פוסטים

הקשר הסמוי בין מצוות מילה לקרבן פסח

מצוות קרבן פסח קשורה עם מצוות המילה ויחדיו הן מהוות נקודת ציון מהותית בגאולת מצרים. גם בסדר השתלשלות הדברים, מצוות הפסח – לקיחתו ושחיטתו, שריפתו, צביעת המשקוף בדמו, ואכילתו בחיפזון – נעשים על מפתן היציאה ממצרים. יש למצוות קרבן פסח חלק עיקרי בגאולה, בגאולת הגוף והנפש יחדיו.

למצרים הורדו בני ישראל על מנת לתקן קלקול עתיק, פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע. אכילה זו הולידה את אפשרות המוות, והשעבוד לפרעה במצרים נועד לתקן זאת. כלומר למצרים ירדנו כדי להירפא מתחלואי המוות, משום שהאכילה מעץ הדעת הביאה על האדם מיתה. מאי משמע מיתה? המוות הוא פירוד בבחינת "רק המוות יפריד". כאשר אכל אדם מעץ הדעת נענשו הגוף והנשמה בעונש הפירוד, על הגוף נקנסה מיתה ועל הנשמה עונש מייסר יותר – מוות רוחני, ניתוק ופירוד מחי החיים חלילה. חטא עץ הדעת הביא לעולם את יצר הרע ואת המושג 'מסך מבדיל', דהיינו האפשרות להיות חלילה מנותק מהשם. ניתוק ופירוד זה הוא מהות הגלות, גלות מצרים ושאר ארצות. נמצא שהגלות כוללת שני עניינים: קלקול הגוף והצורך לתקנו ובמקביל תיקון הנפש.

הדם הוא הנפש

לצורך תיקונן של הגוף והנפש וכדי שתתאפשר יציאה ממצרים נצטווינו בשתי מצוות הקשורות לדם – דם פסח דם מילה. הדם מסמל את החיים והמוות. מצד אחד הוא נושא החיים, "הדם הוא הנפש". אי אפשר לחיות בלעדיו. מאידך הדם הנשפך מסמל את אובדן החיים. שם למעשה מצויה הנפש הגולה – במקום של איבוד דם, אובדן החיות, מוות. כדי להחיותה נדרשת לנפש מנת דם, חיות. היא תינתן באמצעות שתי מצוות הדמים, פסח ומילה. לדם משמעויות רבות. ראשית הוא שארית המילה 'אדם' לאחר שמורידים ממנה את האות אלף. כאשר חטא אדם בעץ הדעת נסתלקה האות א' המורה על נוכחות אלופו של עולם משמו ונותר רק הדם. ד"ם הוא גם מספר קטן של שארית המילה 'אמת', לאחר סילוק האות א' נותר מהמילה 'אמת' – מת. במספר קטן, כלומר כשאר מחשבים את האות מ'  באחדים ולא בעשרות היא נעשית ד', כשנחשיב את האות ת' בעשרות במקום במאות היא תהיה מ', וביחד מ"ת. בגלות, הדם מבשר מוות אך דווקא ממנו מתבשרים גם על גאולה. פרעה הצופה בו מבין משמעות של מוות "ראו כי רעה נגד פניכם", אך הקב"ה משיב כנגדו "בדמיך חיי, בדמיך חיי". את ההיפוך הזה ממות לחיים מחוללות שתי המצוות פסח ומילה. לשתיהן עניין משותף – הסרת הרע. המילה מסירה את קליפת הערלה מהגוף, קרבן פסח עושה זאת לגבי הנפש.

כפי שהערלה מחפה על שלמות הגוף היהודי, כך על הנפש מכסה ומסתירה קליפת מצרים. בטרם צאתם ממצרים נצטוו ישראל לקחת לעצמם שה – אליל מצרים. לקיחת השה וקשירתו לכרעי המיטה נועדו על פי פשוטו להכניע את המצרים הרואים את אלוהיהם עקוד למרגלות מיטותיהם של ישראל כשהוא כנוע ומובס. באופן זה הכניעו בני ישראל בליבם פנימה את שארית אמונותיהם באלילי מצרים, תרבותה ותכניה. השה הזה מכוון כנגד המזל הראשון, טלה. בצאתם ממצרים יצאו בני ישראל גם מתחת ידם של שנים עשר הכוכבים והמזלות. "אין מזל לישראל". זו למעשה משמעותה הפנימית של הגאולה – היחלצות מהמצב המפורד והמפוזר. בגלות בני ישראל פזורים בגולה, הגאולה תקבץ את הנדחים. מה יוצר את הפירוד? המסכים המבדילים. המחיצות. אפשרות הפירוד נוצרה בעולם באכילת עץ הדעת. כעת באמצעות הדם, דם פסח ודם מילה, יתבטל הפירוד ויתאחדו הפזורים.

הדם מתווך בין גוף לנשמה. מתוקף מהותו הוא מחבר ההפכים ומאפשר את קיום החיים. לפיכך המוות קרוי בשם 'שפיכות דמים', כאשר הדם נשפך אין הוא ממלא את תפקידו כמאחד. במצוות המילה והפסח דווקא שפיכת הדם, הטפתו והזאתו, יוצרים את האחדות וההתמזגות. הפסח הוא קרבן והקרבן כשמו כן הוא, מקרב ומאחד. מובא בספרים שעניינם של הקרבנות היא לאפשר התקרבות העולמות, התחתונים בעליונים וכדומה.

משכו וקחו

דם פסח ומילה מעורבים יחד, מפני שזה עורר את זה וכדברי המדרש (רבה, שמות) : שבשעה שציווה הקב"ה על הפסח עדיין רבים מישראל היססו ונמנעו מקיום מצוות מילה עד יום ראשון של פסח. אמר הקב"ה למשה עשה את הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לארבעה רוחות העולם הנושבות בגן עדן, ומן הרוחות שבגן הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר "עורי צפון ובואי תימן" והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נכנסו כל ישראל אצל משה לפי שהיו עייפים מהריח, וביקשו "האכילנו מזבחך". אמר להם: "אם אתם נימולים אתם אוכלים, ואם לאו אין אתם אוכלים. מיד נתנו עצמם למול והיה דם הפסח מתערב בדם המילה". נמצא ששתי המצוות הללו יחד הכניסו את ישראל תחת כנפי השכינה.

כעת נבין את עומק הציווי "משכו וקחו". בני ישראל מצווים להביא את השה לקרבן פסח בלשון "משכו וקחו" ודרשת חז"ל מפורסמת "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו צאן של מצווה". כלומר יש כאן התנתקות. הלשון "משכו" מתקשר מיד עם המילה "משכני", "משכני אחריך נרוצה". גם כאן יש כפילות המורה על שתי בחינות 'משכני' ו'נרוצה'. המשיכה מתייחסת לניתוק בבחינת סור מרע, והריצה לעשה טוב. 'משכו' על מנת להתנתק מאלילי מצרים 'וקחו' כדי לחבור לאמונה. ההתחברות אל הטוב רמוזה במילה צא"ן שמשמעותה ייחוד, שכן צאן הוא חיבור האותיות צ"א שהם גימטרייה של שילוב השמות הוי"ה ואדנות, האות נ' רומזת לנון שערי בינה.

יתר פרטיה של מצוות הפסח מכוונים כולם לניתוק והיבדלות מישות הטומאה של מצרים. את השה יש לקשור לכרעי המיטה. מיטה היא ראשונה מארבעת תיקוני השכינה, מיטה-מנורה-כיסא-ושולחן. כרעי המיטה הם רגלי האמונה, כידוע האופן הנכון לביטול הרע הוא הכנעתו לפני הטוב בסוד "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם" (מלאכי ג). יחד עם השה, גם האמונה האלילית נעקדת למרגלות האמונה הטהורה. לאחר מכן, בי"ד בניסן שוחטים את הפסח ומוציאים את דמו. טובלים אגודת אזוב ומגיעים את הדם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. שחיטת הפסח מבטאת את הכנעת הקליפה, קליפת נגה. הדם הוא נפשה וחיותה של הקליפה, לפיכך מקומו על מפתן הבית. לאמור: ביטלנו את הקליפה ולא הותרנו ממנה בבית מאומה, רק על סף הקדושה השארנוה לצורך הבחירה. המשקוף ושתי המזוזות הם קו הגבול החוצץ בין רשות היחיד לפרהסיה, במובן הרוחני כאן עובר גבול הקדושה. הקדושה מיוסדת על עשר ספירות כאשר שלוש האחרונות, נצח הוד ויסוד, מסמלות את מפתן הקדושה. משקוף הוא כינוי לספירת יסוד, זו הספירה האוגרת את השפע ומשפיעה למקבלים, לפיכך כל הספירות וההשפעות משתקפות בה. שתי המזוזות רומזות לנצח והוד, "תרין סמכי קשוט", הניצבים כשומרי הסף. שם, על מפתן הקדושה, מותירים את הדם. לפי שהקליפה צורך גבוה, ואילולא היא – אין בחירה ואין מקום לתיקון ועשייה. אבל מקומה בחוץ, על הסף ולא לפנים ממנו. (ע"פ רמח"ל – פרשת שמות)

סוד הדילוג

סוגיית קרבן פסח פותחת בפנינו צוהר לנושא הקורבנות בכלל, לפי שזהו הקרבן הראשון שהוקרב על ידי כלל ישראל. כאן המקום להרחיב קמעא אודות מעשה הקרבן ועניינו: ידוע שתכלית הקרבן לקרב בין ישראל לאביהם שבשמים, ושמו מעיד עליו 'קרבן' – קרבה והתקרבות. השל"ה הקדוש (מסכת פסחים, ביאור הגדה) מאיר זווית משמעות חדשה: "דע כי אין לך אדם בישראל שאין לו זכיות וחובות והן מעורבין, זה עשה היום זכיות ואחר כך חובות ואח"כ זכיות וכן חוזר הרבה פעמים. וכשהוא מתחרט ומתודה ומביא קרבן, מה עשה הקב"ה – מדלג מזכות לזכות". הדברים נפלאים: בתמורה לקיום מצוות הפסח כתיקונה וצביעת מפתן הבית בדם הקרבן, מבשר הקדוש ברוך הוא לישראל "ועברתי בארץ מצרים… וראיתי את הדם ופסחתי". הלא שמו של פסח נגזר מנס זה. ומהו הנס? על פי פנימיותו, נס הדילוג נפלא ועצום. היהודי השרוי במצרים מלופף בטומאות ומעורב טוב ורע, אי אפשר כך לגאול אותו. מאידך אם ימתינו עד שיטהר, ישקע לבטח בשער הנון של טומאה. מה עושה השם יתברך? מדלג. פוסח מנקודה של יהדות לרעותה. מדלג על מרחבי התערובת ומלקט מהתפזורת רק טוב, כך נוצר באופן ניסי רצף יהודי טהור. זהב מזוקק. למעשה כל צרותינו – הרוחניות והגשמיות – אינן אלא תוצאה של עירוב. בכל יהודי יש טוב, אלא שהוא מסובב ואפוף ברע. כל אדם חוטף במשך יומו מצוות ומעשים טובים, מחשבות קדושות ואמירות טהורות. הבעיה שבין לבין מנשבות רוחות אחרות, לא נוצר רצף של טוב והנפש שקועה במערבולת טוב ורע. בפסח נוטל הקדוש ברוך הוא את היהודי מתפזורת גלותו, ומחולל אותו באופן ניסי. יוצר אותו בדילוגים. זו דרכו של השם יתברך ועליה נאמר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". דרכו של הקדוש ברוך הוא להעלים עין מהרעות ולהביט רק על הטובות.

בחינת ד"ם – עניינו של הדם גבורות וצמצומים, ויש בו בחינות שונות לטוב ולמוטב. דם עכור הוא שפע של קליפות, דם טהור זו מידת הגבורה הבאה מצד הקדושה. לדם משמעות של אחוריים, שכן כאשר מחשבים את אחורי שם אהי"ה בגימטרייה (א, אה, אהי, אהי"ה) הוא עולה למספר מ"ד – דם. לדם טבע של היפוך, הוא משנה את מהותו והופך לחלב המזין את הוולד. ביציאת מצרים נאמר לישראל "בדמייך חיי" לאמור שתתהפך עבורך משמעות הדם ממוות לחיים. 

איך נעבור את הניקיונות לפסח עם השראה ובלי כעסים

מצוות ביעור חמץ נעשית במרחב הביתי בפשפוש אחר פירורי חמץ אך מתקיימת במישור נוסף, רוחני ואישי. איסור חמץ יוצא דופן במהותו וגדריו. אין לו ביטול ברוב והוא נאסר אפילו במשהו. חל מדאורייתא בכל תוקף אך רק למשך שבעה ימים, כשלאחריהן החמץ שב ועולה על שולחננו ואף מוגש כמנחה – שתי הלחם של חג השבועות. כדי להבין את תוכנה של המצווה, עלינו להסביר מהו בעצם חמץ.

מה הבעיה בחמץ?

 

ספרי החסידות והקבלה מלמדים שחמץ ומצה מגדירים מצבים רוחניים הנקראים 'מוחין דגדלות ומוחין דקטנות'. מה זה מוחין? משכן הנשמה במוח, כך גם מבחינה פיזיולוגית. בהסתכלות חיצונית ניתן להבחין בשתי אפשרויות בלבד – חי או מת. מבחינה רוחנית מנת החיים מחולקת לאיכויות שונות. הגדרות אלו כלולות במושג 'גדלות וקטנות'. המשל הפשוט הוא מוחו של ילד לעומת שכלו של מבוגר. שניהם חיים ושניהם חושבים אבל אי אפשר כמובן להשוות. באותה מידה גם לאדם בוגר יש זמנים קטנים וגדולים.

במצב 'גדלות' המוח מהיר ואינו מתעכב על זוטות. מבין הכל מלמעלה, בראיה כוללנית. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים ומשתהה עד להבנתם המלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה – היא נצרכת אך יש בה סיכון, לפיכך אנו מצווים למשך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים צדיקים כך: מוח הקטנות פועל לאט, לכן הוא נמשל לשאור שבעיסה. בדומה לשאור המחמיץ את העיסה ומעניק לה טעם ומראה, גם המוח בקטנותו שוהה על המושכל, עד להשגת הבנת הטעם. אולם דווקא בשל כך הקטנות מסוכנת. תנועה איטיות מזמינה ומאפשרת הפרעות. בפסח יצאנו ממצרים, היציאה נעשתה בחיפזון משום שכאשר פרעה (אותיות העֹרף) אוחז בעורפנו, אין פנאי להשתהות. יציאה איטית לא תאפשר את הבקעת חומות הגלות, חייבים להיחפז.

כאשר יהודי מבקש חירות מהרגלי חשיבה מיושנים ומיותרים, עליו להיגמל לתקופה ממוחין דקטנות ולדבוק בגדלות. יש מקום לחשיבה 'חמוצה', עיונית וחוקרת. אך כל זאת בתנאי שרגליך עומדות על קרקע יציבה, בגבולות ארצך ומולדתך. בפסח מצבינו אינו כזה, כעת אנו מנסים להשתחרר ממצרים. יש לרעיון זה כמה ביטויים מעשיים:

זריזות ואטיות – מה עדיף?

 

הזהירות מחמץ תחומה בגבולות חג הפסח, אך בעבודת השם היא משתרעת על יריעה נרחבת הרבה יותר: אנו נמצאים תמיד באחת משתי אפשרויות – יוצאים או נכנסים. לפעמים אנו נדרשים לקום ולהיחלץ ממקום גלותי שהסתגלנו אליו זה מכבר, והדרך היחידה לעשות זאת היא ללא שהיות. כאשר יהודי מעוניין להתנתק מהרגל פסול, האיטיות בעוכריו. לגביו נאמר "זריז ונשכר". בלי שאלות ודיונים פילוסופיים, זו השעה לאומץ לב ודבקות במטרה. במקרים אחרים אנו ניצבים בפני דלת הכניסה אל הקדושה. כניסה פנימה דורשת זמן, המתנה, סבלנות. זהו למעשה סיפור איסורו והיתרו של החמץ. פסח הוא חג החיפזון משום שאז יצאנו ממצרים. תיכף במוצאי חג ראשון אנו סופרים לעומר ולפתע יש זמן. שבע שבתות תמימות! כניסה אל הקודש דורשת זמן, עיון והעמקה. החמץ מאפשר לנו להשתהות ולהעמיק בהבנת הדברים ולפיכך בשבועות מקריבים את שתי הלחם מחמץ.

בעבודת הבורא הרעיון יתורגם כך: האיטיות מבורכת כשהיא מאפשרת לנו להתקדם פנימה, אך עלינו להתפטר ממנה כל אימת שהיא מכבידה ומאיטה את נתיב המילוט מהגלות. בתקופת פסח הנפש נמצאת במצב של יציאה מגלות. החורף מאחורינו, פרשיות ספר שמות הסתיימו, גם במישור האישי נפתחת לכל אחד דלת יציאה מכל מה שהציק והעיק. זו לא השעה לפילוסופיה והתלבטויות (ע"פ ליקוטי הלכות, פסח).

זהירות מחמץ – בפנימיות

יש לזהירות מחמץ משמעות נוספת. במה תורם תהליך חימוץ לעיסה? הוא מאפשר לאוויר לחדור פנימה, ובכך להטפיח ולהכניס בה צורה וטעם משובח. העיסה – בהקבלה לנפש – היא המוח. אפשר לחשוב ולהבין את המציאות בצורה 'גולמית', בתמימות, בלי טעם. אפשר גם לאוורר את המוח ולהניח לו לספוג אוויר מהעולם. לקלוט טעמים מהסביבה הקרובה והרחוקה. רבי נחמן מברסלב הורה פעם לתלמידו רבי נתן, להקפיד על אתנחתא יומית ולפקח את מוחו באמצעות שיחת חולין עם אנשים. מי שעסוק בעיון זקוק לאוורור המחשבה באוויר העולם. מאידך 'אווירא דהאי עלמא' נגוע בחיידקים, דעות כוזבות והבלים. כשמאפשרים לו לחדור פנימה הוא עלול לטשטש את המחשבה האמתית. בפסח אנו קרובים מדי לפן הרע והגלותי של הבריאה, טרם קיבלנו תורה ואין לנו את הנוגדנים הדרושים – לפיכך חשובה כל כך הזהירות מחמץ. לאחר שבוע של זהירות, וכשבידינו תורה, מתאפשר מחדש השימוש באוויר העולם הזה, בצורה נכונה כמובן.

חומרות, הקפדות ומתחים

 

לאור האמור נבין מדוע דווקא בפסח נהגו חסידים חומרות יתרות, שנראות לעתים כחששות רחוקות ונטולות סבירות והיגיון. העניין פשוט: הזהירות מחמץ אינה מסתכמת בחשש מפני מציאת פירור  לחם מתחת לארון. החמץ מבטא עבורנו את כל המעיקים הרוחניים, ההפרעות, והגרורות של פרעה ומצרים שעודם פושים בנו. לפיכך אנו נרעשים מחשש להימצאותו של כל פירור גלות חמוץ במוח ובלב.

כאן המקום להדגיש שאין בין ניקיונות הפסח לבין כעס ומתיחות מאומה, מעבר לשגיאה. אדרבה, כעס הוא אבי אבות החמץ. מצה היא מאכל נקי, נטול מרכיבים מיותרים. גם התנועה לקראת חג הפסח ובוודאי עבודות הניקיון, אמורים להתבצע מתוך רגיעות ושמחה. שכן החיפזון הפסחי אינו נובע מבהלה, אלא מהשתוקקות. הוא מבטא תפיסה פשוטה ותמימה של המציאות וצעידה לקראת מטרה בהירה וברורה.

(ראה אור בעלון השבת 'קרוב אליך')

 

 

מה נשתנה – הסודות הגדולים של ליל הסדר

ליל הסדר הוא לילה פלאי הנוגה באור יקרות של ניסים ונפלאות. אין אלו רק הניסים שאירעו לאבותינו, הסדר כשלעצמו ערוך על דרך הנס. שכן אנו המחויבים לראות עצמינו כאילו יצאנו ממצרים, זוכים בלילה זה מדי שנה להופעת אורות עליונים כפי שלא נמצא בכל חג ומועד אחר. גדלותו של ליל הסדר אינה מתייחדת דווקא בגדלות המוחין והאור, אלא באופן הופעתו. לשם כך עלינו לדבר מעט על שלבי העלייה הרוחנית.

במשנה כ"א שבפרק ה' באבות, מזכיר התנא את משמעות ההתבגרות בגילאים, מבן חמש ועד בן מאה "בן חמש למקרא" וכו'.רבינו האר"י מלמד איך רמוזיםכאן השלבים של עליה הרוחנית. ההגדרות הללו נוגעות הן לאדם והן להנהגת העולם. כאן וכאן יש קטנות וצמיחה לגדלות.כי אכן עיקר עבודת האדם בעולמו היא, לצאת מקטנות ולבוא לגדלות. אדם מתבגר וגופו גדל, במקביל אף קומתו הרוחנית חייבת להתרומם. את הגיל הרוחני קובעת מידת ההשגה וההכרה במציאות השם, הנקבעת על פי דרגת הנפש והמוחין שהשיג אדם בעמלו.

גם סדר מעגל השנה תלוי בזמנים של קטנות וגדלות. שבת מרוממת מימות החול אודות לדרגת המוחין המושפעים בה.חגים ומועדים קודש הם מפאת גדלות המוחין והאור העליון השופע בהם.דרגות המוחין המופיעים בזמנים הללו, משפיעים על קדושת הזמן, בין היום והלילה ובין תפילה לרעותה.

עיבור יניקה מוחין

כאשר מדברים על עליה והתבגרות מבחינה רוחנית, מבחינים בשלושה שלבים: עיבור יניקה ומוחין. הם מקבילים לשלוש מדרגות: נפש רוח נשמה. אדם נולד מבלי דעת. כמו בעולם הרוחני בו הכלים נבראים כהכנה לאור, כך באדם הגשמי, הגוף שהוא הכלי שעתיד להכיל את האור והמוחיןנברא קודם. בימי היניקה, עד גיל שנתיים הינוקא קונה תפיסה שכלית עד שבהיותו בן חמש הוא מיועד ללימוד מקרא. המקרא על פי הכתבים בעולם העשייה, משום שתורה שבכתב יורדת ממקום עליון ומשתלשלת עד עולם העשייה. גיל שנתיים אפוא הוא זמן כניסת 'מוחין דקטנות'. בהמשך עד גיל בר מצווה גדלים המוחין ובשנת י"ג נשלמת כניסת 'מוחין דגדלות'. אמנם העלייה הזו מקטנות לגדלות היא שלב ראשון בסולם, כעת מתחיל שלב שני של קטנות וגדלות מגיל שלוש עשרה ועד עשרים אז מופיעה בנפש 'גדלות ב". גדלות זו ניכרת על פי הגדרת חכמים בכך שבן עשרים "יכול לישאוליתן בנכסי אביו אפילו בקרקעות". כלומר הגדלות נאמדת במידת כניסת התחתון בגבול העולם שלמעלה ממנו. כמו בן הנכנס לעסוק בנכסים של אביו.

להופעת המוחין יש סדר. קטנות קודמת לגדלות. יתרה מכך, הקטנות משמשת הקדמה וכלי לגדלות. ניתן להבין זאת בדרך המשל, כדי להבין סוגיה או להגיע לפסק הלכה יש להתעמק קודם בפרטים, לבחון את הצדדים, להסתפק ולתהות. רק לאחר מכן תצא הלכה פסוקה ותבוא בהירות בסוגיה. הספקות והלבטים שקדמו לליבון ההלכה, הם קטנות המוחין. הבהירות שבאה לאחר מכן היא גדלות המוחין. הקטנות אם כן נצרכת לא פחות מהגדלות. אולם יש כאן סדר, כדי להשיג גדלות יש לעבור דרך הקטנות.

כלל זה נכון לגבי כל מועד וזמן, לא כן בחג הפסח. ביום זה מקדימים המוחין דגדלות להופיע קודם מוחין דקטנות. השינוי הזה הוא מהותו של ליל חג הפסח. בטעמו של עניין מלמד רבינו האר"י:

בגלות מצרים היו נפשות ישראל אחוזות ביד הקליפה עד שכמעט מעדו בשער הנ' של טומאה. מבחינה רוחנית בלתי ניתן היה לחלצם. הקטנות היא סיבת הגלות, וכדי לגאול נפש מטומאתה יש להשפיע עליה מוחין ולרומם את קומתה. דא עקא, במצב שכזה כל הארה שהיתה יורדת למצרים עלולה היתה להיתפס אף היא בגלות. גאולה בהדרגה אפוא לא באה בחשבון. לפיכך חולל הקב"ה נס פלאי וגזר אומר להקדים את הגדלות לקטנותולהעניק לנפשות ישראל גדלות פתאומית שלא בהדרגה, בכך יתנתקו ממוסרות הגלות והטומאה. העלייה הבלתי רגילה הזו נרמזת בכתוב "ותרבי ותגדלי בעדי עדיים".

סדר של אי-סדר

ליל הסדר קרוי על שם הסדר, אך כל מהותו וייחודיותו בכך שאינו מתנהג על פי סדר, כלומר השלב השני קודם לשלב הראשון. על פי האמור נבין מדוע בליל הסדר עושים עניין רב כל כך מנוכחותם של הקטנים. מעוררים אותם להקשות ולשאול, מחלקים קליות ואגוזים לבל יירדמו. כי אכן בלילה זה חוברים יחד הקטנות והגדלות. הקטנות היא קושיא, וזה מקומם של הילדים המעלים על שולחן הסדר את השאלות הקטנות. התשובה הניתנת היא הארת מוחין דגדלות.

ההארות הללו שופעות עלינו עם סמני הסדר. מיד עם כניסת החג זוכה כל יהודי לגדלות המוחין ראשונה. בקידוש יורדים ובאים בבת אחת השפעות שלהבאתן אנו נדרשים בד"כ להתפלל כמה תפילות. כעת הם יורדים אלינו בבת אחת. הקטנות מתאחרת עד אכילת כרפס. שלושת המצות וארבע הכוסות אינם רק מאכלים, אלו השפעות עליונות. וכבר התבטא מוהר"ן מברסלב: "כשאוחזים מצה ביד – אוחזים אלוקות ביד".