פוסטים

צו – לשרוף את הכבדות באש ההתלהבות

בס"ד

כל מה שהמן רוצה זה להשיג ממך הרהור אחד של עבודה זרה, דהיינו רגע של חלישות הדעת והתקררות. ומרדכי לא יכרע.

מלחמת המחשבות היא מלחמה תמידית, והתרופה היא 'אש תמיד', תתלהב, ההתלהבות שורפת מחשבות רעות ומחלישות.

 

המלחמה הרוחנית שמתקיימת תמיד, בכל שעה וללא הרף, היא מלחמת המחשבות. לזירה זו תתאים המילה 'תמיד', תמיד מתרחשים שם מאבקים. מחשבות יכולות להציק ולהתיש יותר מכל מטרד חיצוני, אולם הנורא מכל הוא שאדם יכול, לא עלינו, לעבוד עבודה זרה במחשבה.

הרהור עבודה זרה נשמע כמו משהו ששייך לתקופה הצלבנית, כמו ניסיונות של יהודים המתגלגלים בהודו ובכוש, מה לנו ולניסיונות פרימיטיביים שכאלה?

 

*

 

רבנו מתאר הרהורי עבודה זרה כעניין יומיומי ממש: 'היינו מה שמתחיל להתפלל בדבקות או מתבודד את עצמו, ובאמצע התפילה או ההתבודדות נופל ממדרגתו' (ליקו"מ סימן ק"ח). הפסקת באמצע, הצטננה התלהבותך – זהירות, חשש עבודה זרה. כל נפילה, מבהיר רבינו, מקורה בקלקול האמונה וכשהאמונה מתקלקלת משמע הצד שכנגד התגבר.  עבודה זרה היא צרתה של האמונה, כשזו קמה זו נופלת ולהיפך.

 

במגילה אנו שומעים כמדי שנה על צורר היהודים המן הרשע ועל גחמותיו. מה ביקש המן האגגי? מה רצה מהיהודים שמהודו ועד כוש?

 

לא יכרע

 

חז"ל מספרים שהמן עשה עצמו עבודה זרה ותבע מכולם לכרוע ולהשתחוות  לו, מלבד מרדכי היהודי שנקרא כך על שם יהדותו המודגשת והמצעקת, איש ככל הנראה לא ההין להתייצב מולו. המן הרשע מזרע עמלק והאומה הזו נחשבת הסכנה הקיומית המאיימת ביותר על ישראל, המן יודע  מה הוא רוצה, הוא ממוקד בניסיונו להשיג ממך דבר אחד בלבד- הרהור עבודה זרה. לשם כך הוא משוטט בחוצות שושן הבירה ודורש: תכירו בי, תאבדו עשתונות, תגיעו לידי התפעלות.

 

הרהורי הלב של עבודה זרה הם מה שהעולם סבורים לכנות בשם 'רגעי חולשה'. נכנסת לעבודת ה', אמרת כמה מילים של תפילה בהתלהבות, התחלת ללמוד מתוך תחושת שמחה ושייכות, והנה ענן בא. משב צונן פולש לירכתי מוחך, התלהבותך דועכת קמעא, אתה לועג לעצמך – נו, מה חשבת שאתה משה רבינו? שוב לעפרך. מה אירע? כנראה המן חלף על פניך. מאומה הוא לא דורש המן הרע הזה, אלא שתכרע לפניו ותשתחווה. אל תתאמץ לכרוע ולכוף כאגמון ראשך, די לו להמן בנפשך המשתופפת, המשתטחת, המתרפסת. חלישות הדעת שלך סוגדת להמן, וכהני העבודה זרה מקלסים ואומרים שלא היה מי שעבדהּ לזו יפה מחלישות דעתך, שכך היא עבודתה.

 

 

ההרהור הצונן והציני הזה, הרגע שמזג אוויר סגריר חודר לליבך הטהור – הוא הרגע בו אתה בן התקופה הנאורה ניצב לנוכח פולחן האישיות של המן הרשע ומסתכן בתואר 'עובד עבודה זרה'. חולי הקרירות שכיח ונפוץ, אנשים רגילים להתלונן על קרירות ברוחניות, אל תדמה בנפשך שזו קרירות ותו לו, הווי אומר סתם התקררתי. קרירות היא קלקול אמונה, דהיינו מחשבת עבודה זרה. למה כל כך חשוב לדעת זאת? מפני שכאן המפתח להתחממות. קודם כל תבין שהרגע הצונן הוא לא סתם חולשה אלא חלישות הדעת שהאחראי עליו ישירות הוא צורר היהודים, המן הרשע שרוצה להעביר אותך מן העולם. זו עבודה זרה. צלם. הזדעזעת? אשריך, איש יהודי אתה.

 

לשרוף מחשבות

 

אין 'צו' אלא לשון זירוז. הזריזות והעצלות הם מד חום למצב רוחני, הכהנים שבבית המקדש הצטיינו בזריזות יתרה, כהנים זריזים הם. עצלות היא היפוכה של הקדושה, הטומאה עצלה היא ונסרכת על העפר, שפופה ועצובה. האמונה ניכרת מתוך זריזות שמחה חיוניות, הרהורי קרירות וחלישות הדעת משפיעים באופן מובהק על התנועות החיצוניות שנעשות לאות וכבידות.

 

מאי הרפואה לחולי הכבדות והעצלות? שריפה. דינה של עבודה זרה בשריפה וביטול, וכיוון שהעצלות והכבדות וחלישות הדעת הם תולדה של הרהורי עבודה זרה, הרפואה היא בשריפה. פרשתנו פותחת במצוות קרבן העולה שסגולתו שהוא מכפר על הרהור הלב. יש כאן פליאה: הפרשה פותחת במצוות קרבן העולה, אולם מיד בפסוק שלאחר מכן היא ממשיכה למצוות תרומת הדשן. הרמת הדשן מתבצעת בסוף, אחרי גמר העבודה, כאשר הסתיימה העלאת הקרבנות וצריכים לפנות את השיריים השרופים מעל גבי המזבח, עוד לא פתחה התורה במצוות העולה וכבר היא מדברת מפינוי הדשן? אלא שלימוד גדול כאן:

 

בעבודת הקרבנות, אומרת לך התורה, העיקר להגיע אל הדשן השרוף. זה גם מה שמודד את מעלת הקרבן, ככל שחלקים רבים יותר מהקרבן מגיעים אל העפר ואפר, גדלה מעלתו. העולה היא קרבן של חסרון כיס, הוא אינו מותיר מאום בידי בעליו, 'כליל תוקטר', לפיכך קרבן משובח הוא. לב יהודי הוא מזבח, ועל המזבח אנו מצווים להבעיר 'אש תמיד', האש התמידית היא התשובה היחידה למלחמה התמידית – מלחמת המחשבות המתישות והמחלישות. איך מבעירים אש? עם חסרון כיס, וויתור, מסירות נפש. כל יהודי יכול למסור נפש גם מבלי להישרף בלהב אש. להתלהב זה למסור נפש, תעשה כאילו אתה מתלהב. האש הופכת את הקרבן לריח ניחוח, וההתלהבות הופכת גם את הגשמיות שלנו לנחת רוח. העצבות והעצלות יכולות גם הן להפוך לקרבן עולה, כשנשרוף אותן באש של התלהבות.

 

 

 

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

ניצחנו, כעת נכריז מלחמה

למי יש כוח להילחם ללא הרף? מלחמות הן עניין מעייף ומתיש. אי אפשר לשרוד אותן לאורך זמן. עבודת השם זו מלחמה תמידית, היא אינה מתישה אם אין בלבך קושיה.

בפרשת 'פרה' אצור כוח עצום של טהרה. קריאתה מסוגלת להתחדשות, זה הזמן לשוב באמת אל האמונה ולהפוך את סיפור המגילה, לסיפור אישי.

מלחמות הן עניין מתיש, למי יש כוח וסבלנות להימצא תמיד באזור מלחמה? עמים מוכנים להילחם למען חירותם רק מפני שבאופק מצפה רגיעה, נחלה בלי מיצרים. מאבקים אינם מזג אוויר הגון לכינון חיים. מי שמצוי במלחמה מתמדת – נשחק. כאשר החושים דרוכים ללא הרף, העצבים מתרופפים. המוח נחלש. יכולת ההישרדות נפגעת ועוד הרבה קודם לכן נמוגה לה שמחת החיים. מי מוכן להקים את ביתו בשטח אש, מי מסוגל? בסופו של מאבק כל בני אנוש מייחלים לשלווה, אף כי מלחמות מלוות את כל גלגולי ההיסטוריה, אין אדם שמוצא בהן את תכלית קיומו.

*

לאור הדברים האמורים מתעצמת השאלה הבאה: איזו מין מלחמה היא מלחמת עמלק. בתורתנו הקדושה נאמר כי השם יתברך בכבודו ובעצמו הכריז עליו מלחמה מדור-דור. כלומר תמיד. כל הנכנס בשערי עבודת השם מבין את תרגום המונח 'עמלק' כשלל המעיקים על הנפש היהודית. כולם יודעים מתי מלחמה זו החלה – בגיל שלוש עשרה – עת נכנס בגוף יצר לב האדם הרע מנעוריו, אך אין איש יודע אימתי תסתיים, והאם יש לה, למלחמת עמלק זו תאריך סיום באופק כלשהו. כעת אמרו נא: הייתכן לנהל כך חיים?!

מלחמה לה'

במלחמתו עם עמלק נאמר על יהושע "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר, מלחמה זו לא הוכרעה. את עמלק לא כילו ולא השמידו, רק החלישו. המשמעות מבוארת בדברי מוהר"ת פעמים אין מספר ומשם עולה שאכן את עמלק אי אפשר להשמיד – זו מלחמה להשם. עלינו מוטלת חובת המלחמה. לאחוז בחרב ולחתוך שוב ושוב את ראשי גיבוריו. להחליש את האויב המר. להכות בו. השאלה עימה פתחנו, שאלת תכלית המלחמה, נשאלת שוב ושוב. הנה חלף עבר הפורים. משמעותו מפורסמת: ביום זה לחמנו בעמלק ומיגרנוהו. לכאורה אין אנו צפויים לראותו יותר עד עולם, שהלא מחינו את זכרו. אבל אין זה כך. המלחמה עודנה בעיצומה. אם כן למה זה אנחנו? הבה נבין יסוד נפלא:

מה כל כך בלתי אפשרי במלחמה תמידית? החולשה מן הסתם. אין כוח, כמה אפשר. זו בדיוק הנקודה. האם יודעים אנו מאין נובעת תשות הכוח, החולשה, השחיקה? העייפות הזו נובעת ממקום אחד – חוסר טהרה. היכן שיש טהרה יש כוח, הטומאה מחלישה. טומאה זה קושיות, שאלות, תמיהות. הקושיות מתישות. מצד עצמו מסוגל יהודי לאחוז בחרב המלחמה לאורך כל ימיו עלי אדמות. אדרבה, המלחמה היא תוחלת החיים האמתיים. יהודי אמתי מצוי תמיד בבירור, ליבון, חיפוש וערגה, לדבר הזה קוראים מלחמה. התשישות תופסת אותו בשעות חולשה, לפתע מתנחלת אל הלב קושיה: מדוע עובר עלי? מפני מה איני מצליח? מי אמר שאי פעם אשתנה לטובה? הספקות הללו מכרסמות תחת יסודות הנפש והחולשה ניכרת מיד. תחת עובד השם נלהב הינך מגלה לפתע איש מסוכסך בתוך תוכו, אכול חששות, מיואש מרוב התקוות. מסכים עם חולשותיו. כנוע. מניף דגל לבן.

לפיכך שער הכניסה לעבודת הבורא היא הטהרה. לתחום בית המקדש אין להיכנס מבלי טהרת אפר פרה, מדוע? מפני שבמקום הזה מתנהלים החיים במלא עוזם, כל משב רוח של קושי וכבדות מזיק. אי אפשר לסבול כאן סרך של קושיה, ספק, בלבול, חשש. בבית הזה עובדים את השם ללא לאות. אין מכירים כאן במושג עייפות. אין תשות ואין חלישות. כולם זריזים שמחים יודעים את תכליתם, אינם מתעכבים על שום דבר. רצונך לבוא בשערי המקדש, להיכנס לעבודת הבורא? היטהר נא. הזה על עצמך אפר פרה. מה הסגולה? הרעיון נפלא:

המתקת הדינים

הפרה היא תשובה להתגברות הדינים. מהותם של הדינים צפון במספר פ"ר. כאשר מוסיפים עליו את האות ה' – שורש הדין, נעשית המתקה. זה עתה יצאנו את ימי הפורים הקדושים. גם בפורים התעסקנו בתיקונם של הדינים. פורים מלשון פירורים, וזו בדיוק הדרך בה ריפאונו מאחיזת הדינים. בבחינת "אתה פוררת בעוזך ים", בפורים פוררנו את תוקף הדין, עמלק כבר אינו הגיבור הגדול הלופת בצווארנו. פוררנוהו. אפילו אם הוא קיים, החלשנוהו. כעת הגיעה השעה לצעד הבא. "אחר פורים" מגלה רבינו "קורין פרשת פרה". מפורים נעשית פרה. רוח טהרה מנשבת בעולם, פרשת פרה מגלה את באר הטהרה וזה הזמן וזו השעה לרכון  ולדלות מלא חופניים טהרה והתחדשות.

אנו בתקופה שבין פורים לפסח. הימים מלאי סגולה. זה עתה ראינו בחוש איך אין בעולם כלום מלבד נוכחות אלוקית מוחלטת, השגחה וניסים. המגילה גוללה את סיפור האמת. מה שנראה מלכתחילה כתהליכים מדיניים, חילופי שלטון, אישים בכירים, מקושרים ואנשי חצר, מתגבש לכדי מגילה אחת שכל הווייתה נס אלוקי. מאחורי כל הפרצופים אין אלא כוח אחד של צדיק, מרדכי היהודי ואסתר המלכה. כשהגילוי הזה בצקלוננו נלך לקראת גאולתנו השלימה, גאולה שאין אחריה גלות בפסח הבא עלינו לטובה.

 

 

 

 

אילו נכתבה המגילה בידי עיתונאי…

אחדרשנדתא, עורכו הראשי של קלף העת הפרסי "שושניוז", כסס את קצה נוצת הכתיבה בעצבנות אופיינית. אחשורוש שקוע בבלגן אישי לא פשוט. סאגת ושתי שהתפוצצה השבוע עלולה בהחלט לגאול את מדור הרכילות מבצורת ארוכה. מאז השתלט המטורף על פרס ומדינות חבר העמים, חוץ ממשתאות ומסיבות ראווה, לא מספק המבצר ההזוי שהקים בפרברי שושן מאומה. הסיפור האחרון עם המלכה המודחת חייב להימצץ עד תום. את תענוג לעיסת הפרשייה המטונפת ישאיר לעצמו. כמו תמיד יקבל בשולי הדברים, סופר המלך – שמשי, את הזכות להגיב ולהיראות מגוחך עוד יותר.

יום שלישי במערכת "כתב-הדת" הוא עיתוי לחוץ במיוחד. בשעות הספורות של טרם הורדת החומר להעתקה, מוצא את עצמו עורכו הראשי של שבועון קהילת היראים לחוץ במיוחד. על תענוגיו של אחדרשנדתא מקלף העת המנואץ "שושניוז" הוא יכול רק לחלום. גם אם איננו מתיימר להתהדר בחותמת כשרות סנהדרינית, לוועדת הביקורת הקלילה שלו יש גבולות. פרשת הרכילות הססגונית לא תיגרס על גבי גיליונותיו, וחומר אחר מוכרח למלא את החסר. פרשנדתא ימחזר שוב את התחקיר הלעוס שהופיע ברעש גדול לפני שלוש שנים. תחת כותרת חדשה "הסייס שהפך למושל" הוא יחפור בעברו הלא מפואר של הרודן המטורף וימרח את השערותיו בדבר מוצאו של האיש לכדי רדיוס מקסימלי. עבור קולמוסו האישי הקצה העורך הנכבד את שטח ההפקר של הפוליטיקה הפנימית. העימותים בין ראש הסנהדרין לבכיר החדש בפרלמנט, המן. הוא מוכרח להיות נטרלי, ומשום כך תוצג עמדתו של מרדכי באיפוק אובייקטיבי. בכלל, הוא מעדיף להתעלם מהאיש, בשבועות האחרונים רק מהומות הוא עורר. הימים האחרונים לא שפעו עניין של ממש, החנופה החיננית שיעבדה את המדורים והטורים לריקוד 'מה יפית' מתחסד סביב אירועי שבעת הימים בארמון החורף המלכותי. קהילות הקודש שטפו את המערכת במודעות פאר, שוזרים זרי תהילה לראשו ושיגיונותיו של המושל.

לאנינות דעתו של העורך, מחאתו של מרדכי היוותה קוריוז מקסים בשבוע וחצי הראשונים. במחווה נדיר הוא פרגן לו אפילו עמוד שער. כשהשק והאפר הציגו עמדה בלתי מתפשרת, והסיפור כולו התחיל לקבל כיוון דתי מדי. קבע צוות העורכים ש"כתב-הדת" איננו פשקוויל, ופנה לאפיקים מאווררים יותר. המדורים הבאים התמקדו בתערוכת 'איגוד השפיות היהודיות' של חבל פרס, ובקולקציית הביגוד ההודי ששטף את שושן בעקבות פרויקט הסחר הפתוח שיזם אחשורוש.

*

מה בין מגילה לעיתון. על פניו כתב עת עתיק. ממצא היסטורי בן כמה אלפי שנים הסוקר עובדות ומציין תאריכים. אבל לא, המגילה היא סיפור של נס. לאמתו של דבר, המגילה עצמה היא עיקרו של נס. אילולא נכתבה מגילת אסתר, סאגת שושן עלולה היתה להסתיים בגורל טרגי זהה לזה שנחלו פרשיות רבות במירוץ ההיסטוריה. אילו נכתבו קורות ימי הפורים בידי עיתונאי או פרשן מדיני, התיעוד היה אולי ססגוני יותר. לעולם לא היינו מצליחים לחלץ ממנו בדל של נס.

פתגם עתיק שנאמר על ידי אמן בעל שאר רוח טוען, שהציור מצוי על יריעת הבד עוד קודם שנגעה בו יד הצייר. האומן צריך רק לגלות אותו, לנקות את המיותר ולהניח ליצירה להתגלות. מגילת אסתר כשמה כן היא, מגלה את המוסתר. התיאור הכרונולוגי של השתלשלות הדברים, מבודד את האירועים הרלוונטיים מהרקע הססגוני והתוסס, ומציג רק את המאורעות והאישים הנוגעים להתגלות ההשגחה הפרטית בבליל ההתרחשויות.

כותבי המגילה, לא רק שלא היו עיתונאים, מבחינה עיתונאית יש ביצירה הזו החמצה נדירה של כל מרכיבי האייטם האופייניים. בעיתונות הפרסית הקדומה, אם נרשה לעצמנו לצורך העניין להמציא אותה, העדשה התמקדה בנושאים הרבה יותר חושניים. הפסגה המשולשת בארמונה האישי של אסתר. דרישותיה המקוממות של אשת המלך שמוצאה לבד יכול להצית דמיון של כל פרשן מתחיל. כתבת פרופיל בעקבות הדחתו של המן האגגי, פאנל עצבני עם בניו הזועמים. ובשולי הדברים טור אישי של אדמתא או תרשיש. ומה דעתכם על תחקיר פולשני עם בני הרמכים והאחדרשפנים בנוגע לחומר המסווג שבמגילות הדחופות.

*

הסיפור של מגילת אסתר מתאר נס שבתוך הטבע. נס שכזה, מגלים הספרים הקדושים, גדול ופלאי הרבה יותר מנס גלוי שמשדד בדרכו את הטבע. יש לו נקודת חולשה אחת, הוא חמקמק. ניסים מתרחשים תמיד ובכל מקום. מגילות אסתר נכתבות כל יום על ידי רבבות סופרים. הנפשות הפועלות רושמות את מגילות הסתרים בקולמוס הנפש. ואילולא רוחה הסוערת של התקשורת, יכולים היינו להוסיף למדף הספרים היהודי, רבבות מגילות פלאים של השגחה ונסים.

כל אחד מאיתנו עיתונאי בפוטנציאל. סוקר אירועים וגם מדשדש בארבעים קבין של פרשנות. הבעיה התורשתית של העיתונאי שבפנים היא – העדר יכולתו לבודד אירועים. הוא נוטה לייחס לכל הנושאים השוליים רצינות תהומית. למרוח ראיונות נוטפות מלל וצבע על כל איוולת. בעודו מפריז בסיקור סביב העשן שיצרו התרחישים, מתפוגג לו סיפור המגילה עצמו.

מרדכי היהודי יחד עם אסתר המלכה. דמויות הנצח שמלוות כל יהודי מאמין במשל ונמשל. יכולות היו להיעלם בין רבבות אנשי חצר, לוביסטים, יחצני"ם ואחשדרפנים. את נס המגילה יכולים היו כותבי העתים להטמיע בביב מזוהם של רכילויות חצר ותחקירי עומק. כתבות פרופיל מרתקות וטורים מושחזים של בעלי לשון. נס שרוח הקודש רשמה את הדברים.

נס גדול עוד יותר יכול להתרחש בחיים האישיים שלנו. אם רק נפקח עיניים להשגחה.

 

 

חג זמן העתיד – סודותיו של חג הפורים

שושן הבירה, הממלכה הפרסית, שנת ג' שצ"ב.

אחשוורוש, העריץ זחוח הדעת שהשתלט על כס מלכות בבל בממון ובכח הזרוע, ואף הצליח להרחיב את גבולותיה על פני מאה עשרים ושבע מדינות – מקיים זה מחצית השנה סבב חינגאות בזבזניים ומנקרי עיניים. את תקופת החגיגות הוא מסיים במשתה בן שבעה ימים, מיוחד עבור תושבי עיר הבירה, שושן. הוא מבקש לנצל את ההזדמנות לפולחן אישיות. לשם כך גויסו כל אוצרותיו, חור כרפס ותכלת. גם כלי בית המקדש שהובאו על ידי נבוכדנצר, מוצגים לראווה. היהודים נקראים אף הם ליטול חלק בחגיגה. ההזמנה מתקבלת ברגשות מעורבים. היראים סולדים מהרעיון, מרדכי היהודי מסתובב ברחובות ומתחנן מהציבור להדיר רגליהם מסעודות ההוללות, אך החלשים בעם נוהים אל האולמות הנוצצים.

ההזמנה 'הנדיבה' ליטול חלק במשתה, הוצעה ליהודים במסגרת תוכניתו השטנית של המן הרשע. הוא ביקש לנצל את המצב השברירי, על מנת להכשיל את ההמון בסעודות טריפה. אך קודם לכן, מעט היסטוריה.

שבעים שנות גלות בבל לקראת סיום. אבות מספרים לבניהם על ימים יפים בצילו של מקדש. על ארץ ישראל ועל קדושת ירושלים. הסיפורים והזיכרונות עולים מתוך מגילות שנכתבו על ידי הגולים עצמם, הסבים הישישים שנפוצו בגולה בעקבות כיבוש נבוכדנצר. הם רשמו שם בכריכה אחת עם דמעות הגלות, את בשורת התקווה. חזון שבעים השנים של ירמיה הנביא. "כה אמר השם לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם…" הגלות עתידה להסתיים בסוף שבעים שנה.

המידע מעניין לא רק את הגולים הדוויים. מלכי בבל וחכמיה, אף הם מייחסים לו חשיבות עליונה, ועוקבים בדריכות אחרי ההתפתחויות. בלשאצר מחשב בטעות את שבעים השנים, כשחשבונו מורה על תפוגת התאריך הוא ממהר בלהיטות להוציא את כלי הקודש ולהציגם ביהירות במשתה פרוע. עוד באותו הלילה הוא נכבש בידי דריוש ונהרג.

על המצגת ההיסטורית הזו משקיף איש נוסף. מכשף אדיר ורב השפעה. המן הרשע. הוא עורך את חישוביו, בוחן את המצב על פי הנתונים שאגר ומגיע אל המסקנה. זו השעה המדויקת ביותר לפעולה. תוכניתו השטנית של המן הרשע יוצאת לדרך.

תוכניתו השטנית של המן

איזו מטרה משותפת מביאה את אחשוורוש ומקורבו המן, לרקום יחד תוכנית השמדה אכזרית עבור הנתינים היהודיים? האריז"ל פותח צוהר לעולמות הנסתרים שמאחורי סיפור המגילה.

סיפורה של מגילת אסתר מתרחש בשלהי גלות בבל. התקופה הזו מסוכנת במיוחד משום שזו תקופת מעבר בין גלות לגאולה. גלות, מבארים הספרים הקדושים, זו תרדמה. ובעובדה הזו הבחין גם המן הרשע, הטיעון המשכנע בו השתמש הוא, "ישנו עם אחד" דורשים חז"ל 'אלוקיהם ישן הוא'. המן ראה הנהגה של שינה. ואת הנתון הזה בדיוק הוא ביקש לנצל.

גאולה, היא יקיצה. נבואת ירמיה מבשרת מראש את הצפוי להיות. שבעים שנות הנהגת 'שינה' ולאחריהן בוא תבוא היקיצה. או אז יתהפך הגלגל והעם המדוכא והנבוך יתנער מחבלי הגלות, יסיר את קורי השינה, ויעמוד שוב על רגליו. המן ממש לא חיבב את הרעיון הזה.

הוא ידע. שינה היא עיתוי רגיש. מי ששרוי בשינה, ניתן להאריך את שנתו לנצח. צריך רק ללחוץ בנקודה הנכונה. המן יודע היטב את מיקומה של נקודת התורפה. כבר שנים רבות לפניו, עשה זאת סב סבו, עמלק.

 

כמעט אלף שנים קודם לכן, במדבריות המפרידים בין ארץ ישראל למצרים, צועד עם אחד שיצא לא מזמן מעבדות ארוכה לחירות. האימפריה המצרית צונחת לעומתם, הים נבקע עבורם. מן יורד להם מן השמים, עמוד אש וענן מפלסים להם דרך. אך איום אחד מחריד את השלווה, העם העמלקי. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריו, ואתה עייף ויגע". עמלק אינו מגיח מלפנים, מה פתאום. הוא נצמד מאחור, מזנב בנחשלים שהענן פולטם. זו אומנותו המיוחדת.

עמלק מסוגל לזהות נקודת חולשה, להדגיש אותה ולהעצים אותה למימדים מוחלטים. הוא מביט ביהודי החלוש וקובע באוזניו נחרצות 'אתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים'. זהו זה, כזה אתה! נא להכיר. אין צורך בהרבה יותר מזה. יהודי חלוש מוסר את שארית נשמתו מרצון לידיו היצוקות של האויב העמלקי. מה כבר נותר לו להפסיד.

המן צועד בעקבות סבו. הוא משקיף בעינו הרעה על העם היהודי האוחז בציפורניו את שארית נשמתו בתקוות הגאולה, ומחפש את נקודת החולשה. "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". זו התמונה של כלל ישראל כפי שמציג אותה המן האגגי. הנתונים הללו אמיתיים לכאורה. אך כמו בכל תמונה, השאלה מאיזו זווית משקיפים עליה.

המן, מרכז את איומו אל הגוף. מהנשמה הוא מתעלם. משום שזהו בדיוק המצב בו שרוי כעת כלל ישראל, תרדמה. שינה אחת משישים במיתה, הגלות היא סף המוות. משום שבגלות, נשמת העם מסולקת, מה שנוכח כאן בעולם, הם הגופות לבדם. והגוף הרי מפוזר מפורד ונרדף בין העמים. הגוף עייף ויגע. אילו רק גוף יש כאן. המצב סופני.

משום כך, נדרשת כעת יקיצה. בשעה שהנשמה תשוב ותופיע בגוף, הוא שוב לא יהיה יותר עייף, מפוזר ומפורד. תהיה כאן גאולה. אך את היקיצה הזו מבקש המן למנוע. איך? פשוט מאוד, הוא ימוטט את העם הישן רגע בטרם תזרח בקרבו הנשמה.

עמלק – אומן הייאוש והחידלון, מסוגל לגרום לאדם לחשוב כאילו כלו כל הקיצין, דווקא ברגעי גלות האחרונים.

תרדמה – עיתוי פגיע

האדם יצור פגיע. אך הוא נעשה פגיע וחשוף לסכנה יותר, בזמן שינה. בשעת ערנות מפוקח הגוף על ידי המח, אדם ערני מסוגל להיות מודע למצבו ולסביבתו. הישן נתון רק לחסדי הסביבה.

שינה רוחנית זהה בסיכוניה לשינה גשמית. שינה רוחנית היא חיי גוף ללא נשמה. גוף ללא נשמה, חשוף לסכנות רוחניות באופן נורא. אדם ישן הוא מי שאיננו מודע לנוכחותה של נשמת חיים בקרבו, ואין הכוונה ליהודים טועים שאינם שומרי תורה ומצוות. הדברים נוגעים לכל מי שאיננו מודע באמת לתעצומות הנשמה האלוקית המפעמת בו. במצב שכזה, חווה האדם רק את גופו החומרי. חש את חולשותיו, כאביו, ציפיותיו ואכזבותיו. אדם שכזה שרוי בשינה עמוקה. ומישהו מנסה להפוך אותה חלילה, לשנת נצח.

עמלק, רודף את נשמות ישראל לאורך כל דפי ההיסטוריה. מלחמת עמלק נמסרת בירושה "מדור דור", בכל תקופה מופיע עמלק בלבוש חדש, ופועל כדרכו, בהעצמת נקודות החולשה. עמלק העכשווי איננו דווקא עם או רודן מסוים. עמלק שתול בפנים, בערוצי המחשבה האישיים ביותר. הוא מפנה את מאמציו למטרה אחת. לשכנע את היהודי המתנמנם, בחולשותיו ועייפותו. הוא לוחש באוזנו, כזה אתה.

פורים – יום שלא מהעולם הזה

הנס שלנו הוא פורים. בשושן העתיקה, ניצב מול מזימת המן הרשע, איש יהודי אחד ויחיד ושמו מרדכי. בשעה שהציבור כולו רופס בחרדת הערצה ואימה מול שיגעון הגדלות של המן. ניצב בטבורה של עיר יהודי אחד ויחיד ומכריז 'לא אכרע ולא אשתחווה'. בשום אופן לא אסכים להיכנע לחולשת הרגע. וההכרזה הזו, היא שמובילה בסייעתא דשמיא עצומה, את הסיפור כולו לקראת גאולה מופלאה.

פורים הוא חג האלמוות. הנס של פורים מיוחד, דווקא משום שהוא מופיע כאן, בתוך עולם החולין, בגוף הישן ובעיצומה של גלות. ומהסיבה הזו, אומר המהר"ל, ימי הפורים לא יתבטלו אף לעתיד לבוא. במדרש מובאת הסברה, כי חוץ מימי הפורים, גם יום הכיפורים לא יתבטל. שני המועדים הללו מיוחדים בכך שאינם שייכים לתחומי העולם הזה.

בשני המועדים הללו, מגיע גופו של העם היהודי לרגע הכיליון. ביום כיפור אלו העוונות ששוללות את זכות קיומו. בפורים זו גזירת המן הרשע שמבקשת להמיט עליו שואה. וכאן וגם כאן נדרשת זכות קיום מחודשת. מנת החיים הזו חייב להופיע מעולם נעלה יותר. כזה שאינו נתון לחוקי העולם הזה.

זו הסיבה, אומרים הספרים הקדושים, שפורים על שלל סגולותיו הנפלאות, נעוץ בעיצומם של ימי החולין. מופיע בתוך ימות השבוע ואף אינו מחולל סביבו כל התרחשות קודש מיוחדת. בשבת, אנו נלקחים לעולם אחר. קדושת שבת דורשת הכנה עצומה. טיפוס והעפלה ממדרגה למדרגה. ביום טוב, גם כן נדרשת עלייה, אפילו ימי חול המועד אינם ממש כאן. מלאכות שאינן גדר 'דבר האבד', אסורות. פורים לעומת זאת, מופיע ללא כל הכנה. אינו דורש מאומה, לא הימנעות ממלאכה ולא תוספת מיוחדת של תפלה.

וכל כך למה?

משום שכל הימים טובים מדברים אל הנשמה שבקרבנו. לשם כך יש להתעורר, לעמוד על הרגליים ולקבל את קדושת הימים מתוך ערנות החושים. פורים לעומת זאת, צולל כלפי מטה, נוגע בנקודת החולשה שלנו. בגוף הישן השכוח והבלתי מודע. פורים מדבר לאנשים שאינם יודעים אפילו מה בין מרדכי הצדיק להמן הרשע. הפורים הזה יש בכוחו להחדיר גם בגוף ישן את אור הנשמה. לגרום ליהודי להתעודד, לעמוד על רגליו ולהתריס כלפי אויביו העמלקיים 'לא אכרע ולא אשתחווה לאף חולשה'.

 

 

 

 

פורים – מה שחשוב באמת

כולם מחפשים גדלות, גם עמלק. בפורים נגלה מהי גדלות אמיתית, וזה יגרום לנו לצאת במחול.

רצון השם שנלמד, נצליח ונתעלה. אך רצונו האמיתי הוא – שנקבל את ההנהגה כפי שהיא ונשתדל להגדיל שם כבוד השם.

מיום עומדו על דעתו מתחנך אדם 'צריך להיות גדול'. כילד הוא רוצה פשוט לגדול, ככל שמתבגר גם שאיפותיו גדלים לצידו. אדם מתוודע למושגים של שלימות, מתוודע ושואף. בינתיים הולכת ונרקמת טבלה של יעדים: מה חשוב ומה חשוב יותר. כאן בדיוק המקום לעצור ולבחון: האם הטבלה מסודרת נכון? כלומר, האם ההגדרות שהענקנו לגדלות, מדויקות. יתכן ויש לנו עדיין מה ללמוד על גדלות ושלימות.

***

זיהוי נכון של מושגי גדלות וחשיבות הוא יסוד חיוני בעבודת הבורא. אילולא כן, עלול אדם להסתפק בהישגים מדומים או להתייסר לחינם על הפסדים אינם הפסדים. משום כך חיונית מאוד ההבחנה הבוגרת – מה באמת חשוב, מה גדול באמת. היכן מבררים זאת? מן הסתם אצל מי שכל הכבוד בעולם שלו הוא. אם נבחן את מידת חשיבותן של מעלות שונות מול רצון השם, צפויה לנו הפתעה. הפתעה בנוסח זו שהביא עימו יתרו.

על שעת ביאת יתרו להסתפח אל נחלת השם נאמר בזהר הקדוש "כדין התעלא שמא עילאה". שימו לב, היתה יציאת מצרים ונס קריעת הים, ובכל זאת לא היה ביטוי כבוד השם גדול כמו ברגע ביאת יתרו, האיש הרחוק והמרוחק בעולם, הייתכן?

אכן, גדלות היא עניין מפליא ומפתיע. לא כל מה שנדמה כגדול אכן גדול, ולא מה שנראה דחוק לשוליים אכן דחוק. הגדלות האמתית מתומצתת בנקודה אחת – מה שתורם באמת להרמת כבוד השם בעולם. הדבר הזה נעשה לעיתים דווקא על ידי איש רחוק, במקום רחוק, במצב פשוט ונידח.

הרעיון יתיישב על פי משל למלך שבממלכתו נאמנים ומורדים. מי מהקהלים הללו יכול להביא למלכו את הכבוד הגדול יותר? הבה נראה: התומכים יחגגו לו ויריעו לכבודו, ככלות הכל הם תומכיו ואין בכך חידוש. והיה אם יבואו מתנגדיו, ירכינו ראש ויכרעו לפניו ברך – הלא אין מחווה כבוד גדול מזה. זהו מעשה המגילה.

גילוי של פורים

אם נפשך לדעת מהו גילויו הגדול של פורים, הרי לך –  בפורים מאירה הנקודה. החשיבות האמיתית מודגשת, והגילוי הזה הוא-הוא ניצחון מלחמת עמלק.

המן עמלק מתגבר על ישראל וממיט על ראשם גזירות וצרות. מה הוא מבקש? דבר אחד – להשכיח חלילה התגלות כבוד השי"ת. היתה יציאת מצרים, קריעת הים, מתן תורה. עמלק מכוון לשם את נשקו, להשכיח, להדחיק. הוא עושה זאת ברעש רב ובלבול הדעת. מציף אותנו בהתפעלויות ומדגיש חשיבויות שונות ומשונות. מטרתו כמובן להסיט מהמכוון האמתי, למקד את תשומת הלב בהישגים שונים העיקר שלא נהייה פנויים לעצם הנקודה. לפיכך אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זכרו. מפני ששלמות הכסא והשם תלויים דווקא בנקודה הזו, השקטה והמודחקת לכאורה, נקודת כבוד השם. העיניים ממוקדות בהצלחות והספקים והמלחמה האמיתית מתנהלת בבית, במה שעובר עליך ר' יהודי, באמת.

מוכן עמלק להלהיב אותך להשיג שבעה רקיעים, הוא מוכן לכך רק כדי שתנטוש חלילה נקודת כבוד השם 'קטנה' המסתתרת ביום המעייף שעבר עליך. הוא מוכן לכך רק בתנאי שתזנח את רצון השם האמיתי – דהיינו להתעסק באתגרים שההשגחה זימנה היום למעונך. מי יגלה עפר ואפרוריות מעינינו? המגילה.

כך אירע בשושן. עם ישראל שרוי בצל גזירת שמד. איככה מתדרדר דור למצב ביש שכזה? אכן, היתה כאן החמצה, טעות. נהינו אחר גדלות גויית. סעודתו של אותו רשע. פאר ויופי של עולם הזה. במהלך אותה סעודה אף הוצאו בגדי הקודש של כהן גדול והגדלות האמתית בעולם נרמסה לרגלי גדלותו החיצונית של אותו רשע. זה כל העניין. אם המרנו חלילה את נקודת כבוד השם במושגי גדלות וייקר שאינם נוגעים לכבודו יתברך – הבאנו על עצמינו צרות צרורות חלילה.

מן המייצר

בעקבות כך נלקחת אסתר לבית אחשוורוש. אך הצרה היא מפתח לגאולה. יהודי יורד למעי הקליפה להיבחן ולהתברר. בתוקף הצר והצרה מתבררת מחדש הנקודה היקרה – מה חשוב באמת. ובכן, מה שחשוב באמת זה מה שנחשב בעיני השם, ולא כל חשיבות אחרת מרשימה ומהדהדת. וברגע שנפש יהודית מתוודעת לגילוי הזה, מתפייסים. עם ישראל חוזר. העיניים נושאות אך ורק לכבוד השם, לבית מקדש. ארמונותיו של אחשוורוש מתגמדים לנוכח נקודת אמונה אחת. אז מתברר למפרע כי את הכבוד והגדולה האמתיים הביאו לבורא עולם דווקא הרחוקים. דור עייף ומבולבל שהתעשת והזדעק מעומק הנידחוּת 'השם הוא האלוקים'.

הגילוי הזה נזכר ונעשה מדי שנה, בהארת מרדכי ואסתר הזורחת מאותיות הקדושות של המגילה. הארה זו מנשבת במפרשׂי רוחנו, מרקידה אותנו בחוצות. הבינונו כעת שהשמחה האמתית כמו גם הגדלות והחשיבות, שרויה כאן, היכן שאנו. בתוך העניינים הפשוטים שעמלק התאמץ כל כך להסתיר עד כה. כי אכן רצון השם שנלמד, נצליח ונתעלה. אך רצונו האמיתי הוא – שנעבוד אותו בדיוק במקום אליו הוליכו אותנו. לבל נטעה חלילה! אחרי כל המעלות הטובות, החשיבות הגדולה באמת שמורה לפעולות שיש בהן כדי להגדיל כבוד השם ולהשלים את כסאו, עניינים אלו נעשים דווקא בהסתר ובסתר. בבית, ובמה שמתרחש בחיינו הפשוטים.

 

חושך קודם לאור – הרקע הקבלי של סיפור המגילה

גם בשפה הפשטנית מורגל הביטוי 'פנים בפנים', מה הוא אומר? קשר נעלה בין כנסת ישראל להקדוש ברוך הוא. הסמל המפורסם הם הכרובים הניצבים איש לקראת רעהו פנים בפנים בשעה שישראל עושים רצונו של מקום.

דברי ימי ישראל רצופים עליות ומורדות. אולם אלו ביטויי חיצוניים בלבד למציאות האמיתית המסתתרת בשפריר חביון – מצבה של כנסת ישראל וייחודה בקודשא-בריך-הוא. או ייחוד 'זעיר אנפין ונוקביה' (להלן זו"ן) בשפת הזוהר הקדוש. מה משמעותה של הגדרה זו?

בקצירת האומר: 'זעיר אנפין ונוקביה' הם שתי ההנהגות העליונות ('פרצופים') המשפיעות בעיקר על מציאותנו. הייחוד בין שני הפרצופים מבטא את מצבה של המציאות ברוחניות ובגשמיות. כמעלת החיבור, כך מתרבה השפע בעולמות ומתעלה מעמדם של ישראל הקרויים "בנים אתם להוי"ה אלוקיכם". הוי"ה– פרצוף 'זעיר', 'אלוקים' – השכינה הקדושה.

יש למצבי הייחוד הללו רמזים וביטויים שונים: למשל, אור השמש ביטוי להנהגת 'זעיר אנפין' (להלן ז"א), הירח סמלה של השכינה, ספירת המלכות והאמונה. וכשם שאין לה ללבנה אור עצמי אלא אור חוזר מהשמש. כך השכינה מציאותה תוצאה של עמידה "נוכח פני השם", כמראה המשקפת אור. בנפש האדם ההנהגות הללו מקבילות לזכר ונקבה, דעת ואמונה ועוד.

שבעה מצבים

האריז"ל מלמד על שבעה מצבים שונים בהתקשרות זו"ן. המתחלקים לשני מצבים כללים: 'אחור' ו'פנים'. במדרגות ה'אחור' השכינה מקושרת עם קוב"ה, מקבלת ממנו ומושפעת מהארתו אך ללא הארת פנים, כמי שניזון ללא יחס של גדר 'ייחוד'. מצבי ה'פנים' נעלים ומבטאים דרגות שונות בייחוד. שבעת המצבים משתנים לאורך ההיסטוריה ומאפיינים תקופות שונות: ביום רביעי לבריאה היו העולמות במדרגה השלישית (במשמעותה לא נוכל להרחיב כעת). ביום זה נתלו ברקיע המאורות. אז קטרגה הלבנה 'אי אפשר לשני מלכים בכתר אחד', ונאמר לה 'לכי ומעטי עצמך'. לאחר מכן המשיכו העליות והמורדות, בחטא עץ הדעת ביום השישי, בשבת בראשית, בירידה למצרים, ביציאה משם. אגב אורחא – לאורך כל הימים והזמנים, תמיד היו ימי השבת במדרגה שישית. אחת לפני השביעית והמושלמת שלא תתאפשר אלא בבית המקדש השלישי.

בימי שלמה, בבניין בית המקדש הראשון, זכה עם ישראל לשנים כמותן לא היו עוד מעולם. מצבם הרוחני של ימות החול זהה היה למצב השבתי, תמיד עמדו זו"ן במדרגת הייחוד השישית. על כך מפורסמת בזוהר הקדוש הלשון: "ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא", כלומר הירח היא השכינה הקדושה, היתה בשלמותה. משום שאז עמדו השכינה וקדושא בריך הוא בייחוד השלם, עד שהאירה הלבנה במילואה. ביטוי לשלמות זו ניכר גם בשגרת החיים הארצית, כאשר ירושלים הפכה לבירת העולם, מלכי ורוזני ארץ נהגו לשגר אליה את בניהם ומילאו חוצותיה באוצרותיהם. ניכר אז בחוש שהייחוד השלם המאיר בבית המקדש, שואב אליו את כל חבלי ארץ ויושביה. היה שלמה מאותם מלכים שמשלו בכיפה, ועוד העפיל עליהם בהיותו מולך בעליונים ותחתונים. שלטון זה לא הושג ביכולת אנושית, מדרגתו הרוחנית וחכמת אלוקים שבקרבו -היא שקיימה בכל רגע את הייחוד השלם בעולם, ורוממה את הבריאה כולה למציאות שכזו.

חורבן הבית וגלות שבעים השנים של נבוכדנצר, גדעו את תור הזהב. אז נפל המעמד הרוחני למדרגה הראשונה ומיד התייצב על מדרגה השלישית, מקביל למצב של שנות המדבר, ועל כך מקוננת הקינה של חצות "המדבר הייתי לישראל…". מאוחר יותר שבו העולמות והתעלו בבניית בית שני אך לא כבימי בית ראשון. אחר כך באו ימי הגלות שאנו בעיצומם.

בתקופת מרדכי ואסתר אנו עסוקים באותם שבעים שנה המפרידות בין הבתים, הראשון והשני. בסוף תקופת שבעים השנים, בשנת שלושת אלפים ש"צ שנים לבריאת העולם, אירעו אירועי המגילה. כדי להבין מעט את תוכן האירועים יש להבהיר רעיון נוסף –סוד התגברות החושך לפני האור.

אורות מאופל

לפני עלות השחר מתעבה החשיכה. זהו משל מפורסם לעובדה המובהקת שקודם התגלות אור או הפצעת גאולה, מתעצמת החשיכה וההסתרה. גאולת פסח כמו ניסי חנוכה ופורים, מבקיעים אלינו מבין חשרת עבים של צרות גזירות והסתר פנים. האור שזורח מיד לאחר מכן קשור בהחלט לחושך שקדם לו. מדוע?

על פי פנימיות זהו סוד ה'דורמיטא' (תרדמה) – מצב הכרחי לאפשרות המעבר בין הנהגת 'אחור' להנהגה של 'פנים'. המושג נלקח מאותה תרדמה שהפיל השי"ת על אדם הראשון, ואין כאן המקום להאריך. רבינו האר"י מלמד שדווקא קודם שמביאים את ההנהגה לחיבור של 'פנים בפנים', מוכרח ליפול בעולם חושך והסתרה. בזמן הזה מסולקים המוחין מהנהגת 'זעיר אנפין' שביטויה הוא דעת, שכל, אור ובהירות. ובשעה שהשמש חשכה, איככה תאיר הלבנה שאין לה אור מעצמה? הדורמיטא מצטיירת כאן בעולם בדמות התגברות הסתר פנים, קושי וקטנות. אך מציאות זו היא השלב הקרוב ביותר להפצעת גאולה.

בסיפור המגילה, אנו מדברים על השנים האחרונות ממש שבשבעים שנות גלות בבל. במשך כל אותן שנים החזיקו הגולים במגילות ששימרו את דברי הנביא ירמיהו המבשרות את קץ הגלות "לפי מלאות שבעים שנה לבבל" (ירמיהו כ"ט). למעשה, עיניים רבות עקבו בדריכות אחר התגשמות הנבואה, מי מתוך ייחול להתגשמותה, ומי מתוך חרדה מפניה. בלשצר שטעה בחישוב שבעים השנים – השתמש בכלי הקודש, ובו בלילה נפלה מלכותו בידי דריוש. המן הרשע ובנו שמשי הסופר שחישבו את הקץ וידעו היטב בחכמת הכישוף על מעמדו הגורלי של עם ישראל, ביקשו לנצל שעה זו, על מנת לבטל חלילה לעד את אפשרות בניין הבית. כאן פותח סיפור המגילה.

מעשי המגילה מתרחשים אפוא בנקודת המעבר שבין 'אחור' ל'פנים'. בין הסתרה לגילוי. מעבר שכזה מתרחש בעולם מדי יום, באופן פרטי יותר, מחצות לילה ועד רגעי ההארה המופלאים של תפילת שחרית. בכל נפש משתקפת המציאות הרוחנית המצויה בתחילת הליל בחושך וגלות, נופלת לתרדמת 'דורמיטא', ושבה עם שחר ובאמצעות התפילה לדרגת הייחוד של 'פנים בפנים'. הסוגיה הגורלית ביותר היא – איך עוברים מאחור לפנים דרך דורמיטא, מבלי להיפגע. להארת מרדכי היהודי פתרונים, ועל כך במאמר 'גדולת מרדכי – ההארה הבלתי אפשרית'.