פוסטים

עמלק לא הלך לשום מקום, הוא עדיין כאן

דורנו חולף מהר, מדי מהר. אנשים נולדים וגדלים מהר, מתפרסמים מהר ודועכים מוקדם. כביכול לקראת הקץ מדפדפת האנושות באופן נמרץ יותר בספר החיים. מי זוכר מה אירע שלשום אם אמש אירעו כל כך הרבה דברים. ולמי הפנאי לדון באשר ארע אמש בשעה שמתחוללים היום כל כך הרבה שינויים. סל המחזור מלא עד אפס מקום מחדשות השעה האחרונה, ומגרסות הנייר לועסות בכל פה גיליונות שטרם יבש עליהן הדיו. מדי שעה מהדורת חדשות ובינתיים מבזקים, כמדי שנתיים בחירות וכל חודשיים שינויים מדיניים. אנחנו חיים בקצב מטורף, ולא שיש בזה בעיה. העניין הוא שהסגנון מכתיב סוג מסוים של שכחה.

כאשר אתה הולך בקצב הצעדים, מהיום למחר, יש בך פנאי לנצור נכסים. גם מה שאינך מסוגל להבין עכשיו, תצרור בכיסך על מנת לעיין מאוחר יותר. כך יש סיכוי שתצליח להבין את חייך ולזהות את המשעול עליו הנך צועד. כשממהרים, שוכחים כמעט בוודאי צרור של מפתחות או פריט חשוב אחר. הבהילות שומטת את העיקר ומותירה בידך המון אריזות ריקות של טפל. אולי זה סימפטום משותף לרבים מבני דורנו.

אני נזכר בעובדה הזו עכשיו, ולא בכדי. אתם יודעים, טבועה בנו מידה של סלחנות, אבל לפעמים אנחנו מפריזים בה. מהר ומוקדם מדי סולחים. 'בדיל ויעבור' כזה. במה דברים אמורים? בנוגע לאויבים שלנו. כן, יש לנו אויבים, אויבי נפש. הם הרעו לנו, עשקנו אותנו, חמסו את נכסינו. הבטחנו לנקום את נקמת עצמנו ועל פי רוב שכחנו. סלחנו להם רק משום שחלפו יום או יומיים. וויתרנו להם רק מפני שדעתנו טרודה בבהלת הזמן. כאן בדיוק המקום לעצור ולומר, לא עוד!

במה דברים אמורים? מי שמאזין לאוושת ציר הזמן, שומע לקראת ימי הפורים מעין נימה שונה, ואולי צליל חדש שבוקע מבת קולה של יהדותנו. מזהים שם זעם כבוש ותשוקה לנקמה. כנסת ישראל, האישיות הכי נעימת סליחה, נוטרת איבה עתיקה לאויב מר. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח נקמה, ואנחנו מצווים לזכור לו – לעמלק הרע הזה – את מעשיו, ולהיות נכונים להזדמנות שתאפשר לכלות את זכרו מן העולם. זו לא השפה המקובלת בדרך כלל. אלא שיש כאן עניין מיוחד וחד-הזדמנותי. מסתבר שישנם ביהדותנו פרקים שדורשים התנהגות ערנית יותר. למשל כשמדובר במלחמה עם 'ראש גויים', עמלק. אז מיהו בעצם?

זהותו חשובה משום שרק ממנה נדע על זהותנו. הבה נבין, במצב הקיים איבדנו חלקים לא מעטים מהזהות שלנו. חלקם התנדפו ברוח הזמן או התפוגגו בגלויות, אחרים אבדו לנו כאן, קרוב לבית אבל רחוק כל כך מהלב. הזהות שלנו, האישית והכללית, די מטושטשת. כמה פעמים מזדמן לו ליהודי מהשכונה והקהילה לגעת בזהותו היהודית? איזו מין שאלה! ובכן, השאלה לגמרי במקומה. אנחנו מזוהים עם הרבה מאוד דברים שקשורים ליהדות, ובשלל הזהויות הללו נטמעת כמעט לחלוטין הזהות היהודית הבסיסית, זו שלפני כל התוספות והשיפוצים. היהדות כביכול שמורה במין כספת של מושכל ראשון. אני יהודי, פשיטא. על פני השטח כמעט ואין היא צפה. בפועל, כמה פעמים יצא לנו לחשוב "הי, את זה אני לא עושה מפני שיהודי אנוכי!"? מדוע בעצם זה כל כך חשוב?

זה חשוב מפני שהמלחמה האמתית מתנהלת לא היכן שכולם חושבים ולא בכיוון אליו מכוונים התותחים. את המערכה האמתית מוביל עמלק והוא בוחר לעשות זאת מכיוון בלתי צפוי. הוא לא מסתער על הגבול ולא מנסה לחדור דרך הים, גם מנהרות הוא לא חופר. עמלק זורם רק בערוצים הבטוחים והמוגנים. היכן שברור לך שאתה לגמרי בסדר. איפה שכבר אין צורך לפשפש. באזור 'פשיטא ולכתחילה'. לא לחינם זהו האויב היחיד שמעולם לא ירד מסדר יומנו. כל אלו שקדמו לו נמוגו עם זמן, רק הוא לא. מסיבה פשוטה: עמלק יעשה הכל כדי לא להיות אויב שלנו. כשאתה חושב עליו, הוא יושב לצידך. כשנדמה לך שהוא שם, פה הוא. רק לכשנצליח להניח עליו אצבע, נדע מי אנחנו. כלומר מי אנחנו אמורים להיות.

 *

אפשר לומר שההישג הגדול ביותר של גנרל עמלק זו היחצנו"ת המוצלחת שיזם למושג 'עמלק'. בדרך הידועה רק לו, הצליח לשתול את שמו על מדף ההיסטוריה, לצידם של מאות פרעונים מעלי אבק, טיטוס נבוכדנצר ואנטיוכוס למיניהם. כאילו גם הוא קבור במעבה הזמן. וזה לא נכון. עמלק הוא יצור עכשווי, פעיל וחסר מעצורים. הוא גורם לך להתעלם מנוכחותו ולארח אותו בנוף הטבעי. הוא מדבר מתוך גרוננו ומלחש על אוזננו. מי הוא זה ואיזה הוא?

עמלק הוא הדבר הזה שגורם לנו לשכוח את מה שהבטחנו לעצמנו ברגע של שפיות שלא לשכוח. הוא אחראי לכל הפעמים שרמסנו החלטה טובה רגעים לאחר שגמלנוה בליבנו. על שמו רשומות העייפויות שגרמו לנו להחליט שלא להחליט לעשות משהו משמעותי עבור נצחיותנו. הוא עומד מאחורי כל אחת מהמחשבות שקיבעו בנו במשך שנים את הסברה שאין דרך לשנות את הגורל הכתוב מראש על שמנו. הוא רע, האיש הזה. הוא ראוי לכל תיעוב ושנאה. לא מגיע לו לחיות רגע אחד יותר ובוודאי שלא להתארח על חשבוננו באזור המוח והלב. אל תניחו לו לדפדף את המחשבה הזו למועד מאוחר יותר. השליכוהו לכלבים!

(פורסם בעיתון 'בקהילה')

מי היה המן האגגי? לדמותו של ארכי-מכשף

חג הפורים משלב שמחה והודיה על ניצחון האויבים יחד עם הציווי המהדהד לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו. מחיית עמלק תופסת מקום מרכזי ביום הגדול הזה, ממלאת מקום מהותי בתוכנו של החג, מלווה את כל קריאת המגילה, וקשורה מאוד למשתה ולשמחה. יש כאן נקודה פלאית: שתי מצוות לנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"מחֹה תמחה את זכר עמלק". מצד אחד זכירה ומאידך מחייה. וכי אין כאן סתירה – אם למחות מדוע לזכור, ואם לזכור איך יתקיים "מחה תמחה"?

יישוב הסתירה מזמין אותנו לסוגית הליבה של פורים – המן האגגי. דמותו מלווה אותנו לאורך כל יום הפורים ולפניו, וזו עובדה מפליאה. אין זה הצורר הראשון שקם עלינו, ואין זה החג היחיד שנקבע בעקבות היחלצות מידיו של צר ואויב. אבל בכל המקרים האחרים האויב הושמד ואנחנו קמנו ונתעודד. לא מצינו עניין מיוחד להזכיר שוב ושוב את האויב ולעורר את זכרו. דווקא כאן, כאשר בזרע עמלק עסקינן, אין אנו חדלים מלהזכיר את שמו. לא פחות מחמישים וארבעה פעמים במגילה, בשבח 'על הניסים', בשירות וההודיות ולאורך כל יום הפורים. אכן, בפורים עסוקים אנו בביטול קליפה שאינה דומה לאף סוג אחר של רוע. המלחמה הזו נושאת אופי שונה וייחודי וכדי לרדת למשמעותם של דברים עלינו ללמוד מיהי קליפת המן-עמלק.

המן העץ

הגמרא בחולין (קל"ט ע"ב) מתחקה אחר שורשיהם של שמות ואישים ודורשת "המן מן התורה מניין – המן העץ". מדוע חשוב לברר את מקור שמו, ומה הקשר לעץ הדעת? הרעיון כזה הוא: התורה הקדושה מבקשת מענה שיאפשר התמודדות מול כוחו הרע של המן הרשע. כידוע "זה לעומת זה עשה אלוקים" ולכל מדרגה של קדושה מקבילה בטומאה ולהיפך. כדי להתגבר על רשעות יש להציב לעומתה מדרגה של קדושה שתשמש מעין תשובת המשקל. לשם כך יש לזהות מאיזו מדרגה של קדושה משתלשלת קליפה זו. חכמים לומדים ששורש קליפת המן נעוצה בנקודה קדמונית מאוד, בעץ הדעת טוב ורע. משמעות הדבר, שההתמודדות מול המן-עמלק מתחילה לא בשושן הבירה, כי אם בגן עדן מקדם, במעידה האנושית הראשונה בעץ הדעת טוב ורע. כעת בידינו קצה חוט.

קליפת המן קשורה לעץ הדעת שמשמעותו עירוב בין טוב לרע. במרכזו של חטא עץ הדעת מצויה התלבטות. השם יתברך מצווה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אבל הנחש הקדמוני מחדיר לכאן ספק "אף כי אמר אלוקים…" (בראשית, ב) הוא מבלבל את הדעת בלמדנות של שקר, ובסופו של דבר "דחפה עד שנגעה". משמעות האכילה מעץ הדעת היא נטישת הבהירות המוחלטת של 'כולו טוב' ובחירה במציאות המעורבת המשלבת התלבטות מתמדת בין רע לטוב. באכילתו מהעץ בחר אדם להכיר במציאות המוטלת בספק, ומאז ועד היום מלווה את קיומנו הספק התמידי בין טוב לרע. בחינה זו קרויה קליפת נגה. היא איננה רע מוחלט, אך כל הרעות משתלשלים ממנה.

שורש ותוצאה

ההבדל בין קליפת נגה לשאר הקליפות זהה לחילוק בין שורש לתוצאה. כאשר מתבוננים על מציאות מקולקלת ניתן להסיק שהשלבים היותר גרועים אינם בהכרח מייצגים את השורש והסיבה, בדרך כלל זו התוצאה. השורש אינו נראה רע כל כך. אדרבה, בעיות גדולות מתחילות בשורש קטן וסמוי מן העין. כאשר הקלקול מוחשי והרע זועק לשמים, מדובר בשלבים הרבה יותר מאוחרים. באופן זה יש להבין את הגישה הנכונה להתמודדות עם קליפות. הדמות היותר אכזרית אינה בהכרח המסוכנת. לעיתים דווקא הרשעות המוצנעת והפחות מאיימת, מסוכנת יותר. היא מתעתעת. הבה נבין: ידוע שהקליפה יונקת מהקדושה, זאת משום שבאופן נחרץ אין לרוע קיום עצמאי. הוא איננו. הטוב הוא בעל הקיום האמתי, יש רק טוב. הרע מסוגל להתקיים רק מפני ששואב את קיומו מקצה הטוב. היכן שמסתיימת הקדושה מתחיל גבול הטומאה. הקליפה אוחזת בקצה ציפורן הקדושה ומשתלשלת כלפי מטה. במקום בו נדבקת הקליפה בסוף מדרגות הקדושה נמצאת קליפת נגה (רמח"ל בכ"מ). התיאור שלה הוא 'חציו טוב וחציו רע'. השילוב הזה בין טוב לרע, מעורר בלבול תמידי, אינך יודע – הלנו זה אם לצרינו. וזו בדיוק התכונה שמאפשרת לקליפה להשיג את קיומה מהקדושה. מפני שאיננה רע מוחלט ומשום שאי אפשר לקבוע בוודאות 'זה רע' – קשה מאוד לנתק את אחיזתה מהקדושה. הדרך היחידה לבטל את אותה קליפה היא באמצעות בירור. רק כאשר נצליח לגרום לטוב המעורב בקליפה להסתפח אל הקדושה, תתבטל ממילא מציאות הקליפה, משום שהלא כבר אמרנו שלרע לבדו אין קיום וכל מציאותו נשענת על עירוב טוב ורע (עי' עץ חיים שער מט, ד).

כעת אנו מסוגלים להבין מיהו המן – "המן העץ". "ראשית גויים עמלק" (במדבר כד, כ), קליפת המן-עמלק מצויה בראש, כלומר בשלב הראשון של השתלשלות הרע מהטוב. מצד אחד זו הקליפה הקרובה ביותר לקדושה, מאידך היא הקשה והסבוכה מבין הקליפות.

בשונה משאר הקליפות, את נגה אי אפשר לכלות ולהכרית בדרך הרגילה, משום שהיא משולבת מטוב ורע. את הקליפה הזו יש לברר. במקביל, מכל אויבינו ושונאינו רק על עמלק מכריז הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלחמה, מדור-דור. אי אפשר לכלות את עמלק, יש להתגלגל עימו מדור דור ולבררו שוב ושוב. במלחמת עמלק כתוב "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר המלחמה לא הוכרעה, עמלק הוכנע אך לא הוכרע מפני שכדי לכלותו דרוש בירור אחר בירור. עד היכן שורשי הוא המאבק אנו למדים מדרשת חז"ל "אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק". תיקון העולם, הרוחני והגשמי, כרוך במחיית עמלק.

לזכור כדי לשכוח

כעת תתיישב התמיהה. מצוות זכירת מעשה עמלק לא רק שאינה סותרת את מצוות מחייתו – זו הדרך היחידה שתאפשר זאת. מדי שנה בשנה מתעוררת מחדש קליפת המן-עמלק, וזאת על מנת שנתאמץ לברר אותה מחדש ובכך נביא להתפוגגותה. אנו מזכירים את המן ומעלים את זכרו על ראש עליצותנו. אין לך פורים בלי המן, ואין מגילה ללא אחשוורוש. האזכור החוזר ונשנה מקיץ ומעורר מחדש את המקום הבלתי מבורר ממנו נפיק מחדש, גם השנה, את אורות הפורים. המן מעורר את הספק וההתלבטות, הוא מחזיר אותנו שוב ושוב אל רגעי בראשית של אכילת עץ הדעת טוב ורע, ובכך מכריח אותנו לשוב ולברר את תעתועי קליפת נגה.

לא בכדי פורצת השמחה ויוצאת דווקא בהזכרת השם 'המן'. "אין שמחה כהתרת הספקות" וכאשר יהודי בקריאת המגילה נתקל ביוצר כל הבלבולים והתהיות – "המן הרע הזה" – והוא כנגדו חובט ברגליו ומצהיר "מחה תמחה", הותרה פקעת הספק. אומר היהודי להמן-עמלק שבליבו: "יודע אני המן מן התורה מניין – מן העץ באת לכאן. אך אני שוב לא אשגה בפרי התעתוע. בריא לי כי רע אתה, וממך עצמך ניקח לעבוד את השם אלוקינו".

קליפת נגה – הטומאה מדמה את עצמה לקדושה כקוף בפני אדם. כשם שהקדושה מסודר כאילן קדוש, כך להבדיל מסודרות מדרגות הטומאה כאילן. לקליפה אין קיום עצמי וכל מציאותה היא שואבת מאחיזתה בקצה גבול הקדושה. ראש הקליפה אוחז בציפורן הקדושה, והבחינה הזו קרויה קליפת נגה. היא מעורבת טוב ורע ולפיכך קשה לזהותה. לאחר מכן משתלשלים מנגה כל הקליפות הטמאות. תיקונה של קליפת נגה הוא באמצעות בירורה – את הטוב מספחים אל הטוב והרע ממילא בטל ונאבד.

פרשת תרומה – שאלה מתקנת (רעיון קצר)

אין לך אדם שאין לו מקום, ואין לך מקום שאין בו אדם או חפץ או בעל חיים, או כלום. אבל יש דברים שאין להם מקום, לא מפני שאינם חשובים – אלא משום שאין המקום ראוי להעיב עליהם. ויש דברים שאין להם מקום מפני שאינם ראויים להימצא בשום מקום.

לקדושה הכי עליונה אין מקום, ולטומאה הכי חצופה אין מקום. הראשונה משום שמקומה טרם נמצא. והשנייה מפני שאיבדה את מקומה.

מה זה טומאה בעצם?

טומאה זה ריחוק.

לקדושה יש מקור אחד – היא נובעת ומוקרנת מאת בורא עולם. כאשר הנבראים קרובים אליו הם מקודשים וטובים. ככל שהם מתרחקים, טומאה אוחזת בהם. שתי התנועות הללו, המתרחקת והמתקרבת, עשויות להימצא זו לצד זו, באותו משפט ובאותן מילים. הנה דוגמה נפוצה:

השאלה "איפה השם?" יכולה להיות אחת משתי אפשרויות – או טומאה או קדושה. יקבעו זאת הצלילים. הנה –

"איפה השם!" זו התרסה. הטרוניה זורקת את השואל ומשליכה אותו הרחק, מרוקנת חמצן ומותירה חלל פנוי.

אחת השאלות האומללות בהיסטוריה נשאלה על ידי בני ישראל במדבר, הם שאלו: "היש השם בקרבינו, אם אין?" הקושיה הזו הביאה בכנפיה את מלחמת עמלק. הזוהר הקדוש מסביר ששאלה זו לא ביקשה לברר או ללבן את נוכחות השם, זו היתה התרסה. טרוניה.

חטא העגל נבע מאותו מקום. מטענות וכעסים שמקורם בחוסר ביטחון ובספקות – האם השם איתי, ואולי לא?

התיקון יתבצע באותן מילים, אך הניגון יהיה הפעם שונה: "איפה השם?", כלומר אני מעוניין לדעת מפני שאני בטוח שהוא כאן. רק זאת בקשתי "היגלה נא".

את השאלה הזו, המתקנת, מגלם המשכן.

כתשובה לחטא העגל מסר לנו השם יתברך את מצוות "ועשו לי מקדש". במדבר הקימו בני ישראל משכן. משכן זו קדושה נודדת, חסרת מקום. קדושה שמופיעה ומסתלקת, ואתה צריך לרדוף אחריה, ללכת בעקבותיה, לחפש שוב ושוב. זו השראת שכינה שקיימת רק לכשתמצאנה. אף אחד לא יבטיח שמחר היא תהיה שם כמו היום, כפי שלא היתה היום היכן שנמצאה אמש. קדושה נודדת זו גורמת לך לשוב ולשאול מדי שעה ורגע 'איה', "איה מקום כבודו". זו שאלה שנובעת מהקדושה הגבוהה ביותר, קדושת ספירת כתר. היא מכוונת כנגד הטומאה הקשה ביותר, טומאת מת. זו שאלה מתקנת.

חג זמן העתיד – סודותיו של חג הפורים

שושן הבירה, הממלכה הפרסית, שנת ג' שצ"ב.

אחשוורוש, העריץ זחוח הדעת שהשתלט על כס מלכות בבל בממון ובכח הזרוע, ואף הצליח להרחיב את גבולותיה על פני מאה עשרים ושבע מדינות – מקיים זה מחצית השנה סבב חינגאות בזבזניים ומנקרי עיניים. את תקופת החגיגות הוא מסיים במשתה בן שבעה ימים, מיוחד עבור תושבי עיר הבירה, שושן. הוא מבקש לנצל את ההזדמנות לפולחן אישיות. לשם כך גויסו כל אוצרותיו, חור כרפס ותכלת. גם כלי בית המקדש שהובאו על ידי נבוכדנצר, מוצגים לראווה. היהודים נקראים אף הם ליטול חלק בחגיגה. ההזמנה מתקבלת ברגשות מעורבים. היראים סולדים מהרעיון, מרדכי היהודי מסתובב ברחובות ומתחנן מהציבור להדיר רגליהם מסעודות ההוללות, אך החלשים בעם נוהים אל האולמות הנוצצים.

ההזמנה 'הנדיבה' ליטול חלק במשתה, הוצעה ליהודים במסגרת תוכניתו השטנית של המן הרשע. הוא ביקש לנצל את המצב השברירי, על מנת להכשיל את ההמון בסעודות טריפה. אך קודם לכן, מעט היסטוריה.

שבעים שנות גלות בבל לקראת סיום. אבות מספרים לבניהם על ימים יפים בצילו של מקדש. על ארץ ישראל ועל קדושת ירושלים. הסיפורים והזיכרונות עולים מתוך מגילות שנכתבו על ידי הגולים עצמם, הסבים הישישים שנפוצו בגולה בעקבות כיבוש נבוכדנצר. הם רשמו שם בכריכה אחת עם דמעות הגלות, את בשורת התקווה. חזון שבעים השנים של ירמיה הנביא. "כה אמר השם לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם…" הגלות עתידה להסתיים בסוף שבעים שנה.

המידע מעניין לא רק את הגולים הדוויים. מלכי בבל וחכמיה, אף הם מייחסים לו חשיבות עליונה, ועוקבים בדריכות אחרי ההתפתחויות. בלשאצר מחשב בטעות את שבעים השנים, כשחשבונו מורה על תפוגת התאריך הוא ממהר בלהיטות להוציא את כלי הקודש ולהציגם ביהירות במשתה פרוע. עוד באותו הלילה הוא נכבש בידי דריוש ונהרג.

על המצגת ההיסטורית הזו משקיף איש נוסף. מכשף אדיר ורב השפעה. המן הרשע. הוא עורך את חישוביו, בוחן את המצב על פי הנתונים שאגר ומגיע אל המסקנה. זו השעה המדויקת ביותר לפעולה. תוכניתו השטנית של המן הרשע יוצאת לדרך.

תוכניתו השטנית של המן

איזו מטרה משותפת מביאה את אחשוורוש ומקורבו המן, לרקום יחד תוכנית השמדה אכזרית עבור הנתינים היהודיים? האריז"ל פותח צוהר לעולמות הנסתרים שמאחורי סיפור המגילה.

סיפורה של מגילת אסתר מתרחש בשלהי גלות בבל. התקופה הזו מסוכנת במיוחד משום שזו תקופת מעבר בין גלות לגאולה. גלות, מבארים הספרים הקדושים, זו תרדמה. ובעובדה הזו הבחין גם המן הרשע, הטיעון המשכנע בו השתמש הוא, "ישנו עם אחד" דורשים חז"ל 'אלוקיהם ישן הוא'. המן ראה הנהגה של שינה. ואת הנתון הזה בדיוק הוא ביקש לנצל.

גאולה, היא יקיצה. נבואת ירמיה מבשרת מראש את הצפוי להיות. שבעים שנות הנהגת 'שינה' ולאחריהן בוא תבוא היקיצה. או אז יתהפך הגלגל והעם המדוכא והנבוך יתנער מחבלי הגלות, יסיר את קורי השינה, ויעמוד שוב על רגליו. המן ממש לא חיבב את הרעיון הזה.

הוא ידע. שינה היא עיתוי רגיש. מי ששרוי בשינה, ניתן להאריך את שנתו לנצח. צריך רק ללחוץ בנקודה הנכונה. המן יודע היטב את מיקומה של נקודת התורפה. כבר שנים רבות לפניו, עשה זאת סב סבו, עמלק.

 

כמעט אלף שנים קודם לכן, במדבריות המפרידים בין ארץ ישראל למצרים, צועד עם אחד שיצא לא מזמן מעבדות ארוכה לחירות. האימפריה המצרית צונחת לעומתם, הים נבקע עבורם. מן יורד להם מן השמים, עמוד אש וענן מפלסים להם דרך. אך איום אחד מחריד את השלווה, העם העמלקי. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריו, ואתה עייף ויגע". עמלק אינו מגיח מלפנים, מה פתאום. הוא נצמד מאחור, מזנב בנחשלים שהענן פולטם. זו אומנותו המיוחדת.

עמלק מסוגל לזהות נקודת חולשה, להדגיש אותה ולהעצים אותה למימדים מוחלטים. הוא מביט ביהודי החלוש וקובע באוזניו נחרצות 'אתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים'. זהו זה, כזה אתה! נא להכיר. אין צורך בהרבה יותר מזה. יהודי חלוש מוסר את שארית נשמתו מרצון לידיו היצוקות של האויב העמלקי. מה כבר נותר לו להפסיד.

המן צועד בעקבות סבו. הוא משקיף בעינו הרעה על העם היהודי האוחז בציפורניו את שארית נשמתו בתקוות הגאולה, ומחפש את נקודת החולשה. "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". זו התמונה של כלל ישראל כפי שמציג אותה המן האגגי. הנתונים הללו אמיתיים לכאורה. אך כמו בכל תמונה, השאלה מאיזו זווית משקיפים עליה.

המן, מרכז את איומו אל הגוף. מהנשמה הוא מתעלם. משום שזהו בדיוק המצב בו שרוי כעת כלל ישראל, תרדמה. שינה אחת משישים במיתה, הגלות היא סף המוות. משום שבגלות, נשמת העם מסולקת, מה שנוכח כאן בעולם, הם הגופות לבדם. והגוף הרי מפוזר מפורד ונרדף בין העמים. הגוף עייף ויגע. אילו רק גוף יש כאן. המצב סופני.

משום כך, נדרשת כעת יקיצה. בשעה שהנשמה תשוב ותופיע בגוף, הוא שוב לא יהיה יותר עייף, מפוזר ומפורד. תהיה כאן גאולה. אך את היקיצה הזו מבקש המן למנוע. איך? פשוט מאוד, הוא ימוטט את העם הישן רגע בטרם תזרח בקרבו הנשמה.

עמלק – אומן הייאוש והחידלון, מסוגל לגרום לאדם לחשוב כאילו כלו כל הקיצין, דווקא ברגעי גלות האחרונים.

תרדמה – עיתוי פגיע

האדם יצור פגיע. אך הוא נעשה פגיע וחשוף לסכנה יותר, בזמן שינה. בשעת ערנות מפוקח הגוף על ידי המח, אדם ערני מסוגל להיות מודע למצבו ולסביבתו. הישן נתון רק לחסדי הסביבה.

שינה רוחנית זהה בסיכוניה לשינה גשמית. שינה רוחנית היא חיי גוף ללא נשמה. גוף ללא נשמה, חשוף לסכנות רוחניות באופן נורא. אדם ישן הוא מי שאיננו מודע לנוכחותה של נשמת חיים בקרבו, ואין הכוונה ליהודים טועים שאינם שומרי תורה ומצוות. הדברים נוגעים לכל מי שאיננו מודע באמת לתעצומות הנשמה האלוקית המפעמת בו. במצב שכזה, חווה האדם רק את גופו החומרי. חש את חולשותיו, כאביו, ציפיותיו ואכזבותיו. אדם שכזה שרוי בשינה עמוקה. ומישהו מנסה להפוך אותה חלילה, לשנת נצח.

עמלק, רודף את נשמות ישראל לאורך כל דפי ההיסטוריה. מלחמת עמלק נמסרת בירושה "מדור דור", בכל תקופה מופיע עמלק בלבוש חדש, ופועל כדרכו, בהעצמת נקודות החולשה. עמלק העכשווי איננו דווקא עם או רודן מסוים. עמלק שתול בפנים, בערוצי המחשבה האישיים ביותר. הוא מפנה את מאמציו למטרה אחת. לשכנע את היהודי המתנמנם, בחולשותיו ועייפותו. הוא לוחש באוזנו, כזה אתה.

פורים – יום שלא מהעולם הזה

הנס שלנו הוא פורים. בשושן העתיקה, ניצב מול מזימת המן הרשע, איש יהודי אחד ויחיד ושמו מרדכי. בשעה שהציבור כולו רופס בחרדת הערצה ואימה מול שיגעון הגדלות של המן. ניצב בטבורה של עיר יהודי אחד ויחיד ומכריז 'לא אכרע ולא אשתחווה'. בשום אופן לא אסכים להיכנע לחולשת הרגע. וההכרזה הזו, היא שמובילה בסייעתא דשמיא עצומה, את הסיפור כולו לקראת גאולה מופלאה.

פורים הוא חג האלמוות. הנס של פורים מיוחד, דווקא משום שהוא מופיע כאן, בתוך עולם החולין, בגוף הישן ובעיצומה של גלות. ומהסיבה הזו, אומר המהר"ל, ימי הפורים לא יתבטלו אף לעתיד לבוא. במדרש מובאת הסברה, כי חוץ מימי הפורים, גם יום הכיפורים לא יתבטל. שני המועדים הללו מיוחדים בכך שאינם שייכים לתחומי העולם הזה.

בשני המועדים הללו, מגיע גופו של העם היהודי לרגע הכיליון. ביום כיפור אלו העוונות ששוללות את זכות קיומו. בפורים זו גזירת המן הרשע שמבקשת להמיט עליו שואה. וכאן וגם כאן נדרשת זכות קיום מחודשת. מנת החיים הזו חייב להופיע מעולם נעלה יותר. כזה שאינו נתון לחוקי העולם הזה.

זו הסיבה, אומרים הספרים הקדושים, שפורים על שלל סגולותיו הנפלאות, נעוץ בעיצומם של ימי החולין. מופיע בתוך ימות השבוע ואף אינו מחולל סביבו כל התרחשות קודש מיוחדת. בשבת, אנו נלקחים לעולם אחר. קדושת שבת דורשת הכנה עצומה. טיפוס והעפלה ממדרגה למדרגה. ביום טוב, גם כן נדרשת עלייה, אפילו ימי חול המועד אינם ממש כאן. מלאכות שאינן גדר 'דבר האבד', אסורות. פורים לעומת זאת, מופיע ללא כל הכנה. אינו דורש מאומה, לא הימנעות ממלאכה ולא תוספת מיוחדת של תפלה.

וכל כך למה?

משום שכל הימים טובים מדברים אל הנשמה שבקרבנו. לשם כך יש להתעורר, לעמוד על הרגליים ולקבל את קדושת הימים מתוך ערנות החושים. פורים לעומת זאת, צולל כלפי מטה, נוגע בנקודת החולשה שלנו. בגוף הישן השכוח והבלתי מודע. פורים מדבר לאנשים שאינם יודעים אפילו מה בין מרדכי הצדיק להמן הרשע. הפורים הזה יש בכוחו להחדיר גם בגוף ישן את אור הנשמה. לגרום ליהודי להתעודד, לעמוד על רגליו ולהתריס כלפי אויביו העמלקיים 'לא אכרע ולא אשתחווה לאף חולשה'.

 

 

 

 

זכור, אל תשכח! שיטות קבליות למיגור השכחה

בשלהי ברכת 'אהבת עולם', בתיבות "מארבע כנפות הארץ" אנו אוספים את ד' כנפות הציצית בידינו כנגד הלב. כנפי הציצית משולים לכנפות הארץ. 'ארץ' הוא כינויה של ספירת המלכות, נמצא שבזו השעה אנו אוספים ומחזיקים את האמונה השלימה בידינו ומצמידים אל הלב, משם היא תקבל הארה חדשה. הציצית מסוגלת לזיכרון כדכתיב "וראיתם – וזכרתם", לפיכך במקום זה אנו מעלים על ליבנו שלושה מתוך ארבעה זיכרונות: מתן תורה. מלחמת עמלק. מעשה מרים. יציאת מצרים. ארבעתם נזכרו בפירוש בתורה, והם רמוזים כאן באופן זה: מתן תורה במילים "ובנו בחרת… וקרבתנו מלכנו" מלחמת עמלק בתיבות "לשמך הגדול", שהלא שלמות שמו יתברך מותנית במחיית עמלק. זיכרון מרים בתיבות "להודות לך", מפני שהלשון הפה והשפתיים הם כלי הדיבור שיצר בנו השם יתברך כדי להודות לו ולא נשתמש בהם בסיפור לשון הרע ח"ו. את יציאת מצרים אנו מזכירים מאוחר יותר בפרשת ציצית (שער הכוונות – דרושי תפילת השחר דרוש א).

זכירת עמלק נוגעת לענייני דיומא לפיכך עליה נרחיב את הדיבור. ב' מצוות יש כאן, זכירה ומחייה. מצוות המחייה תתאפשר רק לאחר התגשמות שני התנאים הנזכרים בפסוק "והיה כי יניח", הם אינם קיימים עדיין, אולם מצוות הזכירה נהוגה כבר היום. כל יום. זה המקום וזו השעה לליבון מהות מצוות הזכירה. השורש ז.כ.ר מופיע בהטיותיו השונות בכל הקשור למלחמת עמלק או מצוות ימי הפורים: "זכור את אשר עשה לך עמלק". "תמחה את זכר עמלק". "והימים האלה נזכרים ונעשים". "וזכרם לא יסוף מזרעם", ועוד. הזכירה אם כן מצווה מדאורייתא, אך הזיכרון עצמו מה הוא?

להלן נבין שזיכרון – בהיבט הרוחני – הוא מושג של ממש. הזכירה אינה רק כישרון והשכחה איננה רק חולשה, השתיים הללו מגדירות דרגות רוחניות שונות. נבחן שלושה ביטויים של המושג זכירה ושכחה.

משפיע ומקבל

מלמד האריז"ל: "הזכירה בזכר והשכחה בנקבה". על הקשר שבין זכר לזיכרון מצביע כמובן השורש – ז.כ.ר. הזיכרון מיוחס לזכר גם מפאת היותו משפיע, זיכרון מתקשר להשפעה. מבחינה רוחנית זיכרון הוא יכולת השפעה, הזוכר – משפיע. הנקבה מקבלת, יכולת הקבלה קשורה לשכחה. על מנת להשפיע זקוק הזכר לשפע, הזיכרון אוצר במוחו של הזוכר את המידע, גם המשפיע מסוגל להשפיע בזכות יכולתו לאצור ברשותו שפע. לעומת זאת למקבל דרושה יכולת הפוכה – שכחה. לא במובנה השלילי, אלא במשמעותה המועילה. דווקא השכחה היא שתאפשר לו לקבל ולספוג את השפע. שכחה היא ריקוּת, כלי ריק יכיל שפע. כאשר המטרה היא לקבל, יש בשכחה ברכה. נמצא שהזכר והנקבה התברכו בכישורים המותאמים לתכליתם עלי אדמות. התואר זכר ונקבה על פי פנימיות, מתייחס לאופי נפשו של האדם. יש נפשות שבחינתן זכר ויש שבחינתן נקבה. בכוונות לימוד תורה מלמד האריז"ל שהסיבה שיש אדם שלומד אך אינו זוכר את לימודו עשויה להיות קשורה לכך שנפשו מעולם הנוקבא. תיקונו שילמד ויחזור וילמד ולא יתייאש מפני השכחה, ובכך הוא מתקן את שורש נפשו.

לאור הביאור הזה מובנת מצוות הזכירה בהקשר למלחמת עמלק. בשני אופנים עמלק פוגע בישראל, בקרירות ובמלחמה. נאמר עליו "אשר קרך בדרך ויזנב בך…" כלומר זהו כוח של קרירות הפוגע בעיקר בשולי המחנה, בנפשות החלושות וברגעים התשושים של היהודי. מעבר לכך עמלק הוא גם גדול הלוחמים בישראל. כנגד כן נצטווינו בשני ציוויים – לזכור את מעשיו ולמחות את זכרו. הסכנה הגדולה הגלומה בעמלק היא יכולתו לקרר. קרירות היא היפך הזיכרון, מפני שזיכרון הוא אמצעי התקשרות, הזוכר מקושר לדבר אותו הוא זוכר. קרירות היא ניתוק, ועמלק לוחם עם ישראל באמצעות ניתוקם ממקור חיותם. הוא מפעיל כלפיהם שכחה. לפיכך כלי המלחמה שלנו היא הזכירה.

גדלות וקטנות

הזכירה והשכחה מוצאים ביטוי נוסף ביחס לקטנות וגדלות. האריז"ל מלמד ששכחה נובעת ממוחין דקטנות. הקטנות מתישה את כוח הזיכרון, עד שאפילו הזכר ייפול לשכחה, בבחינת "תש כוחו כנקבה". תשות כוח בנידון דידן היא השכחה. כדי לזכות בזיכרון, מלמד האריז"ל, יש לדחות את הקטנות ולהביא תחתיה גדלות. משמעותה של דחיית הקטנות היא כך: כאשר אנו מדברים על גדלות וקטנות הכוונה היא לסוגים שונים של 'מוחין', המוח הוא השפע או מנת החיות הרוחנית שיש לנבראים הרוחניים. כעת נסביר ארבע נקודות:

א. קטנות וגדלות הינם שני סוגים של מוחין. מוחין אלה נכנסים מלמעלה ויורדים כלפי מטה – מהראש עד העקביים. הדבר דומה לאופן בו התבונה נכנסת באדם, תחילה נקלטת החכמה במוחו וראשו. לאחר מכן 'יורדות' התוֹבנוֹת ונכנסות בחדרי ליבו, מתבטאת בגופו ובמעשיו, עד שהופכות להרגל של ממש. בשלב זה החכמה התפשטה עד העקביים.

ב. כפי שגיל הילדות קודם לבגרות, כך הקטנות מופיעה בהנהגה הרוחנית לפני בוא הגדולות.

ג. אין דרך לצאת ממצב קטנות מבלי להמיר אותו בגדלות. הווי אומר: הדרך היחידה לסלק את הקטנות היא – לדחות אותה כלפי מטה. דבר זה יתאפשר רק באמצעות הבאת מוחין חדשים – מוחין של גדלות, אשר ייכנסו וידחו את הקטנות ממקומה כלפי מטה.

ד. הדחייה נעשית בשלבים ולא בבת אחת. מסעם של המוחין דקטנות נמשך לאורך שלוש תחנות – דעת תפארת ויסוד, שהם מחשבה דיבור ומעשה. קודם מסלקים את הקטנות מהמחשבה שבמוח ודוחים אותם את הגרון, משם ממשיכים ומסלקים את הקטנות והשכחה גם מהדיבור ולאחר מכן גם מהמעשים.

בכוונות הנוגעות ללימוד תורה מלמד האריז"ל שעל מנת שהלומד יהיה מסוגל להבין ולזכור את לימודו עליו לסלק את השכחה מהעולמות העליונים, וזאת על ידי שידחה את המוחין דקטנות מפני מוחין דגדלות. דחייה זו נעשית על ידי הבאת מוחין חדשים של גדלות. ככל שהגדלות נכנסת ויורדת פנימה, כך נדחית הקטנות מפניה ויורדת כלפי מטה. מוחי הקטנות הם שמות אלוקים, בשם זה מאה ועשרים צירופים. ככל שהקטנות נדחית כך היא מתמעטת – ממאה עשרים צירופים לשישים, ומשישים לשלושים וכן הלאה עד למצב השורשי המותיר את הקטנות כחמש אותיות שם אלוקים. פעולה זו של דחיית הקטנות נחשבת עבודה רוחנית גדולה ויחידי סגולה מסוגלים לה בשלמות. על דרגה שכזו נאמר במשנה "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

מכאן לימוד יסודי בעבודת הבורא. אין צורך ללחום בחולשה ולהתעמת עם הקטנות, צריך פשוט להביא פנימה גדלות. כאשר במוח תהיינה מחשבות גדולות וטובות, המחשבות הנפסדות והמחלישות תדחנה מעצמן.

פנים ואחור

אופן נוסף בו מוצאים הזיכרון והשכחה את ביטויים הוא המושג 'פנים ואחור'. כידוע, בהנהגה הרוחנית ניכרים שני מצבים עיקריים – פנים ואחור. גם כאן כמו ברעיונות הקודמים אנו מגלים שזיכרון ושכחה אינם רק תוצאה של כישורים מנטליים וכדומה, זו השתקפות של מצב רוחני. הבנה זו מיישבת את הקושיה המתבקשת: איך יתכן ציווי גורף 'לזכור ולא לשכוח', וכי לכולם כוח זיכרון שווה? אכן אנו מצווים לעמול ולהביא את עצמנו למצב הרוחני שיאפשר זכירה, ולהתרומם ממצבים נמוכים הגורמים לשכחה.

הקשר שבין זיכרון ושכחה למצבי פנים ואחור מתגלה בגימטריה של שמות פרצופי חכמה ובינה. שמה של החכמה הוא הוי"ה (מלא ביודין) ומספרו ע"ב. שם הבינה הוא אהי"ה (מלא ביודין) ומספרו קס"א, יחדיו הם עולים למניין 'זכור'. כאשר מחשבים את אחורי השמות הללו (חישוב אחור נעשה באופן של חזרה לאחור, כך: י, י"ה, יה"ו וכו') אחורי החכמה הם קפ"ד, ואחורי בינה קדמ"ת, יחדיו הם יוצרים את המילה 'תשכח'. על זה הזהיר הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק, לא תשכח".

בריא ושמא – שהספקות לא יהרסו את חיינו…

דממת הבית נקרעה בצלצול טלפון צורמני.

ר' מוישה נזעק לקראתו מהמם ונוהם "רגע, רגע…" כביכול אוזניים יש לו לכלי האלחוטי הזה. מחדר האורחים עולה לעומתו קול הרעייה "מוישה תזכור, לשמור על איפוק, אנחנו לא לחוצים, מאיר שומע עוד הצעות במקביל.."

"כן-כן" את ההוראות הללו הוא משנן כבר מראשית השבוע.

האברך ההוא, המכנה עצמו שדכן, שיהיה בריא. מותח את עצביהם ההוריים יתר על המידה. בשבוע שעבר הטיעון היה הנושא הכספי. אמש היתה זו סוגיית שמות המועמדים והמחותנים. לפני אמש? נו, כבר איננו זוכר. כללו של עניין, השדכן טרחן, לא מניח לרעיונות לרדת מן הפרק, וגם לא לעלות ממנו והלאה לגמר טוב יותר.

ממאירק'ה גופו הם משתדלים לחסוך עוגמת נפש וכסיסת ציפורניים מיותרת. אך הם, כבר הלבינו שערות ראשם. ובבית עוד שבעה צאצאים לפני פרק שידוכים ושדכנים. המתח הזה, יהיה או לא יהיה. יצא לפועל אם לאו. מטלטל אותם כמו בספינת מעפילים זערורית אל מול חופי הארץ הנחשקת. בינו לבין עצמו, אחת היא לו משפחת הרשקוביץ, גרינפלד או גימפל. הצעה יורדת, אחרת עולה תחתיה. סמינר פלוני, אלמוני או פלמוני. הטלטלות התקופות הללו במטוטלת השידוכין כמעט והביאו אותו לכדי מדת ההשתוות. אחת היא לו- כבר אמרנו, משפחות הרשקוביץ, גרינפלד או גימפל. אחת היא לו חתונה ב'הדר מלכות', 'כליל תפארת' או 'פאר'. דירה, חצי דירה, שליש או רביע. ובכל זאת מוצא עצמו ר' מוישה, נרגש כמו נער בר מצווה לקראת כל צליל טלפון.

את החברותא הקבועה בבוקר הוא ביטל בינתיים, הוציא עצמו מדעת לחופשת שידוכים. קשה עליו הריכוז כשבעיני רוחו עולה כל העת בבואתו של השדכן. כל ריטוט זימזום מכנף מקטרונו מעמידו על רגליו, דורך את עצביו. איזו בשורה נושאת בחובה שיחת הטלפון הבאה.

'אין כל נפקא מינה' חוזר ר' מוישה ומשנן לנוות ביתו בניגון של גמרא 'אם ההרשקוביצים יזכו, הגרינפלדים או מי שלא יהיה, אלעס איז באשערט' קולו מצטרד קמעא, איך ישכנע אם הוא גופו עודנו אינו משוכנע. כלומר משוכנע, אך לא רגוע, כלומר רגוע, אך מבולבל משהו, אולי לחוץ, שמא בהול, הוא עצמו אינו יודע…

*

החיים לפעמים כאילו נושרים לנו מבין האצבעות.

בעצם, אולי לא לפעמים, רק לעיתים תקופות יותר. ושמא ואולי אף יותר מכך, מפחיד לחשוב! נתחי חיים שלמים נושרים להם, מתמוססים מתפוגגים, נעלמים בין מרצפות ההווה. רגעים יקרים מפז, שעות קסומות, ימים, שבועות, חודשים. את האשמה ניתן להטיל על ראשיהם ועל כובעיהם הבוערים של גנבים רבים. אך כבר קבעו חז"ל "לאו עכברא גנב, חורא גנב…" החור הפעור בקיר ומשמש מפלט לעכבר השודד, הוא הוא אבי אבות כל השודדים והגנבים. ואם מדובר על חיינו האישיים, הרי שהחור האיום ביותר, זה המעלים מדי רגע גלקסיות שלמות של חיים שיכולים היו להיות עשירים ועתירי מעש ופועל, הוא הספק.

הספק הוא מין מציאות בלתי מציאותית, שכל כמה ניסיונות שנעשו להכחידה מן הארץ, עודנה חייה וקיימת, שרירה ותקיפה כמאז ומקדם. מופיעה בעונתה באורח קבוע ופוקדת מעונם של אנשים מכל הסוגים, המינים הגילאים והעיסוקים. הספק בשעת הופעתו מסוגל למוטט גם את היציבים והחסונים שבאנשים, להוציא את הרוח מהמפרשים, ולשתק כל פעילות. זהו אחד השטחים המתעתעים ביותר באתגר החיים.

הצד הבלתי נסבל של חוויית השהות במחיצת הספק הוא, העדר תחושת ההתמצאות וחוסר יציבות. כל עוד יודע האדם את אשר לפניו, הרי יש לו הגדרה לעצמו, מיקומו מוגדר, מצבו ברור, תפקידו מסויים. הוא מצוי בתוך כליו. ספק מנתץ את כל נקודות האחיזה הללו. אינך יודע מה ילד יום, מה תלד החלטה, ובמילים אחרות, איזו מציאות תאכלס את עצמך.

ספק כמפלט מפני מעש

הספק אח ורע הוא לחוסר מעש, או שמא אביו מולידו הוא.

ניסיתם לאמוד פעם כמה רגעי חיים מתפזרים להם תוך כדי התלבטויות. כמה אנרגיות ניגרות סתם כך והולכות לאיבוד בזמן אותו אנו משקיעים בדיונים עקרים על 'מה היה אילו', מתכתשים בינינו לבין עצמינו באפשרויות שונות, בצדדים ובצידי צדדים של ספקות והתלבטויות. מדובר ללא כל ספק בהמון.

הספק הוא מין פינה נידחת בה מוצאת עצלות הנפש מפלט. בבחינת 'עד שנחליט…' אדם עשוי לא לעשות מאומה משך שנים רק משום שלא החליט עדיין היכן ישקיע את כישוריו הנדירים. לאבד סכומי עתק בבזבוזים מזדמנים רק משום שטרם נמצאה לו ההשקעה המבטיחה ביותר בשוק ההון. כל אחד מאיתנו משוטט כביכול בגן עדן, כאדם הראשון. שומע שוב ושוב את קול ההשגחה קורא אחריו 'אייכה', אך הוא מתעלם, נחבא בבועת הספק 'סליחה, אבל עדיין אינני יודע בדיוק מה עלי לעשות'. המשפט הזה מתמלמל מפיותיהם של בני אדם כבר כמעט ששת אלפים שנה. המסתור בו אנו משכנים את עצלותינו הישנונית, הם 'עלה תאנה'. ובלשון הזהר הקדוש 'טרפין דאילנא'. הלבוש בו התלבש אבינו הראשון בשעה שקרא לעברו בורא עולם 'אייכה'. אותם עלים בהם נסתר האדם מפני קריאת בוראו – מגלים הספרים הקדושים, הם שורש ההסתרה בעולם. שאילולא צילו של העלה, לא היתה התודעה האנושית מוצאת לה מפלט מפני נוכחותו המוחלטת של הבורא. אחד מאותם עלי סתר מובהקים הוא ה'ספק'. אינני יודע מה לעשות, משמעו – פטור אני.

זהירות, רעל מסוכן

אל פינת הספק והתהייה, אנו עלולים להיקלע מסיבות שונות ומשונות. שמחות או פחות. אך תמיד הפינה הזו לא תהיה חלק ממעגל החיים. רוב רובם של האנשים מתקשים לתפקד באופן ראוי כל עוד מנקר בליבם ספק מהותי. ואת העובדה הזו יש מי שיודע לנצל היטב, ולאו דווקא בכיוון החיובי. עמלק כידוע, בגימטריא ספק, ולא בכדי. הספק משמש עבורו קרקע פוריה ודשנה. ספק הוא תחילתו של ריפיון, והריפיון שורש פורה ראש ליאוש, ומשם לתהום הנשייה.

ספק אולי מציג את עצמו כשה תמים ונבוך, אך הוא מסתיר בין כפליו רעל מסוכן של כפירה. בהירות זו הכרה במציאות השם. ולכן כל טשטוש בהכרה הזו, הרי הוא ספק. הספק לעולם לא מחציף פנים וחולק במפגיע. הוא רק מערער את יציבותה של הבהירות, מכה ביסודותיה, ומניח לה להתמוטט לבדה כמגדל קלפים ששמטו קלף אחד מאושיותיו.

שיהיה ברור, ספק אינו דבר שלילי, הפועל – יוצא – ממנו, הוא שעלול להיות איום ונורא.

את מלחמת עמלק מזמינה שאלת הספק "היש השם בקרבנו אם אין", אין זו כפירה, זהו פשוט ספק בהתגלמותו. והספק הזה עלול להוציא גם עובד השם מסור לפנסיה מוקדמת. רק משום שלא ברור לו כעת היכן הוא בדיוק בעולם.

להכניס אמונה בספק

אם הספק הוא ערעור אמונה, הרי שסם הרפואה הוא להכניס אל תוכו – גופו, אמונה. אך קודם לכן חשוב שנלמד דבר מה. ספק מעיקרו נעלה ונשגב יותר מבהירות. אדם מסופק שרוי במצב גבוה יותר מזה היודע את אשר לפניו. משום שמי שיודע ומכיר את מקומו, הרי הוא כאן באחד ממסלולי החיים. המסתפק לעומת זאת, מרחף מעל ומעבר לעולם, עדיין לא נחת כאן. וכך ממש סדר בריאת העולם.

ההתחלה היא 'תוהו ובהו'. תוהו – "לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם" (רש"י). התהיה קדמה לעולם, משום שהבריאה מתחילה כביכול מריק ומכלום, רק לאחר מכן מציירות עשרת המאמרות את האור והחושך הלילה והיום, היבשה והים. אך מתוך התוהו ודווקא מתוכו, עולה ומתחדדת הכרת ה'בוהו' – בו הוא ("מעשי השם" ועוד ספרים).

האדם כמו העולם עובר כל העת תהליכים של בריאה. כל התקדמות בסולם החיים, כל עיסוק חדש, בוודאי שכל שלב וכל פרק של התהוות וצמיחה דומה לבריאה חדשה. הבריאה הזו חייבת בהכרח לעבור את התוהו שלפני הבריאה. התהיה היא ההקדמה ההכרחית להתהוות. ולכן לפני כל התרחשות משמעותית בחיים, אנו מוצאים את עצמינו מתחבטים בספק. תוהים ונבוכים.

הספק עשוי לרומם אותנו לקראת פסגות חדשות. הוא שולל מאיתנו את הקרקע הבטוחה ופותח אותנו בפני עולמות חדשים. אך ספק עלול גם לגרום לאובדן. לדכדוך ובלבול. הפתרון הוא להכניס אל הספק עצמו את נוכחותו של הבורא. להביט אל התוהו והתהייה ולזהות שם 'בוהו' כאן בתוך הספק עצמו, מצוי בוודאי השם.

בעזרת עקרון שכזה ניתן לפתור כל ספק. לאו דווקא לקבל החלטה, אך בהחלט לפטור את הפלונטר ולהוציא מתוך הסבך את עצמינו לעת עתה. בכל ספק משחקים שני צדדים או יותר. וכעת, הבה ניישיר מבט אל הספק ונשאל 'ואז מה…' כלומר, נכון שאינני יודע מה יהיה ואיך יהיה, ומה עדיף, ואולי כך, ויתכן אחרת. אך אם בין כה וכה, גם פה וגם שם, וגם פה ושם יחד מצוי השם. ואם בכל צד ובכל פינה שאפנה, יש רצון השם. ואם אחת היא לו יתברך אם יהיה כך או כך, העיקר שנעשה בכל מצב את רצונו, הרי אין יותר ספק. כלומר הספק עודנו קיים אך אין זה נוגע מאומה לחיי שלי, לשלוותי ולבהירות הפנימית המנתבת אותי בכל רגע אל הפעולות הנכונות לזו השעה.

יהודי לא יכול אף פעם להסתפק, משום שבנוגע ליהדותו ואמונתו, תמיד יש תחת רגליו קרקע יציבה, אמונה, תורה ותפילה.

 

 

פורים – מה שחשוב באמת

כולם מחפשים גדלות, גם עמלק. בפורים נגלה מהי גדלות אמיתית, וזה יגרום לנו לצאת במחול.

רצון השם שנלמד, נצליח ונתעלה. אך רצונו האמיתי הוא – שנקבל את ההנהגה כפי שהיא ונשתדל להגדיל שם כבוד השם.

מיום עומדו על דעתו מתחנך אדם 'צריך להיות גדול'. כילד הוא רוצה פשוט לגדול, ככל שמתבגר גם שאיפותיו גדלים לצידו. אדם מתוודע למושגים של שלימות, מתוודע ושואף. בינתיים הולכת ונרקמת טבלה של יעדים: מה חשוב ומה חשוב יותר. כאן בדיוק המקום לעצור ולבחון: האם הטבלה מסודרת נכון? כלומר, האם ההגדרות שהענקנו לגדלות, מדויקות. יתכן ויש לנו עדיין מה ללמוד על גדלות ושלימות.

***

זיהוי נכון של מושגי גדלות וחשיבות הוא יסוד חיוני בעבודת הבורא. אילולא כן, עלול אדם להסתפק בהישגים מדומים או להתייסר לחינם על הפסדים אינם הפסדים. משום כך חיונית מאוד ההבחנה הבוגרת – מה באמת חשוב, מה גדול באמת. היכן מבררים זאת? מן הסתם אצל מי שכל הכבוד בעולם שלו הוא. אם נבחן את מידת חשיבותן של מעלות שונות מול רצון השם, צפויה לנו הפתעה. הפתעה בנוסח זו שהביא עימו יתרו.

על שעת ביאת יתרו להסתפח אל נחלת השם נאמר בזהר הקדוש "כדין התעלא שמא עילאה". שימו לב, היתה יציאת מצרים ונס קריעת הים, ובכל זאת לא היה ביטוי כבוד השם גדול כמו ברגע ביאת יתרו, האיש הרחוק והמרוחק בעולם, הייתכן?

אכן, גדלות היא עניין מפליא ומפתיע. לא כל מה שנדמה כגדול אכן גדול, ולא מה שנראה דחוק לשוליים אכן דחוק. הגדלות האמתית מתומצתת בנקודה אחת – מה שתורם באמת להרמת כבוד השם בעולם. הדבר הזה נעשה לעיתים דווקא על ידי איש רחוק, במקום רחוק, במצב פשוט ונידח.

הרעיון יתיישב על פי משל למלך שבממלכתו נאמנים ומורדים. מי מהקהלים הללו יכול להביא למלכו את הכבוד הגדול יותר? הבה נראה: התומכים יחגגו לו ויריעו לכבודו, ככלות הכל הם תומכיו ואין בכך חידוש. והיה אם יבואו מתנגדיו, ירכינו ראש ויכרעו לפניו ברך – הלא אין מחווה כבוד גדול מזה. זהו מעשה המגילה.

גילוי של פורים

אם נפשך לדעת מהו גילויו הגדול של פורים, הרי לך –  בפורים מאירה הנקודה. החשיבות האמיתית מודגשת, והגילוי הזה הוא-הוא ניצחון מלחמת עמלק.

המן עמלק מתגבר על ישראל וממיט על ראשם גזירות וצרות. מה הוא מבקש? דבר אחד – להשכיח חלילה התגלות כבוד השי"ת. היתה יציאת מצרים, קריעת הים, מתן תורה. עמלק מכוון לשם את נשקו, להשכיח, להדחיק. הוא עושה זאת ברעש רב ובלבול הדעת. מציף אותנו בהתפעלויות ומדגיש חשיבויות שונות ומשונות. מטרתו כמובן להסיט מהמכוון האמתי, למקד את תשומת הלב בהישגים שונים העיקר שלא נהייה פנויים לעצם הנקודה. לפיכך אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זכרו. מפני ששלמות הכסא והשם תלויים דווקא בנקודה הזו, השקטה והמודחקת לכאורה, נקודת כבוד השם. העיניים ממוקדות בהצלחות והספקים והמלחמה האמיתית מתנהלת בבית, במה שעובר עליך ר' יהודי, באמת.

מוכן עמלק להלהיב אותך להשיג שבעה רקיעים, הוא מוכן לכך רק כדי שתנטוש חלילה נקודת כבוד השם 'קטנה' המסתתרת ביום המעייף שעבר עליך. הוא מוכן לכך רק בתנאי שתזנח את רצון השם האמיתי – דהיינו להתעסק באתגרים שההשגחה זימנה היום למעונך. מי יגלה עפר ואפרוריות מעינינו? המגילה.

כך אירע בשושן. עם ישראל שרוי בצל גזירת שמד. איככה מתדרדר דור למצב ביש שכזה? אכן, היתה כאן החמצה, טעות. נהינו אחר גדלות גויית. סעודתו של אותו רשע. פאר ויופי של עולם הזה. במהלך אותה סעודה אף הוצאו בגדי הקודש של כהן גדול והגדלות האמתית בעולם נרמסה לרגלי גדלותו החיצונית של אותו רשע. זה כל העניין. אם המרנו חלילה את נקודת כבוד השם במושגי גדלות וייקר שאינם נוגעים לכבודו יתברך – הבאנו על עצמינו צרות צרורות חלילה.

מן המייצר

בעקבות כך נלקחת אסתר לבית אחשוורוש. אך הצרה היא מפתח לגאולה. יהודי יורד למעי הקליפה להיבחן ולהתברר. בתוקף הצר והצרה מתבררת מחדש הנקודה היקרה – מה חשוב באמת. ובכן, מה שחשוב באמת זה מה שנחשב בעיני השם, ולא כל חשיבות אחרת מרשימה ומהדהדת. וברגע שנפש יהודית מתוודעת לגילוי הזה, מתפייסים. עם ישראל חוזר. העיניים נושאות אך ורק לכבוד השם, לבית מקדש. ארמונותיו של אחשוורוש מתגמדים לנוכח נקודת אמונה אחת. אז מתברר למפרע כי את הכבוד והגדולה האמתיים הביאו לבורא עולם דווקא הרחוקים. דור עייף ומבולבל שהתעשת והזדעק מעומק הנידחוּת 'השם הוא האלוקים'.

הגילוי הזה נזכר ונעשה מדי שנה, בהארת מרדכי ואסתר הזורחת מאותיות הקדושות של המגילה. הארה זו מנשבת במפרשׂי רוחנו, מרקידה אותנו בחוצות. הבינונו כעת שהשמחה האמתית כמו גם הגדלות והחשיבות, שרויה כאן, היכן שאנו. בתוך העניינים הפשוטים שעמלק התאמץ כל כך להסתיר עד כה. כי אכן רצון השם שנלמד, נצליח ונתעלה. אך רצונו האמיתי הוא – שנעבוד אותו בדיוק במקום אליו הוליכו אותנו. לבל נטעה חלילה! אחרי כל המעלות הטובות, החשיבות הגדולה באמת שמורה לפעולות שיש בהן כדי להגדיל כבוד השם ולהשלים את כסאו, עניינים אלו נעשים דווקא בהסתר ובסתר. בבית, ובמה שמתרחש בחיינו הפשוטים.