פוסטים

מטות – בוודאי אפשר לתקן!

 

שני צדדים למטבע הנדר – האיסור וההתר, וחז"ל מוצאים את פתח ההיתר דווקא מהפסוק שאומר 'לא יחל'.

ליהודי יש כוח להקים נדר, וזה מצביע על כוחו להקים גם את עצמו. תיקון חצות מסתיים בהתנערות מעפר וקימה.

פרשת מטות באה לאחר אירועים קשים וגורליים שאיימו על קיומו של עם ישראל; מדיין ומואב, קללת בלעם ועצותיו הרעות שהביאו למעשה שיטים והמכשולים החמורים בערבות מואב. ודווקא בשל גורליותם של האירועים מלאות פרשיות אלו במסירות נפש ועמידה על נפשנו. פנחס בן אלעזר מקנא קנאת ה' במעשה זמרי ומסיר חרון אף מישראל, ובפרשתנו נוקמים בני ישראל את נקמת ה' מיד המדיינים ואת בלעם בן בעור הורגים בחרב. כל העניינים הללו מתקשרים ביחד במהותה של מצוות הנדרים.

*

שני צדדים למטבע הנדר, האיסור וההיתר. על פניו נראה שמצוות נדרים עוסקת רק באיסור 'לאסור איסר על נפשו', אבל חז"ל לומדים דווקא מהמילים שמציינות עד כמה מוחלט הוא הנדר ובלתי הפיך, את צד ההיתר. 'לא יחל דברו' אומרת התורה, וחכמים דורשים 'הוא אינו מוחל דברו, אחר עושה דברו חולין, ואיזה זה – זה החכם שהוא מתיר לו את נדרו' (ירושלמי, חגיגה פ"א דף ע"ו).

לעמוד בניסיון

מצוות נדרים מלמדת אפוא על שני כוחות נפלאים שיש ליהודי, שניהם נצרכים מאוד בפרט כשהוא ניצב נוכח סכנות וניסיונות. ראשית עצם היכולת לאסור איסר, לנדור. רוב רובן של הניסיונות מתעוררים בתחום דברי הרשות, שטח זה הוא בחינת רשות הרבים ושם אדם נהפך לאיש המוני, אחד מתוך רבבות, וכאשר הינך רק אחד מיני רבים ממילא מתרופפת תחושת האחריות וההכרה בכך שבשבילי נברא העולם. והעולם כן נברא עבורך.

נדר הוא כוח יהודי, אין לגוי את היכולת הזו, אבל יהודי יכול לקחת דבר רשות ולהחיל כלפיו איסור מוחלט מדאורייתא. היכולת הזו קשורה ומשפיעה מאוד גם על ההכרה הגבוהה של 'בשבילי נברא העולם', על פי רוב אדם נוטה לתפוס את מקומו בעולם כצופה מן הצד, מה אני כבר מסוגל להועיל?! וכך גם כאשר הניסיונות מתדפקים על דלתו, הוא סבור עדיין 'מה אני מסוגל לעשות?!', פנחס המופיע על פי המדרש זו הפרשה השלישית ברציפות, לאחר שהרג את זמרי וזכה לכהונה וכעת גם הכה את בלעם בחרב, הוא היהודי שחי תמיד בהרגשת 'בשבילי נברא העולם', כלומר איני חייב להיכנע לחולשת הדור לעייפות ולייאוש, יש בכוחי להועיל בס"ד. לנדור נדר, היינו לגשת אל הניסיון בהרגשה ואמונה שאפשר לעמוד בו, בעזרת ה'.

הלימוד השני החיוני כל כך הוא שתמיד אפשר לתקן. נדר הוא דבר מוחלט, ואנשים רבים נופלים רק בגלל שהמציאות שלהם נראית מוחלטת כל כך. הטוב משום מה נראה תלוי ועומד, גם כשטוב לו אדם מתלבט, להאמין בטוב או לחכות עוד קצת אולי יהיה שוב פעם רע. הטעויות והקלקולים נתפסים כעובדות מוחלטות שאי אפשר לשנותן, ומכאן הייאוש. באה מצוות נדרים ואומרת, שמעת מה אומרת התורה? 'לא יחל דברו', שים לב, באים חז"ל ואומרים 'הבט הצידה, כאן מסתתר פתח חרטה. אתה יכול לתקן, חכם מפר'.

המדרש (רבה, פרשה מ"ג, סימן ד') מפליא לציין עד היכן מגיע כוחו של אותו 'חכם' המפר נדרים, הוא מספר על דין ודברים תורני הלכתי שמתנהל בין הקב"ה למשה רבינו כדי להתיר את הנדר שיאפשר לכפר לישראל על עוון העגל, בסופו של דבר מפר משה את נדרו של הקב"ה כדכתיב 'ויחל משה'.

למצוא פתח

את הלימודים הללו, לימודי ה'אפשר לתקן', מתאמצים הצדיקים כל כך ללמד אותנו. רבינו שואג בקול גדול שאין שום ייאוש, ורבי נתן משנן ללא הרף עד היכן עד היכן מגיעה כוחו של האפשר לתקן. ויתרה מזו, הפתח וההיתר מסתתר בתוך האיסור, אין דבר שאי אפשר לתקן והמילה 'אסור' מציינת שיש אופן אחר, טהור וכשר, שמותר. הריחוק לא בא לדחות אלא להצביע על ששם יש פתח, ולשם כך יש לגשת אל החכם.

הצדיקים נקראים גם חכמים, במיוחד בהקשר להתרת נדרים והמתקת דינים (כמובן מתורה ח' 'ואיש חכם יכפרנה'). תורת ההתחזקות של רבינו כמו כל דיבורי התקווה של רבי נתן, אינן סיסמאות, זוהי חכמה אלוקית עמוקה. כשם שהחכם הבקי בהלכות נדרים יודע למצוא את הפתח, גם הצדיקים המופלאים החכמים ברצון ה', יודעים למצוא עבור כל אחד את הפתחים שכבר נמצאים עכשיו בתוך מצבו האומלל ואף בתוך הצרות שהוא גרם לעצמו, ובתוך כך הטעויות ובתי הכלא שהוא אזק שם את נפשו. כי אין איסור שאין בתוכו פתח אל ההיתר.

שני העניינים הללו נוגעים מאוד לתקופה זו.

בימי בין המצרים אנו חשים נזופים, הצד המסוכן של הנזיפה הוא הריחוק, ואם הנוזף הוא אב הרחמן הדבר האחרון שהוא מעוניין להשיג בנזיפתו זה התרחקותו של הבן היקיר. הגערה היא קריאה לחזור.

פרשת הנדרים מלמדת עד היכן מגיע כוחו של יהודי, הוא מסוגל להתגבר, להקים נדר, כלומר הוא בוודאי יכול גם להקים את עצמו. האבלות כרוכה בישיבה לארץ וגם בקימה ממנה. בתיקון חצות הקינות נאמרות מעם הרצפה ובחליצת מנעלים, אבל מסיימים ב'התנערי מעפר קומי', וכאן מתנערים וקמים.

 

חמישים שערי בינה – התבוננות בספירת בינה

"רְחוֹבוֹת הַנָּהָר נַחֲלֵי אֱמוּנָה

מַיִם עֲמֻקִּים יִדְלֵם אִישׁ תְּבוּנָה

תּוֹצְאוֹתֶיהָ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה

אֱמוּנִים נוֹצֵר ה'"

הבינה היא הספירה השלישית מעשר ספירות. אחת משלוש ספירות המוחין, ונחשבת 'אם' לשבע המידות התחתונות, חג"ת נהי"מ. הבינה פועלת יחדיו עם החכמה, היא קולטת את האור האלוקי השופע מהחכמה, אור מופשט, מצמצמת אותו ומעניקה לו צורה וביטוי. בכוחות הנפש זו ההבנה שבאה לאחר התנוצצות ראשונית של הרעיון. לפיכך נאמר שהאותיות מוצאן מן הבינה, משום שיכולת ההגייה וההתבטאות קשורה למוח בינה.

הבינה היא שער להשגות אלוקות, "אלמלא הבינ"ה לא נכנס אדם לדעת קדמונו של עולם" (שערי אורה). שלושים ושניים שבילים יוצאים מהחכמה ושופעים אל הבינה, אלו הם ל"ב שמות אלוקים המוזכרים במעשה בראשית. שלושים ושניים השמות הללו הם הנתיבות באמצעותם עושה החכמה הגנוזה את דרכה כדי להתגלות ולהצטייר במדרגת 'בינה'. הארה זו מצטיירת בחמישים השערים שיש בבינה.

אם הבנים

אחד הכוחות המיוחסים במיוחד לספירת הבינה הוא, כוח ההולדה. מכלל עשר הספירות שלוש הראשונות הם ספירות של 'מוחין', פעולתן נסתרת. לעומתן, שבע הספירות התחתונות גלויות. מבשרי אחזה אלוק' – בכל אדם יש ביטוי לעשר הספירות, כל מעשה שנעשה עובר דרך כל עשר הספירות. לכל מעשה קדמה בהכרח מחשבה, וכל עוד מצוי המעשה ברעיון המוח או הגיון הלב, עדיין הוא מצוי 'בכוח'. נסתר. לאחר מכן הוא יורד לשבע המידות ויוצא מהכוח אל הפועל באמצעות אחת מהמידות. ספירת הבינה היא זו שמוציאה את הדברים ממקום המחשבה למקום הפעולה, זו הולדה. בזוהר הקדוש ובכתבים מוזכרת ספירת הבינה בדימוי של האם הרובצת על האפרוחים אלו שבע המידות. עניין זה מתבטא באופן נפלא במצוות שילוח הקן.

הפסוק מצווה "שלח תשלח את האם, והבנים תיקח לך" (דברים כ"ב), ובספרים מובאת כאן הדרכה נפלאה בעבודת הבורא: כאמור, כל מעשה מצוי בהתחלה במחשבה. ההברקה הראשונית היא במוח חכמה, לאחר מכן באה ההתבוננות (ספירת בינה). אחר כך באה הולדה והמעשה יוצא אל הפועל. גם כאן השכל בהתבוננותו כרוך אחר המעשה, להניקו וללוותו כאם המגוננת על הגוזלים. אומרת המצווה, אם רצונך לעשות דבר מה בעבודת הבורא, עליך להיזהר. משום שכל עוד המעשה מצוי במחשבה, הריהו בתחום שלוש הספירות הראשונות, אין בהם רע והם תכלית הטוב. אולם בשעה שהדברים יוצאים אל עולם המעשה, "לפתח חטאת רובץ" והבעל דבר יעשה הכל כדי להכשיל זאת. איך? באמצעות השכל. על ספירת הבינה נאמר שדינים 'מתערים' ממנה, כלומר מפני שהיא מסוגלת לצמצם את הרעיון, להעניק לו צורה ולהגדיר אותו, נמצא שיש בה צד של דין, ומשם עלולים להיאחז גם דינים קשים. לפיכך, "לא תיקח האם על הבנים" – אל תיגש אל העשייה וההתעסקות עם המידות והמעשים הנחשבים 'בנים', יחד עם מחשבות. אלא "שלח תשלח את האם" – את השכל תשליך כעת, התמקד אך ורק במעשים הטובים. "ואת הבנים תיקח לך" ללא מחשבות מיותרות ופולמוסים (ליקוטי הלכות שילוח הקן ד').

בת שבע ובאר שבע

קשר מיוחד מתקיים בין ספירת הבינה לספירת המלכות. הבינה מצויה למעלה מכל שבע המידות, המלכות בסוף. הבינה היא ההתבוננות הקודמת למעשה, המלכות היא סוף המעשה. מכאן גם הכינויים המיוחסים להן – בינה קרויה 'באר שבע' על שם שממנה מושפעים כל שבע הספירות. מלכות מכונה 'בת שבע' משום שמקבלת מכל שבע הספירות שמעליה. הבינה והמלכות הם גם ההבדל שבין שבועה לנדר. במילה שבועה יש לשון שבעה. וזו המלכות השביעית. הנדר הוא מקום הבינה. משמעותו של נדר היא 'לאסור איסר', כלומר שהנודר נוטל דבר מה מדברים המותרים ומחיל לגביו איסור מדאורייתא, וזאת על ידי שהוא מרומם את הדבר הנאסר למדרגה כה גבוהה, בחינת עולם הבא, עד שאפשר שם 'להמציא' כביכול מצווה חדשה.

עולם החירות

הבינה קרויה גם 'עולם החירות', או 'יובל הגדול'. החירות קשורה במספר חמישים. בשנת היובל, שנת החמישים קוראים דרור לארץ, לעבדות ולשעבוד. החירות הזו תלויה בספירת הבינה. כאמור, הבינה היא הראשונה המצויה למעלה משבע הספירות התחתונות. שבע הספירות מבטאות את הקשר אל הזמן. ספירת הבינה, השמינית מלמטה, היא בחינת 'למעלה מהזמן', לפיכך היא נחשבת גם 'עולם הבא'. גם שנת החמישים מצויה למעלה מן הזמן. הזמן תקף עד מספר שבע: שבע ימים בשבוע ושבע שמיטות ביובל. שנת החמישים היא השנה היוצאת מכלל הזמן וזוהי החירות, משום שהעבדות כרוכה כידוע במושג 'זמן'. הבלי עולם הזה קשורים גם הם בזמן. המאורעות הארציים תקפים אך ורק בזמן. נמצא שהימצאות מעל הזמן מביאה לידי חירות.

וכך כותב רבי יוסף ג'יקיטליה אודות סגולות החירות המיוחסות לספירת בינה: "כל הזוכה להידבק בה לעולם לא יראה דאגה ולא שום חסרון, לפי שהיא דבקה בספירות העליונות בבתי גואי, שאין שם דאגה ולא מחסור כל דבר, והנדבק ביובל הרי הוא נגאל לפי שאין סביב היובל שום דבר שיוכל להזיק, לא שר ולא מלאך ולא דבר בעולם אלא עולם הרחמים לבדו".

הבינה היא גם מקום התשובה, שהלא כל המעשים והמידות מקורם בספירת הבינה. נמצא שהבינה היא השורש לכל הפעולות, וכדי לתקן דבר מה יש להשיבו לשורשו. רק שם ניתן להפך אותו מרע לטוב ומקלקול לתיקון. עניין זה קשור לחירות של שנת היובל: "בשנת היוב"ל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. בסוד ספירת הבינ"ה יכולה הנפש לשוב ולהתאחז במקום שנכרתה ממנו, וזהו שאמר 'תשובו איש אל אחוזת"ו', לשון אחיזה". (שערי אורה שער השמיני, הספירה השלישית)