פוסטים

השמע לאוזניך – כוונות קריאת שמע (פרק שישי)

בס"ד

 

הגיעה השעה לעסוק בכוונותיה של קריאת שמע גופא, בראש ובראשונה בפירוש מילותיה. שהלא בשש תיבות של פסוק "שמע" ובשש הנוספות של "ברוך שם" מקופלת כל אמונת הייחוד. אכן מילים ספורות אלו הרות משמעות. בטרם נרדה אל כוונות המילים, עלינו להשקיף על המחזה כולו ולהבין את המשפט בכלליותו. הכוונות מחלקות את פסוק "שמע ישראל" לשלושה חלקים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה', אחד". פעולת הכוונה בקריאת שמע מתחלקת לכמה שלבים וכל אחד מהם תופס את מקומו בשש תיבותיו של הפסוק: "שמע ישראל" מכיל את שלב ההכנה. "ה' אלוקינו ה'" אלו שמותיהם של שלוש ההנהגות העליונות המעורבות בייחוד, אבא ואימא ואריך אנפין הניצב ביניהם ומאחד אותם. בתיבת "אחד" גנוז הייחוד העליון באמצעותו יימשכו לעולם כל המוחין וההתחדשות הרוחנית הנדרשת לאותו היום. נתעכב כעת על המילים "שמע ישראל".

עיקרה של קריאת שמע היא אמונת הייחוד. בקריאה זו אנו מייחדים עלינו את האמונה בהשם יתברך ומעוררים ייחוד גם לעילא. הייחוד גלום בתיבות ה' אלוקינו ה' אחד. אולם מהי משמעותן של המילים "שמע ישראל"? על פי פשוטן הן מזמינות להאזנה, את מי בעצם? ובכלל, מדוע ואיך הן הופכות חלק בלתי נפרד מקריאת הייחוד? לכשנלמד נגלה – לא רק שהתיבות הללו נושאות חלק בלתי נפרד בייחוד, הן אף נוטלות חלק בראש. הייחוד נשען עליהן, אינו יכול בלעדיהן, הן-הן תמצית הרעיון.

י"ב תיבות

ראשית למקורן של מילים. חז"ל דורשים שקודם מותו אסף יעקב אבינו את בניו סביב מיטתו, ביקש לגלות להם את הקץ אך הסתלקה ממנו שכינה. חשש שמא יש פסול בזרעו ובניו השיבו שאיתנים הם באמונתם וביטאו זאת בקריאת "שמע ישראל", לאמור: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך גם בלבנו אין אלא אחד. המילים הללו מופנות אפוא לאוזניו של ישראל, הוא יעקב אבינו ע"ה. בשעתה, נועדה הקריאה לוודא ולברר את נאמנותם של השבטים הקדושים לאמונת יעקב, ואת היעוד הזה היא ממלאת גם היום, בכל פעם מחדש. שתיים עשרה תיבות יש בשני הפסוקים "שמע" ו"ברוך שם", כנגד שניים עשר השבטים בני יעקב וכנגד י"ב צירופי שם הוי"ה, ושתיים עשרה שעות שביום. בי"ב התיבות הללו ישנם ארבעים ותשע אותיות, כנגד מ"ט אותיות שבשמות שנים עשר השבטים. בכל קריאת שמע משוחזר מעמד גילוי האמונה מחדש. כשם שסביב מיטת יעקב נתקבצו כל שנים עשר השבטים, כך כדי לחדש את האמונה מדי יום, נדרשים להיות נוכחים במעמד כל י"ב השבטים. משום שלנשמת כל יהודי שורש באחד מי"ב שבטים, ואת ההרגשה וההכרה במציאות השם הוא יוכל להשיג רק דרך השבט השייך לשורשו. ממילא יש צורך בכל י"ב שבטי י-ה הרמוזים בשתים עשרה אותיותיה של קריאת שמע.

הקריאה "שמע" פונה אל חוש השמיעה, חוש זה מתייחד בקשר ישיר ובלתי אמצעי אל הלב. וכפי שקובע הזוהר הקדוש "שמיעה בלִבא תליא" חוש השמיעה מקושר ותלוי בלב. שלמה המלך מתפלל "ונתת לעבדך לב שומע". אברי הלב והאוזן מושפעים מעולם הבינה, והדרך לדבקות והתפשטות הגשמיות עוברת דרכם. למעשה הפועל "לשמוע" במשמעותו האמתית, עמוק ורחב הרבה יותר ממשמעותה הצרה של 'שמיעה'. האוזן קולטת את הקולות אבל הלב הוא זה שאמור להאזין. שמיעה כרוכה בהתמסרות פנימית מאוד כאשר אוזנו של השומע נעשית אפרכסת לקול המשמיע. האזנה אמתית תיעשה מתוך שקט פנימי ותשומת לב מלאה. את המטרה הזו נועדו להשיג המילים "שמע ישראל"; אדם המעוניין להשמיע דבר חידוש, זקוק לתשומת ליבם המלאה של שומעיו, הוא ינסה להשיג זאת באמצעות הכרזה "שמעו נא!". קריאה זו אינה מכילה מידע או תוכן, היא רק מזמינה להקשבה. אולם באמת בהזמנה לבדה גלומה האמירה כולה. כל כוח החידוש טמון במילים אלו המבקשות את מלא תשומת ליבך: "אני מבקש ממך להתפנות מכל טרדותיך ולהפקיר את כל מעיניך לדברים שאומר לך". למעשה משפט סתום זה מקפל בתוכו את המסר גופו, משום שהוא מבקש מהמאזין לרוקן את כליו לקליטת אותו תוכן.

הדברים עולים בקנה אחד עם ביאור חז"ל "שמע – השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך". המסר עצמו מצוי במילים ה' אלוקינו ה', אבל תוכן עמוק וחיוני זה אי אפשר להשמיע מבלעדי אוזניים פנויות לקראתו. קריאת "שמע ישראל" מבקשת את תשומת ליבנו המלאה והפנימית, שאם לא כן גם המילים הבאות וכל תוכן רוחני וחשוב שנבקש להשמיע, לא יעשו עלינו רושם. לפיכך החיבור הנדרש כאן הוא בין אוזן לפה – "השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך". הפה משפיע והאוזן קולטת, אלא שמבלי שימת לב הפה עלול לפלוט מילים כאשר הדובר מנותק מתוכנן הפנימי, והאוזן עשויה לקלוט אותיות בהיסח הדעת ולהחמיץ את נשמת המילים. מכיוון שכל כוחה של קריאת שמע היא להביא את הנפש לאמונת הייחוד, נדרשת מהקורא את שמע תשומת לב מלאה והיא תושג רק משתוף פעולה מלא בין פה לאוזן. כאשר חוש השמע יסכית – הפה יפיק מילים בעלות תוכן והאוזן תאסוף אותן.

שמע – אסוף

המילה 'שמע' נושאת משמעות נוספת, מלשון אסיפה. כדכתיב "וַיְשַׁמַּע שאול את העם" (שמואל – א, טו) הכוונה שהוא אסף אותם. במשמעותה זו, הקריאה "שמע" משחזרת את הנהגתו של יעקב אבינו קודם פטירתו, "ויאסוף רגליו אל המיטה", צדיקים במיטתם מעוררים יחוד עליון ונפלא למעלה, ואסיפת הרגליים אל המיטה מרמזת על איסוף כלליות נפשות ישראל וקיבוצם לקראת הייחוד הזה. במילה 'שמע' מזמין הקורא את כל חלקי נפשו להתקהל ולהתגבש לחטיבה אחת כדי לקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה.

האוזן היא גם החוש שמשרת יותר מכל את הרוחניות. אי אפשר למשש רוחניות ולגבי האפשרות לצפות בה נאמר "כי לא יראני האדם וחי". במילים אלו משיב הקב"ה לרבן של כל הנביאים, משה, המבקש לראות את הכבוד העליון. השמיעה אפשרית, וכפי שנאמר "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו", באמצעות השמיעה ניתן להתחבר גם למה שהעיניים אינן מסוגלות לראות. גם את ההתגלות האלוקית של מעמד הר סיני לא מסוגלים בני ישראל להכיל אלא כשהיא מולבשת באמצעות קולות, לא בתמונה, כדכתיב "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". השפע הרוחני היורד אלינו קרוי פעמים רבות 'קול' והאיבר המסוגל לקלוט קול היא האוזן. באמצעות חוש השמע גם מועברת האמונה מדור לדור. לפיכך על פי הרוב ההזהרה על קיום התורה מצווה אותנו לשמוע, כמו "לשמוע בקולו ולדבקה בו". אנו מצווים להסכית ולציית לתורה הקדושה ולדברי החכמים; אינך מסוגל לראות, לכל הפחות פקח אוזניך וקלוט את הקולות.

שש תיבות

עמדנו קודם לכן על הקשר בין האוזן ללב. האוזן היא האמצעי החומרי היחיד שמסוגל לקלוט רוחניות. גם המסרים הרוחניים המופנים אל דרי הארץ לובשים צורת קול, בבחינת "בת קול". קולות אלו מועברים מהאוזן אל הלב. והלב מהו? הלב הוא משל לסוד הצמצום. הבריאה כולה, ההשתלשלות הרוחנית ואף העולם החומרי, מצויה כולה בתוך "חלל פנוי", את החלל הזה יצר המאציל העליון בטרם כל יציר נברא ואף קודם לכן. החלל מאפשר את התהוותן של כל המציאויות הרוחניות והגשמיות. החלל הפנוי מקיף את הכל אך גם מצוי בכל פרט, באדם הלב מבטא את הריק שנועד לתת מקום לתוכן ולאפשר לאור להפוך למציאות. בליבו של אדם עשויות כל המושכלות הנעלמות להפוך לידיעות פנימיות שתהפוכנה להרגשות ותתגשמנה למעשים.

שש התיבות שבפסוק "שמע" סדורות כנגד שש הספירות שמחסד ועד היסוד. חמש המילים הראשונות כנגד חמשת הנימים שבכינורו של דוד. אלו הן גם חמשה חלוקי הנחל ששמשו את דוד כאבני קלע במלחמתו בגולית. האותיות קרויות בספר יצירה בשם אבנים, ואלו הן אבני הקלע של האמונה. הן נאספות במילה השישית והאחרונה "אחד", המגלמת את המקלע בו נאספות כל האבנים והופכות לאבן אחת. חמש האבנים לפי ספר התיקונים אלו הן חמש הספירות שמחסד ועד יסוד, ובאמצעות הדיבור משליכים אותן ומבטלים את כוחו של גולית הפלשתי (ספר התמונה בשם התיקונים תיקון כ"א).

אוזן – האוזן היא אחת משלושת האיברים אוזן-חותם-פה הקשורים זה בזה, ובהם תלויים עולמות נעלמים ועליונים. האוזן מיוחסת לעולם הבינה ולעומתה החותם לזעיר אנפין והפה לשכינה. אוזן בגימטריה ס"ג – שמו של עולם הבריאה בו "מקננת" אימא שהיא בינה. באוזן מצוי חוש השמע באמצעותו מושפעת הנבואה לנביאים. באוזן ובחוש השמיעה תלויה האמונה.

 

 

חדשים לבקרים – כוונות קריאת שמע (פרק חמישי)

בס"ד

לאחר שנגענו במספר נקודות הקשורות לכוונות קריאת שמע, נשוב ונרחיב דיבור אודות מיקומה של קריאת שמע ומשמעותו.

קריאת שמע נקבעה בין ברכת אהבת עולם לאמת ויציב. בשעה זו אנו מצויים בהיכל 'אהבה' שבעולם הבריאה. למיקום זה משמעות רבה. הלא הקדמנו שקריאת שמע היא הכנה לתפילת שמונה עשרה, ודווקא אז באותה הכנה אנו פועלים במקום גבוה יותר מאשר בתפילה. בתפילתנו אנו מייחדים קודשא בריך הוא ושכיתיה ואילו בקריאת שמע הייחוד הוא בבחינת אבא ואמא. וכאן יש לשים לב: הפעולה נוגעת אמנם בנקודה גבוהה יותר, אולם המקום שלנו בקריאת שמע לעומת מקומינו בתפילה, נמוך יותר. בשעת קריאת שמע אנו מצויים בהיכל אהבה של עולם הבריאה, בשמונה עשרה נשהה באצילות. מן הראוי ליתן לב להבחנה בין שתי ההגדרות – היכן אנו פועלים לעומת היכן אנו מצויים.

הסיבה לכך שדווקא את הפעולה היותר גבוהה אנו מבצעים מתוך מיקום נמוך יותר מעניינת: דווקא מפני שפעולתה של קריאת שמע גבוהה מאוד ומעבר לכוחותינו, לפיכך רק בריחוק מקום ניתן לפעול זאת, בסוד "מרחוק ה' נראה לי". זו הסיבה שקריאת שמע נאמרת במיושב ואילו שמונה עשרה במעומד. הכלל הוא שכאשר אנו פועלים בתחום עולם האצילות עלינו לעמוד, ובבריאה יש לשבת משום שזהו עולם הכיסא. בקריאת שמע אף על פי שאנו פועלים באצילות אולם אנו הרי מצויים בבריאה, לפיכך היא תאמר בישיבה.

היכל אהבה

אמרנו שבשעת קריאת שמע אנו נמצאים בהיכל אהבה שבבריאה, ראוי להבהיר מהי עבודתנו במקום זה ומדוע. רבינו האר"י מלמד שההכנה לייחוד של תפילת שמונה עשרה נעשית דווקא בהיכל אהבה של עולם הבריאה. זאת משום שאל ההיכל הזה מובאת השכינה הקדושה בשלב זה של התפילה, וכאן נעשות ההכנות לקראת עלייתה אל היכל המלך שבעולם האצילות. כהכנה לעלייה תהיינה מובאות לכאן הארות עצומות מעולם האצילות, להקביל את פני השכינה ולסייע לה בעלייתה. מושגים אלו טעונים ביאור ותרגום – ביאור העניין ותרגומו לשפת עבודת הבורא.

ידוע שבשעות הלילה יורדת השכינה בגלות ובבוקר היא שבה אל היכל המלך, כך מדי יום. משמעותה של גלות היא ירידה, וברוחניות יש גם מקום לירידות. לא רק השכינה יורדת וגולה בלילה, הירידה ניכרת גם בהנהגת זעיר אנפין, אולם יש להבחין בין שתי הירידות; אצל השכינה בשעת ירידה וקטנות נחסרות כל תשע ספירותיה שמכתר ומטה ורק אור הכתר שלה נשאר בעולם האצילות, ואילו מזעיר אנפין מסתלקים בשעת ירידה רק שלוש ספירותיו הראשונות חכמה בינה ודעת, ובאצילות נותרים שש המידות התחתונות הקרויות ששה קצוות. לפיכך בשעת ירידה השכינה קרויה "נקודה קטנה", כל מה שנותר ממנה היא נקודה קטנה של 'כתר', רצון ותו לא. תכונה זו נראית בחוש: כאשר נחלשת האמונה היא נעלמת כמעט לגמרי, כמו הלבנה בשעת מיעוטה. רק נקודה בסיסית מאוד של אמונה נשארת בלב, וממנה ניתן להצמיח מחדש את בניין האמונה. לעומת זאת, בזעיר אנפין ניכרת הירידה רק בהסתלקותם של כוחות ההשכלה, המציאות כשלעצמה נותרת על קנה. כלומר, אדם עלול לאבד את המוחין וההשגה, ולמרות זאת מציאותו נותרת על בוריה. יש לו מידות ומעשים שהוא מסוגל לבצע גם בשעת קטנות.

במאמר המוסגר ייאמר, שהנהגה זו של הסתלקות והתמעטות האור, נבראה במחשבה תחילה ובחכמה רבה. משום שאילו היתה כל המציאות הרוחנית מקשה אחת, הרי שבעקבות כל פגם הכל היה נפגע ונחרב חלילה. אולם משום שהמציאות הרוחנית נבראה באופן המאפשר לחלק מהאורות להיפרד ולהסתלק לעת מצא, אזי גם אילו יגרום החטא ותעולל הגלות הסתלקות וירידה, לא הכל ייאבד. זעיר אנפין רמוז באות ו' של שם הוי"ה על שום שמציאותו הבסיסית היא שש ספירות חג"ת נה"י, המוחין נחשבים אצלו לתוספת, ותוספות אפשר להפסיד. לעומתו מציאותה הבסיסית של האמונה היא נקודה אחת, כל השאר אצלה בגדר תוספת, ולכן בשעת ירידה כל אורותיה ייעלמו והיא תיוותר במציאותו הבסיסית בלבד, נקודה אחת קטנה (הסוגיה ערוכה בהקדמת פרי עץ חיים, דף א', עולת תמיד דף ד' ובשאר מקומות בעץ חיים).

כעת הבה נבין. קריאת שמע נאמרת מדי יום ביומו מחדש. זו הקריאה היהודית היסודית והבסיסית ביותר. היא מבטאת את אמונתנו בה'. לכאורה אמונה היא יסוד פשוט ולא "תוספת קדושה", הבסיס הראשוני ביותר עליו מושתתים החיים היהודיים עוד לפני קיום המצוות ולימוד התורה. ולמרות שיסוד זה פשוט כל כך, הוא טעון חידוש יום יומי. אנו נדרשים לומר את הדבר הפשוט והמובן מלכתחילה כביכול מדי יום בפה מלא, כאילו היום באנו עימו בברית. הרעיון הזה נסמך על הכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

היעלמות לצורך התגלות

התחדשות האמונה מדי יום קשורה להיעלמותה מדי לילה. כידוע, הסתלקות האור היא סיבה המאפשרת את התגלותו המחודשת. עניין זה משקף היטב את המציאות הרוחנית לפיה השכינה הקדושה יורדת מדי לילה לגלות, היא יוצאת ממקומה והיכלה שבעולם האצילות ונודדת אל עולמות הפירוד בריאה יצירה ועשייה. בבוקר היא נאספת מגלויותיה ועולה בחזרה למקומה. ברגעים אלה מורגשת התחדשות ממשית גם בעולם שלובש פנים חדשות מדי שחר ומקיץ מתנומת ליל, רענן מאמש. גם בליבו של כל אחד מתחדשת מדי שחר אמונה חדשה, ירידת השכינה ועלייתה מתבטאות אפוא בפרטיות בנפשו של כל יהודי.

עליית השכינה ושיבתה אל מקומה נעשית בשלבים. במהלך התפילה נאספים ניצוצותיה מכל חלקי הבריאה והדבר דומה לקיבוץ נידחים שיקדים את התגלות הגאולה. בלילה, כאשר השכינה שרויה בגלות, היא למעשה מפוזרת. אמונה חלושה היא אמונה פזורה. משום שתמיד יש אמונה, הצרה היא שאמונה זו נתונה לזרים. בשעת חולשה אנו נוטים לתת אמונתנו בהבלים, בהון און וממון. בבוקר היא נאספת מכל אותם מקומות וחוזרת למקומה ולהיכלה. בברכת המאורות השכינה עולה ואוספת נוגהותיה אל עולם הבריאה, עולה מהיכל להיכל עד ששוכנת בהיכל 'אהבה'. לכאן יש להוציא לקראתה את אורות עולם האצילות כדי לסייע בידיה לעלות מבריאה לאצילות. הדבר דומה ליציאת החתן מחופתו לקראת כלה. אורות עולם האצילות מקבילים את פני האמונה. עניין זה רמוז בכתוב "והוכן בחסד כיסא", החסד שהוא היכל 'אהבה' מכין ומתקין את הכיסא שהוא הכינוי לשכינה.

עליית השכינה בבוקר לעומת ירידתה בלילה מסמלת את המעבר בין אתערותא דלעיילא לאתערותא דלתתא. קריאת שמע קבועה בברכת המאורות, ולא בכדי. ההנהגה הזו של לילה ויום נגזרת מחילופי השלטון שבין שני המאורות, הגדול והקטן. בלילה שלטונה של הלבנה ואז גם זמן ירידת השכינה. על זמן זה נאמר "כי אשב בחושך – ה' אור לי", כלומר בשעת חשכה מושפעת עלי האמונה מצד השם יתברך, שלא על ידי. לפיכך חשכת הליל מבטאת מצב בו אדם אינו מאיר מצד עצמו, אלא סופג הארה מזולתו, דוגמת הלבנה שאין לה אור מעצמה ורק החמה מאירה עליה. היום הוא זמן התגלות האור ומשמעות הדבר שאדם מתחיל להתעורר ולפעול מצד עצמו, דוגמת השמש המאירה בעצמה.

פעמיים 'שמע' אומרים

לפיכך יש לומר קריאת שמע פעמיים ביום, בערב ובבוקר. משום שלאמונה ישנם שני ביטויים יסודיים – אמונה שמתקבלת מאתערותא דלעיילא, ואמונה הנרכשת מתוך אתערותא דלתתא. בלילה, כשאין אור, העבודה היא להכשיר את הכלים לקראת האור שיבוא ביום. אכן על פי פנימיות ידוע שכל תפילת שחרית הולכת אחר עבודת חצות לילה, ואי אפשר להפריד בין הדבקים. בלילה השכינה יורדת והעבודה היא להשתתף עימה בירידתה, לבכות את גלותה ולארוג כאייל לעלייתה. עבודת הלילה מכינה 'כלים' לעבודת היום. ויש כאן יסוד גדול בעבודת הבורא:

בנוהג שבעולם ששעות העבודה צמודות לשעות האור. בלילה לא עובדים משום שעשיית מלאכה נובעת מתוך אתערותא דלתתא, ובלילה ההנהגה היא באתערותא דלעיילא, ההתנהגות המתאימה לזמן זה היא שביתה ושינה. כאשר פועלים עבורך ובמקומך – רשאי אתה ללכת לישון. אולם ברוחניות גם בשעת מנוחה ושביתה לא נפסקת העבודה. הווי אומר: גם ביטול זו עבודה. אלא ששתי פנים לעבודת הבורא: יש עבודה של התעוררות ועשייה ויש עבודה של חוסר עשייה. איזו עבודה יש בחוסר עשייה? עבודת הגעגועים. אינך יכול להתגעגע ולכסוף לדבר המצוי בידך. ולפיכך דווקא אי היכולת לפעול בשעת לילה מעצימה את היכולת לכסוף ולהשתוקק בשעות הלילה. כאשר הלילה מוקדש לגעגועים, העבודה בשעות היום תושבח לאין ערוך.

(שעה"כ קריאת שמע – דרוש ו', ליקו"ה קר"ש ה')

נקודה קטנה

לשכינה הקדושה יש מצבים שונים של עליה וירידה, גלות וגאולה. מקומה הוא בעולם האצילות וכשהיא נודדת מקינה, הרי היא יורדת אל עולמות בריאה יצירה ועשייה. לא כל ספירותיה של השכינה יורדות אלא רק תשע הספירות שתחת הכתר, ספירת הכתר לבדה נשארת גם בשעת גלות בעולם האצילות. במצב שכזה קרויה השכינה 'נקודה קטנה' והכוונה לספירת הכתר של השכינה שהיא נקודתה השורשית שלעולם נשארת במקומה והיכלה.

לצייר את האור – כוונות קריאת שמע (פרק רביעי)

בס"ד

 

קריאת שמע היא מן המצוות המתוחמות בזמן. בערבית זמנה כל הלילה, ובשחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות (שו"ע או"ח, נח). האפשרות לפעול ברוחניות מוגבלת בזמן, וזמנה של קריאת שמע קשור כמובן למהות הפנימית של המצווה. מכיוון שהדבר העיקרי שאנו עסוקים בו בקריאת שמע הם המוחין והמשכתם, עלינו להרחיב יותר בביאורו של מושג 'המשכת מוחין'.

בכל יום חיים מוצפנת מטרה עילאית והיא, להכיר את הבורא יתברך. זו למעשה תכליתו של כל נברא. היכרות זו קרויה "ידיעת השם", משום שאין זו רק היכרות חיצונית, אלא ידיעה פנימית. 'ידיעה' מלשון התחברות כמו "וידע אדם" וגו' האדם היודע את קונו הוא האיש שזכה להתחבר ולדבוק בבוראו, דבקות זו אפשרית רק על ידי ידיעה והיכרות. איך מכירים את השם? מתוך התורה כמובן, אבל גם מתוך העולם. שהלא אדם ניכר מתוך פעולותיו המגלות את חכמתו ואופיו. העולם משקף את מי שאמר והיה העולם. זו אחת הסיבות לחיוב הקדמת הברכה לפני כל הנאה מן העולם, משום שהברכה היא הודאה בכך שכל קיומו של אותו הדבר אינו אלא להצביע על בוראו. כך גם בתפילות ובהודאות, במהלך התפילה אנו עושים שימוש בציורי העולם הזה, ומהללים ומשבחים את הבורא מתוך הבריאה ופרטיה. למעשה אנו חותרים להתאחד ולדבוק בבורא, אולם מאחר שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לפיכך אנו מגששים את הדרך לאחדותו מתוך פעולותיו הנראות לעין, אלו אבני הדרך, העקבות בחול.

הארה אלוקית

כאשר העיניים מצליחות לראות ולזהות נוכחות אלוקית, המשמעות היא שהמוחין מאירים. כאילו אור שרוי במוח. מה זה אור? במציאות רואים בחוש שהאור חזות הכל. אילולא האור מאומה לא קיים. האור לא רק מאפשר לראות את היקום, בבחינה מסוימת הוא-הוא היוצר אותו. ידוע שהתמונות הנקלטות בגלגל העין אלו קרני אור המוחזרים מהעצמים השונים. למעשה העצמים הממשיים משמשים אמצעי להחזרת קרני האור באופנים שונים – מה שיוצר את הגוונים והשינויים הססגוניים. הזכרנו זאת לצורך משל. כעת נבין שהאור מחולל את הראיה וממילא אף את ההכרה ואת כל חוויית המציאות. לאור זאת נוכל לתרגם את המילה 'אור', במושג 'מוחין'. המוחין הם מקור האור הרוחני. בדיוק כשם שבהעדר אור העיניים שוקעות בחושך ומאומה לא קיים, כך בהעדר מוחין ההוויה הרוחנית נסתרת וכביכול איננה קיימת בידיעת האדם. על זאת נאמר "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", החכם והכסיל חווים כל אחד מציאות שונה לחלוטין, אלא שהראשון חי ופועל בעולם מלא חכמה תבונה והזדמנויות מבורכות, והשני חי ביקום שטותי כסילי ומלא מהמורות. ההבדל מתחיל ונוצר בראייה. החכם הולך לאור שכלו והכסיל מגשש בחשכת כסילותו.

מכיוון שהתכלית העליונה ביותר היא דבקות בבורא יתברך, ומכיוון שתנאי לדבקות הוא היכרות, נמצא שכדי להגשים דבקות שכזו ולבוא לידי ייחוד ואיחוד, עלינו להכיר את מי שאמר והיה העולם. היכרות זו תתאפשר לאורם של מוחין. אנו זקוקים אפוא להארת המוחין, ואת ההארה הזו ממשיכים לעולם באמצעות קריאת שמע.

לצייר את האור

בחוש הגשמי רואים שמקור האור מלמעלה, מגלגל חמה שמחוץ לכדור הארץ. גם כאן הטבע משקף מציאות רוחנית לפיה המוחין מקורם מלמעלה ומגמתם להגיע למטה. עלינו 'להביא' את אור המוחין אלינו כדי להאיר באמצעותו את המציאות. כעת יוסבר פרט נוסף: פגשנו ועוד נפגוש רבות את המינוח "הורדת המוחין", כלומר נושא הופעת המוחין מורכב תמיד מהולדה, המשכה והכנסה. אנו נדרשים להביא את המוחין ואחר כך גם להכניס אותם פנימה, פעולה הכרוכה בהורדה של המוחין לאורך הקומה הרוחנית, מהראש ועד הרגלין. פעולה זו גורמת לאור 'להצטייר'. אמרנו שהאור יוצר כביכול את המציאות בכך שהוא מקרין עליה ומבטא אותה, זהו ציור. משום שכאשר האור קלוש, גם הראות מטושטשת. העצמים יתבהרו ככל שהאור יתעצם. נמצא שהאור משרטט את תווי פניה של המציאות. ברוחניות, ככל שאור המוחין יורד ומתקרב להווי העולם, כך הנוכחות האלוקית סביב האדם מצטיירת והופכת לבהירה יותר. לעומת זאת כאשר האור מצוי עדיין הרחק, גבוה, גם ידיעת השם וממילא אף הקרבה אליו מתעכבת אי שם הרחק וגבוה. את המציאות הזו משקף הטבע שהוטבע בבריאה שהחושך קודם לאור והלילה ליום. על פי דרכנו אנו מבינים שהחושך אינו סתם העדר אור – החושך הוא גופו האור בשלביו המוקדמים יותר. האור, כאשר הוא קרוב למקורו, חשוך הוא. לפיכך בברכת המאורות אנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך" והאר"י מפרש "יוצר אור" – עולם היצירה, "בורא חושך" – בריאה. בעולם הבריאה האור עדיין קרוב למקורו ולכן הוא מחשיך, ביצירה הוא קרוב יותר וממילא  מאיר יותר. מדי לילה זורחת הכרה מחודשת במציאות השם, הכרה שנבראה עבור יום המחר. בשקיעה מופיעים בעולם המוחין שנועדו לצבוע ולצייר את האלוקות של היום הבא, האור שעתיד לייצר את ההיכרות והדבקות של מחר. לכן יורד חושך לעולם. משום שהאור שירד לכאן היום מפנה את מקומו לידיעה מחודשת, גבוהה ונאצלת יותר במציאות השם. ידיעה זו, בשלב זה, עדיין רחוקה וגבוהה מדי, ולכן שורר אצלנו חושך. ככל שהיום מתקרב, כך החושך מתבהר. משמע, המוחין יורדים ומתקרבים אלינו. ההבחנה הזו מבוטאת היטב בסימנים שהובאו במשנה לזיהוי זמנה של מצוות קרי"ש – "משיכיר בין תכלת ללבן", "בין תכלת לכרתי", או "משיראה את חבירו הרגיל עימו קצת ויכירנו". לפנות בוקר ניתן לראות בחוש שהאור מצייר את העולם. בתחילה לא רואים מאומה. תכלת ולבן חד הם וכל בני אדם צלליות. ככל שאור היום עולה, מצטיירים העצמים ולובשים צורה. באופן זה גם מופיעים המוחין. בתחילה כל הפרצופים שווים, הדעת אינה מצליחה להכיר את פני ההשגחה בתוך כל ההתרחשויות האנושיות. אדם אינו מכיר את אלוקיו, צלליות חומריות מקיפות אותו. חשכה זו מקורה באור, אור גדול מדי. האפילה נוצרת בעטיין של ידיעות רחוקות שטרם בשלו לרדת אל מפלסיה הנמוכים של ההוויה. אימתי זמנה של קריאת שמע – "משיכיר". לכשתתחיל להכיר ולזהות, אות הוא שהמוחין שרויים בתוכך, ולא רק למעלה ממך.

זמן קריאת שמע

זוהי הסיבה להגבלתה של מצוות קריאת שמע בזמן, קריאת שמע של ערבית זמנה כל הלילה ואילו של שחרית עד שלוש שעות. למדנו שבקריאת שמע אנו מורידים אור לעולם, ומביאים מוחין. הפעולה הזו נחשבת "ציור האור". האור הוא מציאות מופשטת, כדי להכיר את השם יתברך יש לצייר את המופשט ולהעניק לו צורה. פעולה זו ניתנת לביצוע בפרק זמן מוגבל – כל עוד האור מסוגל עדיין להשתנות ולקבל צורה. כשם שאי אפשר לחולל שינויים ולהשפיע על צורתו של חומר מוצק, כך בלתי אפשרי להשפיע ולשנות את האור הרוחני לאחר שהוא נעשה למציאות. האור הרוחני מופיע בשלבים, בתחילה הוא 'נוזלי' כביכול ונוח לשינויים. לאחר מכן הוא מתגבש לכדי מציאות שרירותית. ככל שהיום מתאחר כך אור השמש נעשה מוחלט יותר, ובמקביל גם השפע הרוחני מקבל את צורתו המוחלטת. בקריאת שמע שאיפתנו היא להשפיע על האופן בו נראה את העולם, על צורת ההסתכלות וההשגה שתלווה אותנו במשך כל היום, ועל האופן בו יתפרשו המראות הללו בדעתנו, באמונה ובבהירות. הזמן המסוגל לכך ביותר הוא תחילת היום. כאשר האור מתחיל לרדת ניתן לקבוע את צורתו ובכך אף להשפיע על המציאות שתתגלה לאורו. אפשרות זו נמשכת כל הלילה, מפני שהלילה כולו שרוי בחושך, כלומר בעומק המושג. בלילה מאיר בעולם שכל גבוה מאוד, בלתי בשל כביכול. ככל שהיום מתבהר, כך מתגבש אור השכל והופך למציאות מוצקה. לאחר שלוש שעות השמש מאירה בעוז והעצמים כילו ללבוש צורה. כעת אי אפשר להשפיע על צורת ההשגה, ההכרה מגובשת וממשית. ולקורא קריאת שמע אין שכר אלא "כקורא בתורה" – כלומר קורא מתוך דבר כתוב, מכיר מתוך מה שהוכתב זה מכבר, ולא כמחדש הכרה חדשה.

(עפ"י שער הכוונות, דרושי קריאת שמע, ג-ד. ליקו"ה הלכות קריאת שמע ד)

אור – המשל המקובל ביותר לתיאורה של הרוחניות. האור הוא המהות החומרית היותר קרובה לרוחניות. הוא ניתן לחישה אך משולל כמעט לחלוטין מחומריות. גם בטבעו, בצורת התפשטותו ובאופן השפעתו על סביבתו, האור ממשיל במדויק את ההשפעה הרוחנית. המוחין – שפע החיות הרוחנית, משפיעים בצורת הארה. הם מאירים את המוח ומבהירים את המציאות כשם שהאור עושה זאת בגשמיות.

גדלות המוחין – כוונות קריאת שמע (פרק שלישי)

בס"ד

למדנו שקריאת שמע היא שלב ההכנה להגשמת תכלית התפילה, דהיינו ייחוד קוב"ה ושכינתיה. לצורך הייחוד אנו נדרשים להמשיך מוחין, והמוחין אמורים להיות 'מוחין דגדלות'. ברם קודם שניגש לסוגיית המשכת המוחין, יש לברר אילו מוחין חסרים ועלינו להמשיכם. לפיכך נתעכב כעת על ליבונן של כמה מההגדרות היסודיות של המוחין.

המשל הקרוב ביותר להגדרת המושג 'מוחין' הוא, השכל האנושי. אין מידה אחת לשכל, מנת המשכל משתנה מאדם לחברו, והשינויים הללו הם המרכיב העיקרי המסמל את תהליך הגדילה של אדם מהיותו ילד ועד כניסתו בגדר 'איש'. ילד צעיר ואיש בוגר זהים בצורתם אך שונים בכל מובן אחר. חרף אותם שינויים אין לבוגר איבר שחסר לילד. מרגע היותו, האדם שלם בסך איבריו. גודלם עתיד להשתנות ואף תכונותיהם, אך הצורה אחת היא. גם ברוחניות ישנם זמנים שונים, קטנות וגדלות, במהלכם יחולו שינויים מרחיקי לכת. אך בכל אותם זמנים מוכרח שיימצאו תמיד כל האיברים והצורה תהיה אחידה. השינויים והאיכויות יתבטאו בעיקר בגדלות המוחין. כדי לאפשר ייחוד דרושים "מוחין דגדלות". לא כל דבר שניתן לעשות במוחין דגדלות אפשרי גם בזמן קטנות, ייחוד הוא אחד הדברים שרק גדלות המוחין מאפשרת. לפיכך כאשר אנו ניצבים כעת בשלב ההכנה לייחוד של תפילת שמונה עשרה, הפרט החשוב ביותר לברר כעת הוא, מהי מידת המוחין המצויים כעת, וכמה מדרגות חסרות עדיין להשלמת החסר. כאן המקום לסקור בקצרה כמה הבחנות ומידות המגדירות את מצב המוחין.

עיבור, יניקה, מוחין

התפתחות האדם מתוארת בשלושה שלבים: עיבור יניקה ומוחין. במקביל, התפתחות רוחנית ניכרת אף היא בשלושה שלבים זהים. על שלב העיבור לא נדבר מפני שהוא קודם להוויה. נעסוק בשלבי הגדילה של האדם החי, הם שניים – קטנות וגדלות. מלבד החילוק בגודלו ומידתו של המוח קיימת הבחנה נוספת והיא, מקורו של המוח. האדם מקבל את אופיו ומוחו מאביו ואמו. ברוחניות המוחין והשכל האלוקי שופעים משני מקורות, הם קרויים "אבא ואימא", אלו הם הפרצופים המקבילים לספירות חכמה ובינה. בשפת קבלה מוגדרים שני המקורות הללו "מוחין דאבא" לעומת "מוחין דאמא".

בגשמיות הרעיון מומחש היטב. תמונת מציאות שלימה מורכבת תמיד ממספר נקודות מבט. אדם רוכש את השקפת עולמו ואת ההיכרות עם סביבתו באמצעות שתי עדשות עיקריות, את האחת מקנה האב ואת האחרת האם. ברור שאימא אינה מסוגלת להנחיל מבט של אבא, ואין ספק שהאב לא יצליח להקנות את מה שתעניק האם לבנה. גם ברוחניות הבשלות והגדלות נרכשים באמצעות "אבא ואימא". מקבל המוחין הוא הצאצא, כלומר הפרצוף או ההנהגה אליו אנו נדרשים להביא מוחין. בתפילתנו אנו נדרשים להמשיך שפע ואור המוחין להנהגת זעיר אנפין ומלכות, קודשא-בריך-הוא ושכינתי'.

מקיף ופנימי

הבחנה נוספת במוחין היא – פנימי ומקיף. במושגים אלו אנו נתקלים רבות. כל מוח מורכב משתי הבחנות, פנימי ומקיף. המשמעות היא שכל הבנה או השגה תופיע בשתי צורות, האחת תאיר מבפנים והאחרת תקרין מבחוץ. במילים אחרות: כל ידיעה מורכבת מחלק הניתן לעיכול ולהפנמה. זהו החלק שלכשישאלו אותנו נוכל להסביר במילים פשוטות. לעומתו יש חלק חסר הצורה. הוא מקיף אותנו משום שאנו חשים בנוכחותו, הוא קיים סביבנו משום שהוא מאציל עלינו בפירוש מתוכנו. אך למרות היותו קרוב אלינו ומקיף אותנו, איננו מסוגל להצטמצם ולהתאים את עצמו לכלי ההשגה שלנו. מי שאינו מודע לקיומו של חלק זה עשוי לטעון "מה שאינך מסוגל להסביר – אינך יודע". קביעה זו משקפת אמת מאוד חלקית משום שישנם דברים רבים שאנו חשים בקיומם, שואבים מהם כוחות, נלהבים בזכותם – ובכל זאת איננו מסוגלים להסביר אותם או לתאר את צורתם ההגיונית. בקבלה אנו מכירים שני חלקים המרכיבים השגה אחת; פנימי ומקיף.

כמו בכל דבר, גם שני החלקים הללו מחולקים במקביל לעשר הספירות. ההשגה הפנימית מיוחסת לתשע הספירות התחתונות, ואילו המקיף נוגע לכתר, השרוי מעל ומעבר לגוף. החלוקה הזו מתייחסת לאופן בו מופיעים המוחין – המקיפים והפנימיים – אצל מי שמשיג אותם. בנוסף יש לזהות את החלוקה בין מקיף לפנימי ביחס למהויות שמאצילות אותן. כלומר, כאשר אנו מנסים להבחין בין שתי צורות ההשגה, הפנימית והמקיפה, הרי שהחלוקה הזו ניכרת הן אצל מי שמקבל את השכל ומשיג את ההשגה, והן מבחינתו של מעניק השכל. שהרי לא מן המקום שאתה מעביר לזולתך 'שכל פנימי' הינך מאציל 'שכל מקיף'.

את החלק הפנימי, המובן והמעוכל, מעניק ה'הורה' ל'צאצא' מג' תחתונות שלו. כלומר מספירות הרגלין, נצח הוד ויסוד. רק מה שמצוי אצלך ברמת המעשים – ברגליים – הינך מסוגל להקנות לזולתך במילים מפורשות ובהתאמה למידת שכלו ותפיסתו. על פי קבלה אנו אומרים שההורה מקנה את השכל לצאצאו באמצעות 'רגליו'. משום שהרגליים נקראות 'לבר מגופא' – מחוץ לגוף. כאשר ההבנה וההשגה מתבשלת דיה היא נעשית עניין 'חיצוני', דבר שהנך משתוקק לפנות מעצמך ולהקנות לזולתך, או להוריש לילדיך. גם ברוחניות את המוחין הפנימיים מקבלים העולמות מהבחינות היותר נמוכות וחיצוניות של העולמות העליונים מהם.

את השכל המקיף מקנה ההורה מקומותיו היותר עליונות. שם שוכנים המקיפים. אנו מבחינים בשני מקיפים, ראשון ושני. האחד קרוב יותר והאחר מרוחק וגבוה יותר. ההשגה היא אם כן מערכת המורכבת משלוש קומות, מוח פנימי ושני מקיפים. שלושתם מוגדרים בסימן צל"ם.

"בצלם יתהלך איש"

כתיב "אך בצלם יתהלך איש", לצלם זה משמעותיות שונות, אחת מהן מתארת את מערכת המוחין. מערכת מוחין מורכבת משלושה שלבים הקרויים צל"ם, דהיינו צ' ל' ם'. כל אחת מהאותיות מבטאת צורה אחרת של מוחין; האות צ' מסמלת את המוחין הפנימיים. צ' בגימטרייה תשעים, והמוח הפנימי כזכור נכנס ושוכן בתוך תשע הספירות התחתונות שכל אחת מהן מורכבת מעשר ספירות פרטיות. האות ל' מסמלת את מערכת המקיפים הראשונה, זאת משום שמקיפים אלו מגיעים משלוש הספירות האמצעיות (חג"ת) של ההורה, ל' בגימטרייה שלושים כמניין שלוש ספירות שכל אחת מהן בעלת עשר פרטיות. האות מ' מסמלת את מערכת המקיפים השניים והיותר עליונים. מקיפים אלו באים מארבע ספירות הראש כתר חכמה בינה ודעת של ההורה, ולפיכך הם נרמזו באות מ' שמספרה ארבעים כמניין ארבע ספירות כנ"ל.

על פי ההגדרות אלו ניכרת מידת הבשלות הרוחנית שיש באדם או בזמן, על פיה ניתן לזהות את החסר ואת הדרוש השלמה ותיקון.

נציין פרט חיוני נוסף. המוחין, שלא כמו האיברים, אינם מקובעים. הם ניידים. את ראשו אדם אינו עשוי לאבד בעודו חי, אך את מוחו כן. המוחין שרויים באדם כאורחים. מקורם בעולם העליון וכאן הם נוטים ללון כל עוד איננו מגרשים אותם במעשינו הבלתי שקולים. גם בעולמות הרוחניים המציאות היחידה שניתן לראותה כקבועה היא הגוף, כלומר הכלים והאיברים. התוכן הפנימי – המוחין, אינם קבועים, והם מסתלקים לעיתים. ובכל זאת לא כל חלקי המוח עשויים להסתלק, מידה מסוימת של רוחניות אינה יכולה להסתלק לעולם, מפני שהיא מכילה את מנת החיות ההכרחית לקיום החיים. כתיב "החכמה תחיה את בעליה" ומשמע שהחכמה היא מזון החיים. ובאמת חיותו של אדם מרוכזת במוחו, ובעיקר במוחין שבו. ככל שהמוח נעשה קטן וחלוש יותר, אף איכות החיים מחווירה. כאשר המוח גדל והמוחין מתרחבים – גם החיות מתעצמת. המוח הבסיסי ביותר הוא מה שקרוי מוחין דיניקה, פנימיים, דאימא. לעולם אין אנו מתחילים את עבודתנו עם מידת מוחין פחותה מזו. מכאן ואילך ככל שנתחיל את עבודתנו מנקודת התחלה גבוהה יותר, כך תתעלה ותשתבח התוצאה.

 

עיקרון נוסף. כדי להשיג מדרגה כלשהי של מוחין עלינו 'להשלים' קודם לכן את רכישתן של כל המדרגות הקודמות לה ונמוכות ממנה. אי אפשר 'לדלג' ולהביא מדרגות גבוהות יותר בטרם הושלמה השגתן של המדרגות הקודמות להן. לפיכך, אחד השלבים בכוונות קריאת שמע מוקדש ל'השלמת היניקה', דהיינו השלמת הבאתן והשגתן של מוחי הקטנות. שלב זה ישתנה בכל אחד מארבעת הפעמים שאנו קוראים קריאת שמע, לפי מצב המוחין באותה השעה. ככל שיחסרו פחות מוחין לפני קריאת שמע, כך תידרש פחות השלמה. נתון שישפיע אף על איכות מוחי הגדלות שניתן יהיה 'למשוך' באמצעות קריאת שמע.

(ע"פ שעה"כ דרושי קריאת שמע, ג – ד)

עי"מ – ראשי התיבות של עיבור, יניקה, מוחין. אלו הם שלושת השלבים המציינים את תהליך הצמיחה הרוחני. במקביל לאדם, גם על ההנהגה הרוחנית חלים שינויים של עליה מדרגה לדרגה. ככלל, השאיפה היא לצאת מקטנות ולבוא לגדלות. הצמיחה מקטנות לגדלות מצוינת בשלושה שלבים של עיבור יניקה ומוחין. בכל שלושת השלבים גופו של האדם שלם בסך איבריו, השינוי העיקרי ניכר במנת המשכל. גם ברוחניות הגדילה מתבטאת במוחין, בעקבות הגדלת המוחין גם הכלים גדלים ומתרחבים. 'עיבור' הוא מצב המוחין הנמוך ביותר. 'יניקה' אלו מוחין של קטנות. 'מוחין' הם מוחי זמן הגדלות.  

כוונות קריאת שמע – פרק א'

בס"ד

בדבריו המקדימים לדרושי כוונות קריאת שמע, מציין האר"י את העובדה שסוגיה זו מקיפה ונוגעת במגוון תחומים ונושאים של כוונה, לפיכך יסודות גדולים כנוסים בין דרושיה. אך אנו נקדיש את מאמרנו הבאים לליבונן של מגוון סוגיות העולות בקנה אחד, תומכות ונתמכות בסוגיית הקריאה היהודית "שמע ישראל".

במאמר זה נשתדל לברר את תפקידה ומעמדה של קריאת שמע בתוך התפילה. על פי דרכנו ראינו שהתפילה אינה רק אוסף פסוקים ותחינות, במקביל לאלו נעה התפילה על מסילת כוונות נסתרת, שתכליתה לחולל פעולות תיקון רוחניות. בתוך תכלית זו מיועד לקריאת שמע מקום מרכזי. על חשיבותה ביחס לשאר חלקי התפילה ניתן ללמוד מהעובדה שחז"ל מציינים אודות "רשב"י וחבריו" שאינם מפסיקים מלימוד תורה אפילו לתפילה משום "שתורתם אומנותם", ובכל זאת לקריאת שמע הם מקפידים להפסיק. 'חבריו' של רשב"י הוא לכאורה רבי יהודה הנשיא עליו מובא בגמרא שתוך כדי מסירת שיעור היה מעביר ידיו על עיניו ובשעה זו היה קורא פסוק ראשון של קריאת שמע ובכך יצא ידי חובתו (ברכות יג:).

מאי בעצם קריאת שמע?

בטרם נרד לעומקם של דברים, הבה נאזין לפשטות. קריאת שמע היא הקריאה היהודית השורשית והיסודית ביותר. זו כביכול הנוסחא הגנטית של האמונה. תמציתה של אותה נוסחא מרוכזת במילה המסכמת – "אחד". תכלית הכל היא גילויו של האחד. העולם מושתת על יסוד הריבוי. מה שמתפתח בהכרח מתרבה ומה שאינו מתרבה לקוי גם בהתפתחותו. הריבוי הוא גזירת הקיום אך מאידך הוא מאפיל על הדבר היקר ביותר בעולם – האחד. הרבים מסתירים את האחד. ככל שאדם נעשה מודע יותר לסביבתו ומכיר פנים רבות יותר, כך קשה עליו יותר לזהות את האחד הפשוט המצוי בתוך ומעבר לכל הנמצאים. כאן מקומה של האמונה. להאמין זה להצליח להחזיק בנקודת האחדות גם בעולם עמוס ריבויים. אל היעד הזה שואפת קריאת שמע. אי אפשר בלעדיו, הוא תכלית הכל.

המילים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ממזגות את המציאות המפוצלת בין שתי הנהגות. שם הוי"ה ושם אלוקים – חסד ודין, מתאחדים כאשר האחד ויחיד מתגלה.

ייחוד עליון

תכליתה של התפילה הוא לעורר ייחוד עליון. למעשה הייחוד הוא נקודת המרכז. אליו הכל שואף, ולקראתו נעשות כל ההכנות שממלאות את כל סדר יומנו, מרכיבות את תפילותינו, ומקיפות את רוב הפעולות שאנו עושים. 'יחוד' הוא שם כולל להתחברותן של מידות עליונות כדי להיטיב עם העולם ולהחיות את הנבראים. ישנן דרגות ומעלות שונות בייחוד והדבר נגזר ממשפיעים רבים ותלוי בנסיבות מגוונות. הייחוד עליו אנו מדברים ייעשה בתפילת שמונה-עשרה, בברכת 'שים שלום'. בשעה זו אנו עתידים לעמוד בעולם האצילות. כלומר, נשמת המתפלל והעניינים שהוא פועל בהם בתפילתו, יהיו אז בעולם האצילות. כעת אנו עדיין בעולם הבריאה. בקריאת שמע עבודתנו מתמקדת בהכנה לקראת אותו ייחוד, ובפעולות שיאפשרו לעורר אותו בבוא העת. קר"ש היא אפוא הכנה לתפילת שמונה עשרה, אך מצד המעשה בקריאת שמע אנו מעוררים פעולה רוחנית נשגבת ומעולה אף יותר מזו שבשמונה עשרה. העניין יובן לאחר הקדמה.

להתהוותו של ייחוד נדרשים תנאים, והמודגש שבהם הוא 'מוחין'. כלומר שיהיו מוחין במידה ובמדרגה המספקת לייחוד. הרעיון הזה מביא אותנו להרחיב במושג 'הסתלקות המוחין'. כידוע המציאות הרוחנית מתנהגת באופן זהה לבני אדם. וכך כל הנהגה, דהיינו "פרצוף", מורכבת מראש וגוף. ייחוד יכול להיעשות רק כאשר יש להנהגה הרוחנית די מוחין. המוחין הם שפע רוחני המשפיע על המציאות וקובע את מצבה. ייחוד ייעשה רק בזמן גדלות. כאשר המוחין בקטנות ההנהגות אינן יכולות להתאחד. הקטנות מדגישה ומבצרת את ההבדלים והפירודים, רק גדלות תאפשר מיזוג והתחברות.

חורבן הבית השפיע באופן מובהק על המציאות הרוחנית, וגרם לכך שהיום לא תיתכן נוכחותם של 'מוחין' באופן קבוע. תמיד הם מסתלקים ויש ליזום את שובם מחדש. מבחינתנו משמעות הדבר היא, שאי אפשר לפעול פעולה רוחנית "מעתה ועד עולם". מוכרחים לשוב על אותה פעולה שוב ושוב יום אחר יום. בדרך כלל המצב הוא חוסר מוחין, ומציאות זו מבוטאת היטב במילים "סוכת דוד הנופלת" – השכינה הקרויה 'סוכת דוד' נראית תמיד כאילו נופלת, משום שגם לאחר שהקמנוה במעשינו הטובים, נידרש לשוב ולרוממה מחדש. הסתלקותם של המוחין והצורך להשיב אותם מדי יום לפני תפילת שמונה עשרה, הוא הרקע היסודי להבנת תוכנן של כוונות קריאת שמע.

נקודת הייחוד

אם נחפש את נקודת השיא בתפילה, זהו ללא ספק הייחוד. אבל במידה מסוימת זו כבר תוצאה. ההכנה חשובה לעיתים אף יותר מהתוצאה. כדי לאפשר ייחוד עלינו להביא לעולם 'מוחין', ומקומם הטבעי אינו כאן. המוחין הם שפע רוחני שמקורו באין סוף. אפשר להמשיל את החיים למעין השופע מאת השם יתברך ומזין את העולם. התזונה הם המוחין שיורדים לתוחלת חייו של כל נברא. מקור החיים מצוי מעל העולמות, בתחומו של האין סוף. והחיים מופיעים בתוך העולמות לאחר שהם הופכים למוחין ויורדים אל כל אחד מהנבראים או לכל אחת מההנהגות השונות.

כעת נגענו בעיקרון יסודי. הכלל אומר שכל שפע רוחני, גם אם מקורו במדרגה רוחנית מסוימת, חייב להיות מושפע מהמקור העליון ביותר, מהאין סוף. בהמשך נזדקק לכלל הזה ביתר שאת. בכל אופן, תפקידה של קריאת שמע להביא את אותו שפע רוחני הקרוי 'מוחין' בזכותו יתאפשר קיומו של הייחוד. אלא שזו בדיוק הסיבה שבקריאת שמע – הנחשבת אמצעי למטרת הייחוד בשים שלום – אנו פועלים בנקודה גבוהה יותר מזו של 'שים שלום'. בעוד ובשים שלום אנו עתידים לעורר ייחוד קוב"ה ושכינתיה, הרי שהייחוד שאנו מעוררים בקריאת שמע גבוה יותר, זהו ייחודם של "אבא ואמא". נרחיב להבהרת העניין.

האר"י מלמדנו שהעולמות מושתתים על היררכיה של אבות ובנים, עילות ועלולים. מעין מערכת צינורות שפע רוחניים, והשפע הרוחני נוזל ומשתלשל מדרגה לדרגה. כל אחת מהדרגות הללו נחשבת להנהגה בעלת מהות ומציאות משל עצמה. לכל מדרגה יש 'הורים' וגם 'צאצאים'. ההורה מאציל על הצאצא את השפע הרוחני והצאצא מעביר אותו הלאה לצאצאיו. ולכן, אין שום דרך להביא מוחין ולהגדיל את קומתה של מציאות רוחנית כלשהי מבלי לפעול זאת אצל 'ההורה'. נמצא שדווקא כאשר רצוננו לפעול במדרגות הנוגעות אלינו, אנו מוכרחים קודם להעפיל ולפעול בתחום המדרגה היותר עליונה כדי לאפשר את התגשמות הפעולה במדרגה הנמוכה יותר. בקריאת שמע אנו מעפילים לקומה עליונה יותר, ומשם מביאים שפע שיאפשר את עבודתנו במדרגות הנוגעות אלינו בתפילת שמונה עשרה.

'הורים' ו'צאצאים' בעולמות

נכתוב זאת בשפת המושגים. ההנהגה הרוחנית מתחלקת בין חמשה פרצופים והם: כתר הקרוי עתיק ואריך (לעניינינו הם ייחשבו לאחד). אבא ואימא, זעיר אנפין (להלן ז"א) ומלכות. עבודתנו מיוחסת ונוגעת לשני הפרצופים היותר נמוכים – ז"א ומלכות. זו כוונתנו בהצהרה "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה". ז"א ומלכות מיוצגים על ידי שני הביטויים היותר קוטביים, השמיים והארץ. השמיים הם מקור השפע, והארץ מקור ההולדה. מהשמיים יורד הגשם והארץ אַמוּנָה על הצמחת היבול והשפע. הייעוד הנעלה ביותר הוא לאחד בניהם, משום שבמציאות, מפרידים בין השמים והארץ כל ענייני העולם הזה. זהו משל למצב הרוחני: ענייני העולם הזה יוצרים כביכול מחיצה בין מקור ההשפעה למקור ההולדה. אדם רואה את המקום ממנו מפיקים כסף ומייצרים מזון, אבל אינו רואה מהיכן הדברים מושפעים. תכלית התפילה היא לבטל את כל ההפרעות הסביבתיות, ולהגיע אל הנקודה בה מתקפלת כל ההוויה ומצטמצמת כל המציאות בנקודת אחדותם של השמים והארץ, המשפיע והמקבל. בנקודת האמונה.

לגרום לאיחוד במציאות כה פרודה זו משימה כלל בלתי פשוטה. לשם כך דרושים "מוחין דגדלות". רק מוח גדול ורחב יכול לדלג על פני הפערים ולראות איך הכל מתמזג בנקודת האחדות. מוחין אלו יקבלו ז"א ומלכות מהפרצופים העליונים מהם, פרצופי "אבא ואמא". גם 'ההורים' לא יביאו את המוחין מעצמם, הם ידרשו להשיג זאת מההנהגה הקודמת להם וגבוהה מהם. לשם כך עליהם לעורר את רצונה של המדרגה העליונה. וכך אמורה תנועת ההתעוררות הזו להשׂתרג ולעלות מדרגה לדרגה עד נקודת ההתחלה של הבריאה ולהניע שם את הרצון העליון ביותר של האינסוף ב"ה, שיגמול לעולם בשפע חדש לגמרי, שיעשה את דרכו חזרה, מרום כל דרגין ועד המקום ממנו החלה ההתעוררות.

(על פי שעה"כ דרושי קריאת שמע).

הסתלקות המוחין –

המוח מצוי בראש והראש רוכב על הגוף. בעולם החומרי המוח מוגדר כ'אינו תדיר'. המוחין מושגים באמצעות תפילה, ובזמן בית המקדש ניתן היה לשמר את המוחין במשך כל היום כולו. לאחר החורבן הם מסתלקים מהר מאוד. זו אחת הסיבות לכך שאנו נדרשים להתפלל בכל יום מחדש. בנוגע להסתלקות המוחין מתקיים דיון בין המקובלים – האם ההסתלקות היא כפשוטו או לא. לאפשרות השנייה ההסתלקות אינה הסתלקות של ממש. המוחין שהושגו אמש לא אבדו, אלא שאנו בני האדם התקדמנו מספר צעדים ולמקום זה טרם הובאו מוחין. נראה כאילו הם הסתלקו, ולמעשה עדיין לא באו מעולם.

 

ימי השובבי"ם – משמעות ועבודה פנימית

מפורסמים הם ימי השובבי"ם כמסוגלים לתשובה ותיקון נפש. בימים אלו גם אוזניים שאינן רגילות במושגי פנימיות וענייני קבלה, שומעות רבות על 'תיקוני נפש' וכדומה. ובכן ננסה להסיר קמעא מהלוט האופף את עומק המושג.

פשר סגולת שובבי"ם נעוץ במשמעות פרשיות השבוע הנקראות בימים אלו, ושורשיו מעמיקים פנימה, עד לחטא עץ הדעת טוב ורע.

בשבועות אלו קוראים בתורה את פרשיות שיעבוד מצרים ועד הגאולה. כפי המבואר בספרים, הקריאה מדי שבוע משפיעה על המציאות, מהותה ועניינה. לפיכך בצוותא עם אירועי הגלות הנקראים בתורה, אף אנו נפשות ישראל בהווה, יורדים בעקבות אבותינו מצרימה. ירידה זו, צורך עליה היא. שתיקונים נפלאים תלויים בה.

מצרים, מלמד רבינו האריז"ל, שימשה ככור היתוך להפקת זהב טהור. בשעה שדולים זהב ממעמקי האדמה הריהו מעורב פסולת וסיגים, במצב שכזה אינו ראוי לייעודו הנשגב. כדי להפיק ממנו חומר יקר ערך יש להפריד בין גופו של הזהב לסיגי הפסולת המעורבים בו. הפרדה זו נעשית בכבשן האש. שם צורפים את הזהב, הסיגים נפרדים והחומר הטהור מתגבש למקשה אחת של זהב נקי. פעולה שכזו נדרשה אף לנפשות ישראל שבאותו הדור. וכאן אנו באים לביאור המושג 'תיקון נפש'.

טהרת הנפש

האדם הינו הרכבה של חומר וצורה – גוף בשר ובתוכו מדרגות של נפש רוח ונשמה. הגוף החומרי משמש כקליפה לפרי, כרוך אחריו היצר הרע המבקש להמיתו. הטיה וסטייה מהקדושה מכתימה את הנפש היקרה בקלקול. נפש מוכתמת דומה למראה מלוכלכת. תפקידה של מראה להציג בבהירות מראות הניצבים לעומתה, ייעודה של הנפש לצייר בבהירות מראות של אמונה והשגות אלוקות מעולמות עליונים. כתם על הנפש זו מחיצה בפני ההשגה. ההפסד העיקרי בעטיו של עוון הוא, העדר הרגשה רוחנית וקרירות. זאת יש לתקן.

המשפיעים העיקריים על טהרתה ובהירותה של נפש הם לבושה. לבושים טהורים ונקיים מבטאים מצב רוחני טהור, קרבת השם, מציאות מתוקנת. לבושים מלוכלכים ח"ו מבטאים את ההיפך. כפי שהזהב המעורב בסיגים זקוק לצירוף וזיכוך, כך גם הנפש. גלות מצרים נועדה להעביר מנפשות ישראל פסולת וסיגים ותערובת טוב ורע. איך מתערבת נפש טוב ורע? החטא גורם. הקלקול הראשון בתבל היה חטא עץ הדעת של אדם הראשון. האכילה האסורה מהעץ ותוצאותיה הם שחוללו את התערובת הרוחנית והביאו לעולם נפשות שטוב ורע משמשים בהן בערבוביה. אותן נפשות יצאו לעולם ללא לבוש וכלי רוחני ראוי, הקליפה בלעה אותן והעניקה להן לבוש בלתי טהור. נדרשה כאן ירידה לכבשן אש על מנת להיטהר. להסיר את הבגדים הצואים ולהתלבש בבגדי ישע, לבושי נפש מתוקנים וראויים. זו היתה תכלית גלות מצרים.

הימים הללו מסוגלים לתשובה בכלל, ובפרט על עניינים שאין התשובה מועילה להם בדרך כלל (עי' זוהר ויחי רי"ט, א.), כגון קלקולים של השחתת הנפש. היפוכה של קדושה היא השחתה, בבחינת "כי השחית כל בשר את דרכו". מהי השחתה? בפשטות, הרס וחורבן. בכוונת הבריאה נאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" דהיינו, תכלית הבריאה להוות מקום יישוב. המשמעות הפנימית היא שתכלית בריאת העולם לשמש כלי להתגלות אלוקות. כלי זה נעשה באמצעות בני אדם הממשיכים אל חייהם, אל גופם ואל מציאותם, חיות אלוקית. שפע קודש. רוחניות. בשעה שאור רוחני נכנס בכלי גשמי – עולם נברא. מה עלול להחריב אותו? השחתה. פגיעה בכלי והמשכת שפע וחיות למקום הלא נכון. הקלקולים הללו נקראים "נגעי בני האדם". נגע הוא היפוכו של עֹנג. הנגעים פושים בעור, דהיינו בכלי ובלבוש, ומותירים את הפנימיות חשופה למזיקים וזיהומים. כך גם ברוחניות, ישנם קלקולים שפוגעים בלבוש ובכלי. האור נותר כביכול חסר כיסוי ושמירה, מזיקים נאחזים בו, הקליפות עוטות אותו. מכאן נבראים השדים הרוחות ומזיקי עלמא. אלו הם כוחות רוחניים חסרי לבוש טוב. הרע העניק להם לבוש. מכאן כל הפגעים הרעים ומכאן גם כל הניסיונות והנפילות. איך מתקנים?

תיקון קריאת שמע

תיקוני הנפש המסוגלים לימי השובבי"ם, מכוונים במיוחד לקלקולים הללו. עניינים רבים יש, חלקם כרוכים בתעניות אך עיקרם נוגעים אל הלב, הכוונה והתשוקה האמיתית לשוב ולהידבק בטוב מתוך שמחה. אך דווקא התיקון החשוב ביותר, פשוט הוא אילו רק תינתן בו מחשבה ויגיעה כלשהי – קריאת שמע שעל המיטה.

לתיקון הקלקולים הנזכרים דרושים שני עניינים: ראשית. להרוג את המזיקים, דהיינו אותם גופים רעים שהלבישה הקליפה על הנפשות הקדושות. שנית. לאסוף את הנפשות והכוחות הרוחניים שנפלו בקליפה, להשיבם אל הקדושה ולחדש כוחם בשכינה. שני התיקונים הללו הם בבחינת סור מרע ועשה טוב. בחזון הלילה שבנבואת זכריה על יהושע הכהן הגדול נאמר תחילה: "הסירו הבגדים הצואים מעליו" ולאחר מכן "ישימו צניף טהור על ראשו". תחילה הסרת הלבוש הרע, לאחר מכן הלבשה במחלצות של טוהר.

הזמן הראוי לעסוק בתיקון זה הוא דווקא קודם השינה, סימנך: "לא ישכב עד יאכל טרף", אלו אותן נפשות שנטרפו על ידי הקליפה ואנו נזהרים לשוב ולטרוף אותם אל הקדושה בטרם נפקיד את רוחנו ביד יוצרנו. קריאת שמע שעל המטה, כפי שמלמד האר"י, מסוגלת לכך.

בקריאת שמע יהודי אוחז בידיו חרב. בסוד "וחרב פיפיות בידם". חרב זו לוחמת בשעה שאנו הוגים בפה, בכוונה, ביגיעה את תיבות פרשיות קר"ש. מידי לילה, בקריאה אחת, מסוגל יהודי להרוג עד אלף וקכ"ה מזיקים, דכתיב: "ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך…". לאחר מכן, מתקיימת גם הבטחת קיבוץ נידחי ישראל, דהיינו אסיפת כוחות הנפש שנאבדו ופוזרו בחטאים, חידוש הנפש והבראתה. תיקון זה נעשה באמצעות השם הקדוש הרמוז בר"ת "חיל בלע ויקאנו" – חב"ו, זהו אחד משבעים ושניים שמות.