פוסטים

החוקר והמאמין

שם התואר שלו מעורר יראה.

'חוקר דת', כך הוא חותם על מאמריו, בצירוף לשמו הפרטי המתנוסס בראש העמוד. ודי בזה כדי להשתחוות אפיים לפני הדרת אפיקיו הרחבים בכל נושא דתי ובכל הקשר. ודי בזה כדי לעצום עיניים ולקבל את קביעותיו המבינות כנתינתן מסיני. ודי בזה כדי שאתה, איש דתי בפועל, תחוש כננס לעומת ענק. כיוון שהוא, החוקר, יודע את שאתה מגלם. במשקפיו האקדמיות, הינך תופעה הרוחשת על דפי ההיסטוריה. אמונותיך, הקדוש והיקר בעיניך, וכל מהותך גם יחד, אינם אלא קרקע פורייה למחקריו העשירים. ובשוליהם, מסקנותיו הנחרצות.

מאמריו הביאוני לחשוב משהו אודות עיסוקו.

האם חקר דת שייך למחלקה הדתית, החילונית, או זה וזה לא?

משל למה דבר דומה, לילד המערער אודות ייחוסו הביולוגי. לעת עתה אין הוא יודע האם זוג האנשים המציגים את עצמם כהוריו, אכן הוריו המולידים הם, או שמא אינם אלא זוג מאמצים רחימאי. במשך התקופה הזו, כל עוד לא ווידא הילד את ייחוסו, כל עוד הוא מטיל ספק בדמותם של אבא ואימא, האם תתכן ביניהם מערכת יחסים תקינה של הורים ובן? בוודאי שלא.

אף אדם אינו יכול להיות בן במלא מובן התואר, כל עוד הינו עסוק בווידוא ייחוסו. להיות בן, משמע להיות מסור לאבהותו של אב ולאימהותה של אם. מחקר, דורש את ההיפך. החוקר מעצם עיסוקו, מערער. חותר תחת התארים, מבקש את שמסתתר מאחוריהם.

אמר מאן דהו: לעולם לא תדע את מהותם של החיים, כל עוד הינך נוטל בהם חלק פעיל. על מנת לדעת מהותו של דבר, מוכרחים לבחון את היקפו. ואת זה ניתן לעשות רק מבחוץ. כדי לחקור דבר מה, מוכרחים לצאת החוצה. לבחון את הדברים מהצד, באובייקטיביות צוננת, ללא מעורבות אישית.

האם אדם דתי יכול באותה העת ובאותה עונה, לשהות – לצורך מחקריו, מחוץ לדתיותו?

גם מעבר לשאלה הדתית, חקר אמונה הינו עיסוק מופרך מיסודו. מחקר מכל סוג שהוא, עשוי לגעת אך ורק בנתונים. מחקר, בכל תחום, מתיימר להציץ על הנושא הנחקר אך ורק מבחוץ. חוקר אינו יכול להיות מעורב במושא מחקריו, שאם כן הרי הוא נוגע בדבר. אינו אובייקטיבי וממילא אינו כשיר לעמוד בכור המחקר. הבעיה שהאמונה הבסיסית ביותר אינה מסוגלת להתקיים במי שאינו נגוע בה. אין בריה שכזו, מאמין אובייקטיבי. אם מאמין אתה, הרי הינך נוגע באמונתך. ואם לאו, לעולם לא תדע טעמה של אמונה.

*

האמונה היא הנכס המעודן ביותר בין נכסינו. וניתן לומר שהיא שבויה בידיים שאינן אמונות דיין לשאת אותה ולשמור על שלומה. זו בריה שאינה חדלה לגדול, והיא מתפתחת גם אחרי שהורמון הגדילה הגנטי חדל מתפקידו. רבבות גורמים משפיעים על עיצובה של אמונת המאמין, לטוב ולמוטב. מכל מקום, המצב האופטימאלי ביותר עבורה הוא, תמימות.

מאי משמע?

יריבות עזה ניטשת משחר ההיסטוריה בין האמונה לכפירה. שתי דמויות קדומות מסמלות את המאבק, אברהם אבינו ונמרוד. לא היה זה מאבק בין חילוניות לדתיות, משום שנמרוד ידע את ריבונו  אך התעקש למרוד בו. ידע לא היה חסר שם, אלא משהו יסודי יותר. גם אברהם היה חוקר, מחקריו הקיפו את כל אושיות הקיום, החומרי, הפילוסופי והרוחני. וזו גדולתו. שבכל זאת מסוגל היה לסלול במו רגליו את הדת. חוקר שהופך למאמין דתי, זה דבר חידוש.

אברהם אבינו היה תמים.

לגמרי מתוך טעות, רגילים ליחס את התמימות לרמת משכל נמוכה ומחשבה רדודה. כביכול לא באה המידה הזו אלא לפצות על חסכים ברמה האינטלקטואלית. המאמין הראשון בהיסטוריה מוכיח את ההיפך. ספר יצירה מתאר את מחקריו של אברהם אבינו כחובקי תבל ותעלומותיה. ובכל זאת הוא נותר תמים. זו יכולת מופלאה. משום שהקרדום השכלית החותרת ללא הרף תחת כל יסוד, נוגסת בבשר האמונה ומוצצת את דמה. אין מנוס מכך. החוקר והמאמין יריבים מושבעים במוחו וליבו של כל בר דעת. השכל, גם תחת כיפת קטיפה, מתנגד נחרץ לאמונה. והאמונה מצד עצמה, גם בנוכחותה המינימאלית, מבקשת תמיד לפרוק עולו של שכל. רק איש תמים יכול לחיות בין הניצים בשלום. אברהם אבינו חי כך.

*

אמונתנו ניזונת מאירועי השעה. אם נבחן לאחור את רגשי האמונה המפעמים בנו, שנולדו עם הזמן ועוצבו בתוך המקום ובין הבריות, נגלה מורים רבים שטיפחו אף גידלו את החלקים המאמינים שבנו. כה רבים הם מעצבי האמונה, שאין דרך להכיר בהם. רק המאמין הער לאמונתנו הנולדת וגדילה, מייקר עם הזמן את אותם מורי דרך המופיעים על אם דרכו בכל צורה ודמות.

ברם, זו חרב פיפיות. מפגש או כל סוג של מאורע, יכול להוליד בנפש פנימה, בריה מתחדשת של אמונה. ובאותה מידה אף עלול לזרוק בה ארס של עכנאי, קוץ דוקר של כפירה. לשון המאזניים היא, באיזה כלי תבחר לאסוף את מאורעות חייך. באמצעות תמימותך, הישרה והכנה. או שמא בדריסת רגל של חקירה. החיים בעצמם מובילים כל אדם אל ייעודיו. התובנות העמוקות ביותר פזורות בין מפגשים פשוטים ושגרתיים עם אנשים. המאורעות מהם אנו מבקשים להימלט, הזמן שמתבזבז בדרך מהכא להתם. הקשיים, הדאגות, והדברים שחולפים מול העיניים כל הזמן. מכילים את התובנות האמתיות ביותר. החומר הזה יכול להצמיח בתוכנו נבטים של אמונה חיונית.

כדאי להיזהר שהחוקר שבנו לא ירמוס חלילה את הזרעים הללו, במחי שנינותו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה הוא רוצה בעצם? (הפילוסופיה של הבן הרשע מההגדה)

שימו לב: יתכן מאוד שהבעיה היותר גדולה שלנו היא שאנו חיים בהווה. אילו חיינו אי שם בעבר או בעתיד, הכל יכול היה להיראות אחרת.

עומדות רגלינו בתקופת סף גאולה, ברור לכל מאמין שהנה-הנה ימים באים. באחד העתידים יהיו כאן אנשים שילמדו עלינו ואולי גם יקראו את מה שאנו כותבים. הם יהיו נבונים מאיתנו. יבינו הרבה יותר טוב מה עבר עלינו ומדוע, ויצליחו לזהות בתצלומים מתקופתנו עקבות של משיח. רק דבר קטן אחד הם לא יבינו – איך את המחזה הפשוט הזה אנחנו, כלומר אבותיהם, החמצנו. איך, איך סבא של סבא לא זיהה את הקשר המובהק בין האירועים שהובילו בסופו של דבר לגאולה?! איך סבתא של סבתא חישבה להתייאש רגע לפני שהפציעה הישועה?! איך זה שהדור הגאוני שחולל את המפכה התעשייתית השנייה והשלישית נותר נאיבי כל כך בקשר לעצמו. ומדוע הם רבו שם על זוטות והחמיצו את האירועים החשובים באמת?!

גם אנחנו חכמים בכל הנוגע לדורות קודמים. קוראים לזה חכמה שלאחר מעשה. הדורות הקודמים רכשו חכמה, המשלוח התעכב כנראה והגיע לידי הדורות הבאים. שימו לב לעובדה מרתקת. שוררת כיום תמימות דעים ביחס לטיפוסים שהתורה מכנה 'ערב-רב'. אף אחד אינו סובר שאלו היו אנשים ראויים. הסכמה זהה קיימת גם בנוגע לעדת קרח, איש אינו מתבלבל. התמונה ברורה ואין שני צדדים. הקונצנזוס תקף גם בהקשר לדמויות כעובדי הבעל בימי אליהו הנביא, המתייוונים בימי מתתיהו ובניו, הקראים ודומיהם. הדמויות השליליות שבמקורותינו מוזכרות לשלילה בפי כל. אפילו בהגדות פסח חילוניות ערב-רב לא זוכים לסימפטיה. העובדה שהם סימנו את המתווה אליו החילוניות המודרנית מכוונת, אינה פוגמת ברגשי הסלידה. אח, נפלאות דרכי ההיסטוריה. כל הנ"ל מביאנו לכלל הבנה פשוטה: התמונה נהירה בעבר וגם בעתיד, רק בהווה היא מיטשטשת. יש לכך סיבה – הבחירה קיימת רק בהווה. לא בעבר ולא בעתיד. רק לאחר שהסתיימה האפשרות שלנו לקלקל ולתקן, המסך מורם והאורות נדלקים. לזאת ייקרא "חכמה שלאחר מעשה".

 

המחשבות הללו מובילות להבנה פשוטה ומטרידה: תחשבו רגע על האנשים שחיו בתקופת התנ"ך, בזמן המשנה, בימי הגמרא. המקראות סיקרו את תקופתם, אך בוודאי לא את כל הפינות. לא כל אוכלוסיית תקופת המקרא נמנית על אישי התנ"ך, ולא כל בני בבל התלמודית שובצו בין דפי הגמרא. הרבה מהם היו ליד אבל נותרו בחוץ. תחשבו עליהם, אנשים שחיו מרחק נגיעה מעדשת התנ"ך. ראו את אברהם אבינו, שמעו את יצחק, הכירו את יעקב. חשבו על הטיפוסים שראו תנאים ואמוראים חולפים על פניהם בשוק, בסרטיא ופלטיא, במבואות ובסמטאות. הם ראו את התנ"ך אוסף את גיבוריו אל גוויליו, צפו בתלמוד מתעד את אישיו, ונותרו בחוץ.

ההישארות מחוץ למסע ההיסטוריה אינה חטא, זו רק דוגמא למה שעלול לקרות לך חרף היותך קרוב מאוד. ביציאת מצרים היתה לכך משמעות מחרידה: הדרשה אודות "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" מפורסמת. לכל הדעות בצאת ישראל ממצרים רבים נותרו מאחור לאחר שמתו במהלך מכת חושך. אפשר להניח שהם לא חשבו שכך יסתיים הסיפור. מתקבל על הדעת שהם לקו בטעות ממנה סובלים אנשים בכל דור ותקופה – המחשבה כאילו העובדה שאני חי ומתקיים בשנת תשע"ה מבטיחה את השתלבותי בגורלה הנצחי. כביכול כולנו יושבים יחד על רכבת הזמן וחולפים כדבר המובן מאליו, מההווה אל העתיד שייחקק בספרי הנצח. מסתבר שאין זה כך. לא כל מי שראה את משה ואהרון השתלב בסופו של דבר בשיירות היוצאים בליל י"ד בניסן ממצרים. רבים-רבים נותרו מאחור. מה גרם להם להישאר שם? תפיסת עולמו של הבן הרשע.

אם תשאלו אותו, הוא למשל משוכנע שאילו היה במצרים היה נגאל, אלא מה. הוא רשע, נכון. אבל המחדל לדעתו, שייך לגורלו ההיסטורי. אילו רק היה שם. מהיכן אנו יודעים על הלך מחשבותיו? מתשובתו של בעל ההגדה. כתגובה לקושיית "מה העבודה הזאת לכם", מורה לנו ההגדה: "אף אתה הקהה את שיניו… אילו היה שם לא היה נגאל". הבן הרשע מתנכר, העבודה הזאת זרה לו, יש לו שאלות אבל תחת לטיעון הקנטרני מקופלת פילוסופיה שלימה המבוססת על עיקרון 'אילו'. אילו הייתי שם, אולי. אבל עכשיו איך תבקשו ממני להאמין לסיפורים. מה העבודה הזאת בכלל – לכם, לא לי.

למעשה זו טענה מאוד פופולארית. כמה פעמים שכנענו את עצמינו שאילו היינו שם, בתקופת הישיבות הקדושות באירופה. בימי קדמונים. בבית המקדש. בזמן הבעל שם טוב. אילו… כמה נפלא זה יכול היה להיות. על טענה זו אנו משיבים לבן הרשע: דע לך שעם דפוסי חשיבה כשלך, גם אילו היית שם לא היית נגאל. מדוע? מפני שבמשקפיים שלך אי אפשר לראות יציאת מצרים. מאות אלפי אנשים כמותך היו במצרים, איש מהם לא יצא משם. הם לא ראו משה רבינו, לא שמעו את בשורת הגאולה. לדידם שום דבר מסעיר לא התרחש בתקופתם. סתם אוסף טרגדיות בסגנון נשיונל גרפיקס.

בגישת 'מה העבודה הזאת לכם', כאשר חוקרים את הדברים מבחוץ, עלולים להחמיץ את ההתרחשות גם כשהיא בעיצומה. כולנו מאמינים שמשיח יבוא ובית המקדש השלישי ייבנה. כולם מאמינים שיצאנו ממצרים וקיבלנו תורה. אבל באמצע, בין מה שהיה למה שיהיה, הראות מעורפלת. במקום הזה אגב, אנו חיים. מי שאינו מסוגל לראות כאן ועכשיו השגחה וניסים, לא היה מסוגל לראות זאת במצרים. כדאי לפקוח עיניים ולהתחיל לראות.

(ראה אור בעיתון 'בקהילה')