פוסטים

כוונות ספירת העומר

כוונות ספירת העומר מיוסדות על כמה אפיקים, אנו נתייחס לשניים היותר בולטים – 'הבאת מוחין' ו'התפשטות החסדים'. להבנת הדברים אלינו לשוב למצרים, משם הלא החל מסע הספירה לעומר. הגלות, כפי שכבר הספקנו להבחין במאמרים קודמים, מושפעת בעיקר מגלות פנימית. משמעותה, חוסר בפרנסה רוחנית לנשמה. הפרנסה האמורה נובעת מהמוח, שם משכנה של החיות. ובמוח שרויים המוחין. והמוחין הם שלושה – חכמה בינה ודעת. ישנם שני סוגים של פרנסות, הווי אומר: שני נושאים שונים שהופכים את החיים לבעלי תוכן חי. האחד מוגדר 'התפשטות המוחין' והשני 'התפשטות החסדים והגבורות'. בגלות נפגעה קומתנו הרוחנית בכמה מישורים; נמנעו מאיתנו המוחין, וגם חדלו להתפשט בנו החסדים והגבורות (הסבר להלן). רק נציין שההגדרה 'מוחין' מתייחסת למצב הרוחניות, או בתרגום פשוט, לרמתנו הרוחנית המושפעת מדרגת המוחין המופיעים בנו. וכאן עלינו להציג את סדר דרגות המוחין.

במוחין ישנם שני מצבים – גדלות וקטנות. זו הגדרה כללית משום שכל אחד מהמצבים מורכב מפרטים רבים. שני מערכות אלו קיימות בשני דרגות א' וב'. ואם כן יש 'קטנות וגדלות ראשון', ו'קטנות וגדלות שני'. מעין בית ועליה על גבי בית ועליה. החלוקה הכפולה הזו קשורה למקום המוצא של המוחין, ובקצירת האומר נזכיר שכל מוח מגיע ממקור מסוים בדרכו למקום מסוים. הקטנות והגדלות מגיעים מפרצופי 'אבא ואמא', כאשר המדרגה הראשונה מקורה ממדרגה נמוכה יותר ואילו השנייה מגיעה ממדרגה גבוהה ממנה.

המקום אליו אנו ממשיכים את המוחין הוא 'זעיר אנפין', זהו הפרצוף אליו אנו מיוחסים. באמצעות פרצוף זה מנהיג האין סוף ב"ה את העולם הזה. אלו כביכול פנים קטנות המשקפות את הפנים הגדולות. משום שהעולם הזה מצומצם ומכיל בצמצומו את רצון השם הגדול לאין שיעור. לא לחינם קרויים החכמה והבינה 'אבא ואימא' הם משמשים מעין 'הורים' לזעיר אנפין ולשכינה הקדושה. ההגדרה 'הורים' בדרך קבלה, מבטאת את צורת הקשר והיחס השורר בין הנהגות שונות. מדרגה העליונה מחברתה נחשבת סיבה המולידה מתוכה הנהגה נמוכה יותר. למעשה לא רק מולידה, אף מזינה וממשיכה לה תמיד את החיות הרוחנית הנצרכת. ולכן את המוחין והשפע קודש תקבל הנהגת 'זעיר אנפין' מאבא ואימא.

ארבעה שלבים של בגרות רוחנית

הזכרנו ארבע מדרגות מוחין – קטנות וגדלות א' וקטנות וגדלות ב'. הבהרנו גם מהיכן הם באים ואנה הם הולכים. זו השעה להרחיב מעט אודות המושגים עצמם.

אדם מתבגר בשלבים המוצאים ביטוי באיבריו וחומר גופו, וכמובן גם במוחו ושכלו. בתהליך הגדילה ישנן שתי תופעות: צמיחה מקטנות לגדלות, ונסיגה. בכל תהליך גדילה אמיתי נוטלות חלקן גם  'הנפילות'. לדוגמה, ילד נכנס לגן הוא גדל ומתקדם עד לגיל בו יוכנס לתלמוד תורה. כעת הוא שוב קטן, בכיתה א'. בהמשך יעפיל מכיתה לכיתה עד שישלים את חוק לימודיו ויעבור לישיבה, כעת הוא שוב בתחילת דרכו.. הגדילה ברוחניות נמדדת במדרגות המוחין המואצלות על האדם. אנו עושים שימוש רב במונחים כמו "הגדלת פרצוף", והכוונה היא להנהגה הרוחנית המסוימת שהתעלתה וקיבלה מוחין גדולים יותר. חיוני לציין שההגדלה הזו מתרחשת במקביל; למעלה בהנהגות העליונות המושפעות ממעשינו, ולמטה כאן. כתגמול על הגדלת ההנהגה הרוחנית גם נפש האדם גדלה מקטנות לגדלות. תהליך זה כאמור, מורכב גם ממה שנדמה כנסיגות לאחור. וכך אנו מוצאים את סולם הצמיחה הרוחנית בנוי מקטנות ראשונה ולאחריה גדלות ראשון, ושוב קטנות שני ולאחריה גדלות שני.

נציין רק הבדל אחד בין קטנות ראשונה לשניה. הקטנות הראשונה כשמה כן היא, קטנות. משמעותה בעבודת הבורא – עשיית המצוות כקטן, ללא הבנה והרגשה פנימית. הקטן מסוגל לקלוט ולחקות פעולות. בפעולות יש כמובן גם מוח, אבל אין זה מוח עצמאי, כלומר הרגשה אישית, הנובעת מעצמו וקושרתו בעבותות אישיותו אל המעשה. קטנות שניה אף היא 'קטנות', אלא שבאה לאחר גדלות. זו קטנות מתוך ידיעה של 'אינני יודע'. ישנן שתי אי-ידיעות; הקטן אינו יודע באמת כלל וכלל, עד שאינו יודע שיש משהו לדעת. הגדול שהוא קטן, יודע שיש מה לדעת אך הוא אינו יודע. זו קטנות ממותקת.

התפשטות החסדים

העניין השני בתיקונו אנו עסוקים בספירת העומר הוא  'התפשטות החסדים'. המוח השלישי – 'דעת' – מורכב מחסדים וגבורות. מייחדת אותו העובדה שהוא מקשר בין ראש לגוף. בדרך כלל כוחות ההשכלה שבראש אינם בהכרח מקושרים עם מידות הלב. וכך קורה שאנו חשים את המציאות ופועלים בה באמצעות המידות, אך מבינים אותה עם המוח. הדעת היא כוח ההשכלה שמקיים 'דיבור' ממשי עם המידות. כדכתיב "ובדעת חדרים ימלאו", באילו חדרים מדובר? חדרי הדעת הם המידות. בדרך הרמיזה נציין שהמילה חד"ר היא ר"ת חסד, דין ורחמים. שש המידות מתחלקות כידוע בין שלוש האפשרויות, החסד הדין והרחמים.

הדעת שרויה במוח אך אמורה להתפשט ולהזין את המידות שבגוף. ניתן להמשיל התפשטות זו לחלוקת חומרי המזון בתאי הגוף – החי או הצומח. כידוע קיומו של גוף חי תלוי באיזון הנכון בין חום לקור, ובהשוואה לענייני הנהגה רוחנית, את האיזון יוצרת התפשטות החסדים והגבורות. בגלות, מסיבות שהתבארו במקומן, נמנעה התפשטות זו, המעין כביכול יבש ואל הגוף ירדו רק 'לבושי' החסדים והגבורות. כעת בימי הספירה אנו פועלים להשבת התפשטות מימי הדעת במידות. בכתבים מבואר שמספרם של החסדים והגבורות שבמוח הוא חמש – חמישה חסדים וחמישה גבורות. לאמתו של עניין אלו שבעה: חמישה, ועוד שניים. אחד כולל ואחד כללותו של הכולל. ובאופן פשוט יותר: מכיוון ששורשם של שבע הספירות חג"ת נהי"ם במוח הדעת, יימצאו גם בה כנגדם שבעה חסדים וגבורות. לכל אורך שבעה שבועות הספירה עושה הדעת את דרכה, ממקורה שבמוח אל חדרי המידות. מ"ט ימי העומר משקפים אפוא את מסעו של מוח הדעת מהראש אל המידות שבגוף. מסע זה מצוין בסידורים בשילובי המידות המופיעות בסמוך לספירה של כל יום, "חסד שבחסד" "גבורה שבחסד" וכהנה. מה בעצם מציינת הגדרה זו?

נרחיב קמעא. אמרנו שבדעת ישנם חסדים וגבורות, הרחבנו שמספרם שבע, "שבעה ושבעה מוצקות" – שבעה חסדים ושבע גבורות. זה המקום לציין שלמעשה ישנם שבע מערכות של חסדים וגבורות שכל אחת מהן מונה שבעה פרטים. המערכת הראשונה היא 'חסד' שבחסדים, והיא מורכבת משבעה חסדים פרטיים (חג"ת נהי"ם), השנייה היא 'גבורה' שבחסדים, אף היא מורכבת מכל שבעת הפרטים. וכן הלאה. תקופת העומר משקפת את המבנה הזה בעצם: שבעה שבועות ובכל אחד מהם שבעה ימים. אנו נתייחס אם כן לשבועות ולימים כאל שתי מערכות המשולבות זו בזו. כאשר בכל שבוע מופיעים כל שבעת השבועות בזעיר אנפין. למשל: שבוע א' הוא חסד, יום א' הוא חסד שבחסד, יום ב' גבורה שבחסד, וכן הלאה.

"חסד שבחסד" או "מלכות שבחסד"?

מכיוון שהחסדים נובעים ממוח הדעת השוכן מעל המידות, מובן שכאשר תתחדש השפעת החסדים הם יופיעו מלמעלה – מכיוון הראש. ואם כך הרי שהחסד הראשון שינבע ביום הראשון של ספירת העומר מהמוח אל המידות אמור להיות השביעי והנמוך שבכולם – 'מלכות שבחסד'. מדוע אם כן הספירה של יום א' היא "חסד שבחסד"?

להבנת העניין נקדיש כמה מילים לתיאור סדר התפשטות החסדים. בשבוע הראשון כאמור נכנס החסד הראשון משבעה החסדים, בכל יום חלק אחד ממנו, ממטה למעלה. כלומר, אם הבנו שהחסד הראשון שבחסדי הדעת מונה שבעה חלקים כנגד חג"ת נהי"ם, אזי נבין שביום ראשון של שבוע ראשון אנו עסוקים בחלק ה'מלכות' של 'חסד'. ביום שני ב'יסוד', בשלישי ב'הוד' ובשביעי ב'חסד' שהוא החלק הראשון מהשבעת חלקי החסד. כל זה מבחינת זהותו של החסד הנכנס. אולם אם נשים לב למקום אליו הוא נכנס ולצורת ההתפשטות שלו, הרי נבחין שהחסד שנכנס ביום הראשון של השבוע בספירת החסד, יגיע לייעדו רק ביום השביעי. משום שהיעד הוא להוריד כל אחד משבעה חסדי הדעת אל הספירה המקבילה שלו בגוף. וכך 'מלכות שבחסד' שנכנסה ביום א' בספירת חסד, תנדוד ביום ב' לגבורה, וביום ג' לתפארת, רק ביום השביעי כאשר ייכנס 'חסד שבחסד' – תנוח 'מלכות שבחסד' במקומה שבספירת המלכות. נמצא שההגדרה "חסד שבחסד" או "גבורה שבחסד" מציינת את מסעו של החסד הראשון שנכנס בתחילת השבוע, ההולך ונדחה מיום ליום, מחדר לחדר עד הגיעו אל מקומו. ביום הראשון נכנס החסד התחתון שבין חסדי מערכת 'חסד' לספירת 'חסד', ולכן זהו "חסד שבחסד". ביום השני ימשיך החסד הזה את מסעו וירד לשכון בספירת הגבורה, ובינתיים ייכנס חלק נוסף של מערכת 'חסד' לספירת חסד, אבל אנחנו נציין את המקום אליו נדחה כעת החסד של אמש, דהיינו "גבורה שבחסד" – ספירת גבורה מקבלת כעת את אור החסד. ביום השלישי ייכנס חלק שלישי של מערכת חסד בצינורות הגוף, אולם אנו נציין את החדר אליו הוכנס החסד הראשון הנ"ל כלומר "תפארת שבחסד" – ספירת התפארת מכילה כעת את אור החסד. יש בצורת ההגדרה הזו לימוד חשוב: עיקר העבודה היא להספיג את האור בפנימיות, ולא רק להביא אורות חדשים פנימה. ולמעלה מזה, עיקר הפעולה של הבאת אורות חדשים נועדה 'לדחות' ולהפנים יותר ויותר את האורות הוותיקים.

(ע"פ שעה"כ דרושי פסח, פרע"ח  – ספירת העומר)

התפשטות החסדים – מוח הדעת מכיל 'חסדים וגבורות'. אלו שני כוחות יסודיים בבריאה – כמשל הקור והחום, ההשפעה והצמצום. החסדים מתפשטים ויוצאים ממוח הדעת אל הגוף, כלומר מזינים את המידות ומביאים אותן למזג השווה ולאיזון. בגלות, כאשר השפע הרוחני מסתלק, גם נמנעת מהגוף השפעת החסדים. כחלק מכוונות ספירת העומר אנו פועלים להשבתם של החסדים להתפשט ולהאיר בגוף ובמידות.

פרשת בהר – שמיטת הדאגות וכל הבעיות

למה נסמכה שמיטה להר סיני? מפני שבשני הנושאים הללו יש בשורה של חירות, חופש אמתי ממאסר זוהמת הנחש.

השנה השביעית היא שמיטה, ובנפשו של אדם יכולה לחול תמיד 'שמיטה פרטית'. כאשר אתה מגיע אל המקום הפנימי, המאמין הזה.

העולם משתנה ללא הרף, והמגמה הזו רק הולכת וגדלה. שינויים שהתחוללו בעבר במשך עשרות שנים, מתבצעים היום בימים ספורים. תהליכים שהתמתחו על פני שבועות הופכים לעניין של שעות. מי שאינו מתעדכן פשוט אינו חי כאן, ושמא עדיף כך. הכל דוהר קדימה, לאן? השם יודע. הרבה לפני השאלה אנה מוביל המרוץ, אמורה להטריד אותנו השאלה מה עושה לנו הריצה הזו. היא לא בהכרח עושה טוב.

*

אחד הסימנים המעידים על גוף חי אלו השינויים הפוקדים אותו. החי בהכרח משתנה, זז, נע ונד. גם אי אפשר ליצור בלי לשנות. דא עקא שכל הצרות מתחילות בשינויים. אדם משנה מעט, והמציאות משתנה כנגדו בכפלים. הנחש שינה מעט מציווי השם יתברך על אכילת עץ הדעת, כתוצאה מכך אכל אדם מהעץ, נענש, וקולל "ארורה האדמה עבורך". לאחר החטא אדם זורע חיטה והארץ מעלה לו קוץ ודרדר. עד היום ביסוד הווייתו יש לאדם נטייה לשנות, לשקר, לשגות. הוא מוכרח לטעות, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב לא יחטא". השגיאות והמשוגות גוררות שינוי וקלקול הטבע, חולי ועוני. ואין לדבר סוף.

אדם מועד לעולם

באמת זה הניסיון העתיק והמטריד ביותר מאז ימות עולם. "אדם מועד לעולם", תמיד נוטה לטעות, וכדברי קהלת (פרק ז) "האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". מאת השם יוצא אור ישר, אבל האדם יכול לקלקל. את האדם הזה, המועד לעולם ושוגג מיומו הראשון עלי אדמות, הניח השם יתברך בגן עדן לעובדה ולשומרה. משכשל במשרתו גורש מגן עדן אך נשתל כאן, בעולם הזה, כדי להוביל אותו לייעודו. וכאן הבן שואל: ביד מי נמסרו המפתחות הרגישות כל כך? בידי מי הופקד גורל העולם?

אכן, ההגדרה המדויקת ביותר לאדם היא 'משתנה', תמיד הוא משתנה. אף פעם אינו מדויק. השינויים הללו ממלאים את חייו בניסיונות. פעם הוא חש בטוב ובפעם להיפך, התמורות מבלבלות אותו ומחרידות את שלוותו. אי אפשר להנציח מצבים מוצלחים ואין דרך להבטיח שלא יופיעו מצבים קשים. ההשתנות התמידית עושה אותנו בני אדם ולא מלאכים. ואכן, דווקא לאור העובדה הזו ועל רקע הטבע הזה, התורה הקדושה הופכת למציאות הישרה היחידה בכל העולם כולו. התורה היא אור ישר, אדם ישר. זהו קו המידה על פי יישק כל דבר. את התורה הוריד השם יתברך לעולם הזה בכוונה תחילה, מלאכים אינם זקוקים לה, בני אדם נצרכים לה נואשות. בתוך עולם כה מבולבל ומשתנה אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת בלי חוט השדרה של יישוב הדעת הגנוז בתורה הקדושה. אמור מעתה: המפתחות של העולם הזה הופקדו בידי האדם רק לאחר שהוא נשען על ישרות התורה הקדושה.

שמיטה וסיני

את התורה קיבלנו מסיני, ובפרשת השבוע נסמכים זה לזה שני העניינים – מתן תורה ומצוות שמיטה, ולא בכדי. שניהם מסמנים יחד נקודה חשובה וחיונית מאין כמותה. בדברי רבותינו מובא שלמרגלות הר סיני פסקה הזוהמה מבני ישראל, והכוונה לזוהמת הנחש. טינוף וזוהמה הם דברים שמצטברים על הגוף מבחוץ. אלו מותרות חיצוניות. הנחש הוא הנברא הראשון שהביא לעולם את המיותר הפסולת והזוהמה. הקליפה הזו עוקבת אחרי האנושות ומסיתה אותה תמיד לסטות מדרך הישר, להתמסר להבל ולבזבז את הזמן על כל מה שמיותר. זה בעצם עניין אחד לגמרי עם קללת "בזיעת אפיך תאכל לחם". הזיעה היא פסולת הגוף והיא מבטאת היטב את העיסוק הנלאה עם כל המיותר והמוגזם. כאשר אדם טרוד יתר על המידה בדאגות פרנסה ומרדף אחרי נכסי העולם החולף, הוא נעשה שטוף בזיעת המותרות, מזכרת עוון מהסטת הנחש הקדמוני.

כולנו מתמודדים עם הזיעה הזו. כולנו מדשדשים, איש כמעלליו, באותה ביצה. שאלה אחת לנו – איך זוכים להיות נקי ופטור מכל זה? התשובה מצויה בחיבור בין שמיטה להר סיני. כשעמדנו למרגלות ההר וקיבלנו תורה, פסקה מאיתנו זוהמה. לומר לך, אף אם מצד מציאותך הינך משועבד לקללת היגיעה והטרדה, הרי שבשעה שרגליך מוליכות אותך אל בית המדרש, ללימודיך הפרטיים, לעבודת הבורא ולכל דבר שבקדושה – באותה שעה נעשית פטור מקללת הנחש. יהודי שמשעבד את עצמו, אפילו לפי שעה, לצד הקדושה, נעשה בן חורין מהצד האחר. וזו גם עניינה של השמיטה. בשנת השמיטה מוכרזת חירות כללית בעולם. האדמה יוצאת לחירות בשמיטה, העולם זוכה לחירות בשבת, גם עבדים לאחר שש שנות עבדות קונים את חירותם בשנה השביעית. הספרה שבע היא האמונה הטהורה, וכשיש ליהודי אמונה מיד הוא בן חורין. השנה השביעית היא שמיטה, אבל בנפשו של כל אדם יכולה לחול תמיד 'שמיטה פרטית'. כאשר אתה מגיע אל המקום הפנימי, המאמין הזה, ואתה מוכן עבורו לשמוט ולהניח מידיך את כל הכלים וההשתדלויות ולהתמסר לאמונה, באותו הרגע חלה בנפשך שמיטה. ושם פוסקת הזוהמה. ושם מקבלים תורה.

 

ל"ג בעומר – על סודה של ההילולא הגדולה במירון

"עולו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי" בסודה של התקשרות נשמות משה רבינו, רבי עקיבא ורשב"י

שמחת ל"ג בעומר שוברת רצף של אבלות וזו לבדה סוגיה בפני עצמה. ימי העומר שרויים בצילו של האבל על פטירתם של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ואילו בל"ג בעומר אנו חוגגים את מה שקרוי בלשון הזוהר הקדוש "שמחת רשב"י", הנמנה כידוע על חמשת בחירי תלמידי רבי עקיבא. ביום המופלא הזה מסתתר קשר סתים וטמיר בין רבי עקיבא – הרב שההקשר שלו לתקופת העומר אפוף צער ואבל, לבין רבי שמעון – התלמיד שבעיצומה של תקופת העומר חל יום שמחתו. אכן, ספרי הפנימיות מלמדים אותנו על תיקון מופלא שעושה רבי שמעון לעניינו של רבי עקיבא, תיקון שאת השפעתו אנו חוגגים מדי שנה ביום ל"ג בעומר. להבנת העניין עלינו לפענח קמעא את סודן של שלוש נשמות הקשורות למסירת התורה. משה רבינו, רבי עקיבא, ורשב"י.

*

משה רבינו הוא מוסר התורה הראשון. ייחוסו לספירת הדעת כה מובהק עד שעל שמו קרוי כל דורו 'דור דעה'. שורש נשמת משה בספירת הדעת (מצד שורש הבל). הדעת מורכבת משתי בחינות – חסדים וגבורות. כנגדן הוריד לנו משה תורה בשני לוחות אבן, כנגד שני חלקי הדעת. שורש נשמת רבי עקיבא בצד הגבורות שבדעת (גבורת הוד), ובחינה זו משתקפת היטב במסעות חייו אפופי ביטויי ההתגברות מתוך דינים וגבורות. רבי שמעון מושרש בצד החסד, והוא משלים ומרעיף נוחם ורחמים.

את רבי עקיבא ותורתו פוגש משה רבינו בצפייה אל העתיד, בשעה שהוא עולה למרום לקבל תורה.  תורת רבי עקיבא היא תורת הקוצין והתגין, וכאשר משה – הרבי של כל ישראל – רואה אותה ומבין את עניינה הנדיר, הוא מתקנא ברבי עקיבא וחולשת דעתו. וכך מספרים חז"ל:

"בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות כט:).

תורת משה היא תורת האותיות. האות היא כלי רוחני, ותורת משה יצוקה בתוך כלים. זו תורה של מ"ט שערים. בגבולות מ"ט השערים מתקיימת עדיין מידה ומדידה. כשעם ישראל נופל במצרים עד שער מ"ט של טומאה, ממהר השם יתברך להחיש להם פדות וגאולה שלא יבואו חלילה בתחום שער החמישים. משום שבשער החמישים מתכלות המדרגות, אין למטה מזה. גם בקדושה שער החמישים מבטא את מה שאינו נכנס בגבול ומידה. זו תורת הכתרים. במחזה, נראה הקדוש ברוך הוא קושר כתרים – תגין, על האותיות. ומשה רבינו תמה מדוע זה יש להתעכב על תגי האותיות. התגים אינם מגוף האות, וחסרונם לא יפסול את ספר התורה. על פי דרך הקבלה רואים את התג כדבר השורה מעל האות, נוגע ואינו נוגע. אלו הם אורות עליונים שאינם יכולים להסתפק בכלי האות, מקומם למעלה ובנגיעה בעלמא הם מתייחסים אל הכלים והאותיות. כמענה מספר לו הקב"ה על הוגה מופלא  "שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו", הוא יעמוד על סודו של שער החמישים, וילמד תורה לא מתוך האותיות, אלא ממה שעל גביהן, מהתגים. מאורות הכתר.

"אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו כיוון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני" (שם).

כאשר משה רבינו מבקש לחזות במתן שכרו ורואה את צורת מיתתו הנוראה, הוא שואל "זו תורה וזו שכרה?!" ונענה באותו סגנון "שתוק, כך עלה במחשבה". תורת רבי עקיבא גבוהה ונשגבה. אך היא שייכת למה שעלה במחשבה תחילה – 'תחילה' דייקא. כדרשת חז"ל: "בתחילה ביקש לברוא את העולם במידת הדין" (בר"ר יב, טו), לאחר שראה שאין העולם מתקיים "עמד ושיתף עימה את מידת הרחמים". המחשבה הראשונה, כמבואר רבות, נשגבת מהמיזוג עם מידת הרחמים. משום שמידת הדין מבטאת את ה'לכתחילה'. צדיקים דוגמת רבי עקיבא התמודדו עם תוקף הדין ויכלו לו. מתוך כבשן הדין, מתוך אותה מחשבה ראשונה שאין אדם יכול לעמוד בה ולרדת לעומק סודה, משם המשיך רבי עקיבא את אותם תילי-תילין של הלכות שדרש על כל קוץ וקוץ. ההגדרה 'קוץ' בנוגע לצורת האותיות, מתייחסת למה שאינו מגוף האות. רק בולט ויוצא ממנה ומעלה, כמו "קוצא דאות יוד" המובא בלשון הזוהר. גופה של אות י' מתייחס לחכמה, הקוץ העליון מצביע כביכול כלפי מעלה ורומז בספירת הכתר. 'קוץ' בלשון קבלה, מיוחס גם למילה 'קוצין' שמשמעותה קווצות שערות. מבחינה זו הקוץ משתייך למידת הצמצום והדין שזה עניינן של השערות (שעה"כ – דרושי הציצית, ב').

תורה של קוצין ותגין

רבי עקיבא מוריד לעולם את תורת הקוצין הנוראה, הוא ותלמידיו הקדושים שייכים מצד שורש נשמתם לצד הגבורות שבדעת. בשם 'עקיבא' בולט הרמז ל'עקב' – עקביים. עק"ב בגימטרייה פעמים שם אלוקים (בגי' פ"ו). מספרם של התלמידים המתים מצביע על שורשם במידת הגבורה. שם אלוקים יוצר כידוע מאה עשרים צירופים שונים, כאשר כל אחת מחמש אותיותיו יוצרת עשרים וארבעה צירופים. כ"ד אלף התלמידים מושרשים בעשרים וארבע אפשרויות הצירוף המתחילות באות אל"ף וזו הסיבה שהם היו כ"ד אלף – אַלֶף (האות) ואֶלֶף (המספר) מתחלפים כידוע. אולם דווקא בשל שייכותם המובהקת לגבורות ודינים, לא מצליחה תורת ר"ע להתגלות בתקופה זו כראוי, וממשיכיה נספים במגיפה. חז"ל מנמקים את פטירת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". מציקה תמיד התמיהה: הייתכן? להשית עונש נורא כל כך על ענקי תורה ועל כל עולם התורה של הימים ההם רק עבור חטאים שבין אדם לחבירו?! על פי דרכנו נבין. ענייני בין אדם לחבירו חמורים ללא ספק, אך הן הפכו לאסון רוחני וגשמי כשמדובר היה במי שאמורים להמשיך לעולם את תורת הכתרים והתגין של רבי עקיבא. תורה נשגבה זו ששורשה במידת הגבורה, זקוקה לאור עצום של אחדות שימתק את דיניה ויאפשר את הופעתה בעולם. משלא נהגו כבוד זה בזה, התעוררה מידת הדין של שורש נשמותיהם, של תורתם – וכילתה אותם. מאורעות אלו אירעו במשך מספר שנים לאורך תקופת העומר. התקופה גורמת, וימי העומר המוקדשים לתיקון הגבורות והקטנות, עוררו את אש הגבורה ביתר שאת. ל"ג בעומר מסמן את נקודת התיקון התלוי ברשב"י, בנשמתו ובתורתו שאורה מבהיק בזה היום.

היה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא

התרחשויות נסתרות אלו נובעות כמובן מאירועים שבנגלה. לאחר פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא נעשה העולם לשממה רוחנית. אבל אז חוזר רבי עקיבא ומקומם אותו בשנית באמצעות חמשת תלמידיו הנותרים – רבי מאיר, רבי יהודה בן אילעי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע (יבמות סב, ע"ב). כ"ד אלף התלמידים היו תלמידיו של רבי עקיבא בבחרותו. למוח הדעת ישנם שני מצבים – קטנות וגדלות. בזמן גדלות החסדים והגבורות שבדעת מאוחדים והחסד ממתיק את הדין. בקטנות המוח אינו מסוגל להתאחד והחסדים אינם ממתיקים את הגבורות. תלמידיו של ימי בחרותו השתייכו למצב הקטנות של הדעת ולפיכך לא היו מסוגלים למתק את תוקף הדין ומתו במגיפה. חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא בזקנותו משתייכים לצד הגבורות שבדעת של זמן הגדלות, כאשר ר"ע עצמו מושרש בגבורות שבמוח הדעת ואילו תלמידיו מושרשים בגבורות המתפשטות מהדעת אל הגוף. ולכן ניתן היה באמצעותם לשקם את גילוי התורה עבור הדורות הבאים (פרע"ח – ספירת העומר, ז).

מבין חמשת התלמידים בולטת דמותו של רשב"י. רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו מסמלים את היפוכם של רבי עקיבא ותלמידיו, ובכך גם משלימים אותם. החבריא של רשב"י משתיתים את חברותם על האמירה "אנן בחביבותא תליא מילתא" (זהר ח"ג, קכח.), והזוהר הקדוש מעיד (ח"ג עט.) כי בימי רבי שמעון היה אדם אומר לחבירו "פתח פיך ויאירו דבריך", אפשרות שפסקה לאחר פטירתו, לאחריה היה אדם מזהיר את חבירו "אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת, ה). ללמדך להיכן מסוגלת מידת האהבה והאחווה להביא את בני דורו של רשב"י  – שגילויי תורה וסודות עליונים פורצים מפיותיהם. וכפי שניתן לראות בצורת חיבורו של ספר הזוהר שכולו דרשות הנובעות תוך כדי הילוך ושיחה, מפגש עם אנשים פשוטים ופלאיים, נשמות צדיקים בני העולם העליון ובני תמותה פשוטים, המצטרפים יחד למסכת גילוייה של תורת הנסתר. כי אכן תורת הסוד של רבי שמעון רחבה מארץ מידה, הכלים המאפשרים את גילויה הם תלמידיו המקושרים בקטרי אהבה, וכלל הנשמות והאישיויות הנוטלות חלק בדורו של רשב"י. בכמה וכמה מקומות בזוהר אנו מוצאים את החברים משבחים לא רק את רבי שמעון – אף גם את בני דורו, שכן כל דורו זכאי מתוקף האחדות והחירות. בעוד שורש נשמת רבי עקיבא במידת הגבורה, הרי שתלמידי רבי שמעון מושרשים בחסדים שבדעת, ובכך משלימים את החסר.

"עד הג"ל הזה"

סגוליותו של יום ל"ג בעומר נעוצה בהחלט גם במהותו ובתוכנו. כידוע כל אחד מימי העומר מוקדש להמשכתה של מדרגה רוחנית מסוימת (הרחבה על כך בשבוע הבא אי"ה). ביום ל"ג בעומר מאיר בעולם השם א.כ.ד.ט.ם, שם זה הוא חילופו המומתק של שם אלוקים, והוא הקרוי "אלוקים חיים". ישנן שתי אפשרויות בחילוף שמות – חילוף לפנים וחילוף לאחור. כאשר מוחלפות אותיות השם באותיות הקודמות להן, מתקבל שם ממותק יותר. כאשר הן מתחלפות באותיות המאוחרות מתקבל שם בעל משמעות של דין חזק יותר. שם אלוקים מתחלף בשמו הממותק באופן זה: האות הראשונה והאחרונה שבשם אינן מתחלפות. הראשונה – א' מפני שאין לפניה אות. האחרונה – ם' מפני שגם לאחר שתוחלף תישאר מ' פתוחה. את שלוש האותיות האמצעיות לה"י אנו מחליפים באותיות הקודמות להן. האות ל' באות כ'. האות ה' באות ד'. האות י' באות ט'.  כאשר נחשב את הגימטרייה של האותיות המוחלפות כד"ט נגלה את המספר ל"ג. ואם נצרף לו את שתי האותיות, הפותחת והמסיימת – א' ם', יתקבל הצירוף א"ם ג"ל. פעולה זו נחשבת "חילוף החילוף" ומשמעותה המתקה כפולה. ביום ל"ג בעומר מופיעה בעולם קטנות המוחין אך אין זו קטנות רגילה, זו 'קטנות שנייה', ממותקת. משמעותה בהתאמה לתפיסת שכלנו היא – ביטחון. את מידת הביטחון אפשר להגדיר כ'קטנות שנייה'. הקטנות היא זמן הפחד, החשש, והירידה אל בעיות הזמן והמקום. הגדלות מרוממת אותנו למעלה, מעבר לכל הפרטים הקטנים ודאגותיהם. אך יש מידה נוספת – ביטחון. הבוטח מודע למתחולל סביבו, לצרכיו, לבעיותיו, אך הוא בוטח. זו קטנות בעלת תודעה עמוקה בנוכחותה המוחלטת של ההשגחה. וזהו התרגום הפשטני לשם אכד"ט, שמה של מידת הגבורה כאשר ממירים את משמעותה בביטחון עז ותקיף. הרמז בפסוק "בטחו בה' עדי עד", ע"ד היא הגימטרייה של שם אכד"ט (פרע"ח שער חג המצות, פ"א).

"בטחו בה' עדי עד"

התגלותו של שם זה ביום ל"ג בעומר מבטאת את המרת הפחד והדין בו נספו תלמידי רבי עקיבא הראשונים, בביטחון המופלא המאפיין כל כך את התגלות תורתו של רשב"י – הבוטח הגדול התולה יהבו בהשם ומגלה לעם ישראל כל רזי עולם.

רמיזה נוספת. המספר ל"ג בהיפוך סדר האותיות נעשה גל – מלשון התגלות, "גל עיני ואביטה". ויש כאן רמז נפלא על התגלות אור פנימיות התורה בל"ג בעומר: המילה 'טוב' מופיעה לראשונה בתורה לאחר ל"ב מילים מהמילה 'בראשית'. כשנצרף יחד את המילה 'טוב' עם ל"ב האותיות הקודמות לו, ייצא לנו 'לב טוב'  – גימטרייה מדויקת של מספר ימי הספירה, מ"ט. לומר לך שלאחר שלושים ושתיים האותיות הראשונות בתורה מתגלה הטו"ב הגנוז. במקביל גם בתקופת הספירה, לאחר שלושים ושניים ימי העומר היותר קשים, ביום הל"ג מתגלה האור כי טוב. אור פנימיות התורה. ל"ג בעומר חל בדיוק טו"ב ימים קודם חג השבועות. זו טובת העין שנהגו בנו – לגלות לנו בעיצומה של הדרך אל הר סיני את אור פנימיות התורה שתאפשר לנו להתחזק ולצעוד אל ההר (ע"פ בני יששכר – מאמרי אייר).

נפטיר ונסיים בזאת.

שלוש הנשמות – נשמת משה רבינו, רבי עקיבא ורבי שמעון, בחד קטירא מתקשרות ומתאחדות. קשר טמיר זה מופיע במוחש בהיכל רשב"י. נושא פטירתם של משה רבינו ורבי עקיבא לוט בערפל ההסתרה. משה, משום שלא ידע איש את מקום קבורתו. ורבי עקיבא מפני שנהרג במיתה משונה ואין ראוי לחגוג את יום פטירתו. שתי הילולות חסרות אלו מושלמות במירון. את יום פטירת משה בז' באדר מציינים וחוגגים על פי המנהג אצל רבי שמעון, במירון. ואילו הילולת רבי עקיבא נחגגת באיתכסיא ומוטמעת בשמחת רשב"י בל"ג בעומר במירון (ע"פ רבי צדוק הכהן).

 

חילוף (בשמות הקודש) – כאשר מחליפים את האותיות בשמות הקודש באותיות הקודמות או המאוחרות להן, מתקבל שם קדוש מקביל בעל משמעות ממותקת או להפך. חילוף לאותיות קודמות מבטא היפוך לרחמים, כאשר מחליפים את האותיות במאוחרות להן, המשמעות היא דין. שם אלוקים יכול להיות מוחלף באותיות המוקדמות – א.כ.ד.ט.ם וזהו שם מומתק יותר. או להתחלף באותיות מאוחרות ב.מ.ו.כ.ן שמשמעותו דין יותר משם אלוקים (פרע"ח שער המצות א'). חילופים אלו קיימים גם בשאר שמות הקודש באותו האופן.

'קדושים' – אתה קרוב, עוד תגיע רחוק!

מצוות ספירת העומר מתייחסת לימים שחלפו, למרות שהציפייה נתונה לימים שיבואו, מדוע?

'קדושים תהיו' זו דרישת שלימות מוחלטת. אך יש לזכור: השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים. כדי להשיגה יש לאגור כל תזוזה טובה, כל התחלה חדשה. לספור לעומר.

יש זמן שקוראים לך לשוב בחזרה. כן, יש זמן כזה והוא מפציע גם לאחר שחלפו זמנים רבים שלא נקראת לבוא פנימה, או לא דימית לחוש כך. הדלת שנראתה נעולה – נפתחת, ואתה שישבת בחוץ, מוזמן להתרומם ולצעוד אל היכל המלך. ואז מתברר כי זקוקים לך, ממתינים לתפקיד החיוני שרק אתה תוכל למלאות.

אלו הם הימים, ימי ספירת העומר.

אנו נקראים לשוב פנימה. אין זה משנה מהיכן מאיפה וממתי. בני ישראל הצועדים כעת במדבר בדרכם אל הר סיני, באים מהריחוק הרחוק ביותר שיעלה על הדעת. וגם אנו, שבים כל אחד מריחוקו הפרטי, מהרפתקאותיו טלטוליו ומסעותיו. דלת גדולה של חסד ורחמים נפתחת לרווחה. ניסים ונפלאות מבצבצים מאחורי מסך של הסתרה. מקרבים אותנו.

וזו הארה עצומה. הרשימו אדיר ונורא, יש לשמר אותו עמוק בלב.

*

אם רצונך להנציח את הרגעים הנשגבים הללו – ספור אותם. מצוות ספירת העומר מלווה אותנו מרגע הגאולה ועד מעמד הר סיני. המצווה הזו היא כלי קיבול לאור הגאולה.

היה לנו ליל הסדר של הוד נורא, כעת אנו עמלים להפקיד אותו במקום המשתמר, באוצר של ארבעים ותשעה חדרים והיכלות. תקופת ספירת העומר מסוגלת להפיכת אור חד-פעמי לכדי מציאות ממשית נצחית שתעטוף אותנו כל השנה.

לספור הווה

אנו סופרים את הימים לקראת מתן תורה, אבל המספר מתייחס לימים שחלפו, לא לנותרים.

הסיבה לכך היא מהותה של כוונת הספירה. זו אינה רק עבודה של ציפייה למה שיבוא, זו הדרך להשיג בכל יום את מה שיש. להפוך הבזק אור למציאות מוארת. לעשות מהרהור תשובה דרך של תשובה. לחולל מרצון טוב התחלה חדשה. לעשות מצעד קטן של קדושה, מסע של גאולת הנפש.

איך עושים זאת? לשם כך יש לדעת לספור.

בשתי דרכים ניתן לספור. אפשר לספור את הימים שנותרו עד לרגע הגדול, ולייחל שהימים החוצצים בינתיים יחלפו מהר. דהיינו להתעלם מהווה ולצפות לעתיד. אך אפשר לספור כל יום חולף, לחוש בקיומו, להודות עליו ולהחשיב את נוכחותו.

שתי הדרכים הללו הם שני אופנים של חיים. הינך מעוניין להשיג דבר מה, מצפה ומייחל. איך בכוונתך לגשת לשם, אל הרצון והשאיפה? אם תמשיך לראות את שאיפותיך הרחק באופק, מן הסתם הם יישארו שם לעולם. מחוץ להישג יד. אך אם תטרח לאחוז בינתיים בקצה החבל, להתקדם. בסופו של דבר האופק יגיע אליך או אתה אליו.

"קדושים תהיו" מצווה התורה הקדושה בפרשת השבוע. היו קדושים! ציווי נפלא.

איה היא הקדושה? מן הסתם הרחק, אי שם. גבוה. נשגב. נאצל. זו אמת, הקדושה גבוהה ונאצלת אבל הפסוק מצווה בפשטות: אנשים היו קדושים. בן אדם הייה קדוש. וההשוואה מבהילה "כי קדוש אני", השי"ת קדוש הוא ואף אתה הידבק בו והייה קדוש.

ובכן, לו רק יגלו לנו היכן יש סולם כזה המתוח בין ארץ לשמים, ונעלה. הסולם ישנו! וארבעים ותשעה שלבים קבועים בו. סולם של ספירת העומר. הדרך היחידה המובילה בין ארץ – והכוונה לכל מיקום על פני או תחת כדור הארץ – ועד לשמי שמים. הנתיב היחיד עובר דרך ספירת העומר.

'לספור' משמעות הדבר היא, לאגור. לצבור. הספירה לעומר שואפת לגבוה והנעלה בתבל, ויחד עם זאת אינה זונחת אף את היום הראשון, השני, השלישי. הימים הקטנים והרגעים הראשוניים הם חלק בלתי נפרד מנתיב הספירה. אדם מתגעגע לתורה שבשמים ובינתיים מעייניו נתונים ליום אחד בודד בחוליה ארוכה של ארבעים ותשעה ימי ציפייה. יהודי שואף לתיקון מידות, ולעת עתה סופר ברצינות מלאה פרט יחיד ובודד, למשל 'חסד שבחסד'. היום אני נותן דעתי על הפרט הזה, עליו בלבד, והוא חשוב בעיניי לא פחות מהשאיפה להשיג את הכלל הגדול.

הייה קדוש

זוהי דרכה של קדושה, צעד ועוד צעד. אין דרך אחרת לשמר את אור הגאולה.

בפסח נקראנו לשוב פנימה. כל אחד הוזמן מהיכן שנשכח או אבד או נרדם. לכל יהודי נפתחה דלת. לכולם.

הארה הזו היא נס שלא מן העולם הזה. זו הסיבה שבקלות עלולים לאבד אותה. מהר מאוד החיים מוחקים את שאריות החג. אוזניים יהודיות שזכו לקלוט את הקריאה, מוכרחות לעשות משהו כדי להנציח את הרגע הגדול. להשאיר את הדלת פתוחה.

הדרך היא ספירה. להתחיל לספור כל תזוזה קלה אל הכיוון הנכסף. להתחיל עם זה כבר היום. בזה הרגע. דע לך שהתנועה הזערורית לכיוון הקדושה היא-היא בשר מבשרה של השאיפה העליונה ביותר שלך. השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים, מאין מספר תנועות ותזוזות טובות. מרבבות התחלות והתחדשויות. כל צעד נוטל חלק בהיווצרותו של מסע. מי שלא הגיע, וויתר כנראה על צעדים קטנים, זנח חוליות בשרשרת הגאולה. אסור לנו להפסיד, חייבים לספור.

גיבוי רוחני לתוכנת המוח האלוקי

מאז שהוא זוכר את עצמו, ראה אותם ניצבים זקופים וערניים, הם נדמו לו לפסלי נחושת. הוא היה ילד והם מבוגרים, ושאלה אחת מילאה את כל עולמו, איך הם עושים זאת. מהיכן הכוח, לעמוד כך שעות, לרכוב על סוסים אבירים, לצעוד הלוך ושוב, להתרוצץ, להתאמן. וכי לעולם אין הם מתעייפים. דומה כאילו הדירו חבלי השינה רגלם מארובות עיניהם.

הוא גדל והיה לנער, והשאלה גם היא צמחה, לבשה פנים חדשות, והעמיקה שורשים. כעת הוא גם הבין, שאין להם בעצם, לאנשים הללו, מאומה בעולמם, לא משפחה ולא חברים. החיים שלהם רוחשים סביב נקודה אחת, זו המכונה בפיהם 'הוד מלכותו'. נער משרתים הוא, לא שר ולא חייל, האנשים החזקים הללו נשגבים מבינתו, אז מה…

אבל יום אחד קרה הדבר, הוא הבין. לא ידוע איך מצאו רגליו את עצמן על סף אותו חדר מהודר. בכל אופן הוא היה שם, והדלת אף היא הסבירה לו פנים, חריץ קטן בין המשקוף לדלת חשף בפניו את הסוד. המחזה ערך רק מספר רגעים, עד שהדלת נסגרה, אבל לו זה הספיק כבר לכל החיים, לעולם הוא לא יישכח את המבט הזה שעמד בעיניים שלהם, של האנשים החזקים והזקופים. את פניו של המלך לא ראה, אבל את פניהם ראה גם ראה, ומה שהיה שם בעיניים הבורקות, לא הופיע מעולם באף אחד מאלפי זוגות העיניים בהם פגש במשך השנים.

התעלומה כבר לא מציקה לו יותר, אם יש כזה דבר, אם ארובות העיניים שלו יכילו פעם את אותו משהו שבא מעולם אחר, גם בהם לא תוכל השינה למצוא את מקומה, אין לו בכך שום ספק.

*

איך באמצע הקיץ הלוהט, בעיצומם של ימי הספירה, כשרק כעת ניתקו הרגליים מחודש האביב והוצבו על אם הדרך העולה בואכה חג השבועות, נופל לנו לתוך קריאת התורה – יום הכיפורים. די מפתיע, למצוא פתאום את היום הקדוש בשנה, ששה חודשים לאחר שעזבנו אותו שם בסביבות ראש השנה וסוכות.

ואם כבר התחלנו עם תקופות ותאריכים, הרי שתמיד, משום מה, קוראים את פרשת אחרי מות – קדושים, היכן-שהו באזור ל"ג בעומר והילולת רשב"י. מן הסתם דברים בגו…

כולנו – כך סביר להניח, סופרים כל לילה ספירת העומר, הספירה איננה רק ברכה ומשפט קצר שנאמר כנספח לתפילת ערבית, היא תופסת מקום חשוב, אפילו עיקרי, עד כדי כך, שגם הימים הללו שינו את שמם, והתאגדו תחת הכותרת 'ימי הספירה', לאמור – ימים שחיותם נשאבת מתוך מצוות ספירת העומר. מה אומרים שם ב'ריבונו של עולם' שכל בחור ואברך בעל לב יודע לצעוק בכל כוחו, 'ואטהר ואתקדש', כן, אנחנו מבקשים בפשטות להיטהר ולהתקדש.

כשהיינו צעירים צעקנו גם כן, היום – אולי בהתחלה, באזור של יום אחד, שני ימים, כשזה מטפס ל'שהם שבוע אחד' דועכים הרבה קולות, נו באמת, כמה אפשר כבר. ובינינו, למה לצעוק כל כך, מה חסר לנו בחיים כמות שהם, על מה רעשה ארץ, על מה נעו אמות הסיפים. משהו קרה בפסח שיש צורך דחוף להיטהר כעת. מה, לא היינו בסדר עד היום. מה שהיה הוא שהווה, חיים יהודיים נפלאים, אין ספק שיש הרבה מה לתקן, אבל מה הדחיפות הגדולה, למה זה מוכרח להיות דווקא בסדר גודל של 'בקדושה של מעלה', אי אפשר להסתפק ביהדות טובה, זורמת, נו.. כמו שהיה עד היום.

נכון, שמענו על אנשים גדולים שחיים באטמוספרה אחרת, ראינו אותם אפילו בהזדמנויות שונות. עקבנו אז אחריהם בעיניים לטושות, ומשאלה שקטה החלה לצרוב עמוק בלב. איי… זה מה שהייתי רוצה, לעבוד ככה את השם בכל החושים, להזיע, לבעור. זה נפלא לחיות צמוד למשהו חי ונושם, להכניס את כל כוחות הנפש במישהו שאני מוכן להקריב הכל עבורו. לגשת לתפלה ולא לחשוב על מה אעשה אחרי 'עושה שלום', לצלול לתוך המילים ולשכוח מכל היקום. ואז, עצרנו, אמרנו 'אופס, אל תיסחף, חזור אחורה, אתה לא בנוי לזה'. מאז, האנשים הקדושים נשארו בתוך מסגרת מוזהבת על הקיר, גם בלב יש להם מקום של כבוד, אנחנו מכבדים אותם ואת דרכם, אולי בגלגול הבא ננסה גם…

התחושה ההיא חוזרת שוב כשהמשפט הראשון בפרשת 'קדושים', צף ועולה מתוך קריאת התורה, עם הפירוש של רש"י מסתדרים, אבל עם זה של הרמב"ן על 'במותר לך' מסתבכים קצת העניינים. איך אפשר בכלל, אני לא מונח בזה, יש לי בית, משפחה, עבודה, חיים. להתנתק, להיות קדוש ופרוש, איך נכנסים לנעליים הללו.

טוב, רגע, מישהו כבר דיבר על זה, קראו לו רבי שמעון בר יוחאי, נכון, זה מהזוהר הקדוש. הוא צעק והבטיח 'כי לא תשכח מפי זרעו', ספר הזהר הוא הערובה לכך. ומכלל הן אנו שומעים לאו, רבי שמעון אמר משהו חדש, משהו שאחרים לא היו מסוגלים לומר, והם לא היו 'קטלי קניא' הם היו תנאים קדושים. וכך מספרת הגמרא (שבת קלח) על חכמים שישבו בכרם ביבנה, עשו הערכת מצב, והגיעו למסקנא, שבמציאות שכזו בה אין בית מקדש, תוך כמה דורות, התורה הקדושה פשוט תישכח. רבי שמעון היה אז בכלל צעיר מאוד, הוא היה רק 'תלמיד אחד'. אבל מספר שנים לאחר מכן, בהזדמנות שונה לגמרי הוא אמר, אילולי הגילוי שלי, הרי שהתורה באמת עתידה להשתכח, אבל אחרי שיש זוהר הקדוש בעולם, זה כבר לא יקרה – 'כי לא תשכח מפי זרעו'.

ובעצם, מדוע לנבא עתיד שחור כל כך, למה התנאים שם ביבנה היו כל כך מודאגים, מה אנחנו, ילדים קטנים, לא מסוגלים להסתדר לבד, באמת. תראו מה הצלחנו לעשות, באיזה דור היו כל כך הרבה ספרי קודש בהוצאות כל כך מהודרות, מתי לאחרונה בהיסטוריה, היו בכלל ישראל ידענים רבים כל כך בתורה. היום כל ילד יודע לשאת דרשה מרשימה. יש אפילו תוכנות מחשב להאצת למידה תורנית, היתר הוראה ניתן לעשות בהתכתבות, מה כל כך גרוע. זה בסדר, הסתדרנו אפשר להיות רגועים.

כן כן, אל דאגה, עם התחום הזה לא היתה לאף אחד בעיה, התנאים הקדושים ידעו גם ידעו כמה אנחנו עתידים להיות חכמים ומפוקחים, הם לא דאגו שנשכח או נאבד מידע, מקסימום יש היום 'גיבוי'. הם חששו ממצב הרבה יותר מסוכן, בו ספר התורה מזמן נעלם ורק המעיל היפה נותר חבוק בידיים. הם ניבאו את המציאות הזו, בה ניתן לדרוש ולפלפל בהלכות שבת, ולשכוח בכלל בלב ש'שבת' היום.

הם חששו מיהדות שכזו, שניתנת להסברה מדעית ושכלית, ונעדרת אמונה בוערת. הם חששו גם מאתרוג מהודר שעלה טבין ותקלין ובעל האתרוג ליבו קר ומוחו גזול. כי הם ידעו שמה שמסוגל להכניס את הנשמה לתוך הגוף היהודי הוא רק בית המקדש, משם, מהמקום בו שרתה שכינה בתוך בית אבנים, נשלחו עורקים חיים ללב של כל יהודי, הם שהחזיקו בליבו ובמוחו את הזיכרון החי והנושם של התורה. ואם בית המקדש איננו, זיכרון מניין.

רשב"י בקדושתו וכוח נשמתו העצום, ידע עוד משהו, הוא ידע שיש צדיק גדול כזה, שבית המקדש בעצמו שואב את קדושתו ממנו (ליקו"ת סי' ס"ז) וצדיק שכזה מסוגל להבטיח שאכן, לא תשתכח התורה. כי הוא הכין כבר רפואה למכה, הוא בנה תיבה, קוראים לה 'זוהר', כל מי שרק יגע בו, ייזכר מיד.

זה מה שעושה לנו גם קריאת התורה, לא לחינם שלחו לנו, לתוך הקיץ הלוהט, משב רוח טהור של יום הכיפורים. כשהנפש סופגת אל קירבה ריח של קדושה וטהרה, כשאדם מוצא את עצמו, אפילו למספר רגעים בהיכל המלך, כשהוא רואה, חש, וטועם טעמה של סליחה וכפרה, טעמו של חיוך שכולו קירבה ואהבה מאת המלך, או אז הוא מתחיל להבין איך נכנסים לחיים של קדושה. כי מי שרואה את פני המלך אפילו אחת בשנה מסוגל לתפקד בשאר ימי השנה בלי לאות ועייפות, לשאת בעול מלכות שמים, ולהחזיק תמיד באמונה הקדושה.

אנחנו סופרים בכל לילה את הימים ונזכרים שגם אני יצאתי ממצרים. אינני סתם יהודי של חולין אני שייך למקום אחר לגמרי. אנחנו נזכרים גם שהמצוות כן פועלות עלינו, התורה מקדשת אותנו, זה לא דבר מת, זה חי לגמרי.

ואז, בעיצומם של ימי העומר, עולים יחד למירון, אל המקום ממנו מתפשט הזיכרון לכל מקום על פני הגלובוס. ההילולא הזו שדוחה אפילו את מנהגי האבלות החמורים, מזכירה לנו שהיהדות מתרחשת סביב לצדיקים חיים, זה מזכיר לנו שגם בתוך עולם של שכחה ובלבול יש בית מקדש – צדיק אמת שתורתו נמצאת בינינו, צריך רק לפתוח ליקוטי מוהר"ן, 'לעבור' על ליקוטי הלכות, ולדבר עם חברים טובים שמבקשים יחד למצוא עצת אמת. וכשטועמים אפילו כפית קטנה מהדבר הזה, כבר מבינים, מבינים איך יש כאלו שהמלך הוא כל החיים שלהם, ושגם אנו נהיה כאלו, בתוך החיים שלנו הפשוטים והשקטים, גם שם נוכל לחיות את המלך בכל רגע ממש.

סופרים, נזכרים, מתקשרים

הדרך ארוכה ומייגעת, הנוף מכחיש כל שייכות לעבר או עתיד מרומם ומבטיח. איך צולחים את ספירת העומר בלי לשכוח שהיה פעם פסח?

ושוב נשקף אותו הנוף מחלונות הביקתה. כבשים ועיזים, נערים רועים, וצלילים גסים של חליל לא מהוקצע. הכפר הנידח ויושביו הנבערים. הוא איננו מסוגל לשאת את האווירה. האנשים שפעם היו לו לחברים, רחוקים כל כך מכל מה שהכיר בשבועות האחרונים. מה שנחשב בעיניהם לחשוב ומרתק, משעמם אותו עד אימה. יותר מכל מחרידה אותו המחשבה שרוח הבערות הכפרית תשתלט שוב על עשתנותיו. בתוך ימים ספורים הוא עלול להיות שוב רועה נבער גס תחושות. את המחשבה הזו לא יכל לשאת.

את חייו הוא מחלק לשניים. לפני מספר חודשים כשנחתה על עולמו הידיעה שקרבה משפחתית ממדרגה ראשונה מקשרת את משפחתו לחצר המלוכה, לא התרגש. המכתב המלכותי שזימן אותו אל עיר הבירה גרם לו רק למשוך כתף. כשנטלו אותו אנשי החצר כמעט על כורחו אל הביקור המלכותי לא ידע את נפשו. בחודשים הבאים לימדו אותו אורחות החיים בארמון שיש למושג 'אדם' פנים נוספות. לראשונה בחייו פגש את החיים בצורתם המלאה.

ההפתעה הגדולה יותר נחתה כעבור שבוע, כשהמלך דרש ממנו לשוב לאלתר אל הכפר. לשהות שם תקופה ולהמתין. 'תוכל להתשקע כאן למגורי קבע רק בעוד תקופה, בינתיים תמתין בביתך'. כשנדמה היה לו שהכל לא היה אלא חלום, החליט לעשות מעשה. על לוח גדול החל מונה את הימים שחלפו. מהיום כל רגע שיחלוף יקרב אותו שוב אל החיים הללו שהיו שם, במקום המופלא.

בימים הבאים לא היה רועה בסביבה שלא שמע על עיר המלוכה. 'אם דיבורים מסוגלים להשפיע עד כדי בערות' חשב לעצמו באחד הימים 'דיבורי שלי גם הם ישפיעו, אשגע כאן את כולם, אדבר ואדבר בלי סוף. כשמדברים טוב לא שומעים רע'. הבערות והכסילות הכפרית החלו נכנעים לתיאורי המופת מחצר המלכות.

*

פסח על שלל אורותיו, השגותיו, רוממות הרגשיו ותפארת יופיו והדרו, מצוי מאחור. יצאנו זה מכבר מאווירת הקודש אל ימות החולין. בשבוע האחרון לא צעדנו על גבי קרקע. ההשגחה העליונה סללה לנו דרך מופלאה של ניסים, אותות ומופתים. בין לילה הפכנו לעם הנעלה בתבל. השי"ת משה אותנו ממעמקי קליפת מצרים, עשה אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. שבעה ימים נטולי חמץ, מח נקי, לב טהור, אפילו הגוף נהנה ממאכל שכל כולו אלוקות.

ברגע אחד מצאנו את עצמנו בחוץ. שוב פעם ימי חול, חמץ, כל מה שהיה מוכר פעם, בטרם רוממנו לבחינת גוי קדוש. השבוע, יחד עם היציאה מגבולות קדושת יום טוב, מלווה אותנו הציווי האלוקי "קדושים תהיו כי קדוש אני". לא לשכוח, טעמתם אי פעם קדושה, התרוממות, קרבת אלוקים, אהבה רבה, ואהבת עולם. אל נא תשקעו בדמדומי השכחה בסיאוב עיצבון והבלי תאוות. זכרו נא בצל מי חסיתם בשבוע האחרון "כי קדוש אני".

השאלה הגדולה שעוד מצפה למענה היא, איך עושים זאת?

בעוד כברת דרך ממתינה לנו קבלת התורה. נאמר לנו שאז, בסיומם של ארבעים ותשעה יום נזכה לטהרה, נקבל תורה. לעת עתה הסביבה הקרובה רחוקה משתי הקצוות. הגאולה הפלאית יחד עם קריעת הים מצויים אי שם מאחור. ההר העשן וקול השופר שרויים באופק אי שם לפנים. ונשמות ישראל, כלומר אנו, אמורים לצלוח את המסע הזה מבלי לשכוח מאיין באנו ואנה אנו הולכים.

קשה לשמר טהרה וקדושה במחוזות בהן רואים הרבה את ההפך. קשה להתמיד בחיי התרוממות כשימי החול מזמנים ניסיונות והתמודדות חולית ומיגעת. אווירת הפלאים ורוח הטהרה שנישבה בנו באכילת מצה וד' כוסות עלולה בקלות להפזר ברוח הימים הלחוצים. יש למצוא עצה.

העצה הגדולה שבפה

העצה מצוייה בפינו ממש. את הדרך מפסח של יציאת מצרים ועד קדושת שבועות אנו מצווים לעשות יחד עם ספירה. לספור את הימים. היום חלפו כך וכך ימים מההתגלות הנוראה ההיא. ולמחרת כשהשכחה תבקש לפזר ערפילים נוספים על נשמתינו הערה, נכריז בהתעוררות מחודשת 'איננו שוכחים, היום חלפו כך וכך ימים מהרגעים הנפלאים בהם התוודענו להיותנו בנים בכורים אהובים ויחידים למקום ברוך הוא'. הספירה איננה מניחה לאבק השכחה להצטבר ולשכנע אותנו שלא היה דבר. הספירה מתעקשת ומזכירה שוב ושוב 'כן היית שם'. היינו שם לגמרי, בגוף ונפש, שמענו באוזנינו, הרגשנו בחושינו, טעמנו בכל פה טעם של חירות. לא נשכח מי אנו.

ספירת העומר היא התגלות הכיסופים והרצונות הטמירים בפה. זהו המשך בוער של פסח פה – סח. כשיש חשש מפני שכחה, הדרך הטובה ביותר לעורר את הרצון, הוא הדיבור. לומר ולבטא בפה ממש את הרצונות והכיסופים. לדבר על זה, לצעוק את זה, להתגעגע. וזה מה שכלל ישראל עושה בימי הספירה הקדושים. הספירה כשלעצמה מסוגלת להמשכת הזכרון ולהתקשרות ערה עם קדושת פסח ושבועות. התפילות והמזמורים שלאחר מכן, ההתבודדות והתפילה הפרטית של כל נפש משתוקקת בזמן המסוגל של 'הספירה' ובימי העומר בכלל, מסוגלים מאוד לעורר בלב את הזכרון, שלא נשכח היכן היינו ולהיכן אנו שייכים.

הקדושים והקדוש

הדרך הארוכה בין פסח לעצרת מלווה בציווי "קדושים תהיו". זה מכבר יצאנו מחופת ההוד של ימי הגאולה והטהרה הנפלאים, והציווי הזה מהדהד בנו ומעורר שלא לנטוש את המקום הנעלה בו היינו. הדיבור "קדושים תהיו" כרוך בכריכה אחת עם "כי קדוש אני". זו איננה רק נתינת טעם, זהו בעצם מקור הכח. נוכל לנצור את קדושת יהדותנו רק כשנזכור מי הוא זה אשר קידשנו. כשלא נשכח שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו בעצמו מגילולי מצריים. הוא זה שקבע לנו קדושה ורומם אותנו אל מדרגת "בנים אתם להשם".

ימים אלו ימי מבחן הם. ימים בהם חוזרת הנפש היהודית ונפגשת עם כל המחוזות הרחוקים לכאורה מקדושה והתעלות. ודווקא שם בימי החולין מצפה מאיתנו השי"ת שלא נשכח כי קודשנו ומי קידשנו. כשמבקשים אחרי הספירה "קדשנו, טהרנו" אין זו מליצה בעלמא, הצעקה הזו המבטאת את געגעי הנפש אל המקום בו היינו בפסח, אל המדרגה בה ראינו עצמנו כבנים ממש המקודשים בקדושה של מעלה. זוהי תקוותנו בדרך אל קבלת התורה.

זה הזמן להתחדשות בעבודת ההתבודדות, באמירת תהילים ובהרחבת הפה בשיחה ותפלה, הודיה וסיפור נפלאות השם, חסדיו העצומים. הדיבור יחזיר לנו את הלב והזכרון.

(ראה אור בעלון עלה לתרופה – תשע"א)

'אחרי מות' 'קדושים' – ההפרעות נבראו לטובתך

אף אחד אינו אוהב לבלום בעיצומה התקדמות, ודווקא שם צצות ההפרעות והמניעות. כשמתקרבים אל הנחשק

ספירת העומר סופר כל אחד לעצמו, מול עצמו לא מול חבריו המצליחים. לא סופרים את אמש, אלא את היום. בעבודת השם הכל מתרחש היום.

כולנו מכירים את התחושה הזו – משתוקקים להשיג דבר מה, חולמים עליו ומייחלים להגשמתו והנה לפתע נראה כאילו הוא כאן, כמעט. כל החושים נדרכים אז ונלפתים סביב הנחשק, שלא ייעלם כלעומת שבא. שיתגשם כבר. אם יבוא אז אי מי ויגנוז את החלום, ידחה אותו, ידחה אותנו – איך נרגיש? איום ונורא. יהיה לנו קשה מאוד להכיל את הדיחוי, מי שימנע מאתנו את התגשמות החלום ייחשב בעינינו לאויב, לאחד שאינו חפץ בטובתנו.

החשק אוצר בחובו כוחות אדירים. כשהוא נאחז בדבר מה, קשה מאוד להפריד ולהרפות. החיים מלאי ציפיות, תמיד יש חלומות שממתינים להגשמה. לפעמים נוצר חלון הזדמנות ונדמה כאילו הכל בהישג יד, ואז השמש שוקעת. ההבטחות נסוגות ואנחנו שואלים אז את עצמנו, בשביל מה?! למה כיזבו לנו? מדוע הבטיחו? זו שאלה קרובה לכפירה. הלב מתמלא טרוניה ומשהו בתוכו מזמזם בשקט "אתה רואה, רוצים ברעתך…" ברגעים הללו אדם עלול לשכוח את החסדים הנפלאים המקיפים את עולמו, את הישועות שליווהו עד הלום, את הרחמים שניחמוהו על כל צעד ושעל. ברגע זה יש לו שאלה, יש לו טענה – מדוע מפריעים לי להשיג את האושר!

*

זה מה שמתחולל בעם ישראל בתקופה הזו. יצאנו ממצרים באותות ומופתים הכל התנהל כשורה. שמש ההשגחה זרחה לנו, טיפסנו מעלה-מעלה, הכי מתבקש לכאורה שהתנועה הזו רק תתעצם. באותו חיפזון ובאותה זריזות נעפיל גם על הר סיני, נקבל תורה, נהיה מושלמים. אבל לא, לפתע בלימה. "תספרו חמישים יום", התנועה נעצרת קרוב מאוד להר סיני, מכאן והלאה תספרו, יום אחר יום. כל כך השתוקקנו לתורה ולטהרה, הנה אנו קרובים, מדוע מונעים מאיתנו את הגישה אל הנחשק למשך חמישים יום?

הכנה למתנה

השאלות הללו מהדהדות בנו כאמור, בכל פעם שנוצר עיכוב בדרך אל האושר ואל הכיסופים. והסיבה לטרוניה היא חוסר הבנה שלנו בטיב מושא הכיסופים. כלומר, איננו מבינים באמת למה אנו מצפים. שאילו הבינונו, לא היינו רוטנים. אילו הבנו היינו מסכימים שהעיכובים והמניעות לא נוצרו לרעתנו – אדרבה עבורנו הם נבראו. בלעדיהם לא נוכל להשיג את מבוקשנו. הדבר שאנו נחשקים אליו, החלום אליו אנו מתגעגעים, דורש אחריות כבירה. אין זו סתם מתנה בעלמא. אנחנו משתוקקים לקבל את הנכס המשמעותי ביותר בתבל, את תורת השם. החזקתו של נכס שכזה ברשות היחיד דורשת אחריות מיוחדת במינה. ולפני שיגישו לנו את המתנה בוחנים אותנו האם בכוחנו להחזיק מעמד בגודל האחריות. אנו מתעתדים לקבל לידיים את היכולת הנשגבה ביותר – המסוגלות להתחבר ולהתקשר ישירות אל השם. להיות עימו בקשר של קיימא, לעובדו בלבב שלם. אלו הם סודות מדינה ואוצרות רוזנים. הנכסים הנדירים הללו חייבים להימצא בידיים אחראיות, והשם יתברך לפני שיעניק את המתנה, מוכרח כביכול לבחון אותנו האם נתאים לגודל המשימה.

המבחן מתמקד בנו דווקא בעת שכזו, ברגעים מעוכבים ודחויים. כשנדמה כאילו קצו כל הקיצין. מדוע? משום שהתורה הקדושה חייבת להינתן על גבי קרקע יציבה. יהדות חייבת להתבסס על יסודות יצוקים שלא יזועו לעולם. גם אם יעבור עלי מה, אני על משמרתי אעמודה, אתייצבה. יסוד הנפש של יהודי צריך לינוק מההחלטה שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, אדע בוודאי שהשם יתברך איתי עמי ואצלי. ההחלטה האיתנה הזו תייצב את קומתנו בכל מצב אליו ניקלע, ותגרום לנו לקבל את התורה הקדושה עם זוג ידיים אחראיות. ידיים של אמונה, של קביעות, של עקשנות טובה לחפש ולמצוא בכל מצב את רצון השם.

ספירה – המתנה

ממתינים. באופק מתקרבת קבלת התורה. כולנו מייחלים לזכות לתורה חדשה, תורתו של משיח. תורה של עבודת השם ויראת שמים. תורה שמתחדשת ומחדשת את כל סביבתה בכל עת ורגע. את התורה הזו אנו אמורים לזכות ולקבל כבר השנה. אך לשם כך עלינו לשאת בשמחה ובדומיה את תקופת הציפייה. בימים הללו אנחנו סופרים לעומר. הספירה הזו החולשת על פני ארבעים ותשעה יום, מורכבת ממספר נקודות חשובות: קודם כל הכנעה וביטול, בבחינת "מאכל בהמה". לאחר מכן, ספירה והתמקדות בפרטים הקטנים. סגולה נפלאה להינצל ממשברים וייסורי נפש – להחליט שלא איכפת לי כלל. לא מגיע לי כלום. כל מה שאני מקבל מגיע מאוצר מתנת חינם. כל אשר מוטל עלי הוא לדבר, לפתוח פה, לספור את היום הזה ועוד יום.

הספירה אמורה להתמקד 'בכם', כדכתיב "וספרתם לכם" – לכם ולא לאחרים. כל כך מפתה להתבונן במעשיהם של אחרים, לקנא ולהתעניין בהצלחותיו של הזולת וכישלונותיו. עבודת ספירת העומר היא לחיות עם הנקודה הפרטית המאירה בי. לחפש את האלוקות שבקרבי. לאסוף ולספור כל דבר טוב שאירע עימי ואצלי. ספירת העומר צועדת מיום ליום. היום כך וכך ומחר כך וכך. אין יום דומה לחבירו ואין שעה זהה לרעותה. עליך לזכור שכל רגע יצירה בפני עצמה. כל יום הוא ספירה מיוחדת.

 

 

לנחות בשלום אל התלם (תזריע-מצורע)

האם שגרה חייבת להיות תשושה וכבידה, עייפה ויבשה. או שמא ניתן גם בחיי היומיום לחיות מעט אחרת. עם לחלוחית של קדושה וחיות תמידית

החופשה הזו היתה מיוחדת במינה. לא שבפסקי הזמן האחרים שנטל מיודענו לעצמו, חסרה גשמיותו משהו. אדרבא ואדרבא, מעולם לא התפשר. חיפש תמיד את המקום הטוב ביותר, הירוק המוריק, המנשב והצופה על הנוף המרהיב ביותר. והוא נפש, ושוב נפש היטב, כראוי לבעלי בתים חשובים כאן.

מן החופשה האחרונה שב כתמיד. אבל הוא, כלומר הוא גופו, לא חזר משם כרגיל. חש כאילו הותיר שם במרחבים האווריריים נתח מעצמו. כאילו לא הסכימה אישיותו לשוב ולהתכנס בקיטון הצר שהתקינו עבורה חיי היומיום. הוא עושה הכל כמקודם, אך ראשו תקוע שם, לא פה.

'נו טוב', אמר לעצמו. 'קשה ההסתגלות לשגרה' יָסַף ושֹיבר את אוזני עצמו.

אך לא, הנופש כאילו אינו מרפה. וההסתגלות אינה פשוטה.

 

*

 אחרי כל 'בין הזמנים' מופיע זמן. אבל הנחיתה אינה פשוטה.

חגים ומועדים הם זמני התעלות. סגולת הימים, רוממות התפילות, נשגבות המצוות, כל אלו נוטלים אותנו למקום אחר, מעין גן עדן בעולם הזה. אך אחרי ככלות גן העדן, חוזר העולם אל מסלולו כמימים ימימה. וככל שהעליה מעפילה כלפי מעלה, כך השיבה אל התלם חדה וגם כואבת יותר.

בנקודה זו, ראוי לעצור ולשאול. האם הכבדות הזו הרבוצה אורח קבע על הכתפיים, האם הדכדוך משהו המלווה את היומיום, או תשישות הרוח של ימות הקיץ, האם כל אלו חוק חקוק הם ואין מוצא הימנו. או אולי אין הכרח לחיות כך, שמא אין כל מקור לקביעה שכאילו אין מנוס מלאבד את נכסי הרוח להם זכינו בימי הקודש. יתכן וניתן להמשיך זאת הלאה, אל תוך הימים הרגילים והפשוטים שיבואו.

הבה נבדוק.

מהיכן נובעת כבידות. על איזו קרקע היא צומחת.

אנשים העסוקים בעיסוקים המספקים להם חיות ועניין, אינם סובלים מדכדוך הנפש. לא מעצבות, קל וחומר לא מעצלות. מי שמוצא עניין במעשיו, איננו נזקק לטפיחת שכם מעודדת. הרוח החייה תנשב באופניו, ליבו יישא את רגליו, וכל כולו יאמר חיות ושמחה. כבידות ועצלות הם תוצאה של ריקנות. בלב פנוי מחיות קובעת את משכנה העצבות.

לאמיתו של דבר, יהודי מעצם הווייתו, עשיר. אוצרותיו מלאים מזן אל זן, סיפוק ושמחה. מוקף הוא מכל עבריו מצוות המקשרות אותו בא-ל חי. עין של רחמים והשגחה מלווה בחמלה ואהבה כל רגע מרגעיו. אפוף  תורה, יראה, קדושה וכל טוב. יש די באפס קצה עושר נשמתו של יהודי אחד, כדי להחיות גדודים גדודים של בריות, צבאות אדם. בליבו של כל יהודי פנימה מנשבת רוח של נבואה. רוח הקודש הקושרת את נפשו ואת כל הווייתו אל חלקו הנצחי בעולם הבא ובאחדותו יתברך.

חשכות הצרעת ורפואתה

אך פעמים שבעל העושר עצמו אינו מכיר באושרו. לזאת ייקרא צרעת. המצורע סגור ומסוגר בתוך עצמו, כלוא בבור בדידות נפשו ואור נשמתו אינו מצליח להבליח ולהאיר את מרתפי עצבותו. מצורע, כתרגום אונקלוס וכדברי הזהר הוא 'סגירו דנהורא עילאה' כלומר סתימת האור העליון (עי' ליקו"מ תורה ג').

ומה קורה כאשר האור נסתם – נעשה חושך. כשהמחשבות שרויות בחשכה הן מתחילות לראות רק צלליות. את העצבות החידלון והתסכול משליך אז האדם על כל סביבותיו. 'ההוא עשה לי', 'זה גרם לי', 'הוא אינו מפרגן לי', 'והם בכלל רק מקנאים בי'. ואז נפרץ גם סכר הלשון, והדיבורים שוטפים שוצפים בקצף. לשון הרע עלול להפוך עד מהרה למצווה עוברת, ורכילות לחובת השעה.

הדיבור כח עצום לו, אך הכסיל מבזבז את רוחו דווקא באמצעות הדיבור "כל רוחו יוציא כסיל". דיבורים שאינם הגונים מביאים צרעת על נפש המדבר. כלומר, סוגרים מפניו את אור השם. מחשיכים לו. נגע הוא היפוכו של העונג, דיבור פסול ומיותר מביא על הנפש נגעים תחת עינוגים אמתיים.

אך גם למצורע יש רפואה. לא לחינם גוזרת עליו התורה להימצא מחוץ למחנה שבעה ימים. כל עוד המחשבות טרודות בגורמים סביבתיים, באנשים, בדיבורים, במי עשה לי ומי פגע בי, אין כל דרך להתרפאות מהנגע. לשם כך מוכרחים להתבודד, להתנתק מכל ההבל, ואז לחשוב באמת, מה חסר לי, מה מציק לי. כשמתבוננים כך מתוך נקיות, מגלים הפתעות.

סופרים, בודקים, ומתקנים

יצאנו לא מזמן ממצרים. ביציאת מצרים טעמנו היטב את ההבדל המופלא בין חיי עבד לחיי חירות הנפש. כעת, אחרי שטעם גאולה וחירות טעמנו, אין לנו כל רצון לשוב חלילה אל דיוטתו התחתונה של העבד. אנו מבקשים בכל דרך להישאר שם, בפסגת חירות הנפש. ומשם כך אנחנו סופרים.

ספירת העומר היא תקופת בדיקה והקשבה. האדם נעשה קשוב לנפשו. מעיין ומפשפש בפנימיותו, האם יש בי שמחה וחיות, או שמא רוח אחרת היתה עימי. אנו סופרים יום אחר יום בערנות ושימת לב. וכשמזהים קצה קצהו של עצב, דכדוך, מירמור, איננו מחפשים אשמים או סיבות חיצוניות. רק צועדים פנימה אל האור המאיר באוצרות נפשנו. אורו של פסח שבוודאי לא מש מאוהלנו, יודעים אנו ומאמינים שאורה של חירות עודנו שרוי עימנו, את הפסח ניתן למשוך גם אל ההווה, והכלי הוא הדיבור. במקום לבזבז את מאגרי הדיבור על הבלים ועל סיבות זוטות ונפסדות, אנו עושים בו שימוש קדוש וראוי. כל תיבה של קדושה משמשת כלי להמשכת רוח חיים חדשה.

פרשת מצורע – מאותתים לך שים לב!

אנחנו אוהבים לרוץ ולהספיק, אין לנו פנאי לשים לב לאיתותים חיוניים. לפעמים ההתמוטטות מצילה את חיינו.

מאז עומדו על דעתו עסוק הוא עד למעלה מראש. ביום וגם בלילה ראשו ורובו בסידורים ועסקים. מדבר עם פלוני, מתווכח עם אלמוני, בוחש בקדרה זו ורוקח בעניין אחר. בגיל כלשהו התחילו מיחושים שונים, כאב פה גניחה שם. הוא לא התייחס, אין לו פנאי לקטנות. מן הסתם, אמר לעצמו, הגיל עושה את שלו. ואז ביום בהיר אחד הוא התמוטט. הובהל לבית החולים, אושפז ונבדק, הרופא זימן אותו לשיחה חמורת סבר:

"אירע לך נס, ההתמוטטות הצילה את חייך. בבדיקות שערכנו, זיהינו ממצאים מדאיגים, המחייבים טיפול מיידי. כרגע יש מה לעשות, אילו באת בעוד שבועיים, כבר היה מאוחר מדי…"

*

החיים הם מרוץ או אפילו מרדף. אדם מתנהל מתוך הרגל, מתרוצץ, ממהר. הקו המנחה את אורחותיו הוא – ההרגל. והרגלים כדרכם, אינם כבולים בהכרח למה שנכון, בריא, ועדיף. הרגלים הם פועל יוצא של הסתגלות, ואדם עשוי להסתגל גם לאורח חיים מזיק ומתיש הפוגע בו ובשאיפותיו.

כל עוד חש אדם בריא, אין לו פנאי לשים לב לזוטות, כמו מחושים וכאבים חולפים. אינו מעוניין להתייחס ברצינות, לאיתותי מצוקה המבקשים את תשומת לבו, ולשקול שינוי ותיקון. אנשים מנהלים עסק, תפוסים עד למעלה מראש בהתנהלות שוטפת, השקעות ותוכניות, ואינם מסוגלים להתייחס לסדקים הדקים, שמתפתחים והופכים לבקעים וסיכונים חמורים. התנהלות שכזו עלולה להימשך עוד ועוד, עד להתרסקות מוחלטת.

להבין את הרמז

כך ממש גם בעבודת השם. אדם חי, נושם ופועל, פה ושם נתקל בבעיות; מידה פלונית מגלה סימני מצוקה, הרגל אלמוני גורם לתופעות בעייתיות, לפעמים נכשל, לעיתים שוגה. האירועים הללו מאותתים לו: 'שים לב, דברים מסוימים דורשים את התייחסותך'. אך הוא עסוק מדי, בבהילותו אין לו פנאי לשימת לב 'מיותרת'. המציאות דוחקת בו לדהור הלאה, להספיק, להתקדם, לסיים. ובינתיים הבעיות הקטנות הופכות לקשיים גדולים, האיתותים מתגברים, והסכנה לנפילה מוחלטת קרובה.

אך אין סיכוי לשינוי. משום ששינוי ותיקון מהותי, יתכן רק באמצעות שימת לב ומשמעת עצמית, עיקשת ורצינית.

איך אם כן, עוצרים את הרכבת בזמן?

בתקופת בית המקדש התנהל העולם בהנהגה של שלמות, לא ניתן היה להרחיק לכת בחוסר שימת לב. אם שכחת – הגיע הרמז מיד. אדם שוטט בעולם, זחוח וגאה, פער פיו ללא חוק, דיבר לשון הרע, ריכל, חידש, והרגיש מוצלח מאין כמותו. אך לפתע פתאום, זרחה על מצחו בהרת, פרח על עור בשרו נגע, ואז באה ההתמוטטות המצילה. "והובא אל הכהן", "וראהו הכהן", הוא יוצא אל מחוץ ליישוב, מוסגר ויושב בדד, "וטמא טמא יקרא". ההוצאה הזו אל מחוץ למחנה, הבידוד, הטומאה, כל אלו נועדו לחלץ אותו מהבהלה וההיסח הדעת. אם בבהילות עיסוקיו לא יכול היה להבין מדוע זקוק הוא לרפואת נפש, לעצה טובה, לתיקון, הרי כעת, מתוך תחושת הטומאה והנידוי, בוערת בו ההבנה 'אני מוכרח לרוץ אל הכהן, לקבל רפואה, לפקוח אוזניים ולקבל'. רק לאחר ההתמוטטות, בדד ומחוץ למחנה, העיניים נפקחות.

ובימינו, איך נחלצים מהיסח הדעת מסוכן?

נגע הצרעת קיים גם היום, בדמותם של עצבות והעדר חיות. הצרעת נקראת 'משכא דחוויא', והעצבות כמו הצרעת, מקורה מקללת הנחש הקדמוני: "ונחש עפר לחמו" – עצבות וכבדות. כולנו יודעים עד כמה יש להתרחק מעצבות, ובכל זאת, מדוע משתלטת על הנפש עצבות? יש לכך מטרה. העצבות באה לעורר אותנו, בדיוק כפי שהצרעת עשתה זאת בזמן הבית.

הכבדות מעוררת להיטהר

איך תופסת העצבות את הנפש? הגורם הישיר הם דיבורים מקולקלים. רביז"ל בתורה ג' מלמד, שניגון של רשע, קשה לעבודת הבורא. העולם הזה מלא ועמוס בדיבורים מיותרים, אנשים מדברים ומעמיסים ללא הרף מידע מיותר, שמועות, פטפוטים, הבלים. ומשם נובעות הדאגות, המחשבות, העייפות, והייאוש. הניגון הזה, הממתיק סוד ומעורר עניין מאפס וכלום, הוא ניגון פגום, בבחינת 'מנגן רשע'. והוא מביא לאטימות ואדישות.

אם האוזניים סתומות בשמועות מיותרות, איככה יימצא בהן מקום לקליטת שמועות טובות ונחוצות; דיבור מחיה נפשות. התעוררות טהורה לתשובה, עצה מתוקה, מחשבה ישרה, ובעיקר – דברי תורה. לאדם התפוס בשרעפי הזמן והבליו, קשה להבין על מה מדברים בספרי הצדיקים. נדמה לו כאילו העיסוק בעבודת המידות ונקיות הנפש, אינו אלא עניין של דקויות, דיוקים, ו'עניינים', וממילא, הוא אינו מוצא בכך עניין. ה'צרעת' הזו, האטימות הפנימית להתחדשות והיטהרות, עלולה ללוות אותו כל ימיו.

חסד גדול עושה עמו השם יתברך, שהוא מוצא עצמו לפתע פתאום – מצורע; חסר שמחה, או שבוי בעצבות כבדה, כשאינו מסוגל לפעול מאומה. אז, כשהוא מואס בעייפות הנפש, הריהו מתעורר ושואל: האם לזה ייקרא חיים?!

הכבדות פותחת איפה צוהר להיטהרות. אדם מוצא עצמו בדד, טמא, עצוב ומדוכדך. כעת הוא מוצא על כורחו את הפנאי, לרוץ כל עוד רוחו בו אל הכהן, להטות אוזן לדברי הצדיק, ולהקדיש את עצמו לריפוי הנפש. אנשים רבים זכו להכיר ולייקר את דיבורי הצדיקים, רק לאחר שחשו היטב את טעם הצרעת, כבדות הנפש ודכדוך הרוח. רק כך, זכו למאוס באמת ברוח הסערה הפוקדת בני אנוש, ולהיכנס לחיים אמתיים ולשמחת המצוות.

כעת בימי הספירה הקדושים, כולנו עסוקים בסדר ימי טהרה. כעת דווקא, מתוך האופן בו אנו רואים איך אנו מעבירים את ימינו החולפים, נוכל לזהות בתוך הסדקים הקטנים, היכן יש לתקן ולשפר, ויהיו בידנו הכלים הנכונים, להתכונן לגאולת הנפש, וקבלת התורה הקדושה בשבועות.

(ראה אור בעלון 'עלה לתרופה' תשע"ג)

 

ספירת זמן

הידעתם, מהו הדבר עליו אנחנו נוטים לוותר בקלות יתרה?

נתחי חיים. עסיסיים!

צפרא טבא. השעה תשע קודם חצות יום. יהודי טרוט עפעפיים משרך רגליו לתפילת שחרית בשטיבלאך השכונתי. על אם הדרך הוא נקלע שלוש פעמים לזירת מודעות קיר ערה ודעתנית. קורא, מאזין, מהנהן ומחווה דעה. נכנס אל הקודש, יוצא לחדר הקפה. לוגם מלא לוגמיו. חוזר פנימה ופוגש את הקהל בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח'.  סוקר את המצב במהירות, מעיף מבט בטלית ותפילין ואינו מבחין בהוראה תת הכרתית המשוגרת אל מוחו "הלאה, היום מאוחר מדי, צריך לגמור עם זה ודי…" כלומר, לצאת מהתפילה בשלום. על כוונת לב, אין מה לדבר. "מחר נעשה זאת טוב יותר" הוא מנחם ומתנחם גם יחד.

הזמן משטה בנו היטב. הוא מופיע מזה עידן כשלצידו תירוץ חרוץ לאי ניצול ההזדמנות, ופיתוי הגיוני לשתילת התקוות במועד מאוחר יותר. לגמרי תמיד תהיינה כל הסיבות שבעולם מדוע להדוף את הרגע הקיים לטובת עיתוי אחר. מתי? נחיה ונראה.

מוזר הדבר. אנחנו חולקים זירה משותפת לא רק עם אנשים צעירים. הזקנה והשיבה מצויות בינינו למכביר. גם לווית המת לא עליכם, אינה תופעה שלא רואים. בתי קברות מתוקנים בכל עיר ופלך. אנחנו שומעים את משק דפי ההיסטוריה במנוסתם מתקופה לתקופה. הזמן חולף, לא כצילו של כותל ואילן רק כצילו של עוף הפורח, ובדורנו אף יתרה מכך. ובכל זאת, במציאות שרויה בתוכנו תחושת נצח. החיים בחוצות נצחיים הם לחלוטין. פוק חזי. השיג והשיח רוחש סביב האלמוות, רכישות, השקעות, התנגחויות ונטירת איבה מקודשת מדור לדור. השליית הזמן חזקה מאין כמוה, היא מתפתחת ומתעצמת במיוחד בשני קצוות של טיפוסים:

*

רונן, איש מצליח. לא רבותא הוא גופו, לדבריו כל מי שיעשה כמעשהו וינקוט בשיטתו, חייו מובטחים, גם הצלחתו, גם פרנסתו. עוד לדבריו, בריא הוא כשור הבר, מאושר באדם, עשיר כקרח, חופשי כציפור דרור. בשבע השנים האחרונות לא פגע בו אפילו חיידק השפעת, ובשבע הבאות אין לו כל תוכנית להצטנן גם לא להצטרד חלילה. השמים שעל ראשו צחים מכל עב, הכל טוב קסום ויפה. כששואלים אותו לשלומו, תשובתו מוכנה עימו, מ – ד – ה – י – ם הוא מצהיר ועיניו מצטעפות בדוק ערפילי.

קיים ברחוב צליל שכזה. הוא בהחלט לא מאפיין את כל שכבות האוכלוסייה, אך קיים. זן אחר נוקט בדרך הפוכה, לאמר; הכל נאכס, לא טוב, גרוע. אלו לכאורה שני קצוות, אך הם משקפים טעות משותפת.

מתבגרים רבים בשלב מתקדם שואלים את עצמם להיכן נעלמו הימים שחלפו. השנים, השמיטות, כל מה שבשעתו נדמה כנצח נצחים והפך תל זיכרונות. השאלה הזו רצויה שתטריד אותנו עודנו בכוחנו. הזמן חולף וזו עובדה, השאלה מה אנחנו מצליחים להעמיס עליו כל עוד הוא כאן. היכולת לממש זמן חולף ולהפוך את קיומו העראי, לנצח, מתחילה בהבנה פשוטה בתכלית:

טעות לראות את החיים כמרחב של שבעים – שמונים שנה ויותר. משום שהחיים אינם אלא יום אחד, אפשר לומר, שעה. אין בכלל אלא מה שבפרט, והדבר אומר שסך הכולל של חיינו אינו אלא שכפול חוזר ונשנה של יחידות זמן. יום חיים מייצג בעצם את מכלול החיים. לגמרי כך! אדם נולד בבוקר, ומוריד עצמו אלי קבר עם לילה. האור החיים הקדוש כותב כך בפירוש. מבט שכזה משליך ישירות על שני הטיפוסים האמורים. הזחוח והמדוכדך.

זחיחות היא פועל יוצא של אי ראיית המסגרת. אדם יכול להצהיר הכל טוב ומקסים רק בתנאי שהוא בטוח שמארגז החול והחולין הלזה לא יוצאים לשום מקום. כרגע טוב לי ונחמד, ואין לי עסק במה שאחרי. משום כך מתוארת מדתו של החסיד "אבלו בליבו וצהלתו בפניו". הצהלה יפה בשעה שקורטוב של אבל על תחלואים שהנפש מרגשת בהם, שרוי פנימה. שאם לא כן זוהי צהלת ילדים ושוטים.

מאידך, מיודענו המדוכדך, גם הוא שוגה. החיים רובצים עליו מכל צד, ובעיניו אין ולא היה ולא יהיה עוד גוון או צליל מעבר לקדרות הזמנית שעוטפת את רגעי הארעי הללו. מר לי היום, משמע מר יהיה תמיד. אלו ואלו שוגים באי יכולת לראות כלל ופרט גם יחד. רצונו לומר, כלל – להכיר שרכבת הזמן דוהרת לקראת יעד, וממילא המסע איננו שעשוע של צעצועי דמיון גרידא. הפרט – זוהי ההכרה בייחודו וייחודיותו של כל רגע, משום שבסך הכל, הרגעים החולפים הללו הם שייצרו יחד את שלמות החיים.

*

מה קורה לאנשים שחושבים כך?

מסתבר שלעולם הם לא יוותרו על רגע חיים. משום שכל שעה משקפת בעיניהם תוחלת חיים מלאה. אם הרגע הנוכחי לא ינוצל, משמע הוא ייזרק לאשפה. מדוע וויתור על חיי רגע מזעזע פחות מוויתור על מכלול החיים?!

הימים ימי ספירה. התקופה הזו מכניסה אותנו לפוקוס של זמן. יום חולף אך אינו נגוז, הימים נספרים אחד לאחד. הספירה מחדדת ומדגישה את נוכחותו של הרגע החולף ואת רישומו הניכר על תוחלת החיים בשלמותה. ספירת העומר מסוגלת לחלץ אנשים משיגיון הזמן. שימת הלב לתנועת הזמן טומנת המון אמיתות נעלמות על חיינו החולפים ללא שוב. כדאי לנצל זאת.

(ראה אור בבקהילה – תשע"ג)