פוסטים

איך יוצרים 'השראת שכינה'?

אדם מסוגל רק להכין כלים. לשלב הבא קוראים 'הקמה'. ההכנה מורכבת מכל מה שאנו מסוגלים, ואנחנו מסוגלים להמון. הקדושה זמינה תמיד בכל מעשה קטן.

אנשים החוששים מפני כישלון נוהגים לטעון "אנחנו לא בנויים לזה". זו שגיאה! יש לנו הכל, אנו מסוגלים להכל. דרושה לנו רק 'הקמה'.

"השראת שכינה", מושג נשגב שמשתלב היטב בנוסחאות איחול וברכה; שהשכינה תהיה שרויה בבית, בעסק, שתזכה להשראת השכינה. מה זה השראת שכינה ואיך גורמים לזה לקרות?

הבה נראה. את רוב מה שאנו עושים ניתן לסכם בהגדרה 'הכנה'. אנחנו מכינים ומייחלים שבעקבות ההכנה תבוא השראה – השראת שכינה. האדם מסוגל רק לבנות בית, להכין כלים, מכאן ואילך הכל בידי שמים. לשלב הבא קוראים 'הקמה'. על ההכנה מופקדים כולנו על ההקמה ממונים הצדיקים, דוגמת משה רבינו. כולנו מכירים את שלב ההכנה. הוא מורכב מכל מה שיהודי מסוגל לעשות. כל מעשה טוב יכול להצטרף לשלב ההכנה, ואנו יכולים לפעול בתחומים רבים ומגוונים. אין מעשה שאינו נוגע להלכה, בכל תחום אפשר לגרום נחת רוח למעלה. המצוות זמינות תמיד והפה יכול לייצר בכל שעה מילים של קדושה. כדי להכין אין צורך בידע מוקדם, בתכנון וסדר, פשוט לאסוף מכל הבא ליד, והדברים הבאים לידינו רבים מאוד. אבל הסוגיה שמטרידה את כולנו היא – מה ייצא מזה?

*

כך זה גם בענייני עולם הזה. אדם מוכן להשקיע כוחות, להוציא הון ובלבד שידע שההשקעה לא תרד לטמיון. חשוב לנו לדעת שיגיענו לא יהיה לריק. בעבודת השם ובחיים לשלב הזה קוראים 'הקמה'. כפי שהתנהלה מלאכת הקמת המשכן. בתחילה נאספו התרומות ונערמו הפריטים, ולאחר מכן הוקם מכל אלו המשכן. אדם אוסף ואוגר מעשים טובים לרוב, הוא לומד ומתפלל ועושה חסד, בסופו של דבר עיניו נשואות לרגע ההקמה – שייצא משהו מכל העמל הזה. במילים יהודיות קוראים לזה "השראת שכינה". כאשר מעשינו רצויים שורה עליהם שכינה. כלומר, מצאנו חן והשם יתברך מעוניין לקבוע את משכנו בינינו. להופיע ולהיות נוכח בחיינו. אין דרך מושלמת יותר להעניק משמעות לחיים.

נשא את ראש

כדי לאפשר השראת שכינה דרושה הכנה, וההכנה היא נשיאת ראש. ביום הקמת המשכן הופכים כל הפריטים שנקבצו ובאו מכל קצוות מחנה ישראל למקום השראת הקדושה. כפי שהדבר קורה עם החפצים, הוא פועל גם עם האנשים. בשתי הפרשיות האחרונות עוסקת התורה במינויים ובחלוקת תפקידים בקרב משפחות בני לוי. חלק בלתי נפרד מהאצלת התפקיד הוא המִפקד, יש למנות את בני לוי כהכנה לקראת התפקיד. השם יתברך מצווה את משה לשאת את ראש בני לוי. כדי להפוך את האנשים הללו למשרתי השם יש 'לשאת' אותם, בדיוק כשם שיש 'להקים' את המשכן. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא.

לפעמים נדמה לנו שאולי לא צוידנו בכוחות הדרושים לעבודת השם ולהצלחה אמתית בחיים. הסביבה לא מתאימה ואין לנו את המשאבים. אנשים שחוששים מפני כישלון במילוי מטלה, נוהגים לטעון "אנחנו לא בנויים לזה". זו שגיאה! יש לנו הכל. אנו מצוידים בכל חומרי הגלם הדרושים להשראת שכינה. כל יהודי יכול. אלא מאי? דרושה 'הקמה'. הכל קיים ומישהו צריך ללחוץ על מתג ההפעלה. להקים את המשכן, לשאת את ראש האדם. על החלק הזה מופקדים הצדיקים, אנו נדרשים רק להביא חומרים, להביא את עצמנו, והם כבר יקימו מהכל בניינים נפלאים.

היזהרו מחלישות הדעת

בד בבד עם האמור נדרשת גם זהירות. ביום הקמת המשכן מצווים ישראל לשלח מן המחנה "כל צרוע וכל זב ועל טמא לנפש". ציווי זה, כעדות התורה, מקוים תיכף באותו היום. המפרשים מציינים ששלושת המשולחים, הצרוע הזב והטמא נפש, מסמלים את שלושת הנענשים בעקבות חטא עץ הדעת – נחש חווה ואדם. כל אחד נענש בהרחקה יתרה; המצורע משתלח מחוץ לג' מחנות. עונשו של הנחש מבטא את הצרעת "משכא דחוויא", הוא הנברא הראשון שפער פיו בלשון הרע והסתה ופגם את לבושי נפשו של אדם. עונשו להיות מסולק מכל המחנות. הזב שטומאה יוצאת עליו מגופו משולח משתי מחנות ומותר במחנה ישראל, כנגד עונשה של אם כל חי. וטמא הנפש הלא הוא אדם שנקנסה עליו מיתה, משולח רק ממחנה שכינה. לחטאו של אדם הראשון יש שורש אחד, ורבי נתן מציין זאת מספר פעמים בליקוטי הלכות: אדם נכשל בחלישות הדעת ופגם באמונת חכמים. הוא לא האמין מספיק בעצמו, בכוח נשמתו, לפיכך פעלו בו דיבורי החולשה של נחש הקדמוני.

ביום הקמת המשכן. ביום בו הופכים חפצים לבית אלוקים ואנשים נעשים למשרתי השם, עלינו לזכור את התנאי הבסיסי ביותר להשראת שכינה, והוא – אמונת חכמים. לפעמים אדם אומר לעצמו: לא נורא, אין לי כוח וזהו. כנראה אינני בנוי לקדושה. מן הסתם לא אליי התכוונו הצדיקים. זהירות בן אדם! לסברות שכאלו יש תוצאה מרה, הן מסלקות תיכף ומיד מהמחנה ומהשראת השכינה. ג' מחנות יש בעם ישראל. והסיבה היחידה שעלולה לסלק אדם מהם, היא שגיאה בחלישות הדעת וקטנות האמונה. המצורע, הזב וטמא הנפש, הינם האב-טיפוס של כל סוגי חלישות הדעת. ראו חוזקתם!

 

 

טובים ורעים – סודותיה של יכולת ההבדלה

תגידו, מי אנחנו טובים או רעים?

דימוי עצמי הינו תחום מורכב המלווה מבוגרים כמו ילדים. ההיכרות שלנו עם עצמינו, חשובה לא פחות מההיכרות עם הסביבה. מעבר לכך, חשובה וחיונית הפרשנות שלנו לדמותנו. המקום בו אנו מקטלגים את עצמינו, הוא המקום בו אנו מנהלים את חיינו. מטבע הדברים, המקום גורם. זהו המשפיע הראשון והמרכזי על מהלך חיינו, החלטותינו, והתנהגותנו במרחב.

הנושא היותר סבוך, היא היכולת להיות מודע לחסרון או פגם אישיות. להכיר בו, לחיות לצידו, ולהתעלות מעליו. אנשים נוטים בדרך כלל להתעלם לחלוטין מחסרונות (של עצמם, את של הזולת מזהים תמיד), או לראות אותם יותר מדי. שתי הנטיות הקיצוניות הללו, עד כמה שהדבר מפתיע, משתייכות לתופעה אחת. חוסר יכולת להבדיל. מי שאינו מסוגל להבדיל בין פגם אופי לאישיות עצמה. בין חסרון לגופו של דבר. עשוי לאמץ לעצמו כברירת מחדל, גישה מתעלמת. או לחילופין התמקדות מוגזמת בחסרון. שתי המגמות גרועות והרסניות. אך יש גם דרך אחרת. 

הבדלה – יסוד הבריאה

התופעה היותר קדומה בטבע, היא ההבדלה. זו למעשה הקרקע עליה צומחת ומתקיימת המציאות כולה. בבריאת העולם נאמר "ויבדל.. בין האור ובין החושך". ההבדלה, ניתן לומר, מאפשרת את קיומם של מעשי בראשית. מציאות של קודם הבדלה היא תוהו ובוהו, חוסר סדר, מצב בו הכל מעורב יחד. לילה ויום, ארץ ויבשה טוב ורע.

דור אחד הצליח לגלגל את גלגל העולם אחורנית, על מצב התוהו והחורבן. דור המבול. חטאי דור המבול הם השחתת הדרך "השחית כל בשר את דרכו", הגזילה והחמס, יחד עם עוונות נוספים המיטו על הבריאה את האסון הנורא בתולדותיה. מבול. המבול הוא חורבן ואובדן ההבדלה. מים עליונים ותחתונים חוברים יחד למערבולת איומה של הרס וחורבן. הדומם, הצומח, החי והמדבר נעלמים בבליל מים זדונים. המבול לא היה רק עונש, מעבר לכך היתה זו תוצאה. תוצאה של התנהלות מסוימת, כזו השוללת מהמרכיבים השונים את מקומם האישי. עוון הגזל למשל, שולל את מקומו של הרכוש. הגוזל מתפתה להרוס את המחיצה המשייכת לכל נברא את רכושו והונו השייך לו. לפלוש אל השטח שאינו שלו.

המבול בעיצומו, אך בעין הסערה, שטה לה במנוחה נקודת חיים אחת על פני התוהו. תיבת נח, התיבה הזו מכילה את תמצית המין האנושי יחד עם בעלי החיים והצומחים שנועדו להוות יסוד לצמיחתם המחודשת של מעשי בראשית. התיבה מבטאת בצורתה המיוחדת את האדם השלם, השורד גם בעין סערת המבול החיצוני. לעומת המצב השורר בחוץ, צורתה של התיבה קוטבית בהיפוכה. בחוץ מבול של אי סדר. בפנים הסדר שולט בכל. שלוש קומות, העליונה למגורי אדם, אמצעית לבעלי חיים, תחתונה לזבל. לכל בעלי חי מקומו המיוחד לו, לכל צומח שטח פרטי משלו. לומר לך שהקרקע לקיומו של עולם היא סדר.

אולם טמון כאן לימוד יסודי ומרתק יותר.

לא הטוב והרע הם שיוצרים בניין או חורבן. הסדר, הוא שקובע! אך לשם הבנת הדברים יש לשוב אחורנית, אל רגעי בראשית. בספרים הקדושים מובא שהפגם העיקרי בחטא עץ הדעת היה כניסתו של הרע אל תוככי הטוב. קודם לכן היה רע, אך הוא היה מרוכז בפינה משלו. נחש הקדמוני היה שם גם לפני החטא, אך היה לו מקום מוגדר בחוץ. בערמומיותו הצליח הנחש לבוא בדברים עם חווה, ובכך לפלוש אל תוככי הקדושה.

הנחש, כך מובא בדברי חז"ל, אמור היה מעיקר בריאתו לשמש את האנושות באופן היעיל ביותר. הגמרא בסנהדרין מכנה אותו 'שַמַש גדול' וקובלת על ההפסד של אותו שמש, שאילולא שקולל, היו לו לכל אדם שני נחשים, אחד היה משגר לקוטב הדרומי ואת האחר לקוטב הצפוני לייבא משם מרגליות ואבנים טובות. הרע מסוגל לשמש את האדם, אילו רק ניתן לו מקום ראוי, החורבן התרחש ברגע בו פלש הנחש פנימה וקיבל זכות דיבור.

הפסולת ומקומה הראוי

כשהרע מקבל מקום מוגדר, הוא יכול לשרת היטב את הטוב. שימוש שכזה נעשה על ידי יהושע בכיבוש הארץ. בעיצומה של מלחמת מצווה לטיהור גבולות הארץ משבעת העממים המוחרמים, כאשר תימרות אש ועשן מיתמרות ועלות מהריסות העי ויריחו – הערים שנכבשו והושמדו על ידי צבאו של יהושע. מופיעה בשערי מחנה צבא ישראל סיעת הולכי דרכים יגעה ובלוית בגדים. חברי הקבוצה, חזותם מעידה עליהם כמי שבאים מארץ רחוקה. על חמוריהם העייפים שקים בלים, על כתפיהם נודות יין שראו ימים טובים יותר. נעליהם פרומות מהליכה ארוכה ומתישה. המראה החיצוני משווע לעזרה. הם מציגים עצמם כבני אומה רחוקה שבאו הנה בשליחות זקניהם לכרות ברית עם ישראל. הם שמעו על קריעת הים, כיבוש מלכי האמורי וניסים נוספים והחליטו לכרות ברית עם העם הפלאי והבלתי מנוצח. הסיפור שלהם נחקר ומאומת. יהושע מחליט לקבל את ההצעה וכורת להם ברית. רק שלושה ימים מאוחר יותר, מתגלה התרמית.

הנוודים האומללים אינם אלא שכנים קרובים, אפילו קרובים מדי. אלו הם בני גבעון המשתייכים לעם החיווי ושוכנים צפונית מערבית לירושלים. הזעם גדול, אך את הנעשה אין להשיב. השבועה ניתנה זה מכבר, ואין דרך להפר אותה. יהושע מקלל אותם נמרצות וקובע להם מקום בשולי העם. כחוטבי עצים ושואבי מים. הגבעונים מקבלים זכות קיום בתוככי גבולות הארץ, אך מתקיימים לגמרי כגוף נפרד. בזמן ששכן המקדש בנוב, שרתו שם הגבעונים כחוטבי עצים ושואבי מים.

אסור להתעלם

אנשים נוטים לכנות את המציאות ואת עצמם באופן כוללני ומוחלט: "היום היה יום גרוע" או לחילופין "היה פשוט מדהים!". אנשים מקוטלגים גם הם בהתאם – יש רעים ויש טובים. גרועים ומקסימים. הכל קוטבי, שחור לבן, מוחלט, ובעצם מאוד מעורבב. יכולת הבחנה היא תעודת בגרות בעולם בו הכל מעורב טוב ורע. והדבר אומר שכשנהיה מסוגלים באמת להבחין, לא נאלץ יותר להתעלם. ההתעלמות  –  המוצא הפופולארי ביותר מכל סבך, נולדה בעקבות אי יכולתו של המין האנושי להתמודד עם גילויי רוע מצד עצמו או מאחרים. אנשים מתעלמים מדברים שקשה להתמודד איתם, אך התוצאה בדרך כלל הפוכה. התעלמות לא מעלימה רע, בוודאי שאינה מתקנת אותו. היא רק מאפשרת לו לחדור בשקט מוחלט פנימה, ולהתנחל עמוק יותר במקום בו יהיה קשה יותר לזהות אותו.

כל אחד מאיתנו מורכב מטוב וממה שיכול להיות יותר טוב. הגענו הנה על מנת לתקן ולהשתפר, מטבע הדברים, החלקים המתפקדים שלנו בעולם הזה, אינם סטריליים לחלוטין. שתי דרכים לפנינו. להעלים עין ולגרוס 'לא שמעתי, לא ראיתי'. או להיות מוּדַעים, ואז לנסות ולהתמודד עם מה שלא כל כך בסדר. אנשים רבים מעדיפים את האפשרות הראשונה. אנשים אחרים כושלים באפשרות השנייה. משום שהם מודעים כל כך לרע, עד שאינם מסוגלים להתנתק ממנו אפילו לרגע בודד.

תיבת נח מלמדת אותנו איך אמורה להיראות קומת האדם. למעלה, ראש. באמצע, בעלי חיים – המדות וההרגשות. למטה, פסולת. אין אדם נטול פסולת, כפי שאין מפעל שאינו פולט עשן, או בית חסר פח אשפה. פינת האשפה שבכל בית מתוקן, אינה מונעת מבני הבית להתאסף בסלון ולבלות שם בנעימות. לארח אורחים ולאכול לשובע במטבח נקי ומסביר פנים. אדרבה, הפח שבפינת החדר, אמור לאפשר זאת. אם לפסולת מוקצה מקום משלה, אגפי הבית האחרים יהיו מן הסתם נקיים. מהסיבה הזו, חשוב מאוד להקצות לפסולת מקום מוגדר. שאם לא כן, הדירה תהפוך מהר מאוד למזבלה. כפי שאם נתעקש לתחוב את האף שוב ושוב לפח האשפה, סביר להניח שהריח לא יהיה נעים.

בנפש פנימה גם כן. לכל אחד מאיתנו חדרים רבים. יש את הסלון, המטבח, החדרים, ויש גם מקום מיוחד להשלכת פסולת. כל יהודי נקרא לפחות שלוש פעמים ביום אל בית המלך. מוזמן אל הקודש פנימה, לעמוד לפני השם ולהתפלל. בזמנים שכאלו, חייבים להתלבש בהתאם. ובעיקר, לזכור להניח את הפסולת במקומה. אין צורך 'לגרור' אותה לכל מקום. יהודי מול קונו, הוא יהודי נקי ומטוהר. הרע שהופיע בתוכו לפני רגע, חייב להישאר כעת בחוץ. שאם לא כן, אנחנו ניגשים לתפילה מוכתמים בפסולת, מבחינה הלכתית הדבר אסור.

לא לחינם קובעת ההלכה, שמיקומו של המתפלל חייב להיות נקי מפסולת בעלת ריח רע. כעת שימו לב! מה יעשה מתפלל שנקלע למקום בו מונחת פסולת שכזו. הוא אמור רק להפוך את פניו לצד אחר, להתרחק ד' אמות, ולהתפלל. הרע ישנו, והוא מודע לכך. אך יש לו מקום מוגדר. הגדרה יוצרת הפרדה.

יהודי, בשעה שהוא עסוק בטוב. אמור לשכוח לגמרי מהרע. ידיעת הרע עלולה להעניק לו מציאות, ולכן בשעה של עיסוק חיובי, יש להתנתק מכל מחשבה על השלילי. זו הדרך לטהרה וניקיון.