פוסטים

כשאתה מדבר מהבטן שומעים אותך

בס"ד

די מזמן הסקתי שאת הדיונים הרציניים כאן באזור כדאי להעתיק מכנסת המינים שבירושלים והקריה שבתל אביב צפונה, למירון למשל. יושבים שם, סליחה, מכורבלים שם על הספסלים ותחת השולחנות, המצביאים האמתיים. בטחוניסטים, כלכלנים, אסטרטגים, אם רק היו אי פעם מטים להם אוזן היינו חוסכים כמה סבבי אלימות באזור ומי יודע אולי גם מאוששים ענפי כלכלה רדומים ופותרים את משבר הגז בלי להחליף משרדים ולעצבן את העם היושב בציון. הם מאיישים את העמדות בין 'חצות' ל'עלות', חנוטים בטלית שאולה או גזולה, כטוב ליבם בכוס חמין מהכנסת אורחים של ר' שרגא שניצר, יאותו לאלפך בינה ומדע. כל חללי עלמא תשאל מהם ויאמרו לך.

התפאורה מטעה, אתה שואל את עצמך מה הם כבר יודעים החברה האלה, איך הם מתעדכנים כאן על גג הגליל העליון? אנשי מירון האמתיים, המקוריים, באמת לא ידעו מאומה. החדשות האחרונות שהכירו היו אלו שנקלטו בטעות באוזניהם כשעמדו בתחנה המרכזית בדרכם הארוכה ארוכה מירושלים בואכה מירון. אחד האגדיים שבהם היה ר' שמואל צ'צ'יק, מיושבי בפתח האוהל. כשרבין נרצח נכנס למקום אורח נסער מן החוץ ובישר על התרחשויות האחרונות, ר' שמואל קימט את מצחו "רבין??" לא מכיר, "ער פלעגט דא קומען – הוא נוהג להופיע כאן?", היו ימים.

 

ההצעה דלעיל הוצגה כהלצה אבל היא לא כל כך גרועה, ההיגיון הגס של האנשים מהצד, פועל פעמים רבות טוב יותר מכל המבינים הדגולים. בעיקר בשל העובדה שהם אינם מבזבזים אנרגיות על קומבינות ושיקולים מסורבלים. מדברים מהבטן. יש בעולם חיסרון בולט במנהיגים שפועלים משם, מהאזור הפחות דיפלומטי. זה אולי כל הסיפור האומלל של המערב מול סוריה עיראק והמדינה האסלאמית. החבר'ה שם לוחמים כמו פעם, דהיינו יורים, הורגים, כובשים. המערב לוחם כמו אקדמאי; הרבה מאוד חושב, הרבה מאוד מתלבט, הרבה מדי מתנסח. זה לא עובד ככה.

האנשים הפשוטים שמדברים בגובה השפתיים וחושבים מתוך המעיים, מתגלים במקרים מסוימים כאסטרטגים לא רעים, אפילו טובים. בכביש מכבישי ארצנו השׂתרך טור מכוניות, מזדחל וכמעט לא נע. נהג שפקעה סבלנותו ירד אל השול, עקף, וזרם אל הדרור. נהג נוסף היסס קלות והצטרף אל העבריין הראשון, עד מהרה התפתח טור מרשים, עוקף פקקים. החגיגה נגמרה בצומת, שוטר תנועה ניצב שם מלקק שפתיו בהנאה השמורה לגמלאים מתנדבי משטרת התנועה. הוא כבר התקין עצמו לשאת נאומו בפני הנאשם הראשון כשדלתה של אחת המכוניות נפתחה ונהגה יצא ממנה זועם:

"תתבייש לך, גיבור על יהודים, לך תהיה גיבור על הערבים…" הנהג הפרקליט רתח מזעם, ירה צרורות, והתוצאה מדהימה, השוטר קיפל עצמו לדעת ונעלם מהר מאוד מהזירה. מאוחר יותר ניתחנו את הסצנה. טיעון אחד קביל לא הוצג שם. ועוד פרט חשוב – אילו היה זה כל אחד אחר, הוא היה מסיים בבית מעצר על סעיף הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. אבל את הבנאדם הזה אי אפשר לעצור בגין הפרעה לשוטר, הוא פשוט הוציא את השוטר והניידת גם יחד אל מחוץ לחוק, מחוץ למציאות. לא יודע חוק, לא מבין כלום, עכשיו אני צועק. צעקות, כשהן אמתיות, בוראות היגיון.

 

שחקן חדש הצטרף כעת ללחימה האינסופית בסוריה, פוטין. כשהוא סיפח לעצמו את חצי האי קרים העולם צקצק באי נחת, וכשהמשיך להיות מעורב בקרבות על מחוזות שלמים בשיפולי אוקראינה, העולם ממש לא היה מרוצה. ההבדל בין הברנש הזה לעולם שמבקר אותו, שכשהוא לא מרוצה הוא בועט, משתולל, יורק. אבל העולם הנאור לא יכול לבעוט, העולם התבגר וילדים גדולים לא משתוללים. זו הסיבה שבמלחמות הילדים, מי שהולך בסופו של מאבק הצידה סמוק-מבוכה מוכה ודומע, זה הילד הגדול. הקטן משתטח על הקרקע וכובש את הזירה בנפנופי גפיים וזעקות שבר.

זו כמובן לא ממש מחמאה. התנהלות מסוג זה מאפיינת את רוב המטורפים שזכו בניצחונות מזהירים לשעה או לדור, בסופו של דבר הבעיה של כל ילד מופרע שהוא מתבגר. גם מצביאים שכבשו מדינות ושינו את פני הגלובוס אולצו להיכנע לניצחון של עצמם. לאחר כל מלחמה באה התמסדות, ושם אי אפשר להתנהל כמו פיל בחנות חרסינה. התופעה הנ"ל נפוצה בכל כיתת לימוד, לפעמים דווקא הילד הממושמע ייענש, האנרכיסט יזכה בפריווילגיה המיועדת לסרי משמעת – בתנאי שיש לו מספיק שכל וחינניות כדי לא למשוך אליו אש. אבל זו זכות מפוקפקת, משום שבמבחן החיים הילד הקטן יידחה מהמעגל וייפלט.

 

יש לכל האמור השלכות רוחניות מעניינות. עם ישראל לדורותיו ממוקם בכיסאו של הילד הטוב, זה שדווקא משתדל להסכית ולציית, סביבו ייהום הסקנדל אבל הוא דווקא בסדר. ואז להוותו בדיוק כשהמלמד נכנס הוא קם מהכיסא וחוטף על הראש כנגד כולם. הילד הטוב מתוסכל, הוא אזוק למעמדו בשעה שחבריו הפוחזים מעוללים ככל העולה על רוחם וגם יוצאים בדימוס. גם  בתוך עם ישראל, דווקא כל הקדוש מחברו חרוב הימנו וכל המדקדק מדקדקים עימו. יש תחושה שהילד הקטן שבועט – מרוויח, הכל חלק אצלו. הוא פועל בחופשיות מתוך הבטן, מדבר כלל העולה על רוחו, עושה מה שבא לו. הצדיק שקול ורע לו. וזו בדיוק הנקודה; יש בזוהר הקדוש תיאור מאוד ציורי על השכינה הקדושה המשוטטת כביכול בעולם ומחפשת עם מי תחלוק את צרותיה. היא גולה ובניה סובלים. היא מחפשת עם מי אפשר כאן לדבר… ובכן, הרוב עסוקים בפניות קודמות, השאר טרודים בבעיותיהם שלהם. עד שהיא מוצאת את היהודי הטוב שליבו ער, היא כבר לא עוזבת אותו והוא נושא ברוחו הנדיבה את מה שהיינו אומרים לשמוע אילו הסכתנו. להיות ילד טוב זה לא תמיד משתלם, אבל אם אתה כזה אל תקנא במתהוללים, הם חופשיים מפני שאין כבר עם מי לדבר.

(ראה אור 'בקהילה')

 

 

חזיונות במירון תשע"ה

שבוע שעבר עם ישראל עלה מירונה, אל רשב"י. גם במשך כל ימות השנה, שבתותיה וערבי חודשיה, עם ישראל עולה לשם. במירון שם ביתו של רבי שמעון ובזוהר הקדוש כתובה תורתו. בדרך כלל כמוסה תורתו במילים ארמיות, ביומא דהילולא היא יוצאת ומפזזת בניחותא אפילו בחוצות, ואז מי שמניח לעיניו לראות יחזה בה. האותיות הופכות במירון של ל"ג בעומר לאנשים, והאנשים לפעמים נדמים לאותיות. אלו ואלו כותבים כמה גווילים בספר הזוהר בין כביש 6 לתחנת  yellow חניוני השאטלים ודרך מהדרין. וכך חזיתי גם אני בכמה מאותם פרקים רבי-שמעוניים זוהרים.

ראיתי איש נכה אחד על כסא גלגלים, לופת באצבעות ריקות מדם את גלגלי הכסא ומגלגל את עצמו במאמץ עילאי במרומי ההר, מהמרגלות שבכניסה לכפר ועד פתח המערה. לבדו התעקש להניע את הכסא, כששתי זרועותיו בגפּן נושאות את מלא משקל גופו לאורך המסלול התלול שאפילו כלי רכב משתנקים על שיפועו. הקהל ליווה אותו בתדהמה ובהצעות מתחננות לעזרה אך הוא סירב. אולי בהשראת האור החיים הקדוש היורד מעל גבי החמור ועושה את דרכו אל רבי שמעון בזחילה, על ידיו ורגליו. מי יודע.

וראיתי ריבי ריבואות אנשים מכל סוג וזרם, חוג חצר ופלך, שבאו שוב אל ההילולא קדישא. כל אחד נטש מאחוריו עיסוקים. כל אחד מהם היטלטל אי אלו שעות בדרכים. כל אחד נטל על כתפיו את הסיכון שהתחזיות המאיימות תתממשנה והוא יוותר תקוע בחניון כלשהו, בכרמיאל חצור או צפת. והיו גם המשפחות שבאו לשם על טפיהן ומטלטליהן, זקניהן וצעיריהן. וכמו בשירו של רבי יוסף שפירא "מי לכם פה ומה לכם פה". באמת מי מלבד רבי שמעון בעצמו מביא את כל האנשים האלה עד למרומי הגליל? ומה יש לכל ההמונים הללו לחפש שם, אם לא את רבי שמעון ותו לא?

גם ראיתי כמויות אסטרונומיות של מזון מחולקות חינם אין כסף, וח"י אלפים רוטלים ניגרים ללא הרף מעשרות ברזים שופעי נוזלים ומתנדבים שולפי בקבוקים וארגזי שתייה כדת, לא תשבע העין אף כי הגרון רווה זה מכבר. וראיתי את אוהלי הכנסות האורחים הנטועים למרגלות ההר ובמרומו, מחבקים את באי שעריהם בחום מירוני מסורתי. ואת מאות הסדרנים והמתנדבים, איש-איש בתפקידו, בסרבלו, סינורו או אפודו.

גם זאת ראיתי תחת השמש הקופחת. אל אחד החדרים שעל מרפסת הציון שעטה חבורת אברכים מפזזת, במרכזה – כחתן בין חתנים – הובהל אחר כבוד בחור מגודל, עטור שיער גולש מקודקודו ועד מותניו, אולי מקטמנדו נחת הנה. את ראשו הגולש נתן בידיו האמונות של הספר, שיעביר התער על ראסטותיו. מכונת התספורת פילסה לה דרך ויצרה שביל ממצחו ועד עורפו, והנה חסיד נולד. פאותיו עבותות ועיניו טובעות בדמעות. בלהט הריקוד, שׂחו לי מאוחר יותר, נעו בליבו פנימה אמות הסיפים. אולי החסידים שחיבקוהו, אולי הריקודים שהקפיצוהו, ובטח רוחו הגדולה של רבי שמעון גמלו בו את ההחלטה לסלק את ה'קליפות' מהראש. איי, כמה קל אצל רבי שמעון לחצות את הקווים שבין טמא לטהור. "יהי חסיד!" יאמר רשב"י להִיפִי השׂעיר, ויהי חסיד.

באותו החדר שעל מרפסת הציון הקדוש ראיתי את צי הספרים המתנדבים. ניצבים על משמרתם, מציודים במיטב כליהם וחגורים במלא אביזריהם שהובאו עימהם במיוחד. מקצוענים ועמוסי קליינטים בעליל. עומדים על רגליהם משך שעות ומעבירים תער על ראשי חתני החלאק'ה הנרגשים. מפייסים את המבועתים בפקלאות ומיני מגדים, ומתאזרים סבלנות כלפי ההורה הטרחן והגיס המתזז במצלמתו עד להכעיס. אה, אשרי העם.

*

הדבר הכי מובן במירון הוא ששום דבר לא אמור להיות מובן. "גם גולת כותרת על עיש" משוררים המוני המרקדים, ומי מבין בכלל את המליצה? במירון הלב מתרונן למשמע "שדה תפוחים" ו"קו ירוק" שמחדש חודשים. טוב לכולם עם האבני שיש והאריה ליש, ומי מחפש הסברים. הנסתר אינו בוש להיות גלוי לעין וההיגיון לא חש להתייצב כפרקליטה של הפליאה. השכל מניח לאמונה לשאת אותו על כתפיים ושניהם מרקדין ברוב חן.

מה שיפה שם הוא בדיוק הדבר שאינו מובן. תשאל אנשים מדוע באתם לכאן? הם יפטירו כמובן מאליו: "רבֶּ-שימֶעֶן". אין עילה אחרת. לא סיום מסכת, אפילו לא סיום עולמי של ספר הזוהר. לא חנוכת הבית ולא הנחת אבן פינה. גם אין אפוטרופוסים לל"ג בעומר. הוא לא שייך לאף אחד ואין בו 'מזרח' מפואר. רק רבי שמעון והאנשים שלו. כנראה שלא לחינם נשתל ל"ג בעומר בעיצומם של ימי הספירה ועל רקע פטירת תלמידי רבי עקיבא. רואים בחוש איך אהבת החינם שנמזגת שם בכמויות מבקשת לכפר על מגיפת שנאת החינם. ולוואי תיקח רשימו כלשהו מההר האוהב הזה לעדן בה את שגרת המרפקים הנלאית.

בשולי הדברים. השנה כנראה אפשר סוף-סוף לומר מילה טובה על התארגנות כוחות השיטור סביב האירוע. שפשפנו עינינו בתימהון, אכן? אפשר להגיע למירון מבלי גל הסיוטים המסורתי? אפשר למצוא בנקל את התחנה הנכונה לחניון המתאים מבלי להיזרק מסדרן זועף לשוטר קצר רוח? אז כנראה שאפשר. בסך הכל תוסיפו קצת צבע לפרויקט, קצת דגלים, כחול צהוב ככה. אתם תטרחו לציין במילים ברורות וגדולות לאן עלינו ללכת, ואנו לא נהיה אספסוף מבולגן שמערך התחבורה קורס למרגלותיו. לגזור ולשמור.

ל"ג בעומר – על סודה של ההילולא הגדולה במירון

"עולו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי" בסודה של התקשרות נשמות משה רבינו, רבי עקיבא ורשב"י

שמחת ל"ג בעומר שוברת רצף של אבלות וזו לבדה סוגיה בפני עצמה. ימי העומר שרויים בצילו של האבל על פטירתם של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ואילו בל"ג בעומר אנו חוגגים את מה שקרוי בלשון הזוהר הקדוש "שמחת רשב"י", הנמנה כידוע על חמשת בחירי תלמידי רבי עקיבא. ביום המופלא הזה מסתתר קשר סתים וטמיר בין רבי עקיבא – הרב שההקשר שלו לתקופת העומר אפוף צער ואבל, לבין רבי שמעון – התלמיד שבעיצומה של תקופת העומר חל יום שמחתו. אכן, ספרי הפנימיות מלמדים אותנו על תיקון מופלא שעושה רבי שמעון לעניינו של רבי עקיבא, תיקון שאת השפעתו אנו חוגגים מדי שנה ביום ל"ג בעומר. להבנת העניין עלינו לפענח קמעא את סודן של שלוש נשמות הקשורות למסירת התורה. משה רבינו, רבי עקיבא, ורשב"י.

*

משה רבינו הוא מוסר התורה הראשון. ייחוסו לספירת הדעת כה מובהק עד שעל שמו קרוי כל דורו 'דור דעה'. שורש נשמת משה בספירת הדעת (מצד שורש הבל). הדעת מורכבת משתי בחינות – חסדים וגבורות. כנגדן הוריד לנו משה תורה בשני לוחות אבן, כנגד שני חלקי הדעת. שורש נשמת רבי עקיבא בצד הגבורות שבדעת (גבורת הוד), ובחינה זו משתקפת היטב במסעות חייו אפופי ביטויי ההתגברות מתוך דינים וגבורות. רבי שמעון מושרש בצד החסד, והוא משלים ומרעיף נוחם ורחמים.

את רבי עקיבא ותורתו פוגש משה רבינו בצפייה אל העתיד, בשעה שהוא עולה למרום לקבל תורה.  תורת רבי עקיבא היא תורת הקוצין והתגין, וכאשר משה – הרבי של כל ישראל – רואה אותה ומבין את עניינה הנדיר, הוא מתקנא ברבי עקיבא וחולשת דעתו. וכך מספרים חז"ל:

"בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות כט:).

תורת משה היא תורת האותיות. האות היא כלי רוחני, ותורת משה יצוקה בתוך כלים. זו תורה של מ"ט שערים. בגבולות מ"ט השערים מתקיימת עדיין מידה ומדידה. כשעם ישראל נופל במצרים עד שער מ"ט של טומאה, ממהר השם יתברך להחיש להם פדות וגאולה שלא יבואו חלילה בתחום שער החמישים. משום שבשער החמישים מתכלות המדרגות, אין למטה מזה. גם בקדושה שער החמישים מבטא את מה שאינו נכנס בגבול ומידה. זו תורת הכתרים. במחזה, נראה הקדוש ברוך הוא קושר כתרים – תגין, על האותיות. ומשה רבינו תמה מדוע זה יש להתעכב על תגי האותיות. התגים אינם מגוף האות, וחסרונם לא יפסול את ספר התורה. על פי דרך הקבלה רואים את התג כדבר השורה מעל האות, נוגע ואינו נוגע. אלו הם אורות עליונים שאינם יכולים להסתפק בכלי האות, מקומם למעלה ובנגיעה בעלמא הם מתייחסים אל הכלים והאותיות. כמענה מספר לו הקב"ה על הוגה מופלא  "שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו", הוא יעמוד על סודו של שער החמישים, וילמד תורה לא מתוך האותיות, אלא ממה שעל גביהן, מהתגים. מאורות הכתר.

"אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו כיוון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני" (שם).

כאשר משה רבינו מבקש לחזות במתן שכרו ורואה את צורת מיתתו הנוראה, הוא שואל "זו תורה וזו שכרה?!" ונענה באותו סגנון "שתוק, כך עלה במחשבה". תורת רבי עקיבא גבוהה ונשגבה. אך היא שייכת למה שעלה במחשבה תחילה – 'תחילה' דייקא. כדרשת חז"ל: "בתחילה ביקש לברוא את העולם במידת הדין" (בר"ר יב, טו), לאחר שראה שאין העולם מתקיים "עמד ושיתף עימה את מידת הרחמים". המחשבה הראשונה, כמבואר רבות, נשגבת מהמיזוג עם מידת הרחמים. משום שמידת הדין מבטאת את ה'לכתחילה'. צדיקים דוגמת רבי עקיבא התמודדו עם תוקף הדין ויכלו לו. מתוך כבשן הדין, מתוך אותה מחשבה ראשונה שאין אדם יכול לעמוד בה ולרדת לעומק סודה, משם המשיך רבי עקיבא את אותם תילי-תילין של הלכות שדרש על כל קוץ וקוץ. ההגדרה 'קוץ' בנוגע לצורת האותיות, מתייחסת למה שאינו מגוף האות. רק בולט ויוצא ממנה ומעלה, כמו "קוצא דאות יוד" המובא בלשון הזוהר. גופה של אות י' מתייחס לחכמה, הקוץ העליון מצביע כביכול כלפי מעלה ורומז בספירת הכתר. 'קוץ' בלשון קבלה, מיוחס גם למילה 'קוצין' שמשמעותה קווצות שערות. מבחינה זו הקוץ משתייך למידת הצמצום והדין שזה עניינן של השערות (שעה"כ – דרושי הציצית, ב').

תורה של קוצין ותגין

רבי עקיבא מוריד לעולם את תורת הקוצין הנוראה, הוא ותלמידיו הקדושים שייכים מצד שורש נשמתם לצד הגבורות שבדעת. בשם 'עקיבא' בולט הרמז ל'עקב' – עקביים. עק"ב בגימטרייה פעמים שם אלוקים (בגי' פ"ו). מספרם של התלמידים המתים מצביע על שורשם במידת הגבורה. שם אלוקים יוצר כידוע מאה עשרים צירופים שונים, כאשר כל אחת מחמש אותיותיו יוצרת עשרים וארבעה צירופים. כ"ד אלף התלמידים מושרשים בעשרים וארבע אפשרויות הצירוף המתחילות באות אל"ף וזו הסיבה שהם היו כ"ד אלף – אַלֶף (האות) ואֶלֶף (המספר) מתחלפים כידוע. אולם דווקא בשל שייכותם המובהקת לגבורות ודינים, לא מצליחה תורת ר"ע להתגלות בתקופה זו כראוי, וממשיכיה נספים במגיפה. חז"ל מנמקים את פטירת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". מציקה תמיד התמיהה: הייתכן? להשית עונש נורא כל כך על ענקי תורה ועל כל עולם התורה של הימים ההם רק עבור חטאים שבין אדם לחבירו?! על פי דרכנו נבין. ענייני בין אדם לחבירו חמורים ללא ספק, אך הן הפכו לאסון רוחני וגשמי כשמדובר היה במי שאמורים להמשיך לעולם את תורת הכתרים והתגין של רבי עקיבא. תורה נשגבה זו ששורשה במידת הגבורה, זקוקה לאור עצום של אחדות שימתק את דיניה ויאפשר את הופעתה בעולם. משלא נהגו כבוד זה בזה, התעוררה מידת הדין של שורש נשמותיהם, של תורתם – וכילתה אותם. מאורעות אלו אירעו במשך מספר שנים לאורך תקופת העומר. התקופה גורמת, וימי העומר המוקדשים לתיקון הגבורות והקטנות, עוררו את אש הגבורה ביתר שאת. ל"ג בעומר מסמן את נקודת התיקון התלוי ברשב"י, בנשמתו ובתורתו שאורה מבהיק בזה היום.

היה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא

התרחשויות נסתרות אלו נובעות כמובן מאירועים שבנגלה. לאחר פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא נעשה העולם לשממה רוחנית. אבל אז חוזר רבי עקיבא ומקומם אותו בשנית באמצעות חמשת תלמידיו הנותרים – רבי מאיר, רבי יהודה בן אילעי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע (יבמות סב, ע"ב). כ"ד אלף התלמידים היו תלמידיו של רבי עקיבא בבחרותו. למוח הדעת ישנם שני מצבים – קטנות וגדלות. בזמן גדלות החסדים והגבורות שבדעת מאוחדים והחסד ממתיק את הדין. בקטנות המוח אינו מסוגל להתאחד והחסדים אינם ממתיקים את הגבורות. תלמידיו של ימי בחרותו השתייכו למצב הקטנות של הדעת ולפיכך לא היו מסוגלים למתק את תוקף הדין ומתו במגיפה. חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא בזקנותו משתייכים לצד הגבורות שבדעת של זמן הגדלות, כאשר ר"ע עצמו מושרש בגבורות שבמוח הדעת ואילו תלמידיו מושרשים בגבורות המתפשטות מהדעת אל הגוף. ולכן ניתן היה באמצעותם לשקם את גילוי התורה עבור הדורות הבאים (פרע"ח – ספירת העומר, ז).

מבין חמשת התלמידים בולטת דמותו של רשב"י. רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו מסמלים את היפוכם של רבי עקיבא ותלמידיו, ובכך גם משלימים אותם. החבריא של רשב"י משתיתים את חברותם על האמירה "אנן בחביבותא תליא מילתא" (זהר ח"ג, קכח.), והזוהר הקדוש מעיד (ח"ג עט.) כי בימי רבי שמעון היה אדם אומר לחבירו "פתח פיך ויאירו דבריך", אפשרות שפסקה לאחר פטירתו, לאחריה היה אדם מזהיר את חבירו "אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת, ה). ללמדך להיכן מסוגלת מידת האהבה והאחווה להביא את בני דורו של רשב"י  – שגילויי תורה וסודות עליונים פורצים מפיותיהם. וכפי שניתן לראות בצורת חיבורו של ספר הזוהר שכולו דרשות הנובעות תוך כדי הילוך ושיחה, מפגש עם אנשים פשוטים ופלאיים, נשמות צדיקים בני העולם העליון ובני תמותה פשוטים, המצטרפים יחד למסכת גילוייה של תורת הנסתר. כי אכן תורת הסוד של רבי שמעון רחבה מארץ מידה, הכלים המאפשרים את גילויה הם תלמידיו המקושרים בקטרי אהבה, וכלל הנשמות והאישיויות הנוטלות חלק בדורו של רשב"י. בכמה וכמה מקומות בזוהר אנו מוצאים את החברים משבחים לא רק את רבי שמעון – אף גם את בני דורו, שכן כל דורו זכאי מתוקף האחדות והחירות. בעוד שורש נשמת רבי עקיבא במידת הגבורה, הרי שתלמידי רבי שמעון מושרשים בחסדים שבדעת, ובכך משלימים את החסר.

"עד הג"ל הזה"

סגוליותו של יום ל"ג בעומר נעוצה בהחלט גם במהותו ובתוכנו. כידוע כל אחד מימי העומר מוקדש להמשכתה של מדרגה רוחנית מסוימת (הרחבה על כך בשבוע הבא אי"ה). ביום ל"ג בעומר מאיר בעולם השם א.כ.ד.ט.ם, שם זה הוא חילופו המומתק של שם אלוקים, והוא הקרוי "אלוקים חיים". ישנן שתי אפשרויות בחילוף שמות – חילוף לפנים וחילוף לאחור. כאשר מוחלפות אותיות השם באותיות הקודמות להן, מתקבל שם ממותק יותר. כאשר הן מתחלפות באותיות המאוחרות מתקבל שם בעל משמעות של דין חזק יותר. שם אלוקים מתחלף בשמו הממותק באופן זה: האות הראשונה והאחרונה שבשם אינן מתחלפות. הראשונה – א' מפני שאין לפניה אות. האחרונה – ם' מפני שגם לאחר שתוחלף תישאר מ' פתוחה. את שלוש האותיות האמצעיות לה"י אנו מחליפים באותיות הקודמות להן. האות ל' באות כ'. האות ה' באות ד'. האות י' באות ט'.  כאשר נחשב את הגימטרייה של האותיות המוחלפות כד"ט נגלה את המספר ל"ג. ואם נצרף לו את שתי האותיות, הפותחת והמסיימת – א' ם', יתקבל הצירוף א"ם ג"ל. פעולה זו נחשבת "חילוף החילוף" ומשמעותה המתקה כפולה. ביום ל"ג בעומר מופיעה בעולם קטנות המוחין אך אין זו קטנות רגילה, זו 'קטנות שנייה', ממותקת. משמעותה בהתאמה לתפיסת שכלנו היא – ביטחון. את מידת הביטחון אפשר להגדיר כ'קטנות שנייה'. הקטנות היא זמן הפחד, החשש, והירידה אל בעיות הזמן והמקום. הגדלות מרוממת אותנו למעלה, מעבר לכל הפרטים הקטנים ודאגותיהם. אך יש מידה נוספת – ביטחון. הבוטח מודע למתחולל סביבו, לצרכיו, לבעיותיו, אך הוא בוטח. זו קטנות בעלת תודעה עמוקה בנוכחותה המוחלטת של ההשגחה. וזהו התרגום הפשטני לשם אכד"ט, שמה של מידת הגבורה כאשר ממירים את משמעותה בביטחון עז ותקיף. הרמז בפסוק "בטחו בה' עדי עד", ע"ד היא הגימטרייה של שם אכד"ט (פרע"ח שער חג המצות, פ"א).

"בטחו בה' עדי עד"

התגלותו של שם זה ביום ל"ג בעומר מבטאת את המרת הפחד והדין בו נספו תלמידי רבי עקיבא הראשונים, בביטחון המופלא המאפיין כל כך את התגלות תורתו של רשב"י – הבוטח הגדול התולה יהבו בהשם ומגלה לעם ישראל כל רזי עולם.

רמיזה נוספת. המספר ל"ג בהיפוך סדר האותיות נעשה גל – מלשון התגלות, "גל עיני ואביטה". ויש כאן רמז נפלא על התגלות אור פנימיות התורה בל"ג בעומר: המילה 'טוב' מופיעה לראשונה בתורה לאחר ל"ב מילים מהמילה 'בראשית'. כשנצרף יחד את המילה 'טוב' עם ל"ב האותיות הקודמות לו, ייצא לנו 'לב טוב'  – גימטרייה מדויקת של מספר ימי הספירה, מ"ט. לומר לך שלאחר שלושים ושתיים האותיות הראשונות בתורה מתגלה הטו"ב הגנוז. במקביל גם בתקופת הספירה, לאחר שלושים ושניים ימי העומר היותר קשים, ביום הל"ג מתגלה האור כי טוב. אור פנימיות התורה. ל"ג בעומר חל בדיוק טו"ב ימים קודם חג השבועות. זו טובת העין שנהגו בנו – לגלות לנו בעיצומה של הדרך אל הר סיני את אור פנימיות התורה שתאפשר לנו להתחזק ולצעוד אל ההר (ע"פ בני יששכר – מאמרי אייר).

נפטיר ונסיים בזאת.

שלוש הנשמות – נשמת משה רבינו, רבי עקיבא ורבי שמעון, בחד קטירא מתקשרות ומתאחדות. קשר טמיר זה מופיע במוחש בהיכל רשב"י. נושא פטירתם של משה רבינו ורבי עקיבא לוט בערפל ההסתרה. משה, משום שלא ידע איש את מקום קבורתו. ורבי עקיבא מפני שנהרג במיתה משונה ואין ראוי לחגוג את יום פטירתו. שתי הילולות חסרות אלו מושלמות במירון. את יום פטירת משה בז' באדר מציינים וחוגגים על פי המנהג אצל רבי שמעון, במירון. ואילו הילולת רבי עקיבא נחגגת באיתכסיא ומוטמעת בשמחת רשב"י בל"ג בעומר במירון (ע"פ רבי צדוק הכהן).

 

חילוף (בשמות הקודש) – כאשר מחליפים את האותיות בשמות הקודש באותיות הקודמות או המאוחרות להן, מתקבל שם קדוש מקביל בעל משמעות ממותקת או להפך. חילוף לאותיות קודמות מבטא היפוך לרחמים, כאשר מחליפים את האותיות במאוחרות להן, המשמעות היא דין. שם אלוקים יכול להיות מוחלף באותיות המוקדמות – א.כ.ד.ט.ם וזהו שם מומתק יותר. או להתחלף באותיות מאוחרות ב.מ.ו.כ.ן שמשמעותו דין יותר משם אלוקים (פרע"ח שער המצות א'). חילופים אלו קיימים גם בשאר שמות הקודש באותו האופן.

גיבוי רוחני לתוכנת המוח האלוקי

מאז שהוא זוכר את עצמו, ראה אותם ניצבים זקופים וערניים, הם נדמו לו לפסלי נחושת. הוא היה ילד והם מבוגרים, ושאלה אחת מילאה את כל עולמו, איך הם עושים זאת. מהיכן הכוח, לעמוד כך שעות, לרכוב על סוסים אבירים, לצעוד הלוך ושוב, להתרוצץ, להתאמן. וכי לעולם אין הם מתעייפים. דומה כאילו הדירו חבלי השינה רגלם מארובות עיניהם.

הוא גדל והיה לנער, והשאלה גם היא צמחה, לבשה פנים חדשות, והעמיקה שורשים. כעת הוא גם הבין, שאין להם בעצם, לאנשים הללו, מאומה בעולמם, לא משפחה ולא חברים. החיים שלהם רוחשים סביב נקודה אחת, זו המכונה בפיהם 'הוד מלכותו'. נער משרתים הוא, לא שר ולא חייל, האנשים החזקים הללו נשגבים מבינתו, אז מה…

אבל יום אחד קרה הדבר, הוא הבין. לא ידוע איך מצאו רגליו את עצמן על סף אותו חדר מהודר. בכל אופן הוא היה שם, והדלת אף היא הסבירה לו פנים, חריץ קטן בין המשקוף לדלת חשף בפניו את הסוד. המחזה ערך רק מספר רגעים, עד שהדלת נסגרה, אבל לו זה הספיק כבר לכל החיים, לעולם הוא לא יישכח את המבט הזה שעמד בעיניים שלהם, של האנשים החזקים והזקופים. את פניו של המלך לא ראה, אבל את פניהם ראה גם ראה, ומה שהיה שם בעיניים הבורקות, לא הופיע מעולם באף אחד מאלפי זוגות העיניים בהם פגש במשך השנים.

התעלומה כבר לא מציקה לו יותר, אם יש כזה דבר, אם ארובות העיניים שלו יכילו פעם את אותו משהו שבא מעולם אחר, גם בהם לא תוכל השינה למצוא את מקומה, אין לו בכך שום ספק.

*

איך באמצע הקיץ הלוהט, בעיצומם של ימי הספירה, כשרק כעת ניתקו הרגליים מחודש האביב והוצבו על אם הדרך העולה בואכה חג השבועות, נופל לנו לתוך קריאת התורה – יום הכיפורים. די מפתיע, למצוא פתאום את היום הקדוש בשנה, ששה חודשים לאחר שעזבנו אותו שם בסביבות ראש השנה וסוכות.

ואם כבר התחלנו עם תקופות ותאריכים, הרי שתמיד, משום מה, קוראים את פרשת אחרי מות – קדושים, היכן-שהו באזור ל"ג בעומר והילולת רשב"י. מן הסתם דברים בגו…

כולנו – כך סביר להניח, סופרים כל לילה ספירת העומר, הספירה איננה רק ברכה ומשפט קצר שנאמר כנספח לתפילת ערבית, היא תופסת מקום חשוב, אפילו עיקרי, עד כדי כך, שגם הימים הללו שינו את שמם, והתאגדו תחת הכותרת 'ימי הספירה', לאמור – ימים שחיותם נשאבת מתוך מצוות ספירת העומר. מה אומרים שם ב'ריבונו של עולם' שכל בחור ואברך בעל לב יודע לצעוק בכל כוחו, 'ואטהר ואתקדש', כן, אנחנו מבקשים בפשטות להיטהר ולהתקדש.

כשהיינו צעירים צעקנו גם כן, היום – אולי בהתחלה, באזור של יום אחד, שני ימים, כשזה מטפס ל'שהם שבוע אחד' דועכים הרבה קולות, נו באמת, כמה אפשר כבר. ובינינו, למה לצעוק כל כך, מה חסר לנו בחיים כמות שהם, על מה רעשה ארץ, על מה נעו אמות הסיפים. משהו קרה בפסח שיש צורך דחוף להיטהר כעת. מה, לא היינו בסדר עד היום. מה שהיה הוא שהווה, חיים יהודיים נפלאים, אין ספק שיש הרבה מה לתקן, אבל מה הדחיפות הגדולה, למה זה מוכרח להיות דווקא בסדר גודל של 'בקדושה של מעלה', אי אפשר להסתפק ביהדות טובה, זורמת, נו.. כמו שהיה עד היום.

נכון, שמענו על אנשים גדולים שחיים באטמוספרה אחרת, ראינו אותם אפילו בהזדמנויות שונות. עקבנו אז אחריהם בעיניים לטושות, ומשאלה שקטה החלה לצרוב עמוק בלב. איי… זה מה שהייתי רוצה, לעבוד ככה את השם בכל החושים, להזיע, לבעור. זה נפלא לחיות צמוד למשהו חי ונושם, להכניס את כל כוחות הנפש במישהו שאני מוכן להקריב הכל עבורו. לגשת לתפלה ולא לחשוב על מה אעשה אחרי 'עושה שלום', לצלול לתוך המילים ולשכוח מכל היקום. ואז, עצרנו, אמרנו 'אופס, אל תיסחף, חזור אחורה, אתה לא בנוי לזה'. מאז, האנשים הקדושים נשארו בתוך מסגרת מוזהבת על הקיר, גם בלב יש להם מקום של כבוד, אנחנו מכבדים אותם ואת דרכם, אולי בגלגול הבא ננסה גם…

התחושה ההיא חוזרת שוב כשהמשפט הראשון בפרשת 'קדושים', צף ועולה מתוך קריאת התורה, עם הפירוש של רש"י מסתדרים, אבל עם זה של הרמב"ן על 'במותר לך' מסתבכים קצת העניינים. איך אפשר בכלל, אני לא מונח בזה, יש לי בית, משפחה, עבודה, חיים. להתנתק, להיות קדוש ופרוש, איך נכנסים לנעליים הללו.

טוב, רגע, מישהו כבר דיבר על זה, קראו לו רבי שמעון בר יוחאי, נכון, זה מהזוהר הקדוש. הוא צעק והבטיח 'כי לא תשכח מפי זרעו', ספר הזהר הוא הערובה לכך. ומכלל הן אנו שומעים לאו, רבי שמעון אמר משהו חדש, משהו שאחרים לא היו מסוגלים לומר, והם לא היו 'קטלי קניא' הם היו תנאים קדושים. וכך מספרת הגמרא (שבת קלח) על חכמים שישבו בכרם ביבנה, עשו הערכת מצב, והגיעו למסקנא, שבמציאות שכזו בה אין בית מקדש, תוך כמה דורות, התורה הקדושה פשוט תישכח. רבי שמעון היה אז בכלל צעיר מאוד, הוא היה רק 'תלמיד אחד'. אבל מספר שנים לאחר מכן, בהזדמנות שונה לגמרי הוא אמר, אילולי הגילוי שלי, הרי שהתורה באמת עתידה להשתכח, אבל אחרי שיש זוהר הקדוש בעולם, זה כבר לא יקרה – 'כי לא תשכח מפי זרעו'.

ובעצם, מדוע לנבא עתיד שחור כל כך, למה התנאים שם ביבנה היו כל כך מודאגים, מה אנחנו, ילדים קטנים, לא מסוגלים להסתדר לבד, באמת. תראו מה הצלחנו לעשות, באיזה דור היו כל כך הרבה ספרי קודש בהוצאות כל כך מהודרות, מתי לאחרונה בהיסטוריה, היו בכלל ישראל ידענים רבים כל כך בתורה. היום כל ילד יודע לשאת דרשה מרשימה. יש אפילו תוכנות מחשב להאצת למידה תורנית, היתר הוראה ניתן לעשות בהתכתבות, מה כל כך גרוע. זה בסדר, הסתדרנו אפשר להיות רגועים.

כן כן, אל דאגה, עם התחום הזה לא היתה לאף אחד בעיה, התנאים הקדושים ידעו גם ידעו כמה אנחנו עתידים להיות חכמים ומפוקחים, הם לא דאגו שנשכח או נאבד מידע, מקסימום יש היום 'גיבוי'. הם חששו ממצב הרבה יותר מסוכן, בו ספר התורה מזמן נעלם ורק המעיל היפה נותר חבוק בידיים. הם ניבאו את המציאות הזו, בה ניתן לדרוש ולפלפל בהלכות שבת, ולשכוח בכלל בלב ש'שבת' היום.

הם חששו מיהדות שכזו, שניתנת להסברה מדעית ושכלית, ונעדרת אמונה בוערת. הם חששו גם מאתרוג מהודר שעלה טבין ותקלין ובעל האתרוג ליבו קר ומוחו גזול. כי הם ידעו שמה שמסוגל להכניס את הנשמה לתוך הגוף היהודי הוא רק בית המקדש, משם, מהמקום בו שרתה שכינה בתוך בית אבנים, נשלחו עורקים חיים ללב של כל יהודי, הם שהחזיקו בליבו ובמוחו את הזיכרון החי והנושם של התורה. ואם בית המקדש איננו, זיכרון מניין.

רשב"י בקדושתו וכוח נשמתו העצום, ידע עוד משהו, הוא ידע שיש צדיק גדול כזה, שבית המקדש בעצמו שואב את קדושתו ממנו (ליקו"ת סי' ס"ז) וצדיק שכזה מסוגל להבטיח שאכן, לא תשתכח התורה. כי הוא הכין כבר רפואה למכה, הוא בנה תיבה, קוראים לה 'זוהר', כל מי שרק יגע בו, ייזכר מיד.

זה מה שעושה לנו גם קריאת התורה, לא לחינם שלחו לנו, לתוך הקיץ הלוהט, משב רוח טהור של יום הכיפורים. כשהנפש סופגת אל קירבה ריח של קדושה וטהרה, כשאדם מוצא את עצמו, אפילו למספר רגעים בהיכל המלך, כשהוא רואה, חש, וטועם טעמה של סליחה וכפרה, טעמו של חיוך שכולו קירבה ואהבה מאת המלך, או אז הוא מתחיל להבין איך נכנסים לחיים של קדושה. כי מי שרואה את פני המלך אפילו אחת בשנה מסוגל לתפקד בשאר ימי השנה בלי לאות ועייפות, לשאת בעול מלכות שמים, ולהחזיק תמיד באמונה הקדושה.

אנחנו סופרים בכל לילה את הימים ונזכרים שגם אני יצאתי ממצרים. אינני סתם יהודי של חולין אני שייך למקום אחר לגמרי. אנחנו נזכרים גם שהמצוות כן פועלות עלינו, התורה מקדשת אותנו, זה לא דבר מת, זה חי לגמרי.

ואז, בעיצומם של ימי העומר, עולים יחד למירון, אל המקום ממנו מתפשט הזיכרון לכל מקום על פני הגלובוס. ההילולא הזו שדוחה אפילו את מנהגי האבלות החמורים, מזכירה לנו שהיהדות מתרחשת סביב לצדיקים חיים, זה מזכיר לנו שגם בתוך עולם של שכחה ובלבול יש בית מקדש – צדיק אמת שתורתו נמצאת בינינו, צריך רק לפתוח ליקוטי מוהר"ן, 'לעבור' על ליקוטי הלכות, ולדבר עם חברים טובים שמבקשים יחד למצוא עצת אמת. וכשטועמים אפילו כפית קטנה מהדבר הזה, כבר מבינים, מבינים איך יש כאלו שהמלך הוא כל החיים שלהם, ושגם אנו נהיה כאלו, בתוך החיים שלנו הפשוטים והשקטים, גם שם נוכל לחיות את המלך בכל רגע ממש.

למרגלות הר מירון – משמעותו של ל"ג בעומר

מדי שנה בהתקרב 'יום שמחת רשב"י' בל"ג בעומר, חוזרת ומהדהדת בעולם ההבטחה הנצחית "כי לא תשכח מפי זרעו". המילים הללו שירושה הם לנו מדורות קדמונים, מקיימות בימינו תחיית המתים. ההבטחה שכרכה את ספר הזוהר יחד עם תקוות הגאולה "בהאי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא" – לובשת צורה ומקבלת פשר היום, בדור העקביים ובתקופת הירידה עדי רגליים. ל"ג בעומר הוא חג הנסתר והפנימיות, אך לא כדרך שהעולם נוטה לראות את הנסתר – כנעלם ומכוסה, כי על כן ביום זה האור הנסתר והצפון יוצא ממסגרותיו ומאיר את הנגלה. מירון היא תל שהכל פונים אליו, כשם שרבי שמעון הוא צדיק מנחם שכל שעות הדחק נסמכות עליו. בל"ג בעומר גילה רשב"י את האידרא זוטא, ההתגלות עצמה נהגתה בלשון קבלה, בדרך הסוד, אך תוצאותיה מתפשטות לכמה וכמה שבילים המתרחבים והולכים, בעקבתא דמשיחא בפרט, לנתיב של גאולת הכלל והפרט.

אם נפשך לדעת מה נורא ונפלא כל כך במקום גניזתו של רשב"י שבמרומי הר מירון שלא נמצא כן בכל קברי הקדמונים שבארץ הגליל – כלך אצל אותה הבטחה שהיא הנותנת פשר לתופעה.

מעשה תוקפו וגבורתו של רבי שמעון וסגולתו המיוחדת של ספר הזוהר, מתגלים מתוך אותו מעשה שאירע בכרם ביבנה (שבת קלח ע"ב): "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל". דור לאחר מכן התייצב רשב"י והכריז "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל" וסימנך מהכתוב "כי לא תשכח מפי זרעו".

יומא דהילולא של רשב"י היא עד-חי לתקוות הגאולה, בבחינת "עד הגל הזה". העדות הזו יוצאת דווקא ממעמקי החושך וההסתרה, כפי שספר הזוהר אף הוא יוצא מתוך אדרת של העלמה והסתרה. הפסוקים מתוכם נישאת הבטחתו של רשב"י מנבאים הסתרה וירידה עצומה (דברים ל"א): "וחרה אפי בו ביום ההוא.. ואנכי הסתר אסתיר פני.. והיה כי תמצאן אותו צרות רבות.." ותוך כדי כך "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". מאמרי הזוהר הקדוש נכתבים אמנם בימים בהירים של תנאים קדושים, אך פניהם אלינו, השרויים בעב ובענן. ההבטחה של רבי שמעון נאמרת לאחר הקדמה של 'וחרה אפי, ואנכי הסתר אסתיר', עד לשם צוללת העדות ומבטיחה, כי חרף החושך וההסתרה לא תשכח התורה. הנס הזה מתנוסס מדי שנה ממרומי הר מירון ביום שמחת רשב"י, והוא המכריז ואומר "עולו והתכנשו להילולא דבר יוחאי".

סוד השערות

הזוהר הינו אוצר הסוד ולאו דווקא בלשון קבלה. הסוד הוא סודן של נשמות ישראל, סודו של היהודי הפשוט העולה במעלה ההר ואף על פי שאינו יודע מה לו פה ומי לו פה, ואף על פי שאינו בר אוריין ויד אין לו בנסתרות ובסודות, אף על פי כן יהודי של רבי שמעון הוא. זהו גם סוד נצחיותו של העם הזה, סודה של הגאולה המבקיעה ומתנוצצת מתוך גלות. סוד הירידה שתוליד עליה. ויש בכלל כל הסודות הללו את סוד השערות.

בימי הספירה ובפרט בל"ג בעומר יש לנו כמה עיסוקים עם שערות, איסור התספורת ומנהג החלאקה לבני השלוש. על פי פשוטו איסור התספורת הוא מנהג אבלים על מות כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא. האריז"ל הקפיד להימנע מתספורת מפסח ועד עצרת ואף ביום ל"ג בעומר, והטעם המובא בכתבים הוא, שבימים אלו מאירים בעולם הרחמים העליונים שמקורם בכתר. אור הרחמים שופע ויורד באמצעות שערות של אריך אנפין המכונות 'עמר נקי', על שם לבנוניותם שהן מלאות חסד ורחמים ומבטלות כל דין. כדי שלא להחליש את אותה הארה עליונה, המנהג על פי קבלה להימנע מתספורת עד חג השבועות (עי' פע"ח שער ספירת העומר).

עוד בסוד השערות: על רבי עקיבא נאמר שהיה דורש "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כ"ב) 'קוץ' בלשון הזוהר הוא כינוי לקבוצת שערות, בבחינת 'קווצותיו תלתלים'. שורש נשמת רבי עקיבא אשר משם המשיך את גילוי תורתו, הוא מאותן קוצים ושערות עליונות. בשערות הללו גנוז הסוד הגדול של ימי הספירה ומנהגיה.

מהי שערה? שערה היא צינור דקיק, חלול מתוכו. השערות יוצאות מהגולגולת ולכן הן קרויות גם 'מותרי המוחין' כלומר, מקור יניקתם מהמוח. במשל הרוחני השערות הם האופן בו מצטמצם שכל עליון מאוד או הארה עצומה כדי לרדת ולהשקות את העולמות התחתונים. האור העליון הגנוז במוח דומה למימי האוקיאנוס, אי אפשר להרוות צימאון מתוך ים גדול. לשם כך יש להתקין צינורות-צינורות להמשיך את המים דרך צמצומים ודרכים עדי יבואו אל הברז והכלי להחיות בהם נפש כל חי. הוא הדין בקומה הרוחנית: האור העליון, אור מידת הרחמים העליונים, שרוי כביכול בראש העליון, גנוז ונעלם במוח. כדי להביא את הנסתר הזה לידי גילוי, יש להמשיך אותו בצמצום גדול. לפיכך השערות קשורות לדינים. דין הוא צמצום, וצמצום הוא האופן בו יורד אור עליון ומרווה את העולם התחתון. אמנם, מפאת יחסם של השערות למידת הדין יש להיזהר בהם שלא תתגבר באמצעותם מידת הדין. רבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תילים של לימודים, ושורש נשמתו היה משם – מהגבורות הקדושות, לפיכך תלמידיו שקיבלו את תורתו הנשגבה הזו ולא נהגו כבוד זה בזה, לא המתיקו את הצמצומים והדינים ופגעה בהם מידת הדין. בל"ג בעומר פסקה המגיפה, ביום זה סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הנותרים וביניהם רבי שמעון בר יוחאי. בזה היום זורח אורו של רשב"י, אשר רב חילו ותוקפו לצמצם אורות גדולים עבור כלים קטנים של אנשים פשוטים אפילו בדורות האחרונים, ללא דינים רק בחסדים גדולים.

השערות הם סוד אומנותם של הצדיקים המופלגים, משום כך כדאי הוא רבי שמעון להבטיח ולהעיד כי אף שיבואו ימים של חושך וירידה, בוודאי לא תשכח התורה מפי זרעו. משום שהוא, רשב"י, התעלה והשיג את רחמיו של השי"ת באופן נפלא ונשגב, ובגילויו מאמרי הזוהר הקדוש צמצם את הרחמים הללו בצינורות ושערות דקות להביא את שפע הרחמים והחמלה עד מקומו של אחרון שבאחרונים. מכאן טעם למנהג החלאקה ותספורת השערות בל"ג בעומר במירון, אצל רבי שמעון אשר השיג וגילה את סוד השערות והרחמים.

הוד שבהוד  

כפי שראינו גילויו של רבי שמעון נוגע דווקא למקומות הנמוכים שהשכחה מאיימת לפגוע בהם. מבחינת סדר הספירות, הספירה המתוקנת ביום ל"ג בעומר היא 'הוד שבהוד'. מידת הוד כנגד רגל שמאל, עליה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית". רגל שמאל היא האבר הנמוך והחלש ביותר. כאשר הופכים את האותיות, 'הוד' נעשה 'דווה', בבחינת "כל היום דווה". נמצא שמידת ההוד מבטאת את הנמיכות והחולשה, את אחרית הדורות. 'הוד שבהוד' היא תמצית החולשה. במידה זו ודווקא בה, מנצנץ ומזריח אורו של רבי שמעון. הוא הצדיק המאיר לארץ ולארציות. הוא שצפה והביט על הדורות הדוויים, הבטיח שגם שם לא תשכח תורה מישראל. בחולשת קיומנו כל תקוותנו עליו.