פוסטים

דברים חזון – לחיות עם חזון גדול

בס"ד

את הכוח לרדוף אותנו ולערער על זכויותינו וקדושתנו, מקבלים הגויים מהספקות שלנו, ומחוסר אמונה.

קושי, עוני וצער הם רק מצבים חולפים אבל החזון הוא עניין נצחי, ליהודי יש כוח לחזות גאולה.

בפרשה משה רבינו מוכיח את ישראל במילים 'אחד עשר יום מחורב' והוא מונה והולך את כל התלאות והסיבוכים שנגרמו בעטיים של חטאי דור המדבר. התארכות המסע במדבר הוא סוג של גלות, וכאן משתקפים גם כל שאר הגלויות, וכל התלאות והייסורים שעוברים כיום על כל אחד ואחד. בתוך דברי התוכחה הללו מתבהר גם הסיבה המרכזית של כל מאורעות הגלות, הכללית והפרטית – הכל תלוי ונובע מחוסר אמונה.

*

על הפסוק 'אחד עשר יום חורב' כותב רש"י: אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם, הסב אתכם סביבות הר שעיר מ' שנה.

המסע לארץ ישראל יכול היה להימשך זמן קצר ביותר, הוא התארך עד ארבעים שנה והכל בשל חטא העגל והמרגלים. שני החטאים הללו היו תולדה של ספקות באמונה, שאלות על ה' ועל הצדיק, והתלבטויות שאינן במקומן.

בלי ספקות!

כשמדברים על חוסר אמונה נדמה שהסכנה הגדולה ביותר היא כפירה ורעיונות של היפך האמונה, אבל באמת אין לך דבר קשה לאמונה כמו הספק. לא כפירה, רק ספק כלשהו שמנקר בלב. הספקות והחששות שוללת מאיתנו את ארץ ישראל ומרחיקות אותנו מהאמונה.

למעשה, כל גזירת הגלות לא נבראה אלא מכוח ספק, שבשעה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לתת לזרעו את ארץ ישראל הוא שאל 'במה אדע כי ארשנה', ועבור השאלה הזו, כפי שאומרים חז"ל, נקנסה על בניו גזירת הגלות. זה לא עונש כמו שזו תוצאה. אם הינך שואל 'במה אדע' משמע אתה מסופק אם תקבל, הספק שלנו מחזק את הביטחון שלהם. אם אתה מסופק עד כמה הינך שייך לה' ולטוב, מישהו אחר בטוח שאתה שייך אליו, ח"ו.

בימים אלה אנו אבלים על החורבן ומתגעגעים לגאולה, בגלותנו אנחנו נאנקים תחת עול שיעבוד גלויות, סובלים רדיפות, מגורשים ומתגלגלים בנכר, גם ברוחניות אין לאדם מקום, היצר מציק ומטריד בפיתוייו ושולל ממנו שלוות נפש ויישוב הדעת, לאחר מכן הוא גם עולה ומקטרג ומערער על זכויותיו היהודיות. באופן זה גם מתנהגים כלפינו אומות העולם שמערערים מאז ומעולם על ייחודיותנו על היותנו עם נבחר לה', ובעיקר על ארץ ישראל. וכל הגלויות הללו מקבלים כוח מחוסר האמונה שלנו.

מהיכן יש לגוי כוח לערער על מעמדו הנבחר של היהודי, מאיפה מקבלים האומות כוח לרדוף את עם ישראל, מניין יש להם כוח לאחוז בארץ ישראל? את התעוזה שלו להתריס מולנו שאין לנו חלק ונחלה בארץ ישראל ובבית המקדש, נובעת מחוסר האמונה שלנו. הוא הדין בנוגע לגלות הנפש. אנחנו מרבים להתאונן על ניסיונות וקשיים ועל יצר הרע עז פנים שמרשה לעצמו לגרש אותנו ממקומות שכבר אחזנו בהם, מעיז להכשיל אותנו שוב ושוב וגם לקרוא ערער על הישגים שזכינו בהם משנים קדמוניות, מאיפה הוא שואב את החוצפה הזו?

החוצפה שלו היא הצד השני של הספקות שלנו. בכל מקום שאתה מסופק בו, יש מישהו אחר ששואב משם בטחון. כל המעידות שלנו במדבר בדרך לארץ ישראל קשורות לחוסר בטחון ולספקות. או שאיננו בטוחים שהארץ טובה עבורנו, או שאנו מתלבטים האם עוד ישוב אלינו משה וינהיג אותנו, הספקות מאריכים את הדרך לארץ ישראל וגורמים לדור שלם למות לפני שיזכה לראות את הארץ.

שבת חזון

השבוע מפטירים בחזון. החזון הוא צוהר התקווה בתוך בית סוהר של גלות. ייסורים, צער, עניות ודחק, כל אלו הם מצבים וכל אדם נקלע בחייו למצבים שונים. למעשה כל הגלות היא מצב שנקלענו אליו, אבל מצב הוא רק מציאות מסוימת בזמן נתון. לעת עתה צר לי, עכשיו כואב, בינתיים חסר לי. הגאולה, כך אנו מאמינים ויודעים, כבר מוכנה לבוא. יש גאולה, יש פתרונות, לכל מצב וגם הקשה והמסובך ביותר, יש מוצא ועצה טובה, השאלה איך נחזיק מעמד עד שנגיע לשם. 'חזון' משיב על כך.

הנבואה החזיקה את כלל ישראל דורי דורות, עד היום אנו נשענים על נבואות טובות ובשורות של גאולה שמסרו לנו נביאי ה' מדורות קודמים. הנבואה מתעלה מעל המצב הנוכחי ומביאה בשורה מזמנים אחרים, מהשמים ומההשגחה העליונה שמלווה את כל צעדינו.

כל יהודי חייב לחיות עם חזון גדול, חזון של גאולה ופדות, של בשורות טובות ישועות ונחמות. ישראל, כמו שנאמר בגמרא, אם אינם נביאים בני נביאים הם. הנבואה היא כישרון יהודי, ובכוחו של אותו כישרון לחפות על חולשות אחרות שנגרמות לנו בגלותנו. הנביאים הקדושים היו מסוגלים להתרומם כלפי מעלה ולשמוע דבר ה', או לראות חזיונות, יהודי פשוט יכול להתנבא מתוך האמונה הפשוטה שלו. אמונה היא זוג עיניים, ואם מסביב רואים רק קושי וכאב, נוטל היהודי את זוג עיניו היהודיות, עיניי האמונה, ומשקיף הרחק אל מעבר להרי החושך באור הגאולה.

שלח – יש לך אמונה, אל תקושש

בס"ד

 

אדם אוהב לקבל תוכנית מסודרת, מסלול ולו"ז מדויק, אבל כשהיעד הוא התכלית האמיתית, הכללים הרגילים אינם פועלים.

אין דרך לראות מראש את מסלול ההשגחה הייחודי שעל כל אחד לעבור בדרכו אל ארץ ישראל שלו. צריך להיכנס.

יש לנו לא מעט שאלות על מה שקורה ועתיד לקרות לנו, אלו שאלות שמתעוררות בדרך, כאשר הינך יודע על יעד אך עדיין אינך שם ואתה מחכה ומתקדם ושוב ממתין ועושה עוד צעד. בכל תהליך שכזה חוסר הוודאות מציק מאוד. אנשים מתקשים לסבול דקות ספורות של המתנה מבלי שידעו כמה זמן היא תימשך. ובעיקר אדם רוצה להבין, תסבירו לי מה עובר עלי, מה קורה איתי ואיך זה פועל. איננו מסתפקים בבשורה שיהיה טוב, אנחנו מוכרחים לדעת איך יהיה טוב, לצייר את התהליך בעיניים, לעכל אותו. נירגע רק לכשנבין בהיגיון ועל פי הניסיון מדוע הדבר המסוים הזה יעזור לי ולמה הדרך הזו תוביל אותי ליעד הנכון.

*

כל זאת טוב ומתקבל בענייני העולם הזה ויעדיו, בדרך לארץ ישראל הרצון להבין ולמצוא היגיון הוא מכשול גדול, עד כדי כך שהוא עלול להאריך נוראות דרך שאמורה היתה להיות קצרה ישרה ופשוטה. הארכת הדרך וסיבוכה הם עניין שקורה לנו כל יום כמעט, בעטיה של העקשנות הטבעית שלנו להבין ולראות כבר עכשיו איך מה שעובר עליי מוביל באופן הגיוני ומתיישב על הלב להיכן שפניי מועדות. הנטייה העקשנית הזו מפריעה לנו לגשת בקלות יתרה למה שמגיע לנו והוכן במיוחד עבורנו.

לא רצו להאמין

העניין הזה מומחש בצורה כואבת עד מאוד בפרשתנו, פרשת שלח. המרגלים שבני ישראל מתעקשים לשלוח לתור את הארץ לפניהם, הופכים לחוסמי הגישה אל הארץ ובגינם מאחרת ירושת הארץ בארבעים שנה ונגזרת גזירת החורבן. הקלקול במעשה המרגלים, כפי מה שמלמדים חז"ל, לא החל בדרכם חזרה – ההתחלה היתה פגומה ומבשרת רעות, ולמדים זאת מהלשון 'שלח לך' כלומר המרגלים הללו יוצאים לשליחות מיותרת מבחינת השי"ת, ואם רצונך שלח אתה אותם לרצונך. את דברי ה' למשה במלואם מביא רש"י 'אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות'.

את בשורת ירושת הארץ אנחנו מקבלים משנים קדמוניות, היא הובטחה לאברהם אבינו וליוותה אותנו מאז ועד היציאה ממצרים, כעת ההבטחה קמה לתחייה, הולכים ומתקרבים אל המקום המובטח. ההבטחה מבשרת על ארץ טובה שכן נאמר לנו 'העלה אתכם מעֹני מצרים', אתם מגיעים משפל המדרגה וממקום שאין למטה ממנו והארץ טובה היא, לשם מה לשלוח מרגלים?

המרגלים הם ביטוי לחוסר אמונה בהבטחת ה' ובמידה שווה זו עדות על חוסר אמונה בעצמינו. רבי נתן מרחיב על כך ומסביר: ארץ ישראל היא האמונה, ובנוגע לאמונה הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו בשני אופנים הפוכים כביכול – הוא משתדל בתחבולות ובדרכים שונות עם כל אחד ואחד לקרבו לאמונתו בכל מיני השגחות נפלאות, אך יחד עם זאת כל ההתרחשות הזו מוסתרת בחוק רוחני ושמו 'בחירה'. גם לסיפור השגחה מפעים שאי אפשר לטעות בו מתלווה אפשרות נוספת, מקום לטעות בו. בעולם הזה ניתן לפרש כל דבר בדרכים שונות, והכל תלוי בך בנאדם. המרגלים יצאו לשליחותם כדי לא למצוא את ארץ ישראל, והסיבות לכך מובאות בחז"ל. הכלל שכבר בהליכתם הם שבו, כדכתיב 'וילכו ויבואו' (וראה רש"י). יתרה מזו, השליחות גופא נבעה מתוך חסרון אמונה, הטלת ספק, עם ישראל שולח את המרגלים 'לחפור את הארץ' לחקור ולחפור בתוך ההבטחה של ה', לבחון אותה ולבדוק, זו כניסה גרועה מאוד למקום כמו ארץ ישראל.

לחסוך מסע מיותר

החקירות נובעות לא רק מאמונה לקויה בה' – זו גם חלישות דעת ונמיכות רוח אישית. אדם לא מאמין בעצמו, עושה צעד לא כדי לצעוד אלא כדי לבחון, אצליח? אולי לא? כך לא נכנסים לארץ ישראל.

אנחנו מורגלים לבקש תוכניה ולעכל כל מהלך באמצעות ההיגיון, אבל ברוחניות אמונה ועבודת ה' זה מכשול. למעשה אין כל דרך הגיונית שמובילה אותנו אל המקומות האמתיים אליהם אנו אמורים להגיע. ההתעקשות להבין ולחקור את מה שיוביל אותנו אל ה', כותב רבי נתן, הורסת לנו את הדבר שאנו מעוניינים להשיג. ולכן מתארכת הדרך, הרבה דברים יכולים היינו להשיג בקלות, לגשת ולהיות שם, החקירות וההיסוסים האריכו את הדרך. אדם מקבל מתנה מה' אבל הוא מתעקש להבין איך יתכן שהוא הקטן קיבל מתנה כזו, לא מוכן לפתוח את העטיפה את שתתיישב דעתו שאכן כן זו מתנה אמיתית, וכשאין ברירה נאלצת ההשגחה להאריך לו את הדרך, אולי אחרי כמה וכמה תלאות ונדודים, לפעמים רק אחרי כמה גלגולים יסכים האיש לקבל את המתנה, להתחבר לאמת ולחיות את יהדותו הנגישה והפשוטה כל כך.

בשלהי הפרשה מוזכר מחלל השבת הראשון – המקושש, ויש כאן רמיזה: שבת כמו ארץ ישראל הם גילוי האמונה, לשבת צריך להיכנס ולא לצאת באמצע כדי להשלים את החסר. אל תחלל את האמונה, אל תצא לקושש. גם אם נדמה לך שאינך ראוי, קבל את העובדה ששבת היום לה'.

(ע"פ ליקו"ה יו"ד שבועות ב')

פרשת שלח – להתחזק זו לא פסיכולוגיה!

בס"ד (התפרסם בעלה לתרופה תשע"ד)

המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה ועם ישראל נענש בעונש שאין דוגמתו. ללמדך עד כמה חמור חטא חלישות הדעת.

היום כל העולם מדבר על חיזוק ובניית הנפש. בחוץ זו פסיכולוגיה. אצלנו זו מצווה מדאורייתא. החיזוק והכשרת הנפש אינם 'מכשירי מצווה', זו המצווה בעצמה.

אין חולק על כך ששאיפות הן כוח הנעה נפלא. אדם עלול להיות עצלן גדול, אם לא שיש בליבו חשק להשיג דבר מה. התשוקה להשגת המטרה, תעניק לו כוחות ותמריץ אותו לעשייה נלהבת. העולם מלא במטרות שונות ומשונות, שמעניקות לאנשים חשק להתרוצץ לילה ויום. כיהודים, יש לנו את הסיבה הטובה ביותר לחיוניות, מרץ ושמחה. יש לנו תפקיד בכיר. תכלית ברורה. נו, קדימה לעבודה.

*

ילד נכנס בגיל שלוש לתלמוד תורה. נותנים לו ללקק דבש מעל גבי האותיות. לחוש נעימות של תורה. מחנכים אותו שיש בעולם דברים מתוקים באמת, זו התחלה נפלאה לטיפוס ארוך על סולם העלייה. אלא מאי, לפעמים הילד היקיר הזה שגדל ונעשה בינתיים לאיש, מתייבש או אולי מתייאש? בכל אופן הוא לפתע חסר חשק. מה אירע?

זהירות, לשון הרע!

הדבר פשוט. אדם יכול לאהוב דבר מה. הוא טעם ממנו, ראה כי טוב, טעים לו. אך מה יקרה אילו יעמוד לצידו מישהו ויתעקש ללחוש 'זה לא טעים, זה לא טוב, זה לא יצליח'? נכון, מהר מאוד הוא יאבד את החשק. זה אירע לכולנו. אדם שומע, אף אם מבלי משים, דיבורים מצנני התלהבות. אולי שכנעו אותו שעבודת הבורא זה עניין סבוך שקשור בנפילות ומעברים. שמא דיברו על ליבו שלא כל אחד יכול באמת להצליח. אמרו לו שהוא לא מספיק טוב. בלבלו את דעתו באיומים על קשיים שיבואו. הכלל, הצליחו לרוקן לו את הרוח מהמפרשים. צא וראה מה כוחה של לשון הרע. כן, זו הוצאת דיבה. אדם נכנס עם עיניים בורקות לעבודת הבורא. נרגש כמו ילד תם המאמין בטוב ומקווה לטוב. ואז עטים עליו בעלי לשון הרע. מעכירים את רוחו בדיבורים מייאשים. הם 'דואגים' לו, מבקשים להציל אותו מאכזבות, מעדכנים מלכתחילה – 'דע לך החיים לא כל כך פשוטים. מה שאתה מחפש לא בדיוק קיים'. זו הוצאת דיבה על הקדושה. על האידישקייט. על התכלית הנצחית. על השם יתברך. ויש גם לשון הרע כפשוטו. אנשים רגילים לרכל על בני אדם, לספר דיבתם, רוע מעלליהם. אדם שומע יותר מדי רע, תמימותו נעכרת וליבו מצטנן.

מכיוון שהעולם מלא בחיידקים של לשון הרע וחלישות הדעת, מוכרחים לקחת חיסון, חיזוק. זהו נושא מאוד מדובר בימינו. מי אינו מדבר על חיזוק ובניית הנפש? ספרים נכתבו על כך, פותחו שיטות וצצו מטפלים בכל קצוות תבל. הבעיה היא שאנשים סבורים שזו פסיכולוגיה, שיטת ריפוי וכדומה. רבינו הקדוש, רופא הנפשות ורוקח סגולות המרפא העתיקות והחדישות בתבל, מגלה נפלאות. ההתחזקות איננה 'רעיון' או 'שיטה'. זו גם לא המלצה. התחזקות זה חיוב מדאורייתא. זו עבודת הבורא. זהו עצם אור השכל, האמונה. אתה יהודי ובנפשך תלויים עולמות, מלאכים ושרפים לאין קץ. כל כוונת הבריאה ותכליתה תלויה בתפקודך. ואתה מה? שבור, מיואש, קריר, זקן? לא יתכן.

 

זאת יש לדעת: ההשתדלות שלנו בהתחזקות, בין אם זו התחזקות בנושאי פרנסה, בריאות, פחדים, או כל נושא אחר. השתדלות זו איננה 'מכשיר מצווה', זו המצווה בעצמה. טעות לראות את עבודת ההתחזקות או הכנת הלב להתלהבות, כעניין נלווה לעבודת הבורא. צדיקים הניחו את העיסוק הזה במרכז, כמטרה ולא רק אמצעי. יהודי המתעקש להתחזק, לרומם את דעתו, להתחדש – עסוק בעבודה קשה שבמקדש. זו לא פסיכולוגיה! עבודת ההתחזקות והכשרת הנפש היא אחד העיסוקים היותר חשובים ביהדות. הבעיה היא שזו עבודה עדינה, עדינה מאוד. די במחשבה אחת של זלזול, כדי לשרוף עמל רב.

אל תהיה מרגל

הרעיון הזה מודגש מאוד בפרשת המרגלים. היכן מצינו עונש חמור כמו זה שהושת על כלל ישראל בעקבות חטא המרגלים? גלות של ארבעים שנה במדבר, חורבן שתי בתי מקדש וגלות לדורות. נורא. אתה למד מכך אלו אסונות עלול לשון הרע להמיט על העולם. הינך למד גם עד כמה חשובה המלחמה בריגול הזה. לשם כך, כצעד ראשון עלינו לפנות מקום של כבוד לעבודת ההתחזקות. לגשת אל העיסוק בהכשרת הנפש והבראתה ברצינות יתרה.

בראש ובראשונה עלינו להתפטר מהרגל העקשנות. כן, יש באדם טבע עיקש. הוא אומר בפשיטות 'לא רוצה להתחזק וזהו'. יש להיזהר מכך. אדם עלול להפסיד המון בזכות עקשנות שגויה, והתורה הראתה לנו דוגמה חייה לכך בפרשת השבוע, במעשה המרגלים. אל לנו להחליט לבד מהי עבודת הבורא. הצדיקים מלמדים איך לשמוע ולקבל את הרמזים הנכונים מאת השם. איך להפך מצב מייאש לתקווה חדשה ונפילה לעליה. יש גם צורך בעריכת חשבון נפש, רצינות ושימת לב. אבל אין לך רשות להתעקש שלא להתחזק. אסור לך לרגל על עצמך, 'הצלחתי או לא'. אסור גם להוציא דיבה 'אף פעם זה לא הולך'. קבל את הוראת הצדיקים והייה מוכן להתחזק, להתנחם, להתעודד. זו לא המלצה, זו מצווה מהתורה.

 

פרשת שלח – השאלה שאסור לשאול

בס"ד (פורסם בעלה לתרופה תשע"א)

שאלה אחת שקטה והססנית עומדת מאחורי בית כלא ענק של נפשות תקועות. השאלה שהניחה אזיקים על ידיים כה רבות, והתשובה בפרשה.

חינוך הוא תחום רחב היקף ועתיר מהמורות. מלמדים ובעלי ניסיון יודעים היטב טעמו המר של נער עיקש וסרבן. כמה קשה לרכך את ליבו של חובב קונדסים, להעמיס עליו עולה של מרות, להנחיל וליצוק ברוחו הסוערת אורחות דרך ארץ, ולאלפו בינה ונימוסין. ובכל זאת, כמה שקשה מלאכת המחנך מול נער שובב, יש מקרים קשים ומרים מזה, הנער המתחכם למשל.

במקום הזה נעצרים כל טכסיסי החינוך, העקשן שאיננו מוכן להרפות מקושיית "מי אמר" לעולם לא יוכל לזוז ולו פסיעה מהמשבצת שקיבע לעצמו. עם כל הרצון הטוב, אין דרך לקדם ולסייע לנער עיקש ופתלתול, כזה המתעקש לטעון "אינני יכול, לא מסוגל, לא בשבילי". ההיגיון והדעת, התבונה והרצון הטוב, כל אלו אינם יכולים לו לטיעון אחד רופס "אינני יכול".

לא רק נערים שוגים בעורפם הקשה. גם אנשים גם זקנים, ובעצם בליבו של כל אדם מקנן טיעון שכזה בגרסאות שונות. עמוק בליבו רובץ בכל איש ספק עייף וקנטרני, וכל אימת שתקווה חדשה מתדפקת על שעריו, עונה כנגדה הספק בקולו הצונן "מי אמר שתצליח, ומה יהיה מחר". ויש גם הוכחות "כבר היו דברים מעולם".

ספק, היסוס – בית כלא

הספקות וההיסוסים הם הגורם העיקרי לחוסר התקדמות. העקשנות הספקנית לופתת את הנפש כמו בית כלא אימתני. איננה מניחה לעשות ולו פסיעה אחת לפנים. בבית הכלא הזה בילה כלל ישראל ארבעים שנה. ארבעה עשורים של עיכוב במדבר, מ"ב מסעות, הליכה אינסופית והמון שנות חיים שיכולות היו להתקיים בקדושת ארץ ישראל. והמעצר הארוך הזה החל בעקבות חטא המרגלים.

בפרשת השבוע מספרת התורה על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. על חומרת עוון לשון הרע שמענו כבר בפרשת מרים. שם הסתכם העונש בבידוד של שבעה ימים מחוץ למחנה. חטא הלשון חמור, וגם גדולים וטובים כמו מרים לא יצאו ממנו נקיים. ובכל זאת, עונש המרגלים יחיד ומיוחד בתנ"ך כולו. מעולם לא נענשו הככל והפרט באופן חמור שכזה. מגיפה, מיתה משונה, ארבעים שנות מסע במדבר, ומיתה שנקנסה על כל אותו הדור. חטא המרגלים והעונש שבא בעקבותיו אומרים דרשני.

המרגלים והמלאכים

הוצאת הדיבה של המרגלים, מגלה רבי נתן, החלה מוקדם יותר עוד קודם בריאת העולם. כשביקש השי"ת לברוא את האדם, התעוררו המלאכים בקטרוג נורא, הם טענו "מה אנוש כי תזכרנו". וכי מדוע לך לברוא אדם קרוץ חומר הלא "עתיד למחטי קמך", ברור שבמציאות בה יחיה האדם הוא ישגה ויחטא, ומדוע זה כדאי לברוא אותו. קטרוג המלאכים נבע מתוך שלא הכירו במעלת האמונה הפשוטה, כזו הנובעת מתוך הארץ, ממציאות החומר ומאילוצי הטבע. ורק משם מתוך המקום הנמוך והשפל עולים השעשועים הגדולים ביותר. את הסוד הזה ידע רק מי שאמר והיה העולם, למלאכים היתה בריאת האדם נדמית כמשהו הכי פחות כדאי.

הקטרוג הזה, מגלה רבי נתן, הוא שורש כל היצרים הרעים. הקטרוג הזה נכנס גם בליבם של המרגלים והסיט אותם להטיל דופי בטוב הארץ. המרגלים ראו עצמם כחגבים, ספקות והיסוסים שיבשו את אמונתם, ואת ארס הספק והקנטור הם החדירו בלב העם.

על החטאים כולם מוכן השי"ת לסלוח ולמחול, לא כן על חטא הריגול. ספק והיסוס הם אבי אבות הנפילה, שורש וראש לכל טומאה וירידה.

אל תהיה מרגל

לא לחינם מספרת התורה הק' על המרגלים ועונשם הנורא. חטא הריגול מצוי היטב בכל דור. בכל רגע עלול כל אדם להפוך למרגל, לחפור ביסודות האמונה ולהמיט שואה על יהדותו וקדושתו. ההצצה אל העתיד כמו גם חיטוט מיותר בנבכי העבר, מתוך ספק ותהיה, זהו ריגול בגירסתו היומיומית.

כשקיבלנו תורה, לוחות הברית של עשה ולא תעשה. קשר של תפילין וברית של שבת, מצוות ציצית וגדרי קדושה. העניקו לנו את היכולת לעמוד בהיכל המלך, ללכת מדרגה לדרגה ולכבוש את הארץ. לזכות לאמונה ולרכוש ממשלה על החומר. הדבר היחיד שמסוגל לשלול מאיתנו את הנכס היקר הזה הוא ספק. השאלה "מי אמר" יש בכוחה למוטט כל הגיון חכם. הטיעון המסכן "אינני יכול" משמש אזיקים לנפש, וכל עוד האסור בעצמו איננו מוכן לוותר על בית כלאו, אף אחד אחר לא יוכל לבצע זאת עבורו.

כשהנפש כובלת את עצמה בהיסוסים ושאלות, הראיות כולן יימצאו לה למכביר. תמיד יש משהו בעבר שיעניק גושפנקא להחלטה שהצעד הבא איננו עבורי. העתיד תמיד לוט בערפל, מאיים בספקות, ומלא חששות. אם לפני כל צעד קדימה נשאל מחדש "מי אמר שזה בשבילי" לעולם לא נצא ולו פסיעה מעבר לקטנות.

בין ספק לבירור

סבורים היינו לומר שחלישות הדעת וספק, אולי אינם מיטיבים עם הנפש, משבשים את הרצון ואינם רצוים, אך מעבר לכך. באה התורה ואומרת ברורות, חלישות הדעת – אין חמור מזה. ספק – ריגול. על דבר אחד אין בשום אופן מחילה, על עוון הריגול.

מעולם לא ביקשו מאיתנו לעשות צעדים פזיזים, להלך בלי לבדוק קדימה. ההבדל נעוץ בשאלה. האם זו שאלה של ריגול או כזו שנועדה לבירור. כשמעניקים ליהודי שבת, כשנותנים לו את הזכות להיכנס להיכל המלך עטור בתפילין ומועטף בטלית. אין מקום לספקות, הטלת ספק בהצלחה וביכולת לעמוד בשמירת התורה וההליכה מדרגה לדרגה, היא הכח היחיד שמסוגל לפלוט את הנפש אל החוץ.

ראוי ונכון לבדוק ולברר איך לקיים את הדברים. אסור בהחלט להסתפק ביכולת לעמוד ולצעוד קדימה בקיום הדברים. הספק איננו בירור, זוהי אבן נגף. בירור חייב להיות מעשי, מתוך בהירות ורצון להצליח ומתוך אמונה שהתורה שייכת לי לגמרי. רק אז ניתן לשאול ולברר איך בדיוק עושים את זה.

 

חמש דקות על פרשת 'שלח'

בס"ד

חמש דקות של פנימיות על פרשת שלח – האזינו:

פרשה בחמש דקות – שלח לך

פרשת השבוע מספרת על אחת ההחמצות הכאובות ביותר בהיסטוריה היהודית והעולמית. ההשלכות מלוות אותנו עד היום.

עם ישראל נמצא כעת מרחק נגיעה מהארץ המובטחת. הם מוזמנים להיכנס סוף-סוף אל המקום הנחשק ביותר בתבל, אל הארץ הקדושה ארץ ישראל. לכאורה זו בנקודה זו אמורים הכיסופים אל הארץ להרקיע שחקים. אבל לא, דווקא כעת מתעוררות החששות. בני ישראל חוששים בנוגע לארץ החדשה. מי יודע מה מצפה להם שם. הקדוש ברוך הוא מבטיח שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, כל טוב מצפה לכם שם. אבל לעם זה לא מספיק, הם מבקשים לשלוח לפניהם מרגלים שיחפרו את הארץ ויושביה ויוודאו שהכל בסדר. משה רבינו נועץ בקדוש ברוך הוא ומקבל את המענה "שלח לך" – כלומר אם רצונך, שלח לך מרגלים.

למשימה נבחרים הבכירים ביותר, שנים עשר מרגלים, נציג מכל שבט. כולם נשיאים ומנהיגים. הם יוצאים למסע שעתיד להימשך ארבעה ימים. במהלכו הם אמורים לאסוף מידע על הארץ, על טיבה וטיב תושביה. על כלכלתה ועל כוחם הצבאי של יושבי הארץ. בתום מסע קצר שבו המרגלים מצוידים בפירות ענק – דוגמיות מיבול הארץ ובסיפורי אימה אודות תושביה הנפיליים של הארץ המוזרה. מתוך שנים עשר מרגלים, עשרה שידרו מסר ברור – לא בשבילינו הארץ. גדול עלינו! רק שניים, יהושע בין נון וכלב בן יפונה התעקשו על הגרסה המעודדת של "טובה הארץ מאוד-מאוד".

הדיווח המבעית הזה מעורר מהומות נוראות, העם פורץ בנהי ומספד ומבכה את מותו הקרוב. העונש על הוצאת הדיבה ועל מסע הנרגנות והתלונות כואב וקשה. הכניסה לארץ ישראל נדחית בארבעים שנה. את ארבעת העשורים הבאים יעשו בני דור המדבר בנדודים ממושכים במדבר, קרובים אל הארץ הנחשקת אך רחוקים ממנה. איש מהם לא יזכה להיכנס בשערי הארץ, רק בניהם יזכו לכך. המרגלים נענשים גם הם במיתה משונה במגיפה. והלילה בו בכו בכייה של חינם עתיד לקבל ברבות הימים הצדקה מצמררת, זהו ליל תשעה באב וחורבן בית המקדש.

הפרשה הזו מעוררת שאלות רבות. באיזה אופן מצליחים המרגלים להציג את הארץ המבורכת ביותר בכל העולם כמקום בלהות?! הם הרי מביאים ראיות מוחשיות לטוב הארץ. פירות ענק ושפע עצום. השגחה פרטית מלווה אותם לאורך כל המסע וגורמת לאנשי המקום המסוכנים להיות עסוקים בקבורת מתיהם. אבל המרגלים מציגים את הכל בדיוק הפוך. התשובה מרומזת במילות הפסוק "וילכו ויבואו" רש"י מפרש שיש כאן היקש בין ההליכה לביאה. מה השיבה בעצה רעה, אף ההליכה בעצה רעה. כלומר, המטרה היתה מסומנת מראש. כבר בדרך הלוך הם החליטו לסמן את הארץ באיקס. מדוע?

על פי פשט ההסבר הוא כזה: המרגלים היו בעלי תפקידים בכירים ביותר, נשיאים ומנהיגי העם. הם ידעו שכאשר ייכנסו לארץ יתבטל המוסד הנשיאותי וההנהגה תעבור למוסד המלכותי. החשש מפני איבוד התפקיד הבכיר גרם להם להחרים את הארץ מלכתחילה. זה מרומז היטב במילים "וילכו ויבואו" כבר בהליכה הם באו בחזרה. על פי פנימיות הרעיון עמוק ונפלא. המסע במדבר התנהל תחת הנהגה מרוממת מאוד, דור המדבר קרוי 'דור דעה', אלו אנשים שזכו מדי יום ביומו לאכול לחם מן השמים. לשתות מבארה של מרים. הם שייטו בתוך ענני כבוד וראו אלוקות בעיניים. ההנהגה בארץ ישראל אמורה היתה להיות נמוכה יותר. מקושר יותר ומחוברת לאדמה. המדבר הוא שממה חומרית שנושאת מטען רוחני גדול. אלו חיי התנזרות, אין כלום רק רוחניות. ארץ ישראל פורייה ומדושנת. המרגלים שהיו אנשים גדולים ורוחניים מאוד ידעו שהארץ הזו לא מתכוונת לעשות להם הנחות. הם יאלצו לרדת לעולם הזה. לחרוש ולזרוע, לבנות בתים ולנטוע כרמים. הרעיון הזה הילך עליהם אימים. כאשר אתה חושש מפני דבר מה, לא משנה מה תראה – הפרשנות שלך תטה את דעתך. אתה תראה בו רק רע. וזה מה שקרה למרגלים.

הרבה פעמים אנחנו עומדים בפני כניסה לארץ ישראל. זהו שלב רוחני שחוזר על עצמו בדרגות שונות. עד היום צעדת במדבר וכעת מעוניינים להעניק לך ארץ ישראל. אבל כאן אדם נעצר וחושב "אוי, מה אני הולך להפסיד".

לפעמים זה קורה לנו בפרנסה, או במקום מגורים חדש. בשידוכים או בהזדמנויות שנפתחות לפתע. בעיקר זה קורה ברוחניות. פותחים לך שער אבל אתה נלפת בהלה. מי יודע מה אני עומד להפסיד … ומה יש לך באמת להפסיד? את הקטנות שלך? את העניות? את הפחדים והמחסומים?

בנקודה הזו אדם עלול להפוך למרגל. מה זה מרגל? המרגל עוקב, כלומר הולך בעקבות. לפעמים אנחנו נתפסים לפולמוסים מיותרים בנוסח "אולי הייתי יכול לעשות זאת אחרת". "חבל שלא עשיתי כך וכך", "מי יודע כמה הייתי מצליח אילו הייתי בוחר לפעול באופן כזה או אחר". כבר ראית שהכל טוב, אבל אתה מפחד אולי יכול היה להיות יותר טוב. הפחד משאיר אותך בחוץ.

ברגעים הללו הקדוש ברוך הוא מצפה מהאדם להסכים להיכנס לארץ. אך לשם כך עליו לוותר על סוג מסוים של גלות. גלות הנפש או גלות הדעת. גלות הממון וגלות החברה. מדהים להיווכח כל פעם מחדש עד כמה אדם חרד לאבד את גלותו ולהיות גאול.

לחרדה הזו יש סיבה. גאולה כרוכה בדרך כלל עם התחברות אל הקרקע. בגלות אתה נאלץ לרחף ולברוח, אבל הגאולה מכריחה אותך לרדת לכאן כדי לחרוש ולזרוע. נוח לאדם להיות 'בדיעבד', לסבול ולקבל אישור לעצלותו ומיסכנותו. לא נעים אבל נוח. פחות נוח והרבה יותר ענוג, להיגאל ולהתחייב לאדמה. להסכים לרדת. להשקיע. לבנות. לחיות.