פוסטים

איפה הוא חסר לנו, בית מקדש?

 

בתקופה זו עולים על מפתן הזיכרון יחד החורבן והבניין, מזכירים את ירושלים בבניינה, בחורבנה, ובתקווה לבניינה השלם בקרוב ממש. בעומק הלב, תוך כדי התמודדות עם מועקת שלושת שבועות האבל, שואל יהודי את עצמו, "ובכן, איפה חסר לי בית מקדש?"

באמת, היכן הוא חסר לנו, בחיים, בפרנסה, ואפילו איפה הוא חסר לנו בעבודת ה'?

במילים אחרות אנחנו שואלים – מה נתן לנו בית המקדש שאין לנו היום.

בכמה מתורותיו מלמד רבינו ז"ל על ההשפעה המיוחדת שהיתה לבית המקדש על רוחו של כל אדם. כדוגמה הוא מזכיר פסוק המתאר את בית המקדש "מחמד עיניכם" – העיניים שלכם. מדוע עיניים? העיניים מאירות את עולמנו ומאפשרות היכרות עם העולם, למעשה הן מהוות חלק ניכר בתשתית התודעה שלנו. בית המקדש היה העיניים של הנשמה שמסוגלת היתה באמצעותו לראות רוחניות ולחוות את הקשר האישי עם בורא עולם, כשהיה לנו בית מקדש היו לנו עיניים.

גם היום יש לנו עיניים, אבל העיניים שרואות היטב אנשים נוף וחומר, עיוורות כמעט לגמרי ממראות של רוחניות ונשמה, את נופי הלב הרגש והשכל הרשתית מחמיצה…

הבעיה היא שקשה ואולי אף בלתי אפשרי שנבחין באובדן הזה, שכן כמעט ולא התנסינו בכישרון ראיה שכזה, נולדנו לעולם עיוור.

מבחינה רוחנית, אנחנו עיוורים מלידה!

לאמתו של דבר, ניתן לראות את החורבן כשלל תופעות ומאורעות, אך ניתן גם להעמיק יותר ולהבין את האובדן העיקרי המסתתר מאחורי כל אלו. רבי נתן מדגיש זאת בפירושו לאחד ממדרשי החורבן הסתומים על פי יסודות מאמר "בראשית, לעיני כל ישראל".

גלות היא לקות ראיה. אנחנו מוצאים זאת בצרות הכלל – האופן בו 'נראים' יראי השם בעיני העולם, הצורה בה מתייחסים לקדושת לימוד התורה. הראיה מדגישה את העיקר ומעמעמת את הטפל, וכשהראיה לקויה, העיקר נדחק אל הצד והטפל מרקד במרכז. וכך הרשעות והכסילות מרימים ראש, והענווה והצדקות מצטנעות באפילה.

גם בעולמו האישי מתחולל באדם חורבן שהוא פועל יוצא מראיה לקויה. אי אפשר לנהוג מבלי לראות ובלתי אפשרי לנווט את הנפש או ללטש את מידותיה מבלי לקבל את התמונה הנכונה. העיניים בגלות רואות או רע מוחלט או טוב מוגזם. ואם כך, הצורך הדחוף ביותר בחיינו הוא, זוג עיניים בריאות.

וכאן אנו נוגעים בנשמת חייה של המציאות, רוח אפה של היהדות ושל כל יהודי פרטי, וביסוד קיומו של כל עולם החומר, ארבע היסודות וכל חוקי הטבע – הצדיק.

"כִּי יֵשׁ צַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר וְהַחֵן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁזֶּה הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר נִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁזֶּה הַצַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, נִתְפַּרְסֵם וְנִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם, אֲזַי נִפְתָּחִין הָעֵינַיִם שֶׁל הָעוֹלָם. שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּכְלָל בְּזֶה הַחֵן הָאֱמֶת שֶׁל זֶה הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא הַחֵן וְהַיֹּפִי שֶׁל הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְקָרֵב אֵלָיו וְנִכְלָל בּוֹ, נִפְתָּחִין עֵינָיו וְיָכוֹל לִרְאוֹת, וְהָעִקָּר לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ" (ליקו"מ תורה ס"ז, בדילוג).

 

החן הפאר והיופי של העולם, דהיינו אור הצדיק, הוא כוח הראייה העולמי והאישי, וכשבעולם ניכר אותו חן פאר ויופי, אזי כל מי שנכלל בזה החן יכול לראות. את היכולת הזו הביא בית המקדש לעולם ולכל יהודי ויהודי בתקופת המקדש. היכולת הזו – כפי המבואר בתורה הזו – מושגת גם על ידי התגלות עניינו של הצדיק בעולם.

החורבן מבחינתנו ובשפת העכשווית מבטא בעיקר בחוסר הרגשה בצדיק, דהיינו אי יכולתו של העולם 'להבין' את יופיו של הצדיק, את המיוחד והנפלא שבתורתו ואת הענוג והמתוק שבחיי עבודת ה', התבודדות, שמחה התקשרות לצדיקים, תפילה וכו'.

הצדיק הוא יסוד קיומו של כל העולם: "וכל מי שנכלל בהפאר וההידור והאמת שלו, הוא מסתכל בכל המידות הנמשכין מהד' יסודות, דהיינו שמתחיל להסתכל על עצמו לשוב להשם יתברך…" וכאשר העניין הזה נסתר ובלתי מורגש, עין לעולם עיניים, אין לאף אחד עיניים, ממילא אין דרך, נמצא שאנחנו תקועים בפקק ארוך של גלות…

הגאולה לעומת זאת היא פקיחת עיניים. היכולת להסתכל על עצמך בעין ברורה ולהבחין בין טוב לרע, לראות בכל דבר את החן האמיתי, לקבל הרגשה בקדושה ולהצליח להבחין גם בדרוש תיקון – היכולת הזו היא גאולת הפרט, וכך גם תתרחש גאולת הכלל, שהלא אם הראייה הכללית תתבהר, החורבן ייעלם. הטוב יודגש והרע יסתלק או יתוקן, העיקר יהיה בראש והטפל ישמש לו ככסא. החורבן, שעיקרו מבול של דעות והיפוך יוצרות, ייהפך לבניין של טוב, יופי ופאר.

נשאלת השאלה – איך מרפאים את העיניים?

דמעות הן טיפות המרפא הפלאיות. הבכייה על החורבן גונזת בחובה את כוח הבניין.

זו הסיבה שהאבלות על חורבן ירושלים קשורה מאוד בדמעות. הדמעות בנושא הזה אינן רק התפרצות טבעית של רגש. רבינו מלמד שהבכי הזה כשהוא נעשה באופן הנכון, לא מתוך ייאוש אלא מתוך געגוע ותקווה – בכי שכזה רוחץ את העיניים ומחזיר להם את כח הראייה. ולכן מבטיחים לנו חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". לא רק בעתיד, עכשיו! בכל יום ומתוך כל דמעה של אבל, ניתן לשקם חלקי ראיה אבודים ושכוחים. וזו המטרה המרכזית של האבלות. לתקן, לרפא, להחזיר עטרה ליושנה.

ליל הושענות יופי ודמים, ברובע היהודי

בס"ד

תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים. מאז שחרבה נטשטש היופי תחת מעטה אפר, אך לא נמחה. עדיין הוא שם, מצפה לרוחו של משיח שתסיר את האבק ותסלק את האפר עד שתשוב ירושלים לאיתנה. אין יופייה של ירושלים יופי של עיר, לא הגינות מיפות אותה ולא פחים פוערי לוע יכערוה. אין הנוי הזה מעשה ידי גנן, אדריכל, או פרי סגנונו של אמן. היופי הזה הוא מפני שבירושלים הנשמה מתיישבת על הלב, מה שאין כן בשאר מקומות.

על אותם תשעה קבין נטלה ירושלים נזר של הוד, הוד לפנים מהוד, אלא שדרוש מאמץ כלשהו לסלק מעל חוצותיה אי אלו מסכים מבדילים, וניחוח של פנאי וריח של פיצה ואווירה של שווקים, וצליל תקתוק מצלמות של תיירים, גם דרושות אי אלו עצימות עיניים של "לא תתורו", ואז יכול אתה לזכות לגעת באותו הוד ויופי קדמוני. ההוד נשתמר בעיקר בין סמטאות הרובע היהודי, והוא נשזר בהילוך רגליהם של יהודים העושים דרכם בין הר ציון מעון קברו של דוד המלך ובין הכותל המערבי. מאז שחרבה נמלטת ירושלים אל זרועותיו של הלילה, בחסותו נוח לה. בימים כובשים אותה גדודי תיירים הבאים לחטט בחורבותיה ולהעמיק את שוממותיה, אבל הלילות של אחר שכלתה רגלי תרמודאים מחוצותיה, שלה הם. ושל בניה.

אחד מאותם לילות הוא ליל הושענא רבא. מי שטבל אי פעם את ליל ההושענות שלו באווירה של העיר העתיקה, הכותל וקבר דוד המלך, ישוב לשם עוד ועוד. לילה שכולו הושענות לולבים ותהילים, מין תמהיל של דין מזוג ברחמים. השנה נמזג שם בעיקר דין, הרחמים הסתירו פנים אף כי בוודאי היו שם. באותן שעות של חיתום דין ישובים היינו במבואה ממבואותיה של ירושלים, קוראים פרקי תהילים שמשום מה תאמו יותר מאי פעם את המציאות. קוראים בלחישה והקולות מבחוץ מתרגמים את הפסוקים; "יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי… יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה… אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵ-ל הִסְתִּיר פָּנָיו…"

בשולי הלילה, בין אוושת פרקי תהילים נלחשת לצרורות מנשק אוטומטי ויללות של רכבי בטחון וחירום, החלה להישמע רוח אחרת. בקרבתנו ישבו מספר צעירים, מפיהם ומפי התכתבותם התוודענו קמעא לאירוע דקירות וחשד לפיגוע ועדכון נוסף. הם ישבו שם נטולי עניין מיוחד, זועמים ואינם יודעים כל כך על מי אבל כן על מה, ואז נשמטו ונעלמו בזה אחר זה, כאילו הוקפצו לאיזו משימה. החבר'ה יצאו להפגין.

מול מי הפגינו – איננו יודעים, אם מול המשטרה שמשימה אזיקים על ידי חבריהם ואינה מצליחה לשים ידה על מפגעים ערביים שמגיחים שוב ושוב אל תוך הלילה וקוצרים הרוגים ופצועים. אם על ראש הממשלה שבחרו אך לפני זמן מה, אם על הפוליטיקה שנמאסה והם ממשיכים לנסות להצמיח ממנה בריה חדשה, אם על הצבא שמפגין את נוכחותו המאסיבית בעיקר אחרי פיגועים ומשתדל לטענתם בעיקר לסכל פעולות תג מחיר. הם הפגינו לא רק בלילה, גם לאחריו, גם עכשיו מפגינים עדיין.

 

כשמרביצים לך, דוגל הפתגם, ברח! אבל אם מרביצים לך בבית אנה תברח? מקרה שכזה מתואר במשל המפורסם במדרש שיר השירים על היונה הבורחת מפני הנץ, נכנסת בנקיק סלע ומוצאת שם נחש מקנן, תיכנס – יהרוג אותה הנחש, תצא – יטרוף אותה הנץ, מה תעשה? זהו הרקע לפסוק   "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". כשהמציאות מובילה אותנו למצבים שבין פטיש לסדן, טוענת האמונה, זו שעת מבחן; לאן את פונה בעת צרה? כשמרביצים לך, ברח – ברח לה'.

מצבנו תואם מזה עידן את מלכודת היונה, כל בר דעת יבין זאת, ועדיין אנו נעולים בדפוסי חשיבה מתפוררים. אחרי מכות באה התפכחות, לאחר כל מתקפת טרור מוסלמי מצפה הציבור הישראלי להתפכחות מצד המערב ועמי אירופה, אולי יבינו סוף-סוף עם מי יש לנו עסק. לאחר כל גל הקצנה בטרור הפלסטיני נושא הימין עיניים לכיוון הצד השמאלי בכיתה, אולי יפנימו שם כבר את המסר ויפסיקו לחלק שוקולדים מבעד לגדרות של מחנות הפליטים. ואחרי שגל הטרור מתעצם והממונים על הביטחון אינם מצליחים לייצר אותו עבור אזרחיהם, ולאחר שאתה רואה שוב ושוב את גרירת הרגליים של הקברניטים, מתבקשת התפכחות. אבל שוב מהדהדות המנטרות הישנות, שוב מונפים השלטים מול בית ראש הממשלה, שוב מרקדים הדגלים במעגלים, שוב קוראים בכיכרות להנהגה שלא לשבת בחיבוק ידיים, ואף אחד מהרוקדים והמפגינים לא אומר לעצמו "אולי לא משם תצמח לנו הישועה, אולי בכל זאת הביטחון לא נמסר לידיים שאינן נישאות בתפילה".

 

חג מופלא עבר עלינו, חג קדוש. והוא היה גם חג נורא, חג של קדושים, יותר מדי קדושים, יותר מדי קדישים. המילים הכי מתבקשות בעת הזו הן שתיקה, אבל המילים הרי מדברות ואינן שותקות. יש מין חלוקה מוסכמת על נושאי דיבור והבעת דעה, בתקופה שהטרור שב ומכה הלא צריכים לדבר עליו. ובכן, עיתונאים פרשנים ופובליציסטים כותבים על הפן הביטחוני, לרבנים ומרצים שומרים את זכות הדיבור על אמונה מוסר השכל וכל העניינים הדתיים. כותבים בעלי רקע אמוני יחתמו את טורם בהתייחסות כזו או אחרת לבורא עולם, זה שאליו צריכים לפנות ולהתפלל ככלות רשימה ארוכה של אישים וגופים שלטוניים שאמורים להשליט כאן סדר. גם כאן מתבקשת אולי התעוררות; מתי נזכה לחזות בהרמת ידיים קולקטיבית. מתי נחדל כולנו לשאת עיניים לגורמים 'הרלוונטיים' ונחל להתייחס ברלוונטיות יתרה לגורם הרלוונטי באמת בעת הזאת? יש ייאוש שהוא תקווה. למשל, ייאוש מביטחון מעשה ידי אדם.

(פורסם ב'בקהילה' – תשע"ו)

 

 

חג זמן העתיד – סודותיו של חג הפורים

שושן הבירה, הממלכה הפרסית, שנת ג' שצ"ב.

אחשוורוש, העריץ זחוח הדעת שהשתלט על כס מלכות בבל בממון ובכח הזרוע, ואף הצליח להרחיב את גבולותיה על פני מאה עשרים ושבע מדינות – מקיים זה מחצית השנה סבב חינגאות בזבזניים ומנקרי עיניים. את תקופת החגיגות הוא מסיים במשתה בן שבעה ימים, מיוחד עבור תושבי עיר הבירה, שושן. הוא מבקש לנצל את ההזדמנות לפולחן אישיות. לשם כך גויסו כל אוצרותיו, חור כרפס ותכלת. גם כלי בית המקדש שהובאו על ידי נבוכדנצר, מוצגים לראווה. היהודים נקראים אף הם ליטול חלק בחגיגה. ההזמנה מתקבלת ברגשות מעורבים. היראים סולדים מהרעיון, מרדכי היהודי מסתובב ברחובות ומתחנן מהציבור להדיר רגליהם מסעודות ההוללות, אך החלשים בעם נוהים אל האולמות הנוצצים.

ההזמנה 'הנדיבה' ליטול חלק במשתה, הוצעה ליהודים במסגרת תוכניתו השטנית של המן הרשע. הוא ביקש לנצל את המצב השברירי, על מנת להכשיל את ההמון בסעודות טריפה. אך קודם לכן, מעט היסטוריה.

שבעים שנות גלות בבל לקראת סיום. אבות מספרים לבניהם על ימים יפים בצילו של מקדש. על ארץ ישראל ועל קדושת ירושלים. הסיפורים והזיכרונות עולים מתוך מגילות שנכתבו על ידי הגולים עצמם, הסבים הישישים שנפוצו בגולה בעקבות כיבוש נבוכדנצר. הם רשמו שם בכריכה אחת עם דמעות הגלות, את בשורת התקווה. חזון שבעים השנים של ירמיה הנביא. "כה אמר השם לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם…" הגלות עתידה להסתיים בסוף שבעים שנה.

המידע מעניין לא רק את הגולים הדוויים. מלכי בבל וחכמיה, אף הם מייחסים לו חשיבות עליונה, ועוקבים בדריכות אחרי ההתפתחויות. בלשאצר מחשב בטעות את שבעים השנים, כשחשבונו מורה על תפוגת התאריך הוא ממהר בלהיטות להוציא את כלי הקודש ולהציגם ביהירות במשתה פרוע. עוד באותו הלילה הוא נכבש בידי דריוש ונהרג.

על המצגת ההיסטורית הזו משקיף איש נוסף. מכשף אדיר ורב השפעה. המן הרשע. הוא עורך את חישוביו, בוחן את המצב על פי הנתונים שאגר ומגיע אל המסקנה. זו השעה המדויקת ביותר לפעולה. תוכניתו השטנית של המן הרשע יוצאת לדרך.

תוכניתו השטנית של המן

איזו מטרה משותפת מביאה את אחשוורוש ומקורבו המן, לרקום יחד תוכנית השמדה אכזרית עבור הנתינים היהודיים? האריז"ל פותח צוהר לעולמות הנסתרים שמאחורי סיפור המגילה.

סיפורה של מגילת אסתר מתרחש בשלהי גלות בבל. התקופה הזו מסוכנת במיוחד משום שזו תקופת מעבר בין גלות לגאולה. גלות, מבארים הספרים הקדושים, זו תרדמה. ובעובדה הזו הבחין גם המן הרשע, הטיעון המשכנע בו השתמש הוא, "ישנו עם אחד" דורשים חז"ל 'אלוקיהם ישן הוא'. המן ראה הנהגה של שינה. ואת הנתון הזה בדיוק הוא ביקש לנצל.

גאולה, היא יקיצה. נבואת ירמיה מבשרת מראש את הצפוי להיות. שבעים שנות הנהגת 'שינה' ולאחריהן בוא תבוא היקיצה. או אז יתהפך הגלגל והעם המדוכא והנבוך יתנער מחבלי הגלות, יסיר את קורי השינה, ויעמוד שוב על רגליו. המן ממש לא חיבב את הרעיון הזה.

הוא ידע. שינה היא עיתוי רגיש. מי ששרוי בשינה, ניתן להאריך את שנתו לנצח. צריך רק ללחוץ בנקודה הנכונה. המן יודע היטב את מיקומה של נקודת התורפה. כבר שנים רבות לפניו, עשה זאת סב סבו, עמלק.

 

כמעט אלף שנים קודם לכן, במדבריות המפרידים בין ארץ ישראל למצרים, צועד עם אחד שיצא לא מזמן מעבדות ארוכה לחירות. האימפריה המצרית צונחת לעומתם, הים נבקע עבורם. מן יורד להם מן השמים, עמוד אש וענן מפלסים להם דרך. אך איום אחד מחריד את השלווה, העם העמלקי. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריו, ואתה עייף ויגע". עמלק אינו מגיח מלפנים, מה פתאום. הוא נצמד מאחור, מזנב בנחשלים שהענן פולטם. זו אומנותו המיוחדת.

עמלק מסוגל לזהות נקודת חולשה, להדגיש אותה ולהעצים אותה למימדים מוחלטים. הוא מביט ביהודי החלוש וקובע באוזניו נחרצות 'אתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים'. זהו זה, כזה אתה! נא להכיר. אין צורך בהרבה יותר מזה. יהודי חלוש מוסר את שארית נשמתו מרצון לידיו היצוקות של האויב העמלקי. מה כבר נותר לו להפסיד.

המן צועד בעקבות סבו. הוא משקיף בעינו הרעה על העם היהודי האוחז בציפורניו את שארית נשמתו בתקוות הגאולה, ומחפש את נקודת החולשה. "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". זו התמונה של כלל ישראל כפי שמציג אותה המן האגגי. הנתונים הללו אמיתיים לכאורה. אך כמו בכל תמונה, השאלה מאיזו זווית משקיפים עליה.

המן, מרכז את איומו אל הגוף. מהנשמה הוא מתעלם. משום שזהו בדיוק המצב בו שרוי כעת כלל ישראל, תרדמה. שינה אחת משישים במיתה, הגלות היא סף המוות. משום שבגלות, נשמת העם מסולקת, מה שנוכח כאן בעולם, הם הגופות לבדם. והגוף הרי מפוזר מפורד ונרדף בין העמים. הגוף עייף ויגע. אילו רק גוף יש כאן. המצב סופני.

משום כך, נדרשת כעת יקיצה. בשעה שהנשמה תשוב ותופיע בגוף, הוא שוב לא יהיה יותר עייף, מפוזר ומפורד. תהיה כאן גאולה. אך את היקיצה הזו מבקש המן למנוע. איך? פשוט מאוד, הוא ימוטט את העם הישן רגע בטרם תזרח בקרבו הנשמה.

עמלק – אומן הייאוש והחידלון, מסוגל לגרום לאדם לחשוב כאילו כלו כל הקיצין, דווקא ברגעי גלות האחרונים.

תרדמה – עיתוי פגיע

האדם יצור פגיע. אך הוא נעשה פגיע וחשוף לסכנה יותר, בזמן שינה. בשעת ערנות מפוקח הגוף על ידי המח, אדם ערני מסוגל להיות מודע למצבו ולסביבתו. הישן נתון רק לחסדי הסביבה.

שינה רוחנית זהה בסיכוניה לשינה גשמית. שינה רוחנית היא חיי גוף ללא נשמה. גוף ללא נשמה, חשוף לסכנות רוחניות באופן נורא. אדם ישן הוא מי שאיננו מודע לנוכחותה של נשמת חיים בקרבו, ואין הכוונה ליהודים טועים שאינם שומרי תורה ומצוות. הדברים נוגעים לכל מי שאיננו מודע באמת לתעצומות הנשמה האלוקית המפעמת בו. במצב שכזה, חווה האדם רק את גופו החומרי. חש את חולשותיו, כאביו, ציפיותיו ואכזבותיו. אדם שכזה שרוי בשינה עמוקה. ומישהו מנסה להפוך אותה חלילה, לשנת נצח.

עמלק, רודף את נשמות ישראל לאורך כל דפי ההיסטוריה. מלחמת עמלק נמסרת בירושה "מדור דור", בכל תקופה מופיע עמלק בלבוש חדש, ופועל כדרכו, בהעצמת נקודות החולשה. עמלק העכשווי איננו דווקא עם או רודן מסוים. עמלק שתול בפנים, בערוצי המחשבה האישיים ביותר. הוא מפנה את מאמציו למטרה אחת. לשכנע את היהודי המתנמנם, בחולשותיו ועייפותו. הוא לוחש באוזנו, כזה אתה.

פורים – יום שלא מהעולם הזה

הנס שלנו הוא פורים. בשושן העתיקה, ניצב מול מזימת המן הרשע, איש יהודי אחד ויחיד ושמו מרדכי. בשעה שהציבור כולו רופס בחרדת הערצה ואימה מול שיגעון הגדלות של המן. ניצב בטבורה של עיר יהודי אחד ויחיד ומכריז 'לא אכרע ולא אשתחווה'. בשום אופן לא אסכים להיכנע לחולשת הרגע. וההכרזה הזו, היא שמובילה בסייעתא דשמיא עצומה, את הסיפור כולו לקראת גאולה מופלאה.

פורים הוא חג האלמוות. הנס של פורים מיוחד, דווקא משום שהוא מופיע כאן, בתוך עולם החולין, בגוף הישן ובעיצומה של גלות. ומהסיבה הזו, אומר המהר"ל, ימי הפורים לא יתבטלו אף לעתיד לבוא. במדרש מובאת הסברה, כי חוץ מימי הפורים, גם יום הכיפורים לא יתבטל. שני המועדים הללו מיוחדים בכך שאינם שייכים לתחומי העולם הזה.

בשני המועדים הללו, מגיע גופו של העם היהודי לרגע הכיליון. ביום כיפור אלו העוונות ששוללות את זכות קיומו. בפורים זו גזירת המן הרשע שמבקשת להמיט עליו שואה. וכאן וגם כאן נדרשת זכות קיום מחודשת. מנת החיים הזו חייב להופיע מעולם נעלה יותר. כזה שאינו נתון לחוקי העולם הזה.

זו הסיבה, אומרים הספרים הקדושים, שפורים על שלל סגולותיו הנפלאות, נעוץ בעיצומם של ימי החולין. מופיע בתוך ימות השבוע ואף אינו מחולל סביבו כל התרחשות קודש מיוחדת. בשבת, אנו נלקחים לעולם אחר. קדושת שבת דורשת הכנה עצומה. טיפוס והעפלה ממדרגה למדרגה. ביום טוב, גם כן נדרשת עלייה, אפילו ימי חול המועד אינם ממש כאן. מלאכות שאינן גדר 'דבר האבד', אסורות. פורים לעומת זאת, מופיע ללא כל הכנה. אינו דורש מאומה, לא הימנעות ממלאכה ולא תוספת מיוחדת של תפלה.

וכל כך למה?

משום שכל הימים טובים מדברים אל הנשמה שבקרבנו. לשם כך יש להתעורר, לעמוד על הרגליים ולקבל את קדושת הימים מתוך ערנות החושים. פורים לעומת זאת, צולל כלפי מטה, נוגע בנקודת החולשה שלנו. בגוף הישן השכוח והבלתי מודע. פורים מדבר לאנשים שאינם יודעים אפילו מה בין מרדכי הצדיק להמן הרשע. הפורים הזה יש בכוחו להחדיר גם בגוף ישן את אור הנשמה. לגרום ליהודי להתעודד, לעמוד על רגליו ולהתריס כלפי אויביו העמלקיים 'לא אכרע ולא אשתחווה לאף חולשה'.