פוסטים

כי תשא – מה עושים ביום מעונן?

בס"ד

(עלה לתרופה)

 

חטא העגל והשלכותיו האיומות אירע בעקבות מזג אוויר, יום מעונן וטעויות בחישוב. אילו ידענו מה נחבא בענן, לא היינו טועים.

 

מאחורי השאלות הקשות לא מסתתרים מוקשים – נחבאת שם הדרך שתובילנו ליעד, רק קצת סבלנות, תנו לערפל להתפזר.

 

האדם עשוי היה להיות היצור הכי מיותר בבריאה – מכל צד אפשרי: מלמעלה, מלאכים ושרפים עושים את תפקידים באמונה ובהתלהבות ואין בהם כל דופי. מלמטה, כל היצורים הנחותים ממנו, עושים תפקידם באמונה ולא מחזיקים טיבותא לנפשם, והאדם בקושי משרך רגליים ועד שהוא מבצע מטלה אחת הוא כבר דורש שכר בזה ובבא.

אלא מאי –  האדם מסוגל לבחור להיטיב או להרע, עד כדי כך מוחלטת יכולת זו, שאפילו ה' יתברך אין בידו כביכול לבטלה, 'לא בשמים היא', ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'.

 

*

 

התורה לא בשמים היא, אכן – אבל משם היא באה, כדי לקבל תורה עלה משה השמיימה, וכדי לקיימה הוא ירד למטה. וכאן אירע מה שאירע. חטא העגל שמעסיק אותנו יחד עם פרשיות המשכן. בחטא העגל שהעיב על קבלת התורה מסתתר אחד הלימודים החשובים על מהותה של האמונה:

 

מצד אחד האמונה היא הכוח החזק והמוחלט שמסוגל לגרום לאיש פשוט לחולל נפלאות, לראות ניסים, לכבוש יצרים ולהעפיל לפסגות. האמונה הצמיחה את כל האילנות הטובים והמעשים המשובחים, את כל ההתחלות הטובות ואת כל סוגי מסירות הנפש. מאידך, האמונה נוחה לאבד, ונוטה להיעלם. אמש האמנת, היום ירחם ה'. למעשה, כפי שמלמד רבינו, האמונה לא נאבדת – היא מתבררת. מה שנעלם כביכול זו האמונה שכבר התבררה, ותיכף אתה מקבל ליד אמונה חדשה, ישירות ממכרה האמונה, אמונה גולמית שאיש לא הסיר את סיגיה ולא ליקט את פזוריה, ורק אתה תוכל להחיותה ולהקימה עד שתהיה לאותו כוח דוחף, חזק, ומרנין נפש.

 

בא שש

 

זה פשרו של מאורע חטא העגל. משה רבינו עלה למרום לקבל תורה, ובעלייתו ציווה לנו תאריך מתי ישוב וייראה על פני האדמה. המחשבות על עגל ועבודה זרה החלו כאשר ראה העם 'כי בושש משה', ודרשו חז"ל כי בא שש, הגיעה השעה השישית ומשה אמר שיבוא קודם שעה שישית, אלא שאותו יום, יום המעונן היה, הראות הלקויה הטעתה את העם ותעלוליו של השטן הצליחו, עם ישראל נהה אחרי העגל.

 

העניין הזה תמוה מאוד, איך יתכן שאנשים שראו את ה' עין בעין ירחיקו לכת עד כדי כך בטעותם, רק בעקבות מזג אוויר ערפילי? מבהיר רבי נתן: היום המעונן הוא לא רק מזג אוויר, זהו מזג האמונה. הענן הוא הדבר הזה שאתה צריך היום בדיוק לברר, העניין הזה שבתוכו מסתתרת נקודת האמונה החדשה שנוגעת לקיומך היום הזה, ומיועדת להיכנס אל חייך במהלך השעות הבאות. אנחנו מרבים לחוות מזגי אוויר שונים, כל הזמן הם משתנים, פעם צלול ופעם עכור. הנה לפני שעות ספורות הסתלק הענן ולעיניך נגלתה תמונה של השגחה פרטית, הכביש התיישר לקראתך כסרגל ונתיבי התנועה הבהיקו בניקיונם, גם שלטי דרך מאירי עיניים בישרוך על התקדמותך לקראת יעדיך הנחשקים. והנה אבוי אללי לי, לפתע פתאום ירד הענן וכיסה את עין הארץ. האוויר התמלא סימני שאלה, ספקות, חרדות, מחשבות של איך הגעתי לכאן. מה אירע? הגיעה אמונה חדשה, גולמית, היא באה בעב הענן.

 

מי שאמונים על בירור האמונה, כותב רבי נתן, אלו הצדיקים הגדולים, צדיקי הדורות. הם נקראים צדיקי הדורות על שום שייכותם המאוד עקרונית לדורות. בכל דור, דהיינו בכל תקופת דורות, חייב להימצא צדיק שבידיו לברר ולהבהיר את האמונה בהתאם לאותו דור. בדורו של משה היה זה משה רבנו. דא עקא שאותו רגעים מעורפלים היה משה במרום, מעל לתחומי הבחירה, הרחק מאווירו העכיר של עולם הזה. וכשמשה איננו, הסכנה איומה ונוראה. עם ישראל שגו בעגל. נשאלת השאלה, מה הם היו אמורים לעשות?

 

שם האלוקים

 

ובכן, כשעם ישראל מוותר על משה ובוחר בעגל הם אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרים'. הי, אתם בדרך לארץ ישראל, על מנהיג וויתרתם, כעת גם על היעד? וזה בדיוק העניין: כשאתה צועד ופתאום נקלע לערפל, יש שאלות והמון דברים לא מסתדרים, עדיין שום דבר רע לא אירע. הבעיה היא כשמצליחים לשכנע אותך במילה הבאה – 'סתם', הכל היה סתם ולחינם, בעצם אין כאן כלום, אין יעד אין מדריך, אין לי מה לחפש פה. ולכן העם בוחר לשוב למצרים. כדי לחזור למצרים לא צריכים את משה, עגל יעשה זאת בעגלה ובזמן קריב. יש את הרגעים הללו שאדם מחליט ליפול. כן הוא בוחר ליפול. את הערפל הוא לא הזמין אבל את הנסיגה כן. מי ביקש ממך למצוא פתרון ולהמציא יעד? היעד אחי היקר, לא השתנה למרות הערפל. ערפל לא מוחק כבישים הוא רק מסתיר אותם. האמונה בה', האמונה בצדיקים, האמונה בעצמך, כל אלו תלויים ועומדים בידיעה שהערפל אינו מסתיר קיר – הוא מסתיר את המשך הדרך, הווי אומר ההמשך, ההצלחה, הישועה, כל אלו בלולים בערפל אשר שם האלוקים. שב כאן, בערפל, והנח לו להתפוגג עד שיבוא משה ותורת אמת.

 

(ע"פ ליקו"ה ברכת הריח ד')

 

 

להכיר שאינך מכיר

בס"ד

אם אתה מעוניין להכיר את ה', עליך לקבל  שדווקא כשההשגחה 'מאכזבת', קיבלת תמונה מדויקת יותר של מציאות ה'.

 דווקא כשנדמה לך שאתה יודע שאינך רצוי אצל ה', עליך לקבל שאינך יודע כלום, ולהיזרק לגמרי על רחמי ה'.

 פרשת השבוע נכנסת לעיצומו של דין ודברים בין הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, בסוף הפרשה הקודמת נטענה הטענה הקשה 'למה הרעותה ולמה זה שלחתני', והתשובה האלוקית – "אתה תראה". לאחר ההבטחה הזו פותחת פרשתנו בדיבור קשה שיש בו תוכחה: "אני ה'" אומר לו השי"ת למשה, וזו התגלות מיוחדת שאיש לפניך לא זכה לה באופן שכזה, גם לא אבות העולם. ואיש מהם לא שאל את ששאלת אתה, ולכולם היו שאלות רבות שביקשו להישאל. הדיון הזה נוגע מאוד לכל מה שקורה סביבנו ואיתנו.

*

שמותיו של ה' תופסים מקום רב בפרשות הללו, במראה הסנה שואל משה מה יענה לבני ישראל כשיבקשו לדעת את שמו של מי ששלח אותו אליהם, והקב"ה מגלה את השם אהי"ה אשר אהי"ה. בפרשת השבוע מוזכרים  השמות שהתגלו לאברהם יצחק ויעקב ולעומתם שם הוי"ה שהתייחד אך ורק למשה. מתוך השיג והשיח הזה שבין ה' למשה אנו למדים על עניינם המרכזי של צדיקים בחייהם דהיינו – הכרת שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

שמותיו של ה'

ההשתדלות בהכרת שמותיו של הקדוש ברוך כלול בניסיון העולמי לפענח את האמת – מה באמת קורה כאן. להגדרה אמת יש יכולת תעתוע, שכן תמיד כאשר נדמה כאילו כבר הבנת מהי האמת, משהו לא מסתדר ואתה נשאר עם שאלה גדולה, ובדרך כלל השאלה היא על ה': 'היה נדמה לי שהכל מסתדר, ראיתי השגחות וניסים, והנה לפתע פתאום הכל מתקלקל. המהלך משתנה ואני מפסיד…' כאן צומחת השאלה – היכן בורא עולם? שאלה מעין זו הצליחה להתגנב אפילו לשיחתו של נאמן הבית, גדול הנביאים משה רבינו – 'למה הרעותה'. גרמו לכך הקנטורים וקוצר הרוח של עם ישראל, ומתוך חלישות דעת נוראה הקשה משה את הקושיה שאנחנו לא מפסיקים להיכשל בה – למה נעשה לי רע יותר?

המלכודת הזו מפילה דווקא את הטובים, נכשלים בה אנשים שמחפשים את ה', נדמה להם שכבר מצאו והנה אכזבה. וכך מלמד רביז"ל: אם אתה באמת מעוניין ומוכן להכיר את ה', עליך לקבל את העובדה שדווקא כאשר ההשגחה 'מאכזבת' ולא מסתדרת עם מה שעבד היטב עד היום, בדיוק ברגע זה קיבלת תמונה מדויקת יותר של מציאות ה'. אל דאגה גם היא תתקלקל, כדי שניתן יהיה להגיש לך תמונה אמתית יותר. מי שמעוניין להימצא בהיכרות אישית הקב"ה, צריך להיות נכון לגלות אלף פעמים שכל מה שחשב שידע והכיר עדיין לא היה כל האמת. כלפי מה דברים אמורים:

 

ידוע שהחילוק בין הצדיקים ובין אדם לחבירו הוא בהיכרותו של כל אחד מהם עם ה'. והכלי באמצעותו ניתנת לאדם האפשרות לעמוד בקשר עם האלוקות קרוי 'השערה'. כדכתיב "נודע בשערים בעלה" ונאמר בזהר (ח"א דף ק"ג ע"ב): כל חד כפום מה דמשער בליביה. כלומר, כל צדיק וכל אדם כפי עבודתו יש לו 'שיעורים' דהיינו מידות וכלים בליבו ובדעתו באמצעותם הוא מכיר את השי"ת. אבל כל ההיכרויות הללו אינן אלא השערות – לא שאין בהם ממש, אלא שאלו שערים והשערות שכפי השגתך כך אתה יודע את ה'. אחרי כל ההשערות עליך לזכור שכבר ברגע הבא עשויה להפתיע אותך התגלות אלוקית גבוהה יותר שתפריך לכאורה את השערותיך, ותראה לך שעדיין לא ידעת מה באמת רצון ה'. ורק אז יש סיכוי שתכוון לרצונו באמת.

לא יודע כלום

זו התגלית של פרשתנו. משה רבינו זוכה להכיר את ה' בשמו המיוחד כפי שלא זכה לכך איש מעולם, אבל הגילוי היותר גדול מסתתר בתוכחה שנרמזת שם. לצד הגילוי וההיכרות עם שם משמותיו של ה' יש להכיל את הגילוי היותר גדול והוא – שאינך יודע מאום. התגלית הזו מכשירה את הקרקע לקראת ניסיון גדול מאוד שמצפה לו בחטא העגל. שם, כאשר כל החושים יטענו בתוקף שה' כועס ואין סיכויים למחילה, מחליט משה רבינו לפרוץ אל הרגע הכועס הזה ולהתעקש להשיג את רחמי ה' היותר גדולים, ובכל מחיר. את הפעולה הזו שכללה הפקרה עצמית מוחלטת, יכול היה משה רבינו לעשות לא מפני שהבין את רצון ה', אלא משום שידע בתכלית הידיעה שכלל אינו יודע מהו רצון ה', עד כדי כך שאסור לו בשום אופן להאמין למה שנדמה ומתקבל על הדעת, ואדרבה זו השעה לזרוק עצמו ולהשליך יהבו על רצונו הנעלם של ה', ולכוון לשם – אל מה שמעל ומעבר לכל היגיון – את חיצי ההשתדלות והתחינה. ומהמקום הזה שאי אפשר להשיגו בשום תמונה הביא לנו משה רבינו מחילה וסליחה ותקווה לדורי דורות. מכאן חינוך חשוב: דווקא בשעה שהגיונך משוכנע שנמאסת בעיני ה', דווקא ברגע שכל ההסתברויות מוכיחות שלא תהיינה שוב תקוות, זו השעה להבין שהשם גדול מהשערותיך ונשגב מבינתך. הִזרק אפוא עליו ואל תסמוך על קטנות תפיסתך, ואז תשיג תמונה חדשה באמת של גדלות ה'.

 

(ע"פ ליקו"ה יו"ד הלכות שבועות ב')

פרשת עקב – כשבכפות הרגליים יתחילו לשמוע

בס"ד

לכל אדם יש בחיים מצבים שונים, לפעמים הוא מחובר לראש ולעיתים לידיים ולרגליים, יש מצבים בהם הוא שרוי בעקביים. ושם יש עבודה גדולה.

המרגלים לא הבינו איך מסתכלים על ארץ ישראל, הם חיפשו את היופי וההדר אבל לא במקום הנכון. הם הביטו על הכל, רק לא למטה, על העקביים.

פרשת השבוע מכוונת למקום הנמוך ביותר בקומת האדם, לעקביים. "והיה עקב תשמעון", את הדיבורים הללו משמיע משה רבינו דווקא אל התחתית, משום שבפעם הקודמת כאשר כמעט נכנסנו לארץ, העקביים עיכבו אותנו. כעת כדי להכשיר את הכניסה אל הארץ מוכרחים לדבר גם אליהם, אל הרגליים והעקביים, ששוב לא יעכבו אותנו.

*

כזכור, המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, הכניסו טרוניה בלב העם והסיתו להתנגדות, התוצאה היתה ארבעים שנה במדבר. המרגלים נפלו בעטיו של העקב. הם לא השכילו להבין את קדושת הארץ ולא הצליחו לרדת לעומק הדרה ופארה, וזאת משום שלא ידעו היכן לחפש את קדושתה. הם ראו את ילידי הענק, ראו את פירות הענק, השקיפו על כל מה שסביב, אבל לא השכילו לרדת לסופם של דברים. ודווקא שם, בעקביים ובתחתית, משתרעת קדושתה של ארץ ישראל. הארץ הזו מגלמת את רצונו הקדום של השם יתברך שיעבדו אותו מתוך העולם הגשמי, מסוף המעשה, מתחתית ההשתלשלות. המרגלים שהסתגלו לגבהים הרוחניים של המדבר, לא הבינו זאת ופגמו בקדושת הארץ. בתוכחתו, הולך משה רבינו וסוקר את כל השגיאות שנעשו עד כמה ומלמד אותנו איך עושים מחדש את הצעדים אל הארץ.

שכר ועונש

בפרשה מלמד אותנו משה רבינו את תורת הגמול – השכר והעונש. אחד מסימני הבגרות של אדם זהו השלב בו הוא מבין את עניין השכר והעונש. ילד קטן חי בעולם בו שום דבר לא קשור לשום דבר. הוא מושך חפץ ולא מבין מדוע משהו חבט לו בראש. מרביץ לילד אחר ולא מבין מדוע החזירו לו מכות. מוח של תינוק אינו מסוגל לקשור בין אירועים ובין מעשה לתוצאה. בפרשת השבוע מלמד אותנו משה רבינו להתחיל לצרף את חלקי הפאזל לתמונה מלאה.

כמו בפאזל גם בחיים החלקים שאמורים להשתלב ולהשלים זה את זה דווקא הם עלולים להתפזר לפינות היותר מרוחקות. כדי להשלים את הפאזל יש למצוא את החלקים המתאימים, לדלג על הפער ולהצמיד אותם זה לזה. בין האוזן לעקב הרגל מפריד מרחק גדול. היא מצויה בראש והוא בתחתית הרגל, והתורה הקדושה אומרת לנו השבוע "עקב תשמעון" – התורה מסמיכה את איבר השמיעה שבראש לאיבר שבמקום הנמוך ביותר ברגל. המרחק שבין האוזן לעקב אחראי לאחת התופעות המסוכנות ביותר עבור חיי עבודת השם – "מצוות שאדם דש בעקביו".

מה יכול לגרום לאדם לדוש בעקביו מצוות, לרמוס אותן ולזלזל בהן? הוא הלא ירא שמים וזהיר בקלה כבחמורה. אחת הסיבות לקרירות ברוחניות ולנפילה במצודת ההרגל זה המרחק שבין האוזן לעקב. עד שהדברים המושמעים על האוזן יורדים ומחלחלים ומתיישבים בעקב, לוקח זמן רב, המילים שהיו רותחות כשהדהדו באוזן מצטננות עד שהן מגיעות לרגליים. האתגר החשוב ביותר של כל יהודי הוא להוריד את יהדותו מהאוזן עד עקב הרגל. גם התורה כשניתנה לנו עשתה את דרכה מהשמים אל הארץ. וכך כל יהודי יכול וצריך לקבל תורה, וכדי לקבלה צריך להורידה.

וזהו המסר של הפרשה אלינו: אל תפרידו בין מעשה לתוצאה, ואל תרחיקו את מה שאתם שומעים באוזן מהדבר שהינכם דורכים עליו. יכול מאוד להיות שהגרגירים הלא חשובים הנרמסים תחת כפות רגליכם הם-הם הדברים הגדולים ששמעו אוזניכם. הדברים הללו נאמרים סמוך ונראה לשער הכניסה ארצה. ארץ ישראל היא המקום המתאים ביותר להבנת הרעיון הזה. הארץ הקדושה הזו משלימה פאזל של עליונים ותחתונים, רוחניות וגשמיות. ארץ ישראל דורשת וגורמת לבאים בשעריה שלא להתעלם מהארציות ולא לרמוס אותה ברגליים, רק אדרבה לאסוף את כל העקבות שבחול ולהעלות לשמים.

חידוש העקביות

הזכרנו את המכשול הגדול של המצוות שאדם דש בעקביו. אחת הסיבות הנוספות לכך קשורה דווקא לעקביות. כאשר הינך מבצע מטלה מסוימת באופן עקבי יום אחר יום, אתה עלול לאבד את החיוניות ולבצע את הדברים בלי טעם וריח, כמו העקב הבלתי מרגיש שבתחתית הרגל. ארץ ישראל מכניסה את האדם לקביעות בקדושה. עבודה יומיומית בשדה. היא מרגילה אותו להימצא תמיד במקום של קדושה, ולכן דווקא בה נדרשת ביתר שאת הזהירות מהסתגלות פסולה. שמיעה היא אמצעי חשוב להתחדשות. כשמסתובבות בעולם שמועות יש באוויר תחושה שמשהו חדש מתרחש, יש חדש. כתיב "היום אם בקולו תשמעו", השמיעה מסוגלת לתת את התחושה שהכל מתחיל בעצם היום, רק היום – אם רק ניאות לפקוח אוזניים ולשמוע. צריך להשמיע את החדשות והחידושים לעקביים, לחלקים העקביים שבנו ולמעשים שנעשים דבר יום ביומו, כביכול אותו דבר, כאילו באופן החוזר על עצמו.

העקב הוא גם המקום של הדור שלנו. דורות ראשונים היו גדולים וחשובים, ככל שמתקרבים אלינו שיפוע ירידת הדורות מתחדד. הדור שלנו קרוי דור עקבתא דמשיחא. משיח קשור לעקביים. משיח יוכל לבוא רק כשנתחיל להאזין ולשמוע את דבר השם ואת מציאותו אפילו מהדברים הפשוטים ביותר שבכפות הרגליים.

 

 

לסיפור הזה יש סוף טוב

בס"ד

התפילה משתבחת ככל שהיא ענייה. וככל שאתה יודע שאין לך איך לשלם על עצמך אתה קרוב יותר לשער הכניסה לארץ ישראל.

אנו חותרים כל חיינו אל היעד, ולמפרע מתברר שהיעד נברא מתוך החתירה אליו. כשאתה מתפלל ומייחל, כבר נושעת.

סיפור צריך להיגמר טוב. נסכים להאזין במתח ולשאת תפניות בעלילה בתנאי שהסוף יהיה טוב. עוברים עלינו כל מיני דברים ואנו מצפים לישועה, בינתיים עליות וירידות, העיקר שהסוף יהיה טוב. בפרשת השבוע משה רבינו ממשיך במשאו לקראת כניסתנו לארץ, הוא מספר על השתדלויותיו העל-אנושיות להיכנס לארץ הנחשקת, ועל הרגע שהוא כמעט זכה לבוא בשעריה. חמש מאות וחמש עשרה תפילות התפלל כמניין "ואתחנן", ואנו ממתינים לסוף הצפוי – אישור כניסה, אלא מה. אבל האישור לא ניתן.

בל נשכח, זה האיש משה שפודה את ישראל מגזירת השמדה, מוריד מן ושליו, ומוציא מים מסלע, מקבל תורה. והנה דווקא כשמבקש עבור עצמו, תקט"ו תפילות אינן פותחות שערים. והשאלה מתעצמת: אם האיש משה לא פעל במאות תפילותיו, מה אנו אזובי הקיר אמורים ללמוד מכך על סיכויינו? שאלה נוספת מההפטרה: בשבת יקרא לנו הנביא "נחמו, נחמו עמי". רק בראשית השבוע ישבנו לארץ וביכינו את גלותנו האם התבשרנו על גאולה שאנו נקראים להתנחם. במה נתנחם?

*

התשובה לשתי השאלות קשורה בהבנה יסודית הנוגעת לקדושת ארץ ישראל ועבודת התפילה. עשרה לשונות של תפילה ישנם ומכולם בחר משה רבינו בתחינה, מפני שהוא אינו מבקש אלא מתנת חינם. יש לצדיקים כוחות רוחניים וזכויות להיתלות בהן, אבל לדבר הזה אין מחיר. הגישה לארץ ישראל קשורה לאוצר מתנת חינם. זו גם מהותה של עבודת התפילה. ככל שהתפילה בוקעת ממקום נצרך יותר עד שאין למתפלל מהיכן לשלם על עצמו – כך היא משתבחת. ארץ ישראל היא בחינת תפילה. משה רבינו לא פעל אמנם את כניסתו לארץ, אבל תפילותיו סללו את הדרך לארץ ישראל. וזו למעשה כל מהותה ותוכנה של הארץ הקדושה.

דרך לארץ

היעד של כל עם ישראל זו ארץ ישראל, והיעד של כל יהודי היא נקודת יהדותו, שם מקומו ולשם אנו חותרים. אבל אי אפשר להפריד את הארץ מהדרך אליה, ובלתי אפשרי להפריד את הקדושה מהדרך אל הקדושה. במה דברים אמורים? בתורה ע"ח (ליקו"ת) מגלה רביז"ל את סוד הדרך לארץ ישראל. כלומר, מלבד קדושת ארץ ישראל יש קדושה נעלמה דווקא בדרך אליה. עניין זה כרוך בסוד "התורה הנעלמת", הכוונה לתקופה של כ"ו דורות קודם מתן תורה; לפני שהתורה התלבשה באותיות ובגווילין היא הוצפנה ב"דרך ארץ", דהיינו בעשרה מאמרות שמקיימים את העולם הטבעי. בתקופה זו ניזון העולם מאוצר מתנת חינם. ארץ ישראל היא מקום הקדושה, אבל כשם שקדמו לתורה עשרים וששה דורות כך קודמת לקדושת הארץ, קדושת הדרך. אי אפשר להגיע לארץ מבלי לסלול אליה דרך, ואת העבודה הזו עושה כל יהודי בעצמו, מתוך גלותו.

דרשו חכמים "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על כל העולם", כלומר הארץ היא נקודת תמצית שתכליתה להטיל את עצמה בכל האוקיאנוסים והארצות ולהפוך את כל העולם לקדושת ארץ ישראל.  גם עם ישראל הוא תרכיז שתפקידו לכבוש את כל העמים ולהיות אור לגויים. ובעצם גם הנקודה הטובה שבנו, נקודת היהדות, היא תמצית שעתידה להתפשט ולכבוש את כל מציאותנו. הכלל הוא שהקדושה נועדה לא כדי להתבצר בגבולותיה הטבעיים, אלא "ללמד על הכלל כולו יצאה", לכבוש ולנחול את הכל. ואם אנו איננו עושים זאת, הגלות תעשה זאת עבורנו.

 

נחמו, נחמו

שאלנו במה נתנחם, ויש שאלה קודמת: מה הועילה לנו האבלות? ישבנו לארץ והתפלשנו בעפריים, לשם מה? התשובה גנוזה בעפר בו התאבקנו. משנחרב הבית נשאר רק העפר והאפר. כשלוקחים לך את התורה נותרת בידך רק התורה הנעלמת, היכן שהיא היתה גנוזה בכל אותן כ"ו דורות קודם שניתנה. כאשר מגרשים אותך מביתך ומארצך אין לך אלא לשוב ולחפש ולסלול בעפר את דרכך חזרה. ובעצם לשם כך גלינו. גורשנו מהשלווה ונחרב ביתנו משום שארץ ישראל וקדושת בית המקדש חייבים להתפשט בכל הארצות. "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". הרחיקו אותנו כדי שנעשה 'הפצה', שנמצא בכל התפוצות מקדש מעט – התקדשות מועטת, והיא תהיה השגרירות של הקדושה. גלינו כדי לסלול דרך לארץ ישראל. ובמילים אחרות, כדי לגרום לכל העולם להפוך לבחינת 'דרך לארץ ישראל'.

כל יהודי מגלותו הפרטית ומריחוקו האישי, סולל את דרכו אל הארץ ואל נקודת יהדותו. והנה העולם נחרש שבילים-שבילים, ומכל הארצות אנשים משתוקקים לקדושת ישראל. מכל קצוות תבל ומכל פינות החיים אנשים חופרים באדמת טרשים ומבקשים את נשמתם. למפרע מתברר שהגלות מביאה את קדושת היהדות לכל פינה. ובאותה מידה מתבהר שגלות הנפש וגעגוענו לגאולה ממלאת את כל פינות חיינו בחיפוש אחר השם. על סמך היסוד הזה מבקש הנביא מאיתנו להתנחם. הדרך בעצמה מנחמת, כאשר אתה מתגעגע, וכאשר אתה קובע את מושבך בתוך התפילה, גם אם התפללת חמש מאות וחמש עשרה תפילות ולא נענית, הרי זכית להתפלל.

 

ואתחנן – חמש דקות על פרשת השבוע (אודיו)

פרשה בחמש דקות – ואתחנן

בפרשת השבוע ממשיך משה רבינו את שיחת ההכנה שלו לקראת כניסת בני ישראל לארץ ישראל. השבוע הוא מספר להם על הניסיונות שהוא השקיע כדי לזכות להיכנס לארץ, ניסיונות שלא עלו יפה ובסופם הוא נותר מחוץ לארץ הנחשקת. הוא מספר על חמש מאות וחמש עשרה תפילות רותחות, כמניין "ואתחנן", וכולן לא הועילו.

השאלה קשה: מדובר במשה רבינו שמוציא את ישראל ממצרים, מקבל עבורם תורה, מוריד להם מן, ומפריח שליו, ממתיק מעליהם דינים ומצליח להשיג פיוס וסליחה גם אחרי שנגזרה עליהם גזירת כליה. את כל הדברים העצומים האלה הוא מצליח לפעול, לא עבור איש אחד, עבור כלל ישראל ולמרות שהם חטאו ולא היו בסדר. והנה כאן מה הוא מבקש? בסך הכל לפעול עבור עצמו בלבד כניסה לארץ. והוא הרי לא חטא, וגם השגיאה הדקה של הכאת הצור לא היתה באשמתו כידוע.

השאלה הזו מעוררת שאלה קשה יותר: איזה מין לימוד מבקש משה להנחיל לנו בפרשת ואתחנן? אם הוא – הצדיק הגדול – התפלל כל כך הרבה ולא נושע, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר? מה אנחנו אמורים בעצם להסיק מזה?

כדי לענות על השאלה נצרף שאלה נוספת, הפעם מההפטרה. השבוע נשמע את הנביא קורא ואומר "נחמו, נחמו עמי". רק בתחילת השבוע ישבנו על הארץ ובכינו על החורבן, בינתיים לא קיבלנו בשורה של ממש בעניין הגאולה, על סמך מה מצפים מאיתנו להתנחם. במה נתנחם?

 

הפרשה וגם ההפטרה מלמדות לימוד גדול בנושא עבודת התפילה ומהותה של ארץ ישראל.

בפרשת ואתנחנן פותח בפנינו משה רבינו את הפתח לעבודת התפילה, הוא גם מסביר לנו דבר מאוד חשוב בנוגע לארץ ישראל.

על הלשון "ואתחנן" מובא ברש"י: איני מבקש ממך אלא מתנת חינם. משה רבינו נוטש כרגע את כל מה שיש לו להציע, את כל הטיעונים ואת כל הזכויות הרבות שהוא צבר במשך השנים. הוא מוותר על הכל ואינו מבקש אלא מתנת חינם. מדוע?

משום שהוא יודע משהו על מהותה של ארץ ישראל ואת המשהו הזה הוא מנסה ללמד גם אותנו.

יש הבדל מהותי בין ארץ ישראל למדבר. במדבר קיבלנו תורה, נסענו בתוך ענני כבוד, היינו במצב מרומם, הבגדים התכבסו עלינו באופן עצמאי. לא חסרנו דבר. זה הבסיס לקבלת תורה. תורה אתה מקבל כשאתה ראוי.

ארץ ישראל היא מקום התפילה. רק כשיש לך שדה ולא יורד גשם ואתה יודע שאם לא ירד אתה אבוד, ורק כשיש סביבך גויים שרוצים לחסל אותך, אתה יודע שאין לך על מי להישען אלא על אביך שבשמים. תפילה אתה מקבל כשאתה נזקק ואינך ראוי.

זו הסיבה שמשה רבינו מבקש את ארץ ישראל כמתנת חינם. הוא יודע שאת הדבר הזה אפשר לקבל רק בחינם, משום שאין לו מחיר. רק כשאתה מגיע להבנה שאין לך איך לשלם על זה, אינך ראוי ואינך כדאי – רק אז נפתחת בפניך הדרך לארץ ישראל.

ובכל זאת משה רבינו לא יכול להכניס את עם ישראל לארץ, יהושע יעשה זאת. הקדוש ברוך הוא אומר לו "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כלומר, אתה משה רבינו גדול וצדיק, אתה ראוי, אתה רב, אינך באמת שייך לאנשים שזקוקים למתנת חינם, ולכן תורה אתה יכול להוריד לעם ישראל, אבל עבור תפילה וארץ ישראל צריכים את יהושע התלמיד, שנמשל ללבנה שאין לה אור מעצמה והיא זקוקה למתנת חינם.

ולמרות זאת משה רבינו פעל בחמש מאות וחמש עשרה התפילות שלו. הוא אמנם לא נכנס לארץ, אבל את הדרך לארץ ישראל הוא סלל. והדרך הזו היא העילה לדרישה של הנביא "נחמו, נחמו עמי", יש כאן נחמה אפילו שעדיין לא הגיעה הישועה שלימה.

הנחמה שיש לנו כבר כעת, עוד לפני ביאת משיח ובניין בית המקדש, זו התפילה.

אבל צריך לדעת איך להתפלל.

לכל אחד מאיתנו יש דברים לא שלמים בחיים, לכל אחד יש גלות פרטית; עניינים סבוכים, שאלות פתוחות, קשיים ונושאים כאובים שאין להם בינתיים פתרון. אנחנו רגילים לחשוב שהגאולה שלנו תהיה כשהנושא ייפתר, אבל עדיין הוא לא נפתר ולא רואים פתרון באופק. ולכן קשה מאוד להמשיך ולהתפלל.

אז בפרשת השבוע משה רבינו, המנהיג הגדול, המתפלל המופלא שהשיג בתפילתו כל סוג של ישועה, מספר לנו שהוא התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כדי להיכנס לארץ ולא נענה, והוא המשיך להתפלל. ובעצם הוא כן נענה… משום שבינתיים, תוך כדי תפילות והתחבטויות, הוא נכנס לעולם התפילה. הוא התדבק בהשם יתברך בתכלית, הוא נכנס בשלמות להיכל התפילה. הוא הפך במהותו לתפילה.

אנחנו רגילים לדבר על ארץ ישראל וגאולה, ומשה רבינו מלמד שלפני כן יש את הדרך לארץ ישראל ואת הדרך לישועה. גם בדרך יש נחמה, ובעצם הדרך היא העיקר.

אם אתה מסוגל לעמוד ולהתפלל, וגם אם לא יענו לך להמשיך להתפלל, וגם אם לא תקבל תשובה, תמשיך להתפלל, יש לך במה להתנחם. יש לך מקום בעולם.

את הלימוד הזה אי אפשר ללמוד בלי גלות וחורבן. ארץ ישראל היא לא רק נקודה גיאוגרפית על פני המפה. ארץ ישראל היא הקדושה שלך, זה המקום היהודי שלך. אי אפשר להיכנס לארץ ישראל מבלי לסלול את הדרך אליה. והדרך מתחילה רחוק, בנקודה בה אתה מבין שאינך ראוי ואין לך איך לשלם על זה. ולכן ההקדמה הטובה ביותר לכניסה לארץ זו הגלות. כשאנחנו גולים אנחנו מבינים שאיננו ראויים ואז נפתח לנו הלב והפה לבקש מתנת חינם, וכשאתה מבקש בחינם אתה מקבל ארץ ישראל. אתה הופך לאדם שכל מהותו תפילה וזו ההכנה הטובה ביותר לימות המשיח.

דבר אליו, אל תכה

בס"ד

קל לפעול דרך המרפקים, אבל לא תמיד משתלם. הצדיקים מלמדים דרך אחרת, רכה וחזקה. לפעול הכל באמצעות תפילה.

משה רבינו רצה לגלות לעולם את דרך התפילה, המחלוקת עליו מנעה זאת. אבל משיח ילמד את הדרך הזו לכל העולם.

הכאת הצור נחשבת אחת הטעויות ההיסטוריות שהשלכותיהן משפיעות עד היום על הווי חיינו ועל יהדותנו. זו אחת מאותן טעויות דקות ועדינות המיוחסות לצדיקים שקומתם הרוחנית מתנשאת לגובהי מרומים. דווקא שם, גבוה מעל גבוה, כל שגיאה קלה מחוללת השלכות נוראות. מאורע הכאת הסלע קרוי "מי מריבה" וחז"ל מלמדים שפגם הכאת הסלע נגרם בעקבות המריבה שהעם עורר כנגד המנהיג, משה. וכפי שדרשו חז"ל את הכתוב (קהלת ז) "כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (שמות רבה, פרק ו) על משה רבינו שהמריבה שעוררו כנגדו העם המתאוננים הצליחה לבלבל אפילו את דעתו השלימה עד ששינה ממצוות ה' והכה בסלע (ליקו"ה גזילה ה).

*

ההכאה בצור נושאת משמעות עמוקה ורחבה, עד שאמרו חכמים "אִלְמָלֵא לֹא הִכָּה מֹשֶׁה בַּצּוּר לֹא הֲוֵי טַרְחֵי רַבָּנָן בִּשְׁמַעַתְּא". הווי אומר: כל צורת לימוד תורה שבעל פה נובעת משגיאת ההכאה. הסלע רמז לתורה הקרויה 'צור', והוצאת המים מהסלע היא-היא הפקת מימי הדעת מתוך סלע התורה. מלכתחילה ניתן הציווי לדבר על הסלע, ואילו היה הסלע מוציא מים בעקבות דיבור, הגישה אל לימודי התורה והבנתה נקבעת היתה לדורות באופן של דיבור, בנחת. הכאה נובעת מצד שמאל מהגבורות, וכאשר משה רבינו נוקט בדרך ההכאה, נחתמת גישה זו לדורות ואין דרך להפיק הבנה ודעת מתוך התורה אלא באמצעות מאמץ, יגיעה ומריבה. בתורה שבעל פה המחלוקת היא כורך המציאות, זו אמנם מחלוקת שבקדושה, ובכל זאת זו מחלוקת.

מול הסלע

מונח כאן יסוד נפלא. שוב ושוב מובילים אותנו החיים אל מול הסלע. אדם צמא למים; זקוק לישועה או מחפש מענה ופתרון לשאלה. צמא לחיות רוחנית או מחפש תשובה להתלבטות פנימית. נדמה שלפניך רק סלע – הדבר האחרון שיפיק תשובה למצבך. ואז מגיע הציווי "דבר אליו". -"אליו?" אתה שואל, "לדבר אליו?!" פניה לסלע נדמית חסרת תועלת, וזו בדיוק תחושתו של אדם שאומרים לו לפתוח פה ולהתפלל על מה שנדמה לו כחסר סיכוי. המילים הופכות לאבנים וחצץ. וכאן הניסיון הגדול; לנסות בכל זאת לדבר, או להשתמש בכלי היותר זמין – ההכאה, בכוח.

האמצעי המקובל בעולם הוא כוח. החזק שורד והחלש נעלם מהאופק. מגיל צעיר אנו מחונכים לפעול באמצעות כוח, ואת התפיסה הזו מאמצים בקלות גם לעבודת הבורא. לא מתקדם ולא מסתדר? כנראה לא הפעלנו מספיק כוח. לוחצים עוד אבל תוצאות איין. מה עושים? מפעילים עוד כוח. יתכן שבסופו של דבר תושג המטרה, אבל היא לבטח תהייה מלווה בכעס ומכאובים. מי שסיגל לעצמו דרך כוחנית, אפילו בעבודת השם, ינהל את חייו מתוך דחפים ומתיחות, תלונות ומריבות. הוא יתקוטט עם עצמו ועם סביבתו, גם עם אלוקיו. יהיו לו תלונות מדוע ולמה, תהיינה לו דרישות ותביעות. ותמיד תיוותר בפנים התחושה שעדיין לא השגתי את מבוקשי.

בנקודה זו כדאי לעצור ולהקשיב, לצדיקים יש דרך אחרת והם מעוניינים לאמן אותנו לעשות שימוש באמצעי טוב יותר. לא אלים, אך חזק מאין כמותו. הדרך של הצדיקים עוברת דרך הפה, לא בכוח הזרוע. באמצעות מילים, ברכּוּת ולא במכות. וזהו לימוד יסודי ונשגב: כל נושא או תחום שאתה מתקשה בו, אינך מסתדר ואינך מצליח בו. כל עניין שהינך מסוכסך עימו – קשה לך ואתה מרגיש רחוק ומנותק ממנו. כל תחום שהינך חש עדיין כאילו צריך להכות בו, וזה לא הולך – סימן מובהק הוא שחסרה בו תפילה. לא התפללת על זה מספיק. אם נדרשת הפעלת כוח מוגזמת מעבר ליכולותיך – חסרה כאן תפילה, נקודה.

המילים פועלות!

העולם הזה דומה פעמים רבות לסלע, במיוחד בעניינים הנוגעים לנפש ולהצלחתה. במפגש עם הסלע אנו מנסים שוב ושוב להפעיל כוח, אבל הסלע הרי חזק יותר. ולכן דרכם של הצדיקים היא בדיבור. לנתב את הכוחות אל הפה, להעביר את כל ההשתדלויות באמצעות מילים. לדבר ולדבר אל הסלע עד שיוציא מימיו. הסיבה שדרך זו עדיין איננה נחלת הכלל, והסיבה שגם אלו שהתוודעו לה ואף זכו לישועות נוראות על ידה עדיין אינם תמיד נאמנים לה, נעוצה במחלוקת. המריבה שעורר העם על משה רבינו גרמה לשגיאתו והובילה לכך שלא נכנס ארצה. אילו היה משה רבינו נכנס לארץ היה מנחיל את דרך התפילה והדיבור לכל העולם, כדרך הכבושה לרבים. הגישה הזו של לפעול דרך הפה, דרך היער והשדה, להפוך עולמות באמצעות מילים שקטות, היתה לנחלת הכלל. לא זכינו ומשה הסתלק מחוץ לגבולות הארץ. לפיכך הגאולה עודנה מתעכבת. להחשת ביאת גואל צדק נדרשים כוחות עצומים. בהכאה ובדחיקת השעה לא נצליח, המילים והתחינות יובילו אותנו לשם מהר יותר. וכשמשיח יבוא הוא ילמד את כולם את דרך התפילה, ואפילו גויים ואומות העולם יעסקו בכך (ליקו"ה יו"ד, יין נסך – ד).

 

ל"ג בעומר – על סודה של ההילולא הגדולה במירון

"עולו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי" בסודה של התקשרות נשמות משה רבינו, רבי עקיבא ורשב"י

שמחת ל"ג בעומר שוברת רצף של אבלות וזו לבדה סוגיה בפני עצמה. ימי העומר שרויים בצילו של האבל על פטירתם של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ואילו בל"ג בעומר אנו חוגגים את מה שקרוי בלשון הזוהר הקדוש "שמחת רשב"י", הנמנה כידוע על חמשת בחירי תלמידי רבי עקיבא. ביום המופלא הזה מסתתר קשר סתים וטמיר בין רבי עקיבא – הרב שההקשר שלו לתקופת העומר אפוף צער ואבל, לבין רבי שמעון – התלמיד שבעיצומה של תקופת העומר חל יום שמחתו. אכן, ספרי הפנימיות מלמדים אותנו על תיקון מופלא שעושה רבי שמעון לעניינו של רבי עקיבא, תיקון שאת השפעתו אנו חוגגים מדי שנה ביום ל"ג בעומר. להבנת העניין עלינו לפענח קמעא את סודן של שלוש נשמות הקשורות למסירת התורה. משה רבינו, רבי עקיבא, ורשב"י.

*

משה רבינו הוא מוסר התורה הראשון. ייחוסו לספירת הדעת כה מובהק עד שעל שמו קרוי כל דורו 'דור דעה'. שורש נשמת משה בספירת הדעת (מצד שורש הבל). הדעת מורכבת משתי בחינות – חסדים וגבורות. כנגדן הוריד לנו משה תורה בשני לוחות אבן, כנגד שני חלקי הדעת. שורש נשמת רבי עקיבא בצד הגבורות שבדעת (גבורת הוד), ובחינה זו משתקפת היטב במסעות חייו אפופי ביטויי ההתגברות מתוך דינים וגבורות. רבי שמעון מושרש בצד החסד, והוא משלים ומרעיף נוחם ורחמים.

את רבי עקיבא ותורתו פוגש משה רבינו בצפייה אל העתיד, בשעה שהוא עולה למרום לקבל תורה.  תורת רבי עקיבא היא תורת הקוצין והתגין, וכאשר משה – הרבי של כל ישראל – רואה אותה ומבין את עניינה הנדיר, הוא מתקנא ברבי עקיבא וחולשת דעתו. וכך מספרים חז"ל:

"בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות כט:).

תורת משה היא תורת האותיות. האות היא כלי רוחני, ותורת משה יצוקה בתוך כלים. זו תורה של מ"ט שערים. בגבולות מ"ט השערים מתקיימת עדיין מידה ומדידה. כשעם ישראל נופל במצרים עד שער מ"ט של טומאה, ממהר השם יתברך להחיש להם פדות וגאולה שלא יבואו חלילה בתחום שער החמישים. משום שבשער החמישים מתכלות המדרגות, אין למטה מזה. גם בקדושה שער החמישים מבטא את מה שאינו נכנס בגבול ומידה. זו תורת הכתרים. במחזה, נראה הקדוש ברוך הוא קושר כתרים – תגין, על האותיות. ומשה רבינו תמה מדוע זה יש להתעכב על תגי האותיות. התגים אינם מגוף האות, וחסרונם לא יפסול את ספר התורה. על פי דרך הקבלה רואים את התג כדבר השורה מעל האות, נוגע ואינו נוגע. אלו הם אורות עליונים שאינם יכולים להסתפק בכלי האות, מקומם למעלה ובנגיעה בעלמא הם מתייחסים אל הכלים והאותיות. כמענה מספר לו הקב"ה על הוגה מופלא  "שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו", הוא יעמוד על סודו של שער החמישים, וילמד תורה לא מתוך האותיות, אלא ממה שעל גביהן, מהתגים. מאורות הכתר.

"אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו כיוון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני" (שם).

כאשר משה רבינו מבקש לחזות במתן שכרו ורואה את צורת מיתתו הנוראה, הוא שואל "זו תורה וזו שכרה?!" ונענה באותו סגנון "שתוק, כך עלה במחשבה". תורת רבי עקיבא גבוהה ונשגבה. אך היא שייכת למה שעלה במחשבה תחילה – 'תחילה' דייקא. כדרשת חז"ל: "בתחילה ביקש לברוא את העולם במידת הדין" (בר"ר יב, טו), לאחר שראה שאין העולם מתקיים "עמד ושיתף עימה את מידת הרחמים". המחשבה הראשונה, כמבואר רבות, נשגבת מהמיזוג עם מידת הרחמים. משום שמידת הדין מבטאת את ה'לכתחילה'. צדיקים דוגמת רבי עקיבא התמודדו עם תוקף הדין ויכלו לו. מתוך כבשן הדין, מתוך אותה מחשבה ראשונה שאין אדם יכול לעמוד בה ולרדת לעומק סודה, משם המשיך רבי עקיבא את אותם תילי-תילין של הלכות שדרש על כל קוץ וקוץ. ההגדרה 'קוץ' בנוגע לצורת האותיות, מתייחסת למה שאינו מגוף האות. רק בולט ויוצא ממנה ומעלה, כמו "קוצא דאות יוד" המובא בלשון הזוהר. גופה של אות י' מתייחס לחכמה, הקוץ העליון מצביע כביכול כלפי מעלה ורומז בספירת הכתר. 'קוץ' בלשון קבלה, מיוחס גם למילה 'קוצין' שמשמעותה קווצות שערות. מבחינה זו הקוץ משתייך למידת הצמצום והדין שזה עניינן של השערות (שעה"כ – דרושי הציצית, ב').

תורה של קוצין ותגין

רבי עקיבא מוריד לעולם את תורת הקוצין הנוראה, הוא ותלמידיו הקדושים שייכים מצד שורש נשמתם לצד הגבורות שבדעת. בשם 'עקיבא' בולט הרמז ל'עקב' – עקביים. עק"ב בגימטרייה פעמים שם אלוקים (בגי' פ"ו). מספרם של התלמידים המתים מצביע על שורשם במידת הגבורה. שם אלוקים יוצר כידוע מאה עשרים צירופים שונים, כאשר כל אחת מחמש אותיותיו יוצרת עשרים וארבעה צירופים. כ"ד אלף התלמידים מושרשים בעשרים וארבע אפשרויות הצירוף המתחילות באות אל"ף וזו הסיבה שהם היו כ"ד אלף – אַלֶף (האות) ואֶלֶף (המספר) מתחלפים כידוע. אולם דווקא בשל שייכותם המובהקת לגבורות ודינים, לא מצליחה תורת ר"ע להתגלות בתקופה זו כראוי, וממשיכיה נספים במגיפה. חז"ל מנמקים את פטירת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". מציקה תמיד התמיהה: הייתכן? להשית עונש נורא כל כך על ענקי תורה ועל כל עולם התורה של הימים ההם רק עבור חטאים שבין אדם לחבירו?! על פי דרכנו נבין. ענייני בין אדם לחבירו חמורים ללא ספק, אך הן הפכו לאסון רוחני וגשמי כשמדובר היה במי שאמורים להמשיך לעולם את תורת הכתרים והתגין של רבי עקיבא. תורה נשגבה זו ששורשה במידת הגבורה, זקוקה לאור עצום של אחדות שימתק את דיניה ויאפשר את הופעתה בעולם. משלא נהגו כבוד זה בזה, התעוררה מידת הדין של שורש נשמותיהם, של תורתם – וכילתה אותם. מאורעות אלו אירעו במשך מספר שנים לאורך תקופת העומר. התקופה גורמת, וימי העומר המוקדשים לתיקון הגבורות והקטנות, עוררו את אש הגבורה ביתר שאת. ל"ג בעומר מסמן את נקודת התיקון התלוי ברשב"י, בנשמתו ובתורתו שאורה מבהיק בזה היום.

היה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא

התרחשויות נסתרות אלו נובעות כמובן מאירועים שבנגלה. לאחר פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא נעשה העולם לשממה רוחנית. אבל אז חוזר רבי עקיבא ומקומם אותו בשנית באמצעות חמשת תלמידיו הנותרים – רבי מאיר, רבי יהודה בן אילעי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע (יבמות סב, ע"ב). כ"ד אלף התלמידים היו תלמידיו של רבי עקיבא בבחרותו. למוח הדעת ישנם שני מצבים – קטנות וגדלות. בזמן גדלות החסדים והגבורות שבדעת מאוחדים והחסד ממתיק את הדין. בקטנות המוח אינו מסוגל להתאחד והחסדים אינם ממתיקים את הגבורות. תלמידיו של ימי בחרותו השתייכו למצב הקטנות של הדעת ולפיכך לא היו מסוגלים למתק את תוקף הדין ומתו במגיפה. חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא בזקנותו משתייכים לצד הגבורות שבדעת של זמן הגדלות, כאשר ר"ע עצמו מושרש בגבורות שבמוח הדעת ואילו תלמידיו מושרשים בגבורות המתפשטות מהדעת אל הגוף. ולכן ניתן היה באמצעותם לשקם את גילוי התורה עבור הדורות הבאים (פרע"ח – ספירת העומר, ז).

מבין חמשת התלמידים בולטת דמותו של רשב"י. רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו מסמלים את היפוכם של רבי עקיבא ותלמידיו, ובכך גם משלימים אותם. החבריא של רשב"י משתיתים את חברותם על האמירה "אנן בחביבותא תליא מילתא" (זהר ח"ג, קכח.), והזוהר הקדוש מעיד (ח"ג עט.) כי בימי רבי שמעון היה אדם אומר לחבירו "פתח פיך ויאירו דבריך", אפשרות שפסקה לאחר פטירתו, לאחריה היה אדם מזהיר את חבירו "אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת, ה). ללמדך להיכן מסוגלת מידת האהבה והאחווה להביא את בני דורו של רשב"י  – שגילויי תורה וסודות עליונים פורצים מפיותיהם. וכפי שניתן לראות בצורת חיבורו של ספר הזוהר שכולו דרשות הנובעות תוך כדי הילוך ושיחה, מפגש עם אנשים פשוטים ופלאיים, נשמות צדיקים בני העולם העליון ובני תמותה פשוטים, המצטרפים יחד למסכת גילוייה של תורת הנסתר. כי אכן תורת הסוד של רבי שמעון רחבה מארץ מידה, הכלים המאפשרים את גילויה הם תלמידיו המקושרים בקטרי אהבה, וכלל הנשמות והאישיויות הנוטלות חלק בדורו של רשב"י. בכמה וכמה מקומות בזוהר אנו מוצאים את החברים משבחים לא רק את רבי שמעון – אף גם את בני דורו, שכן כל דורו זכאי מתוקף האחדות והחירות. בעוד שורש נשמת רבי עקיבא במידת הגבורה, הרי שתלמידי רבי שמעון מושרשים בחסדים שבדעת, ובכך משלימים את החסר.

"עד הג"ל הזה"

סגוליותו של יום ל"ג בעומר נעוצה בהחלט גם במהותו ובתוכנו. כידוע כל אחד מימי העומר מוקדש להמשכתה של מדרגה רוחנית מסוימת (הרחבה על כך בשבוע הבא אי"ה). ביום ל"ג בעומר מאיר בעולם השם א.כ.ד.ט.ם, שם זה הוא חילופו המומתק של שם אלוקים, והוא הקרוי "אלוקים חיים". ישנן שתי אפשרויות בחילוף שמות – חילוף לפנים וחילוף לאחור. כאשר מוחלפות אותיות השם באותיות הקודמות להן, מתקבל שם ממותק יותר. כאשר הן מתחלפות באותיות המאוחרות מתקבל שם בעל משמעות של דין חזק יותר. שם אלוקים מתחלף בשמו הממותק באופן זה: האות הראשונה והאחרונה שבשם אינן מתחלפות. הראשונה – א' מפני שאין לפניה אות. האחרונה – ם' מפני שגם לאחר שתוחלף תישאר מ' פתוחה. את שלוש האותיות האמצעיות לה"י אנו מחליפים באותיות הקודמות להן. האות ל' באות כ'. האות ה' באות ד'. האות י' באות ט'.  כאשר נחשב את הגימטרייה של האותיות המוחלפות כד"ט נגלה את המספר ל"ג. ואם נצרף לו את שתי האותיות, הפותחת והמסיימת – א' ם', יתקבל הצירוף א"ם ג"ל. פעולה זו נחשבת "חילוף החילוף" ומשמעותה המתקה כפולה. ביום ל"ג בעומר מופיעה בעולם קטנות המוחין אך אין זו קטנות רגילה, זו 'קטנות שנייה', ממותקת. משמעותה בהתאמה לתפיסת שכלנו היא – ביטחון. את מידת הביטחון אפשר להגדיר כ'קטנות שנייה'. הקטנות היא זמן הפחד, החשש, והירידה אל בעיות הזמן והמקום. הגדלות מרוממת אותנו למעלה, מעבר לכל הפרטים הקטנים ודאגותיהם. אך יש מידה נוספת – ביטחון. הבוטח מודע למתחולל סביבו, לצרכיו, לבעיותיו, אך הוא בוטח. זו קטנות בעלת תודעה עמוקה בנוכחותה המוחלטת של ההשגחה. וזהו התרגום הפשטני לשם אכד"ט, שמה של מידת הגבורה כאשר ממירים את משמעותה בביטחון עז ותקיף. הרמז בפסוק "בטחו בה' עדי עד", ע"ד היא הגימטרייה של שם אכד"ט (פרע"ח שער חג המצות, פ"א).

"בטחו בה' עדי עד"

התגלותו של שם זה ביום ל"ג בעומר מבטאת את המרת הפחד והדין בו נספו תלמידי רבי עקיבא הראשונים, בביטחון המופלא המאפיין כל כך את התגלות תורתו של רשב"י – הבוטח הגדול התולה יהבו בהשם ומגלה לעם ישראל כל רזי עולם.

רמיזה נוספת. המספר ל"ג בהיפוך סדר האותיות נעשה גל – מלשון התגלות, "גל עיני ואביטה". ויש כאן רמז נפלא על התגלות אור פנימיות התורה בל"ג בעומר: המילה 'טוב' מופיעה לראשונה בתורה לאחר ל"ב מילים מהמילה 'בראשית'. כשנצרף יחד את המילה 'טוב' עם ל"ב האותיות הקודמות לו, ייצא לנו 'לב טוב'  – גימטרייה מדויקת של מספר ימי הספירה, מ"ט. לומר לך שלאחר שלושים ושתיים האותיות הראשונות בתורה מתגלה הטו"ב הגנוז. במקביל גם בתקופת הספירה, לאחר שלושים ושניים ימי העומר היותר קשים, ביום הל"ג מתגלה האור כי טוב. אור פנימיות התורה. ל"ג בעומר חל בדיוק טו"ב ימים קודם חג השבועות. זו טובת העין שנהגו בנו – לגלות לנו בעיצומה של הדרך אל הר סיני את אור פנימיות התורה שתאפשר לנו להתחזק ולצעוד אל ההר (ע"פ בני יששכר – מאמרי אייר).

נפטיר ונסיים בזאת.

שלוש הנשמות – נשמת משה רבינו, רבי עקיבא ורבי שמעון, בחד קטירא מתקשרות ומתאחדות. קשר טמיר זה מופיע במוחש בהיכל רשב"י. נושא פטירתם של משה רבינו ורבי עקיבא לוט בערפל ההסתרה. משה, משום שלא ידע איש את מקום קבורתו. ורבי עקיבא מפני שנהרג במיתה משונה ואין ראוי לחגוג את יום פטירתו. שתי הילולות חסרות אלו מושלמות במירון. את יום פטירת משה בז' באדר מציינים וחוגגים על פי המנהג אצל רבי שמעון, במירון. ואילו הילולת רבי עקיבא נחגגת באיתכסיא ומוטמעת בשמחת רשב"י בל"ג בעומר במירון (ע"פ רבי צדוק הכהן).

 

חילוף (בשמות הקודש) – כאשר מחליפים את האותיות בשמות הקודש באותיות הקודמות או המאוחרות להן, מתקבל שם קדוש מקביל בעל משמעות ממותקת או להפך. חילוף לאותיות קודמות מבטא היפוך לרחמים, כאשר מחליפים את האותיות במאוחרות להן, המשמעות היא דין. שם אלוקים יכול להיות מוחלף באותיות המוקדמות – א.כ.ד.ט.ם וזהו שם מומתק יותר. או להתחלף באותיות מאוחרות ב.מ.ו.כ.ן שמשמעותו דין יותר משם אלוקים (פרע"ח שער המצות א'). חילופים אלו קיימים גם בשאר שמות הקודש באותו האופן.

מה הוא רוצה בעצם? (הפילוסופיה של הבן הרשע מההגדה)

שימו לב: יתכן מאוד שהבעיה היותר גדולה שלנו היא שאנו חיים בהווה. אילו חיינו אי שם בעבר או בעתיד, הכל יכול היה להיראות אחרת.

עומדות רגלינו בתקופת סף גאולה, ברור לכל מאמין שהנה-הנה ימים באים. באחד העתידים יהיו כאן אנשים שילמדו עלינו ואולי גם יקראו את מה שאנו כותבים. הם יהיו נבונים מאיתנו. יבינו הרבה יותר טוב מה עבר עלינו ומדוע, ויצליחו לזהות בתצלומים מתקופתנו עקבות של משיח. רק דבר קטן אחד הם לא יבינו – איך את המחזה הפשוט הזה אנחנו, כלומר אבותיהם, החמצנו. איך, איך סבא של סבא לא זיהה את הקשר המובהק בין האירועים שהובילו בסופו של דבר לגאולה?! איך סבתא של סבתא חישבה להתייאש רגע לפני שהפציעה הישועה?! איך זה שהדור הגאוני שחולל את המפכה התעשייתית השנייה והשלישית נותר נאיבי כל כך בקשר לעצמו. ומדוע הם רבו שם על זוטות והחמיצו את האירועים החשובים באמת?!

גם אנחנו חכמים בכל הנוגע לדורות קודמים. קוראים לזה חכמה שלאחר מעשה. הדורות הקודמים רכשו חכמה, המשלוח התעכב כנראה והגיע לידי הדורות הבאים. שימו לב לעובדה מרתקת. שוררת כיום תמימות דעים ביחס לטיפוסים שהתורה מכנה 'ערב-רב'. אף אחד אינו סובר שאלו היו אנשים ראויים. הסכמה זהה קיימת גם בנוגע לעדת קרח, איש אינו מתבלבל. התמונה ברורה ואין שני צדדים. הקונצנזוס תקף גם בהקשר לדמויות כעובדי הבעל בימי אליהו הנביא, המתייוונים בימי מתתיהו ובניו, הקראים ודומיהם. הדמויות השליליות שבמקורותינו מוזכרות לשלילה בפי כל. אפילו בהגדות פסח חילוניות ערב-רב לא זוכים לסימפטיה. העובדה שהם סימנו את המתווה אליו החילוניות המודרנית מכוונת, אינה פוגמת ברגשי הסלידה. אח, נפלאות דרכי ההיסטוריה. כל הנ"ל מביאנו לכלל הבנה פשוטה: התמונה נהירה בעבר וגם בעתיד, רק בהווה היא מיטשטשת. יש לכך סיבה – הבחירה קיימת רק בהווה. לא בעבר ולא בעתיד. רק לאחר שהסתיימה האפשרות שלנו לקלקל ולתקן, המסך מורם והאורות נדלקים. לזאת ייקרא "חכמה שלאחר מעשה".

 

המחשבות הללו מובילות להבנה פשוטה ומטרידה: תחשבו רגע על האנשים שחיו בתקופת התנ"ך, בזמן המשנה, בימי הגמרא. המקראות סיקרו את תקופתם, אך בוודאי לא את כל הפינות. לא כל אוכלוסיית תקופת המקרא נמנית על אישי התנ"ך, ולא כל בני בבל התלמודית שובצו בין דפי הגמרא. הרבה מהם היו ליד אבל נותרו בחוץ. תחשבו עליהם, אנשים שחיו מרחק נגיעה מעדשת התנ"ך. ראו את אברהם אבינו, שמעו את יצחק, הכירו את יעקב. חשבו על הטיפוסים שראו תנאים ואמוראים חולפים על פניהם בשוק, בסרטיא ופלטיא, במבואות ובסמטאות. הם ראו את התנ"ך אוסף את גיבוריו אל גוויליו, צפו בתלמוד מתעד את אישיו, ונותרו בחוץ.

ההישארות מחוץ למסע ההיסטוריה אינה חטא, זו רק דוגמא למה שעלול לקרות לך חרף היותך קרוב מאוד. ביציאת מצרים היתה לכך משמעות מחרידה: הדרשה אודות "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" מפורסמת. לכל הדעות בצאת ישראל ממצרים רבים נותרו מאחור לאחר שמתו במהלך מכת חושך. אפשר להניח שהם לא חשבו שכך יסתיים הסיפור. מתקבל על הדעת שהם לקו בטעות ממנה סובלים אנשים בכל דור ותקופה – המחשבה כאילו העובדה שאני חי ומתקיים בשנת תשע"ה מבטיחה את השתלבותי בגורלה הנצחי. כביכול כולנו יושבים יחד על רכבת הזמן וחולפים כדבר המובן מאליו, מההווה אל העתיד שייחקק בספרי הנצח. מסתבר שאין זה כך. לא כל מי שראה את משה ואהרון השתלב בסופו של דבר בשיירות היוצאים בליל י"ד בניסן ממצרים. רבים-רבים נותרו מאחור. מה גרם להם להישאר שם? תפיסת עולמו של הבן הרשע.

אם תשאלו אותו, הוא למשל משוכנע שאילו היה במצרים היה נגאל, אלא מה. הוא רשע, נכון. אבל המחדל לדעתו, שייך לגורלו ההיסטורי. אילו רק היה שם. מהיכן אנו יודעים על הלך מחשבותיו? מתשובתו של בעל ההגדה. כתגובה לקושיית "מה העבודה הזאת לכם", מורה לנו ההגדה: "אף אתה הקהה את שיניו… אילו היה שם לא היה נגאל". הבן הרשע מתנכר, העבודה הזאת זרה לו, יש לו שאלות אבל תחת לטיעון הקנטרני מקופלת פילוסופיה שלימה המבוססת על עיקרון 'אילו'. אילו הייתי שם, אולי. אבל עכשיו איך תבקשו ממני להאמין לסיפורים. מה העבודה הזאת בכלל – לכם, לא לי.

למעשה זו טענה מאוד פופולארית. כמה פעמים שכנענו את עצמינו שאילו היינו שם, בתקופת הישיבות הקדושות באירופה. בימי קדמונים. בבית המקדש. בזמן הבעל שם טוב. אילו… כמה נפלא זה יכול היה להיות. על טענה זו אנו משיבים לבן הרשע: דע לך שעם דפוסי חשיבה כשלך, גם אילו היית שם לא היית נגאל. מדוע? מפני שבמשקפיים שלך אי אפשר לראות יציאת מצרים. מאות אלפי אנשים כמותך היו במצרים, איש מהם לא יצא משם. הם לא ראו משה רבינו, לא שמעו את בשורת הגאולה. לדידם שום דבר מסעיר לא התרחש בתקופתם. סתם אוסף טרגדיות בסגנון נשיונל גרפיקס.

בגישת 'מה העבודה הזאת לכם', כאשר חוקרים את הדברים מבחוץ, עלולים להחמיץ את ההתרחשות גם כשהיא בעיצומה. כולנו מאמינים שמשיח יבוא ובית המקדש השלישי ייבנה. כולם מאמינים שיצאנו ממצרים וקיבלנו תורה. אבל באמצע, בין מה שהיה למה שיהיה, הראות מעורפלת. במקום הזה אגב, אנו חיים. מי שאינו מסוגל לראות כאן ועכשיו השגחה וניסים, לא היה מסוגל לראות זאת במצרים. כדאי לפקוח עיניים ולהתחיל לראות.

(ראה אור בעיתון 'בקהילה')

פרשת יתרו – סבלנות, דברים טובים בדרך

כדי לקבל תורה בשבועות צריכים לעבור את ספירת העומר, הדברים היקרים באמת מחייבים המתנה.

האור נאסף מדי יום, נאבד בכל פעם מחדש. להשיג את התורה יכול רק מי שמקבל על עצמו לבקשה כל יום מחדש.

העולם אומר: דברים טובים באים בקושי. זו אמירה נכונה, כל אדם יודע שהדברים היקרים ביקום אינם מתגוללים בחוצות, הם מוצפנים במעמקי האדמה, מסתתרים במצולות ים, במערות, בגניזות. המשרות הנחשקות מצויות מחוץ להישג יד ההמון. האנשים החשובים אינם נגישים. החומרים היקרים נצורים בכספות. אבל כל הדברים הנדירים הללו מצויים בסופו של דבר בידיו של מישהו שזכה בהם, ודי בכך כדי להצית את התקווה בלב ההמון, אולי אזכה גם אני כמוהו.

*

הדבר היקר בעולם הוא גם הדבר הכי נעלם – התורה הקדושה. כל כך הרבה אנשים יודעים עליה, וכה מעט זוכים באמת לגשת אליה. כל אחד משקיף על התורה מזווית אחרת. המידע זמין היום לכל דורש ומעיין. הכל נחלת הכלל, אך לא בדיוק. הגויים יודעים על התורה אך אין להם עימה כל שייכות. יש להם חוקים משל עצמם, התורה אינה מדריכה את חייהם המעשיים. את תכליתם עלי אדמות יחפשו בכל מקום אחר. אפשר אפילו להיות קרוב לתורה ובכל זאת להישאר רחוק ביותר. אם לא יודעים איך לשמוע אותה, היא עלולה להישאר בגדר מסורת ומנהג, עצה טובה ומילה של חיזוק. התורה עלולה להיות מונחת לנגד העיניים ובכל זאת לא רואים אתה. כמו כל הדברים היקרים.

ספירת העומר

כשמתבוננים על אופן יציאת מצרים, ועל הדרך שעם ישראל עושה עד לקבלת תורה בסיני, אי אפשר שלא להתפלא: לכאורה את ייעודנו עלי אדמות קיבלנו למרגלות הר סיני. עד אז מה עשינו? ספרנו. בין יציאת מצרים לקבלת תורה בשבועות מפרידים ארבעים ותשעה ימים, הדבר מעורר תימהון. מדוע להתמהמה עם מסירת הדבר החשוב ביותר לידי עם ישראל? וכי לא חשוב אובדן הזמן היקר?! השאלה מתרחבת לאור העובדה שמהר מאוד אנחנו מקבלים שוב את התורה, ביום הכיפורים. וכי לא קיבלנו רק כעת את התורה, מדוע יש לקבלה שנית?

אלא שמדובר ככל הנראה באוצר גנוז, נדיר. כזה ששווה ונצרך להמתין עבורו גם ימים ארוכים.

דרכם של בני אדם שכשהם שוהים במחיצתו של אדם חזק, עשיר, חכם מופלג וכדומה, הם מתבטלים. אם אדם זה יפגין כלפיהם גילויי חיבה וקרבה, יגלה להם את סודותיו ויכניס אותם בגנזיו, בוודאי שהמחווה תגרום להתרגשות עצומה. כעת נתאר לעצמנו: מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. נוטל את ידו הקטנה של כל אחד מאיתנו, צועד עימו בנעימות אל בית גנזיו, מוציא את החמדה גנוזה מששת ימי בראשית, ומוסר אותה לו בפשטות וענווה, שיעשה בה הטוב בעיניו. כאן בדיוק מרוכז העניין. אדם לא באמת מאמין ומבין שהשם יתברך מסר לידיו חלק אלוק' ממעל, חתיכה מאלוקותו ששווה להמתין לה בכל יום שתבוא. אילו היה מאמין כך בכל ליבו, בוודאי היה מקבל בהבנה ובשלווה את העובדה שחיפוש התורה הקדושה דורש שנים ארוכות ומאמצים מרובים.

מתן תורה

התורה היא כלי אומנותו של השם יתברך, הכלים של מעשי בראשית יקרים הם. מה מחוללים הכלים הללו? קודם כל יוצרים חיבור נדיר ומיוחד ביותר, חיבור שמים וארץ. מצוות מלשון צוותא, ציוויי התורה מסוגלים לחבר את העולם הזה עם העולם הבא. בכל מעשה, ולו הפעוט ביותר, שהינך עושה למען התכלית, מעשי שמים וארץ מתחיים בזכותך, אשריך. החיבור הזה נברא על הר סיני. שם ירד השם בענן וחיבר את כל העולמות העליונים אל האדם הקטן. העולם כל מהותו פירוד והיסח הדעת, ריחוק והסתרה. אבל בכל רגע שיהודי עושה טוב, הריהו מדלג על הריב ומחבר מחדש את העולם לבעליו האמיתי. את הכוח הנפלא הזה, לחבר ולקשר את העולם כולו לתכלית, קיבלנו על הר סיני לאחר ארבעים ותשעה ימי ציפייה וגעגוע. קדמו לימים הללו שנים ארוכות של המתנה וסבל במצרים. קדמו להם תקופות ודורות של קודם מתן תורה. כי אכן כל גילוי אמיתי וטוב, גנוז במקום אמיתי וטוב. כדי לזכות בו יש להתאזר בסבלנות ולחכות.

מ"ט הימים שקדמו למתן תורה הובילו אותנו אל המקום ממנו יכולה לרדת כזו תורה, שער החמישים של הקדושה. שם, בשער החמישים, קיים אור עליון המסוגל לעשות מהכל אחד. מהרחוק והקרוב, הטוב והרע, המצליח והנכשל, הגיבור והחלש. האור העליון הזה ממנו ירדה לעולמנו התורה יכול לבטל כל מחלוקת ופירוד לבבות, לאחות את הקרעים ולהשלים את החלקים החסרים בפאזל של החיים. אבל האור הזה נמצא במקום רחוק וצריך להתאזר בסבלנות עד שנגיע אליו או נביא אותו לכאן.  

הדברים היקרים לא רק קשים להשגה – הם גם קלים לאיבוד. בני ישראל תיכף לאחר קבלת התורה שגו בעגל. לומר לך שהדברים האמתיים מחייבים התמסרות לחיפוש, וציפייה לישועה אך יחד עם זאת דאגה שלא לאבד. מה עושים כשנאבד האור? לזאת צווינו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". קבלת התורה היא עניין יומיומי. דווקא מפני שהאור נאסף, הדרך היחידה לקבל אותו היא בצורה תמידית. כל יום מחדש לחפש את אחדות השם. בכל מצווה ובכל לימוד לחפש מחדש את מציאות השם. כי בכל דבר ממש יש פנימיות אינסופית, הנחשפת מדי יום ומדי רגע לעיני המבקש האמיתי.