פוסטים

'תולדות' – לחיות לצד עשיו, להישאר יעקב

בס"ד

השפעה חברתית היא עניין חזק מאוד, לא רק אצל ילדים – גם מבוגרים מושפעים מחברה, לטוב ולמוטב. יעקב אבינו מלמד אותנו איך לצחוק על כל העולם תוך כדי שאתה 'עושה לו חשבון' ומתנהג בדרך ארץ. וזה לימוד גדול…

בפרשתנו מופיע שם פועל חדש "ויעתר", כשהפסוק מתאר את התפילות של יצחק ורבקה לזכות בבנים הוא כותב "ויעטר יצחק לה' לנוכח אשתו".

בגמרא מובא על כך:

"אמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִיקִים כְּעֶתֶר? לוֹמַר לְךָ, מַה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַגֹּרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת".

כלומר, לפי ההגדרה החז"לית מה שמייחד את תפילת הצדיקים זו היכולת להפוך את ההנהגה העליונה ממידת דין למידת רחמים.

היכולת להשפיע על ההנהגה העליונה נובעת ממיומנות פנימית יותר, להזיז את עצמך ממידה אחת למידה שנייה, למשל: להפוך כעס לרחמים ועקשנות להכנעה. לא לכל אחד יש את היכולת הזו…

*

אנחנו מדברים על מידות ובעצם כל הפרשיות האחרונות עוסקות במידות. האבות הקדושים מחפשים את ה' מתוך המידות שלהם; אברהם הוא איש החסד, יצחק הוא פחד ויראת שמים, ויעקב זו התפארת שמשלבת.

כל אחד מהאבות עובד על המידה שלו, לברר אותה ולהפוך אותה לצלולה יותר. יצחק אבינו עמל כל ימיו להמתיק את היראה ולרכך את הפחד.

כפי שמסופר בפרשה יצחק מתפלל ומבקש לזכות בפרי בטן, לשם כך הוא נאלץ להעתיר, כלומר להפוך את המידות מדין לרחמים. מלמד רבי נתן מברסלב: שכדי שיתאפשר ליצחק להוליד ילדים הוא מוכרח לעשות מהפך פנימי, בדי אן אי של הנשמה שלו.

משום שיש לקדוש ברוך הוא שתי הנהגות – משפט וצדקה. המשפט שייך לצד הדינים והצמצומים והצדקה לצד של הרחמים וההשפעות. המידה של יצחק היא יראה, דין, פחד. מצד שורש הנשמה שלו יצחק רחוק מאוד מכל המושג 'לעורר רחמים' או להתחנן לישועה. וכשהוא מנסה להתפלל ולעורר רחמים הוא ממש מהפך את עצמו מצד לצד, מדין לרחמים.

כתוצאה מהתפילה הזו, שמתהפכת מצד לצד, רבקה נפקדת בשני ילדים בבת אחת – יש לה תאומים. וכל אחד מהם שונה מחברו לגמרי – יעקב ועשיו.

יעקב הוא חסד ועשיו הוא דין.

יעקב הוא עולם הבא ועשיו עולם הזה.

יעקב מתמקד בפנימיות ועשיו במעשים חיצוניים.

ויש כאן לימוד חשוב מאוד:

אנחנו משוכנעים בדרך כלל שאצל צדיקים הכל תמיד ברור ואין שאלות. הם באים ממשפחה טובה ומסביבה נקייה ושמורה. הם לא התחככו עם חברים רעים ולא נתקלו בתופעות שליליות. אבל בכל הפרשיות האחרונות ההנחה הזו מופרכת, הנה:

אברהם הוליד את ישמעאל, ועם האח הזה יצחק נאלץ לחלוק בית משותף. במעי רבקה מתרוצצים שני בנים, אחד מחפש תורה והשני מתעניין בעבודה זרה. ודווקא יעקב, הבחיר שבאבות, מקבל שומר ראש צמוד בדמותו של עשיו. הוא מלווה אותו עוד לפני שבא לאוויר העולם ובמשך שנים ארוכות גם לאחר מכן.

המסקנה היא שככל שהדברים מתבררים הם נעשים קרובים יותר.

ככל שהצדיק גדול יותר כך הוא קרוב יותר לרשעים ולאלו שמתנגדים אליו. וככל שהוא קרוב יותר לרשעים כך הוא יותר רחוק מהם.

ההתמודדות הזו בין צדיק לרשע, ובין חושך לאור, עוברת בירושה מאב לבן, ובאופן כללי היא מגדירה את המאבק שלנו הנצחי, בין האפשרות להעדיף את העולם הבא על פני הבחירה בעולם הזה, או להיפך.

העולם הזה והעולם הבא קרובים מאוד, ממש כמו יעקב ועשיו התאומים שחולקים הריון משותף. אבל ככל שהם קרובים כך הם רחוקים יותר.

אי אפשר להפריד ביניהם, כי הפתח לעולם הבא נמצא בעולם הזה. ולכן אתה מוכרח תמיד את העולם הזה לצידך. את עשיו אחיו, את ההפרעות שמלוות את חייך.

*

בהמשך הפרשה יעקב מלמד אותנו לימוד גדול. הוא עושה מעשה נועז כדי להשיג עבור צאצאיו את הברכות של יצחק. לשם כך הוא מתחפש לעשיו ולובש את מלבושיו. יצחק שחושד בו מציין כי "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו".

יעקב אבינו לובש את בגדי עשיו כי הוא יודע שהגישה לעולם הזה נמצאת בידיים של אח שלו, עשיו. אבל לרגע אחד הוא לא מתבלבל, ברור לו שגם כאשר הוא עובד בבגדי העבודה של עשיו, ויורד לעולם הזה – הקול שלו, הפנימיות, נשארת נקייה. קול של יעקב אבינו.

וזה לימוד גדול מאוד: הכל בעולם הזה קרוב מאוד וככל שאתה מתקדם בתהליך ליטוש הנפש ובירור הנקודה שלך, הטוב והרע ממש דבוקים זה בזה. העולמות מתקרבים אבל ההבדלים מתחדדים. חשוב מאוד לזכור שני דברים:

  1. שכל עוד אתה חי, עשיו הוא אח שלך והעולם הזה מתנשף לצידך.
  2. שגם כשאתה לובש בגדים של עשיו, אתה בעצמך עדיין יעקב.

שבת שלום ומבורך!

'תולדות' – לגנוב את הגנב בעצמו!

בס"ד

החושך הגנב הכי גדול, בבת אחת מעלים אנשים וחפצים, עצים ובתים. כשחשוך לא רואים כלום, צריך אור.

לפעמים אין ברירה אלא ללבוש את מלבושי עשו, להתחפש לחושך רק כדי להצביע ולומר, גם כאן נמצא ה'.

הדמות השלילית של הפרשה היא עשו, מתאים לו כל מעשה לא הגון. הדמות החיובית היא יעקב, איש תם וצדיק. מתרחשת בפרשתנו גניבה, ברכותיו של יצחק נלקחות במרמה והמעשה מיוחס ליעקב אבינו. הדבר מפליא, איך מעשה כזה עולה בקנה אחד עם הבכיר שבאבות, התמים והאמתי כל כך? חז"ל מספרים על כופר אחד שטען לרבן גמליאל: "אלקיכם גנב הוא, שהפיל תרדמה על האדם ונטל אחת מצלעותיו" (סנהדרין, לט.), ביתו של אותו אפיקורוס השיבה לו תשובה ניצחת. גניבה היא מלאכתם של הגרועים מבין הפושעים, אבל היא גם אומנותם של צדיקים עליונים – הגניבה דקדושה כמובן.

*

הגנב, אומרים חז"ל, עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה. זו הסיבה שהוא שפל בזוי וגרוע מהרבה פושעים אחרים. יש לו אמירה מתריסה, כאילו אם אנשים אינם רואים גם מלמעלה לא מבחינים, חלילה. גם ברוחניות מתרחשות גניבות; גונבים לאדם את מוחו, את ליבו, את תפילתו… איך גונבים תפילה? בחסות החשיכה. בתורה ט' מתאר רבינו ז"ל מצב בו אדם נקלע בתפילתו לחושך, ואף על פי שישנם פתחי יציאה, החושך מעלים אותם ואינו מאפשר למצוא הפתח. יש לחושך שורש קדום, הוא נובע מהחלל הפנוי. בספרים הקדושים מובא שכאשר ביקש השי"ת לברוא את העולמות הוא עשה חלל פנוי מאור, ושם נאצלו ונבראו העולמות התחתונים. החלל הזה לא יכול להיות פנוי משום שקיימא לן "לית אתר פנוי מינך". אלא מאי – הוא נדמה לכזה, וזו בדיוק הגניבה. הקב"ה א-ל מסתתר, נחבא, כביכול מעלים עין. מכאן נברא החושך ובחסות האפילה מוצאים הגנבים מקום מסתור, בינתיים.

ככל שאדם ישר ותמים יותר כך הוא נבוך עוד יותר מול ארכי-שודד וגנב הבא במחתרת. אבל בפרשת השבוע הכל אחרת; יעקב אבינו "איש תם יושב אהלים", ודווקא הוא מכל העולם חי בצילו של אח רמאי ומבלה שנים רבות במחיצת הדוֹד 'לבן' שאינו אלא גדול הרמאים והשקרנים. ולא רק שיעקב צולח זאת בשלום, הוא אף עושה על חשבונם רווחים עצומים; גונב את הברכה וקונה את הבכורה. ומבית לבן הוא מחלץ ארבע אמהות קדושות וי"ב שבטים.

כי אשב בחושך

רבינו מדבר על אחד המבואות היותר אפלים בתפילה – החושך. הצרה היא שהחושך מתחיל לדבר, הוא אומר: "הקשב לי, אני רואה אותך ואומר לך שאין מה לחפש פה. אין כאן משמעות ולא כוונות ולא אור ולא כלום. כלך לך, אולי מחר יהיה משהו…" מתפללים רבים נוטים להאמין לו כי החושך מאוד משכנע. אבל האמת היא שממש כאן נמצא השי"ת. על הנקודה הזו ניטשת מלחמת חורמה. החושך הוא המאורה בה מוצאים מסתור כל הפחדים והבהלות, הקליפות והחולשות. החושך הוא הגנב הכי גדול. כשחשוך לא רואים כלום. החושך הזה גונב לנו פעם תפילה חמימה ופעם התבודדות מתוקה, פה הוא שודד דף גמרא ושם עושק מעשה טוב. יעקב אבינו פגש בחושך הזה ויכול לו. רוב ימיו חייה בצל החושך וניצח אותו. מה הסוד שלו?

אבינו יעקב גזל את החנית מיד המצרי, הוא אמר לחושך: "אתה רמאי?! אני גדול ממך ברמאות! אתה גנב – אף אני גנב. איך גונבים את הגנב? הולכים למערה בה מוחבאים אוצרותיו הגנובים, וגונבים לו את החושך! אומרים לו – אינך קיים, גם בך מסתתר ה'. אין חושך, אין אופל, לילה כיום יאיר. אבל כדי לעשות זאת יש צורך בדיבור אחד של אמת. במקום לחפש כל הזמן את מה שנאבד לנו, עדיף למצוא תיכף ומיד את מתג התאורה.

להתחפש לחושך

כעת מובן מדוע נאלץ יעקב אבינו להשיג את הברכות ברמייה. מתנהל כאן מאבק קיומי ומהותי ששורשיו עתיקים מאוד. בכל הפרשיות הללו אנחנו פוגשים טוב ורע זה לצד זה; לאברהם יש בן ישמעאל, ויצחק נאלץ לחלוק עימו בית ומשפחה משותפת. ליצחק יש את עשיו ויעקב נאלץ להיות אחיו התאום. לבן ובתואל הם ה'משפוּחֶה' של רבקה אמנו שסובלת שני הלאומים בקרבה. המאבק מגיע לשיאו כששני האחים, יעקב ועשיו, חולקים ביניהם את העולמות – העולם הזה לעשו ועולם הבא ליעקב. אבל עשו הרשע מעוניין להשתלט על כל המציאות, כדי שאם תאלץ אי פעם לצאת מאוהל יעקב כדי להתפרנס למשל, תיפול בחלקו של עשו. כדי שלא תאמין שיש דרך הגיונית לחיות כאן ולהישאר ירא ושלם.

מבקש יעקב אבינו ללמד את צאצאיו לדורות איך מתנהגים עם הדוד עשו: לפעמים אין ברירה אלא ללבוש את מלבושי עשו, להתחפש לחושך רק כדי להצביע ולומר, גם כאן נמצא ה'. אתה צריך להסכים להיות בתוך "הידיים ידי עשו", בתוך החוסר אמת שנכפה עליך, במציאות לא הכי שלימה ולא האמת לאמתה, ומשם דייקא להתעקש ולומר "הקול קול יעקב". גם בתוך הלבושים הללו יש ה' בקרבי.

(ע"פ ליקו"ה חו"מ – גניבה ג')