פוסטים

ספירת התפארת והקו האמצעי במבנה הספירות

במאמרים הקודמים סקרנו כמה מספירות הבניין, הזכרנו את ספירות החסד והגבורה, המצויות בצד ימין ושמאל, כעת נעסוק בספירה האמצעית, ספירת התפארת.

התפארת היא מידתו של יעקב אבינו. הוא נחשב בכיר שבאבות משום היותו מרכבה למידה האמצעית הממצעת ומכריעה בין מידת אברהם איש החסד, למידת פחד יצחק שעניינו גבורה. על יעקב נאמר "איש תם יושב אהלים" שהיה משלב בעבודתו שני 'אוהלים'. כוח המיצוע המיוחד לספירת התפארת, מבטא שלימות. לכן נאמר על יעקב אבינו שהיתה מיטתו שלימה. כי מצד החסד של אברהם יצא ונולד ישמעאל, פסולת מידת החסד. מצד גבורת יצחק נולד עשיו, פסולת הגבורה. רק במידת המיצוע של יעקב התבררה הקדושה ונולדו י"ב שבטי י-ה, ללא רבב.

התפארת נחשבת ספירה 'מכריעה' משום שהיא אחת מספירות 'קו האמצע', מהו קו האמצע? כפי שלמדנו כמה פעמים, הספירות מסודרות בשלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. בצד הימיני – החכמה החסד והנצח. בשמאל – בינה גבורה הוד. כל ספירות הימין נוטות לצד החסד, כל אחת בבחינתה וכפי עניינה. ספירות השמאל נוטות אל הדין, במידות שונות. בקו האמצע יש את כתר, תפארת, יסוד ומלכות (לעיתים מחשיבים גם את הדעת). כל ספירות האמצע פועלות כמכריעות או ממזגות באופנים שונים, ולכן יש בהן עניין של שלום, דבקות, ואמת. עניין נוסף המיוחד דווקא לקו האמצע הוא, כוח ההעלאה. קו האמצעי בכוחו לעלות למעלה ממקומו, עד אין סוף. לפיכך נאמר ביעקב שנחלתו היא 'נחלה בלי מצרים'. וכדרשת חז"ל: "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת, קי"ח:).

תפארת – לבושים

שם הקודש המיוחס למידת תפארת הוא שם הוי"ה ב"ה. שמו העיקרי של השי"ת. על שם זה נאמר שהוא כולל את כל שמות הקודש וכל אופני ההנהגה העליונה. היבט זה מאיר פן נוסף של ספירת התפארת. התפארות היא עניין של התלבשות, הלבושים קרויים 'תפארת' כמו: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". יש כאן גם לשון 'פארות' שהם ענפי האילן וגידוליו. כלומר שספירת התפארת מבטאת התגלות והתפארות. שם הוי"ה הוא שמו העיקרי של הבורא, ומכיוון שבכל פעולה והנהגה הוא 'מתלבש' באמצעות מידה אחרת, ופועל בתוך כל השמות ועל ידם, לפיכך נאה לו שמו – תפארת, מלשון לבושים. ועל כך משבח הפסוק ואומר: "לך הוי"ה – הגדולה והגבורה והתפארת". כלומר, לך שם הוי"ה יש את לבושי הגדולה שהיא מידת החסד, הגבורה וגם התפארת, שאתה מתלבש ופועל באמצעות כולם.

עניין נוסף המוזכר רבות בהקשר לספירת התפארת הוא, 'קווי האלכסון'. בכתבים, בעיקר בקבלת הראשונים מופיע המושג 'י"ב קווי אלכסון'. הכוונה לשניים עשר הצלעות המרכיבות את צורת המרובע. שש המידות כאשר הן מסודרות לפי נטיותיהן לארבע רוחות השמים ומעלה ומטה – יוצרות יחד את שש נקודות המרחב של העולם הגשמי: חסד נוטה דרומה, גבורה צפונה, תפארת במזרח, יסוד במערב. נצח והוד מעלה ומטה. יחדיו הם יוצרים 'מרובע'. בין קצוות המרובע מתוחים י"ב קווים. לקווים הללו משמעותיות רבות ועמוקות מאוד על פי סוד: הם שנים עשר השבטים, י"ב חודשי השנה, שנים עשר מזלות וי"ב צירופי הוי"ה. מכיוון שספירת התפארת, לבד מהיותה ספירה בפני עצמה, נחשבת גם ככלליות שש המידות – י"ב קווי האלכסון הללו מיוחסים לה. כאן אנו מוצאים עניין נפלא: המספר י"ב, בכל האופנים שהזכרנו, מתחלק לארבעה קבוצות כל אחת מורכבת משלושה: י"ב שבטים מסודרים על פי ארבעה דגלים, ובכל דגל שלושה שבטים. חודשי השנה מתחלקים לארבע עונות כל אחת משלושה חודשים. צירופי הוי"ה מתחלקים לארבעה קבוצות, כל אחת מתחילה באות שונה, ויוצרת שלושה אופני צירוף. נמצא ששם הוי"ה ב"ה שולט ומשפיע על כל חלקי הבריאה כאשר כל אחת מארבע אותיותיו מתאימה לאחת מארבע הקבוצות. למשל, שלושה משנים עשר הצירופים האפשריים של הוי"ה מתחילים באות יוד, צירופים אלו מכוונים לצד מזרח שבעולם, צירופי אות ה' ראשונה לצד דרום, אות ו' למערב ואות ה' אחרונה לצפון.

אני, אתה, הוא

אנחנו מוצאים בסדר התפילות ובפסוקים את הפנייה וההתייחסות אל נוכחות השי"ת בשלושה גופים: בלשון עצמי, בלשון נוכח, ובלשון נסתר. אני, אתה, הוא. בכינוי אני כמו: "ראו עתה כי אני, אני הוא. אני אמית ואחיה". לשון נוכח: "אתה גיבור לעולם" ובנסתר "הוא אלוקנו". שלוש הלשונות הללו מיוחסות לשלוש הספירות שבקו האמצעי, ומבטאות אופנים שונים בהתקשרות שלנו עם השי"ת.

'אני' הוא כינוי לספירת המלכות, השכינה הקדושה. הסיבה לכך היא משום שהנהגת המלכות היא המציאות הרוחנית הקרובה יותר אלינו. השכינה הקדושה היא אם הבנים, וכשהיא מדברת כביכול אלינו, הרי היא פונה בלשון 'אני'. כלומר, אני הממציאה עצמי אליכם, מצידי, לעורר אתכם לשמור מצוות השם.

'אתה' הוא כינויה של ספירת התפארת ושם הוי"ה. המשמעות היא, ששם הוי"ה נסתר יותר ממידת המלכות, כמלך היושב בהיכלו. ההיכל הוא שם אדנות, והמלך הוא שם הוי"ה. הוא אינו מצוי מצד עצמו ועל המבקש את קרבתו להתאמץ ולעורר את עצמו. וזוהי משמעותו של 'אתה', מלשון נוכח, אולם בניגוד מלשון 'אני' הפונה מצד עצמו אלינו, אתה היא פניה אליו מצידנו. על זאת מצווה דוד המלך את שלמה בנו: "ואתה שלמה בני דע את אל-הי אביך ועבדהו… אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד" (דבה"י, כח, ט).

'הוא' הוא כינויה של ספירת הכתר. לשון נסתר ונעלם. מפני שהכתר נעלם ונסתר ואינו בר השגה לשום נברא, שר, מלאך או נביא. הכתר הוא מקום הרחמים הגמורים שאין בהם כל תערובת דין, ועל כך אנו מתפללים "והוא רחום יכפר עוון".

(ע"פ 'שערי אורה' – הספירה השישית).

נכנס יין יצא סוד – למה משתכרים בפורים

האכילה והשתייה בפורים קודש הם, השתייה בפרט, שעיקרו של יום ביין. עד היכן מצוות שתייה?  "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בסוד העניין כתב האריז"ל כך: "נודע שיש ניצוץ קדושה בקליפה המחיה אותה, ואם יסתלק ממנה לא יישאר להם חיות ותבטל לגמרי מיד. והנה ביום הגדול הזה שיש אותה הארה גדולה אנו רוצים שגם לאותו ניצוץ יגיע חיות לעצמו, אך לא שיגיע לו כל כך להאיר לקליפה. לזה צריך שישתכר האדם ביום זה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי אולי ישגה וייתן ברכה לאותו ניצוץ שבקליפה ויתברך הוא אבל לא תהיה ברכה בכוונה שא"כ יגיע לו הרבה ויתברך גם הקליפה ח"ו". הדברים יתלבנו בעז"ה בהקדמות דלהלן:

אמרו חז"ל "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו". מכאן רמיזה להיכן מסוגלת שתיית היין לרומם. אך  שני כוחות בו לטוב ולמוטב. באמת אמרו: בקושי התירו שתיית יין בשבתות ומועדים. וכדרשת חז"ל "זכה משמחו לא זכה, משממו". "זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש". מה טבעו של משקה זה?

יין המשמח

היין שורשו במידת הגבורה. מוצאו מענבים הנדרכות בגת באמצעות העקביים, ולא בכדי. 'עקב', מגלה האריז"ל, בגימטריה פעמים שם אלוקים (פ"ו, פ"ו – קע"ב). גם ל'ענבים' גימטריה זהה – קע"ב. העקביים הם סוף קומת אדם, סמוכים אל מדור החיצוניים. היין הכנוס בענבים הוא כֹח הגבורה. כפי שבתחתית חבית היין מצטברים השמרים, כך ברוחניות הגבורות מצויות במקום העקביים. שמרי היין הם 'גבורות קשות' כלומר דינים נמוכים וחזקים מהם ניזונים החיצוניים. אולם, כפי שאיכויות שונות ליין, לפי אופן הפקתו, תסיסתו, שימורו וסינונו – כך גם מבחינה רוחנית שתי מידות ביין, 'יין המשמח' ולעומתו 'יין המשכר'. אין אלו משקאות שונים, יתכן ובבקבוק אחד יימצאו שניהם. השוני הוא באופן השתייה והמקום אליו מקושר השותה: האם מגמתו לעלייה אל הרא"ש, או חלילה לירידה לר"ש. הגבורות שביין מעניקות לו את כוח העילוי והגילופין דקדושה. מאידך, הגבורות הללו כשמעורבים בהן שמרים, הן גורמי השיגעון, בלבול הדעת, ורוח שטות ח"ו. בליל הסדר למשל, יש לנו ארבע כוסות מצווה. שתייתן מביאה מוחין לעולם ולנפש. כנגדן אנו מטיפים באצבע טיפות של יין, כנגד עשר מכות. זהו היין המשכר, גבורות קשות שיבואו על ראש שונאינו (רבי צדוק, מחשבת חרוץ). כוח הטוב והרע שביין מופיע כבר בהקשר לעץ הדעת טוב ורע, שם נאמר (רבה בראשית י"ט) "סחטה ענבים ונתנה לו", ומובא בזוהר (ח"א דף ל"ו.) שביין זה היו מעורבים 'שמרים', דהיינו דינים קשים.

לפיכך "המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו" (עירובין ס"ה.) בסוד העניין כותב השל"ה הקדוש (פרשת תצווה): "מצד היין רוח לבשה בו לעורר בסוד יין המשומר, ותצלח עליו רוח ה' מתוך שמחה, ואז מתפשט מן הגשמיות ומתלבשת ברוחניות, והוא דבוק למעלה-למעלה, ואז יש בו מדעת קונו".

למדנו משהו על סוד היין, נותרו לבירור שתי נקודות: מיהו ה'ניצוץ' האלוקי השרוי בקליפה. ומדוע יש לשתות דווקא בבחינת 'עד דלא ידע' – בלי דעת. כידוע המן הרשע נצר לזרע עמלק, כל מגמתו להשמיד להרוג ולאבד את זכר ישראל. וזאת יש לדעת: לקליפה אין קיום מצד עצמה, ואם ראית רשע מתגבר ברשעתו, בהכרח המאציל העליון מחייה גם אותו. החיות הזו באה כמובן בדרך סתרים, שלא יתכן שהקדושה תחייה חלילה את הרע. אלא מאי? זהו אחד מסודות בראשית, כפי שנאמר "בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי" ודרשו "דקרו ליה אלה-א דאלה-א". כלומר שגם במקומות החיצוניים נסתר ונעלם מציאות השי"ת ולית אתר פנוי מניה. הכוח המחייה את הקליפה הוא ניצוץ קדוש – קדוש ועליון במיוחד, מפני שכל קדושה שאיננה הגבוהה והנשגבת ביותר, עלולה להיפגם במקום הטומאה. רק קדושה נשגבת, בבחינת מדרגת 'כתר', יכולה לרדת אל מקומות החיצוניים, לאפשר את קיומם בדרך פלא, ומבלי שתהיה להם כל שליטה עליה חלילה.

להחיות ניצוץ קדוש

ובכן, גם בהמן הרשע גנוז וצפון ניצוץ אלוקי קדוש. ניצוץ זה מחייה אותו כל שנה מחדש ומאפשר לנו למחות את זכרו ולזכות בתמורה באורות הפורים הנפלאים. את הניצוץ הנסתר הזה בכוונתנו להחיות בשתיית היין. אולם, את הפעולה הזו יש לעשות מבלי דעת, "עד דלא ידע" דייקא. מדוע?

אמרו חז"ל (ברכות ל"ג) "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו", היכן שאין דעת יש אכזריות, על אכזר אין לרחם, מפני שברחמיך הינך ממשיך אור אל מושא הרחמים. הקליפות והחיצוניים אינם בני דעה. הם חסרים את המוח השלישי הנקרא 'דעת', זה אגב נס נפלא. שאילולא היתה הקלי' חסרת דעת, מי יודע להיכן היו מגיעים מעלליה. מכאן טעם לשכרות: בשתיית היין כוונתנו להאיר ולהחיות את הניצוץ האלוקי שבקליפת המן-עמלק. הניצוץ קודש, אולם סביבו מצויה קליפה. איננו מעוניינים להאיר לחיצוניים. לפיכך תיעשה הארה זו מבלי דעת. שלא לתת לקליפה אחיזה בדעת.

להיכן מרוממת אותנו השתייה?

שתיית היין מסוגלת לרומם את הדעת אל המקום הנשגב של קודם מציאות טוב ורע. לכן הגדרת חז"ל היא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". על הקליפה והרע נאמר "שרי בחיבורא וסיים בפירודא", כלומר למעלה בשורש גם הקליפה היא קודש (עי' של"ה תצווה), רק למטה בהשתלשלות היא נפרדת בסוד "נרגן מפריד אלוף", והופכת לרע, טומאה, וקללה. לפיכך גדר 'ברוך' ו'ארור' שייך רק למטה, היכן שיש טוב ורע. למעלה, בשורש העליון הכל טוב, הכל קודש, ואין לקליפה שום מציאות כלל ועיקר. בשתיית היין עולה יהודי עד למקום בו מתבטלות ההגדרות בין ארור לברוך, שם גם נמוג הרע והכל קדוש וטוב. משם יכול יהודי להאיר אל אותו ניצוץ קדוש השרוי בקליפה, להחיות אותו מבלי שתימשך חיות לקליפה הסובבת אותו.