פוסטים

ספירת זמן

הידעתם, מהו הדבר עליו אנחנו נוטים לוותר בקלות יתרה?

נתחי חיים. עסיסיים!

צפרא טבא. השעה תשע קודם חצות יום. יהודי טרוט עפעפיים משרך רגליו לתפילת שחרית בשטיבלאך השכונתי. על אם הדרך הוא נקלע שלוש פעמים לזירת מודעות קיר ערה ודעתנית. קורא, מאזין, מהנהן ומחווה דעה. נכנס אל הקודש, יוצא לחדר הקפה. לוגם מלא לוגמיו. חוזר פנימה ופוגש את הקהל בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח'.  סוקר את המצב במהירות, מעיף מבט בטלית ותפילין ואינו מבחין בהוראה תת הכרתית המשוגרת אל מוחו "הלאה, היום מאוחר מדי, צריך לגמור עם זה ודי…" כלומר, לצאת מהתפילה בשלום. על כוונת לב, אין מה לדבר. "מחר נעשה זאת טוב יותר" הוא מנחם ומתנחם גם יחד.

הזמן משטה בנו היטב. הוא מופיע מזה עידן כשלצידו תירוץ חרוץ לאי ניצול ההזדמנות, ופיתוי הגיוני לשתילת התקוות במועד מאוחר יותר. לגמרי תמיד תהיינה כל הסיבות שבעולם מדוע להדוף את הרגע הקיים לטובת עיתוי אחר. מתי? נחיה ונראה.

מוזר הדבר. אנחנו חולקים זירה משותפת לא רק עם אנשים צעירים. הזקנה והשיבה מצויות בינינו למכביר. גם לווית המת לא עליכם, אינה תופעה שלא רואים. בתי קברות מתוקנים בכל עיר ופלך. אנחנו שומעים את משק דפי ההיסטוריה במנוסתם מתקופה לתקופה. הזמן חולף, לא כצילו של כותל ואילן רק כצילו של עוף הפורח, ובדורנו אף יתרה מכך. ובכל זאת, במציאות שרויה בתוכנו תחושת נצח. החיים בחוצות נצחיים הם לחלוטין. פוק חזי. השיג והשיח רוחש סביב האלמוות, רכישות, השקעות, התנגחויות ונטירת איבה מקודשת מדור לדור. השליית הזמן חזקה מאין כמוה, היא מתפתחת ומתעצמת במיוחד בשני קצוות של טיפוסים:

*

רונן, איש מצליח. לא רבותא הוא גופו, לדבריו כל מי שיעשה כמעשהו וינקוט בשיטתו, חייו מובטחים, גם הצלחתו, גם פרנסתו. עוד לדבריו, בריא הוא כשור הבר, מאושר באדם, עשיר כקרח, חופשי כציפור דרור. בשבע השנים האחרונות לא פגע בו אפילו חיידק השפעת, ובשבע הבאות אין לו כל תוכנית להצטנן גם לא להצטרד חלילה. השמים שעל ראשו צחים מכל עב, הכל טוב קסום ויפה. כששואלים אותו לשלומו, תשובתו מוכנה עימו, מ – ד – ה – י – ם הוא מצהיר ועיניו מצטעפות בדוק ערפילי.

קיים ברחוב צליל שכזה. הוא בהחלט לא מאפיין את כל שכבות האוכלוסייה, אך קיים. זן אחר נוקט בדרך הפוכה, לאמר; הכל נאכס, לא טוב, גרוע. אלו לכאורה שני קצוות, אך הם משקפים טעות משותפת.

מתבגרים רבים בשלב מתקדם שואלים את עצמם להיכן נעלמו הימים שחלפו. השנים, השמיטות, כל מה שבשעתו נדמה כנצח נצחים והפך תל זיכרונות. השאלה הזו רצויה שתטריד אותנו עודנו בכוחנו. הזמן חולף וזו עובדה, השאלה מה אנחנו מצליחים להעמיס עליו כל עוד הוא כאן. היכולת לממש זמן חולף ולהפוך את קיומו העראי, לנצח, מתחילה בהבנה פשוטה בתכלית:

טעות לראות את החיים כמרחב של שבעים – שמונים שנה ויותר. משום שהחיים אינם אלא יום אחד, אפשר לומר, שעה. אין בכלל אלא מה שבפרט, והדבר אומר שסך הכולל של חיינו אינו אלא שכפול חוזר ונשנה של יחידות זמן. יום חיים מייצג בעצם את מכלול החיים. לגמרי כך! אדם נולד בבוקר, ומוריד עצמו אלי קבר עם לילה. האור החיים הקדוש כותב כך בפירוש. מבט שכזה משליך ישירות על שני הטיפוסים האמורים. הזחוח והמדוכדך.

זחיחות היא פועל יוצא של אי ראיית המסגרת. אדם יכול להצהיר הכל טוב ומקסים רק בתנאי שהוא בטוח שמארגז החול והחולין הלזה לא יוצאים לשום מקום. כרגע טוב לי ונחמד, ואין לי עסק במה שאחרי. משום כך מתוארת מדתו של החסיד "אבלו בליבו וצהלתו בפניו". הצהלה יפה בשעה שקורטוב של אבל על תחלואים שהנפש מרגשת בהם, שרוי פנימה. שאם לא כן זוהי צהלת ילדים ושוטים.

מאידך, מיודענו המדוכדך, גם הוא שוגה. החיים רובצים עליו מכל צד, ובעיניו אין ולא היה ולא יהיה עוד גוון או צליל מעבר לקדרות הזמנית שעוטפת את רגעי הארעי הללו. מר לי היום, משמע מר יהיה תמיד. אלו ואלו שוגים באי יכולת לראות כלל ופרט גם יחד. רצונו לומר, כלל – להכיר שרכבת הזמן דוהרת לקראת יעד, וממילא המסע איננו שעשוע של צעצועי דמיון גרידא. הפרט – זוהי ההכרה בייחודו וייחודיותו של כל רגע, משום שבסך הכל, הרגעים החולפים הללו הם שייצרו יחד את שלמות החיים.

*

מה קורה לאנשים שחושבים כך?

מסתבר שלעולם הם לא יוותרו על רגע חיים. משום שכל שעה משקפת בעיניהם תוחלת חיים מלאה. אם הרגע הנוכחי לא ינוצל, משמע הוא ייזרק לאשפה. מדוע וויתור על חיי רגע מזעזע פחות מוויתור על מכלול החיים?!

הימים ימי ספירה. התקופה הזו מכניסה אותנו לפוקוס של זמן. יום חולף אך אינו נגוז, הימים נספרים אחד לאחד. הספירה מחדדת ומדגישה את נוכחותו של הרגע החולף ואת רישומו הניכר על תוחלת החיים בשלמותה. ספירת העומר מסוגלת לחלץ אנשים משיגיון הזמן. שימת הלב לתנועת הזמן טומנת המון אמיתות נעלמות על חיינו החולפים ללא שוב. כדאי לנצל זאת.

(ראה אור בבקהילה – תשע"ג)

מה בין תמימות לטיפשות?

אנשים במאה הנוכחית נוהגים לקטלג את עצמם כאישים חכמים ונבונים. לא שבני תמותה בהיסטוריה נהגו אחרת. רק שהיום הפכה המגמה נחלת ההמון. אף אדם אינו מחבב את תווית השוטה, אך גם 'בלתי מבין' נחשב היום חרפה מוחצת. בעבר הכילה האוכלוסייה גם 'אנשים פשוטים'. אנשי עמל ויגע. טיפוסים שסדר יומם צמוד לצרכים הבסיסיים ואין להם עסק בנסתרות, אף לא דעה בהוויות העולם. שואבי מים, רועי בקר, בעלי אומנויות פשוטות ומלמדי תינוקות. היהודי הפשוט המתגלם בדמותו של חצק'ל האביון השוכב על תנור האבן בבית המדרש לפנות בוקר, ממלמל תהילים, וגורס אגדות חז"ל. משום מה, שם התואר 'תמים' עולה בהקשר אחד עם כבש – שה תמים. 'כצאן לטבח' וכן על זו הדרך. התמימות מתקשרת בטעות עם פתיות.

 

על מנת לשמר את תווית החכם, אמור בין ימינו לחגור כלי מלחמה. לגונן על חכמתו ולהוכיח אותה לכל דורש. הערמומיות והחשדנות משרתות את המטרה. ומעבר לכך ידיעת הרע. וכאן נכנס לתמונה המרכיב הגרוע ביותר.

אנשים 'מבינים', הם אלו היודעים בדיוק נמרץ, היכן טמון הכלב המת בכל קהילה, חצר, ובית כנסת. הם יודעים תמיד מה מסתתר מאחורי המגמה הנדיבה שהציג הגביר השכונתי. מה זומם עסקן החצר, להיכן נעלמים סכומי העתק שהציבור התמים תורם, ועוד כהנה וכהנה. הם אינם 'קונים לוקשן' בוודאי שלא במבצע. האנשים הללו בטוחים – ואם תרצו הם גם ישכנעו אתכם בכך, שהעולם אפוף רוע. ועל מנת לשרוד כאן יש לנו מרפקים. לאופטימיים הם מדביקים את תווית התמימות והפתיות.

בין תמימות לטיפשות

מעניינת העובדה שתמימות משמעותה שלמות. "שה תמים" להוציא בעל מום. תום הוא שלם. איך אם כן, עשתה התמימות את דרך העקלתון, משלימות לטיפשות? הבה נראה.

האנושות חדלה להיות תמימה כבר בראשית ההיסטוריה. אדם הראשון, נזר הבריאה נברא בגן עדן. צווה לעובדה ולשומרה, והוזהר רק שלא לטעום מעץ החיים ועץ הדעת. הנחש הקדמוני הסיט את חווה בדברים, זו דיברה על ליבו של אדם, ולבסוף אירע החטא האיום. הנבראים השלמים בעולם טעמו מעץ הדעת. באותה רגע הם הפכו ל'יודעי טוב ורע'. ומה בעצם רע בכך?

ובכן, עד לאותה טעימה היסטורית, לא ידע האדם מהרע. הוא הכיר את העולם רק מהזווית הטובה. הנחש הארור היה היצור הראשון שהחדיר בו רצון לדעת מהרע. לשם כך הוא הציג פלפול למדני למדי. וכפי שמבאר זאת האלשיך הקדוש: אמר נחש לחווה "כעת אינך יודעת מהות רע וחטא יצר הרע, רק דבקות בקדושה שהוא החיים והטוב, אך באכול מעץ הדעת טוב ורע, תקני ערמומיות וידבק בך כח הרע ויחטיאך. מה שאין כן עתה שעיניכם אטומות מדעת רע, לא יגדל שכרכם בהיותכם צדיקים כי לא ידעתם עשות רע".

פיתיון עץ הדעת היה אם כן, ההיכרות עם הרע. וכאן איבדה האנושות את הנכס היקר ביותר שהיה לה, התמימות. נחש הציע לאדם לרכוש 'ערמומיות', להכיר את הרע על מנת להיות חכם יותר – יותר מדי חכם. "תמים", כותב המהר"ל, הוא "מי שאין לו תוספת חכמה, כי זהו גדר התמים שאינו מתחכם ביותר בערמה ותחבולה, רק הוא מאמין ותמים".

 

אדם של קודם החטא, אינו אדם של אחר החטא. שני הנבראים הללו, שונים בתכלית. וכפי שמבאר זאת המהר"ל: "האדם קודם שחטא היה דבק בו יתברך וסבתו היה השם יתברך אשר הוא הטוב הגמור, לכך לא ידע רק הטוב בלבד, כי הוא יתברך אינו רק הטוב. ולפיכך קודם שחטא לא היה נבדל מסבתו יתברך ולא היה יודע רק הטוב בלבד. ואמר לה הנחש כי כאשר תאכל מעץ הדעת יקנו ידיעה יתירה שידעו טוב ורע, ודבר זה בעצמו המיתה. שקודם היה האדם דבק בו יתברך לגמרי ולכך לא ידע טוב ורע רק הטוב בלבד, ואחר שחטא וידע טוב ורע לא היה עוד דבק בו יתברך לגמרי והגיע לו המיתה".

הנברא הראשון היה התגלמות השלמות. יציר כפיו של בורא עולם. לא חסר לו מאומה. הצורה שלו אמורה לשקף את האנושות בשלמותה, כפי שיצר אותה הבורא קודם שחלו בה תמורות וקלקולים. ומה היו ידיעותיה של אותה ישות שלימה, רק טוב! במילים אחרות תמים, אדם הראשון היה תמים. אמור מעתה, כל אותן 'חכמות' שהאנושות כה מעריצה, מיותרות לגמרי. "כי ידיעת טוב ורע היא ידיעה יתירה אל האדם כי הידיעה אל הרע אין צריך אל האדם והוא שהיה גורם את המיתה" (מהר"ל –'דרך חיים').

שיעור ראשון בביקורתיות

הערמומיות שחדרה אל המין האנושי יחד עם עץ הדעת, הביאה בכנפיה את החיידק הקטלני ביותר לנפש. חלישות הדעת. הרגש הראשון שצרב באדם אחרי החטא, היתה הבושה. איומה, נוראה ובלתי נסבלת. בושה נובעת מתוך הכרת הרע. משם בוקע הלעג, הבוז, ותחושת העלבון. האדם עשוי לחוש נלעג רק בשעה שהוא מודע לנקודות החולשה שלו. ומי מספר לו עליהן? הסביבה, כמובן!

את תהליך הכרת הרע, חווה כל אדם יחד עם תהליך ההתבגרות. הבה נתבונן: ילד קטן בריה נקייה, יש בו טוהר בראשיתי של בחינת 'קודם החטא'. הוא אינו מספיק חכם כדי לדעת מהרע. עולמו הקסום אפוף כוונות טובות של אנשים טובים. כל השאר, כלומר, הנתונים האחרים שהמבוגרים נוהגים להסתיר. לא מפריע לו. הנאיביות שבו, מגישה לו על מגש כסף עולם טהור, בו הטוב מובן מאליו, והרע חידוש מופרך.

העולם הזה מתחיל להיסדק כבר בגן. שימו לב! זה קורה ביום בו הוא מצהיר על מעשה ידיו להתפאר 'איכס, סתם קשקוש…'  ילד מסוגל לאהוב ולהעריץ את יצירותיו המקושקשות בלי כל קשר לאיכותן האומנותית. הוא רואה את הטוב, ביקורתיות אינה קיימת בעולמו. בפעם הראשונה בה לעגו לו, הוא קיבל שיעור ראשון ב'ידיעת הרע'. מהיום הוא נעשה מודע למושג 'נקודת חולשה'. הוא לומד גם שיש להסתיר אותה, ולהתבייש בה. זהו זה, ברוך הבא לעולם הגדול!

האדם הקטן והעולם הגדול

אל 'העולם הגדול' הזה גורש אדם הראשון מגן עדן. אל העולם בו הטוב והרע מעורבים יחד. ובעולם הזה הוא אמור לשרת את בוראו ולמלא תפקיד מרכזי ביותר. המקום אליו שואפת האנושות הוא 'אדם קודם החטא'. וכפי שמבואר בספרים הקדושים, שהצורה השלימה והנכונה ביותר היא זו של קודם החטא. לשם אנו אמורים להגיע. והדרך להגיע לשם היא, תמימות.

הצורה בה מתייחסת האנושות למידע הוא ההפך המוחלט מתמימות. אם נשיג לב, נגלה שהעיסוק הנחשב 'מעורר עניין' ציבורי, ממוקד בעיקר במרכיבים הרעים של הבריאה. חדשות אינן יכולות להיות מסעירות אם לא יכילו רוע ועוולה כלשהי. גם במרחב האישי יותר, אנשים מוצאים עניין ברוע. בחסרונות של הזולת, או בחסרונות של עצמם. הביקורתיות גואה, והמגמה הזו נובעת מהרצון להיות חכם, או נכון יותר, מהחרדה שלא להיתפס בקלקלת התמימות. עץ הדעת של ימינו הם הערמומיות והביקורתיות. הארס הזה חודר בלי שנרגיש בו, מפעפע בנו מבפנים.

כיום בלתי אפשרי לחיות חיי 'גן עדן', מתוך התעלמות מהרע והפסול. אדם חייב לדעת את האויב ולהכיר את תחבולותיו. יעקב אבינו, התגלמות התום והיושר, התנהג עם לבן בערמומיות מעוררת השתהות. הוא ידע היכן להיות ערמומי "עם עיקש תתעקש". ועם זאת, בתוכו תוכו הוא נותר "יעקב איש תם". החכמה האמיתית בעולמינו היא, היכולת לשלב בין חכמה לתמימות. מחד – להכיר את העולם ואת נכליו. מאידך – לא להפוך ל"יודעי רע". מה שנקרא 'יותר מדי חכם', חשדן וערמומי. השי"ת מכיר את עולמו יותר טוב מכל נברא אחר, ועם זאת נאמר בו "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". הבריאה כולה, אנשיה ומזימותיהם הסמויות ביותר, חשופים לגמרי לפניו יתברך. ובכל זאת, הוא אינו מביט ברע, רק מתמקד בטוב.

כילדים צפינו רובינו על מציאות נטולת רע. סביר להניח שכל אותם 'אנשים רעים' של היום, היו שם גם אז. רק אנו טרם ערכנו היכרות עם הרע, ממילא לא זיהנו אותו אצל שום בריה. מבט שכזה ניתן לאמץ גם היום, יחד עם התובנות שנרכשו עם השנים, יחד עם הניסיון המר והכואב, ניתן לחזור ולהשקיף על הסביבה ממבטו של ילד תם. לפחות אם אנו מעוניינים להיות כאלה.

 

"לא תמיד טוב כל כך להיות 'כל יודע'. ידיעת הרע למשל, מיותרת לחלוטין. אדם המסוגל להכיר בכל חסרון וחולשה, חי בעולם מלא בושה וחרפה. הוא לועג לאחרים וגם לעצמו. חיים טובים ושלמים מתחילים בתמימות"