוז והכפירה, נח איש צדיק. הפעילות של נח, איננה ירוקה – הא ראיה, אף אזרח לא מוצא בה עניין ומזדהה עימה. ההפך, נח נראה כמו מוכיח אדוק וחשוך בשער. כמו בריה שלא מן העולם הזה. נח עסק משך מאה ועשרים שנה בקיום תמים של מצוות השם. והמעשה הפשוט הזה הוא שהציל את היקום מהכחדה מוחלטת.

*

חגים ומועדים הם שערים פתוחים לגילויים של אמונה ודעת. אך סביב כל חג רוחשת גם תעשיית 'תרגום'. כשדעת בעלי בתים יוצקת את נופך השגותיה בתוך דעת תורה, נולד בעולם כלאים. ניקיון חמץ הופך לפעילות אינטנסיבית של היגיינה ושיפוץ. אין כל רע בכך. אדרבה, מי כמונו יודע לאיזו סיבה שמימית נדרש כל ראש בית אב, כדי לפנות קרטוב תשומת לב לבדקי ביתו, סיודו, כיורו וטיוחו. הבעיה היא, שפעמים רבות, טובע לו העיסוק במצווה, בנהרות האקונומיקה ובבורות הסיד. נשכחת לה תחושת הרוממות במצוות אנשים מלומדה של טמבור וצבעי משי משי.

מצוות ביעור חמץ, כפי שמאירים אותה הצדיקים. נועדה להוביל אותנו בנתיבי הנפש אל החורים והסדקים, מקומות בהן התנחלו להן החשכות והעיפוש. לשם כך קבעה לנו התורה גדרים – 'עד מקום שידו מגעת'. החיטוט אחר פגמי הנפש – ברחמי השם, משיג את מטרתו גם בבחינת 'ואחד הממעיט', העיקר שיכוון את ליבו לשמים. החיטוט אחר פגעי החומר, הדקורציה, הסיד והצבע, תובעני וטובעני, כידוע לכל מי ששלח בו יד בחודש האביב. אבינו אב הרחמן מזמין אותנו להשיג נקיות וקרבת השם בעזרת השתדלות עד מקום שידינו מגעת. את השאר הוא ימלא וישלים כרחמיו וכרוב חסדיו. הבה נותיר את העיסוק המופלא הזה, חף מתרגום. נקי יותר להשם. קרוב יותר לנשמה.

 

 

 

 

עבדי החירות

(פורסם בעיתון 'בקהילה' – פסח תשע"ג)

בשיפוליה של טבריה יצ"ו שוכן בית החיים העתיק, רבוץ למרגלות ההרים סמוך ונראה לשפת הים. פניו זרועות מצבות מימים קדמונים, משוקעות עד צוואר בבוץ וצמחייה. בין רגביו שוכנים ענקי רוח אדירי תורה וחסידות זה לצד זה. מעט למטה משם, פרוס הים. לפנים ממנו מתוח הכביש התחתון. מצידו האחד מתמשכת הטיילת, ומעברו השני משוכה חומת בית הקברות. ושם, על אותה מדרכה שבין חוף לבית קברות משוטטות בשעות בין הערביים נשמות מעולם התוהו. מתרוצצות הלוך ושוב, מתנשפות במאמץ, ונמלטות בבהילות מהתם להכא. המחזה הזה לקוח מעלמא דין ולגמרי לא ממחוזות מיסטיים. בשפה עממית מדובר בריצה קלה, הליכה ספורטיבית.

המשקיף על בית החיים מכיוון הטיילת, נתקל במפגש עולמות מטלטל; מן הגדה האחת עולה קול דממה דקה, תבערה שלווה של שוכני עפר קדושים אשר בארץ. בני אדם שאף בחיי חיותם לא היו אלא מלאכים בבתי חומר. מהצד השני, על מדרכת הטיילת, העולם מתבוסס בזיעה ועמל של טיפוח שרירים ואימון גפיים וזרועות. יש במפגש הזה סיכום תמציתי של פולמוס עתיק בין הפנאי לתכלית: הפנאי מציג את עצמו כסמל החירות, אך למעשה אין עריץ משעבד כמותו. התכלית מצטיירת כהתנזרות וסגפנות, בה בשעה שאין בת חורין ממנה.

אין בין חירות לעבדות אלא לשון של מאזניים. מהו עיקר ומהו טפל. כל עוד הגוף מתקיים לכבודה של הנשמה, החיים שואפים לקראת תכלית. ואתה בן אדם – בן חורין. ברגע שהמשקל נוטה מעט לטובת החומר, תחזוקת הגוף הופכת מטרה לעצמה, פולחן. אתה בן אדם – עבד.

*

הנה שני טיפוסים של שליטים משועבדים:

בפינת החי שמור מקום של כבוד לתאו. הבהמה – גסה הזו מוצאת את מנוחתה בטבורו של יאור מהביל שמימיו קנו זה מכבר גווני חום ירקרק וגובלו לטיט ורפש. קצה חוטמה משייט בעונג על פני הצחנה, רוב גופה שרויה פנימה ורק גבשושית גבה מזדקרת מתוך המדמנה. אתה בן האדם מציץ בה ולכאורה נרתע. מותר לשער שהבהמה אף היא מציצה בך. מה חושב ג'מוס שכזה על בנאדם הניצב נכחו? אם יותר לנו לשער, הוא עטוף חמלה. האיש שמעבר לגדר חנוט בתוך חליפת בגדים מגוהצת, טורח מדי מספר רגעים לקנח את זיעתו, ליישר את צווארונו. מכשיר זעיר מפרכס בכיסו וטורד את שלוותו. רגליו נתונות בסדים נוקשים, ואת מזונו הוא רואה אך מספר פעמים ביום. ואילו הוא, התאו, עולמו רואה בחייו. חבוק בליבו של רקק מצחין, דולה ממנו מאכל ומשקה, ושב ופולט לשם את פליטותיו והפרשותיו – תענוג…

בהמיות, אף היא סוג של חירות. ואבוי לה!

בשבועות האחרונים האזרח האומלל ביותר בארצנו מתקרא ראש ממשלה. תככנים וקושרי קשרים רוקמים סביב כיסאו הרעוע רשתות ומצודות פוליטיות לרוב, מעמידים אותו שוב ושוב במבוכה וחידלון, הם שולטים בפועל, אבל הוא הראש. טרגדיית 'בובה – בוס' קיימת במנגנוני שלטון רבים. המנהל יושב על כס המלכות על פיו יישק כל דבר, אך מה יישק – זאת יקבעו השליטים האמיתים. אנשי הצללים, בני בית, מקורבים, מזכירים ויורשי עצר.

שררה נחשבת היפוכה של עבדות. אך במקרים רבים, אין עבדות קשה הימנה. אנשים לוטשים עיניים למעמד, משום שבליבו מקננת בכל אחד מאיתנו תאוות שלטון. אך פנימה ממנה שוכן בנו הדבר האמתי – בקשת החירות. הנברא מבקש חירות, הוא סבור לרכוש אותה באמצעות שררה. וזו טעות מוחצת. מפני ששלטון הוא אחד מאותם גלמים הקמים על יוצרם. צעירים רבים חולמים בשלב התבגרות כלשהו על אוטו ורישיון. מדוע? ניחוח של חירות. היכולת הזו לשנע את עצמך בכוחות עצמך, אחיזת הגה, הזזת הילוכים, מד מהירות, רשות היחיד. כל המרכיבים של מנעמי שלטון. מנקודת מבט וותיקה יותר, כלי רכב משעבד את אדונו. מוסך, תיקונים, תחזוקה. ובכלל, אתה כבוד האדון – רק נהג. שאל את הטרמפיסטים.

העולם מתעתע בנו, למראית עין סמל החירות הוא 'עושה-מה-בא-לי'. אליבא דאמת, אינך אלא עבד נרצע לכל מה שבא לך. היכולת והנגישות למילוי חמדות, איננה אלא בית כלא איום הכובל את החירות הפנימית לדחפים בלתי נשלטים. החירות והעבדות תלויים איפה על הבחנה דקה יותר, לא היכולת לעשות כך וכך קובעת, רק עצם קבלת ההחלטות. קהלת מגדיר זאת כך:  "אִי־ לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן־חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ".

*

חווית החיים זורמת על שני האפיקים גם יחד, חירות ועבדות. ועלינו מוטל היעוד לפדות שבויים ולהוציא אסירים. איך? בראש ובראשונה, הכר את משעבדיך; צעד ראשון אל החופש הוא, הכרה בעבדות. ליל הסדר, ערש חירותנו, פותח באמירה "עבדים היינו". אם יש באפשרותך לזהות את עבודתך, הינך בן חורין במידת מה. מכאן פתוחה הדרך לגאולת הנפש.

העבדות היא חלק בלתי נפרד מהקיום בעולם. עבדים אנחנו למטלות החיים, עבדים למוסכמות החברה. עבדים ל'מה יאמרו הבריות'. עבדים לרכישות השונות שקנסנו על עצמינו לבצע. ובכל זאת, גם בבית הכלא מבליחים לעיתים מפגשים מאירים עם חירות ותקווה. חג הפסח הוא זמן של הארה. יד ההשגחה מפציעה על פני הישימון החומרי, ומזמינה כל אחד מאיתנו להיחלץ מבית השבייה. לקנות חירות.

את הדרך מאירים לנו אנשי התכלית, מותר לקנא בהם. ראוי להעז לפעמים ולנסות בינך לבין עצמך לחקות אותם. להתנסות מעט בפריסת כנפיים. להתמסר מעת לעת למנעמי החירות. להעיז פנים כלפי שירות בתי הסוהר של עולם הזה.

"השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין"

 

 

הגאולה השלימה מתחילה בפסיעה הבאה

בין ההפכים היותר מוחלטים מפריד בסך הכל קו דק, בין גלות לגאולה מפריד רק משהו, ואת המשהו הזה צריכים לעבור בשלום.

זריזות היא דרך יחידה המאפשרת מעבר מגלות לגאולה. הזריז מסוגל להבחין גם בדברים הקטנים, שם בדרך כלל מסתתרים הרגעים הגדולים.

יש בעולם דברים גדולים חשובים ובולטים, ויש דברים קטנים פשוטים וצנועים. יש מאורעות שיחקקו לעד על ספר דברי הימים, יש כאלו שיחמקו אל שולי הסיפורים. התרחשות כמו גאולה למשל, איננה יכולה להיות קטנה ונזנחת, מדובר באירוע עולמי, חד פעמי. מדובר בתמורה שנוגעת לכל בני אנוש ולכל ההיסטוריה. גאולה איננה נושא שולי. מבין החגים והמועדים, פסח תופס מקום עיקרי ובולט לעין. הוא משמש מעין ראש השנה לחגים, הכל מתחיל מפסח וכל המצוות הן זכר ליציאת מצרים. ובכל זאת המועד המשמעותי הזה תלוי בדבר אחד קטן, אפילו זעיר. כל חג הפסח מתנוסס על נקודה אחת זעירה – חמץ במשהו. די באחוז בודד של חמץ כדי לפסול כל כמות של אוכל ולהשבית חלילה את קדושת המועד.

*

זו למעשה הנקודה הבולטת ביותר בחג הפסח – חמץ אסור במשהו. כל איסורים שבתורה ניתנים לביטול ברוב, בשישים, או ביותר מכך. אולם חמץ אסור אפילו במשהו. כמה הוא אותו 'משהו'? כשמו, משהו. כאן גם מודגש פלא נוסף: חמץ ומצה הם לכאורה שני קצוות קיצוניים במיוחד. החמץ אסור בפסח באיסור חמור מדאורייתא, ואילו המצה התגלמותה של מצוות עשה מהתורה. המצה מסמלת את הגאולה והחמץ את הגלות. בפועל, איזה מרחק מפריד בין חמץ למצה? כלום. על השעון מפרידים ביניהם רגעים ספורים. ח"י דקות ידרשו לעיסה כדי להחמיץ. כפסע בין חמץ למצה. גם בצורת הכתיבה המרחק כמלא נימה. האותיות זהות מלבד האות ה' המוחלפת במילה 'חמץ' באות ח'. אנחנו רגילים לחפש את ההפכים המוחלטים בשני הקטבים היותר רחוקים, והנה כאן השם שכנים. דרים בסמיכות מקום. האותיות כמעט זהות וגם האות היחידה המבדילה, זהה להפליא לרעותה. מה כבר מפריד בין האות ה' לאות ח'? קו דקיק.

בין חמץ למצה

נקודה זעירה מבדילה אמנם בין חמץ למצה ובין כשרות לאיסור, אבל עליה העולם עומד. המוח הוא משכנה של הנשמה, הראש הוא האיבר היותר נעלה, דווקא בשל כך הכל בו קרוב כל כך. הטוב והרע אינם נמצאים בשני עברי המתרס, הם דרים בכפיפה אחת. רק סטית קמעא איבדת את השביל. ככל שאדם מתבגר הוא מסוגל להבחין בדיוקים דקים יותר. ככל שהוא גדל עומד אדם על סודו של ההבדל הקטן, הקטן דווקא. הנקודה הזעירה ופרק הזמן הפעוט המבדילים בין חמץ למצה מבטאים היטב את המרחק בין ההגדה טוב לרע בתחום המחשבה. ברגע קטון הטוב הופך לרע ולהיפך. קצת מניחים לעיסה והיא מחמיצה, ובאותה מידה אדם מרשה לעצמו להישכח לזמן מה והנה הוא מוחמץ, נופל ברפיון. במקומות האמתיים שום דבר אינו רחוק, הכל קרוב מאוד וזה דורש זהירות וערנות יתרה.

אל נקודת ה'משהו' שואפת למעשה הבריאה כולה. במשהו תלויה הגאולה השלימה. משהו בסך הכל מבדיל בין גלות לגאולה. הגלות השעבוד והעבדות קרובים לעולמו של האיש החופשי הרבה משהוא מסוגל לדמיין. ואילו החירות והפדות קרובים ונגישים לכלאו של האסיר יותר משהו מעז לחלום. לא מפרידה בין העולמות אלא פסיעה קטנה של משהו, אבל את המשהו הזה קשה מאוד לעבור. כדי לחצות את המעבר הצר הזה אנו נדרשים לסיוע הצדיקים, הם אומני הפרטים הקטנים.

 

רבינו הקדוש מלמד שהצדיקים, המורים הרוחניים האמתיים, מתייחדים דווקא ביכולתם לרדת דווקא באמצעות הצינורות היותר צרים, משום שמעלתו של המלמד היא יכולתו להעביר את הדעת היותר רחבה אפילו לכלי קיבול של תלמיד צר מוחין. גדולתם של הצדיקים אפוא מתייחדת אף היא בחוט השערה, ביכולתם לצמצם אור עליון לקווים זעירים שיצליחו לחדור לתפיסת עולמנו הצרה והקטנה מלהכיל (ליקו"מ, ל').

פסח חג ההתחלה

זה למעשה עיסוקנו המרכזי בחג הפסח. ביום הזה יצאנו ממצרים והיציאה הזו מסמלת את כניסתנו בגבול הקדושה. כשיצאנו משם נדמינו כמעט למצרים, כל כך שקענו בגלות שאפילו מלאכי מרום תמהו וטענו: "הללו והללו עובדי עבודה זרה", כלומר ההבדל דק כחוט השערה. ואת המשהו הבלתי מורגש הזה הדגיש הקדוש ברוך הוא והפך להתחלה חדשה. הוא לקח אותנו לעם ואת המצרים הטביע בים, וזה למעשה סיפור יציאת מצרים של כל אחד. כאשר אדם שרוי בגלות הנפש הוא אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע, הכל נדמה לו כעיסה אחת בלתי ניתנת להפרדה. באופן שכזה קשה מאוד להיחלץ מהרע ולהיגמל ממנו. הנס שלנו הופיע במצרים בדמותה של הזריזות. יצאנו בחיפזון, מיהרנו, דהרנו. כאשר אדם נחפז הוא מתחיל לגלות את גודלם האמתי של הרגעים הקטנים, ההבדלים הדקים מתגלים לעיניו כעולמות מלאים. הרע מתרחק ממנו והוא מוצא את עצמו מדגיש יותר ויותר את הטוב הכשר והטהור.

פסח הוא חג של חינוך, חג של התחלה חדשה. בפסח מלמדים אותנו לפקוח עיניים של שימת לב. להבחין בפרטים הקטנים, להיזהר בשלומם של הרגעים הבודדים. ליקר כל נקודה טובה. משום שלפעמים השער של הגאולה מסתתר מאחורי פסיעה קטנה.