פוסטים

כוונות קריאת שמע – פרק א'

בס"ד

בדבריו המקדימים לדרושי כוונות קריאת שמע, מציין האר"י את העובדה שסוגיה זו מקיפה ונוגעת במגוון תחומים ונושאים של כוונה, לפיכך יסודות גדולים כנוסים בין דרושיה. אך אנו נקדיש את מאמרנו הבאים לליבונן של מגוון סוגיות העולות בקנה אחד, תומכות ונתמכות בסוגיית הקריאה היהודית "שמע ישראל".

במאמר זה נשתדל לברר את תפקידה ומעמדה של קריאת שמע בתוך התפילה. על פי דרכנו ראינו שהתפילה אינה רק אוסף פסוקים ותחינות, במקביל לאלו נעה התפילה על מסילת כוונות נסתרת, שתכליתה לחולל פעולות תיקון רוחניות. בתוך תכלית זו מיועד לקריאת שמע מקום מרכזי. על חשיבותה ביחס לשאר חלקי התפילה ניתן ללמוד מהעובדה שחז"ל מציינים אודות "רשב"י וחבריו" שאינם מפסיקים מלימוד תורה אפילו לתפילה משום "שתורתם אומנותם", ובכל זאת לקריאת שמע הם מקפידים להפסיק. 'חבריו' של רשב"י הוא לכאורה רבי יהודה הנשיא עליו מובא בגמרא שתוך כדי מסירת שיעור היה מעביר ידיו על עיניו ובשעה זו היה קורא פסוק ראשון של קריאת שמע ובכך יצא ידי חובתו (ברכות יג:).

מאי בעצם קריאת שמע?

בטרם נרד לעומקם של דברים, הבה נאזין לפשטות. קריאת שמע היא הקריאה היהודית השורשית והיסודית ביותר. זו כביכול הנוסחא הגנטית של האמונה. תמציתה של אותה נוסחא מרוכזת במילה המסכמת – "אחד". תכלית הכל היא גילויו של האחד. העולם מושתת על יסוד הריבוי. מה שמתפתח בהכרח מתרבה ומה שאינו מתרבה לקוי גם בהתפתחותו. הריבוי הוא גזירת הקיום אך מאידך הוא מאפיל על הדבר היקר ביותר בעולם – האחד. הרבים מסתירים את האחד. ככל שאדם נעשה מודע יותר לסביבתו ומכיר פנים רבות יותר, כך קשה עליו יותר לזהות את האחד הפשוט המצוי בתוך ומעבר לכל הנמצאים. כאן מקומה של האמונה. להאמין זה להצליח להחזיק בנקודת האחדות גם בעולם עמוס ריבויים. אל היעד הזה שואפת קריאת שמע. אי אפשר בלעדיו, הוא תכלית הכל.

המילים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ממזגות את המציאות המפוצלת בין שתי הנהגות. שם הוי"ה ושם אלוקים – חסד ודין, מתאחדים כאשר האחד ויחיד מתגלה.

ייחוד עליון

תכליתה של התפילה הוא לעורר ייחוד עליון. למעשה הייחוד הוא נקודת המרכז. אליו הכל שואף, ולקראתו נעשות כל ההכנות שממלאות את כל סדר יומנו, מרכיבות את תפילותינו, ומקיפות את רוב הפעולות שאנו עושים. 'יחוד' הוא שם כולל להתחברותן של מידות עליונות כדי להיטיב עם העולם ולהחיות את הנבראים. ישנן דרגות ומעלות שונות בייחוד והדבר נגזר ממשפיעים רבים ותלוי בנסיבות מגוונות. הייחוד עליו אנו מדברים ייעשה בתפילת שמונה-עשרה, בברכת 'שים שלום'. בשעה זו אנו עתידים לעמוד בעולם האצילות. כלומר, נשמת המתפלל והעניינים שהוא פועל בהם בתפילתו, יהיו אז בעולם האצילות. כעת אנו עדיין בעולם הבריאה. בקריאת שמע עבודתנו מתמקדת בהכנה לקראת אותו ייחוד, ובפעולות שיאפשרו לעורר אותו בבוא העת. קר"ש היא אפוא הכנה לתפילת שמונה עשרה, אך מצד המעשה בקריאת שמע אנו מעוררים פעולה רוחנית נשגבת ומעולה אף יותר מזו שבשמונה עשרה. העניין יובן לאחר הקדמה.

להתהוותו של ייחוד נדרשים תנאים, והמודגש שבהם הוא 'מוחין'. כלומר שיהיו מוחין במידה ובמדרגה המספקת לייחוד. הרעיון הזה מביא אותנו להרחיב במושג 'הסתלקות המוחין'. כידוע המציאות הרוחנית מתנהגת באופן זהה לבני אדם. וכך כל הנהגה, דהיינו "פרצוף", מורכבת מראש וגוף. ייחוד יכול להיעשות רק כאשר יש להנהגה הרוחנית די מוחין. המוחין הם שפע רוחני המשפיע על המציאות וקובע את מצבה. ייחוד ייעשה רק בזמן גדלות. כאשר המוחין בקטנות ההנהגות אינן יכולות להתאחד. הקטנות מדגישה ומבצרת את ההבדלים והפירודים, רק גדלות תאפשר מיזוג והתחברות.

חורבן הבית השפיע באופן מובהק על המציאות הרוחנית, וגרם לכך שהיום לא תיתכן נוכחותם של 'מוחין' באופן קבוע. תמיד הם מסתלקים ויש ליזום את שובם מחדש. מבחינתנו משמעות הדבר היא, שאי אפשר לפעול פעולה רוחנית "מעתה ועד עולם". מוכרחים לשוב על אותה פעולה שוב ושוב יום אחר יום. בדרך כלל המצב הוא חוסר מוחין, ומציאות זו מבוטאת היטב במילים "סוכת דוד הנופלת" – השכינה הקרויה 'סוכת דוד' נראית תמיד כאילו נופלת, משום שגם לאחר שהקמנוה במעשינו הטובים, נידרש לשוב ולרוממה מחדש. הסתלקותם של המוחין והצורך להשיב אותם מדי יום לפני תפילת שמונה עשרה, הוא הרקע היסודי להבנת תוכנן של כוונות קריאת שמע.

נקודת הייחוד

אם נחפש את נקודת השיא בתפילה, זהו ללא ספק הייחוד. אבל במידה מסוימת זו כבר תוצאה. ההכנה חשובה לעיתים אף יותר מהתוצאה. כדי לאפשר ייחוד עלינו להביא לעולם 'מוחין', ומקומם הטבעי אינו כאן. המוחין הם שפע רוחני שמקורו באין סוף. אפשר להמשיל את החיים למעין השופע מאת השם יתברך ומזין את העולם. התזונה הם המוחין שיורדים לתוחלת חייו של כל נברא. מקור החיים מצוי מעל העולמות, בתחומו של האין סוף. והחיים מופיעים בתוך העולמות לאחר שהם הופכים למוחין ויורדים אל כל אחד מהנבראים או לכל אחת מההנהגות השונות.

כעת נגענו בעיקרון יסודי. הכלל אומר שכל שפע רוחני, גם אם מקורו במדרגה רוחנית מסוימת, חייב להיות מושפע מהמקור העליון ביותר, מהאין סוף. בהמשך נזדקק לכלל הזה ביתר שאת. בכל אופן, תפקידה של קריאת שמע להביא את אותו שפע רוחני הקרוי 'מוחין' בזכותו יתאפשר קיומו של הייחוד. אלא שזו בדיוק הסיבה שבקריאת שמע – הנחשבת אמצעי למטרת הייחוד בשים שלום – אנו פועלים בנקודה גבוהה יותר מזו של 'שים שלום'. בעוד ובשים שלום אנו עתידים לעורר ייחוד קוב"ה ושכינתיה, הרי שהייחוד שאנו מעוררים בקריאת שמע גבוה יותר, זהו ייחודם של "אבא ואמא". נרחיב להבהרת העניין.

האר"י מלמדנו שהעולמות מושתתים על היררכיה של אבות ובנים, עילות ועלולים. מעין מערכת צינורות שפע רוחניים, והשפע הרוחני נוזל ומשתלשל מדרגה לדרגה. כל אחת מהדרגות הללו נחשבת להנהגה בעלת מהות ומציאות משל עצמה. לכל מדרגה יש 'הורים' וגם 'צאצאים'. ההורה מאציל על הצאצא את השפע הרוחני והצאצא מעביר אותו הלאה לצאצאיו. ולכן, אין שום דרך להביא מוחין ולהגדיל את קומתה של מציאות רוחנית כלשהי מבלי לפעול זאת אצל 'ההורה'. נמצא שדווקא כאשר רצוננו לפעול במדרגות הנוגעות אלינו, אנו מוכרחים קודם להעפיל ולפעול בתחום המדרגה היותר עליונה כדי לאפשר את התגשמות הפעולה במדרגה הנמוכה יותר. בקריאת שמע אנו מעפילים לקומה עליונה יותר, ומשם מביאים שפע שיאפשר את עבודתנו במדרגות הנוגעות אלינו בתפילת שמונה עשרה.

'הורים' ו'צאצאים' בעולמות

נכתוב זאת בשפת המושגים. ההנהגה הרוחנית מתחלקת בין חמשה פרצופים והם: כתר הקרוי עתיק ואריך (לעניינינו הם ייחשבו לאחד). אבא ואימא, זעיר אנפין (להלן ז"א) ומלכות. עבודתנו מיוחסת ונוגעת לשני הפרצופים היותר נמוכים – ז"א ומלכות. זו כוונתנו בהצהרה "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה". ז"א ומלכות מיוצגים על ידי שני הביטויים היותר קוטביים, השמיים והארץ. השמיים הם מקור השפע, והארץ מקור ההולדה. מהשמיים יורד הגשם והארץ אַמוּנָה על הצמחת היבול והשפע. הייעוד הנעלה ביותר הוא לאחד בניהם, משום שבמציאות, מפרידים בין השמים והארץ כל ענייני העולם הזה. זהו משל למצב הרוחני: ענייני העולם הזה יוצרים כביכול מחיצה בין מקור ההשפעה למקור ההולדה. אדם רואה את המקום ממנו מפיקים כסף ומייצרים מזון, אבל אינו רואה מהיכן הדברים מושפעים. תכלית התפילה היא לבטל את כל ההפרעות הסביבתיות, ולהגיע אל הנקודה בה מתקפלת כל ההוויה ומצטמצמת כל המציאות בנקודת אחדותם של השמים והארץ, המשפיע והמקבל. בנקודת האמונה.

לגרום לאיחוד במציאות כה פרודה זו משימה כלל בלתי פשוטה. לשם כך דרושים "מוחין דגדלות". רק מוח גדול ורחב יכול לדלג על פני הפערים ולראות איך הכל מתמזג בנקודת האחדות. מוחין אלו יקבלו ז"א ומלכות מהפרצופים העליונים מהם, פרצופי "אבא ואמא". גם 'ההורים' לא יביאו את המוחין מעצמם, הם ידרשו להשיג זאת מההנהגה הקודמת להם וגבוהה מהם. לשם כך עליהם לעורר את רצונה של המדרגה העליונה. וכך אמורה תנועת ההתעוררות הזו להשׂתרג ולעלות מדרגה לדרגה עד נקודת ההתחלה של הבריאה ולהניע שם את הרצון העליון ביותר של האינסוף ב"ה, שיגמול לעולם בשפע חדש לגמרי, שיעשה את דרכו חזרה, מרום כל דרגין ועד המקום ממנו החלה ההתעוררות.

(על פי שעה"כ דרושי קריאת שמע).

הסתלקות המוחין –

המוח מצוי בראש והראש רוכב על הגוף. בעולם החומרי המוח מוגדר כ'אינו תדיר'. המוחין מושגים באמצעות תפילה, ובזמן בית המקדש ניתן היה לשמר את המוחין במשך כל היום כולו. לאחר החורבן הם מסתלקים מהר מאוד. זו אחת הסיבות לכך שאנו נדרשים להתפלל בכל יום מחדש. בנוגע להסתלקות המוחין מתקיים דיון בין המקובלים – האם ההסתלקות היא כפשוטו או לא. לאפשרות השנייה ההסתלקות אינה הסתלקות של ממש. המוחין שהושגו אמש לא אבדו, אלא שאנו בני האדם התקדמנו מספר צעדים ולמקום זה טרם הובאו מוחין. נראה כאילו הם הסתלקו, ולמעשה עדיין לא באו מעולם.

 

זכור, אל תשכח! שיטות קבליות למיגור השכחה

בשלהי ברכת 'אהבת עולם', בתיבות "מארבע כנפות הארץ" אנו אוספים את ד' כנפות הציצית בידינו כנגד הלב. כנפי הציצית משולים לכנפות הארץ. 'ארץ' הוא כינויה של ספירת המלכות, נמצא שבזו השעה אנו אוספים ומחזיקים את האמונה השלימה בידינו ומצמידים אל הלב, משם היא תקבל הארה חדשה. הציצית מסוגלת לזיכרון כדכתיב "וראיתם – וזכרתם", לפיכך במקום זה אנו מעלים על ליבנו שלושה מתוך ארבעה זיכרונות: מתן תורה. מלחמת עמלק. מעשה מרים. יציאת מצרים. ארבעתם נזכרו בפירוש בתורה, והם רמוזים כאן באופן זה: מתן תורה במילים "ובנו בחרת… וקרבתנו מלכנו" מלחמת עמלק בתיבות "לשמך הגדול", שהלא שלמות שמו יתברך מותנית במחיית עמלק. זיכרון מרים בתיבות "להודות לך", מפני שהלשון הפה והשפתיים הם כלי הדיבור שיצר בנו השם יתברך כדי להודות לו ולא נשתמש בהם בסיפור לשון הרע ח"ו. את יציאת מצרים אנו מזכירים מאוחר יותר בפרשת ציצית (שער הכוונות – דרושי תפילת השחר דרוש א).

זכירת עמלק נוגעת לענייני דיומא לפיכך עליה נרחיב את הדיבור. ב' מצוות יש כאן, זכירה ומחייה. מצוות המחייה תתאפשר רק לאחר התגשמות שני התנאים הנזכרים בפסוק "והיה כי יניח", הם אינם קיימים עדיין, אולם מצוות הזכירה נהוגה כבר היום. כל יום. זה המקום וזו השעה לליבון מהות מצוות הזכירה. השורש ז.כ.ר מופיע בהטיותיו השונות בכל הקשור למלחמת עמלק או מצוות ימי הפורים: "זכור את אשר עשה לך עמלק". "תמחה את זכר עמלק". "והימים האלה נזכרים ונעשים". "וזכרם לא יסוף מזרעם", ועוד. הזכירה אם כן מצווה מדאורייתא, אך הזיכרון עצמו מה הוא?

להלן נבין שזיכרון – בהיבט הרוחני – הוא מושג של ממש. הזכירה אינה רק כישרון והשכחה איננה רק חולשה, השתיים הללו מגדירות דרגות רוחניות שונות. נבחן שלושה ביטויים של המושג זכירה ושכחה.

משפיע ומקבל

מלמד האריז"ל: "הזכירה בזכר והשכחה בנקבה". על הקשר שבין זכר לזיכרון מצביע כמובן השורש – ז.כ.ר. הזיכרון מיוחס לזכר גם מפאת היותו משפיע, זיכרון מתקשר להשפעה. מבחינה רוחנית זיכרון הוא יכולת השפעה, הזוכר – משפיע. הנקבה מקבלת, יכולת הקבלה קשורה לשכחה. על מנת להשפיע זקוק הזכר לשפע, הזיכרון אוצר במוחו של הזוכר את המידע, גם המשפיע מסוגל להשפיע בזכות יכולתו לאצור ברשותו שפע. לעומת זאת למקבל דרושה יכולת הפוכה – שכחה. לא במובנה השלילי, אלא במשמעותה המועילה. דווקא השכחה היא שתאפשר לו לקבל ולספוג את השפע. שכחה היא ריקוּת, כלי ריק יכיל שפע. כאשר המטרה היא לקבל, יש בשכחה ברכה. נמצא שהזכר והנקבה התברכו בכישורים המותאמים לתכליתם עלי אדמות. התואר זכר ונקבה על פי פנימיות, מתייחס לאופי נפשו של האדם. יש נפשות שבחינתן זכר ויש שבחינתן נקבה. בכוונות לימוד תורה מלמד האריז"ל שהסיבה שיש אדם שלומד אך אינו זוכר את לימודו עשויה להיות קשורה לכך שנפשו מעולם הנוקבא. תיקונו שילמד ויחזור וילמד ולא יתייאש מפני השכחה, ובכך הוא מתקן את שורש נפשו.

לאור הביאור הזה מובנת מצוות הזכירה בהקשר למלחמת עמלק. בשני אופנים עמלק פוגע בישראל, בקרירות ובמלחמה. נאמר עליו "אשר קרך בדרך ויזנב בך…" כלומר זהו כוח של קרירות הפוגע בעיקר בשולי המחנה, בנפשות החלושות וברגעים התשושים של היהודי. מעבר לכך עמלק הוא גם גדול הלוחמים בישראל. כנגד כן נצטווינו בשני ציוויים – לזכור את מעשיו ולמחות את זכרו. הסכנה הגדולה הגלומה בעמלק היא יכולתו לקרר. קרירות היא היפך הזיכרון, מפני שזיכרון הוא אמצעי התקשרות, הזוכר מקושר לדבר אותו הוא זוכר. קרירות היא ניתוק, ועמלק לוחם עם ישראל באמצעות ניתוקם ממקור חיותם. הוא מפעיל כלפיהם שכחה. לפיכך כלי המלחמה שלנו היא הזכירה.

גדלות וקטנות

הזכירה והשכחה מוצאים ביטוי נוסף ביחס לקטנות וגדלות. האריז"ל מלמד ששכחה נובעת ממוחין דקטנות. הקטנות מתישה את כוח הזיכרון, עד שאפילו הזכר ייפול לשכחה, בבחינת "תש כוחו כנקבה". תשות כוח בנידון דידן היא השכחה. כדי לזכות בזיכרון, מלמד האריז"ל, יש לדחות את הקטנות ולהביא תחתיה גדלות. משמעותה של דחיית הקטנות היא כך: כאשר אנו מדברים על גדלות וקטנות הכוונה היא לסוגים שונים של 'מוחין', המוח הוא השפע או מנת החיות הרוחנית שיש לנבראים הרוחניים. כעת נסביר ארבע נקודות:

א. קטנות וגדלות הינם שני סוגים של מוחין. מוחין אלה נכנסים מלמעלה ויורדים כלפי מטה – מהראש עד העקביים. הדבר דומה לאופן בו התבונה נכנסת באדם, תחילה נקלטת החכמה במוחו וראשו. לאחר מכן 'יורדות' התוֹבנוֹת ונכנסות בחדרי ליבו, מתבטאת בגופו ובמעשיו, עד שהופכות להרגל של ממש. בשלב זה החכמה התפשטה עד העקביים.

ב. כפי שגיל הילדות קודם לבגרות, כך הקטנות מופיעה בהנהגה הרוחנית לפני בוא הגדולות.

ג. אין דרך לצאת ממצב קטנות מבלי להמיר אותו בגדלות. הווי אומר: הדרך היחידה לסלק את הקטנות היא – לדחות אותה כלפי מטה. דבר זה יתאפשר רק באמצעות הבאת מוחין חדשים – מוחין של גדלות, אשר ייכנסו וידחו את הקטנות ממקומה כלפי מטה.

ד. הדחייה נעשית בשלבים ולא בבת אחת. מסעם של המוחין דקטנות נמשך לאורך שלוש תחנות – דעת תפארת ויסוד, שהם מחשבה דיבור ומעשה. קודם מסלקים את הקטנות מהמחשבה שבמוח ודוחים אותם את הגרון, משם ממשיכים ומסלקים את הקטנות והשכחה גם מהדיבור ולאחר מכן גם מהמעשים.

בכוונות הנוגעות ללימוד תורה מלמד האריז"ל שעל מנת שהלומד יהיה מסוגל להבין ולזכור את לימודו עליו לסלק את השכחה מהעולמות העליונים, וזאת על ידי שידחה את המוחין דקטנות מפני מוחין דגדלות. דחייה זו נעשית על ידי הבאת מוחין חדשים של גדלות. ככל שהגדלות נכנסת ויורדת פנימה, כך נדחית הקטנות מפניה ויורדת כלפי מטה. מוחי הקטנות הם שמות אלוקים, בשם זה מאה ועשרים צירופים. ככל שהקטנות נדחית כך היא מתמעטת – ממאה עשרים צירופים לשישים, ומשישים לשלושים וכן הלאה עד למצב השורשי המותיר את הקטנות כחמש אותיות שם אלוקים. פעולה זו של דחיית הקטנות נחשבת עבודה רוחנית גדולה ויחידי סגולה מסוגלים לה בשלמות. על דרגה שכזו נאמר במשנה "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

מכאן לימוד יסודי בעבודת הבורא. אין צורך ללחום בחולשה ולהתעמת עם הקטנות, צריך פשוט להביא פנימה גדלות. כאשר במוח תהיינה מחשבות גדולות וטובות, המחשבות הנפסדות והמחלישות תדחנה מעצמן.

פנים ואחור

אופן נוסף בו מוצאים הזיכרון והשכחה את ביטויים הוא המושג 'פנים ואחור'. כידוע, בהנהגה הרוחנית ניכרים שני מצבים עיקריים – פנים ואחור. גם כאן כמו ברעיונות הקודמים אנו מגלים שזיכרון ושכחה אינם רק תוצאה של כישורים מנטליים וכדומה, זו השתקפות של מצב רוחני. הבנה זו מיישבת את הקושיה המתבקשת: איך יתכן ציווי גורף 'לזכור ולא לשכוח', וכי לכולם כוח זיכרון שווה? אכן אנו מצווים לעמול ולהביא את עצמנו למצב הרוחני שיאפשר זכירה, ולהתרומם ממצבים נמוכים הגורמים לשכחה.

הקשר שבין זיכרון ושכחה למצבי פנים ואחור מתגלה בגימטריה של שמות פרצופי חכמה ובינה. שמה של החכמה הוא הוי"ה (מלא ביודין) ומספרו ע"ב. שם הבינה הוא אהי"ה (מלא ביודין) ומספרו קס"א, יחדיו הם עולים למניין 'זכור'. כאשר מחשבים את אחורי השמות הללו (חישוב אחור נעשה באופן של חזרה לאחור, כך: י, י"ה, יה"ו וכו') אחורי החכמה הם קפ"ד, ואחורי בינה קדמ"ת, יחדיו הם יוצרים את המילה 'תשכח'. על זה הזהיר הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק, לא תשכח".

מה נשתנה – הסודות הגדולים של ליל הסדר

ליל הסדר הוא לילה פלאי הנוגה באור יקרות של ניסים ונפלאות. אין אלו רק הניסים שאירעו לאבותינו, הסדר כשלעצמו ערוך על דרך הנס. שכן אנו המחויבים לראות עצמינו כאילו יצאנו ממצרים, זוכים בלילה זה מדי שנה להופעת אורות עליונים כפי שלא נמצא בכל חג ומועד אחר. גדלותו של ליל הסדר אינה מתייחדת דווקא בגדלות המוחין והאור, אלא באופן הופעתו. לשם כך עלינו לדבר מעט על שלבי העלייה הרוחנית.

במשנה כ"א שבפרק ה' באבות, מזכיר התנא את משמעות ההתבגרות בגילאים, מבן חמש ועד בן מאה "בן חמש למקרא" וכו'.רבינו האר"י מלמד איך רמוזיםכאן השלבים של עליה הרוחנית. ההגדרות הללו נוגעות הן לאדם והן להנהגת העולם. כאן וכאן יש קטנות וצמיחה לגדלות.כי אכן עיקר עבודת האדם בעולמו היא, לצאת מקטנות ולבוא לגדלות. אדם מתבגר וגופו גדל, במקביל אף קומתו הרוחנית חייבת להתרומם. את הגיל הרוחני קובעת מידת ההשגה וההכרה במציאות השם, הנקבעת על פי דרגת הנפש והמוחין שהשיג אדם בעמלו.

גם סדר מעגל השנה תלוי בזמנים של קטנות וגדלות. שבת מרוממת מימות החול אודות לדרגת המוחין המושפעים בה.חגים ומועדים קודש הם מפאת גדלות המוחין והאור העליון השופע בהם.דרגות המוחין המופיעים בזמנים הללו, משפיעים על קדושת הזמן, בין היום והלילה ובין תפילה לרעותה.

עיבור יניקה מוחין

כאשר מדברים על עליה והתבגרות מבחינה רוחנית, מבחינים בשלושה שלבים: עיבור יניקה ומוחין. הם מקבילים לשלוש מדרגות: נפש רוח נשמה. אדם נולד מבלי דעת. כמו בעולם הרוחני בו הכלים נבראים כהכנה לאור, כך באדם הגשמי, הגוף שהוא הכלי שעתיד להכיל את האור והמוחיןנברא קודם. בימי היניקה, עד גיל שנתיים הינוקא קונה תפיסה שכלית עד שבהיותו בן חמש הוא מיועד ללימוד מקרא. המקרא על פי הכתבים בעולם העשייה, משום שתורה שבכתב יורדת ממקום עליון ומשתלשלת עד עולם העשייה. גיל שנתיים אפוא הוא זמן כניסת 'מוחין דקטנות'. בהמשך עד גיל בר מצווה גדלים המוחין ובשנת י"ג נשלמת כניסת 'מוחין דגדלות'. אמנם העלייה הזו מקטנות לגדלות היא שלב ראשון בסולם, כעת מתחיל שלב שני של קטנות וגדלות מגיל שלוש עשרה ועד עשרים אז מופיעה בנפש 'גדלות ב". גדלות זו ניכרת על פי הגדרת חכמים בכך שבן עשרים "יכול לישאוליתן בנכסי אביו אפילו בקרקעות". כלומר הגדלות נאמדת במידת כניסת התחתון בגבול העולם שלמעלה ממנו. כמו בן הנכנס לעסוק בנכסים של אביו.

להופעת המוחין יש סדר. קטנות קודמת לגדלות. יתרה מכך, הקטנות משמשת הקדמה וכלי לגדלות. ניתן להבין זאת בדרך המשל, כדי להבין סוגיה או להגיע לפסק הלכה יש להתעמק קודם בפרטים, לבחון את הצדדים, להסתפק ולתהות. רק לאחר מכן תצא הלכה פסוקה ותבוא בהירות בסוגיה. הספקות והלבטים שקדמו לליבון ההלכה, הם קטנות המוחין. הבהירות שבאה לאחר מכן היא גדלות המוחין. הקטנות אם כן נצרכת לא פחות מהגדלות. אולם יש כאן סדר, כדי להשיג גדלות יש לעבור דרך הקטנות.

כלל זה נכון לגבי כל מועד וזמן, לא כן בחג הפסח. ביום זה מקדימים המוחין דגדלות להופיע קודם מוחין דקטנות. השינוי הזה הוא מהותו של ליל חג הפסח. בטעמו של עניין מלמד רבינו האר"י:

בגלות מצרים היו נפשות ישראל אחוזות ביד הקליפה עד שכמעט מעדו בשער הנ' של טומאה. מבחינה רוחנית בלתי ניתן היה לחלצם. הקטנות היא סיבת הגלות, וכדי לגאול נפש מטומאתה יש להשפיע עליה מוחין ולרומם את קומתה. דא עקא, במצב שכזה כל הארה שהיתה יורדת למצרים עלולה היתה להיתפס אף היא בגלות. גאולה בהדרגה אפוא לא באה בחשבון. לפיכך חולל הקב"ה נס פלאי וגזר אומר להקדים את הגדלות לקטנותולהעניק לנפשות ישראל גדלות פתאומית שלא בהדרגה, בכך יתנתקו ממוסרות הגלות והטומאה. העלייה הבלתי רגילה הזו נרמזת בכתוב "ותרבי ותגדלי בעדי עדיים".

סדר של אי-סדר

ליל הסדר קרוי על שם הסדר, אך כל מהותו וייחודיותו בכך שאינו מתנהג על פי סדר, כלומר השלב השני קודם לשלב הראשון. על פי האמור נבין מדוע בליל הסדר עושים עניין רב כל כך מנוכחותם של הקטנים. מעוררים אותם להקשות ולשאול, מחלקים קליות ואגוזים לבל יירדמו. כי אכן בלילה זה חוברים יחד הקטנות והגדלות. הקטנות היא קושיא, וזה מקומם של הילדים המעלים על שולחן הסדר את השאלות הקטנות. התשובה הניתנת היא הארת מוחין דגדלות.

ההארות הללו שופעות עלינו עם סמני הסדר. מיד עם כניסת החג זוכה כל יהודי לגדלות המוחין ראשונה. בקידוש יורדים ובאים בבת אחת השפעות שלהבאתן אנו נדרשים בד"כ להתפלל כמה תפילות. כעת הם יורדים אלינו בבת אחת. הקטנות מתאחרת עד אכילת כרפס. שלושת המצות וארבע הכוסות אינם רק מאכלים, אלו השפעות עליונות. וכבר התבטא מוהר"ן מברסלב: "כשאוחזים מצה ביד – אוחזים אלוקות ביד".