פוסטים

גילופין – מושגים סותרים שלעולם לא יסתדרו ביחד, וביינה של תורת מוהר"ן, בגילופין, הם מתיישבים

בס"ד

 

ידיעה ובחירה

אם ישנם שניים המבטאים יותר מכל את אפס היכולת לדור בכפיפה אחת, אלו כמובן הידיעה והבחירה. קושיא מפורסמת מונעת מהם להתוועד יחד. רבי נחמן מציע לוותר על הניסיונות ליישב את הקושיה מפני שחוסר היכולת לתרץ זו גופא הסיבה שעדיין בעלי בחירה אנחנו.

הידיעה והבחירה מיוצגות על ידי שני המאורות הגדולים, חמה ולבנה.

על חמה נאמר 'שמש ידע מבואו' ועל אותו משקל אומרים חז"ל 'ירח לא ידע מבואו'.

השמש מבטאת את הידיעה המוחלטת הצופה על הכל ולעולם אינה מתעמעמת, הירח שאורה עיתים מלא עיתים חסר, מגלמת את הידיעה האנושית החסרה והמקוטעת, ידיעה שכזו מאפשרת בחירה בין טוב לרע. כיום אי אפשר לשני המלכים הללו לשמש יחד, אולם לעתיד נאמר 'ולילה כיום יאיר', או אז יתאפשר הדבר.

הידיעה והבחירה הם למעשה שני שכלים שאינם יכולים להיכנס יחד בתפיסת שכלנו הקט, ניתן להמשיל אותם לעיגול בתוך עיגול. את חיינו אנו חווים מתוך תפיסת שכלנו, ושכל זה מוגבל בקוטרו של העיגול הפנימי, הידיעה מקיפה אותו מבחוץ, אדם שיגיע לשם, כותב רבי נחמן, יתבטל מאנושיותו ויהפוך למלאך. בחירתו תתבטל ותתמזג עם הידיעה.

הידיעה והבחירה מיוצגות בבהירות על ידי גיבורי נס פורים. הידיעה מתגלמת בדמותו של מרדכי בבחינת 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה'. אסתר מייצגת את הבחירה כתוצאה מהסתרה. מרדכי נמצא בחוץ, הוא יודע כל מה שנעשה. אסתר שרויה בפנים, בבית אחשוורוש. היא איננה 'יודעת' היא מתמודדת עם אפשרות הבחירה. מרדכי ואסתר משלימים יחד את התמונה המשותפת של נס הפורים. המגילה מספרת את סיפור הנס משני עבריו, ממבט הידיעה וגם מתוך הבחירה. לפיכך חייב איניש לבסומי בפוריא עד שיעלה ויבוא אל מקום בו מתאחדות ידיעה ובחירה, בגילופין.

לב נשבר ושמחה

השמחה בהגדרתה החיצונית היא חיוך רחב צחוק משוחרר ועיניים זורחות. פרצוף שכזה ממש יתקשה לדור בכפיפה אחת עם פנים רציניות ועיניים בכוּיוֹת שמספרות על לב נשבר. אבל צדיקים הצביעו על הלב נשבר כמפתח או אתחלתא לשמחה. הפרצוף העליז לא בהכרח שייך לאיש שמח, פעמים שהוא רק צמוד לפניו של ליצן עצוב. שמחה אינה הוללות ולב נשבר איננו עצבות. העצב הוא נרגנות וכעס, לב נשבר הוא ילד מתחטא לפני אביו, נפש מפייסת. גם העצבות וגם הליצנות פועלות מבלי לב, ליצנות היא צחוק הכסיל ועצבות היא בכי של אטימות לב. השמחה ושברון הלב שתיהן נובעות מלב פעיל. רבי נחמן שהפליג מאוד במעלת השמחה היה כשלעצמו בעל שברון לב בעל בכי ופניו רציניות. הוא ביקש מאנשיו שלא לחקות את מראהו החיצוני שכן הוא כצאצא לדוד המלך שמשפחתו נוטה אל הלב הנשבר, יכול להחזיק בשברון לב מבלי ליפול לעצב, אנשים פשוטים יתקשו לשמור על הגבול הדק, לפיכך ראוי להם להיות שמחים כפשוטו.

 

חכמה וטיפשות

יש בין האנשים חכמים וטיפשים, קשה עד מאוד לגשר בין הפערים החברתיים. חכמים אוהבים חכמים וטיפשים מסתדרים עם בני סוגם. אבל, אומרים צדיקים, לא תמיד חכמה להיות חכם, לעיתים החכם יהיה דווקא זה שיצליח להיות בלתי חכם לחלוטין.

מי שמסמלת בנאמנות את העדר החכמה היא הבהמה, ובמלאכת המשכן כתוב 'אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה' כותב על כך רבי נחמן: 'חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה', וכפי שאומר דוד המלך 'בהמות הייתי עימך'. לבהמיות דו פרצופים, הגסות והתאוותנות ומנגד התמימות והפשטות המוחלטת. הבהמיות הראויה היא ההגדרה האחרונה, ואדרבה – למעלה מן החכמה היא היכולת להיות, על אף חכמתך, איש פשוט לגמרי. על איש שכזה נאמר 'אדם ובהמה תושיע' ודרשו חז"ל: אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. אדם המסוגל להתאחד עם תמימותה של בהמה, ייוושע בוודאי.

קנאות ואהבה

'עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה' – הפסוק הזה מחזיק בשני קצותיו של עניין אחד, מצד אחד אהבה ובצד השני קנאה. הקנאה נובעת מתוך אהבה, והאהבה נשמרת על ידי הקנאה.

תוכחתו של השי"ת לעצמו ישראל נמשלת לקנאת הבעל לאשתו 'אל תיסתרי'. רוח קנאות זו נובעת כמובן מחמת תוקף האהבה, שמי שאינו אוהב אינו מקנא, וכדברי הזהר 'כָּל רְחִימוּתָא דְּלָא קָשִׁיר עִמָּהּ קִנְאָה לָאו רְחִימוּתָא רְחִימוּ'.

בעבודת הבורא שתי הכוחות יפרו זה את זה. עבודה אמיתית לא תוכל להישען רק על אהבה, משום שהאהבה עלולה בנקל להפוך לבגידה ועריקה. יהודי חי בין שתי הקצוות, הוא אוהב את ה' ואהבתו תוכח דווקא לכשיזדמן לו ניסיון של אהבה זרה, כאוהב נאמן הוא בוודאי יהדוף את פיתויי היצר ברוח קנאה ובחמת זעם. רתיחה זו פניה פני שנאה אבל ליבה לב אוהב.

זקן ויניק

הזקנה והינקות ממוקמות בשני קצות החיים, שאם הינך גדל אתה בהכרח מתקדם לזקנתך, ובאותה מידה מתרחק בהכרח מינקותך, עד שאנו אומרים שכל הזקנים זקנים הם, רק משום שהפליגו מאוד והתרחקו מילדותם.

בסיפורי מעשיות מתאר רבי נחמן דמות בלתי אפשרית המגלמת בו זמנית זקנה וינקות, זהו הקבצן העיוור שטוען: 'ואני זקן מאד, ועדין אני יניק לגמרי, ולא התחלתי עדין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד'.

דוד המלך ביטא אפשרות זו בסגנון חייו. מצד אחד הגיע לזקנה, מאידך תמיד חי בבחינת 'אני היום ילידיתיך'. מלכתחילה לא היו לו לדוד המלך חיים, אמור היה למות במעי אימו כנפל. אדה"ר העניק לו במתנה שבעים שנים, אבל הוא כשלעצמו המשיך להיות נפל, נופל מדי לילה אל מותו וקם עם שחר מופתע למצוא עצמו בין החיים.

משיח קרוי בגמרא 'בר נפלי' – בן הנפל. כדי לגלם את ייעודו של הגואל, אישיותו של משיח מוכרח שתהיה מתחדשת ללא הרף, שלא תירתע מכל מה שעבר עלינו ועליה עד היום. אישיות זו תשאב את חיוניותה דווקא מן הנפילות, דהיינו מהיותה נפל שכלל לא החל לחיות למרות שהוא זקן מופלג.

(פורסם ב'קרוב אליך' שבת ויקרא – זכור, אדר ב' תשע"ו)

איזה אף היה להמן הרשע?

בס"ד

אין לך היום פעוט דרדק ותינוק של בית רבן שאינו יודע ומכיר היטב את קלסתרונו של האיש המבוקש ביותר בקריאת מגילה – איש צר ואויב המן הרע הזה. וכי אפשר לטעות בו, באיש שופע גיחוך זה, שאפו מעוקם ויוצא כנגדו כמרזב, כרסו משתפלת עד ברכיו, ואוזניו אוזני חמור נוער. מכירים הזאטוטים גם את זרש המרשעת, גם עשר בניהם של הזוג ההיתולי פרשנדתא ויזתא והאחים, כולם ניכרים וידועים בציבור. לא רק הילדים מכירים אותם, גם אנחנו המבוגרים, ומהיכן? אולי מהקומיקס.

 

תחום ההמחשה התפתח עד מאוד בתקופתנו, בבחינת אכשרא דרא והיו עיניך רואות את קדמוניך, ויש בכך ברכה מרובה. למעשה לא מהיום נברא התחום, את המלאכה עשו פעם ציירים וגחמותיהם מעטרות עד ימינו את גוויליהן של אי אלו מגילות אומנותיות או שערי ספרים מושקעים. וכשלא היה צייר, היו המלמד הדרדקי והגננת, הם אילפונו בינה ואף הוסיפו נופך חשוב בתיאור מדוקדק לדמויותיהם של גיבורי עברנו המפואר. יש גיבורים עם זקן לבן ויש דומים לבדואים מהמדבר, יש מבעיתים אדירי הבשן, ויש משעשעים אדומי חוטם ומעוקמי אוזן, המן זרש בניהם ויועציהם זכו משום מה בקו ההיתולי.

 

המחשה היא בהחלט כלי חינוכי נהדר, חשוב מאין כמותו, ובדור שלנו עם שלל האופציות הטכנולוגיות מדובר בקפיצת דרך משמעותית שמצליחה להנגיש חומרים לימודיים חמורי סבר ומעורפלי הבנה למעיינים לבקיאים וגם להמון העם. אבל לכלי הזה יש גם השלכות נוספות, הרבה סטריאוטיפים שגויים שהתנחלו בתודעתנו אי פעם אי שם, מקורם בהמחשה שטחית או עמארצית. במי האשמה – במלמד, בגננת, בקומיקס? מי קדם למי, מי למד ממי? מעניין.

 

המן למשל, למתעניינים, ממש לא היה איש מעוות ובוודאי שלא שוטה, האריז"ל מתאר אותו כמכשף עצום, אסטרולוג, ומדבריו עולה שיד היתה לו גם בסודות קבליים ובאירועים רוחניים. אילולא כן לא היה הנס של פורים גדול כל כך. זרש לדוגמה, כבר ידועה לנו מחז"ל כשקולה כנגד שס"ה יועציו של בעלה. פרעה אגב, גם הוא, למרות קומתו הננסית וצורתו מעוררת החמלה המעוגנת אכן בגמרא, היה מלומד גדול כפי שעולה מתיאורי חז"ל, גם הוא היה אסטרולוג, מאגיסט, וגאון.

 

הסיפור הזה מחזיר אותנו לסוגיית שכתוב ההיסטוריה – מקצוע אהוב וחיוני. אנחנו נוטים לשכתב פרקי היסטוריה עלומים ולהשלים מידע חסר על פי מה שנראה לעניות דעתנו. כלומר, יוצא שהבור מתמלא מחולייתו – החורים החסרים במידע מוזנים על ידי חוסר הידיעה. מכיוון שאינני יודע הרי אני יודע משהו שנדמה לי שאני יודע מכיוון שאיני יודע. ההמחשה במקרה הזה מעניקה משנה תוקף למידע או לדימוי המומצא וכך הולכת ונרקמת אגדה, וכך נולד לו מחדש המן הרשע.

 

מסובך? בואו נתקדם. מה באמת כל כך רע בהמן עם אף אדום ועקום ואוזני פרג? הבעיה אכן פחות מציקה לעבר, אבל משליכה בהחלט על ההווה. סיפורי התורה לבד מסודותיהם הטמירים מכילים גם ובעיקר מוסר השכל, מעין אספקלריא להביט בעדה על המתחולל ולחיות את חיינו מתוך תובנות מאירועים קודמים. ומכיוון שההמן'ים שקמים עלינו היום אינם דומים להמן המגוחך מהמגילה, קשה לזהותם. ובאותה מידה להבדיל בין טהור לטמא, גם מרדכי היהודי ואסתר המלכה קשים לזיהוי. מרדכי מהקומיקס והצדיקים של הסיפורים צחורי זקן הם, הילה זוהרת רודפת אחריהם ומצביעה – הנה, הנה האיש הנכון, הצודק, האמיתי. אבל מרדכי של שושן הבירה לא זכה להילה הוזהרת ועל פי חז"ל גם חבריו מאנשי כנסת הגדולה לא הכירו לגמרי בייחודיותו לדורות. גם אסתר, בל נשכח, המשיכה את חייה בבית אחשוורוש אחרי שכולנו גלגלנו את המגילה והלכנו להלביש את הזאטוטה בתחפושת נהדרת של אסתר זוהרת מאושר ושלווה.

 

ועכשיו איפכא מסתברא. הן אמת שתיאורי הקומיקס אינם הולמים את המציאות האמיתית, אבל הם כן משרתים מטרה חינוכית צודקת. אחרי הכל הדמות הצחורה של מרדכי והזוהר הנוצץ של אסתר מבטאים את הפנימיות שהתחבאה מתחת למראה החיצוני של אירועי שושן הבירה. וכשאנחנו מנסים להעביר לילדינו את ההרגשה באישיותם של צדיק ורשע, אין מנוס משימוש בשכתוב ההיסטוריה, לפחות במידה סבירה.

 

נניח אם כן לילדים החביבים. מה איתנו. הילד גדל אבל מרדכי ואסתר נשארים ילדים, גם בהמן ובזרש לא התחולל כל שינוי, ולמען האמת העולם המומחש הפנימי שלנו תקוע כולו אי שם בשנות הגן והלגו. ופה כבר מדובר בסוג של מחדל. אנחנו עדיין די משוכנעים שפעם היה הכל אחרת, שושן מהציורים כאילו מזמינה אל סמטאותיה המסתוריות סדרה מסעירה של ניסים ונפלאות, הרחוב שלנו שעדיין לא צויר ועוטר בפעלולים גרפיים מדהימים, הוא בכלל לא משכנע, ואיך יבואו לכאן ניסים?

 

בפורים כולם מתירים לעצמם לעטות על אישיותם הנכבדה לבושים זרים ומשונים. לפעמים, בין כוס שלישי לרביעי, יש ואדם אומר לעצמו או שאחרים אומרים לו 'הי, זה דווקא מתאים'. הלבוש עושה את האדם וגם קובע את גורלו ותדמיתו עלי אדמות. הלבוש החיצוני גם מקבע את תדמיתם של רוב הלימודים שאנחנו לומדים. פורים הוא יום של התגלות. הגילוי בא מבפנים, מהמקום שמרשה לעצמו לחשוב על דברים ידועים ומוכרים מכיוון חדש. להיות מופתע, להעלות על הדעת מחשבות חדשות שאולי מתאים לי כל מיני דברים טובים שעד היום סבור הייתי כי אינם עבורי, לא בשבילי, לא בגילי, לא עכשיו. בפורים תחשוב על זה שוב, עם כובע אדום ונוצה כחולה אולי יתאים לך לעשות בחיים התחלה חדשה.

(פורסם ב'בקהילה' אדר ב תשע"ו)

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

פרשת פקודי – היכן קולטים הארת הרצון?

 

בס"ד

המעמד אינו חורץ גורלות, לעני כמו לעשיר סיכויים שווים לזכות לקרבת אלוקים. המצרך החיוני באמת הוא רצון.

 הצדיק נוהג לדבר בשתי לשונות בו זמנית, באחת לדרי מעלה ובאחרת לשוכני מטה. שפתו הכפולה היא דעתו הגדולה.

פרשיות התורה האחרונות עוסקות במלאכת המשכן בתבנית כליו בקומתו ובהקמתו. חכמה רבה נדרשה למלאכה וכל העוסקים בה אכן זכו לשפע חכמת לב ותבונה. עם זאת ככלות המלאכה, על ההקמה עצמה הופקד משה רבינו לבדו. הקמת המשכן כרוכה בשפע עליון מאוד של דעת, דעתם של צדיקים מופלגים, דעת כה נשגבה שיש בה כדי לחבר עליונים ותחתונים. הדעת הזו היא נס הקיום שלנו היום, בכל יום ממש.

*

בני אדם חולקים מעמדות שונים ועל פי רוב משוכנעים כי המעמד חורץ גורלות ומשפיע על מי שאתה תהיה ועד כמה תזכה. זו כמובן טעות מוחלטת. ניקח לדוגמה את שני הקצוות היותר קיצוניים – עשיר ועני, לשניהם באופן שווה יש את כל הסיבות להיות הכי קרובים להשי"ת, ודווקא בשל מצבם. העני מחמת שברון ליבו קרוב מאוד לה' ותפילתו רצויה ומקובלת למעלה לפני כל התפילות. 'אשכון את דכא' כלומר, אם הינך למטה, משמע עליך לחוש כי אצלך ה' עימך ואיתך ממש. מנגד העשיר, בזכות עושרו אמור בוודאי להימצא קרוב מאוד לה', שורשה הרוחני של העשירות גבוה ונשגב מאוד, וראוי היה באמת שאדם שיש לו עשירות וכל טוב יהיה מקורב מאוד להשי"ת.

כלליות העולמות

עינינו הרואות כמובן את ההיפך. העניות מסוגלת להעביר חלילה את העני על דעתו ועל דעת קונו, והעשירות לא בהכרח מביאה את הגביר לידי קרבת אלוקים. המעמד אם כן אינו מבטיח דבר, הוא לא יתרון ולא חיסרון. הבעיה כמו גם המעלה תלויות בעניין אחר – בחיבור שבין שני העולמות. המצרך הרוחני החיוני ביותר הוא הרצון. איש מאיתנו אינו מסוגל להניע אצבע ללא רצון, וכשהוא רוצה הוא מסוגל בסייעתא דשמיא גם להניע טחנת כוח. הרצון הוא הפרנסה של הנפש, הוא מחייה ומזין מצמיח ומניע. הרצון הוא הארה, 'הארת הרצון'. וכמו בכל מה שקשור להארות, כדי שהרצון יאיר דרושים לו תנאים נאותים. הרצון מאיר כששני עולמות מתחברים, עולם עליון ועולם תחתון.

נבין זאת מהדוגמה ההפוכה: היכן אנו מאבדים את החשק? הרצון מתפוגג בקצוות, בקצה העליון או בתחתון. הצלחה ועלייה עלולות להביא לידי זחיחות הדעת שסופו אובדן הרצון – יש לי הכל, אני יודע הכל, ממילא אין לי שום רצון. ירידות וקשיים עשויים בוודאי להביא להפסד הרצון. המיואש והמדוכדך מאבד בראש ובראשונה את הרצון. אין זה משנה אם כן מי אתה והיכן אתה, למעלה או למטה בניסיון העוני או בעושר, תמיד הינך בסכנת הייאוש ואובדן הרצון. מי שבידיו לייצר רצונות אצל כל אחד הוא רק זה שיהיה מסוגל לדבר בשתי לשונות בבת אחת. בשפה אחת ידבר אל העשיר ובשפה אחרת ישוחח עם העני מדעת.

הצדיק הגדול שפה עשירה לו, והוא מדבר בכמה וכמה לשונות בבת אחת. לדרי מעלה הוא מספר עד כמה גדול ה' ועד כמה הם קטנים ולא התחילו כלל לחיות. לקטנים הוא מספר עד כמה הם חשובים ונחשבים, ואיך אצלם ממש מצוי ה' ואשרי חלקם ממש. השפה הכפולה הזו פונה לא רק לשני טיפוסים, פעמים שהיא דוברת אל אותו אדם ממש ואומרת לו בבת אחת שני דברים – לא התחלת כלל ואינך יודע כלום אבל אשריך מאוד כי ה' איתך ואצלך ונהנה מאוד מעבודתך. שני הכתובות אליהן ממוענים הדיבורים ההפוכים הללו הם למעשה שתי בחינות שנקראות 'בן ותלמיד'. המטרה העליונה של הצדיק, כפי שמלמד רבינו ז"ל, היא לכלול את השניים הללו יחד ולגרום להם לשוחח זה עם זה. שהתלמיד יקבל קמעא מהבן והבן יקבל מעט מהתלמיד.

נס פורים

המשכן שפרשתנו עסוקה בהקמתו היווה מקום להתוועדותן של שתי הבחינות, בן ותלמיד, לפיכך בו ודווקא בו מורגשת באופן כה גלוי ונפלא הארת הרצון. המשכן האיר לכל יהודי שני השגות גם יחד, הוא יכול היה לראות עד כמה ה' קרוב אליו ושרוי בתוכו, והוא גם ראה שם והבין שמימיו עוד לא התחיל לעבוד את בוראו. המראה הכפול הזה הביא אותו לידי הארת הרצון.

זהו גם פשרו של נס פורים. כבר כעת אנו שואפים ומתפללים לזכות לאותה הארה הקרויה על שם צדיקיה – הארת מרדכי ואסתר. משמעותה של ההארה היא דעת עליונה ונשגבה, דעת שיש בה כדי להפר עצת המן. הדעת הזו מורכבת ממה שנראה כתרתי דסתרי: מרדכי הוא צדיק דר מעלה, מור דרור ובשמים ראש. אסתר היא הסתרה שבתוך ההסתרה. מי שמאזין מעט לסגנונו ולדיבוריו של הצדיק שומע תמיד את מרדכי ואסתר. הדעת של רבינו משוחחת עימנו בלשון כפולה: אומרים לך שלא התחלת ואינך יודע כלל ובה בשעה מראים לך בחוש שהנה-הנה ה' יתברך כאן עימך ואצלך ואשריך. השילוב המופלא הזה רק הוא לבדו יכול לעורר בלב כל אדם ובכל מצב את להט הרצון, ורק הוא מסוגל לשכנע אותנו כי באמת ותמיד ה' רוצה בנו ומצוי עימנו.

(ע"פ ליקו"ת ז', וליקו"ה שבת ג)

 

מתי תרשה לעצמך לשמוח

בס"ד

(נכתב בעקבות אסון קו 402 – אדר א' תשע"ו, פורסם בבקהילה)

שבוע לא פשוט חלף עלינו, לא פשוט כלל ועיקר. חבלים נפלו לנו, חבלי משיח – יש לקוות, והם לא היו נעימים. צדיקים מלמדים אותנו שהמטרה העליונה של כל מה שמתחולל סביבנו ואיתנו היא להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך אותו מצב, להזמין ולהכניס אותו, לתת לו מקום בחיינו.

התיאור היותר הולם למצבנו הוא 'חושך', באפילה לא יעזרו חכמות וכל בני אדם שווים. בתוך חלל אפל הפרצופים נמחקים וכולם הופכים לצלליות. הדעות והידיעות לא יעזרו פה ובוודאי שלא שאר מעלות שני אדם מתברכים בהן. בחושך אנחנו נאלצים לגשש, גדול כקטן, ולמשש באצבעות חשופות אחר מתג חשמל או מקור אור. אבל החושך גם מחלץ מאיתנו את כוחות החיפוש היותר עקשניים ואת תעצומות האומץ, כשחשוך אנחנו באמת ובתמים משתוקקים לאור, וזו אולי הנקודה החיובית והמאירה של זמני חושך.

כמה שהמאורע הזה עצוב עד דכדוכה של נפש, עדיין הימים הם ימי אדר המוקדשים לשמחה והשבחתה. ודווקא על הרקע הזה ניתנת הזדמנות מיוחדת להבין בצורה מעט שונה את עניין השמחה. אנחנו תופסים את השמחה כבת לוויה טבעית לדברים משמחים, הווי אומר השמחה היא מזג האוויר השורר במצבים מסוימים המצדיקים שמחה. היריעה קצרה מכדי להעלות את כל הראיות שסותרות הנחה שגויה זו. נסתפק במשל קצר:

אדם נוהג ברכבו בבוקרו של יום רביעי סתמי בדרכו לעבודה. הכל מתנהל כשורה, מצב רוחו שפיר ובירור קצר מגלה שהאיש בעל משפחה מצוינת, פרנסתו מצויה, בריאותו איתנה, סביבתו אוהדת, רכבו חדיש, הכל טוב. האם הוא מתכוון לאור זאת לפצוח בריקוד? ממש לא. מדוע? למה כן בעצם?!

שניות ספורות לאחר מכן הוא מפספס כתם שמן על הכביש, ההגה נתקף תזזית והרכב דוהר בטירוף אל גדר הבטיחות השברירית, צליל מחליא של חריקת בלמים וריח חרור של צמיגים משופשפים מלווה את צלילתו במורד שולי הדרך. הוא פוקח עיניים מבוהלות ומוצא את עצמו הפוך על צידו בתוך שרידיו המנותצים של הרכב. איכשהו מפלס את דרכו מבעד לחלון מרוסק, עומד על גל המתכת ולא מאמין למראה עיניו… אני בריא ושלם.

'אבא, תודה!'

שימו לב, הבנאדם רוקד! מה קורה כאן?

לפני רגעים ספורים הכל היה תקין והתנהל כשורה. היה בוקר נאה, היתה משפחה נפלאה, בריאות איתנה, עבודה מכניסה ורכב חדיש, בכל זאת לא מצאת סיבה לרקוד, בוודאי לא התכוונת לשאוג כמו בעל תשובה באורות. עכשיו על חורבות רכבך המרוסק ולו"ז שהתבטל ועוד אי אלו בעיות הכרוכות בנסיבות, אתה מאושר?!

לומר לך שההקשר בין סיבות לשמחה קיים במוח בלבד. השמחה היא המציאות הבסיסית ביותר, ולראיה הבט על הילדים הקטנים ושמחתם הטבעית חסרת הנימוקים. אין סיבות לשמחה, היא קיימת עוד קודם שהן חישבו להיבראות, אלא שאנחנו על דעת עצמנו יצרנו תנאים וסעיפים מצדיקי שמחה, ועד שלא ימולאו כל התנאים לא ניאות לשחרר אותה מכלאה. אין אדם שלא מעוניין להיות שמח ומאושר, אבל מעטים הם שיתירו לשמחה לפרוץ מהם ואל תוכם. רק כשכמעט לוקחים לך את הכל אתה מבין שיש לך הכל, ובאופן נדיר הינך מתיר לעצמך להתמלא באושר רק על עצמם היותך.

ואי אפשר בלי ווארט: חודש אדר הוקדש לריבוי בשמחה, שמא מפני שהמן כמעט לקח לנו את הכל. בשגרה היהודית לא יעלה על דעתנו לשמוח בהיותנו יהודים ובמעשים טובים וקטנים. כשמישהו ממחיש לך איך ברגע קטון הינך עלול לאבד אפילו את הפעוט והפשוט, אתה מסוגל לרקוד גם לצליליו של מיתר חורק ונקודה טובה אחת בסל.

 

והנה זווית נוספת של אור מתוך חושך. לפעמים ההבחנה בנוגהות האור מתאפשרת בבהירות יתרה על רקע אפוף חושך. ליל התאונה היה עבור אנשים רבים ללילה לבן, ולא במשמעותו הצחורה. האוטובוס המפולח ואיבריו המדממים העלו שוב מחזות זוועה מתאי זיכרון שאנו מעדיפים להותיר רדומים. התמונות והקולות יחד עם הזיכרונות הקשים מפיגועי ההתאבדות והאוטובוסים המפויחים, ובראשם קו שתיים שתמונותיו הצטלבו עם הצילומים שהגיעו בערב זה מכביש ירושלים בני ברק. אבל במקביל העלו גלי ההרס מחזה נוסף – מראות של חסד, חסד של אמת וחסד כפשוטו, עם החיים ועם המתים. בשעות הקשות הללו הערבות ההדדית שפועמת כל כך חזק בעורקי הציבור שלנו, נראתה במלא עוזה ותפארתה. היו שם קרבנות והיה דם והיו אנשים שאינם קשורים לקרבנות ולא למשפחות ובכל זאת הם בוססו בדם עד עלות השחר. למחרת במקום אחר בארץ, ולהבדיל בין דם לדם, התגודדו אנשים אחרים סביב אסון פרטי מעורר סקרנות ועניין. גם הם לא היו קשורים באופן ישיר לאסון לבעליו או למשפחתו. הם גם לא באו כדי להתבוסס הדם, הם היו שם כדי לרקוד עליו, לצלם ולמצוץ ממנו עבור צרכני תקשורת תאבי גירויי עונג מוזר. אולמרט וכניסתו לכלא אינם זירת אסון, ובכל זאת עבור מי שהיה בכבודו של עולם ויורד כעת על תא הכלא מדבר באסון הפרטי, ומן הסתם זורם בעורקיו גם דם. לא ראוי להסמיך את הפרשיות זו לזו אלא כדי ללמד – ללמד על ההבדל העצום בין הנפשות המתגודדות סביב צרת הזולת, ומה שזירות האסון עושות להן פה ושם.

 

 

ניצחנו, כעת נכריז מלחמה

למי יש כוח להילחם ללא הרף? מלחמות הן עניין מעייף ומתיש. אי אפשר לשרוד אותן לאורך זמן. עבודת השם זו מלחמה תמידית, היא אינה מתישה אם אין בלבך קושיה.

בפרשת 'פרה' אצור כוח עצום של טהרה. קריאתה מסוגלת להתחדשות, זה הזמן לשוב באמת אל האמונה ולהפוך את סיפור המגילה, לסיפור אישי.

מלחמות הן עניין מתיש, למי יש כוח וסבלנות להימצא תמיד באזור מלחמה? עמים מוכנים להילחם למען חירותם רק מפני שבאופק מצפה רגיעה, נחלה בלי מיצרים. מאבקים אינם מזג אוויר הגון לכינון חיים. מי שמצוי במלחמה מתמדת – נשחק. כאשר החושים דרוכים ללא הרף, העצבים מתרופפים. המוח נחלש. יכולת ההישרדות נפגעת ועוד הרבה קודם לכן נמוגה לה שמחת החיים. מי מוכן להקים את ביתו בשטח אש, מי מסוגל? בסופו של מאבק כל בני אנוש מייחלים לשלווה, אף כי מלחמות מלוות את כל גלגולי ההיסטוריה, אין אדם שמוצא בהן את תכלית קיומו.

*

לאור הדברים האמורים מתעצמת השאלה הבאה: איזו מין מלחמה היא מלחמת עמלק. בתורתנו הקדושה נאמר כי השם יתברך בכבודו ובעצמו הכריז עליו מלחמה מדור-דור. כלומר תמיד. כל הנכנס בשערי עבודת השם מבין את תרגום המונח 'עמלק' כשלל המעיקים על הנפש היהודית. כולם יודעים מתי מלחמה זו החלה – בגיל שלוש עשרה – עת נכנס בגוף יצר לב האדם הרע מנעוריו, אך אין איש יודע אימתי תסתיים, והאם יש לה, למלחמת עמלק זו תאריך סיום באופק כלשהו. כעת אמרו נא: הייתכן לנהל כך חיים?!

מלחמה לה'

במלחמתו עם עמלק נאמר על יהושע "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר, מלחמה זו לא הוכרעה. את עמלק לא כילו ולא השמידו, רק החלישו. המשמעות מבוארת בדברי מוהר"ת פעמים אין מספר ומשם עולה שאכן את עמלק אי אפשר להשמיד – זו מלחמה להשם. עלינו מוטלת חובת המלחמה. לאחוז בחרב ולחתוך שוב ושוב את ראשי גיבוריו. להחליש את האויב המר. להכות בו. השאלה עימה פתחנו, שאלת תכלית המלחמה, נשאלת שוב ושוב. הנה חלף עבר הפורים. משמעותו מפורסמת: ביום זה לחמנו בעמלק ומיגרנוהו. לכאורה אין אנו צפויים לראותו יותר עד עולם, שהלא מחינו את זכרו. אבל אין זה כך. המלחמה עודנה בעיצומה. אם כן למה זה אנחנו? הבה נבין יסוד נפלא:

מה כל כך בלתי אפשרי במלחמה תמידית? החולשה מן הסתם. אין כוח, כמה אפשר. זו בדיוק הנקודה. האם יודעים אנו מאין נובעת תשות הכוח, החולשה, השחיקה? העייפות הזו נובעת ממקום אחד – חוסר טהרה. היכן שיש טהרה יש כוח, הטומאה מחלישה. טומאה זה קושיות, שאלות, תמיהות. הקושיות מתישות. מצד עצמו מסוגל יהודי לאחוז בחרב המלחמה לאורך כל ימיו עלי אדמות. אדרבה, המלחמה היא תוחלת החיים האמתיים. יהודי אמתי מצוי תמיד בבירור, ליבון, חיפוש וערגה, לדבר הזה קוראים מלחמה. התשישות תופסת אותו בשעות חולשה, לפתע מתנחלת אל הלב קושיה: מדוע עובר עלי? מפני מה איני מצליח? מי אמר שאי פעם אשתנה לטובה? הספקות הללו מכרסמות תחת יסודות הנפש והחולשה ניכרת מיד. תחת עובד השם נלהב הינך מגלה לפתע איש מסוכסך בתוך תוכו, אכול חששות, מיואש מרוב התקוות. מסכים עם חולשותיו. כנוע. מניף דגל לבן.

לפיכך שער הכניסה לעבודת הבורא היא הטהרה. לתחום בית המקדש אין להיכנס מבלי טהרת אפר פרה, מדוע? מפני שבמקום הזה מתנהלים החיים במלא עוזם, כל משב רוח של קושי וכבדות מזיק. אי אפשר לסבול כאן סרך של קושיה, ספק, בלבול, חשש. בבית הזה עובדים את השם ללא לאות. אין מכירים כאן במושג עייפות. אין תשות ואין חלישות. כולם זריזים שמחים יודעים את תכליתם, אינם מתעכבים על שום דבר. רצונך לבוא בשערי המקדש, להיכנס לעבודת הבורא? היטהר נא. הזה על עצמך אפר פרה. מה הסגולה? הרעיון נפלא:

המתקת הדינים

הפרה היא תשובה להתגברות הדינים. מהותם של הדינים צפון במספר פ"ר. כאשר מוסיפים עליו את האות ה' – שורש הדין, נעשית המתקה. זה עתה יצאנו את ימי הפורים הקדושים. גם בפורים התעסקנו בתיקונם של הדינים. פורים מלשון פירורים, וזו בדיוק הדרך בה ריפאונו מאחיזת הדינים. בבחינת "אתה פוררת בעוזך ים", בפורים פוררנו את תוקף הדין, עמלק כבר אינו הגיבור הגדול הלופת בצווארנו. פוררנוהו. אפילו אם הוא קיים, החלשנוהו. כעת הגיעה השעה לצעד הבא. "אחר פורים" מגלה רבינו "קורין פרשת פרה". מפורים נעשית פרה. רוח טהרה מנשבת בעולם, פרשת פרה מגלה את באר הטהרה וזה הזמן וזו השעה לרכון  ולדלות מלא חופניים טהרה והתחדשות.

אנו בתקופה שבין פורים לפסח. הימים מלאי סגולה. זה עתה ראינו בחוש איך אין בעולם כלום מלבד נוכחות אלוקית מוחלטת, השגחה וניסים. המגילה גוללה את סיפור האמת. מה שנראה מלכתחילה כתהליכים מדיניים, חילופי שלטון, אישים בכירים, מקושרים ואנשי חצר, מתגבש לכדי מגילה אחת שכל הווייתה נס אלוקי. מאחורי כל הפרצופים אין אלא כוח אחד של צדיק, מרדכי היהודי ואסתר המלכה. כשהגילוי הזה בצקלוננו נלך לקראת גאולתנו השלימה, גאולה שאין אחריה גלות בפסח הבא עלינו לטובה.

 

 

 

 

סוד פרה אדומה

מצוות פרה אדומה נקראת חוקה, טעמה כמוס ונעלם. אף החכם באדם שרדף והשיג יותר מכל בן תמותה, נואש מהשגתה באומרו "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". וכבר מקדים השם יתברך ואומר: (מדרש רבה פי"ט, ח') "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי". סודה של הפרה עלום אך מעשיה גלויים. מצוותה בשריפה, ורק לאחר שריפתה לכשתעשה גל אפר תשרה אליה סגולת הטהרה. הפרה ואפרה פותחים בפנינו צוהר לאחת הנקודות היסודיות בלימודי הפנימיות – דינים והמתקתם.

שריפה – המתקה

פרה עניינה גבורות. צבעה האדום מרמז על שייכות מובהקת לדינים, אדום – תוקף הדין. שתי שערות שחורות פוסלות בה, עד כדי כך מוחלט הוא ביטוי הדין. והנה פרה זו שכל עניינה גבורות ודינים, היא ודווקא היא, פותחת פתח טהרה בפני טמאי מתים – הטומאה הקשה ביותר. המוות התגלמות הדין, כל הנוגע בו יטמא. נמצאת אומר שרפואת חולי הדינים מסתתרת בתוקף הדין. אכן זה מכבשונה של סוגיית המתקת הדינים. מקור הדינים בעולם הבינה, עליה נאמר בזוהר הקדוש (זוהר ח"ג סה א) "דינין מתערין מינה". בה עצמה אין דין, אבל ממנה הם משתלשלים. דיני הבינה יורדים ומתבטאים למטה, בספירת המלכות. נוכחותם של הדינים רמוזה במילה 'פרה'. לדינים ביטויים שונים במספרים. המספר פ"ר מגלם את אחת הגימטריות המובהקות שמשמעותן דין. פ"ר גימטרייה של מנצפ"ך. האותיות הסופיות מבטאות תחום וגבול, וזה תפקידה של מידת הגבורה. במילה פר"ה יש לנו את המספר פ"ר המבטא דין, ואת האות ה' הרומזת למקום אליו מתנקז ובו מתבטא הדין. הכוונה לספירת מלכות, ה' אחרונה שבשם הוי"ה.

שריפת הפרה מבטלת את הדינים הקשורים במהותה. כעת במקום חמש גבורות נפרדות הרמוזות באות ה' של פר"ה, הן מתאחדות באות א' והופכות לאפ"ר, זו בעצם פעולת המתקה. הגבורות מטבען מתבדלות. פירוד הוא תוצאה של ישות משום שיסוד היש מציג כל פרט לבדו. כאשר הדינים מתגברים המחיצות מתגבהות, ומכאן ההגדרה 'חמש גבורות' – כל אחת בנפרד. ההמתקה תיעשה על ידי הכנעה שתביא לביטול המחיצות. אין לך כוח מבטל ומכלה כמו שריפה, היא אוכלת את הדבר ומבטלתו מקיומו, התוצאה היא אפר. חומר זה לא יכשר למאומה, לא יזרע ולא יצמיח. מפני שהאפר הוא ביטול מוחלט של כל ד' היסודות. כעת מחמש גבורות נפרדות נותר אחד פשוט שכולו אחדות והתמזגות. לפיכך מפרה נעשית כ'פרה לישראל.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה

טעמה של מצוות פרה אדומה נותר עלום מדעת אנוש, אך יש יוצא מן הכלל – משה רבינו. הקב"ה אומר לו "לך אני מגלה טעם פרה אדומה, אבל לאחר – חוקה". נשמת משה רבינו מושרשת בספירת הדעת המאחדת ומחברת חסדים וגבורות. לפיכך מבחינתו טעמה של מצוות פרה גלוי וידוע. מפני שההסתרה היא תוצאה של דינים וגבורות, ואילו במקום הדעת חסד וגבורה שוכנים יחדיו, ממילא אין הסתרה. העדר הטעם במצוות אפר פרה מורה על מעלתה המיוחדת. היא נשגבת מבינת אנוש לפיכך יפה כוחה לטהר מטומאת מת. המיתה היא המצב הנמוך ביותר בתוחלת חיי האדם. מאידך ידעינן שבמעלות הרוחניות הירידה היא צעד ראשון ומשמעותי בעליה, וההסבר כך הוא: תוכנם האמתי של החיים היא ההתקדמות וזו נעשית על ידי עליה מדרגה לדרגה. כשאנו עולים הרי התנתקנו ממצב נמוך לטובת הגבוה ממנו. שני המצבים ביניהם אנו נעים תמיד הם עליה וירידה המקבילים לגוף ונשמה, נגלה ונסתר. היכן שאנו נמצאים  גלוי, המקום אליו טרם הגענו – נסתר הוא. עבודתו של יהודי לצאת תמיד מהגלוי ולשאוף אל הנסתר. זו תנועה מגוף לנשמה. לפיכך קדמה הירידה לעליה. זהו למעשה עניינו של המוות: כדי לזכות לעלייה השלימה ביותר – לחיי העולם הבא, מוכרח הגוף להתבלות בעפר, רק משם ניתן יהיה לקום לתחייה בעולם העתיד לבוא. המיתה היא הנהגה הכרחית במציאות, אבל כרוכה בה טומאה. הטהרה תושג באמצעות פרה, קדושתה עצומה ועליונה עד שאין איש יכול להשיגה. דווקא בשל כך כל מעשיה בחוץ, משום שאל המקום הזה של "מחוץ למחנה" שואפת מצוות פרה להאיר. לטהר את כל הנפשות השרויות מחוץ למחנה, במקום המוות והטומאה.

טהרת אפר פרה תלויה גם בביטול והכנעה. מסיבה זו ניצבת הפרה האדומה במרכז מחלוקת קרח על משה רבינו, וכדברי המדרש: "והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרה גדולה על ישראל". יש כאן עניין מהותי: קרח הוא לוי והלווים מצד שמאל, צד הגבורה. כדי להמתיק את הדינים הנאחזים בצד השמאל על הלווים להיות בטלים לכהנים המושרשים בימין. כשקודשו הלווים לראשונה לעבודת הקודש הצטווה משה לגלח שערותיהם, ועל כך התעוררה חמתו של קרח. אלו הם אם כן דברי המדרש: קרח לא ידע את סוד פרה אדומה, שעל מנת להיטהר מאחיזת הדינים יש לבטל את עצמך עד בחינת אפר. רק כך תוכל לקבל המתקה ולהיחלץ מטומאת הדינים.

פרה אדומה ללמד יצאה. אמנם רק לגביה נאמר "חוקה חקקתי" אך מכאן אתה למד על האופן הנכון בקיום התורה והמצוות. אם סבורים היינו שיש די בעיון שכלי ובהבנת טעמי המצוות בלא קיומם, באה חוקת פרה ומלמדת שהמעשה הוא העיקר. מפני שהטעם האמתי – טעמן של כל מצוות התורה, הרי סתום ונעלם. גם מה שגלוי וידוע מסתיר על מה שעדיין נסתר. לפיכך כדי שמעשה המצוות יפעל טהרה בנפש, יש לעשותן כחוקה. באמונה טהורה ובידיעה שבכל פרט ודקדוק מוצפנים טעמים נפלאים (אגרא דכלא – חקת).

פורים – פרה

פרשת פרה נקראת תמיד סמוך ונראה לפורים מאחוריו, ודברים בגו. הפרה קשורה מאוד לפורים ולפור. המגילה מספרת על המן המפיל פור הוא הגורל. על משמעותה הפנימית של הפלת הפור מלמד האריז"ל: המן הרשע מכשף ואסטרולוג גדול היה. באמצעות גורלו שנעשה על פי חכמת הכישוף והאסטרולוגיה הוא מנסה להפיל ולהשפיל את השפע הרוחני הרמוז באות ו' ולהגביר עליו את הדינים הרמוזים באותיות פ"ר. וזוהי משמעות הפו"ר: אות ההשפעה – ו', מוקפת בתוקף הדין של פ"ר. מלחמתו של המן מכוונת במדויק כנגד המטרה. והמטרה היא אור נעלם ונפלא הגנוז וצפון בספירת יסוד-צדיק. באור זה תלויה תקוות הגאולה. הוא מופיע ומתגלה באמצעות הצדיקים מסוד נשמת משה. מרדכי היהודי בדורו, מכיל בקדושתו את אותה התגלות פלאית. המן יודע זאת ומתכוון לשלוח יד, לא רק במרדכי, אלא בכל נשמות ישראל שחיותן תלויה בצינור הרוחני שלו. לפיכך כאשר הפור נופל בחודש אדר שמת בו משה, הוא מרוצה. נשמת משה רבינו היא-היא נשמת מרדכי היהודי, נשמות אלו קשורות לספירת היסוד ומושרשות בדעת. על מרדכי נאמר "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". במקום זה מושרשת קדושת משה שכל דורו קרוי על שמו 'דור דעה'. משה רבינו יודע טעמה של מצוות פרה, כלומר הוא קשור לספירת הדעת. ייחודיותה של הדעת שהיא מאחדת את ההפכים – חסדים וגבורות. זו הסיבה שצדיקים אלו מסוגלים להמתיק דינים, מפני שיש בידם להעלות את הדינים אל השורש שם מתאחדים הגבורות ונמתקים באמצעות חסדים. המן רואה שבחודש זה מת משה אך אינו יודע שהיכן שצדיקים אלו מתים ונסתרים מן העין – שם הם שבים ומתגלים ביתר שאת ועוז. זו טבעה של ספירת הדעת – חסד וגבורה יחדיו. גילוי מתוך העלמה. התחלה מתוך הקץ. מפיל אפוא המן את צינור השפע של נשמות ישראל לתוקף התגברות פ"ר דינים, אך הקדוש-ברוך-הוא מקדים רפואה למכה ומאיר בעולם את נשמת מרדכי היהודי, אורה של אות ו', הפועל ועושה "ונהפוך הוא" … פרשת פרה מבטאת את היפוך הגורל והמתקת הדין, כאשר דיני הפרה נשרפים ומתקלים ומפו"ר נעשה פר"ה ומפר"ה נעשה אפ"ר. אחדות גמור וביטול כל מיני דין.

פ"ר דינים – המספר פ"ר רומז על דינים, והוא גימטריה של האותיות הסופיות מנצפ"ך שמשמעותן דין, גבול, ותחום. פ"ר הופך לפר"ה כאשר מוסיפים לחשבון את חמש הגבורות השורשיות הרמוזות באות ה'. חוץ מפ"ר יש עוד מספר אחד הרומז לדינים – ש"ך. שניהם, פ"ר וש"ך, מגלמים את הדינים היסודיים בעולם, כאשר ההבדל ביניהם הוא שהמספר פ"ר מבטא את הצד הזכרי, ואילו ש"ך ניצוצות מבטאים את הצד הנוקבי.

 

 

מה זה בעצם 'להיות שמח'?

שמעתי פעם שאלה נכונה: במה חטאה תפילת מנחה של פורים שנחרץ דינה להידרס ברגלי העליצות הפורימית. אפשר להוסיף: במה חטאה מגילת אסתר שעל קריאתה אחת בשנה מעיבים הדי נפצים וקול שאגת שיכורים. ובכלל, במה חטא היום הענק הזה שרוב תוכנו עלום מן העין ההמונית. יש לרגעים הגדולים טבע חמקמק, גם בשעה שהם נוכחים אין זו גושפנקא שאתה תהיה שם נוכח. אלא אם כן תתאמץ לבוא בסודם.

 *

שעת אחר-חצות של ליל שימורים. האוויר טעון ניחוחות אפיקומן ואותיות פורחות של הלל ונרצה. לא יום ולא לילה, אלו שעות של גדלות המוחין. חללו של עולם מוטל בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה. אליהו הנביא מדלג מבית לבית מלווה בהדים אחרונים של שירת 'חד גדיא'. צועד אני באחת מסמטאות פרבריה של בני ברק. קו גבול שקוף עובר כאן בין קודש לחול. לעומתי צועד צמד צלליות, זוג שיכורים צולע על הכביש. מאחוריהם, מבעד למפתנה של דירת קרקע, מהדהד קול זוועות. הדי אלכוהול מבעבעים משם. למפרע אני מבין שהתקיים שם ליל הסדר, הנוסח לא נהיר. לילות סדר בסגנון אומלל שכזה מתנחלים לצערנו במקומות שמשמעות ופנימיות גלתה מהם. עצוב.

פורים ברחובות קריה, פסיפס של מחזות מכל המקומות והזמנים. יש מחוזות שמשתקפת מהם בבואה של יום כיפורים. רוממות הרוח, געגועים, השתוקקות נטולת כפפות ומסכים מבדילים. אלו פינותיו הנהדרות של היום הזה. אבל יש גם פינות אחרות, נאות פחות. יהיו שיאמרו, זהו פורים. אבל לא נכון, קשה לסבול גסות רוח, בוודאי לא ביום עצום זה. קשה במיוחד להבין את אותם בני ישיבה שהופכים את עורם הישיבתי והופכים לכמה שעות להוללי חוצות. משום מה זה נעשה מקובל. מוזר.

התרגלנו לעיוותים מעוררי חמלה של חגי ישראל ברחוב החילוני. ליל הסדר של ארבעה בקבוקיוודקה. יום כיפור על אופניים. ל"ג בעומר כחגיגת מנגל. ויש המהדרין גם לשרוף חמץ יחד, בחבורה. מבעד לעיניים ברדיטשובאיות ניתן למצוא כאן אבנים טובות ומרגליות. אך כל זאת לא סותר את הכאב והחמלה. במידה מסוימת דומה שיום הפורים זוכה לגורל מעט זהה במחוזות מסוימים, גם אצלנו. חולפת על פניך סיעת שיכורים מגהקת ומגדפת, לא לשונם ולא לבושם מעידים על שייכותם לישיבה פלונית ואלמונית. ההתנהגות, תסלחו לי, גסה ודוחה. ואתה שואל את עצמך: אם זהו הסוד שמחלץ מתוכם היין, היכן הם מפקידים את הסוד בימים כתיקונם, ליד הסטנדר והשטייגען. יש כמובן את תשובת המשקל בדמותם של שתויים המלאים זיו ומפיקים נוגה. שיכורים ששכרותם מחלצת מהם פנימיות נהדרת. אבל המחזות האחרים, מטרידים.

התרת הרסן הפורימית זוכה לכתב הגנה בלתי נהיר. אפשר לומר כל מיני דברים, סבורני שהעניין די פשוט – זו עמרציות. אם לא יודעים מהי שמחה, כשפוגשים בה לראשונה בפורים ההתנהגות בהתאם. יש אנשים שמושג השמחה מהדהד על אוזניהם בצליל זר. פורים מפגיש אותם עם עניין אודותיו אולי שמעו, אך לא באמת. לא דיברו במחוזותיהם על שמחה, לא הסבירו למה זו עושה. ידיעותיהם אודותיה שוות ערך להשגותיהם של ממנגלי החורשה בל"ג בעומר על רשב"י,בערך. מושג בלתי נהיר דרכו שמעורר מבוכה: 'מה אני אמור להיות בפורים?' תוהה הצורב הצעיר בינו לבין יינו.'מתי זה נקרא להיות שמח?" מה אמור לקרות לי?'

אם תיגש ביום סתמי לאיש מן השורה ותציע לו להיות בשמחה, איך הוא יגיב? לפניך מספר אפשרויות: הוא ייעלב עד עמקי נשמתו "אני נראה לך מדוכא?!"יבדוק אם אינך מסתיר מאחוריך טרנזיט של נ-נח.יברר בעדינות אם לא קרה אצלכם משהו במשפחה. או יסתפק במבט מבהיר של "תגיד, מה הקשר?" שמחה היא תחום בלתי נלמד מכמה סיבות: א' הרוב סבורים שהיא מצויה בכיסם הקטן זה מכבר, וזו לא רבותא. ב' הנושא לא מספיק רציני. ג' התחום קשור למצבי חולשה לנושרים ולמקבצי נדבות.

אירע לשמחה מה שקרה למושגים יהודיים רבים בעולם החילוני – באין התייחסות מספקת אומצו משמעויות זרות. גם כאן, אם לא לומדים על שמחה במשקפיים יהודיות, לומדים עליה מבחוץ. פורים והעליצות הקשורה בשמו נפלו אפוא בין הכיסאות. הוא חל מדי שנה מחדש אבל לא יודעים איך לעכל אותו. מה שלא לומדים, אומר הפתגם, לא יודעים. מסתבר שהרבה מהאווירה הגסה שהשתחלה לפורים שלנו, נובעת ממבוכה. אם נושא השמחה ומקומה המרכזי בחיי הנפש, בתורה, ובעבודת הבורא היה נלמד יותר, אף לשמחת פורים היתה עדנה.

ההוגים קמעא בסוגיה יגלו שהשמחה אינה מצב מומלץ לצרכני אקשן, זהו האקלים המדויק ביותר לחיי עבודת השם. נביאים לא השיגו את נבואתם אלא באמצעות שמחה. צדיקים יגעו וטרחו להביא עצמם לידי שמחה. זה מזג האוויר הכי יהודי. הספרים הקדושים מלמדים שהשמחה היא קומה רוחנית שלימה המגדירה את מצב הקדושה ואת מקומה של הנפש, עד כדי כך שהיא המסמלת את ההבדל בין גלות לגאולה. שמחה היא הנושא הרציני ביותר בעולמו של יהודי. הבעיה שרוב בני אדם סבורים שהשמחה זה מכבר מונחת בכיסם. וזה לך האות: שמחה אמתית ופנימית נספגת בנפש ומזינה אותה ימים רבים, שמחה מדומה מתפוגגת עם הדי היין ומותירה אחריה איש תוהה ונבוך. כדאי לנו להשקיע וללמוד מעט יותר על המושג הרציני והמהותי כל כך העונה לשם, שמחה.

עמלק לא הלך לשום מקום, הוא עדיין כאן

דורנו חולף מהר, מדי מהר. אנשים נולדים וגדלים מהר, מתפרסמים מהר ודועכים מוקדם. כביכול לקראת הקץ מדפדפת האנושות באופן נמרץ יותר בספר החיים. מי זוכר מה אירע שלשום אם אמש אירעו כל כך הרבה דברים. ולמי הפנאי לדון באשר ארע אמש בשעה שמתחוללים היום כל כך הרבה שינויים. סל המחזור מלא עד אפס מקום מחדשות השעה האחרונה, ומגרסות הנייר לועסות בכל פה גיליונות שטרם יבש עליהן הדיו. מדי שעה מהדורת חדשות ובינתיים מבזקים, כמדי שנתיים בחירות וכל חודשיים שינויים מדיניים. אנחנו חיים בקצב מטורף, ולא שיש בזה בעיה. העניין הוא שהסגנון מכתיב סוג מסוים של שכחה.

כאשר אתה הולך בקצב הצעדים, מהיום למחר, יש בך פנאי לנצור נכסים. גם מה שאינך מסוגל להבין עכשיו, תצרור בכיסך על מנת לעיין מאוחר יותר. כך יש סיכוי שתצליח להבין את חייך ולזהות את המשעול עליו הנך צועד. כשממהרים, שוכחים כמעט בוודאי צרור של מפתחות או פריט חשוב אחר. הבהילות שומטת את העיקר ומותירה בידך המון אריזות ריקות של טפל. אולי זה סימפטום משותף לרבים מבני דורנו.

אני נזכר בעובדה הזו עכשיו, ולא בכדי. אתם יודעים, טבועה בנו מידה של סלחנות, אבל לפעמים אנחנו מפריזים בה. מהר ומוקדם מדי סולחים. 'בדיל ויעבור' כזה. במה דברים אמורים? בנוגע לאויבים שלנו. כן, יש לנו אויבים, אויבי נפש. הם הרעו לנו, עשקנו אותנו, חמסו את נכסינו. הבטחנו לנקום את נקמת עצמנו ועל פי רוב שכחנו. סלחנו להם רק משום שחלפו יום או יומיים. וויתרנו להם רק מפני שדעתנו טרודה בבהלת הזמן. כאן בדיוק המקום לעצור ולומר, לא עוד!

במה דברים אמורים? מי שמאזין לאוושת ציר הזמן, שומע לקראת ימי הפורים מעין נימה שונה, ואולי צליל חדש שבוקע מבת קולה של יהדותנו. מזהים שם זעם כבוש ותשוקה לנקמה. כנסת ישראל, האישיות הכי נעימת סליחה, נוטרת איבה עתיקה לאויב מר. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח נקמה, ואנחנו מצווים לזכור לו – לעמלק הרע הזה – את מעשיו, ולהיות נכונים להזדמנות שתאפשר לכלות את זכרו מן העולם. זו לא השפה המקובלת בדרך כלל. אלא שיש כאן עניין מיוחד וחד-הזדמנותי. מסתבר שישנם ביהדותנו פרקים שדורשים התנהגות ערנית יותר. למשל כשמדובר במלחמה עם 'ראש גויים', עמלק. אז מיהו בעצם?

זהותו חשובה משום שרק ממנה נדע על זהותנו. הבה נבין, במצב הקיים איבדנו חלקים לא מעטים מהזהות שלנו. חלקם התנדפו ברוח הזמן או התפוגגו בגלויות, אחרים אבדו לנו כאן, קרוב לבית אבל רחוק כל כך מהלב. הזהות שלנו, האישית והכללית, די מטושטשת. כמה פעמים מזדמן לו ליהודי מהשכונה והקהילה לגעת בזהותו היהודית? איזו מין שאלה! ובכן, השאלה לגמרי במקומה. אנחנו מזוהים עם הרבה מאוד דברים שקשורים ליהדות, ובשלל הזהויות הללו נטמעת כמעט לחלוטין הזהות היהודית הבסיסית, זו שלפני כל התוספות והשיפוצים. היהדות כביכול שמורה במין כספת של מושכל ראשון. אני יהודי, פשיטא. על פני השטח כמעט ואין היא צפה. בפועל, כמה פעמים יצא לנו לחשוב "הי, את זה אני לא עושה מפני שיהודי אנוכי!"? מדוע בעצם זה כל כך חשוב?

זה חשוב מפני שהמלחמה האמתית מתנהלת לא היכן שכולם חושבים ולא בכיוון אליו מכוונים התותחים. את המערכה האמתית מוביל עמלק והוא בוחר לעשות זאת מכיוון בלתי צפוי. הוא לא מסתער על הגבול ולא מנסה לחדור דרך הים, גם מנהרות הוא לא חופר. עמלק זורם רק בערוצים הבטוחים והמוגנים. היכן שברור לך שאתה לגמרי בסדר. איפה שכבר אין צורך לפשפש. באזור 'פשיטא ולכתחילה'. לא לחינם זהו האויב היחיד שמעולם לא ירד מסדר יומנו. כל אלו שקדמו לו נמוגו עם זמן, רק הוא לא. מסיבה פשוטה: עמלק יעשה הכל כדי לא להיות אויב שלנו. כשאתה חושב עליו, הוא יושב לצידך. כשנדמה לך שהוא שם, פה הוא. רק לכשנצליח להניח עליו אצבע, נדע מי אנחנו. כלומר מי אנחנו אמורים להיות.

 *

אפשר לומר שההישג הגדול ביותר של גנרל עמלק זו היחצנו"ת המוצלחת שיזם למושג 'עמלק'. בדרך הידועה רק לו, הצליח לשתול את שמו על מדף ההיסטוריה, לצידם של מאות פרעונים מעלי אבק, טיטוס נבוכדנצר ואנטיוכוס למיניהם. כאילו גם הוא קבור במעבה הזמן. וזה לא נכון. עמלק הוא יצור עכשווי, פעיל וחסר מעצורים. הוא גורם לך להתעלם מנוכחותו ולארח אותו בנוף הטבעי. הוא מדבר מתוך גרוננו ומלחש על אוזננו. מי הוא זה ואיזה הוא?

עמלק הוא הדבר הזה שגורם לנו לשכוח את מה שהבטחנו לעצמנו ברגע של שפיות שלא לשכוח. הוא אחראי לכל הפעמים שרמסנו החלטה טובה רגעים לאחר שגמלנוה בליבנו. על שמו רשומות העייפויות שגרמו לנו להחליט שלא להחליט לעשות משהו משמעותי עבור נצחיותנו. הוא עומד מאחורי כל אחת מהמחשבות שקיבעו בנו במשך שנים את הסברה שאין דרך לשנות את הגורל הכתוב מראש על שמנו. הוא רע, האיש הזה. הוא ראוי לכל תיעוב ושנאה. לא מגיע לו לחיות רגע אחד יותר ובוודאי שלא להתארח על חשבוננו באזור המוח והלב. אל תניחו לו לדפדף את המחשבה הזו למועד מאוחר יותר. השליכוהו לכלבים!

(פורסם בעיתון 'בקהילה')

מי היה המן האגגי? לדמותו של ארכי-מכשף

חג הפורים משלב שמחה והודיה על ניצחון האויבים יחד עם הציווי המהדהד לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו. מחיית עמלק תופסת מקום מרכזי ביום הגדול הזה, ממלאת מקום מהותי בתוכנו של החג, מלווה את כל קריאת המגילה, וקשורה מאוד למשתה ולשמחה. יש כאן נקודה פלאית: שתי מצוות לנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"מחֹה תמחה את זכר עמלק". מצד אחד זכירה ומאידך מחייה. וכי אין כאן סתירה – אם למחות מדוע לזכור, ואם לזכור איך יתקיים "מחה תמחה"?

יישוב הסתירה מזמין אותנו לסוגית הליבה של פורים – המן האגגי. דמותו מלווה אותנו לאורך כל יום הפורים ולפניו, וזו עובדה מפליאה. אין זה הצורר הראשון שקם עלינו, ואין זה החג היחיד שנקבע בעקבות היחלצות מידיו של צר ואויב. אבל בכל המקרים האחרים האויב הושמד ואנחנו קמנו ונתעודד. לא מצינו עניין מיוחד להזכיר שוב ושוב את האויב ולעורר את זכרו. דווקא כאן, כאשר בזרע עמלק עסקינן, אין אנו חדלים מלהזכיר את שמו. לא פחות מחמישים וארבעה פעמים במגילה, בשבח 'על הניסים', בשירות וההודיות ולאורך כל יום הפורים. אכן, בפורים עסוקים אנו בביטול קליפה שאינה דומה לאף סוג אחר של רוע. המלחמה הזו נושאת אופי שונה וייחודי וכדי לרדת למשמעותם של דברים עלינו ללמוד מיהי קליפת המן-עמלק.

המן העץ

הגמרא בחולין (קל"ט ע"ב) מתחקה אחר שורשיהם של שמות ואישים ודורשת "המן מן התורה מניין – המן העץ". מדוע חשוב לברר את מקור שמו, ומה הקשר לעץ הדעת? הרעיון כזה הוא: התורה הקדושה מבקשת מענה שיאפשר התמודדות מול כוחו הרע של המן הרשע. כידוע "זה לעומת זה עשה אלוקים" ולכל מדרגה של קדושה מקבילה בטומאה ולהיפך. כדי להתגבר על רשעות יש להציב לעומתה מדרגה של קדושה שתשמש מעין תשובת המשקל. לשם כך יש לזהות מאיזו מדרגה של קדושה משתלשלת קליפה זו. חכמים לומדים ששורש קליפת המן נעוצה בנקודה קדמונית מאוד, בעץ הדעת טוב ורע. משמעות הדבר, שההתמודדות מול המן-עמלק מתחילה לא בשושן הבירה, כי אם בגן עדן מקדם, במעידה האנושית הראשונה בעץ הדעת טוב ורע. כעת בידינו קצה חוט.

קליפת המן קשורה לעץ הדעת שמשמעותו עירוב בין טוב לרע. במרכזו של חטא עץ הדעת מצויה התלבטות. השם יתברך מצווה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אבל הנחש הקדמוני מחדיר לכאן ספק "אף כי אמר אלוקים…" (בראשית, ב) הוא מבלבל את הדעת בלמדנות של שקר, ובסופו של דבר "דחפה עד שנגעה". משמעות האכילה מעץ הדעת היא נטישת הבהירות המוחלטת של 'כולו טוב' ובחירה במציאות המעורבת המשלבת התלבטות מתמדת בין רע לטוב. באכילתו מהעץ בחר אדם להכיר במציאות המוטלת בספק, ומאז ועד היום מלווה את קיומנו הספק התמידי בין טוב לרע. בחינה זו קרויה קליפת נגה. היא איננה רע מוחלט, אך כל הרעות משתלשלים ממנה.

שורש ותוצאה

ההבדל בין קליפת נגה לשאר הקליפות זהה לחילוק בין שורש לתוצאה. כאשר מתבוננים על מציאות מקולקלת ניתן להסיק שהשלבים היותר גרועים אינם בהכרח מייצגים את השורש והסיבה, בדרך כלל זו התוצאה. השורש אינו נראה רע כל כך. אדרבה, בעיות גדולות מתחילות בשורש קטן וסמוי מן העין. כאשר הקלקול מוחשי והרע זועק לשמים, מדובר בשלבים הרבה יותר מאוחרים. באופן זה יש להבין את הגישה הנכונה להתמודדות עם קליפות. הדמות היותר אכזרית אינה בהכרח המסוכנת. לעיתים דווקא הרשעות המוצנעת והפחות מאיימת, מסוכנת יותר. היא מתעתעת. הבה נבין: ידוע שהקליפה יונקת מהקדושה, זאת משום שבאופן נחרץ אין לרוע קיום עצמאי. הוא איננו. הטוב הוא בעל הקיום האמתי, יש רק טוב. הרע מסוגל להתקיים רק מפני ששואב את קיומו מקצה הטוב. היכן שמסתיימת הקדושה מתחיל גבול הטומאה. הקליפה אוחזת בקצה ציפורן הקדושה ומשתלשלת כלפי מטה. במקום בו נדבקת הקליפה בסוף מדרגות הקדושה נמצאת קליפת נגה (רמח"ל בכ"מ). התיאור שלה הוא 'חציו טוב וחציו רע'. השילוב הזה בין טוב לרע, מעורר בלבול תמידי, אינך יודע – הלנו זה אם לצרינו. וזו בדיוק התכונה שמאפשרת לקליפה להשיג את קיומה מהקדושה. מפני שאיננה רע מוחלט ומשום שאי אפשר לקבוע בוודאות 'זה רע' – קשה מאוד לנתק את אחיזתה מהקדושה. הדרך היחידה לבטל את אותה קליפה היא באמצעות בירור. רק כאשר נצליח לגרום לטוב המעורב בקליפה להסתפח אל הקדושה, תתבטל ממילא מציאות הקליפה, משום שהלא כבר אמרנו שלרע לבדו אין קיום וכל מציאותו נשענת על עירוב טוב ורע (עי' עץ חיים שער מט, ד).

כעת אנו מסוגלים להבין מיהו המן – "המן העץ". "ראשית גויים עמלק" (במדבר כד, כ), קליפת המן-עמלק מצויה בראש, כלומר בשלב הראשון של השתלשלות הרע מהטוב. מצד אחד זו הקליפה הקרובה ביותר לקדושה, מאידך היא הקשה והסבוכה מבין הקליפות.

בשונה משאר הקליפות, את נגה אי אפשר לכלות ולהכרית בדרך הרגילה, משום שהיא משולבת מטוב ורע. את הקליפה הזו יש לברר. במקביל, מכל אויבינו ושונאינו רק על עמלק מכריז הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלחמה, מדור-דור. אי אפשר לכלות את עמלק, יש להתגלגל עימו מדור דור ולבררו שוב ושוב. במלחמת עמלק כתוב "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר המלחמה לא הוכרעה, עמלק הוכנע אך לא הוכרע מפני שכדי לכלותו דרוש בירור אחר בירור. עד היכן שורשי הוא המאבק אנו למדים מדרשת חז"ל "אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק". תיקון העולם, הרוחני והגשמי, כרוך במחיית עמלק.

לזכור כדי לשכוח

כעת תתיישב התמיהה. מצוות זכירת מעשה עמלק לא רק שאינה סותרת את מצוות מחייתו – זו הדרך היחידה שתאפשר זאת. מדי שנה בשנה מתעוררת מחדש קליפת המן-עמלק, וזאת על מנת שנתאמץ לברר אותה מחדש ובכך נביא להתפוגגותה. אנו מזכירים את המן ומעלים את זכרו על ראש עליצותנו. אין לך פורים בלי המן, ואין מגילה ללא אחשוורוש. האזכור החוזר ונשנה מקיץ ומעורר מחדש את המקום הבלתי מבורר ממנו נפיק מחדש, גם השנה, את אורות הפורים. המן מעורר את הספק וההתלבטות, הוא מחזיר אותנו שוב ושוב אל רגעי בראשית של אכילת עץ הדעת טוב ורע, ובכך מכריח אותנו לשוב ולברר את תעתועי קליפת נגה.

לא בכדי פורצת השמחה ויוצאת דווקא בהזכרת השם 'המן'. "אין שמחה כהתרת הספקות" וכאשר יהודי בקריאת המגילה נתקל ביוצר כל הבלבולים והתהיות – "המן הרע הזה" – והוא כנגדו חובט ברגליו ומצהיר "מחה תמחה", הותרה פקעת הספק. אומר היהודי להמן-עמלק שבליבו: "יודע אני המן מן התורה מניין – מן העץ באת לכאן. אך אני שוב לא אשגה בפרי התעתוע. בריא לי כי רע אתה, וממך עצמך ניקח לעבוד את השם אלוקינו".

קליפת נגה – הטומאה מדמה את עצמה לקדושה כקוף בפני אדם. כשם שהקדושה מסודר כאילן קדוש, כך להבדיל מסודרות מדרגות הטומאה כאילן. לקליפה אין קיום עצמי וכל מציאותה היא שואבת מאחיזתה בקצה גבול הקדושה. ראש הקליפה אוחז בציפורן הקדושה, והבחינה הזו קרויה קליפת נגה. היא מעורבת טוב ורע ולפיכך קשה לזהותה. לאחר מכן משתלשלים מנגה כל הקליפות הטמאות. תיקונה של קליפת נגה הוא באמצעות בירורה – את הטוב מספחים אל הטוב והרע ממילא בטל ונאבד.