פוסטים

ראש וגוף – ההבדל בין ספירות הגוף לספירות הראש

לאחר סדרת מאמרים שעסקו בשבע הספירות התחתונות חג"ת נהי"מ, רצוננו לעלות בקודש וליהנות מזיון של שלוש הספירות העליונות חכמה בינה ודעת. אלו הן ספירות הראש, כוחות השכל. לאחר מכן, נניח על הראש את הכתר, ונעסוק בספירת הכתר. אולם, בדיוק בנקודה זו עלינו להקדים הקדמה ולשוח על ההבדל שבין ספירות הבניין שהם שבע הספירות חג"ת נהי"מ, לבין שלוש הספירות העליונות חב"ד.

כידוע, עשר הספירות רמוזות בד' אותיות שם הוי"ה. כאשר שלוש הספירות הראשונות מיוצגות באותיות י"ה, באופן זה: כתר בקוצו של אות יוד, חכמה באות י', בינה באות ה'. שבע התחתונות באותיות ו"ה – חג"ת נה"י באות ו', ספירת המלכות בה' אחרונה. כפי שבקומת האדם הראש מתנוסס מעל הגוף, מנחה את דרכו וכוחותיו מתפשטים בכל האברים – כך ברוחניות ספירות הראש מנהיגות את כל הגוף. לפיכך נמצא בכתובים רק את חציו הראשון של שם הוי"ה כשם קדוש בפני עצמו, י"ה "כי בי-ה השם צור עולמים" וכדומה. אולם את שתי האותיות האחרונות ו"ה, לא נמצא לבדן כשם בפני עצמו. משום שהספירות התחתונות אינן מתקיימות בפני עצמן ללא התקשרות ותלות בספירות הראש.

אדם בשלוש עולמות

כאשר מתבוננים על קומת האדם יש לראות אותה כמצויה בשלוש עולמות: הראש במעין עולם הבא. וכפירוש האריז"ל 'עולם הבא' – מלשון הווה, שהוא שופע ובא תמיד מלעילא לתתא, מעולם השכל והמושכלות לעולם המעשה. הראש הוא מקום המחשבה, החזון, ההשקפה. זהו עניינם של ספירות חכמה בינה ודעת. הגוף בהשוואה לספירות, הם הג' אמצעיות, דהיינו חסד, גבורה ותפארת. אלו מידות הקשורות לרגש והרגשה וזוהי המציאות כאן בעולם. הרגליים הם ספירות נצח הוד ויסוד הקשורות לחלק המעשה, וזה נוגע לעולם התחתון, שכל מה שאדם עושה בעולם הזה – הריהו עושה עבור הדורות הבאים, צאצאיו, העולם הבא אחריו. בכלליות, נחשבות ג' הראשונות לספירות של 'מוחין', שבע התחתונות הן 'מידות'.

שלוש הספירות הראשונות נבדלות גם בכך שהן היחידות שאינן מתלבשות. אנו רואים בחוש שמכל קומת האדם, רק הראש והפנים נותרים גלויים. משמעות הדבר היא, שבעוד ושבע הספירות התחתונות המקבילות למידות ולגוף, יכולות להתלבש, כלומר להיות 'מושגות' הרי שהראש עצמו בלתי מושג. 'הלבשה' במשמעותה הפנימית היא 'השגה'. כאשר אנחנו אומרים שמאן-דהו מבין ויורד לסוף דעתו של מישהו. כוונתנו, שהוא 'מכסה' ומקיף אותו. זוהי הלבשה. בספירות העליונות בעולמות ובפרצופים יש מושג כזה שהתחתון משיג את העליון אולם עד גבול מסוים. הראש, תמיד מחוץ לתחום ההלבשה. אי אפשר להשיג באמת את דעתו של אדם. לכל אחד נקודה מיוחדת אך ורק לו. היחס הזה מתקיים בין רב לתלמיד ובין אב לצאצאיו. תלמידים נחשבים 'לבוש' של רבם. לפיכך יש עניין גדול להעמיד תלמידים כדי להתלבש ולהיות מקושר לעולם הזה. להנחיל את הדעת שבראש לכלים ולתלמידים שיכילוה וילכו לאורה (ליקו"מ תנינא, תורה ז'). כנ"ל גם האב שמלמד את בניו תורה, הרי הוא מתקין לעצמו לבושים רוחניים. נפשו שהיא דעתו ושכלו, מתלבשת בילדיו ההולכים בדרך הישר. כך מצאנו ביהושע הכהן הגדול שהיה "לבוש בגדים צואים" (זכריה ג') והסיבה, בשל שבניו לא הלכו בדרך הישר. ההלבשה שהתחתון מסוגל להלביש את העליון היא עד גבול מוחו ושכלו.

 

עניין נוסף המייחד את שלוש הספירות הראשונות הוא, החיבור המוחלט. חכמה בינה ודעת חשובים כאחד. משל לכך במוח האנושי שבשונה מכל שאר האברים, כל חלקיו, הימיני השמאלי וכדומה, פועלים יחדיו להבשלת הכוח השכלי. כך בהנהגה הרוחנית, ספירות המחשבה נחשבות אחד, מצויות בחיבור תמידי ובהתקשרות שלימה. מכאן טעם נאה להלכה הקובעת שכל שלוש ברכות ראשונות של שמונה עשרה כחדא חשיבי לעניין שאם טעה באחד מהן חוזר לראש התפילה. מפני שברכות אלו כנגד ג' ספירות חב"ד, ויש להתחשב בהם כעניין אחד.

שלושה קווים

הבנת צורת עמידתן של הספירות חשובה מאוד ללימוד מהותן, ונוגעת למושג יסודי מאוד בקבלה. כידוע, אחד האירועים הרוחניים המשפיעים ביותר על כל המציאות בכל התקופות ובהווה, הוא מה שקרוי 'שבירת הכלים'. כתוצאה מאותה 'שבירה' שלא נרחיב כעת בעניינה, אירע חורבן רוחני, ואורות עליונים נפלו לעולמות הנמוכים. נעשה עירוב בית טוב לרע, וזהו למעשה השורש לכל הניסיונות בעולם. השבירה הזו לא אירעה בכל עשר הספירות, רק שבע המידות התחתונות חג"ת נהי"מ נשברו. שלוש הספירות הראשונות, לא נשברו. בכתבי האריז"ל מובאים טעמים שונים לכך. אחת הסיבות קשורה לצורת עמידתן של הספירות. בדרך כלל אנחנו מציירים את עשר הספירות בשלושה טורים, ימין שמאל ואמצע. אולם קודם שבירת הכלים רק שלוש הספירות הראשונות עמדו כך, חכמה מימין בינה משמאל דעת במרכז. שבע המידות ניצבו ב'חד סמכא' כלומר, בטור אחד זו על גב זו. כעת יש להבין: הצורה המתוקנת היא שלושה קווים, חד סמכא היא הצורה בלתי מתוקנת. מדוע? משום שעמידה בשלושה קווים מאפשרת נתינה וקבלה, וממילא מיצוע והכרעה. הימין ממתק את השמאל והשמאל ממתן את הימין, קו האמצע מקבל משניהם ומכריע. עמידה של זו על גב זו, מבטאת רצון למלוך בבחינת 'אנא אמלוך'. השאיפה הזו, של כל פרט לעמוד בראש, כשלעצמו, ללא נתינה וקבלה – היא אחת מסיבות השבירה. אין לפרט יכולת להכיל לבדו את האור. ללא אחדות, ענווה, והסכמה, הכלים יישברו ולא יכילו את השפע.

החלוקה הזו שבין שלוש הראשונות לשבע התחתונות, מקבילה גם לחלוקת כ"ב אותיות התורה לקבוצות. כפי המובא בספר יצירה, יש בין כ"ב האותיות ג' אמות, ז' כפולות וי"ב פשוטות. שלוש האותיות האמות הן אמ"ש. שבע הכפולות הינן בג"ד כפר"ת. השאר אלו י"ב פשוטות. האותיות האמות מקבילות לשלוש ספירות הראש, חב"ד. אלו אותיות ראשיות, א' ראש לאותיות. מ' היא אמצע וש' כמעט בסוף האותיות. הם נחשבים גם כנגד אש רוח ומים. שבע הכפולות מקבילות לשבע המידות התחתונות. שנים עשר הפשוטות קשורות לי"ב קווי אלכסון.

לאור האמור אנו מבינים שמבין עשר הספירות, שלוש הראשונות נחשבות למוחין ולכוח שכלי המניע את שבע המידות תחתונות. עבודתו של יהודי היא לקחת את שלוש הספירות הראשונות שהם כוח ההשכלה, הדעת והחכמה, ולנהוג לאורן עם שבע מידותיו התחתונות. בכך הוא מתקן את שבע הספירות וממשיך להן הארה משלוש הראשונות.

 

 

 

 

 

 

 

 

ספירת התפארת והקו האמצעי במבנה הספירות

במאמרים הקודמים סקרנו כמה מספירות הבניין, הזכרנו את ספירות החסד והגבורה, המצויות בצד ימין ושמאל, כעת נעסוק בספירה האמצעית, ספירת התפארת.

התפארת היא מידתו של יעקב אבינו. הוא נחשב בכיר שבאבות משום היותו מרכבה למידה האמצעית הממצעת ומכריעה בין מידת אברהם איש החסד, למידת פחד יצחק שעניינו גבורה. על יעקב נאמר "איש תם יושב אהלים" שהיה משלב בעבודתו שני 'אוהלים'. כוח המיצוע המיוחד לספירת התפארת, מבטא שלימות. לכן נאמר על יעקב אבינו שהיתה מיטתו שלימה. כי מצד החסד של אברהם יצא ונולד ישמעאל, פסולת מידת החסד. מצד גבורת יצחק נולד עשיו, פסולת הגבורה. רק במידת המיצוע של יעקב התבררה הקדושה ונולדו י"ב שבטי י-ה, ללא רבב.

התפארת נחשבת ספירה 'מכריעה' משום שהיא אחת מספירות 'קו האמצע', מהו קו האמצע? כפי שלמדנו כמה פעמים, הספירות מסודרות בשלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. בצד הימיני – החכמה החסד והנצח. בשמאל – בינה גבורה הוד. כל ספירות הימין נוטות לצד החסד, כל אחת בבחינתה וכפי עניינה. ספירות השמאל נוטות אל הדין, במידות שונות. בקו האמצע יש את כתר, תפארת, יסוד ומלכות (לעיתים מחשיבים גם את הדעת). כל ספירות האמצע פועלות כמכריעות או ממזגות באופנים שונים, ולכן יש בהן עניין של שלום, דבקות, ואמת. עניין נוסף המיוחד דווקא לקו האמצע הוא, כוח ההעלאה. קו האמצעי בכוחו לעלות למעלה ממקומו, עד אין סוף. לפיכך נאמר ביעקב שנחלתו היא 'נחלה בלי מצרים'. וכדרשת חז"ל: "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת, קי"ח:).

תפארת – לבושים

שם הקודש המיוחס למידת תפארת הוא שם הוי"ה ב"ה. שמו העיקרי של השי"ת. על שם זה נאמר שהוא כולל את כל שמות הקודש וכל אופני ההנהגה העליונה. היבט זה מאיר פן נוסף של ספירת התפארת. התפארות היא עניין של התלבשות, הלבושים קרויים 'תפארת' כמו: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". יש כאן גם לשון 'פארות' שהם ענפי האילן וגידוליו. כלומר שספירת התפארת מבטאת התגלות והתפארות. שם הוי"ה הוא שמו העיקרי של הבורא, ומכיוון שבכל פעולה והנהגה הוא 'מתלבש' באמצעות מידה אחרת, ופועל בתוך כל השמות ועל ידם, לפיכך נאה לו שמו – תפארת, מלשון לבושים. ועל כך משבח הפסוק ואומר: "לך הוי"ה – הגדולה והגבורה והתפארת". כלומר, לך שם הוי"ה יש את לבושי הגדולה שהיא מידת החסד, הגבורה וגם התפארת, שאתה מתלבש ופועל באמצעות כולם.

עניין נוסף המוזכר רבות בהקשר לספירת התפארת הוא, 'קווי האלכסון'. בכתבים, בעיקר בקבלת הראשונים מופיע המושג 'י"ב קווי אלכסון'. הכוונה לשניים עשר הצלעות המרכיבות את צורת המרובע. שש המידות כאשר הן מסודרות לפי נטיותיהן לארבע רוחות השמים ומעלה ומטה – יוצרות יחד את שש נקודות המרחב של העולם הגשמי: חסד נוטה דרומה, גבורה צפונה, תפארת במזרח, יסוד במערב. נצח והוד מעלה ומטה. יחדיו הם יוצרים 'מרובע'. בין קצוות המרובע מתוחים י"ב קווים. לקווים הללו משמעותיות רבות ועמוקות מאוד על פי סוד: הם שנים עשר השבטים, י"ב חודשי השנה, שנים עשר מזלות וי"ב צירופי הוי"ה. מכיוון שספירת התפארת, לבד מהיותה ספירה בפני עצמה, נחשבת גם ככלליות שש המידות – י"ב קווי האלכסון הללו מיוחסים לה. כאן אנו מוצאים עניין נפלא: המספר י"ב, בכל האופנים שהזכרנו, מתחלק לארבעה קבוצות כל אחת מורכבת משלושה: י"ב שבטים מסודרים על פי ארבעה דגלים, ובכל דגל שלושה שבטים. חודשי השנה מתחלקים לארבע עונות כל אחת משלושה חודשים. צירופי הוי"ה מתחלקים לארבעה קבוצות, כל אחת מתחילה באות שונה, ויוצרת שלושה אופני צירוף. נמצא ששם הוי"ה ב"ה שולט ומשפיע על כל חלקי הבריאה כאשר כל אחת מארבע אותיותיו מתאימה לאחת מארבע הקבוצות. למשל, שלושה משנים עשר הצירופים האפשריים של הוי"ה מתחילים באות יוד, צירופים אלו מכוונים לצד מזרח שבעולם, צירופי אות ה' ראשונה לצד דרום, אות ו' למערב ואות ה' אחרונה לצפון.

אני, אתה, הוא

אנחנו מוצאים בסדר התפילות ובפסוקים את הפנייה וההתייחסות אל נוכחות השי"ת בשלושה גופים: בלשון עצמי, בלשון נוכח, ובלשון נסתר. אני, אתה, הוא. בכינוי אני כמו: "ראו עתה כי אני, אני הוא. אני אמית ואחיה". לשון נוכח: "אתה גיבור לעולם" ובנסתר "הוא אלוקנו". שלוש הלשונות הללו מיוחסות לשלוש הספירות שבקו האמצעי, ומבטאות אופנים שונים בהתקשרות שלנו עם השי"ת.

'אני' הוא כינוי לספירת המלכות, השכינה הקדושה. הסיבה לכך היא משום שהנהגת המלכות היא המציאות הרוחנית הקרובה יותר אלינו. השכינה הקדושה היא אם הבנים, וכשהיא מדברת כביכול אלינו, הרי היא פונה בלשון 'אני'. כלומר, אני הממציאה עצמי אליכם, מצידי, לעורר אתכם לשמור מצוות השם.

'אתה' הוא כינויה של ספירת התפארת ושם הוי"ה. המשמעות היא, ששם הוי"ה נסתר יותר ממידת המלכות, כמלך היושב בהיכלו. ההיכל הוא שם אדנות, והמלך הוא שם הוי"ה. הוא אינו מצוי מצד עצמו ועל המבקש את קרבתו להתאמץ ולעורר את עצמו. וזוהי משמעותו של 'אתה', מלשון נוכח, אולם בניגוד מלשון 'אני' הפונה מצד עצמו אלינו, אתה היא פניה אליו מצידנו. על זאת מצווה דוד המלך את שלמה בנו: "ואתה שלמה בני דע את אל-הי אביך ועבדהו… אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד" (דבה"י, כח, ט).

'הוא' הוא כינויה של ספירת הכתר. לשון נסתר ונעלם. מפני שהכתר נעלם ונסתר ואינו בר השגה לשום נברא, שר, מלאך או נביא. הכתר הוא מקום הרחמים הגמורים שאין בהם כל תערובת דין, ועל כך אנו מתפללים "והוא רחום יכפר עוון".

(ע"פ 'שערי אורה' – הספירה השישית).

"ובגבורות ישע" – קווים למהותה של ספירת גבורה

גבורה היא הספירה החמישית מעשר ספירות, ומידה שנייה משש מידות. היא ניצבת בצד השמאל, לעומת החסד שמימין. חסד וגבורה מתוארים לשני ידיים של השפעה, ובפתיחת אליהו נקראת הגבורה 'דרועא שמאלא' היא יד השמאלית. בעוד וטבע החסד כטבע המים היורדים בשפע אין קץ, הגבורה ניצבת מהשמאל לצמצם את השפע ולהגבילו. הגבורה היא גם האש לעומת המים, המים יורדים והאש עולה כלפי מעלה. לפיכך ההשפעה העליונה משולה למים, ועבודת האדם במסירות נפש והתגברות זהה לטבע האש. מכאן גם שמה של הספירה – גבורה, וכלשון קודשו של רבי יוסף ג'קיטליה: "לפי שהיא מתגברת לעשות דין בפושעים ובחוטאים, והיא הנוקמת מיד הרשעים והמתקוממים אל ה' יתברך. ולפי שהיא בית דין של מעלה והיא המשלמת גמול לכל הראויים לגמול, נקראת גבור"ה על כוחה וממשלתה שיש לה יכולת לדון ולהתפרע ולהתגבר על הכול, ואין דבר שיעמוד לפניה" (שערי אורה, השער השישי). הצמצום על אף היותו היפוכה של ההשפעה, גם הוא טוב ומוכרח לקיום העולם. למעשה אלו שתי ידיים, יד הנותנת ללא גבול ויד המגבילה כדי לאפשר למקבלים להכיל את השפע. הצמצום הוא יסוד לקיומו של עולם. כל צורה, דמות או בריה, משורטטת בתוך גבולות היוצרים את מציאותה. כך גם בקיומו של העולם שותפים שני הכוחות – ההשפעה וההגבלה, החסד והגבורה.

ל"ב אלוקים

כפי שלמדנו זה מכבר, שמות הקודש מיוחסים למידות ופעולות שונות. אולם לפנים מכל השמות מצוי תמיד ובכל מקום שם הוי"ה ב"ה שהוא מקור לכולם. שם זה מתלבש בכל פעם בהנהגה שונה ופועל באמצעות מידה אחרת. הנהגה של דין וגבורה מופיעה בשם אלוקים. שם אלוקים קרוי גם 'בית דין הגדול', וכאן אנו מוצאים את חלקו של הדין בהנהגת העולם. ידוע מאמר חז"ל על אופן בריאת העולם, שבתחילה ביקש לברוא אותו בדין, ראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף עימו מידת הרחמים. הדין האמור זו מידת הגבורה הקרויה גם 'בית דין'. ואכן בפרשת מעשי בראשית מוזכר שם אלוקים ל"ב פעמים. שלושים ושניים שמות הללו נקראים בספר יצירה 'ל"ב נתיבות פליאות חכמה' של בריאת העולם. כלומר, העולם נברא באמצעות שלושים ושתיים נתיבות שמהותם דין ומשפט, ומדוע? מפני שזו ההנהגה הישרה והצודקת שאין עליה כל עוררין. וכך מלמד ספר שערי אורה:

"לפי שכל הנבראים כולן, עליונים ותחתונים, נבראו בקו הדין והמשפט, ואין לך בריה מכל הבריות שלא נסתכם עליה בית דין הנקרא אלה-ים קודם שנבראה, ויצא מן הדין: בריה זו כך ראויה להיות כשיעורה, בגובהה, בצורת אבריה, וחייה ומזונותיה. ומן הדין יצא שתהיה בריה זו משועבדת לבריה פלונית, בין לשעבוד הגוף בין לשעבוד מזון". וכל אחד מן הנבראים ניצב לפני בית דין וקיבל את מציאותו בדיוק כפי שהוא, על שלל תכונותיו, כישוריו ואופיו, והסכים על כך בשמחה. ועל כך אמרו חז"ל: "כל מעשה בראשית בדעתן נבראו, בקומתן נבראו, ובצביונן נבראו…" להודיע שאין שום בריה יכולה לומר; קטן הייתי וכמו שאיני הייתי, ואין חבין לאדם שלא בפניו". כי כולם נבראו בדין והסכימו עימו.

שש המידות מתארות למעשה את שש קצוות המציאות, ארבע רוחות מעלה ומטה. ספירת הגבורה מתארת את צד הצפון. מבחינה זו הצפון הוא הצד המגביל את השפע, אך באופן פלאי דווקא אל הצד הזה יש לפנות כדי להביא שפע, וכדברי חז"ל "הרוצה להעשיר – יצפין". ההסבר נפלא: בשעה שאדם מבקש שפע מכל סוג, מידת החסד הממונה על השפעה מורידה עבורו כל שפע של טוב. בזמן שההשפעה יורדת ומגיעה אל גבול הצפון, דהיינו אל צד הגבורה שבמציאות, מתעוררת מידת הדין ודורשת לברר את זכאותו של המבקש על פי דין. אם יכריע הדין לזכות – יוכל השפע לרדת, ואם לאו הוא יישאר שם בצד צפון. משום שהשפעה לעולם לא תשוב לאחר ירידתה. לפיכך הצפון עשיר בשפע שנמנע ממנו לרדת מטה ומכאן שמו 'צפון' שהוא צופן אוצרות של שפע. כעת, הרוצה להעשיר עליו להצפין דהיינו להשלים עם מידת צפון שלא תמנע ממנו את מבוקשו (שערי אורה, שם). על כך נאמר "מצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז). אל צד הצפון נוטה אם כן הדין, גם יצר הרע קרוי 'צפוני' "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל כ'), וכדי לכפר ולהמתיק את צד הצפון, החטאת נשחטת בצפון.

גבורה – הנהגה דלעתיד

הגבורה והחסד מבטאים גם את מהות ההנהגה בהווה לעומת הנהגה שלעתיד לבוא. כפי שהזכרנו במאמר הקודם, העולם הושתת במידת החסד, במידה זו דבק אברהם אבינו מפני שמצא אותה כבסיס תבל. מידת החסד משולה לכסף, ולעומתה הגבורה בחינתה זהב. בהווה מתקיים העולם על חסד, שאין לבריות זכות קיום אלא בחסדו יתברך. לפיכך הלכה כבית הלל הענוותנים והעולם ניזון בחסד ולא בדין. על הגאולה האחרונה נאמר "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" (ישעיה נ"ב), ומדייקים בספרים הקדושים, בכסף לא תגאלו אלא בזהב. שתהיה הגאולה העתידית מצד הגבורה ולא מצד החסד. וכפי שלמדו חז"ל מהכתוב "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו" (ישעיה ס"ג) שלעתיד לבוא לא נוכל להיגאל אלא מצידו של יצחק שהוא צד הגבורה. מדוע? מפני שאז יתוקן צד הגבורה והדין בשלמות, ואזי לא נזדקק יותר לחסד וניוושע בדין בלא כסף ובלא נהמא דכיסופא, רק לכתחילה. אז תהיה גם הלכה כבית שמאי, והגבורות שהם צד הצמצום שבבריאה יהיו בבחינת "וזהב הארץ ההיא טוב" (בראשית ב') שהדין יהיה טוב ולא נתיירא יותר מגבורות ודינים.

בתיקון ספירת הגבורה עסקנו אמנם בשבוע השני לספירה, אך גם בכל שבוע היא מופיעה מצורפת לספירה העיקרית. כפי שלמדנו הגבורה והצמצום מוכרחים לעולם, אלא שיש להמתיק ולתקן את המידה הזו להתנהג בה לתועלת: לכבוש כעס ולנתב התלהבות לצורך גבוה. להגביל כדי להכיל ולצמצם כדי להאיר.

"חסד אל כל היום" – קווים למהותה של ספירת החסד

אנו מצויים בעיצומם של ימי הספירה הקדושים. המושג המוזכר ביותר בתקופה זו הוא 'מידות'. בסידור התפילה אנו פוגשים לצד סדר ימי הספירה של כל יום, ספירה ומידה מסוימת הנוגעת לאותו יום: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. באופן כללי התקופה הזו מוקדשת לעבודת המידות, המידות שבנפש. שבעה שבועות מפרידים בין פסח לעצרת, כנגד שבע מידות עליונות. זו השעה לגעת בביאורם של מושגים מרכזיים בחכמת הפנימיות, שבע המידות האלוקיות.

כאמור העיסוק הוא במספר שבע, מדוע שבע? בעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה מאמרות של פרשת בראשית הם גם עשר הספירות העליונות. עשר הספירות הללו מחולקות לשלוש ושבע הידועות בתואר – ג' ראשונות וז' תחתונות. שלושת הספירות הראשונות הם ספירות הראש המכוונים לשלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. כנגדן שבע תחתונות הן ז' המידות המכוונות לבחינת הגוף ובהן אנו עסוקים כעת. זו הכנה לקבלת התורה, בשבעה קולות ניתנה התורה בהר סיני, שבעה על שום שבעת המידות השולטות בעולם. תכלית נתינת התורה היא למסור ולהכניס את החכמה האלוקית בכל לבושי החומר, בחסד ובגבורה, תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. לפיכך ניתנה תורה בשבעה קולות.

מידתו של אברהם

ספירת החסד היא ראשונה לשבע מדות תחתונות ורביעית מכלל עשר הספירות. במידה זו נברא העולם כדכתיב "עולם חסד יבנה". החסד מטבעו מקדים ופועל מעצמו, מבלי שיחייבוהו. שזהו טבעו של איש החסד המתחסד עם קונו ומתחסד עם הבריות. פעולה טובה שנדרשת עילה להפעלתה, איננה חסד – זוהי השפעה על פי דין. ייחודיותו של החסד היא היותו ראש וראשון, פועל מעצמו. באופן זה ברא צור כל עולמים את עולמו. מאומה לא קדם לבריאה כדי לחייב ולעורר את התהוותה. הבורא הקדמון ברא הכל אך ורק מחמת טובו וחסדו. החסד היא אפוא ספירה ראשונה לשבעת ימי הבניין. שמה של מידת החסד הוא א-ל, כדכתיב "חסד א-ל כל היום". זהו אחד משבעה שמות שאינם נמחקים הקשורים לשבע המידות.

כידוע, האבות מרכבה לשכינה. כלומר האבות הקדושים הם הביטוי והגילוי של השכינה הקדושה בעולם. בעבודתם ובכוח נשמתם הביאו לעולם גילוי אלוקות, כל אחד כפי מידתו. כי קודם לכן לא נמצא מי שיגלה את נוכחות השם בעולם, אברהם אבינו ראש וראשון למאמינים הוא שפרסם את מציאות השם באמצעות מידת החסד. עשר הספירות מחולקות לשלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. שלושת הקווים הללו כוללים את כל המציאות: ימין – הנהגה של חסד. שמאל – מידת הדין והגבורה. אמצע – רחמים, מיצוע והכרעה בין חסד ודין. מידת חסד הינה שנייה בקו ימין, עומדת תחת ספירת החכמה ונחשבת המשכה של ספירת חכמה. כפי שכל מציאות בעולם החומרי מצטיירת בשלושה מימדים, כך כביכול ההנהגה העליונה ניכרת בשלושה קווים. אברהם אבינו המשיך לעולם את קו הימין. הוא זכה לו מכוח עבודתו ויגיעתו: כי אברהם אבינו "השתדל כל ימיו אחרי המידה הזאת שכולה חסד ורחמים וחנינה, וקיבל עליו כמה מיני יסורים וכמה מיני צער כדי שיהיה זוכה לה, וברוב השתדלותו ואהבתו אותה זכה שהיתה לו ירושת עולם, וזהו סוד: ברוך אברם לא-ל עליון", א"ל הוא שם החסד, לפיכך נקרא אברהם על שמו (שערי אורה – הספירה הרביעית).

מובא במדרש שכל ימיו חיי אברהם לא נצרכה מדת החסד לשמש בעולם, כי אברהם שקנה אותה בשלמות שימש תחתיה בעבודתו. "כאשר בא אברהם אבינו עליו השלום וצפה והביט וחקר והבין סוד ה' הגדול יתברך ואיך ברא העולם מצד החסד, עמד גם הוא ואחז המידה הזאת בידו" (שם). אברהם אבינו לא למד את עבודתו מרב או משליחות של נביא, רק מעצמו התעורר לחקור ולבקש את מהות הבריאה, עד נכנס לידיעת מלכותו יתברך וכפי שהשי"ת ברא את העולם בחסד, התנהג אף הוא במידת החסד. וכך היה אבינו אברהם מרבה חסד בעולם, משפיע ונותן, פתח את אוהלו לד' רוחות להכנסת אורחים והתהלך לפני בוראו מתוך התערותא דלתתא, במידת חסידות, מבלי שיעוררהו – עורר הוא את עצמו.

צינור כל ההשפעות

מידת חסד קרויה בזוהר הקדוש 'יומא דאזיל עם כלהו יומין', על שום היותה משתתפת ופועלת עם כל שאר הספירות שתחתיה. תואר זה נלקח מהכתוב "יומם יצווה ה' חסדו", 'יומם' הוא החסד. מידת החסד משולה למים, כפי שטבע המים לבקש תמיד מקום נמוך יותר, כך החסד טבעו לרדת ולהשפיע כלפי מטה. החסד הוא גם מַעַבַר ההשפעות, שכל שפע עליון הנצרך לרדת אל שש המידות התחתונות, יורד באמצעות מימי החסד. המידות העליונות מתוארות בפתיחת אליהו במשל האברים, מידת חסד קרויה 'דרועא ימינא', יד ימין. היד הימנית מורה על השפעה לעומת יד שמאל שמשמעותה קימוץ וצמצום השפע.

תכף במוצאי יום ראשון של פסח סופרים לעומר. במהלך השבוע הראשון פעלנו ותקננו במידת החסד. גם בשבועות הבאים תופיע מידת החסד כשהיא מצורפת בכל פעם לספירה אחרת, כל שבוע לספירה העיקרית של אותו השבוע.

וספרתם לכם – העבודה הרוחנית של תקופת ספירת העומר

העולם סבורים שתקופת ספירת העומר קשה ומלאה דינים, סכנות ופגעים. תורמים לכך כמובן מנהגי האבלות על מיתת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, והבנות שונות מהכתובים. אליבא דאמת ימי הספירה לא רק שאינם ימים רעים או קשים, תקופה זו מעין חול המועד אריכתא היא. שכן חג הפסח וחג השבועות מועד אחד ארוך הם: חג ראשון בפסח, שבע שבועות של חול המועד ולאחריהן חג אחרון בשבועות. ובכל זאת כרוכים ימי הספירה עם המושג 'דינים', הבה נרד קמעא לעומק הדברים.

כאמור, בפסח נגאלנו והאמצעי לגאולה היה נס השפעת המוחין שלא כסדר. את הגדלות קיבלנו קודם לקטנות ואת כל המוחין שלהשגתם נדרש בדרך הטבע הרוחני זמן רב, קיבלנו בלילה אחד. אולם, מצב זה משתנה מיד בצאת הכוכבים של חג ראשון. בו בלילה אנו מתחילים לספור שבעה שבועות תמימות. מדוע? משום שברגעים אלו נוטשים אותנו כל האורות שקיבלנו בדרך נס, כעת אנו נדרשים להשיג אותם אט-אט, בהדרגה, ביגיעה ובמשך זמן. וזהו כלל – אין שום קניין רוחני אמיתי שיתקבל ללא הכנת כלי או עבודה. אלא שלצורך הגאולה קיבלנו בדרך פרס את מתנת המוחין. לפיכך כעת לאחר שיצאנו מכלל סכנת הגלות, נדרשים אנו לשוב ולהשיג את המתנות הללו בדרך העבודה, בהמתנה ובסדר הרגיל. מכאן השייכות של ימי הספירה לדינים.

סופרים וממתיקים

בימי ספירת העומר אנו עסוקים בהמתקת דינים. המתקה זו משמעותה – המשכת מוחין לתוך מידות. אם בפסח הושפעו עלינו הארות עליונות למעלה מהשגתנו, הרי שימי הספירה נועדו כדי 'לפרוט' את האורות ולהביאם לידי מימוש והשגה. כלומר, להכניס את המוח אל הגוף, את הדעת אל המידות, לפרוט את האור הגדול לפרטים קטנים. משום כך מתפרסים ימי הספירה על פני שבעה שבועות, כנגד שבע ספירות, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מלכות. אלו הן שבע המידות שבנפש. וכך בשבוע ראשון של ספירת העומר אנו עוסקים בהמשכת מוחין והמתקה לספירת החסד, בשבוע שני לגבורה וכן הלאה על זו הדרך. ההמשכה הזו היא-היא המתקת דינים. על כך נאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה", שאלו השבעה שבועות שבהם שולטים הדינים יתהפכו ויהיו 'תמימות', כנאמר בפרה אדומה 'תמימה' – שעל אף האדמומיות השלטת בה מפאת הדינים, הרי היא תמימה בהמתקה. כך גם עבודת ספירת העומר להמשכת המוחין אל המידות, ממתיקה את הדינים ומשלימה את המידות שתהיינה תמימות בחסד וברחמים.

הבה נרחיב מעט. כידוע וכנראה בחוש באדם שני מחלקות כלליות – ראש וגוף, הן מקבילות לנשמה וגוף. חלוקה זו מתארת גם את המהות הרוחנית. יש בעולמות ובספירות ראש לעומת גוף. בראש שוכן המוח או בשפת פנימיות 'מוחין', בגוף פועלות המידות, הן שבע הספירות התחתונות חג"ת נה"י. שבע המידות הינן מציאויות מצומצמות, כמובן מהתואר 'מידה' – גבול. מקורו של הצמצום בדין. לפיכך ניכרת התגברות הדינים בעיקר במידות שבלב ולא במוחין שבראש. הכלל הרוחני מלמד שהמתקת הדינים תיעשה באמצעות העלאת הדין לשורשו או השפעה שתבוא אליו משורשו. בציור דנן המקור הוא המוח, נמצאשכאשר נמשיך הארה מהמוח על הגוף והמידות, ימתקו הדינים.

הפרטים הקטנים

ניתן להמשיל זאת באופן מוחשי. אדם מתמודד עם מציאות קשה. אליבא דאמת עיקרו של הקושי הוא אי-ההבנה המלווה את הצרה. הוא אינו מבין מדוע ולמה נעשה מה שנעשה. אם מצב מסוים מסב לנו צער, זה מפני שאיננו מודעים למשמעותו. כי הלא ממנו יתברך לא תצאנה הרעות, אלא שאין לנו השגה רחבה דיה כדי לראות את הטוב. נמצא שאילו נקבל הבנה כלשהי במציאות הזו, היא תומתק בוודאי. בימי ספירת העומר אנו עסוקים בהמשכת דעת ומשמעות אל החלקים המצומצמים שבנפש, אל המידות ואל הפרטים הקטנים. המשכה זו מרוממת את המידות, ממלאת את המציאות במשמעות וממתיקה את הדינים.

וזו עבודתנו בימי הספירה. הדעת שוכנת במוח, אולם תכליתה להתפשט במידות התחתונות ולפרנס את המציאות הנמוכה, על דרך "ובדעת חדרים ימלאו", כלומר שהדעת שבמוח ממלאת את חדרי הנפש, הן המידות. וכבר אמרו צדיקים 'ספירה' מלשון ספיר ואור, מגמתנו בימים אלו להאיר את המקומות המצומצמים והחשוכים. לעבוד עם הספירות שהן המידות שבנפש. לאחר שנגאלנו בדרך נס למעלה מהמידות, זו השעה לרדת אל המידות, להאיר אותן בדעת ובשכל עליון ולהכשיר את המציאות שלנו לקראת קבלת תורה בשבועות.

ההיסטוריה הקבלית – מתי התרחשו האירועים הרוחניים הנסתרים?

כל לומד הנכנס בשערי תורת הקבלה נתקבל בקושייה יסודית זו: לאחר שנים של לימוד תורת הנגלה הוא פוגש לראשונה באירועים רוחניים המופיעים כאבני דרך מרכזיות בכל פינות שאנו פונים בלימוד החכמה הקבלה. היסטוריה נסתרת מן העין נחשפת לעיניו. ואם עד עתה הכרנו את דברי ימי העולם על פי השתלשלות האירועים מבראשית, דרך עשרה מאמרות 'ויהי', והלאה. הרי שספר 'עץ חיים' פותח את דברי ימי עולם באירוע רוחני קדום שלמראית עין אין לו רמז בהיסטוריית בראשית הנגלית – עניין 'הצמצום'. "כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות… צמצם את אור גילויו". כך גם מופיע אירוע 'שבירת הכלים', מיעוט הירח, ועוד.  היכן היו כל האירועים הללו עד היום?

חכמת הקבלה נוהגת גם להלביש אירועים הידועים לנו מתורת הנגלה באדרת סוד בעלת ביטוי רחב ועמוק הרבה יותר מהמובן על פי פשט, המטיל השלכות על כל דברי ימי עולם עד ימינו אנו. כך מתגלה חטא עץ הדעת כעניין מורכב המעצב את כל דמותה של הבריאה שלאחר החטא, ומציב לכל אדם תפקיד של 'מתקן' חטא אדם הראשון. מיתת המלכים המופיעה בפרשת "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" (בראשית ל"ו) נחשבת כאירוע רוחני המוכר בשם 'שבירת כלים' ומתרחש הרבה קודם שנברא עולמנו החומרי, ובוודאי אף קודם שמלכי אדום עצמם חישבו להיבראות.

כאן מוצא עצמו הלומד נבוך. מעשה בראשית אירע לפני למעלה מחמשת אלפים ושבע מאות שנים, זאת ידוע. אך מתי והיכן אירע ה'צמצום', אימתי אירעה 'שבירת הכלים'? ואיך יתכן שאין האירועים הללו מוזכרים בספר הספרים, התנ"ך.

השתלשלות

כדי לרדת לעמקם של דברים עלינו לגעת במושג 'השתלשלות'.

במציאות המוכרת לנו, השתלשלותם של אירועים יוצרת היסטוריה. לכל תוצאה קדמה סיבה. וכך גם לכל חפץ או עצם קדמה עילה שיצרה את צורתו, או הביאתו למקום בו הוא שרוי. בעוד והראיה הפשטנית מוצאת את הסיבות של 'יש מיש' הרי שחכמת הקבלה חותרת להאיר את התהוות היש מאין. כלומר, הסיבות הרוחניות שקדמו לכל הסיבות הנראות לעין. וזה מה שמבדיל את חכמת הקבלה מכל סוגי חכמות ההתבוננות.

מתקבל על דעתו של אדם שמאחורי בית בנוי לתלפיות עומד אדריכל ברוך כישרונות, שעות עמל ועבודה רבה. אף שאך בניין אבנים לנגד עיניו, מסוגל הוא לצפות בעדו ולראות את אדריכליו ובוניו. אלו ואלו שייכים לעולמו. אולם, העולם כולו, על שלל מורכבויותיו אינו משקף בבהירות שכזו את אדריכלו שלו. דעת אנושית אינה מצליחה לפלס דרך כה בקלות אל מעבר לחומות החומר, להציץ ולראות את הרוח. זו הסיבה הגורמת למושגי רוחניות להימצא כביכול הרחק כמטחווי קשת. קשה לנו להבין את שייכותם לעולמנו שלנו, המוחשי.

צורת חישוב זמן ברוחניות

בשעה שהאריז"ל מצייר את מראה דמות קומת הרוחניות הרי הוא מתחיל מלמעלה. מהמקום בו כמעט ואין רשות לדבר. ולאחר מכן יורד מדרגה לדרגה, מספירה לספירה ומעולם לעולם, בואכה עולמינו שלנו אודותיו הוא שח רק בשלהי ספרו הגדול 'עץ חיים'. הירידה הזו בסדר המדרגות מכונה בדברי המקובלים 'סדר ההשתלשלות'. כלומר, נעוץ כאן הסבר מיישב דעת לתמיהה עצומה  – איך יתכן שרוחניות כה נעלה תוציא מקרבה חומריות כה נמוכה. בא סדר ההשתלשלות לבאר, כי אכן התהוותו של החומר והגשם תיתכן רק לאחר צמצום אחרי צמצום של האור העליון, והשתלשלות אחרי השתלשלות מלמעלה כלפי מטה.

ההשתלשלות הזו לא דרשה פרק זמן כלשהו, מפני שכל עיקרה מתרחש עוד בטרם נבראו הזמן והתקופות. עם זאת, ההשתלשלות היא עצמה יוצרת מעין 'זמן רוחני'. רצוננו לומר: בעולמות העליונים בהם לא שולט הזמן, ההשתלשלות שעניינה ירידה מדרגה לדרגה, והפיכת הרוחני לעניין מושג וקרוב יותר אל החומרי – זוהי תנועת הזמן הרוחנית. וכך בעוד ובעולמנו ההיסטוריה הודפת את גלגלי המאורעות. התרחשות מולידה התרחשות ואירוע גורר אחריו אירוע נוסף – הרי שברוחניות משמעותו של אותו 'זמן רוחני' הוא סדר השתלשלות. לפיכך אם אמרנו שאירוע רוחני זה בא לאחר מאורע רוחני אחר, כוונתנו שהאירוע הראשון אב לתולדה שהיא האירוע האחרון.

הבנת סדר ההשתלשלות. לא רק מסייעת להבנת התהוות המציאות הרוחנית. היא גם המפתח להשגת קשר עליונים ותחתונים. כפי שהדעת נותנת שאירועי ההווה מושפעים מסדר אירועי העבר, כך נוכל להבין שכל פרט קטן ופשוט בחיינו שבהווה, משתלשל ונגרם ישירות ממציאותו הרוחנית הקדומה – לא בזמן כי אם במהות.

אמור מעתה: כל אותם אירועים קבליים שאירעו בהיסטוריית 'סדר ההשתלשלות' יכולים לבוא בקנה אחד עם אירועים התנ"ך הידועים לנו. אלא שהם – האירועים הרוחניים, אבות לכל התולדות שבאו בעקבותיהם. וכך היה הצמצום למאורע הבראשיתי ביותר. ומדוע לא מצאנו לו רמז בפסוקים? משיב האריז"ל ועונה: התורה הקדושה מיוסדת על אותיות, דהיינו כלים רוחניים. ומטעם זה אין היא יכולה לדבר אלא ממקום בו מתחילים להצטייר האותיות. אירועים הנוגעים לעולמות טמירים יותר אינם יכולים להיכתב, מפני שמהותם קודמת להתהוותם של האותיות.