פוסטים

כוונות תקיעות שופר

בס"ד

 

במרכז עבודת ראש השנה נמצא השופר, ובהגדרתה של המצווה שתי גישות: לדעת הרמב"ם מצווה בשמיעה, לשיטת ר"ת וסייעתו המצווה בעצם פעולת התקיעה. שתי שיטות אלו מזכירות שתי הבחנות מנוגדות לכאורה במטרתה של התקיעה בשופר. השופר מעורר ישנים, אך את מי הוא מעורר – אותנו או את השי"ת? שתי ההבחנות מעוגנות בשני פסוקים: כתיב "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ב), "עורו ישנים מתרדמתכם". וכתיב: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". שתי ההגדרות מתקשרות עם שתי הבנות שונות לכאורה במשמעות קולו של שופר. על פי דרך הפשט והמוסר, השופר מעורר את בני האדם לתשובה, ואילו על פי כוונות נוסף בו עניין שמימי – השופר מעורר למעלה את העולמות מתרדמתם.

לחידודם של דברים נתעמק קמעא בכוונות התקיעות, ומהן נסיק ששתי המגמות מתאחדות. התרדמה הרוחנית קשורה בתרדמה האנושית, התקיעה מעוררת למעלה ואף למטה. שני שופרות יש כאן, ממטה למעלה וממעלה למטה.

*

יודע כל בא בשער הכוונות שענייני ראש השנה נעים סביב ה'דורמיטא' והיקיצה הימנה. בראש השנה, מובא בכתבים, נברא העולם ולפיכך הכל חוזר לכמות שהיה באצילות הראשון. את דרושי ר"ה פותח הרב ז"ל בעניין חטא אדה"ר והשלכותיו, שכן אותו יום שישי ראשון בתבל – ראש השנה היה, ובו ביום הפיל ה' אלוקים תרדמה על האדם ונטל אחת מצלעותיו להיות עזר כנגדו, באותו יום חטא אדם ואכל מעץ הדעת והורחק מגן עדן. אף שאירועים אלו אירעו בימים קדמונים, הרי מדי שנה חוזר המצב הרוחני לנקודת ההתחלה, וסביבו נרקמת עבודת הימים הנוראים שעיקרה תיקון חטא עץ הדעת. וכך, כשם שביום בו נברא אדם הוטלה עליו תרדמה כך בהנהגה הרוחנית ביום הזה מדי שנה בשנה נופלת בחינת תרדמה.

שינה – קטנות המוחין

השינה הזו נועדה לאפשר את בריאת 'העזר כנגדו', ברוחניות זו מידת המלכות – אמונה. אי אפשר להוציא ולהמציא את כוח האמונה כל עוד השכל ער ומודע, שהרי השכל תופס את מקום האמונה. וכשם שעל האדם נפלה תרדמה כדי "שלא תתגנה עליו", גם על השכל תיפול תרדמה שלא תתגנה עליו האמונה. כשהמוחין מסולקים יכולה האמונה להיבנות, ומכיוון שבימי ראש השנה אנו עסוקים בכינון קומת האמונה, על השכל להסתלק וההנהגה שרויה בדורמיטא. שלב שני זו היקיצה, היא תתרחש לכשישובו המוחין למוח, ולשם כך דרוש לנו שופר.

השינה הרוחנית לגביה נאמר "עורו ישנים" קשורה לדורמיטא הרוחנית. אילולא השינה אי אפשר לעולם להיבראות. הדבר הראשון שנברא בעקבות השינה הוא מימד הזמן. ניתן לראות בחוש שחווית הזמן קשורה במידת הארת השכל. בשנתו אדם חווה בפרק זמן קצר זמנים ארוכים והתרחשויות לאין מספר. הזמן מתארך ככל שהמוח נמוך יותר. הזמן אחראי אם כן לכל החסרונות, השגגות והחטאים; אדם חוטא משום שנשתכחה ממנו ההלכה, התפוגגה ההרגשה, נדמה לו שיש עוד זמן רב לבלות בעולם… הזמן מורכב גם מתמורות ושינויים, יום ולילה, עבר הווה ועתיד. שינוי – תחילת קלקול.

לפיכך הוקדמה רפואה למכה, והוכנה מלכתחילה דרך התשובה. בעוד כל דבר רגיל נע אל העתיד  ומתפוגג בעבר, תשובה היא מציאות יחידה הנעה מהווה אל העבר, ומתקנת למפרע. התשובה מצויה בעולם הבינה, שהוא העולם שלמעלה מאיתנו, מעבר לזמן. אין שם עבר ועתיד, הכל אחד וממילא ניתן לתקן שם כל מאורע בכל תקופה ושעה.

עורו ישנים מתרדמתכם

שיבה בתשובה היא יקיצה מתוך שינה. משום שהשב בתשובה יוצא מתוך מימד הזמן ועולה למדור עליון המצוי מעל הזמן ושולט בו. נשאלת השאלה – איך מעוררים ישנים? זו במילים אחרות השאלה – איך חוזרים בתשובה? התשובה נתונה בשופר. הלא זה הכלי מכריז ואומר "שפרו מעשיכם". תקיעות השופר נועדו לעורר מהשינה. עלינו לבאר זאת:

השופר מוזכר בדרך כלל בהקשר לכל מאורע שמקורו מעבר לזמן; לעתיד לבוא ייתקע בשופר גדול. בשנת היובל שנת החמישים, הנחשבת כמעל סדר הזמן אנו מצווים להעביר שופר בכל ארצנו. גם התורה שירדה משמים ניתנה לנו בקול שופר. השופר מיוחס לעולם הבינה, שהוא העולם שמעלינו. למעשה צורתו של השופר מרמזת על עניינו – הוא צר למטה ורחב למעלה. הצרות שייכת לעולם הזה, למימד הזמן הצר, הרחבות קשורה לעולם החירות אליו עולה השופר. יש שהשופר משמש את התחתון להתקשר אל העליון, מתוך מקומו הצר. ויש שהוא משרת את העליון להעביר מסר אל עולמו הצר של התחתון. עיקרו של השופר הוא הקול – קול היוצא משופר.

מהו 'קול'? לכאורה מאומה. אינו בר מישוש, אך ניתן לשמוע אותו. 'קול' זו הגדרה לשפע רוחני העושה דרכו אל העולם הארצי. דוד המלך אמר שבעה קולות על המים כנגד שבעה ימי בראשית, כנגד שבעה ספירות. קול הוא שפע או אור אלוקי המכוון אל העולם הזה, ואל מרחב הזמן. הקול כשלעצמו חסר פשר. אי אפשר להבין מאומה מצליל או הבה, הבנה תועבר רק באמצעות דיבור. אבל הקול מסוגל "לעורר את הכוונה". לעורר את המוח. ואכן מכוון קול השופר לעורר את אותם מוחין מסולקים ורדומים. מעניין לציין שהקול פועל בצורה שמזכירה התעוררות. קול זו למעשה 'הפרעה במרחב'; נוצרת באוויר תנודה שגורמת לתנודות נוספות, דוגמת אותם גלים מעגליים הנוצרים במים כתוצאה מהשלכת אבן. גלים אלו הודפים זה עד זה עד שפוגעים באוזן ובנפלאות הבורא מתורגמים במערכת השמיעה למילים וצלילים.

על פי כוונות, קול השופר מבטא את חזרתם של המוחין המסולקים אל חללי הגולגולת הרדומים. הקולות – כל קול ואופיו – מבטאים את שלוש בחינות המוחין ואת צורת חזרתם בהדרגה. כשהוצאו המוחין מזעיר אנפין הם התחלקו; חציים הימני (חכמה וצד ימין של דעת) נותרו על ראשו, ואילו חציים השמאלי (בינה וצד שמאל של דעת) נכנסו לבנות את קומתה של מלכות. התקיעות בשלושת הסדרים תר"ת, תש"ת, תשר"ת, מחזירים את המוחין ומעוררים מהתרדמה בכמה שלבים. התרחשות זו מתוארת בזוהר הקדוש (פרשת אמור, דף צח ע"ב), במאמר המוקדש לכוונות תקיעת שופר בציור רוחני המתאר את התקיעות כעבודה שמטרתה לעורר את האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב.

ישני חברון

התקיעות מיוחסות לאבות: תקיעה לאברהם, שברים ליצחק, תרועה ליעקב. האבות הקדושים, בשפת קבלה, הם ספירות חסד גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, "פחד יצחק" שעניינו גבורה, ויעקב מאחד את שניהם בספירת תפארת. ספירות אלו התעלו והפכו להיות כלים לשלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. האבות האמורים בזוהר אלו שלושת כלי המוחין שעל התוקע לכוון לעורר אותם מתרדמתם.

כל אחת מהתקיעות מבטאת התעוררות רוחנית בצורה שונה. האופנים הללו נגזרים מעבודתם הרוחנית של האבות שהקדישו את חייהם לגילוי מציאות ה' במצבים שונים. גילויו של אברהם אבינו מתואר כתקיעה. זהו צליל ארוך, פשוט ומתמשך שהפרעות אינן מעיבות עליו. אברהם "איש החסד", "אברהם אוהבי", עבודתו של אברהם אבינו באהבה, בהשפעה, וזהו הקול בטרם ייכנס אל גבול מימד הזמן. מחוץ לזמן האור מתפשט ללא גבול, אין מי שיעצור בעדו. לפיכך בכוונות זהו השלב שהמוחין טרם נכנסו בכלים, והם שרויים ועומדים מעל הראש, מקיפים. עבודתו של יצחק מציירת את צליל השברים. כאן הקול יורד וחודר אל מימד הזמן, וכיוון שהשפע חודר אל מרחב הזמן, הוא מתפצל מיד והיה לשלושה ראשים; עבר הווה ועתיד – שברים. הקול הפשוט משתבר ומתחלק לזמנים רבים. הצליל הזה מבטא את כניסת הצד השמאלי של המוחין אל צידו השמאלי של הגוף. יעקב אבינו נחשב בכיר שבאבות, משום שמיזג את עניינו של יצחק עם אברהם. עבודתו מסומלת בצליל התרועה. זו אינה תקיעה חלקה אך גם אינה לגמרי מקוטעת. התרועה חרף קיטועיה שומרת על תכיפות ורצף. בשלב זה מתאחדים קווי הימין והשמאל ונכנסים פנימה מתוך המתקת דינים. הקול הזה בוקע מתוך כניסה אל מימד הזמן והעלאתו אל למעלה מן הזמן. ירידה שמטרתה לרומם. הצליל הזה מבטא טוב ומדויק מכל צליל אחר את ההתעוררות לתשובה.

סדר התקיעות מלווה אם כן את ההתעוררות הרוחנית שלב אחר שלב, עד שאדם נעשה מוכשר לתשובה. ההתעוררות מתחילה ב'תקיעה פשוטה' – מסר אלוקי שאינו נתקל בהפרעות ומניעות. ממשיכה ונכנסת אל מימד הזמן וההפרעות הנלוות אליו; דחיות מיום ליום, קשיים וכדומה. חרף ההפרעות – כדרכו של יצחק – מתעקש קול השופר להישמע שוב ושוב. לאחר מכן הופכת ההתעוררות ל'תרועה', הקול מצליח לשמור רציפות למרות ההפרעות והדין מתמתק. כעת נעשית ההתעוררות לתנועה קבועה בנפש. הקול הרביעי, 'תקיעה אחרונה' שייך למלכות דוד. הוא מרמז על זמן העתיד כשיתבטלו הזמנים והתקיעה תשוב להיות פשוטה ורציפה.

עניין התעוררות האבות מופיע כבר בדברי חז"ל. האבות נקראים "ישני חברון", כלומר הם ישנים ויש להקיצם. חז"ל באגדתא (בבא מציעא – פה, עב)  מספרים על אליהו הנביא שעיסוקו לעורר את האבות, כל אחד לבדו, שיעמדו להתפלל. לאחר מכן הוא משיב אותם לשנתם… האבות מצויים בכל יהודי, אלא שהם 'ישנים'. האבות הם כוח בנפש, יסוד קיומי של כל יהודי. בכל אחד מאיתנו טבועות שלוש תנועות נפש תורשתיות; אהבה, יראה והתפארות. מידות אלו משמשות ככלי לכל מושכל והבנה. משום שמבלי הרגשות אדם אינו יכול להשכיל ולהבין. המידות – אהבה פחד והתפעלות, הם הכלים לשכליים עליונים שמתלבשים בהם ומצטיירים לכדי הבנה והשגה. האבות ישנים, המוחין מסולקים. יש לנו מידות, אהבה יראה ותפארת, אלא שהן בקטנות, בשינה. לשופר יש גישה אליהם.

המצווה היא לשמוע קול שופר, לא להבין ולא לתקוע בדווקא. שמיעה היא חוסר פעולה, רק התמסרות. קול השופר אינו פועל דרך המוח, הוא פונה ישירות אל הלב. ומשם אל הנקודה התורשתית שבכל יהודי, להקיצה ולרעננה "הקיצו ורננו שוכני עפר".

תלת חללי גלגלתא – שלושת המוחין חכמה בינה ודעת, שוכנים בראש בתוך שלושה כלים שהם שלושת חללי הגולגולת. כלים אלו היו לשעבר שלוש הספירות חסד גבורה תפארת. הסדר הוא שבזמן קטנות יש בזעיר אנפין רק ששה קצוות חג"ת נה"י, כאשר מגיע זמן הגדלות והמידות גדלות, חג"ת עולים ומשתלבים בספירות חב"ד שנבראו זה עתה כדי לקלוט את המוחין. שלושת חללי הגולגולת נקראים על שמם של ג' אבות אברהם יצחק ויעקב.   

לצייר את האור – כוונות קריאת שמע (פרק רביעי)

בס"ד

 

קריאת שמע היא מן המצוות המתוחמות בזמן. בערבית זמנה כל הלילה, ובשחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות (שו"ע או"ח, נח). האפשרות לפעול ברוחניות מוגבלת בזמן, וזמנה של קריאת שמע קשור כמובן למהות הפנימית של המצווה. מכיוון שהדבר העיקרי שאנו עסוקים בו בקריאת שמע הם המוחין והמשכתם, עלינו להרחיב יותר בביאורו של מושג 'המשכת מוחין'.

בכל יום חיים מוצפנת מטרה עילאית והיא, להכיר את הבורא יתברך. זו למעשה תכליתו של כל נברא. היכרות זו קרויה "ידיעת השם", משום שאין זו רק היכרות חיצונית, אלא ידיעה פנימית. 'ידיעה' מלשון התחברות כמו "וידע אדם" וגו' האדם היודע את קונו הוא האיש שזכה להתחבר ולדבוק בבוראו, דבקות זו אפשרית רק על ידי ידיעה והיכרות. איך מכירים את השם? מתוך התורה כמובן, אבל גם מתוך העולם. שהלא אדם ניכר מתוך פעולותיו המגלות את חכמתו ואופיו. העולם משקף את מי שאמר והיה העולם. זו אחת הסיבות לחיוב הקדמת הברכה לפני כל הנאה מן העולם, משום שהברכה היא הודאה בכך שכל קיומו של אותו הדבר אינו אלא להצביע על בוראו. כך גם בתפילות ובהודאות, במהלך התפילה אנו עושים שימוש בציורי העולם הזה, ומהללים ומשבחים את הבורא מתוך הבריאה ופרטיה. למעשה אנו חותרים להתאחד ולדבוק בבורא, אולם מאחר שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לפיכך אנו מגששים את הדרך לאחדותו מתוך פעולותיו הנראות לעין, אלו אבני הדרך, העקבות בחול.

הארה אלוקית

כאשר העיניים מצליחות לראות ולזהות נוכחות אלוקית, המשמעות היא שהמוחין מאירים. כאילו אור שרוי במוח. מה זה אור? במציאות רואים בחוש שהאור חזות הכל. אילולא האור מאומה לא קיים. האור לא רק מאפשר לראות את היקום, בבחינה מסוימת הוא-הוא היוצר אותו. ידוע שהתמונות הנקלטות בגלגל העין אלו קרני אור המוחזרים מהעצמים השונים. למעשה העצמים הממשיים משמשים אמצעי להחזרת קרני האור באופנים שונים – מה שיוצר את הגוונים והשינויים הססגוניים. הזכרנו זאת לצורך משל. כעת נבין שהאור מחולל את הראיה וממילא אף את ההכרה ואת כל חוויית המציאות. לאור זאת נוכל לתרגם את המילה 'אור', במושג 'מוחין'. המוחין הם מקור האור הרוחני. בדיוק כשם שבהעדר אור העיניים שוקעות בחושך ומאומה לא קיים, כך בהעדר מוחין ההוויה הרוחנית נסתרת וכביכול איננה קיימת בידיעת האדם. על זאת נאמר "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", החכם והכסיל חווים כל אחד מציאות שונה לחלוטין, אלא שהראשון חי ופועל בעולם מלא חכמה תבונה והזדמנויות מבורכות, והשני חי ביקום שטותי כסילי ומלא מהמורות. ההבדל מתחיל ונוצר בראייה. החכם הולך לאור שכלו והכסיל מגשש בחשכת כסילותו.

מכיוון שהתכלית העליונה ביותר היא דבקות בבורא יתברך, ומכיוון שתנאי לדבקות הוא היכרות, נמצא שכדי להגשים דבקות שכזו ולבוא לידי ייחוד ואיחוד, עלינו להכיר את מי שאמר והיה העולם. היכרות זו תתאפשר לאורם של מוחין. אנו זקוקים אפוא להארת המוחין, ואת ההארה הזו ממשיכים לעולם באמצעות קריאת שמע.

לצייר את האור

בחוש הגשמי רואים שמקור האור מלמעלה, מגלגל חמה שמחוץ לכדור הארץ. גם כאן הטבע משקף מציאות רוחנית לפיה המוחין מקורם מלמעלה ומגמתם להגיע למטה. עלינו 'להביא' את אור המוחין אלינו כדי להאיר באמצעותו את המציאות. כעת יוסבר פרט נוסף: פגשנו ועוד נפגוש רבות את המינוח "הורדת המוחין", כלומר נושא הופעת המוחין מורכב תמיד מהולדה, המשכה והכנסה. אנו נדרשים להביא את המוחין ואחר כך גם להכניס אותם פנימה, פעולה הכרוכה בהורדה של המוחין לאורך הקומה הרוחנית, מהראש ועד הרגלין. פעולה זו גורמת לאור 'להצטייר'. אמרנו שהאור יוצר כביכול את המציאות בכך שהוא מקרין עליה ומבטא אותה, זהו ציור. משום שכאשר האור קלוש, גם הראות מטושטשת. העצמים יתבהרו ככל שהאור יתעצם. נמצא שהאור משרטט את תווי פניה של המציאות. ברוחניות, ככל שאור המוחין יורד ומתקרב להווי העולם, כך הנוכחות האלוקית סביב האדם מצטיירת והופכת לבהירה יותר. לעומת זאת כאשר האור מצוי עדיין הרחק, גבוה, גם ידיעת השם וממילא אף הקרבה אליו מתעכבת אי שם הרחק וגבוה. את המציאות הזו משקף הטבע שהוטבע בבריאה שהחושך קודם לאור והלילה ליום. על פי דרכנו אנו מבינים שהחושך אינו סתם העדר אור – החושך הוא גופו האור בשלביו המוקדמים יותר. האור, כאשר הוא קרוב למקורו, חשוך הוא. לפיכך בברכת המאורות אנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך" והאר"י מפרש "יוצר אור" – עולם היצירה, "בורא חושך" – בריאה. בעולם הבריאה האור עדיין קרוב למקורו ולכן הוא מחשיך, ביצירה הוא קרוב יותר וממילא  מאיר יותר. מדי לילה זורחת הכרה מחודשת במציאות השם, הכרה שנבראה עבור יום המחר. בשקיעה מופיעים בעולם המוחין שנועדו לצבוע ולצייר את האלוקות של היום הבא, האור שעתיד לייצר את ההיכרות והדבקות של מחר. לכן יורד חושך לעולם. משום שהאור שירד לכאן היום מפנה את מקומו לידיעה מחודשת, גבוהה ונאצלת יותר במציאות השם. ידיעה זו, בשלב זה, עדיין רחוקה וגבוהה מדי, ולכן שורר אצלנו חושך. ככל שהיום מתקרב, כך החושך מתבהר. משמע, המוחין יורדים ומתקרבים אלינו. ההבחנה הזו מבוטאת היטב בסימנים שהובאו במשנה לזיהוי זמנה של מצוות קרי"ש – "משיכיר בין תכלת ללבן", "בין תכלת לכרתי", או "משיראה את חבירו הרגיל עימו קצת ויכירנו". לפנות בוקר ניתן לראות בחוש שהאור מצייר את העולם. בתחילה לא רואים מאומה. תכלת ולבן חד הם וכל בני אדם צלליות. ככל שאור היום עולה, מצטיירים העצמים ולובשים צורה. באופן זה גם מופיעים המוחין. בתחילה כל הפרצופים שווים, הדעת אינה מצליחה להכיר את פני ההשגחה בתוך כל ההתרחשויות האנושיות. אדם אינו מכיר את אלוקיו, צלליות חומריות מקיפות אותו. חשכה זו מקורה באור, אור גדול מדי. האפילה נוצרת בעטיין של ידיעות רחוקות שטרם בשלו לרדת אל מפלסיה הנמוכים של ההוויה. אימתי זמנה של קריאת שמע – "משיכיר". לכשתתחיל להכיר ולזהות, אות הוא שהמוחין שרויים בתוכך, ולא רק למעלה ממך.

זמן קריאת שמע

זוהי הסיבה להגבלתה של מצוות קריאת שמע בזמן, קריאת שמע של ערבית זמנה כל הלילה ואילו של שחרית עד שלוש שעות. למדנו שבקריאת שמע אנו מורידים אור לעולם, ומביאים מוחין. הפעולה הזו נחשבת "ציור האור". האור הוא מציאות מופשטת, כדי להכיר את השם יתברך יש לצייר את המופשט ולהעניק לו צורה. פעולה זו ניתנת לביצוע בפרק זמן מוגבל – כל עוד האור מסוגל עדיין להשתנות ולקבל צורה. כשם שאי אפשר לחולל שינויים ולהשפיע על צורתו של חומר מוצק, כך בלתי אפשרי להשפיע ולשנות את האור הרוחני לאחר שהוא נעשה למציאות. האור הרוחני מופיע בשלבים, בתחילה הוא 'נוזלי' כביכול ונוח לשינויים. לאחר מכן הוא מתגבש לכדי מציאות שרירותית. ככל שהיום מתאחר כך אור השמש נעשה מוחלט יותר, ובמקביל גם השפע הרוחני מקבל את צורתו המוחלטת. בקריאת שמע שאיפתנו היא להשפיע על האופן בו נראה את העולם, על צורת ההסתכלות וההשגה שתלווה אותנו במשך כל היום, ועל האופן בו יתפרשו המראות הללו בדעתנו, באמונה ובבהירות. הזמן המסוגל לכך ביותר הוא תחילת היום. כאשר האור מתחיל לרדת ניתן לקבוע את צורתו ובכך אף להשפיע על המציאות שתתגלה לאורו. אפשרות זו נמשכת כל הלילה, מפני שהלילה כולו שרוי בחושך, כלומר בעומק המושג. בלילה מאיר בעולם שכל גבוה מאוד, בלתי בשל כביכול. ככל שהיום מתבהר, כך מתגבש אור השכל והופך למציאות מוצקה. לאחר שלוש שעות השמש מאירה בעוז והעצמים כילו ללבוש צורה. כעת אי אפשר להשפיע על צורת ההשגה, ההכרה מגובשת וממשית. ולקורא קריאת שמע אין שכר אלא "כקורא בתורה" – כלומר קורא מתוך דבר כתוב, מכיר מתוך מה שהוכתב זה מכבר, ולא כמחדש הכרה חדשה.

(עפ"י שער הכוונות, דרושי קריאת שמע, ג-ד. ליקו"ה הלכות קריאת שמע ד)

אור – המשל המקובל ביותר לתיאורה של הרוחניות. האור הוא המהות החומרית היותר קרובה לרוחניות. הוא ניתן לחישה אך משולל כמעט לחלוטין מחומריות. גם בטבעו, בצורת התפשטותו ובאופן השפעתו על סביבתו, האור ממשיל במדויק את ההשפעה הרוחנית. המוחין – שפע החיות הרוחנית, משפיעים בצורת הארה. הם מאירים את המוח ומבהירים את המציאות כשם שהאור עושה זאת בגשמיות.

כוונות קריאת שמע – פרק ב'

בס"ד

זיהינו את מקומה של קריאת שמע בתפילה כשלב ההכנה המאפשר את הייחוד שהוא תכלית התפילה. למדנו שבקריאת שמע 'מולידים' וממשיכים את המוחין שהם התנאי לקיומו של הייחוד. כעת נתפנה לסקור הבדלים ושינויים שיש בין קריאות שמע שנקראות במשך היום. שינויים אלו המושפעים מגורמים מגוונים משמשים יסוד להבנת כללים חשובים בקבלה.

על פי דרכנו הבינונו שבקריאת שמע מובאים המוחין שיאפשרו את הייחוד. כלומר, במצווה זו אנו מושכים אלינו דעת והשגת אלוקות במידה שתאפשר לייחד עלינו את שמו הגדול, להכיר בבהירות בנוכחותו המוחלטת והיחידה, ובכך לגרום אף למידות העליונות להתמזג לטובת הנבראים ולהמשכתן של נשמות חדשות והשפעות נפלאות. מובן אם כן שבסביבתה של כל קריאת שמע תימצא בהכרח נקודת ייחוד. נסביר: את הזמן ברא הקדוש ברוך הוא כדי שישמש בסיס לכינונם של חיים ארציים בזה העולם. עשרים וארבע שעות הם פרק הזמן שהוקדש לכל מחזור שכזה. העולם מתקיים על בסיס ימים שהופכים לשבועות לחודשים ולשנים. יחידת הזמן הקרויה 'יום' מגלמת את מחזור החיים השלם בזעיר אנפין. בכתובים ובמאמרי חז"ל אנו מוצאים לכך התייחסויות רבות: "היום אם בקולו תשמעו". "בני, אני היום ילדיתיך". "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". יום הוא יקום קטן, בריאה פני עצמה. ולכן אנו מוצאים את שלוש התפילות חוזרות על עצמן מדי יום. הן לא חוזרות על עצמן – העולם הוא שחוזר על עצמו.

בכל יקום-יומי שכזה חייבות להימצא 'נקודות השקה' באמצעותן תתחבר המציאות הגשמית הנפרדת אל האחדות הפשוט של הבורא, כדי לקבל תזונה וחיות חדשה. נקודות אלו הן למעשה רגעי הייחוד, אנו נכנה אותן 'נקודות ייחוד'. לאורכו של כל יום קבועות מספר נקודות ייחוד, בדרך כלל מיוסדת סביבן תפילה, כך זה בכל אחת מג' תפילות שתיקנו אבותינו הקדושים; בשחר, בשעת המנחה ובערב. נקודת ייחוד נוספת קבועה בחצות לילה, והיא אינה כרוכה בתפילה. ישנם ייחודים נוספים אך די לנו בזה לעת עתה. קריאת שמע אמורה אם כן להימצא בסמיכות לנקודות הייחוד, אך כשנתבונן נגלה שלא בכל המקרים זה כך. בתפילת מנחה למשל, איננו קוראים את שמע, מדוע? בשחרית לעומת זאת נקראת 'שמע' פעמיים, מה טעם?

ארבע עונות היום

ארבעה פעמים ביום קוראים את שמע. פעמיים בשחרית – בקורבנות ובברכת 'יוצר אור'. פעם בערבית ופעם נוספת על המיטה. בכל הפעמים הללו עניינה של מצוות קריאת שמע זהה. גם התוצאה זהה, ובכל זאת השינויים רבים כפי שנחזה. אחראים לכך מספר גורמים.

אחד הגורמים המשפיעים על כך קשור לאיזון שבין חסד לגבורה. העולם והאדם, דורשים חז"ל, מוטלים תמיד בין חסד לדין, ובתוך אותו עולם צריך אדם לראות עצמו "חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות…" (קדושין מ:). האיזון הוא בסיס הקיום וכך גם מבחינה גשמית. קיומנו מושתת על יסוד האיזון בין הכוחות השונים. ברוחניות החסד והדין מוגדרים בסימן מ"ה וב"ן. אלו שניים מתוך ארבעה מילויי שם הוי"ה ב"ה. באמצעות שם ב"ן נברא העולם בדין, ואילו שם מ"ה מגלם את שיתוף מידות הרחמים בדין. על פי פנימיות, שם ב"ן הוא העולם החרוב של שבירת הכלים, ושם מ"ה הוא עולם התיקון. עשרים וארבע שעות היום מחלקות ביניהן ארבע מזיגות שונות של מרכיבי חסד ודין. וכך יש לנו מדי יום ארבע עונות; בוקר, אחר הצהרים, ליל, ואחר חצות לילה. בבוקר העולם שרוי בחסד מוחלט, כדכתיב "יומם יצווה ה' חסדו". ההרכבה בעונה זו היא מ"ה דמ"ה, חסד שבחסד. אחר הצהרים נמזג בחסד גוון של דין וההרכבה היא ב"ן דמ"ה, כלומר הדין שבחסד. חציו הראשון של הלילה קרוי 'ליל', וזו העונה הקשה מכולן. הרכבתה היא תמצית הדין, ב"ן דב"ן. לאחר חצות נשבר הדין כאשר מרכיב של חסד נמזג בו, והוא נחשב מ"ה דב"ן. עונות אלו הן הרקע לכל מה שיתרחש במהלכן. ברור שרקעים אלו ישפיעו על איכויות הייחודים והפעולות הרוחניות שייעשו אז.

על פי עיקרון זה מתיישבת לנו כבר תמיהה אחת –  מדוע אין במנחה קריאת שמע. שחרית ומנחה חלים אמנם בשתי עונות שונות, אולם שתיהן משתייכות למשפחה אחת, משפחת מ"ה, שאופייה חסד. בבוקר החסד מוחלט ובשעת המנחה מזוג בו דין, אבל עדיין שתי העונות שייכות לממשלת היום. בקריאת שמע של שחרית אנו מביאים מוחין לא רק עבור תפילת השחר, בהזדמנות זו מובאים כל המוחין שידרשו לנו למשך היום כולו. הם ישהו על גבי הראש, ויכנסו לפעולה לכשידרשו. לפיכך אין צורך בקריאה חוזרת של שמע, המוחין של מנחה מצויים בעולמנו עוד משחרית. תפילת ערבית קבועה בעונת הלילה, ובסוף היום מסולקים כל מוחי ממשלת היום. איננו יכולים להיסמך אם כן על מה שהושג ביום, ויש לקרוא את שמע בשנית (שעה"כ – דרושי קריאת שמע, ג).

השלמת המוחין

מלבד איכות הזמן בו מתרחש הייחוד, ישפיע על מהותו גורם נוסף – המצב שקדם לו. יתכן עיתוי מעולה מצד עצמו אך חלש מפאת נקודת ההתחלה שלו. אין להשוות עבודה הנעשית מבראשית, ללא כל בסיס, לזו הנעשית על יסודות קודמים. כך למשל עבודת השחרית קבועה בעונה המעולה ביותר, בחסד השלם (מ"ה דמ"ה), מאידך היא חלה לאחר עונת הלילה וסילוק המוחין שבסופו. כשאנו מתחילים את עבודתנו בשחר אמתחתנו מרוקנת לחלוטין. המוחין דאמש מוצו והסתלקו. מוחי היום החדש טרם נבראו. העיתוי נעלה אך נקודת ההתחלה בסיסית ביותר. לעומת זאת עונתה של תפילת ערבית קשה, בחציו הראשון של הלילה הדין תקיף (ב"ן דב"ן), לעומת זאת, זה עתה יצאנו מעונת היום והמוחין המאירים. נמצא לכל אחת מן התפילות הללו יש מעלה וכנגדה חיסרון. אך הם אינם שתווים, משום שמעלת תפילת שחרית מצד עצמה, ואילו מעלתה של ערבית קשורה לעונה שקדמה לה.

נושא זה כרוך בעיקרון נוסף המשפיע על השינויים שבין קריאות שמע, נקרא לו 'השלמת המוחין'. הדברים יסייעו לנו גם בפענוח השאלה השנייה שהזכרנו – מדוע קוראים את שמע פעמיים בשחרית. מדרגות רוחניות נרכשות בזו אחר זו, בשלבים. כדי להשיג 'מוחין' במדרגה מסוימת יש להשלים קודם לכן את רכישתן של המדרגות הקודמות לה. אי אפשר 'לדלג' לקומה גבוהה יותר בטרם הושלמה השגתה של הקומה הנמוכה. לפיכך שלב חיוני בכוונות קריאת שמע מוקדש להשלמה. לדידן הכוונה להשלמת מוחי הקטנות. צִיַּנּוּ שפעולתה של מצוות קריאת שמע זהה בכל אחת מארבע הקריאות, תמיד התוצאה היא הבאת מוחין דגדלות. אולם הדרך אל היעד והצורה בה תושג התוצאה, משתנים. כאשר אנו מעוניינים להשיג או לרכוש דבר מה, עלינו לברר כמה משאבים, הון וכדומה, יש בידינו כדי להתחיל לפעול עימם להשגת המטרה. ככל שהבסיס יימצא בנקודה גבוהה ובשלה יותר, כך תידרש פחות השלמה וממילא כוחות רבים יותר יהיו פנויים למען המטרה. ככל שהעונה של קריאת שמע בשלה יותר, כך המוחין שיושגו באמצעותה יבואו ממקום נעלה יותר, ממילא אף הייחוד שהם יאפשרו יהיה שלם יותר. עיקרון זה עומד בבסיס ההבדלים שבין קריאות שמע והתפילות השונות. לפיו נוכל להבין את הצורך בקריאת שמע של קורבנות (שם, דרוש ד).

מנהג וותיקין

זמן שחרית הוא המעולה שבזמנים, אבל נקודת ההתחלה בעת הזו היא הנמוכה ביותר. בשפת קבלה ייאמר שיש אז לזעיר אנפין מוחין דקטנות פנימיים מצד אימא בלבד (על הגדרה זו ומושגים נוספים נרחיב אי"ה בפרק בפני עצמו). כדי להגיע למקום ממנו ניתן יהיה לפעול להבאתם של מוחין דגדלות, נדרשת עבודה כפולה. אי אפשר להשלים מדרגות חסרות רבות כל כך בבת אחת. לפיכך אנו קוראים את שמע פעמיים. הקריאה שבקורבנות נועדה להקדים ולהעניק בסיס כלשהו לפעולה שתיעשה בקריאה של 'יוצר אור'. נושא זה שופך אור על מנהג וותיקין. וכך מלמד האר"י: הוותיקין שהתפללו תפילתן עם הנץ החמה, לא נהגו לקרוא את שמע בקרבנות, הם הסתפקו בקריאה של 'יוצר'. זאת משום שכל הטעם לקריאה הכפולה הוא מפני שאנו מתפללים את שחרית כאשר היום בתוקפו והלילה נמוג זה מכבר. עד לפנות בוקר עדיין מאירים המוחין שהושגו אמש, אולם בעלות השחר הם מסתלקים. וותיקין שהסמיכו תפילתם לזריחה וקראו את שמע קודם הזריחה, פעלו בעולם בו ניכרים עדיין רשימו של מוחין דאמש. הם ביססו את עבודתם על סמך המוחין שאך כעת הסתלקו, לפיכך די היה להם בקריאה אחת. אולם מי שמאחר את תפילתו, אינו יכול להסתמך על אור שנגנז זה מכבר, עליו להתחיל מבראשית. דרושות לו מדרגות מוחין רבות מכדי שניתן יהיה להביאן בפעולה אחת, ויש לעשות זאת פעמיים, בשתי פעולות. כיום גם מתפללי וותיקין יקראו את שמע פעמיים, והרח"ו מעיד על מורו האר"י שגם הוא נהג כן. הוא מנמק זאת בתנאי נוסף הדרוש כדי להסתפק בקריאה יחידה. על המתפלל להיות "חסיד גמור" שכוונתו ומחשבתו יהיו מסוגלים להחזיק את המוחין המסולקים ולהשתמש באורם. אנן יתמי דיתמי רחוקים ממעלות החסידים, דרושות לנו אפוא שתי קריאות שמע, כולא האי ולוואי נזכה (שם, דרוש ג).

מ"ה וב"ן – ישנם ארבעה אופנים שונים בהם ניתן למלא את שם הוי"ה ב"ה. הם נקראים על שם הגימטרייה שהם יוצרים; ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. באופן כללי השניים האחרונים, מ"ה וב"ן, מייצגים את מימד הזמן, ואת המיזוג של חסד ודין. מ"ה הוא החסד וב"ן הוא דין. לכל אחד מהם בעצמו שני צדדים, האחד נוטה לחסד וכנגדו הדין. כך שהחסד והדין מורכבים מחסד ודין פרטיים. שילובי מ"ה וב"ן מסמלים את כל הצורות בהן משולבות מידת החסד והדין במציאות הרוחנית והגשמית.   

כוונות ספירת העומר

כוונות ספירת העומר מיוסדות על כמה אפיקים, אנו נתייחס לשניים היותר בולטים – 'הבאת מוחין' ו'התפשטות החסדים'. להבנת הדברים אלינו לשוב למצרים, משם הלא החל מסע הספירה לעומר. הגלות, כפי שכבר הספקנו להבחין במאמרים קודמים, מושפעת בעיקר מגלות פנימית. משמעותה, חוסר בפרנסה רוחנית לנשמה. הפרנסה האמורה נובעת מהמוח, שם משכנה של החיות. ובמוח שרויים המוחין. והמוחין הם שלושה – חכמה בינה ודעת. ישנם שני סוגים של פרנסות, הווי אומר: שני נושאים שונים שהופכים את החיים לבעלי תוכן חי. האחד מוגדר 'התפשטות המוחין' והשני 'התפשטות החסדים והגבורות'. בגלות נפגעה קומתנו הרוחנית בכמה מישורים; נמנעו מאיתנו המוחין, וגם חדלו להתפשט בנו החסדים והגבורות (הסבר להלן). רק נציין שההגדרה 'מוחין' מתייחסת למצב הרוחניות, או בתרגום פשוט, לרמתנו הרוחנית המושפעת מדרגת המוחין המופיעים בנו. וכאן עלינו להציג את סדר דרגות המוחין.

במוחין ישנם שני מצבים – גדלות וקטנות. זו הגדרה כללית משום שכל אחד מהמצבים מורכב מפרטים רבים. שני מערכות אלו קיימות בשני דרגות א' וב'. ואם כן יש 'קטנות וגדלות ראשון', ו'קטנות וגדלות שני'. מעין בית ועליה על גבי בית ועליה. החלוקה הכפולה הזו קשורה למקום המוצא של המוחין, ובקצירת האומר נזכיר שכל מוח מגיע ממקור מסוים בדרכו למקום מסוים. הקטנות והגדלות מגיעים מפרצופי 'אבא ואמא', כאשר המדרגה הראשונה מקורה ממדרגה נמוכה יותר ואילו השנייה מגיעה ממדרגה גבוהה ממנה.

המקום אליו אנו ממשיכים את המוחין הוא 'זעיר אנפין', זהו הפרצוף אליו אנו מיוחסים. באמצעות פרצוף זה מנהיג האין סוף ב"ה את העולם הזה. אלו כביכול פנים קטנות המשקפות את הפנים הגדולות. משום שהעולם הזה מצומצם ומכיל בצמצומו את רצון השם הגדול לאין שיעור. לא לחינם קרויים החכמה והבינה 'אבא ואימא' הם משמשים מעין 'הורים' לזעיר אנפין ולשכינה הקדושה. ההגדרה 'הורים' בדרך קבלה, מבטאת את צורת הקשר והיחס השורר בין הנהגות שונות. מדרגה העליונה מחברתה נחשבת סיבה המולידה מתוכה הנהגה נמוכה יותר. למעשה לא רק מולידה, אף מזינה וממשיכה לה תמיד את החיות הרוחנית הנצרכת. ולכן את המוחין והשפע קודש תקבל הנהגת 'זעיר אנפין' מאבא ואימא.

ארבעה שלבים של בגרות רוחנית

הזכרנו ארבע מדרגות מוחין – קטנות וגדלות א' וקטנות וגדלות ב'. הבהרנו גם מהיכן הם באים ואנה הם הולכים. זו השעה להרחיב מעט אודות המושגים עצמם.

אדם מתבגר בשלבים המוצאים ביטוי באיבריו וחומר גופו, וכמובן גם במוחו ושכלו. בתהליך הגדילה ישנן שתי תופעות: צמיחה מקטנות לגדלות, ונסיגה. בכל תהליך גדילה אמיתי נוטלות חלקן גם  'הנפילות'. לדוגמה, ילד נכנס לגן הוא גדל ומתקדם עד לגיל בו יוכנס לתלמוד תורה. כעת הוא שוב קטן, בכיתה א'. בהמשך יעפיל מכיתה לכיתה עד שישלים את חוק לימודיו ויעבור לישיבה, כעת הוא שוב בתחילת דרכו.. הגדילה ברוחניות נמדדת במדרגות המוחין המואצלות על האדם. אנו עושים שימוש רב במונחים כמו "הגדלת פרצוף", והכוונה היא להנהגה הרוחנית המסוימת שהתעלתה וקיבלה מוחין גדולים יותר. חיוני לציין שההגדלה הזו מתרחשת במקביל; למעלה בהנהגות העליונות המושפעות ממעשינו, ולמטה כאן. כתגמול על הגדלת ההנהגה הרוחנית גם נפש האדם גדלה מקטנות לגדלות. תהליך זה כאמור, מורכב גם ממה שנדמה כנסיגות לאחור. וכך אנו מוצאים את סולם הצמיחה הרוחנית בנוי מקטנות ראשונה ולאחריה גדלות ראשון, ושוב קטנות שני ולאחריה גדלות שני.

נציין רק הבדל אחד בין קטנות ראשונה לשניה. הקטנות הראשונה כשמה כן היא, קטנות. משמעותה בעבודת הבורא – עשיית המצוות כקטן, ללא הבנה והרגשה פנימית. הקטן מסוגל לקלוט ולחקות פעולות. בפעולות יש כמובן גם מוח, אבל אין זה מוח עצמאי, כלומר הרגשה אישית, הנובעת מעצמו וקושרתו בעבותות אישיותו אל המעשה. קטנות שניה אף היא 'קטנות', אלא שבאה לאחר גדלות. זו קטנות מתוך ידיעה של 'אינני יודע'. ישנן שתי אי-ידיעות; הקטן אינו יודע באמת כלל וכלל, עד שאינו יודע שיש משהו לדעת. הגדול שהוא קטן, יודע שיש מה לדעת אך הוא אינו יודע. זו קטנות ממותקת.

התפשטות החסדים

העניין השני בתיקונו אנו עסוקים בספירת העומר הוא  'התפשטות החסדים'. המוח השלישי – 'דעת' – מורכב מחסדים וגבורות. מייחדת אותו העובדה שהוא מקשר בין ראש לגוף. בדרך כלל כוחות ההשכלה שבראש אינם בהכרח מקושרים עם מידות הלב. וכך קורה שאנו חשים את המציאות ופועלים בה באמצעות המידות, אך מבינים אותה עם המוח. הדעת היא כוח ההשכלה שמקיים 'דיבור' ממשי עם המידות. כדכתיב "ובדעת חדרים ימלאו", באילו חדרים מדובר? חדרי הדעת הם המידות. בדרך הרמיזה נציין שהמילה חד"ר היא ר"ת חסד, דין ורחמים. שש המידות מתחלקות כידוע בין שלוש האפשרויות, החסד הדין והרחמים.

הדעת שרויה במוח אך אמורה להתפשט ולהזין את המידות שבגוף. ניתן להמשיל התפשטות זו לחלוקת חומרי המזון בתאי הגוף – החי או הצומח. כידוע קיומו של גוף חי תלוי באיזון הנכון בין חום לקור, ובהשוואה לענייני הנהגה רוחנית, את האיזון יוצרת התפשטות החסדים והגבורות. בגלות, מסיבות שהתבארו במקומן, נמנעה התפשטות זו, המעין כביכול יבש ואל הגוף ירדו רק 'לבושי' החסדים והגבורות. כעת בימי הספירה אנו פועלים להשבת התפשטות מימי הדעת במידות. בכתבים מבואר שמספרם של החסדים והגבורות שבמוח הוא חמש – חמישה חסדים וחמישה גבורות. לאמתו של עניין אלו שבעה: חמישה, ועוד שניים. אחד כולל ואחד כללותו של הכולל. ובאופן פשוט יותר: מכיוון ששורשם של שבע הספירות חג"ת נהי"ם במוח הדעת, יימצאו גם בה כנגדם שבעה חסדים וגבורות. לכל אורך שבעה שבועות הספירה עושה הדעת את דרכה, ממקורה שבמוח אל חדרי המידות. מ"ט ימי העומר משקפים אפוא את מסעו של מוח הדעת מהראש אל המידות שבגוף. מסע זה מצוין בסידורים בשילובי המידות המופיעות בסמוך לספירה של כל יום, "חסד שבחסד" "גבורה שבחסד" וכהנה. מה בעצם מציינת הגדרה זו?

נרחיב קמעא. אמרנו שבדעת ישנם חסדים וגבורות, הרחבנו שמספרם שבע, "שבעה ושבעה מוצקות" – שבעה חסדים ושבע גבורות. זה המקום לציין שלמעשה ישנם שבע מערכות של חסדים וגבורות שכל אחת מהן מונה שבעה פרטים. המערכת הראשונה היא 'חסד' שבחסדים, והיא מורכבת משבעה חסדים פרטיים (חג"ת נהי"ם), השנייה היא 'גבורה' שבחסדים, אף היא מורכבת מכל שבעת הפרטים. וכן הלאה. תקופת העומר משקפת את המבנה הזה בעצם: שבעה שבועות ובכל אחד מהם שבעה ימים. אנו נתייחס אם כן לשבועות ולימים כאל שתי מערכות המשולבות זו בזו. כאשר בכל שבוע מופיעים כל שבעת השבועות בזעיר אנפין. למשל: שבוע א' הוא חסד, יום א' הוא חסד שבחסד, יום ב' גבורה שבחסד, וכן הלאה.

"חסד שבחסד" או "מלכות שבחסד"?

מכיוון שהחסדים נובעים ממוח הדעת השוכן מעל המידות, מובן שכאשר תתחדש השפעת החסדים הם יופיעו מלמעלה – מכיוון הראש. ואם כך הרי שהחסד הראשון שינבע ביום הראשון של ספירת העומר מהמוח אל המידות אמור להיות השביעי והנמוך שבכולם – 'מלכות שבחסד'. מדוע אם כן הספירה של יום א' היא "חסד שבחסד"?

להבנת העניין נקדיש כמה מילים לתיאור סדר התפשטות החסדים. בשבוע הראשון כאמור נכנס החסד הראשון משבעה החסדים, בכל יום חלק אחד ממנו, ממטה למעלה. כלומר, אם הבנו שהחסד הראשון שבחסדי הדעת מונה שבעה חלקים כנגד חג"ת נהי"ם, אזי נבין שביום ראשון של שבוע ראשון אנו עסוקים בחלק ה'מלכות' של 'חסד'. ביום שני ב'יסוד', בשלישי ב'הוד' ובשביעי ב'חסד' שהוא החלק הראשון מהשבעת חלקי החסד. כל זה מבחינת זהותו של החסד הנכנס. אולם אם נשים לב למקום אליו הוא נכנס ולצורת ההתפשטות שלו, הרי נבחין שהחסד שנכנס ביום הראשון של השבוע בספירת החסד, יגיע לייעדו רק ביום השביעי. משום שהיעד הוא להוריד כל אחד משבעה חסדי הדעת אל הספירה המקבילה שלו בגוף. וכך 'מלכות שבחסד' שנכנסה ביום א' בספירת חסד, תנדוד ביום ב' לגבורה, וביום ג' לתפארת, רק ביום השביעי כאשר ייכנס 'חסד שבחסד' – תנוח 'מלכות שבחסד' במקומה שבספירת המלכות. נמצא שההגדרה "חסד שבחסד" או "גבורה שבחסד" מציינת את מסעו של החסד הראשון שנכנס בתחילת השבוע, ההולך ונדחה מיום ליום, מחדר לחדר עד הגיעו אל מקומו. ביום הראשון נכנס החסד התחתון שבין חסדי מערכת 'חסד' לספירת 'חסד', ולכן זהו "חסד שבחסד". ביום השני ימשיך החסד הזה את מסעו וירד לשכון בספירת הגבורה, ובינתיים ייכנס חלק נוסף של מערכת 'חסד' לספירת חסד, אבל אנחנו נציין את המקום אליו נדחה כעת החסד של אמש, דהיינו "גבורה שבחסד" – ספירת גבורה מקבלת כעת את אור החסד. ביום השלישי ייכנס חלק שלישי של מערכת חסד בצינורות הגוף, אולם אנו נציין את החדר אליו הוכנס החסד הראשון הנ"ל כלומר "תפארת שבחסד" – ספירת התפארת מכילה כעת את אור החסד. יש בצורת ההגדרה הזו לימוד חשוב: עיקר העבודה היא להספיג את האור בפנימיות, ולא רק להביא אורות חדשים פנימה. ולמעלה מזה, עיקר הפעולה של הבאת אורות חדשים נועדה 'לדחות' ולהפנים יותר ויותר את האורות הוותיקים.

(ע"פ שעה"כ דרושי פסח, פרע"ח  – ספירת העומר)

התפשטות החסדים – מוח הדעת מכיל 'חסדים וגבורות'. אלו שני כוחות יסודיים בבריאה – כמשל הקור והחום, ההשפעה והצמצום. החסדים מתפשטים ויוצאים ממוח הדעת אל הגוף, כלומר מזינים את המידות ומביאים אותן למזג השווה ולאיזון. בגלות, כאשר השפע הרוחני מסתלק, גם נמנעת מהגוף השפעת החסדים. כחלק מכוונות ספירת העומר אנו פועלים להשבתם של החסדים להתפשט ולהאיר בגוף ובמידות.

קין והבל – על גלגולים ונשמות

בעקבות מסעות הגלגול של קין והבל

בשלהי ברכת 'אהבת עולם' במילים "מהר והבא עלינו" מורה הרב לנהוג כך: מי שהוא משורש הבל ישמוט כנפות הטלית המונחות על הכתפיים שישתלשלו לצידי ידיו בסוד "חיוון שמטן גדפייהו" הנזכר בתיקוני זוהר. לעומתו מי שהוא משורש קין ינהג להפך וישים ב' כנפי הציצית על כתפיו בסוד "ויקחו להם שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם". ומסיים שם: "אמנם מי שהוא משורש קין והבל הם יותר צריכין לכוונה זו, ולשום אותה על הכתף, כי הלא קין והבל הם סוד שני הכתפיים כנודע, וראוי לכוון בזה מי שהוא משרשם" (פע"ח ושע"כ דרושי ק"ש).

זו דוגמה אחת מיני רבות לחלוקת כוונות התפילות וקיום המצוות לפי שורשי נשמה. אנו פוגשים כאן גם את המושג "שורש קין" ו"שורש הבל", ומבינים שיש קשר ביניהם לכתפיים. אם כך הבה נדבר קמעא על שורשי נשמות בכלל ועל קין והבל בפרט, ועל איך כל זה נוגע לנפשותינו.

*

כהבנה ראשונה נציין שנשמות בני האדם מסודרות כאשכולות, כאשר כל נשמה מחוברת לשורש שמחובר לשורש נוסף, הקטנים תלויים בגדולים והשורשים הפרטיים משתלשלים משורשים כלליים יותר. בסך הכל, כל השורשים כולם משתלשלים מאב אחד – אדם הראשון. כיציר כפיו של הבורא וכנברא ראשון כללה קומתו של אדם את כל הנשמות, באופן שכזה: רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הם למעשה תרי"ג שורשי נשמות, כאשר כל איבר או גיד נחשב שורש גדול לנשמות רבות ובו עצמו מצטיירים בפרטיות תרי"ג אברים וגידים פרטיים שגם הם שורשים לנשמות. תרי"ג שורשים אלו עלולים להתחלק ולהתפצל עד שישים ריבוא שורשים קטנים פרטיים. הסיבה להתחלקות השורשים היא בעקבות פגמים וחטאים. הרעיון הוא: כאשר שורש גדול לא מצליח להשלים את עניינו ולתקן את עצמו בכוחות עצמו, פורטים את המלאכה לגלגולים רבים, כך בכוחות משותפים של מגולגלים רבים בדורות שונים תושלם בסופו של דבר המלאכה. זה למעשה סוד התארכות זמן קיום העולם וריבי ריבואות הנפשות המוכרחים להיוולד במשך הדורות. כולם יחד עוסקים במשותף בהשלמתה של מלאכה אחת.

בניו של אדם הראשון הם קין והבל, ומבחינת שורשי הנשמה אלו שני שורשים מהותיים וכלליים מאוד התלויים בשני הכתפיים. הבל בכתף ימיני וקין בשמאלי. שורשים אלו מושפעים מהשלכותיו של חטא עץ הדעת. העניין עמוק ורחב ואנו נקצר ונאמר רק זאת: בקומה הרוחנית כמו באדם הגשמי ישנם שלושה מוחות, חכמה בינה מימין ושמאל, ותחתיהם באמצע המוח השלישי, דעת. בחטאו גרם אדה"ר למוח הדעת ליפול כביכול מהראש אל בין הכתפיים. זו למעשה משמעותו הפנימית של חטא עץ הדעת, הדעת היא זו שנפגעה כאשר איבדה את מקומה בראש ונפלה אל מקום הכתפיים. כאשר מוח הדעת מצוי בראש, שני מרכיביו – החסדים והגבורות – מאוחדים יחד, אולם למטה, בין הכתפיים מתפצלת הדעת כאשר החסדים נפרדים לכתף ימין והגבורות לכתף שמאל. פירוד זה השלכות רבות לו, רק נפטיר ונאמר שהשלמות של מוח הדעת היא האחדה, כאשר הימין והשמאל מתאחדים הדעת שלימה. כשהם פרודים גם דעתו של אדם פרודה, ודי לנו בזה (ש' הגלגולים, הקדמה לא).

 זיהוי שורשי קין והבל

על פגמים אלו המלווים את קין והבל עוד מפאת שורשם הרוחני, הוסיפו הם קלקולים פרטיים כמסופר בפרשת בראשית. קין חטא בהבאת קרבן גרוע מזרע פשתן, כפר בעיקר, וחמד את תאומתו היתרה של הבל ועבור זאת הרגו. הבל פגם כאשר הציץ בשכינה. עבור פגמים אלו שורשי קין והבל מתגלגלים בעולם מדור לדור, מתלבשים בגופים ומופיעים בדמויות שונות לצורך תיקונם וזיכוכם, כאשר לכל אורך הדרך עוקבת זהותם הרוחנית אחרי הגלגולים השונים ומאפיינת כל אחד מהם בקווים מיוחדים המדגישים שוב ושוב את עניינם שהולך ומתברר במסע הדורות.

כולנו כאמור משתלשלים משורשי נשמות כלליים, כאשר נשמות הצדיקים שזכו בחלקם ובחלק חבריהם נחשבות לנשמות גדולות המשמשות שורש לנשמות רבות התלויים בהם. קין והבל הם שני שורשים מהותיים וכלליים מאוד. הרח"ו מביא סימנים שונים לזיהוי שורש הנשמה. עם זאת הוא חוזר ואומר שלאו כל אדם יודע לזהות בבירור את שורש נשמתו. על עצמו הוא מעיד בהזדמנויות שונות ששורשו מקין, וכעדותו בנידון דידן: "ואני חיים הייתי נוהג לעולם להעלותן (את כנפי הציצית) למעלה, לפי שאני משורש קין".

באופן כללי עניינו של קין הוא גבורות וצמצום, ממילא כוחו בציורים ומלאכות ששורשם מיסוד האש. הבל כוחו בדיבור, עניינים מופשטים וכדומה. וכלשון הרב: "כל מי שהוא משורש קין מתפחד מהמים, כי המים מכבים האש. גם ירא מאוד מן המזיקים, כי כל זרע קין הם "מזיקין בארקא", כנזכר בזוהר. גם הוא בעל מלאכה ובעל ציורים, כעניין יובל ותובל קין בני קין ששורשו בדברים ציוריים, כי האש כולו ציור. אך מי שהוא מהבל, אינו כל כך בעל מלאכה, אך הוא דברן ודרשן בסוד הבל הפה. ומי שהוא מקין אינו בדיבור כל כך, כמו במלאכה. גם מי שהוא מקין הוא יותר חזק ובעל כח, כמו הגבורות. ומי שהוא מצד החסדים שהוא הבל, הוא דל ודק וחלש, ודוגמתו הכסף והזהב" (פע"ח – שער קר"ש ג').

מסעות הגלגול של קין והבל

כשעוקבים אחר מסעות הגלגול של קין והבל מגלים איך ההיסטוריה הגשמית משחזרת שוב ושוב את ההיסטוריה הרוחנית כדי להביא את הדברים לתיקונם. כך מזהים את המגולגלים השונים מופיעים בתקופות ובדמויות שונות אך שבים אל אותם מאורעות, לעיתים בחילוף תפקידים, כדי לתקן את אשר עיוותו בגלגולים קודמים. מעגלים אלו הולכים ונסגרים במרוץ התקופות ויוצרים תמונה שמימית רצופה השגחה אלוקית המעידה על גורל עליון המכריח את צעדיה של האנושות כולה להשלים איש-איש את ייעודו עלי אדמות. במסגרת זו נסתפק בהצצה קצרה על קצוות כמה מהחוטים.

כידוע הנשמה מורכבת מחמש קומות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה (נר"ן ח"י). מדרגות אלו מופיעות באדם על פי מעלתו, בתחילה הנפש ולאחר מכן, אילו זכה, נכנסות בו המדרגות הגבוהות יותר. גם כשעוסקים בגלגולי קין והבל יש לשים לב לגורלו של כל אחד מהחלקים הללו. נפשו של קין מתגלגלת במצרי שנהרג על ידי משה לאחר שהכה איש עברי. מנגד, במשה רבינו מתגלגל הבל. כאשר משה הורג את המצרי באמצעות שם קדוש, למעשה חוזר הבל (המגולגל בו) והורג את קין ובכך מתוקנת נפש קין ועולה אל הקדושה. נפש זו נודדת מהמצרי ההרוג ומופיעה ביתרו להשלמת תיקונה. ביום בו ניתנת בו נפש קין המתוקנת מתעורר יתרו ומתגייר, בגירותו ניתנת בו נשמת קין, מהחלק הטוב והמבורר. אמנם ביתרו מופיעה רק 'יתר הפליטה', משום שחלקו העיקרי של הטוב שבקיין מתגלגל באהרון (שער הגלגולים הקדמה כט, לו). גם כאן ממשיך סוד הגלגול להותיר עקבות, כאשר יתרו הופך לחותן משה בנישואי ביתו ציפורה למשה. בציפורה מגולגלת תאומתו היתרה של הבל – זו שעבורה הרגו קין. כעת למעשה קין (המגולגל ביתרו) משיב להבל (המגולגל במשה) את תאומתו בדמות ציפורה. נפש ונשמה של קין תוקנו אם כן במצרי וביתרו, נותרה אם כן מדרגת הרוח המצפה לתיקונה, היא גולגלה בקרח, עניין זה נרמז בשמו של קין, 'קין' במילוי אותיות (קוף, יוד, נון) עם הכולל של האותיות והמילה, בגימטרייה קר"ח (שפתי כהן, קרח). כשמעיינים בפרשת מחלוקת קרח ועדתו על משה עולה וכובשת את התמונה המחולקת העתיקה בין קין והבל. גם כאן שב קין, בדמותו של קרח, על אותם משוגות. אף הוא מקנא בגדולתו של משה (הבל) בטוענה שהוא הבכור ולו משפט הבכורה. למעשה בקרח מגולגל רק חלק הרע שברוח קין, חלק זה מתוקן גם כאן כפי שאירע למצרי שהרגו משה וטמנו בחול, כאשר האדמה אשר פצתה את פיה ובלעה את דמי הבל, פותחת את פיה ובולעת את קרח ועדתו – גלגול קין. למעשה רק חלק הרע שברוח קין מתגלגל בקרח, חלק הטוב שברוחו מתגלגל בשמואל הנביא. שלושת גלגולי נפש רוח ונשמה של קין בדמותם של המצרי, יתרו וקרח, רמוזים בהבטחת השם לקין שכל ההורגו "שבעתיים יקם קין".  יֻקָּם ר"ת יתרו קרח מצרי (שער הפסוקים, בראשית).

שני גלגולים נוספים בולטים ברמזים: פנחס משורש קין ותיקן על ידי שקינא לאלוקיו, קינא אותיות קין. כי קין קלקל על ידי קנאה שקינא בהבל על תאומתו היתרה וכעת תיקן זאת פנחס על ידי קנאה לשם השם. אלישע היה אף הוא משורש קין והוא היה תיקונו, וזה נרמז בשמו כי בקין נאמר "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" וכעת תוקן ונאמר בו אלי-שעה.

יחזקאל הנביא וחזקיהו המלך

פרק נוסף, מפעים בהדרו, במסכת גלגולי קין והבל עולה על בימת ההיסטוריה דורות מאוחר יותר ביחזקאל הנביא וחזקיהו המלך. שניהם משורש קין, לפיכך בשמותיהם מופיע השורש ח.ז.ק. במדרש דרשו חז"ל על הפסוק "וימח את כל היקום – זה קין שתלאו הקב"ה ברפיון בין שמים לארץ ובא המבול ושטפו". רפיון זה מתייחס לאיכות נשמתו של קין שהושפעה כאמור מחטא עץ הדעת. בשורש נשמת קין נכללו כל הנשמות שלא הספיקו להצטייר בשלמות ובאו לעולם בצורה בלתי שלימה, כמו דבר התלוי בין שמים לארץ, חסר חוזק. חולשה זו אפיינה את כל בני דור המבול שהיו בני תקופתו של קין והשחיתו דרכם. יחזקאל הנביא וחזקיהו המלך תיקנו בשלמות את שורש קין ולפיכך נרמז בשמותיהם החוזק, תיקון לרפיון.

מכאן גם טעם לכינוי של יחזקאל 'בן-אדם', "ואתה בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך" (יחזקאל, א-ב). כלומר זהו קין בנו הראשון של אדם. לפיכך גם נאמר לו "עמוד על רגליך", לחזקו ולאמצו מהרפיון האוחז בשורש קין. יחזקאל וחזקיהו בני שורש אחד, אולם יחזקאל מושרש ברגלי נשמת קין ולכן נאמר לו שיעמוד על רגליו. חזקיהו מושרש באיבר הראש של נשמת קין, ולכן בשמו משולבות שתי האותיות י' ה' הרומזות כידוע על המוחות חכמה ובינה.

מכאן אנחנו נודדים אל העתיד לבוא. בנבואתו (יחזקאל מד, טו) מזכיר יחזקאל לשון תמוהה: "והכהנים-הלוים בני צדוק…"  כהנים או לווים? אכן דבר סתר כאן: יחזקאל הוא הנביא היחיד המתנבא על בניין בית המקדש השלישי. זהו הנביא הצופה אל מעבר לאופק הדורות וחוזה את העתיד לבוא. משם באה נבואתו. למעשה יחזקאל מתנבא על גורלו שלו, גורל שורש נשמתו. כידוע ניתנה הכהונה מלכתחילה בחלקם של הבכורות שאיבדו אותה בחטא העגל, אז נדדה הכהונה לחלק הלווים. באותו אופן, בראשית ההיסטוריה, קיבל קין הבכור את הכהונה אך איבד אותה בחטאו והבל ירשה תחתיו. קין מושרש בגבורות והבל בחסדים. הלווים שורשם בגבורות והכהנים חסדים. בשני המקרים הללו נדדה הכהונה והגדולה מהגבורות לחסדים. אולם כבר אז הובטח לקין "אם תטיב שאת" כלומר לכשתטיב אורחותיך ותתקן את שורשך תזכה בשנית בגדולה על אחיך כבראשונה. אכן בעולם הזה שורש הבל נקי טהור וטוב יותר, רובו טוב ומיעוטו רע, לפיכך הכהונה מצויה בחלקו. אולם לעתיד לבוא, כאשר יתוקן שורש קין תחזור גם הכהונה לחלקו. גורל זהה ישפיע גם על מעמדן של הגבורות לעומת החסדים, כאשר צד הגבורה יעלה למעלה מראש בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". תמורה זו נרמזת בסוד הזהב והכסף. היום ההנהגה היא כסף – חסד ולפנים משורת הדין. לעתיד תהיה ההנהגה בסוד הזהב, ויזכו כולם על פי דין (שער הפסוקים, יחזקאל).

כוונות מיוחדות לפי שורש הנשמה

בדברי הרב מובאות פעמים רבות כוונות מיוחדות הנוגעות יותר לבני שורש קין ולהיפך, כך למשל  בעניין קבורת המת, מובאת כוונה מיוחדת לקברנים אם הם משורש קין: "יכוון כי על ידי קבורת הגוף בקרקע תתעכל אותה הזוהמא שנתערבה בנפש על ידי חטאו של אדם הראשון ויישאר נקי מן הזוהמא ההיא". הדיוק כאן במילה 'נקי' – אותיות 'קין', כי הנפשות שמשורש קין יצאו מזוהמה שדבקה בשורש זה בחטא אדה"ר, לפיכך נוגעת להם הכוונה הזו במיוחד, וכפי שמסיים שם: "ולכן זו הכוונה צודקת יותר במי שהוא משורש קין" (שער המצות, ויחי).

גם בעניין תספורת השערות ובמצוות השארת פאות הצדעים מוזהרים בני שורש קין במיוחד על גילוח שער ראשם, כפי שצוו הלווים ובראשם קרח, כי הם משורש קין שעניינו גבורות ודינים והשערות גם הם דינים וצמצומים. לפיכך יש לגלח שער ראשם להסיר את הדינים, אמנם רק בפאות תשארנה כדי להשאיר שורש כלשהו לדינים ולא יתבטלו לגמרי (שם, קדושים). הרח"ו מביא בשם מורו האר"י הזהרות והקפדות שונות הנוגעות בעיקר לבני שורש קין, דוגמת הזהירות שלא להותיר סכין על השולחן בשעת ברכת המזון, גם לא כשהיא מכוסה במפה מפני שזהו כלי זין ועל צאצאי קין להתרחק מכך (שער רוח הקודש, דף ט).

קין והבל (שורשי נשמה) – קין והבל מושרשים בכתפיים של אדה"ר, הבל מימין וקין משמאל. שורשי קין והבל מחסדים וגבורות שבמוח הדעת לאחר שנפגם בחטא עץ הדעת ונפל אל בין שני הכתפיים. במקום זה מתפצלים החסדים מהגבורות והופכים לשני שורשים שונים של נשמות. בני שורש קין נוטים לצד הגבורה, כוחם רב יותר והם מוכשרים במלאכות. בני שורש הבל כוחם בפיהם, בדיבורים וכדומה. הם חלשים ועדינים יותר. שורש קין מעורב בו הטוב בהרבה רע, ולפיכך נדרשים בעלי שורש זה לתקן את שורשם ובכך יזכו לעתיד למעלה יתרה. כי הגבורות שורשם גבוה מהחסדים, ולעתיד ישובו למעלתם.

שלוש-עשרה צינורות שפע – על סודו של המספר י"ג

חלק 'קרבנות' שבתפילה חתום בברייתא דרבי ישמעאל: "תנא דבי רבי ישמעאל בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהם". בסודה של ברייתא זו קשורים הנגלה והנסתר ונפלאות גוף האדם.

באופן מפתיע לכאורה מופיע המספר י"ג בנגלה המובהק וגם בנסתר. בתורת הנגלה יש לנו י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם – הכלים החזליי"ם ללימוד התורה והוצאת פסק הלכה. בנסתר מפורסמים י"ג התיקונים, 'תיקוני דיקנא' על שלל משמעותיהם הנסתרות. היש קשר בין המספרים? לכשנתבונן נמצא קשר טמיר ונעלם המאחד בין שלוש עשרה הכלים התלמודיים: קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב וכו', לאותם י"ג תיקוני דיקנא שבמאמרי הזוהר.

י"ג מידות התורה

ראשית, המושג לגופו. שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, הם הכלים המסורים לחכמים באמצעותם נלמדת תורה שבעל פה מתורה שבכתב והופכת למשנה, גמרא, ופסק הלכה. שלושה עשר הכלים הללו עושים מהתורה כולה, לאורכה ולרוחבה, מקשה אחת. שכן "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". באמצעות קל וחומר, גזירה שווה וכדומה, מעשירים חכמים את חלקי התורה העניים ומפרנסים אותם ממקום אחר. ברור לכל כי מקורם של שלושה עשר הכללים התלמודיים חייב להיות גבוה ונשגב. למעשה הם מוכרחים להימסר ממי שכל דרכי התורה ונסתרות צפונותיה גלויים לפניו. המשל הוא גוף האדם: למראית עין, היש קשר בין אצבע קטנה שברגל לאיבר כלשהו בגולגולת? רופא הבקי מערכות האנטומיה על בוריין יידע את התשובה. אמור מעתה: כדי לקשר בין רגל לראש מוכרחים להכיר את כל המכלול. כך גם בלימודי התורה. חכמים הקושרים פסוק מפרשה פלונית עם פסוק מפרשה שבחומש אחר, חייבים להכיר את כל הדרכים שקושרים את דברי התורה מראשה לסופה. זו כמובן ידיעה אלוקית.

כמו שלוש עשרה מידות התורה, גם י"ג מידות של רחמים הם כלים וצינורות המקשרים ממקום למקום. שלוש עשרה המידות נקראים גם 'י"ג תיקוני דיקנא' או 'י"ג מכילין' כלשון הזוהר. אלו שלושה -עשר מעברים רוחניים של שפע, באמצעותם נמשכים רחמיו האינסופיים של השי"ת אל הנבראים, והם רמוזים בשערות הזקן (המשמעות להלן בעז"ה). י"ג התיקונים הם גם האמצעי המקשר בין נגלה לנסתר. בין הנהגת הרחמים הגנוזה של 'אריך אנפין', לבין הנהגת המשפט והתורה הגלויה של 'זעיר אנפין'. שערות הדיקנא שהם למעשה 'תיקוני דיקנא' – ממשיכים את השפע הרוחני (מוחין) מהנהגת הנסתר אל הנגלה. בכך מפרנסים התיקונים הם מידות הרחמים, את ההנהגה הגלויה המתנהגת על פי דין, ברחמנות של לפנים משורת הדין. מובן שבשעת התפילה שאיפתנו היא לעורר את אותם ערוצים של רחמים על מנת להביא אל חיינו הנגלים הנהגה של לפנים משורת הדין, המתקות וישועות. היכן ואיך התגלו לנו בני האדם אותם מעברים עליונים של רחמים אינסופיים? חז"ל מלמדים שהיה זה לאחר חטא העגל.

בשעה שנתרצה הקב"ה למשה רבינו לכפר על חטא העגל, מסר בידיו מתנה – את המפתח לעורר ולפתוח בכל שעה, גם בתוקף הדין ולאחר החטא, את מידות רחמנותו שאינן כַלים לעולם. וכך דרשו חז"ל: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה בסיני ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם עוונותיהם". על המפתח הזה נאמר: "ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם, ובזמן שמזכירים אותן לפניו חוזרת מידת הדין לרחמים וסולח עוונותיהם".

 

שני המספרים הללו מקבילים אם כן, לא רק במשקלם המספרי, גם בביטויים הפנימי. אך טמון כאן עניין עמוק עוד יותר – הקשר בין תורה לתפילה.

י"ג תיקוני דיקנא

כפי שהזכרנו י"ג התיקונים קבועים בהנהגה העליונה הקרויה 'אריך אנפין', הם מופיעים בשערות הזָקָן 'תיקוני דיקנא'. עלינו להבהיר ששפת הדימויים הזו מקובלת ומפורסמת במאמרי הזוהר הקדוש, בכתבי האריז"ל ושאר המקובלים. זו שפת משל כמובן. 'תיקונים' או 'מידות' וכדו' הם צינורות של שפע דרכם שופעת הארה מהרוחניות הגנוזה ב'מוח' – היא המדרגה הפנימית של הנהגת 'אריך אנפין'. הפנימיות הזו אינה יכולה להתגלות בגבולות המציאות העכשווית. רק לעתיד לבוא תתגלה. אולם כבר בהווה, באמצעות 'שערות הזקן', מאירה ממנה הארה כלשהי. משמעותה של אותה הארה היא כל המתקה וישועה טובה שמתגשמת בהווה.

הניגוד המוחלט לכאורה של הנהגת 'אריך אנפין' הוא 'זעיר אנפין'. ניתן להבין זאת מהמשמעות המילולית: אריך – ארוך, אריכות אפיים. זעיר – קטן, קצר. אכן הנהגה 'זעיר אנפין' היא דרך המשפט, טוב ורע, אסור ומותר. אילו היה העולם נתון אך ורק להנהגת 'זעיר' לא היה לו קיום. אדם מוּעד לעולם, תמיד שוגה מוֹעד וטועה. רק רחמים עליונים מאוד יישמרו את קיומו. לפיכך, הדבר הנצרך ביותר בעולם הוא 'רחמים'. מקורם של הרחמים בהנהגת 'אריך', אך כיוון שאין שום כלי מציאותי שיוכל להכיל את אותם רחמים בלתי מוגבלים, מוכרחים הרחמים לעבור עלינו באמצעות 'שערות', אלו צינורות דקיקים המצמצמים את השפע ליכולת ההכלה של הנהגת 'זעיר אנפין'. נמצא שי"ג מידות של רחמים הם הכלי דרכו מאירה הנהגת העתיד לבוא אל ההווה. או תורה שבנסתר (המיוחסת לאריך אנפין) אל תורה שבנגלה.

הנהגות אלו סותרות לכאורה, אך למעשה דווקא חיבור ביניהן מביא שלמות. איך מחברים בין הקצוות? על ידי שעושים מתורה – תפילה. צדיקים מלמדים שכשם שהתורה יכולה להתגלות ולהצטייר לכדי הלכה ברורה רק באמצעות 'שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם', כך גם תפילה ראויה אמורה להתבסס על 'שלוש עשרה מידות של רחמים'. בשעה שיהודי מתפלל על התורה לזכות לקיימה, הריהו עושה שימוש בי"ג התיקונים העליונים ומעורר על עצמו ועל תורתו רחמים עליונים מהנהגת הנסתר. בכך הוא קושר בין נסתר לנגלה, בין עתיד להווה. ברייתא דבי רבי ישמעאל מסדרת את שלוש עשרה מידות התורה, וזו הקדמה נפלאה לתפילה שמטרתה לעורר שלוש עשרה מידות של רחמים. באמירת הברייתא אנו קושרים בין תורה לתפילה.