פוסטים

כוונות תקיעות שופר

בס"ד

 

במרכז עבודת ראש השנה נמצא השופר, ובהגדרתה של המצווה שתי גישות: לדעת הרמב"ם מצווה בשמיעה, לשיטת ר"ת וסייעתו המצווה בעצם פעולת התקיעה. שתי שיטות אלו מזכירות שתי הבחנות מנוגדות לכאורה במטרתה של התקיעה בשופר. השופר מעורר ישנים, אך את מי הוא מעורר – אותנו או את השי"ת? שתי ההבחנות מעוגנות בשני פסוקים: כתיב "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ב), "עורו ישנים מתרדמתכם". וכתיב: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". שתי ההגדרות מתקשרות עם שתי הבנות שונות לכאורה במשמעות קולו של שופר. על פי דרך הפשט והמוסר, השופר מעורר את בני האדם לתשובה, ואילו על פי כוונות נוסף בו עניין שמימי – השופר מעורר למעלה את העולמות מתרדמתם.

לחידודם של דברים נתעמק קמעא בכוונות התקיעות, ומהן נסיק ששתי המגמות מתאחדות. התרדמה הרוחנית קשורה בתרדמה האנושית, התקיעה מעוררת למעלה ואף למטה. שני שופרות יש כאן, ממטה למעלה וממעלה למטה.

*

יודע כל בא בשער הכוונות שענייני ראש השנה נעים סביב ה'דורמיטא' והיקיצה הימנה. בראש השנה, מובא בכתבים, נברא העולם ולפיכך הכל חוזר לכמות שהיה באצילות הראשון. את דרושי ר"ה פותח הרב ז"ל בעניין חטא אדה"ר והשלכותיו, שכן אותו יום שישי ראשון בתבל – ראש השנה היה, ובו ביום הפיל ה' אלוקים תרדמה על האדם ונטל אחת מצלעותיו להיות עזר כנגדו, באותו יום חטא אדם ואכל מעץ הדעת והורחק מגן עדן. אף שאירועים אלו אירעו בימים קדמונים, הרי מדי שנה חוזר המצב הרוחני לנקודת ההתחלה, וסביבו נרקמת עבודת הימים הנוראים שעיקרה תיקון חטא עץ הדעת. וכך, כשם שביום בו נברא אדם הוטלה עליו תרדמה כך בהנהגה הרוחנית ביום הזה מדי שנה בשנה נופלת בחינת תרדמה.

שינה – קטנות המוחין

השינה הזו נועדה לאפשר את בריאת 'העזר כנגדו', ברוחניות זו מידת המלכות – אמונה. אי אפשר להוציא ולהמציא את כוח האמונה כל עוד השכל ער ומודע, שהרי השכל תופס את מקום האמונה. וכשם שעל האדם נפלה תרדמה כדי "שלא תתגנה עליו", גם על השכל תיפול תרדמה שלא תתגנה עליו האמונה. כשהמוחין מסולקים יכולה האמונה להיבנות, ומכיוון שבימי ראש השנה אנו עסוקים בכינון קומת האמונה, על השכל להסתלק וההנהגה שרויה בדורמיטא. שלב שני זו היקיצה, היא תתרחש לכשישובו המוחין למוח, ולשם כך דרוש לנו שופר.

השינה הרוחנית לגביה נאמר "עורו ישנים" קשורה לדורמיטא הרוחנית. אילולא השינה אי אפשר לעולם להיבראות. הדבר הראשון שנברא בעקבות השינה הוא מימד הזמן. ניתן לראות בחוש שחווית הזמן קשורה במידת הארת השכל. בשנתו אדם חווה בפרק זמן קצר זמנים ארוכים והתרחשויות לאין מספר. הזמן מתארך ככל שהמוח נמוך יותר. הזמן אחראי אם כן לכל החסרונות, השגגות והחטאים; אדם חוטא משום שנשתכחה ממנו ההלכה, התפוגגה ההרגשה, נדמה לו שיש עוד זמן רב לבלות בעולם… הזמן מורכב גם מתמורות ושינויים, יום ולילה, עבר הווה ועתיד. שינוי – תחילת קלקול.

לפיכך הוקדמה רפואה למכה, והוכנה מלכתחילה דרך התשובה. בעוד כל דבר רגיל נע אל העתיד  ומתפוגג בעבר, תשובה היא מציאות יחידה הנעה מהווה אל העבר, ומתקנת למפרע. התשובה מצויה בעולם הבינה, שהוא העולם שלמעלה מאיתנו, מעבר לזמן. אין שם עבר ועתיד, הכל אחד וממילא ניתן לתקן שם כל מאורע בכל תקופה ושעה.

עורו ישנים מתרדמתכם

שיבה בתשובה היא יקיצה מתוך שינה. משום שהשב בתשובה יוצא מתוך מימד הזמן ועולה למדור עליון המצוי מעל הזמן ושולט בו. נשאלת השאלה – איך מעוררים ישנים? זו במילים אחרות השאלה – איך חוזרים בתשובה? התשובה נתונה בשופר. הלא זה הכלי מכריז ואומר "שפרו מעשיכם". תקיעות השופר נועדו לעורר מהשינה. עלינו לבאר זאת:

השופר מוזכר בדרך כלל בהקשר לכל מאורע שמקורו מעבר לזמן; לעתיד לבוא ייתקע בשופר גדול. בשנת היובל שנת החמישים, הנחשבת כמעל סדר הזמן אנו מצווים להעביר שופר בכל ארצנו. גם התורה שירדה משמים ניתנה לנו בקול שופר. השופר מיוחס לעולם הבינה, שהוא העולם שמעלינו. למעשה צורתו של השופר מרמזת על עניינו – הוא צר למטה ורחב למעלה. הצרות שייכת לעולם הזה, למימד הזמן הצר, הרחבות קשורה לעולם החירות אליו עולה השופר. יש שהשופר משמש את התחתון להתקשר אל העליון, מתוך מקומו הצר. ויש שהוא משרת את העליון להעביר מסר אל עולמו הצר של התחתון. עיקרו של השופר הוא הקול – קול היוצא משופר.

מהו 'קול'? לכאורה מאומה. אינו בר מישוש, אך ניתן לשמוע אותו. 'קול' זו הגדרה לשפע רוחני העושה דרכו אל העולם הארצי. דוד המלך אמר שבעה קולות על המים כנגד שבעה ימי בראשית, כנגד שבעה ספירות. קול הוא שפע או אור אלוקי המכוון אל העולם הזה, ואל מרחב הזמן. הקול כשלעצמו חסר פשר. אי אפשר להבין מאומה מצליל או הבה, הבנה תועבר רק באמצעות דיבור. אבל הקול מסוגל "לעורר את הכוונה". לעורר את המוח. ואכן מכוון קול השופר לעורר את אותם מוחין מסולקים ורדומים. מעניין לציין שהקול פועל בצורה שמזכירה התעוררות. קול זו למעשה 'הפרעה במרחב'; נוצרת באוויר תנודה שגורמת לתנודות נוספות, דוגמת אותם גלים מעגליים הנוצרים במים כתוצאה מהשלכת אבן. גלים אלו הודפים זה עד זה עד שפוגעים באוזן ובנפלאות הבורא מתורגמים במערכת השמיעה למילים וצלילים.

על פי כוונות, קול השופר מבטא את חזרתם של המוחין המסולקים אל חללי הגולגולת הרדומים. הקולות – כל קול ואופיו – מבטאים את שלוש בחינות המוחין ואת צורת חזרתם בהדרגה. כשהוצאו המוחין מזעיר אנפין הם התחלקו; חציים הימני (חכמה וצד ימין של דעת) נותרו על ראשו, ואילו חציים השמאלי (בינה וצד שמאל של דעת) נכנסו לבנות את קומתה של מלכות. התקיעות בשלושת הסדרים תר"ת, תש"ת, תשר"ת, מחזירים את המוחין ומעוררים מהתרדמה בכמה שלבים. התרחשות זו מתוארת בזוהר הקדוש (פרשת אמור, דף צח ע"ב), במאמר המוקדש לכוונות תקיעת שופר בציור רוחני המתאר את התקיעות כעבודה שמטרתה לעורר את האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב.

ישני חברון

התקיעות מיוחסות לאבות: תקיעה לאברהם, שברים ליצחק, תרועה ליעקב. האבות הקדושים, בשפת קבלה, הם ספירות חסד גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, "פחד יצחק" שעניינו גבורה, ויעקב מאחד את שניהם בספירת תפארת. ספירות אלו התעלו והפכו להיות כלים לשלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. האבות האמורים בזוהר אלו שלושת כלי המוחין שעל התוקע לכוון לעורר אותם מתרדמתם.

כל אחת מהתקיעות מבטאת התעוררות רוחנית בצורה שונה. האופנים הללו נגזרים מעבודתם הרוחנית של האבות שהקדישו את חייהם לגילוי מציאות ה' במצבים שונים. גילויו של אברהם אבינו מתואר כתקיעה. זהו צליל ארוך, פשוט ומתמשך שהפרעות אינן מעיבות עליו. אברהם "איש החסד", "אברהם אוהבי", עבודתו של אברהם אבינו באהבה, בהשפעה, וזהו הקול בטרם ייכנס אל גבול מימד הזמן. מחוץ לזמן האור מתפשט ללא גבול, אין מי שיעצור בעדו. לפיכך בכוונות זהו השלב שהמוחין טרם נכנסו בכלים, והם שרויים ועומדים מעל הראש, מקיפים. עבודתו של יצחק מציירת את צליל השברים. כאן הקול יורד וחודר אל מימד הזמן, וכיוון שהשפע חודר אל מרחב הזמן, הוא מתפצל מיד והיה לשלושה ראשים; עבר הווה ועתיד – שברים. הקול הפשוט משתבר ומתחלק לזמנים רבים. הצליל הזה מבטא את כניסת הצד השמאלי של המוחין אל צידו השמאלי של הגוף. יעקב אבינו נחשב בכיר שבאבות, משום שמיזג את עניינו של יצחק עם אברהם. עבודתו מסומלת בצליל התרועה. זו אינה תקיעה חלקה אך גם אינה לגמרי מקוטעת. התרועה חרף קיטועיה שומרת על תכיפות ורצף. בשלב זה מתאחדים קווי הימין והשמאל ונכנסים פנימה מתוך המתקת דינים. הקול הזה בוקע מתוך כניסה אל מימד הזמן והעלאתו אל למעלה מן הזמן. ירידה שמטרתה לרומם. הצליל הזה מבטא טוב ומדויק מכל צליל אחר את ההתעוררות לתשובה.

סדר התקיעות מלווה אם כן את ההתעוררות הרוחנית שלב אחר שלב, עד שאדם נעשה מוכשר לתשובה. ההתעוררות מתחילה ב'תקיעה פשוטה' – מסר אלוקי שאינו נתקל בהפרעות ומניעות. ממשיכה ונכנסת אל מימד הזמן וההפרעות הנלוות אליו; דחיות מיום ליום, קשיים וכדומה. חרף ההפרעות – כדרכו של יצחק – מתעקש קול השופר להישמע שוב ושוב. לאחר מכן הופכת ההתעוררות ל'תרועה', הקול מצליח לשמור רציפות למרות ההפרעות והדין מתמתק. כעת נעשית ההתעוררות לתנועה קבועה בנפש. הקול הרביעי, 'תקיעה אחרונה' שייך למלכות דוד. הוא מרמז על זמן העתיד כשיתבטלו הזמנים והתקיעה תשוב להיות פשוטה ורציפה.

עניין התעוררות האבות מופיע כבר בדברי חז"ל. האבות נקראים "ישני חברון", כלומר הם ישנים ויש להקיצם. חז"ל באגדתא (בבא מציעא – פה, עב)  מספרים על אליהו הנביא שעיסוקו לעורר את האבות, כל אחד לבדו, שיעמדו להתפלל. לאחר מכן הוא משיב אותם לשנתם… האבות מצויים בכל יהודי, אלא שהם 'ישנים'. האבות הם כוח בנפש, יסוד קיומי של כל יהודי. בכל אחד מאיתנו טבועות שלוש תנועות נפש תורשתיות; אהבה, יראה והתפארות. מידות אלו משמשות ככלי לכל מושכל והבנה. משום שמבלי הרגשות אדם אינו יכול להשכיל ולהבין. המידות – אהבה פחד והתפעלות, הם הכלים לשכליים עליונים שמתלבשים בהם ומצטיירים לכדי הבנה והשגה. האבות ישנים, המוחין מסולקים. יש לנו מידות, אהבה יראה ותפארת, אלא שהן בקטנות, בשינה. לשופר יש גישה אליהם.

המצווה היא לשמוע קול שופר, לא להבין ולא לתקוע בדווקא. שמיעה היא חוסר פעולה, רק התמסרות. קול השופר אינו פועל דרך המוח, הוא פונה ישירות אל הלב. ומשם אל הנקודה התורשתית שבכל יהודי, להקיצה ולרעננה "הקיצו ורננו שוכני עפר".

תלת חללי גלגלתא – שלושת המוחין חכמה בינה ודעת, שוכנים בראש בתוך שלושה כלים שהם שלושת חללי הגולגולת. כלים אלו היו לשעבר שלוש הספירות חסד גבורה תפארת. הסדר הוא שבזמן קטנות יש בזעיר אנפין רק ששה קצוות חג"ת נה"י, כאשר מגיע זמן הגדלות והמידות גדלות, חג"ת עולים ומשתלבים בספירות חב"ד שנבראו זה עתה כדי לקלוט את המוחין. שלושת חללי הגולגולת נקראים על שמם של ג' אבות אברהם יצחק ויעקב.   

לצייר את האור – כוונות קריאת שמע (פרק רביעי)

בס"ד

 

קריאת שמע היא מן המצוות המתוחמות בזמן. בערבית זמנה כל הלילה, ובשחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות (שו"ע או"ח, נח). האפשרות לפעול ברוחניות מוגבלת בזמן, וזמנה של קריאת שמע קשור כמובן למהות הפנימית של המצווה. מכיוון שהדבר העיקרי שאנו עסוקים בו בקריאת שמע הם המוחין והמשכתם, עלינו להרחיב יותר בביאורו של מושג 'המשכת מוחין'.

בכל יום חיים מוצפנת מטרה עילאית והיא, להכיר את הבורא יתברך. זו למעשה תכליתו של כל נברא. היכרות זו קרויה "ידיעת השם", משום שאין זו רק היכרות חיצונית, אלא ידיעה פנימית. 'ידיעה' מלשון התחברות כמו "וידע אדם" וגו' האדם היודע את קונו הוא האיש שזכה להתחבר ולדבוק בבוראו, דבקות זו אפשרית רק על ידי ידיעה והיכרות. איך מכירים את השם? מתוך התורה כמובן, אבל גם מתוך העולם. שהלא אדם ניכר מתוך פעולותיו המגלות את חכמתו ואופיו. העולם משקף את מי שאמר והיה העולם. זו אחת הסיבות לחיוב הקדמת הברכה לפני כל הנאה מן העולם, משום שהברכה היא הודאה בכך שכל קיומו של אותו הדבר אינו אלא להצביע על בוראו. כך גם בתפילות ובהודאות, במהלך התפילה אנו עושים שימוש בציורי העולם הזה, ומהללים ומשבחים את הבורא מתוך הבריאה ופרטיה. למעשה אנו חותרים להתאחד ולדבוק בבורא, אולם מאחר שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לפיכך אנו מגששים את הדרך לאחדותו מתוך פעולותיו הנראות לעין, אלו אבני הדרך, העקבות בחול.

הארה אלוקית

כאשר העיניים מצליחות לראות ולזהות נוכחות אלוקית, המשמעות היא שהמוחין מאירים. כאילו אור שרוי במוח. מה זה אור? במציאות רואים בחוש שהאור חזות הכל. אילולא האור מאומה לא קיים. האור לא רק מאפשר לראות את היקום, בבחינה מסוימת הוא-הוא היוצר אותו. ידוע שהתמונות הנקלטות בגלגל העין אלו קרני אור המוחזרים מהעצמים השונים. למעשה העצמים הממשיים משמשים אמצעי להחזרת קרני האור באופנים שונים – מה שיוצר את הגוונים והשינויים הססגוניים. הזכרנו זאת לצורך משל. כעת נבין שהאור מחולל את הראיה וממילא אף את ההכרה ואת כל חוויית המציאות. לאור זאת נוכל לתרגם את המילה 'אור', במושג 'מוחין'. המוחין הם מקור האור הרוחני. בדיוק כשם שבהעדר אור העיניים שוקעות בחושך ומאומה לא קיים, כך בהעדר מוחין ההוויה הרוחנית נסתרת וכביכול איננה קיימת בידיעת האדם. על זאת נאמר "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", החכם והכסיל חווים כל אחד מציאות שונה לחלוטין, אלא שהראשון חי ופועל בעולם מלא חכמה תבונה והזדמנויות מבורכות, והשני חי ביקום שטותי כסילי ומלא מהמורות. ההבדל מתחיל ונוצר בראייה. החכם הולך לאור שכלו והכסיל מגשש בחשכת כסילותו.

מכיוון שהתכלית העליונה ביותר היא דבקות בבורא יתברך, ומכיוון שתנאי לדבקות הוא היכרות, נמצא שכדי להגשים דבקות שכזו ולבוא לידי ייחוד ואיחוד, עלינו להכיר את מי שאמר והיה העולם. היכרות זו תתאפשר לאורם של מוחין. אנו זקוקים אפוא להארת המוחין, ואת ההארה הזו ממשיכים לעולם באמצעות קריאת שמע.

לצייר את האור

בחוש הגשמי רואים שמקור האור מלמעלה, מגלגל חמה שמחוץ לכדור הארץ. גם כאן הטבע משקף מציאות רוחנית לפיה המוחין מקורם מלמעלה ומגמתם להגיע למטה. עלינו 'להביא' את אור המוחין אלינו כדי להאיר באמצעותו את המציאות. כעת יוסבר פרט נוסף: פגשנו ועוד נפגוש רבות את המינוח "הורדת המוחין", כלומר נושא הופעת המוחין מורכב תמיד מהולדה, המשכה והכנסה. אנו נדרשים להביא את המוחין ואחר כך גם להכניס אותם פנימה, פעולה הכרוכה בהורדה של המוחין לאורך הקומה הרוחנית, מהראש ועד הרגלין. פעולה זו גורמת לאור 'להצטייר'. אמרנו שהאור יוצר כביכול את המציאות בכך שהוא מקרין עליה ומבטא אותה, זהו ציור. משום שכאשר האור קלוש, גם הראות מטושטשת. העצמים יתבהרו ככל שהאור יתעצם. נמצא שהאור משרטט את תווי פניה של המציאות. ברוחניות, ככל שאור המוחין יורד ומתקרב להווי העולם, כך הנוכחות האלוקית סביב האדם מצטיירת והופכת לבהירה יותר. לעומת זאת כאשר האור מצוי עדיין הרחק, גבוה, גם ידיעת השם וממילא אף הקרבה אליו מתעכבת אי שם הרחק וגבוה. את המציאות הזו משקף הטבע שהוטבע בבריאה שהחושך קודם לאור והלילה ליום. על פי דרכנו אנו מבינים שהחושך אינו סתם העדר אור – החושך הוא גופו האור בשלביו המוקדמים יותר. האור, כאשר הוא קרוב למקורו, חשוך הוא. לפיכך בברכת המאורות אנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך" והאר"י מפרש "יוצר אור" – עולם היצירה, "בורא חושך" – בריאה. בעולם הבריאה האור עדיין קרוב למקורו ולכן הוא מחשיך, ביצירה הוא קרוב יותר וממילא  מאיר יותר. מדי לילה זורחת הכרה מחודשת במציאות השם, הכרה שנבראה עבור יום המחר. בשקיעה מופיעים בעולם המוחין שנועדו לצבוע ולצייר את האלוקות של היום הבא, האור שעתיד לייצר את ההיכרות והדבקות של מחר. לכן יורד חושך לעולם. משום שהאור שירד לכאן היום מפנה את מקומו לידיעה מחודשת, גבוהה ונאצלת יותר במציאות השם. ידיעה זו, בשלב זה, עדיין רחוקה וגבוהה מדי, ולכן שורר אצלנו חושך. ככל שהיום מתקרב, כך החושך מתבהר. משמע, המוחין יורדים ומתקרבים אלינו. ההבחנה הזו מבוטאת היטב בסימנים שהובאו במשנה לזיהוי זמנה של מצוות קרי"ש – "משיכיר בין תכלת ללבן", "בין תכלת לכרתי", או "משיראה את חבירו הרגיל עימו קצת ויכירנו". לפנות בוקר ניתן לראות בחוש שהאור מצייר את העולם. בתחילה לא רואים מאומה. תכלת ולבן חד הם וכל בני אדם צלליות. ככל שאור היום עולה, מצטיירים העצמים ולובשים צורה. באופן זה גם מופיעים המוחין. בתחילה כל הפרצופים שווים, הדעת אינה מצליחה להכיר את פני ההשגחה בתוך כל ההתרחשויות האנושיות. אדם אינו מכיר את אלוקיו, צלליות חומריות מקיפות אותו. חשכה זו מקורה באור, אור גדול מדי. האפילה נוצרת בעטיין של ידיעות רחוקות שטרם בשלו לרדת אל מפלסיה הנמוכים של ההוויה. אימתי זמנה של קריאת שמע – "משיכיר". לכשתתחיל להכיר ולזהות, אות הוא שהמוחין שרויים בתוכך, ולא רק למעלה ממך.

זמן קריאת שמע

זוהי הסיבה להגבלתה של מצוות קריאת שמע בזמן, קריאת שמע של ערבית זמנה כל הלילה ואילו של שחרית עד שלוש שעות. למדנו שבקריאת שמע אנו מורידים אור לעולם, ומביאים מוחין. הפעולה הזו נחשבת "ציור האור". האור הוא מציאות מופשטת, כדי להכיר את השם יתברך יש לצייר את המופשט ולהעניק לו צורה. פעולה זו ניתנת לביצוע בפרק זמן מוגבל – כל עוד האור מסוגל עדיין להשתנות ולקבל צורה. כשם שאי אפשר לחולל שינויים ולהשפיע על צורתו של חומר מוצק, כך בלתי אפשרי להשפיע ולשנות את האור הרוחני לאחר שהוא נעשה למציאות. האור הרוחני מופיע בשלבים, בתחילה הוא 'נוזלי' כביכול ונוח לשינויים. לאחר מכן הוא מתגבש לכדי מציאות שרירותית. ככל שהיום מתאחר כך אור השמש נעשה מוחלט יותר, ובמקביל גם השפע הרוחני מקבל את צורתו המוחלטת. בקריאת שמע שאיפתנו היא להשפיע על האופן בו נראה את העולם, על צורת ההסתכלות וההשגה שתלווה אותנו במשך כל היום, ועל האופן בו יתפרשו המראות הללו בדעתנו, באמונה ובבהירות. הזמן המסוגל לכך ביותר הוא תחילת היום. כאשר האור מתחיל לרדת ניתן לקבוע את צורתו ובכך אף להשפיע על המציאות שתתגלה לאורו. אפשרות זו נמשכת כל הלילה, מפני שהלילה כולו שרוי בחושך, כלומר בעומק המושג. בלילה מאיר בעולם שכל גבוה מאוד, בלתי בשל כביכול. ככל שהיום מתבהר, כך מתגבש אור השכל והופך למציאות מוצקה. לאחר שלוש שעות השמש מאירה בעוז והעצמים כילו ללבוש צורה. כעת אי אפשר להשפיע על צורת ההשגה, ההכרה מגובשת וממשית. ולקורא קריאת שמע אין שכר אלא "כקורא בתורה" – כלומר קורא מתוך דבר כתוב, מכיר מתוך מה שהוכתב זה מכבר, ולא כמחדש הכרה חדשה.

(עפ"י שער הכוונות, דרושי קריאת שמע, ג-ד. ליקו"ה הלכות קריאת שמע ד)

אור – המשל המקובל ביותר לתיאורה של הרוחניות. האור הוא המהות החומרית היותר קרובה לרוחניות. הוא ניתן לחישה אך משולל כמעט לחלוטין מחומריות. גם בטבעו, בצורת התפשטותו ובאופן השפעתו על סביבתו, האור ממשיל במדויק את ההשפעה הרוחנית. המוחין – שפע החיות הרוחנית, משפיעים בצורת הארה. הם מאירים את המוח ומבהירים את המציאות כשם שהאור עושה זאת בגשמיות.

כוונות קריאת שמע – פרק א'

בס"ד

בדבריו המקדימים לדרושי כוונות קריאת שמע, מציין האר"י את העובדה שסוגיה זו מקיפה ונוגעת במגוון תחומים ונושאים של כוונה, לפיכך יסודות גדולים כנוסים בין דרושיה. אך אנו נקדיש את מאמרנו הבאים לליבונן של מגוון סוגיות העולות בקנה אחד, תומכות ונתמכות בסוגיית הקריאה היהודית "שמע ישראל".

במאמר זה נשתדל לברר את תפקידה ומעמדה של קריאת שמע בתוך התפילה. על פי דרכנו ראינו שהתפילה אינה רק אוסף פסוקים ותחינות, במקביל לאלו נעה התפילה על מסילת כוונות נסתרת, שתכליתה לחולל פעולות תיקון רוחניות. בתוך תכלית זו מיועד לקריאת שמע מקום מרכזי. על חשיבותה ביחס לשאר חלקי התפילה ניתן ללמוד מהעובדה שחז"ל מציינים אודות "רשב"י וחבריו" שאינם מפסיקים מלימוד תורה אפילו לתפילה משום "שתורתם אומנותם", ובכל זאת לקריאת שמע הם מקפידים להפסיק. 'חבריו' של רשב"י הוא לכאורה רבי יהודה הנשיא עליו מובא בגמרא שתוך כדי מסירת שיעור היה מעביר ידיו על עיניו ובשעה זו היה קורא פסוק ראשון של קריאת שמע ובכך יצא ידי חובתו (ברכות יג:).

מאי בעצם קריאת שמע?

בטרם נרד לעומקם של דברים, הבה נאזין לפשטות. קריאת שמע היא הקריאה היהודית השורשית והיסודית ביותר. זו כביכול הנוסחא הגנטית של האמונה. תמציתה של אותה נוסחא מרוכזת במילה המסכמת – "אחד". תכלית הכל היא גילויו של האחד. העולם מושתת על יסוד הריבוי. מה שמתפתח בהכרח מתרבה ומה שאינו מתרבה לקוי גם בהתפתחותו. הריבוי הוא גזירת הקיום אך מאידך הוא מאפיל על הדבר היקר ביותר בעולם – האחד. הרבים מסתירים את האחד. ככל שאדם נעשה מודע יותר לסביבתו ומכיר פנים רבות יותר, כך קשה עליו יותר לזהות את האחד הפשוט המצוי בתוך ומעבר לכל הנמצאים. כאן מקומה של האמונה. להאמין זה להצליח להחזיק בנקודת האחדות גם בעולם עמוס ריבויים. אל היעד הזה שואפת קריאת שמע. אי אפשר בלעדיו, הוא תכלית הכל.

המילים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ממזגות את המציאות המפוצלת בין שתי הנהגות. שם הוי"ה ושם אלוקים – חסד ודין, מתאחדים כאשר האחד ויחיד מתגלה.

ייחוד עליון

תכליתה של התפילה הוא לעורר ייחוד עליון. למעשה הייחוד הוא נקודת המרכז. אליו הכל שואף, ולקראתו נעשות כל ההכנות שממלאות את כל סדר יומנו, מרכיבות את תפילותינו, ומקיפות את רוב הפעולות שאנו עושים. 'יחוד' הוא שם כולל להתחברותן של מידות עליונות כדי להיטיב עם העולם ולהחיות את הנבראים. ישנן דרגות ומעלות שונות בייחוד והדבר נגזר ממשפיעים רבים ותלוי בנסיבות מגוונות. הייחוד עליו אנו מדברים ייעשה בתפילת שמונה-עשרה, בברכת 'שים שלום'. בשעה זו אנו עתידים לעמוד בעולם האצילות. כלומר, נשמת המתפלל והעניינים שהוא פועל בהם בתפילתו, יהיו אז בעולם האצילות. כעת אנו עדיין בעולם הבריאה. בקריאת שמע עבודתנו מתמקדת בהכנה לקראת אותו ייחוד, ובפעולות שיאפשרו לעורר אותו בבוא העת. קר"ש היא אפוא הכנה לתפילת שמונה עשרה, אך מצד המעשה בקריאת שמע אנו מעוררים פעולה רוחנית נשגבת ומעולה אף יותר מזו שבשמונה עשרה. העניין יובן לאחר הקדמה.

להתהוותו של ייחוד נדרשים תנאים, והמודגש שבהם הוא 'מוחין'. כלומר שיהיו מוחין במידה ובמדרגה המספקת לייחוד. הרעיון הזה מביא אותנו להרחיב במושג 'הסתלקות המוחין'. כידוע המציאות הרוחנית מתנהגת באופן זהה לבני אדם. וכך כל הנהגה, דהיינו "פרצוף", מורכבת מראש וגוף. ייחוד יכול להיעשות רק כאשר יש להנהגה הרוחנית די מוחין. המוחין הם שפע רוחני המשפיע על המציאות וקובע את מצבה. ייחוד ייעשה רק בזמן גדלות. כאשר המוחין בקטנות ההנהגות אינן יכולות להתאחד. הקטנות מדגישה ומבצרת את ההבדלים והפירודים, רק גדלות תאפשר מיזוג והתחברות.

חורבן הבית השפיע באופן מובהק על המציאות הרוחנית, וגרם לכך שהיום לא תיתכן נוכחותם של 'מוחין' באופן קבוע. תמיד הם מסתלקים ויש ליזום את שובם מחדש. מבחינתנו משמעות הדבר היא, שאי אפשר לפעול פעולה רוחנית "מעתה ועד עולם". מוכרחים לשוב על אותה פעולה שוב ושוב יום אחר יום. בדרך כלל המצב הוא חוסר מוחין, ומציאות זו מבוטאת היטב במילים "סוכת דוד הנופלת" – השכינה הקרויה 'סוכת דוד' נראית תמיד כאילו נופלת, משום שגם לאחר שהקמנוה במעשינו הטובים, נידרש לשוב ולרוממה מחדש. הסתלקותם של המוחין והצורך להשיב אותם מדי יום לפני תפילת שמונה עשרה, הוא הרקע היסודי להבנת תוכנן של כוונות קריאת שמע.

נקודת הייחוד

אם נחפש את נקודת השיא בתפילה, זהו ללא ספק הייחוד. אבל במידה מסוימת זו כבר תוצאה. ההכנה חשובה לעיתים אף יותר מהתוצאה. כדי לאפשר ייחוד עלינו להביא לעולם 'מוחין', ומקומם הטבעי אינו כאן. המוחין הם שפע רוחני שמקורו באין סוף. אפשר להמשיל את החיים למעין השופע מאת השם יתברך ומזין את העולם. התזונה הם המוחין שיורדים לתוחלת חייו של כל נברא. מקור החיים מצוי מעל העולמות, בתחומו של האין סוף. והחיים מופיעים בתוך העולמות לאחר שהם הופכים למוחין ויורדים אל כל אחד מהנבראים או לכל אחת מההנהגות השונות.

כעת נגענו בעיקרון יסודי. הכלל אומר שכל שפע רוחני, גם אם מקורו במדרגה רוחנית מסוימת, חייב להיות מושפע מהמקור העליון ביותר, מהאין סוף. בהמשך נזדקק לכלל הזה ביתר שאת. בכל אופן, תפקידה של קריאת שמע להביא את אותו שפע רוחני הקרוי 'מוחין' בזכותו יתאפשר קיומו של הייחוד. אלא שזו בדיוק הסיבה שבקריאת שמע – הנחשבת אמצעי למטרת הייחוד בשים שלום – אנו פועלים בנקודה גבוהה יותר מזו של 'שים שלום'. בעוד ובשים שלום אנו עתידים לעורר ייחוד קוב"ה ושכינתיה, הרי שהייחוד שאנו מעוררים בקריאת שמע גבוה יותר, זהו ייחודם של "אבא ואמא". נרחיב להבהרת העניין.

האר"י מלמדנו שהעולמות מושתתים על היררכיה של אבות ובנים, עילות ועלולים. מעין מערכת צינורות שפע רוחניים, והשפע הרוחני נוזל ומשתלשל מדרגה לדרגה. כל אחת מהדרגות הללו נחשבת להנהגה בעלת מהות ומציאות משל עצמה. לכל מדרגה יש 'הורים' וגם 'צאצאים'. ההורה מאציל על הצאצא את השפע הרוחני והצאצא מעביר אותו הלאה לצאצאיו. ולכן, אין שום דרך להביא מוחין ולהגדיל את קומתה של מציאות רוחנית כלשהי מבלי לפעול זאת אצל 'ההורה'. נמצא שדווקא כאשר רצוננו לפעול במדרגות הנוגעות אלינו, אנו מוכרחים קודם להעפיל ולפעול בתחום המדרגה היותר עליונה כדי לאפשר את התגשמות הפעולה במדרגה הנמוכה יותר. בקריאת שמע אנו מעפילים לקומה עליונה יותר, ומשם מביאים שפע שיאפשר את עבודתנו במדרגות הנוגעות אלינו בתפילת שמונה עשרה.

'הורים' ו'צאצאים' בעולמות

נכתוב זאת בשפת המושגים. ההנהגה הרוחנית מתחלקת בין חמשה פרצופים והם: כתר הקרוי עתיק ואריך (לעניינינו הם ייחשבו לאחד). אבא ואימא, זעיר אנפין (להלן ז"א) ומלכות. עבודתנו מיוחסת ונוגעת לשני הפרצופים היותר נמוכים – ז"א ומלכות. זו כוונתנו בהצהרה "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה". ז"א ומלכות מיוצגים על ידי שני הביטויים היותר קוטביים, השמיים והארץ. השמיים הם מקור השפע, והארץ מקור ההולדה. מהשמיים יורד הגשם והארץ אַמוּנָה על הצמחת היבול והשפע. הייעוד הנעלה ביותר הוא לאחד בניהם, משום שבמציאות, מפרידים בין השמים והארץ כל ענייני העולם הזה. זהו משל למצב הרוחני: ענייני העולם הזה יוצרים כביכול מחיצה בין מקור ההשפעה למקור ההולדה. אדם רואה את המקום ממנו מפיקים כסף ומייצרים מזון, אבל אינו רואה מהיכן הדברים מושפעים. תכלית התפילה היא לבטל את כל ההפרעות הסביבתיות, ולהגיע אל הנקודה בה מתקפלת כל ההוויה ומצטמצמת כל המציאות בנקודת אחדותם של השמים והארץ, המשפיע והמקבל. בנקודת האמונה.

לגרום לאיחוד במציאות כה פרודה זו משימה כלל בלתי פשוטה. לשם כך דרושים "מוחין דגדלות". רק מוח גדול ורחב יכול לדלג על פני הפערים ולראות איך הכל מתמזג בנקודת האחדות. מוחין אלו יקבלו ז"א ומלכות מהפרצופים העליונים מהם, פרצופי "אבא ואמא". גם 'ההורים' לא יביאו את המוחין מעצמם, הם ידרשו להשיג זאת מההנהגה הקודמת להם וגבוהה מהם. לשם כך עליהם לעורר את רצונה של המדרגה העליונה. וכך אמורה תנועת ההתעוררות הזו להשׂתרג ולעלות מדרגה לדרגה עד נקודת ההתחלה של הבריאה ולהניע שם את הרצון העליון ביותר של האינסוף ב"ה, שיגמול לעולם בשפע חדש לגמרי, שיעשה את דרכו חזרה, מרום כל דרגין ועד המקום ממנו החלה ההתעוררות.

(על פי שעה"כ דרושי קריאת שמע).

הסתלקות המוחין –

המוח מצוי בראש והראש רוכב על הגוף. בעולם החומרי המוח מוגדר כ'אינו תדיר'. המוחין מושגים באמצעות תפילה, ובזמן בית המקדש ניתן היה לשמר את המוחין במשך כל היום כולו. לאחר החורבן הם מסתלקים מהר מאוד. זו אחת הסיבות לכך שאנו נדרשים להתפלל בכל יום מחדש. בנוגע להסתלקות המוחין מתקיים דיון בין המקובלים – האם ההסתלקות היא כפשוטו או לא. לאפשרות השנייה ההסתלקות אינה הסתלקות של ממש. המוחין שהושגו אמש לא אבדו, אלא שאנו בני האדם התקדמנו מספר צעדים ולמקום זה טרם הובאו מוחין. נראה כאילו הם הסתלקו, ולמעשה עדיין לא באו מעולם.

 

כוונות ספירת העומר

כוונות ספירת העומר מיוסדות על כמה אפיקים, אנו נתייחס לשניים היותר בולטים – 'הבאת מוחין' ו'התפשטות החסדים'. להבנת הדברים אלינו לשוב למצרים, משם הלא החל מסע הספירה לעומר. הגלות, כפי שכבר הספקנו להבחין במאמרים קודמים, מושפעת בעיקר מגלות פנימית. משמעותה, חוסר בפרנסה רוחנית לנשמה. הפרנסה האמורה נובעת מהמוח, שם משכנה של החיות. ובמוח שרויים המוחין. והמוחין הם שלושה – חכמה בינה ודעת. ישנם שני סוגים של פרנסות, הווי אומר: שני נושאים שונים שהופכים את החיים לבעלי תוכן חי. האחד מוגדר 'התפשטות המוחין' והשני 'התפשטות החסדים והגבורות'. בגלות נפגעה קומתנו הרוחנית בכמה מישורים; נמנעו מאיתנו המוחין, וגם חדלו להתפשט בנו החסדים והגבורות (הסבר להלן). רק נציין שההגדרה 'מוחין' מתייחסת למצב הרוחניות, או בתרגום פשוט, לרמתנו הרוחנית המושפעת מדרגת המוחין המופיעים בנו. וכאן עלינו להציג את סדר דרגות המוחין.

במוחין ישנם שני מצבים – גדלות וקטנות. זו הגדרה כללית משום שכל אחד מהמצבים מורכב מפרטים רבים. שני מערכות אלו קיימות בשני דרגות א' וב'. ואם כן יש 'קטנות וגדלות ראשון', ו'קטנות וגדלות שני'. מעין בית ועליה על גבי בית ועליה. החלוקה הכפולה הזו קשורה למקום המוצא של המוחין, ובקצירת האומר נזכיר שכל מוח מגיע ממקור מסוים בדרכו למקום מסוים. הקטנות והגדלות מגיעים מפרצופי 'אבא ואמא', כאשר המדרגה הראשונה מקורה ממדרגה נמוכה יותר ואילו השנייה מגיעה ממדרגה גבוהה ממנה.

המקום אליו אנו ממשיכים את המוחין הוא 'זעיר אנפין', זהו הפרצוף אליו אנו מיוחסים. באמצעות פרצוף זה מנהיג האין סוף ב"ה את העולם הזה. אלו כביכול פנים קטנות המשקפות את הפנים הגדולות. משום שהעולם הזה מצומצם ומכיל בצמצומו את רצון השם הגדול לאין שיעור. לא לחינם קרויים החכמה והבינה 'אבא ואימא' הם משמשים מעין 'הורים' לזעיר אנפין ולשכינה הקדושה. ההגדרה 'הורים' בדרך קבלה, מבטאת את צורת הקשר והיחס השורר בין הנהגות שונות. מדרגה העליונה מחברתה נחשבת סיבה המולידה מתוכה הנהגה נמוכה יותר. למעשה לא רק מולידה, אף מזינה וממשיכה לה תמיד את החיות הרוחנית הנצרכת. ולכן את המוחין והשפע קודש תקבל הנהגת 'זעיר אנפין' מאבא ואימא.

ארבעה שלבים של בגרות רוחנית

הזכרנו ארבע מדרגות מוחין – קטנות וגדלות א' וקטנות וגדלות ב'. הבהרנו גם מהיכן הם באים ואנה הם הולכים. זו השעה להרחיב מעט אודות המושגים עצמם.

אדם מתבגר בשלבים המוצאים ביטוי באיבריו וחומר גופו, וכמובן גם במוחו ושכלו. בתהליך הגדילה ישנן שתי תופעות: צמיחה מקטנות לגדלות, ונסיגה. בכל תהליך גדילה אמיתי נוטלות חלקן גם  'הנפילות'. לדוגמה, ילד נכנס לגן הוא גדל ומתקדם עד לגיל בו יוכנס לתלמוד תורה. כעת הוא שוב קטן, בכיתה א'. בהמשך יעפיל מכיתה לכיתה עד שישלים את חוק לימודיו ויעבור לישיבה, כעת הוא שוב בתחילת דרכו.. הגדילה ברוחניות נמדדת במדרגות המוחין המואצלות על האדם. אנו עושים שימוש רב במונחים כמו "הגדלת פרצוף", והכוונה היא להנהגה הרוחנית המסוימת שהתעלתה וקיבלה מוחין גדולים יותר. חיוני לציין שההגדלה הזו מתרחשת במקביל; למעלה בהנהגות העליונות המושפעות ממעשינו, ולמטה כאן. כתגמול על הגדלת ההנהגה הרוחנית גם נפש האדם גדלה מקטנות לגדלות. תהליך זה כאמור, מורכב גם ממה שנדמה כנסיגות לאחור. וכך אנו מוצאים את סולם הצמיחה הרוחנית בנוי מקטנות ראשונה ולאחריה גדלות ראשון, ושוב קטנות שני ולאחריה גדלות שני.

נציין רק הבדל אחד בין קטנות ראשונה לשניה. הקטנות הראשונה כשמה כן היא, קטנות. משמעותה בעבודת הבורא – עשיית המצוות כקטן, ללא הבנה והרגשה פנימית. הקטן מסוגל לקלוט ולחקות פעולות. בפעולות יש כמובן גם מוח, אבל אין זה מוח עצמאי, כלומר הרגשה אישית, הנובעת מעצמו וקושרתו בעבותות אישיותו אל המעשה. קטנות שניה אף היא 'קטנות', אלא שבאה לאחר גדלות. זו קטנות מתוך ידיעה של 'אינני יודע'. ישנן שתי אי-ידיעות; הקטן אינו יודע באמת כלל וכלל, עד שאינו יודע שיש משהו לדעת. הגדול שהוא קטן, יודע שיש מה לדעת אך הוא אינו יודע. זו קטנות ממותקת.

התפשטות החסדים

העניין השני בתיקונו אנו עסוקים בספירת העומר הוא  'התפשטות החסדים'. המוח השלישי – 'דעת' – מורכב מחסדים וגבורות. מייחדת אותו העובדה שהוא מקשר בין ראש לגוף. בדרך כלל כוחות ההשכלה שבראש אינם בהכרח מקושרים עם מידות הלב. וכך קורה שאנו חשים את המציאות ופועלים בה באמצעות המידות, אך מבינים אותה עם המוח. הדעת היא כוח ההשכלה שמקיים 'דיבור' ממשי עם המידות. כדכתיב "ובדעת חדרים ימלאו", באילו חדרים מדובר? חדרי הדעת הם המידות. בדרך הרמיזה נציין שהמילה חד"ר היא ר"ת חסד, דין ורחמים. שש המידות מתחלקות כידוע בין שלוש האפשרויות, החסד הדין והרחמים.

הדעת שרויה במוח אך אמורה להתפשט ולהזין את המידות שבגוף. ניתן להמשיל התפשטות זו לחלוקת חומרי המזון בתאי הגוף – החי או הצומח. כידוע קיומו של גוף חי תלוי באיזון הנכון בין חום לקור, ובהשוואה לענייני הנהגה רוחנית, את האיזון יוצרת התפשטות החסדים והגבורות. בגלות, מסיבות שהתבארו במקומן, נמנעה התפשטות זו, המעין כביכול יבש ואל הגוף ירדו רק 'לבושי' החסדים והגבורות. כעת בימי הספירה אנו פועלים להשבת התפשטות מימי הדעת במידות. בכתבים מבואר שמספרם של החסדים והגבורות שבמוח הוא חמש – חמישה חסדים וחמישה גבורות. לאמתו של עניין אלו שבעה: חמישה, ועוד שניים. אחד כולל ואחד כללותו של הכולל. ובאופן פשוט יותר: מכיוון ששורשם של שבע הספירות חג"ת נהי"ם במוח הדעת, יימצאו גם בה כנגדם שבעה חסדים וגבורות. לכל אורך שבעה שבועות הספירה עושה הדעת את דרכה, ממקורה שבמוח אל חדרי המידות. מ"ט ימי העומר משקפים אפוא את מסעו של מוח הדעת מהראש אל המידות שבגוף. מסע זה מצוין בסידורים בשילובי המידות המופיעות בסמוך לספירה של כל יום, "חסד שבחסד" "גבורה שבחסד" וכהנה. מה בעצם מציינת הגדרה זו?

נרחיב קמעא. אמרנו שבדעת ישנם חסדים וגבורות, הרחבנו שמספרם שבע, "שבעה ושבעה מוצקות" – שבעה חסדים ושבע גבורות. זה המקום לציין שלמעשה ישנם שבע מערכות של חסדים וגבורות שכל אחת מהן מונה שבעה פרטים. המערכת הראשונה היא 'חסד' שבחסדים, והיא מורכבת משבעה חסדים פרטיים (חג"ת נהי"ם), השנייה היא 'גבורה' שבחסדים, אף היא מורכבת מכל שבעת הפרטים. וכן הלאה. תקופת העומר משקפת את המבנה הזה בעצם: שבעה שבועות ובכל אחד מהם שבעה ימים. אנו נתייחס אם כן לשבועות ולימים כאל שתי מערכות המשולבות זו בזו. כאשר בכל שבוע מופיעים כל שבעת השבועות בזעיר אנפין. למשל: שבוע א' הוא חסד, יום א' הוא חסד שבחסד, יום ב' גבורה שבחסד, וכן הלאה.

"חסד שבחסד" או "מלכות שבחסד"?

מכיוון שהחסדים נובעים ממוח הדעת השוכן מעל המידות, מובן שכאשר תתחדש השפעת החסדים הם יופיעו מלמעלה – מכיוון הראש. ואם כך הרי שהחסד הראשון שינבע ביום הראשון של ספירת העומר מהמוח אל המידות אמור להיות השביעי והנמוך שבכולם – 'מלכות שבחסד'. מדוע אם כן הספירה של יום א' היא "חסד שבחסד"?

להבנת העניין נקדיש כמה מילים לתיאור סדר התפשטות החסדים. בשבוע הראשון כאמור נכנס החסד הראשון משבעה החסדים, בכל יום חלק אחד ממנו, ממטה למעלה. כלומר, אם הבנו שהחסד הראשון שבחסדי הדעת מונה שבעה חלקים כנגד חג"ת נהי"ם, אזי נבין שביום ראשון של שבוע ראשון אנו עסוקים בחלק ה'מלכות' של 'חסד'. ביום שני ב'יסוד', בשלישי ב'הוד' ובשביעי ב'חסד' שהוא החלק הראשון מהשבעת חלקי החסד. כל זה מבחינת זהותו של החסד הנכנס. אולם אם נשים לב למקום אליו הוא נכנס ולצורת ההתפשטות שלו, הרי נבחין שהחסד שנכנס ביום הראשון של השבוע בספירת החסד, יגיע לייעדו רק ביום השביעי. משום שהיעד הוא להוריד כל אחד משבעה חסדי הדעת אל הספירה המקבילה שלו בגוף. וכך 'מלכות שבחסד' שנכנסה ביום א' בספירת חסד, תנדוד ביום ב' לגבורה, וביום ג' לתפארת, רק ביום השביעי כאשר ייכנס 'חסד שבחסד' – תנוח 'מלכות שבחסד' במקומה שבספירת המלכות. נמצא שההגדרה "חסד שבחסד" או "גבורה שבחסד" מציינת את מסעו של החסד הראשון שנכנס בתחילת השבוע, ההולך ונדחה מיום ליום, מחדר לחדר עד הגיעו אל מקומו. ביום הראשון נכנס החסד התחתון שבין חסדי מערכת 'חסד' לספירת 'חסד', ולכן זהו "חסד שבחסד". ביום השני ימשיך החסד הזה את מסעו וירד לשכון בספירת הגבורה, ובינתיים ייכנס חלק נוסף של מערכת 'חסד' לספירת חסד, אבל אנחנו נציין את המקום אליו נדחה כעת החסד של אמש, דהיינו "גבורה שבחסד" – ספירת גבורה מקבלת כעת את אור החסד. ביום השלישי ייכנס חלק שלישי של מערכת חסד בצינורות הגוף, אולם אנו נציין את החדר אליו הוכנס החסד הראשון הנ"ל כלומר "תפארת שבחסד" – ספירת התפארת מכילה כעת את אור החסד. יש בצורת ההגדרה הזו לימוד חשוב: עיקר העבודה היא להספיג את האור בפנימיות, ולא רק להביא אורות חדשים פנימה. ולמעלה מזה, עיקר הפעולה של הבאת אורות חדשים נועדה 'לדחות' ולהפנים יותר ויותר את האורות הוותיקים.

(ע"פ שעה"כ דרושי פסח, פרע"ח  – ספירת העומר)

התפשטות החסדים – מוח הדעת מכיל 'חסדים וגבורות'. אלו שני כוחות יסודיים בבריאה – כמשל הקור והחום, ההשפעה והצמצום. החסדים מתפשטים ויוצאים ממוח הדעת אל הגוף, כלומר מזינים את המידות ומביאים אותן למזג השווה ולאיזון. בגלות, כאשר השפע הרוחני מסתלק, גם נמנעת מהגוף השפעת החסדים. כחלק מכוונות ספירת העומר אנו פועלים להשבתם של החסדים להתפשט ולהאיר בגוף ובמידות.

איך נעבור את הניקיונות לפסח עם השראה ובלי כעסים

מצוות ביעור חמץ נעשית במרחב הביתי בפשפוש אחר פירורי חמץ אך מתקיימת במישור נוסף, רוחני ואישי. איסור חמץ יוצא דופן במהותו וגדריו. אין לו ביטול ברוב והוא נאסר אפילו במשהו. חל מדאורייתא בכל תוקף אך רק למשך שבעה ימים, כשלאחריהן החמץ שב ועולה על שולחננו ואף מוגש כמנחה – שתי הלחם של חג השבועות. כדי להבין את תוכנה של המצווה, עלינו להסביר מהו בעצם חמץ.

מה הבעיה בחמץ?

 

ספרי החסידות והקבלה מלמדים שחמץ ומצה מגדירים מצבים רוחניים הנקראים 'מוחין דגדלות ומוחין דקטנות'. מה זה מוחין? משכן הנשמה במוח, כך גם מבחינה פיזיולוגית. בהסתכלות חיצונית ניתן להבחין בשתי אפשרויות בלבד – חי או מת. מבחינה רוחנית מנת החיים מחולקת לאיכויות שונות. הגדרות אלו כלולות במושג 'גדלות וקטנות'. המשל הפשוט הוא מוחו של ילד לעומת שכלו של מבוגר. שניהם חיים ושניהם חושבים אבל אי אפשר כמובן להשוות. באותה מידה גם לאדם בוגר יש זמנים קטנים וגדולים.

במצב 'גדלות' המוח מהיר ואינו מתעכב על זוטות. מבין הכל מלמעלה, בראיה כוללנית. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים ומשתהה עד להבנתם המלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה – היא נצרכת אך יש בה סיכון, לפיכך אנו מצווים למשך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים צדיקים כך: מוח הקטנות פועל לאט, לכן הוא נמשל לשאור שבעיסה. בדומה לשאור המחמיץ את העיסה ומעניק לה טעם ומראה, גם המוח בקטנותו שוהה על המושכל, עד להשגת הבנת הטעם. אולם דווקא בשל כך הקטנות מסוכנת. תנועה איטיות מזמינה ומאפשרת הפרעות. בפסח יצאנו ממצרים, היציאה נעשתה בחיפזון משום שכאשר פרעה (אותיות העֹרף) אוחז בעורפנו, אין פנאי להשתהות. יציאה איטית לא תאפשר את הבקעת חומות הגלות, חייבים להיחפז.

כאשר יהודי מבקש חירות מהרגלי חשיבה מיושנים ומיותרים, עליו להיגמל לתקופה ממוחין דקטנות ולדבוק בגדלות. יש מקום לחשיבה 'חמוצה', עיונית וחוקרת. אך כל זאת בתנאי שרגליך עומדות על קרקע יציבה, בגבולות ארצך ומולדתך. בפסח מצבינו אינו כזה, כעת אנו מנסים להשתחרר ממצרים. יש לרעיון זה כמה ביטויים מעשיים:

זריזות ואטיות – מה עדיף?

 

הזהירות מחמץ תחומה בגבולות חג הפסח, אך בעבודת השם היא משתרעת על יריעה נרחבת הרבה יותר: אנו נמצאים תמיד באחת משתי אפשרויות – יוצאים או נכנסים. לפעמים אנו נדרשים לקום ולהיחלץ ממקום גלותי שהסתגלנו אליו זה מכבר, והדרך היחידה לעשות זאת היא ללא שהיות. כאשר יהודי מעוניין להתנתק מהרגל פסול, האיטיות בעוכריו. לגביו נאמר "זריז ונשכר". בלי שאלות ודיונים פילוסופיים, זו השעה לאומץ לב ודבקות במטרה. במקרים אחרים אנו ניצבים בפני דלת הכניסה אל הקדושה. כניסה פנימה דורשת זמן, המתנה, סבלנות. זהו למעשה סיפור איסורו והיתרו של החמץ. פסח הוא חג החיפזון משום שאז יצאנו ממצרים. תיכף במוצאי חג ראשון אנו סופרים לעומר ולפתע יש זמן. שבע שבתות תמימות! כניסה אל הקודש דורשת זמן, עיון והעמקה. החמץ מאפשר לנו להשתהות ולהעמיק בהבנת הדברים ולפיכך בשבועות מקריבים את שתי הלחם מחמץ.

בעבודת הבורא הרעיון יתורגם כך: האיטיות מבורכת כשהיא מאפשרת לנו להתקדם פנימה, אך עלינו להתפטר ממנה כל אימת שהיא מכבידה ומאיטה את נתיב המילוט מהגלות. בתקופת פסח הנפש נמצאת במצב של יציאה מגלות. החורף מאחורינו, פרשיות ספר שמות הסתיימו, גם במישור האישי נפתחת לכל אחד דלת יציאה מכל מה שהציק והעיק. זו לא השעה לפילוסופיה והתלבטויות (ע"פ ליקוטי הלכות, פסח).

זהירות מחמץ – בפנימיות

יש לזהירות מחמץ משמעות נוספת. במה תורם תהליך חימוץ לעיסה? הוא מאפשר לאוויר לחדור פנימה, ובכך להטפיח ולהכניס בה צורה וטעם משובח. העיסה – בהקבלה לנפש – היא המוח. אפשר לחשוב ולהבין את המציאות בצורה 'גולמית', בתמימות, בלי טעם. אפשר גם לאוורר את המוח ולהניח לו לספוג אוויר מהעולם. לקלוט טעמים מהסביבה הקרובה והרחוקה. רבי נחמן מברסלב הורה פעם לתלמידו רבי נתן, להקפיד על אתנחתא יומית ולפקח את מוחו באמצעות שיחת חולין עם אנשים. מי שעסוק בעיון זקוק לאוורור המחשבה באוויר העולם. מאידך 'אווירא דהאי עלמא' נגוע בחיידקים, דעות כוזבות והבלים. כשמאפשרים לו לחדור פנימה הוא עלול לטשטש את המחשבה האמתית. בפסח אנו קרובים מדי לפן הרע והגלותי של הבריאה, טרם קיבלנו תורה ואין לנו את הנוגדנים הדרושים – לפיכך חשובה כל כך הזהירות מחמץ. לאחר שבוע של זהירות, וכשבידינו תורה, מתאפשר מחדש השימוש באוויר העולם הזה, בצורה נכונה כמובן.

חומרות, הקפדות ומתחים

 

לאור האמור נבין מדוע דווקא בפסח נהגו חסידים חומרות יתרות, שנראות לעתים כחששות רחוקות ונטולות סבירות והיגיון. העניין פשוט: הזהירות מחמץ אינה מסתכמת בחשש מפני מציאת פירור  לחם מתחת לארון. החמץ מבטא עבורנו את כל המעיקים הרוחניים, ההפרעות, והגרורות של פרעה ומצרים שעודם פושים בנו. לפיכך אנו נרעשים מחשש להימצאותו של כל פירור גלות חמוץ במוח ובלב.

כאן המקום להדגיש שאין בין ניקיונות הפסח לבין כעס ומתיחות מאומה, מעבר לשגיאה. אדרבה, כעס הוא אבי אבות החמץ. מצה היא מאכל נקי, נטול מרכיבים מיותרים. גם התנועה לקראת חג הפסח ובוודאי עבודות הניקיון, אמורים להתבצע מתוך רגיעות ושמחה. שכן החיפזון הפסחי אינו נובע מבהלה, אלא מהשתוקקות. הוא מבטא תפיסה פשוטה ותמימה של המציאות וצעידה לקראת מטרה בהירה וברורה.

(ראה אור בעלון השבת 'קרוב אליך')

 

 

וספרתם לכם – העבודה הרוחנית של תקופת ספירת העומר

העולם סבורים שתקופת ספירת העומר קשה ומלאה דינים, סכנות ופגעים. תורמים לכך כמובן מנהגי האבלות על מיתת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, והבנות שונות מהכתובים. אליבא דאמת ימי הספירה לא רק שאינם ימים רעים או קשים, תקופה זו מעין חול המועד אריכתא היא. שכן חג הפסח וחג השבועות מועד אחד ארוך הם: חג ראשון בפסח, שבע שבועות של חול המועד ולאחריהן חג אחרון בשבועות. ובכל זאת כרוכים ימי הספירה עם המושג 'דינים', הבה נרד קמעא לעומק הדברים.

כאמור, בפסח נגאלנו והאמצעי לגאולה היה נס השפעת המוחין שלא כסדר. את הגדלות קיבלנו קודם לקטנות ואת כל המוחין שלהשגתם נדרש בדרך הטבע הרוחני זמן רב, קיבלנו בלילה אחד. אולם, מצב זה משתנה מיד בצאת הכוכבים של חג ראשון. בו בלילה אנו מתחילים לספור שבעה שבועות תמימות. מדוע? משום שברגעים אלו נוטשים אותנו כל האורות שקיבלנו בדרך נס, כעת אנו נדרשים להשיג אותם אט-אט, בהדרגה, ביגיעה ובמשך זמן. וזהו כלל – אין שום קניין רוחני אמיתי שיתקבל ללא הכנת כלי או עבודה. אלא שלצורך הגאולה קיבלנו בדרך פרס את מתנת המוחין. לפיכך כעת לאחר שיצאנו מכלל סכנת הגלות, נדרשים אנו לשוב ולהשיג את המתנות הללו בדרך העבודה, בהמתנה ובסדר הרגיל. מכאן השייכות של ימי הספירה לדינים.

סופרים וממתיקים

בימי ספירת העומר אנו עסוקים בהמתקת דינים. המתקה זו משמעותה – המשכת מוחין לתוך מידות. אם בפסח הושפעו עלינו הארות עליונות למעלה מהשגתנו, הרי שימי הספירה נועדו כדי 'לפרוט' את האורות ולהביאם לידי מימוש והשגה. כלומר, להכניס את המוח אל הגוף, את הדעת אל המידות, לפרוט את האור הגדול לפרטים קטנים. משום כך מתפרסים ימי הספירה על פני שבעה שבועות, כנגד שבע ספירות, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מלכות. אלו הן שבע המידות שבנפש. וכך בשבוע ראשון של ספירת העומר אנו עוסקים בהמשכת מוחין והמתקה לספירת החסד, בשבוע שני לגבורה וכן הלאה על זו הדרך. ההמשכה הזו היא-היא המתקת דינים. על כך נאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה", שאלו השבעה שבועות שבהם שולטים הדינים יתהפכו ויהיו 'תמימות', כנאמר בפרה אדומה 'תמימה' – שעל אף האדמומיות השלטת בה מפאת הדינים, הרי היא תמימה בהמתקה. כך גם עבודת ספירת העומר להמשכת המוחין אל המידות, ממתיקה את הדינים ומשלימה את המידות שתהיינה תמימות בחסד וברחמים.

הבה נרחיב מעט. כידוע וכנראה בחוש באדם שני מחלקות כלליות – ראש וגוף, הן מקבילות לנשמה וגוף. חלוקה זו מתארת גם את המהות הרוחנית. יש בעולמות ובספירות ראש לעומת גוף. בראש שוכן המוח או בשפת פנימיות 'מוחין', בגוף פועלות המידות, הן שבע הספירות התחתונות חג"ת נה"י. שבע המידות הינן מציאויות מצומצמות, כמובן מהתואר 'מידה' – גבול. מקורו של הצמצום בדין. לפיכך ניכרת התגברות הדינים בעיקר במידות שבלב ולא במוחין שבראש. הכלל הרוחני מלמד שהמתקת הדינים תיעשה באמצעות העלאת הדין לשורשו או השפעה שתבוא אליו משורשו. בציור דנן המקור הוא המוח, נמצאשכאשר נמשיך הארה מהמוח על הגוף והמידות, ימתקו הדינים.

הפרטים הקטנים

ניתן להמשיל זאת באופן מוחשי. אדם מתמודד עם מציאות קשה. אליבא דאמת עיקרו של הקושי הוא אי-ההבנה המלווה את הצרה. הוא אינו מבין מדוע ולמה נעשה מה שנעשה. אם מצב מסוים מסב לנו צער, זה מפני שאיננו מודעים למשמעותו. כי הלא ממנו יתברך לא תצאנה הרעות, אלא שאין לנו השגה רחבה דיה כדי לראות את הטוב. נמצא שאילו נקבל הבנה כלשהי במציאות הזו, היא תומתק בוודאי. בימי ספירת העומר אנו עסוקים בהמשכת דעת ומשמעות אל החלקים המצומצמים שבנפש, אל המידות ואל הפרטים הקטנים. המשכה זו מרוממת את המידות, ממלאת את המציאות במשמעות וממתיקה את הדינים.

וזו עבודתנו בימי הספירה. הדעת שוכנת במוח, אולם תכליתה להתפשט במידות התחתונות ולפרנס את המציאות הנמוכה, על דרך "ובדעת חדרים ימלאו", כלומר שהדעת שבמוח ממלאת את חדרי הנפש, הן המידות. וכבר אמרו צדיקים 'ספירה' מלשון ספיר ואור, מגמתנו בימים אלו להאיר את המקומות המצומצמים והחשוכים. לעבוד עם הספירות שהן המידות שבנפש. לאחר שנגאלנו בדרך נס למעלה מהמידות, זו השעה לרדת אל המידות, להאיר אותן בדעת ובשכל עליון ולהכשיר את המציאות שלנו לקראת קבלת תורה בשבועות.

כור ההיתוך – רקע קבלי להגדה של פסח

בפסח חוגגים חירות וגאולה, אולם יציאת מצרים גופא מלווה את היהודי כל ימיו, היא מגדירה את מהותו. בעיצומם של ימי ההכנה לפסח, ננסה לפרוס מעט רקע מאחורי ענייני דיומא.

מלמד רבינו האר"י כי גלות מצרים וגאולתה הינם תוצאה והמשך מחטא עץ הדעת. הנפשות שירדו לגלות מצרים ושועבדו שם משך רד"ו שנים, הן אותן ניצוצות שנולדו באופן בלתי מתוקן בעקבות החטא, לאחר מכן התגלגלו בבני דור המבול, שבו והופיעו בדור ההפלגה עד שירדו מצרימה לבוא שם על תיקונם. מצרים קרויה 'כור ההיתוך' על שום ששם הותכו וצורפו הנפשות הבלתי מתוקנות מהסיגים והפסולת. נמצא שהגלות רפואה למכה. בכתבים נמשלים בני ישראל המשועבדים במצרים לזהב הנוצר בבטן האדמה מעורב בסיגים, וכשחפצים להפיק ממנו זהב טהור, יש להכניסו לכבשן ולהתיכו עד זיקוקו שבעתיים. זהו סוד הירידה למצרים.

שיעבוד וקטנות                     

הגלות נושאת שני סמלים עיקריים: שיעבוד וקטנות, והא בהא תליא: הקטנות גורמת לשעבוד, ונגרמת בעטיו. הדברים יורחבו להלן אך קודם לכן עלינו להבין מי היו המשעבדים. מצרים, מלמד האריז"ל היא סוד 'מיצר הגרון'. רוצה לומר כפי שבקומת האדם חיבורו של הראש אל הגוף באמצעות הצוואר והגרון, ובמקום זה תלויים חיי האדם, כך ברוחניות יש בחינה של 'מיצר הגרון', במקום זה מתרחשת למעשה גלות מצרים. מיצר הגרון קרוי גם 'מעבר יבוק' דרכו 'עוברים' ויורדים המוחין אשר בראש ומתפשטים בגוף. מכיוון שהגרון משמש מעבר בין ראש לגוף ומפני שהמקום צר, זוהי נקודת תורפה. החיצוניים המבקשים לינוק וליהנות משפע המוח והקדושה, נאחזים שם ואם מצבן הירוד של הנפשות מאפשר זאת, הרי שהם מצליחים לגזול לעצמם את שפע מוחין. המשמעות הרת אסון. כדי למנוע מכוחות הקליפה להטות לעצמם חלילה את מעין המוחין, עשה המאציל העליון בחכמתו ומנע מהשפע להתפשט מטה. באין מוחין הרי ההנהגה שרויה בקטנות, בלי אור ובהירות. אך מצב זה הוא הרע במיעוטו שאילו ימשכו המוחין והחיצוניים יהיו ניזונים מהם, הקלקול יגדל לאין שיעור.

פרעה ושריו הם כוחות הקליפה האחוזים בגרון. פרע"ה אותיות הער"ף על שום אחיזתו בעורף. הוא ושלושת שריו, המשקים והאופים והטבחים, נאחזים בשלושת צינורות השפע העוברים לאורך העורף והגרון – קנה וושט וורידים. בקנה הנשימה, רוח החיים. בוושט המאכל והמשקה ובוורידים הדם. על כך זועק דוד המלך 'נחר גרוני'. משמעות אחיזה זו היא התגברות תאוות אכילה ושתייה ודברים בטלים. שיעבוד הגופים במצרים הוא אפוא ביטוי למצבו הרוחני של העם, הראש שהוא משכן המוח והחיות מנותק מהגוף היורד ומשתעבד לפרעה ושלושת שריו. נמצא ששני הנושאים תלויים זה בזה. הקטנות כאמור גורמת לשעבוד ונגרמת כתוצאה ממנו, כדי למנוע יניקה גדולה יותר.

יציאת מצרים היא למעשה ההיחלצות ממייצר הגרון, כלומר היחלצות המוחין שהיו מנוּעים מלרדת ולהתפשט בגוף, והתפשטותם המחודשת בגוף ובקרב נשמות ישראל. איך התאפשרה לפתע התפשטות והחירות? זהו סודו הפלאי של חג הפסח – גדלות פתאומית שלא בהדרגה. נרחיב אודותיה במאמר הבא בעז"ה.

תשביתו שאור מבתיכם

עניינו המרכזי של החג הוא ללא ספק ציווי השבתת חמץ ושאור. בפסח הכל קשור למוחין. חמץ אלו מוחין דקטנות. מאי משמע קטנות? על פי פשוטו זהו שכל נמוך ופשוט. כאן המקום להבהרת המושג 'מוחין'. מוח הוא מקור החיות, הנשמה שרויה במוח והכוח הרוחני הזה מבטא מידה מסוימת של חיות או ערנות רוחנית. מנת שכלו של ילד אינה זהה לזו של מבוגר, גם ברוחניות מידות ומצבים שונים בהארה. קטנות וגדלות הם מצבי עליה וירידה של הקומה הרוחנית וההנהגה העליונה המשתקפים בהחלט גם במצבן של הנפשות, בכלליות ובפרטיות.

במצב 'גדלות' המוח מהיר, גדול, ואינו מתעכב על זוטות. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים, בוחנת חילוקים ומשתהה עד להבנה מלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה, היא נצרכת אלא שיש בה סיכון. מפני אותו סיכון אנו מצווים בכל משך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים הצדיקים כך: מוח הקטנות יורד כאמור לפרטים, צורת הפעולה שלו היא 'חימוץ'. כמו תהליך תפיחתו של בצק, שהשאור שבעיסה מחמיץ אותה ומעניק לה טעם ומראה. כך גם המוח בקטנותו, על מנת לרדת אל הבנת הדברים, ניתוחם וההבחנה בפרטי הפרטים – הרי הוא שוהה על המושכל, מחמיץ ומבשל את ההבנה בטעם וריח. אולם, מוחין דקטנות מפני איטיותם וקומתם הנמוכה קרובים אל מדור החיצוניים. גם מחשבה 'מוחמצת' עלולה למעוד ולתפוח בהבלי עולם הזה חלילה. בשעה שפרעה ומצרים אוחזים בעורף אין פנאי למחשבות חמוצות. יציאה ממצרים תיעשה אך ורק בחיפזון. באורח נס. "כי לא חמץ".

במצוות ההשבתה והביעור, מוזכר החמץ בתורה בכמה לשונות: 'חמץ' 'שאור' 'מחמצת' 'משארת'. כל אחד מהלשונות רומז למוח ממוחי הקטנות. חמץ הוא מצב הקטנות של מח חכמה, שאור הוא קטנות מוח בינה. מחמצת ומשארת רומזים למוחי האמונה. מבחינה זו שאור קשה מחמץ, כי החמץ חמץ לעצמו ואילו השאור מחמיץ אחרים. מוח החכמה נוטה לצד הימין והחסד לפיכך חימוצו קל. מוח הבינה נוטה לצד הגבורה ומשום כך חימוצו קשה יותר.

החמץ והשאור מסמלים את כוחות הקליפה האוחזים בנפש כנאמר "פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ". לפיכך הציעו חז"ל ארבעה אופנים של ביעור: מפורר, שורפו, זורה לרוח, או זורק לים. כנגד ד' יסודות: הפירור ליסוד העפר, שריפה באש או זריקה ברוח ובמים. להבדיל ולהפריש את כוחות הרע מכל ד' יסודות (רמ"ע מפאנו). מצוותו בשעה השישית לפני השביעית. לרמוז על ביטול וביעור חמצו של יצר הרע מן העולם בסוף האלף השישי קודם האלף השביעי.

הנחת תפילין – החייאת הזיכרונות הטובים

מצוות תפילין נהוגה אצלנו בעיקר בתפילת שחרית. שלא כשנים קדמוניות אז התהלכו בהם משך היום כולו. הטעם לפי פשוטו משום חלישות הדורות מלהישמר בנקיות כראוי. הפנימיות מצביעה על חלישות המוחות. תפילין הם השארה של מוחין, לאחר החורבן לית כל מוחא סביל דא, להחזיק את המוחין יום תמים. הבנת עניינה של מצוות תפילין מזקיקה אותנו לשוח קמעא על 'מוחין', ולגעת ב'רשימו'.

בשחר יהודי קם לתחייה לאחר שינה שיש בה שישים במיתה. על תחייה זו הוא מברך "המחזיר נשמות לפגרים מתים". מה הם החיים?

הנשמה שבמוח – 'מוחין'

אדם חי במוחו. שם משכנה של נשמת חיים, וכלשון הלשם ייחוד: "הנשמה שבמוחי…". החיים מתקיימים על חכמה, שכל, דעת דקדושה. כדכתיב: "החכמה תחיה את בעליה". הכוח המחייה הזה קרוי בלשון קבלה 'מוחין'. היכן ואיך באים אותם 'מוחין' מחיי נפשות? באמצעות תפילה. ביומו של יהודי ג' תפילות, בוקר, צהרים וערב. בשלושת הזמנים הללו נדרש אדם להמשיך אל העולם ואל הגוף מנת חיים נוספת, בלשון הספרים 'המשכת מוחין'. 'מוחין' אלו יורדים מלעילא ומשתכנים במוח.

אופן המשכת המוחין ומדרגותיהם משתנים על פי סוגי התפילות, זמניהם וענייניהם. המוחין הללו משפיעים על מצבם ומעמדם של העולמות ועל ההנהגות הרוחניות. כפי שדעתו של אדם מעמידה אותו על רגליו, ומגדלת אותו מילדות, נערות, לבגרות. אף המוחין הנמשכים ברוחניות, מעמידים את העולמות ואת ההנהגה הרוחנית בקומתה השלימה.

ככלות התפילה, מסתלקים המוחין. לכאורה, בו ברגע אמור היה לרדת לעולם לילה – לילה כפשוטו. המציאות המוחשית נגזרת מהנהגה רוחנית החופפת עליה מלמעלה. אם אור שמש בעולם – הרי זה מפני שמוחין של שחרית מאירים. בלילה אין המוחין מאירים, גם תבל ומלואה שרויים באפילה ומגששים לאורה של לבנה. כאן אנו באים למושג 'רשימו'.

הכלל הרוחני אומר: כל קדושה משאירה רושם במקומה. דהיינו, אם האירה במקום מסוים קרן אור של קדושה. אם נכנסו במקום זה מוחין, הרי גם אם יסתלק האור – רישומו ייוותר שם ויאיר. הכלל הזה תקף בכל מקום. וכך הדברים מתנהלים: באמצעות התפילה נמשכו מוחין, עם סיומה הם מסתלקים. להיכן? למעלה. המוחין המסתלקים עומדים מעל הראש, כאורות מקיפים. בגוף נשאר רושם של קדושה, 'רשימו'. אותו רושם של מוח, די בו כדי להחזיק את העולמות העליונים ואת ההנהגה במצב של יום, כאילו היו שם מוחין של ממש. הרשימו הזה הוא אור התפילין. בזמן הבית כאשר היו המוחות חזקים והנפשות חסונות, היה ביכולת להחזיק במוח את רישומה של התפילה ואת השארת המוחין במשך היום כולו. להמשיך עימם מבית הכנסת לבית המדרש, ואף לצאת בהם לשוק. היום, חולשה נפלה בעולם. בקושי מסוגל המוח לסבול את השארת הרשימו בזמן התפילה ומעט לאחריה.

תפילין – חותם של זיכרון קדוש.

כבר למדנו שעניינם של תפילין היא הארת 'רשימו', כעת נבין מדוע מניחים אותם קודם התפילה. בתפילה, כבר אמרנו, ממשיכים דעת, שכל ומוחין של קדושה. כל יום מחדש, כל תפילה בפני עצמה. נשאלת השאלה: אם מדי לילה מסלקים כל המוחין והכוחות המחיים של יום אמש. בבוקר, כאשר נדרש יהודי לגשת לעבודת בוראו, מהיכן אפוא יישאב חיות כדי לגשת לתפילתו?

שימו ליבכם, זו חקירה מרתקת. התפילה נועדה להמשיך חיים, מוח ודעת. האדם קודם התפילה לכאורה נטול חיות ונשמה. החיים מוכרחים להתחיל מנקודה חייה כלשהי, הלא כן?

התשובה טמונה במושג 'זיכרון'. במשל הגשמי במכשירים מסוימים הפועלים על אנרגיה חשמלית יש מעין זיכרון פנימי ממנו ובאמצעותו ניתן לעורר ולהפעיל מחדש את המכשיר אף לאחר כיבוי. גם בנפשנו הדבר כן: המוחין הללו שמסתלקים עם רדת ליל, אינם אובדים, הם עולים ומתעלים למעלה, ובגוף נשאר 'רשימו'. אולם בלילה, מסתלקים המוחין גבוה יותר. אף הרשימו נוטש את הגוף ואז יורדת לעולם חשיכה של ממש, מוחשית. בדיוק בנקודה זו ניצבת הנפש ומתחננת לפני בורא עולם: "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך". זהו פסוק של תפילין. תיכף נשוב אליו.

על מנת שנוכל מחר עם שחר להקיץ, להתפלל, ולהביא לכאן מנת חיים נוספת – ההכרח שאותו 'רושם' של מוחין יישמר עבורנו במקום כלשהו. מבלעדיו לא נוכל להקיץ ולהתחיל התחלה כלשהי. את הרשימו הזה אנו מזמינים בהנחת תפילין. של יד ושל ראש. תפילין מלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי" דהיינו דביקות והתקשרות (כמובא ברש"י שם), התפילין מבטאים התחברות והתקשרות. זהו עניינו של אור הרשימו – לחבר ולדבק אותנו אל הזיכרון הטוב והקדוש של המוחין שהאירו אמש.

תפילין של יד הם תפיליה של השכינה הקדושה, תפילין של אמונה. תפילה של ראש הם תפילין של קודשא-בריך-הוא. בלילה, שעה שהמוחין מסתלקים להם ואף רישומם נמחה מן הגוף ומתעלה, מתחננת הנפש את תחינתה של השכינה: "שימני כחותם על ליבך" – ריבונו של עולם קשור נא את זיכרוני, את מוחי ודעתי, אצלך. שלא יימחה הזיכרון הטוב אף בשעת הסתלקות. למחרת, בגשת יהודי אל התפילין קדישין, הרי הוא שב אל זיכרונו הטוב הנצור ושמור על ליבו וזרועו של כביכול ברוך הוא. הוא שב אליו, מניחו, ומעלה על ליבו את הרושם הטוב שעשו בו מוחין דאמש. הוא שב וכורך את אותו זיכרון ורושם קודש על זרועו בשבע כריכות. אף משלים את כריכתו על אצבע אמצעית כדרך אירוסין וקידושין. אז, כאשר האמונה שבלב מתעוררת לתחייה, אף המוח כנגדה מתקנא כביכול ונושא קל וחומר בעצמו – אף אני אניח תפילין של ראש. אלו תפילין של בורא על עולמים.

(ע"פ שער הכוונות, דרושי תפילין, ה'. קיצור הכוונות לרמח"ל. ליקו"ה תפילין ו').

מה בין נר שבת לנר חנוכה

בשבת שבתוך החנוכה מאירים שני מיני נרות, אלו שתי הארות: נר שבת ונר חנוכה. סוגיה זו של נר שבת ונר חנוכה פותחת בפנינו צוהר לעניינו הנשגב של חנוכה. חג זה שלא נסדרה לו מסכת בפני עצמו, כלולה הסוגיה שלו בסוגיית נר שבת.

מה בין נר שבת לנר חנוכה?

אותו הדבר שביניהם הוא מהותו המרכזית של חנוכה. על מנת להבין עניינם של נרות החנוכייה יש להוסיף גרשיים לתיבה נ"ר. הגימטריה הזו שמספרה מאתיים וחמישים צופנת בקרבה שלושה ייחודים נשגבים, המפורסמים בשמם 'ייחוד נ"ר'. אלו הם שילובים של ששה שמות זה בזה. ג' שמות הוי-ה ולעומתם שמות אהי-ה, אלוקים, אדנ-י. הויה ראשונה משולבת באהי-ה, שנייה באלוקים, שלישית באדנ-י. בתורת הסוד שילובם של שמות מורה על חיבורן ואחדותן של הנהגות וספירות עליונות להאיר לארץ ולדרים עליה. הארות חג החנוכה צפונים בייחודים אלו.

ייחוד נ"ר מיוחד בכך שהוא מקיף את הקומה הרוחנית בשלמותה: ראש, תוך וסוף. שילוב שני השמות הראשונים מעורר ייחוד במדרגות המוחין, הראש והמחשבה. השילוב השני כנגד התעוררות קומת ההרגשה, המידות והלב. חיבור שני השמות האחרונים מורה על ייחוד בדרגת המעשה, הרגלים והעשייה.

הארה נשגבה ושמה נ"ר

בשבת, ביום טוב ובחנוכה מדליקים נרות. מהו נר?

נר הוא חיבור של כלי ואור. הלהבה נתפסת בפתילה ומאירה. זוהי מעין בבואה להתגלותה של הארה רוחנית. כעין נשמה המתקיימת בגוף. הארה שכזו היא נס בפני עצמו. וכאן ניכר חילוקו של נר חנוכה מנר שבת.

הנרות הללו, של שבת וחנוכה, שניהם מורים על ייחודים עליונים והמשכת קדושה. אולם בעוד ובשבת השכינה מתעלה אל העולמות העליונים ומקבלת שם את הארת הנ"ר – הרי שבחנוכה יורדת הארת נ"ר כלפי מטה, מתחת לעשרה טפחים, ומאירה לשכינה הקדושה במקום הארציות ובתחום ימי החול.  לפיכך אין הגבלה הלכתית לגובה הנחת והדלקת נרות השבת. מה שאין כן בנר החנוכה שאין להניחו למעלה מעשרים אמה. משום שמשם ולמעלה "לא שלטא ביה עינא". נר חנוכה צריך להאיר דווקא כאן בתוך גבול הארציות, במקום בו שולט המבט והארצי של אדם. בכך מתייחדת הארת החנוכה מכל חג ומועד.

במעגל השנה ישנם ימי חול, שבתות, חגים וזמנים. אין ימי החול כיום השבת. אין חג זהה לחברו. השינויים לפי עניין ההארות. לכל מועד הארה מיוחדת, ובכל זמן נמצאים אנו במקום רוחני אחר. למראית עין דירתנו של חול היא דירתנו של שבת. אך אין זה כך. ביום חול אנו כאן למטה, בשבת מיקומנו משתנה. העולמות עולים, המקום מתרומם, אנו שרויים למעלה ממקומנו הרגיל. גם חנוכה חג הוא, אך שונה.

חג החנוכה כאן הוא, ולא למעלה בעולמות עליונים. שמונת הימים הללו ימי חול הם, אפילו לא חולו של מועד. ובכל זאת עם רדת החשכה נוטל יהודי את חנוכייתו, שמנו, ופתילותיו. מברך ומדליק, ואור הגנוז יורד ממרומי מרומים, נוחת על פתח הבית ועל אדן החלון, ומפציע סביבו אור יקרות. חג זורח בנרותינו. זהו חידושו של חנוכה.

נר שבת דולק במרומים. במקום אליו אנו עולים אחרי הכנה ראויה. נר חנוכה דולק כאן. שניהם נרות. בשניהם מאירים ודולקים שלושה ייחודים נשגבים. ובכל זאת שבת מזמינה אותנו להתעלות לפסגתה. ואילו חנוכה יורד אלינו, מבקר אותנו במקומנו. משום כך מותרת ההנאה ועשיית השימוש באור נרות השבת, ואילו נרות חנוכה "אין לנו רשות להשתמש בהם". נר של שבת אינו דולק כאן, אין סכנה שהקליפות יאחזו וייהנו ממנו. נר החנוכה שרוי כאן, אילו תישלח יד ליהנות ממנו הנאה של חולין, עלולה הקליפה לינוק חלילה מאורו.

חנוכה – שבת במלבושי חולין

שמונת הנרות מזריחים את אור הנס המופלא. ומה היה אותו הנס? שנמצא פך קטן של שמן חתום בחותמו של כהן גדול. הסביבה מוכת טומאה. מעבר לחורבן הגופות מאיים על שארית ישראל חורבן בלתי נראה לעין – חורבן הטומאה. המציאות לאחר ניצחון בית חשמונאי, מציאות בלתי מוכשרת היא. הטהרה נעלמת והדרכים הרוחניות הרגילות שהיו מצויות בזמן הבית, אינן. בעיצומה של המהפכה מתגלה פך קטן של טוהר. הארת החנוכה יורדת למציאות שכזו. היא מביאה חג אל קרקעית הגלות. חנוכה הוא שבת בלבושי חולין. פלא!

על פי תורת הסוד, המנורה, נרותיה, וכל פרטיה, אפופים רזין עליאין: הכלי ובו השמן, הפתילה, שזירתה והשחלתה בנר. הדלקת האש והצתת הפתילה בלהבה. כל פרט מן הפרטים עמוס כוונות ועניינים. הינך מחזיק בידך את נר ה'שמש', מברך, ומשפיל ידך אל הנר. הרכנת היד ממשיכה בעקבותיה הארה עליונה ומתפיסה אותה בפתילה. זמן ההדלקה עם רדת הלילה. בזמן הזה 'יורדת' השכינה הקדושה אל העולמות הנמוכים. כוונתנו, להביא את ההארות הללו בעקבותיה, עד מקומה ממש.

כה נשגבת היא ההארה שאין ביכולתה להחזיק מעמד כאן באוויר העולם יותר מגבול "עד שתכלה רגל מן השוק". 'שוק' רומז לעולם העשייה. 'רגל' היא גימטרייה של שני השמות הקדושים בייחוד הראשון משלושת ייחודי נ"ר. ובכן, אותה מחצית השעה המסוגלת, היא פרק הזמן בו מאיר בעולם 'רשימו' מהארת נ"ר העליונה. עד שתכלה אותה רשימה של קדושה, זהו שיעור זמן הדלקת הנרות.

(עי' כוונת החנוכה בשער הכוונות, פרי עץ חיים שם, של"ה הק' מסכת תמיד, פרק תורה אור ה'. ליקו"ה או"ח שבת ו')