פוסטים

בין דחיינות לדחיקת שעה

בס"ד

הימים האלה הובילו רבים מאיתנו למקומות נשכחים דרך כלל, כמו למשל: מגירות שהיד אינה שולטת בהן, ארגזים שהזמן נגס בהם, ואבדות שנעלמו בתוך רשות היחיד. פסח ומצוות השבתת שאור ומחמצת מביאים אותנו באורח נדיר וחד פעמי אל קו הגבול האחרון שעוד נותר עומד בפני תופעת הדחיינות שאיש ואף תאריך לא עמדו בפניה.

 

הנה אתה מבצע מטלות שנדחו עד אין קץ, משימות שאינן אהובות בדווקא ופעולות שאילולא פסח לעולם לא היו מתבצעות. התחושה, כמה מדהים, נפלאה. כלומר אם ניקח את תחושותינו כלפי המשימה הדחויה בטרם בוצעה ונשווה לתחושתנו בעקבות ביצוע המטלה – הרי לפנינו תרתי דסתרי מובהקים.

 

דחיינות היא הפרעה ידועה ובעלת וותק, רבות דובר על הבעיה כאשר בדרך כלל מצביעים על הצער ועוגמת הנפש שנגרמות לדחיין הסדרתי, ולמרות כל משא הסבל והצער, דחיין בדחיינותו עומד. כשאנחנו שם קשה מאוד להזיז אותנו. אדם מוכן לשלם מחיר כבד של הפסדים ונזיקין, בריאות לקויה וייסורי נפש, ובלבד שישאירו לו את נתח הדחיינות הענוג. אל תגעו לו בגבינה.

 

אולי זו המחלה הנפוצה ביותר בדורנו. קוראים לנו דור עקבתא דמשיחא. אנחנו נמצאים באזור פעמי משיח, מאמינים בהופעתו הקרובה ובינתיים סובלים את גזירת החבלים – חבלי לידת אורו של משיח. אבל בעקבתא הזו יש גם מובן של עיכוב ודחיית הקץ. כלומר מה שאנו חווים בעיקר בדור הזה זו דחייה מתמשכת של מועד הגאולה. חוויה זו מורגשת בתקופתנו יותר מבכל תקופה אחרת וזאת משום שככל שמתקרבים אל המועד מתעצמת הציפייה, דקה מרגישה כמו יום ויום עושה תחושה של שנה.

 

 

למה בעצם אדם דוחה? אם נחפור פנימה נגלה לבטח איזו סיבה נסתרת, לפעמים זוטית ממש, אבל תמיד תהיה שם בסופו של דבר איזו חרדה או פחד וחשש. יתכן אפילו שאינך זוכר מקיומה, אבל החרדה עצמה זוכרת גם זוכרת את עצמה ודואגת לסדר את הלו"ז באופן שישאיר אותה מוגנת ומטופחת עמוק בפנים. הפרעת הדחיינות הזו עתיקה כל כך שלפי מה שמספרים לנו חז"ל, המונים מעם ישראל נותרו למות במצרים במהלך מכת חושך, רק אודות דחיינות. במקרה שלהם הם דחו את הקץ.

 

מעניין לציין שהגאולה עלולה להית מוחמצת משני כיוונים מנוגדים – או בשל דחיקת הקץ או מפני דחייתו. ואלו שתי שגיאות מאוד נפוצות. הציפייה לישועה לרווחה ולהצלחה מתבלבלת תמיד או בעקבות קוצר רוח ודחיקת שעה, או בשל עצלות, חששות, ודחיית השעה.

 

היציאה ממצרים התחוללה אם כן ברגע מאוד מדויק שבין דחיקת לדחיית השעה. קודם לכן לא היה אפשרי ורגע לאחר מכן, שוב, המועד היה חולף. בני אפרים שיצאו קודם הקץ נהרגו בדרכם אל החופש, לעומתם המתים העבריים במהלך מכת חושך היו אלה שלא האמינו בבשורת הגאולה. הם טענו שעל פי המסורת שיעבוד מצרים אמור להימשך ארבע מאות שנה כדברי ה' לאברהם אבינו, ואיך יתכן שכעבור מאתיים ועשר שנים בלבד ניגאל?!

 

 

שאלת הדחיקה והדחייה מעסיקה כל בעל נפש, ועומדת במרכזן של סוגיות אמוניות – ציבוריות ואישיות: אימתי מוחמצת השעה ומתי היא נדחקת. מתי להמתין להשגחה ולסיעתא דשמיא ואימתי הסייעתא דשמיא מצפה לתזוזה כלשהי מצידי. מתי לעמוד ומתי לנוע. עד שאנו מתייגעים בחיפוש אחר תשובה, לפעמים השאלה היא-היא התשובה. דהיינו, עצם העובדה שהינך טרוד בשאלה מעין זו מעידה על שייכותך למעגל קשוב וקרוב יותר לגאולת הנפש. אבל אם נבקש תשובה מעשית יותר היא מונחת בין החמץ למצה.

 

היציאה ממצרים לוותה בחיפזון גדול, כאשר את התוצאה המפורסמת ביותר של אותו חיפזון ספגו עיסות הבצק שלא עלה בידן להפוך ללחם חמץ. המצות מבטאות את ההזדרזות לצאת, ומיני אז בכל שבעת ימי הפסח אנו אסורים בחמץ. מאידך ברור שהיציאה ממצרים לא התרחשה מתוך פזיזות. מה שמבדיל בין דחייה לפזיזות היא האזנה לצו ההשגחה. 'אם רץ לבך', כותב ספר יצירה, 'שוב למקום'. אם הריצה באה מליבך שלך, שמור עליה שלא תהפוך לדחיקה. ואם ההשגחה פתחה לך חלון והלב מתעצל, זה הזמן לרוץ.

 

על פי הרוב אנו כלולים משתי התופעות, דוחקים לצאת ודוחים את הקץ. כמה אנחנו סובלים מחוסר סבלנות – לא מוכנים להמתין ולתת עוד צ'אנס לישועה, וכמה הזדמנויות חלפו עד היום מבלי שנעכב אותן או נתפוס עליהן טרמפ. למעשה שתי הנטיות הסותרות נובעות ממקור אחד שעל חיזוקו אנו עמלים בימים האלה – האמונה. הסממן הכי בולט בתהליך היציאה ממצרים הוא האמון הבלתי מסויג שנתנו היוצאים ממצרים במשה ובהשגחה. כשיש לך אמון אתה מוכן לחכות, ייקח כמה שייקח מה איכפת לך, אתה הרי רואה בעיניך ישועה מתבשלת לקראתך. מאותה סיבה, כשתיווצר ההזדמנות בוודאי לא תדחה אותה. יש לך אמון בגואל ואינך חושש להיגאל. אתה נכון ומזומן להצטרף לכל קריאה לדרור ולחופש.

 

בדור מהיר כמו שלנו, ובזמן הרה הזדמנויות מדומות ואמתיות כזמננו, חיוני מאוד להתעמל בסוגיית הגאולה. הרבה קלקולים עושה הפזיזות והרבה הפסדים גורמת ההתמהמהות, ולוואי נינצל מזו ומזו. בשבת הגדול קוראים חלק מההגדה, מעין חזרה גנראלית לקראת היציאה המעשית מהגלות.

 

הגאולה השלימה מתחילה בפסיעה הבאה

בין ההפכים היותר מוחלטים מפריד בסך הכל קו דק, בין גלות לגאולה מפריד רק משהו, ואת המשהו הזה צריכים לעבור בשלום.

זריזות היא דרך יחידה המאפשרת מעבר מגלות לגאולה. הזריז מסוגל להבחין גם בדברים הקטנים, שם בדרך כלל מסתתרים הרגעים הגדולים.

יש בעולם דברים גדולים חשובים ובולטים, ויש דברים קטנים פשוטים וצנועים. יש מאורעות שיחקקו לעד על ספר דברי הימים, יש כאלו שיחמקו אל שולי הסיפורים. התרחשות כמו גאולה למשל, איננה יכולה להיות קטנה ונזנחת, מדובר באירוע עולמי, חד פעמי. מדובר בתמורה שנוגעת לכל בני אנוש ולכל ההיסטוריה. גאולה איננה נושא שולי. מבין החגים והמועדים, פסח תופס מקום עיקרי ובולט לעין. הוא משמש מעין ראש השנה לחגים, הכל מתחיל מפסח וכל המצוות הן זכר ליציאת מצרים. ובכל זאת המועד המשמעותי הזה תלוי בדבר אחד קטן, אפילו זעיר. כל חג הפסח מתנוסס על נקודה אחת זעירה – חמץ במשהו. די באחוז בודד של חמץ כדי לפסול כל כמות של אוכל ולהשבית חלילה את קדושת המועד.

*

זו למעשה הנקודה הבולטת ביותר בחג הפסח – חמץ אסור במשהו. כל איסורים שבתורה ניתנים לביטול ברוב, בשישים, או ביותר מכך. אולם חמץ אסור אפילו במשהו. כמה הוא אותו 'משהו'? כשמו, משהו. כאן גם מודגש פלא נוסף: חמץ ומצה הם לכאורה שני קצוות קיצוניים במיוחד. החמץ אסור בפסח באיסור חמור מדאורייתא, ואילו המצה התגלמותה של מצוות עשה מהתורה. המצה מסמלת את הגאולה והחמץ את הגלות. בפועל, איזה מרחק מפריד בין חמץ למצה? כלום. על השעון מפרידים ביניהם רגעים ספורים. ח"י דקות ידרשו לעיסה כדי להחמיץ. כפסע בין חמץ למצה. גם בצורת הכתיבה המרחק כמלא נימה. האותיות זהות מלבד האות ה' המוחלפת במילה 'חמץ' באות ח'. אנחנו רגילים לחפש את ההפכים המוחלטים בשני הקטבים היותר רחוקים, והנה כאן השם שכנים. דרים בסמיכות מקום. האותיות כמעט זהות וגם האות היחידה המבדילה, זהה להפליא לרעותה. מה כבר מפריד בין האות ה' לאות ח'? קו דקיק.

בין חמץ למצה

נקודה זעירה מבדילה אמנם בין חמץ למצה ובין כשרות לאיסור, אבל עליה העולם עומד. המוח הוא משכנה של הנשמה, הראש הוא האיבר היותר נעלה, דווקא בשל כך הכל בו קרוב כל כך. הטוב והרע אינם נמצאים בשני עברי המתרס, הם דרים בכפיפה אחת. רק סטית קמעא איבדת את השביל. ככל שאדם מתבגר הוא מסוגל להבחין בדיוקים דקים יותר. ככל שהוא גדל עומד אדם על סודו של ההבדל הקטן, הקטן דווקא. הנקודה הזעירה ופרק הזמן הפעוט המבדילים בין חמץ למצה מבטאים היטב את המרחק בין ההגדה טוב לרע בתחום המחשבה. ברגע קטון הטוב הופך לרע ולהיפך. קצת מניחים לעיסה והיא מחמיצה, ובאותה מידה אדם מרשה לעצמו להישכח לזמן מה והנה הוא מוחמץ, נופל ברפיון. במקומות האמתיים שום דבר אינו רחוק, הכל קרוב מאוד וזה דורש זהירות וערנות יתרה.

אל נקודת ה'משהו' שואפת למעשה הבריאה כולה. במשהו תלויה הגאולה השלימה. משהו בסך הכל מבדיל בין גלות לגאולה. הגלות השעבוד והעבדות קרובים לעולמו של האיש החופשי הרבה משהוא מסוגל לדמיין. ואילו החירות והפדות קרובים ונגישים לכלאו של האסיר יותר משהו מעז לחלום. לא מפרידה בין העולמות אלא פסיעה קטנה של משהו, אבל את המשהו הזה קשה מאוד לעבור. כדי לחצות את המעבר הצר הזה אנו נדרשים לסיוע הצדיקים, הם אומני הפרטים הקטנים.

 

רבינו הקדוש מלמד שהצדיקים, המורים הרוחניים האמתיים, מתייחדים דווקא ביכולתם לרדת דווקא באמצעות הצינורות היותר צרים, משום שמעלתו של המלמד היא יכולתו להעביר את הדעת היותר רחבה אפילו לכלי קיבול של תלמיד צר מוחין. גדולתם של הצדיקים אפוא מתייחדת אף היא בחוט השערה, ביכולתם לצמצם אור עליון לקווים זעירים שיצליחו לחדור לתפיסת עולמנו הצרה והקטנה מלהכיל (ליקו"מ, ל').

פסח חג ההתחלה

זה למעשה עיסוקנו המרכזי בחג הפסח. ביום הזה יצאנו ממצרים והיציאה הזו מסמלת את כניסתנו בגבול הקדושה. כשיצאנו משם נדמינו כמעט למצרים, כל כך שקענו בגלות שאפילו מלאכי מרום תמהו וטענו: "הללו והללו עובדי עבודה זרה", כלומר ההבדל דק כחוט השערה. ואת המשהו הבלתי מורגש הזה הדגיש הקדוש ברוך הוא והפך להתחלה חדשה. הוא לקח אותנו לעם ואת המצרים הטביע בים, וזה למעשה סיפור יציאת מצרים של כל אחד. כאשר אדם שרוי בגלות הנפש הוא אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע, הכל נדמה לו כעיסה אחת בלתי ניתנת להפרדה. באופן שכזה קשה מאוד להיחלץ מהרע ולהיגמל ממנו. הנס שלנו הופיע במצרים בדמותה של הזריזות. יצאנו בחיפזון, מיהרנו, דהרנו. כאשר אדם נחפז הוא מתחיל לגלות את גודלם האמתי של הרגעים הקטנים, ההבדלים הדקים מתגלים לעיניו כעולמות מלאים. הרע מתרחק ממנו והוא מוצא את עצמו מדגיש יותר ויותר את הטוב הכשר והטהור.

פסח הוא חג של חינוך, חג של התחלה חדשה. בפסח מלמדים אותנו לפקוח עיניים של שימת לב. להבחין בפרטים הקטנים, להיזהר בשלומם של הרגעים הבודדים. ליקר כל נקודה טובה. משום שלפעמים השער של הגאולה מסתתר מאחורי פסיעה קטנה.

 

מה הוא רוצה בעצם? (הפילוסופיה של הבן הרשע מההגדה)

שימו לב: יתכן מאוד שהבעיה היותר גדולה שלנו היא שאנו חיים בהווה. אילו חיינו אי שם בעבר או בעתיד, הכל יכול היה להיראות אחרת.

עומדות רגלינו בתקופת סף גאולה, ברור לכל מאמין שהנה-הנה ימים באים. באחד העתידים יהיו כאן אנשים שילמדו עלינו ואולי גם יקראו את מה שאנו כותבים. הם יהיו נבונים מאיתנו. יבינו הרבה יותר טוב מה עבר עלינו ומדוע, ויצליחו לזהות בתצלומים מתקופתנו עקבות של משיח. רק דבר קטן אחד הם לא יבינו – איך את המחזה הפשוט הזה אנחנו, כלומר אבותיהם, החמצנו. איך, איך סבא של סבא לא זיהה את הקשר המובהק בין האירועים שהובילו בסופו של דבר לגאולה?! איך סבתא של סבתא חישבה להתייאש רגע לפני שהפציעה הישועה?! איך זה שהדור הגאוני שחולל את המפכה התעשייתית השנייה והשלישית נותר נאיבי כל כך בקשר לעצמו. ומדוע הם רבו שם על זוטות והחמיצו את האירועים החשובים באמת?!

גם אנחנו חכמים בכל הנוגע לדורות קודמים. קוראים לזה חכמה שלאחר מעשה. הדורות הקודמים רכשו חכמה, המשלוח התעכב כנראה והגיע לידי הדורות הבאים. שימו לב לעובדה מרתקת. שוררת כיום תמימות דעים ביחס לטיפוסים שהתורה מכנה 'ערב-רב'. אף אחד אינו סובר שאלו היו אנשים ראויים. הסכמה זהה קיימת גם בנוגע לעדת קרח, איש אינו מתבלבל. התמונה ברורה ואין שני צדדים. הקונצנזוס תקף גם בהקשר לדמויות כעובדי הבעל בימי אליהו הנביא, המתייוונים בימי מתתיהו ובניו, הקראים ודומיהם. הדמויות השליליות שבמקורותינו מוזכרות לשלילה בפי כל. אפילו בהגדות פסח חילוניות ערב-רב לא זוכים לסימפטיה. העובדה שהם סימנו את המתווה אליו החילוניות המודרנית מכוונת, אינה פוגמת ברגשי הסלידה. אח, נפלאות דרכי ההיסטוריה. כל הנ"ל מביאנו לכלל הבנה פשוטה: התמונה נהירה בעבר וגם בעתיד, רק בהווה היא מיטשטשת. יש לכך סיבה – הבחירה קיימת רק בהווה. לא בעבר ולא בעתיד. רק לאחר שהסתיימה האפשרות שלנו לקלקל ולתקן, המסך מורם והאורות נדלקים. לזאת ייקרא "חכמה שלאחר מעשה".

 

המחשבות הללו מובילות להבנה פשוטה ומטרידה: תחשבו רגע על האנשים שחיו בתקופת התנ"ך, בזמן המשנה, בימי הגמרא. המקראות סיקרו את תקופתם, אך בוודאי לא את כל הפינות. לא כל אוכלוסיית תקופת המקרא נמנית על אישי התנ"ך, ולא כל בני בבל התלמודית שובצו בין דפי הגמרא. הרבה מהם היו ליד אבל נותרו בחוץ. תחשבו עליהם, אנשים שחיו מרחק נגיעה מעדשת התנ"ך. ראו את אברהם אבינו, שמעו את יצחק, הכירו את יעקב. חשבו על הטיפוסים שראו תנאים ואמוראים חולפים על פניהם בשוק, בסרטיא ופלטיא, במבואות ובסמטאות. הם ראו את התנ"ך אוסף את גיבוריו אל גוויליו, צפו בתלמוד מתעד את אישיו, ונותרו בחוץ.

ההישארות מחוץ למסע ההיסטוריה אינה חטא, זו רק דוגמא למה שעלול לקרות לך חרף היותך קרוב מאוד. ביציאת מצרים היתה לכך משמעות מחרידה: הדרשה אודות "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" מפורסמת. לכל הדעות בצאת ישראל ממצרים רבים נותרו מאחור לאחר שמתו במהלך מכת חושך. אפשר להניח שהם לא חשבו שכך יסתיים הסיפור. מתקבל על הדעת שהם לקו בטעות ממנה סובלים אנשים בכל דור ותקופה – המחשבה כאילו העובדה שאני חי ומתקיים בשנת תשע"ה מבטיחה את השתלבותי בגורלה הנצחי. כביכול כולנו יושבים יחד על רכבת הזמן וחולפים כדבר המובן מאליו, מההווה אל העתיד שייחקק בספרי הנצח. מסתבר שאין זה כך. לא כל מי שראה את משה ואהרון השתלב בסופו של דבר בשיירות היוצאים בליל י"ד בניסן ממצרים. רבים-רבים נותרו מאחור. מה גרם להם להישאר שם? תפיסת עולמו של הבן הרשע.

אם תשאלו אותו, הוא למשל משוכנע שאילו היה במצרים היה נגאל, אלא מה. הוא רשע, נכון. אבל המחדל לדעתו, שייך לגורלו ההיסטורי. אילו רק היה שם. מהיכן אנו יודעים על הלך מחשבותיו? מתשובתו של בעל ההגדה. כתגובה לקושיית "מה העבודה הזאת לכם", מורה לנו ההגדה: "אף אתה הקהה את שיניו… אילו היה שם לא היה נגאל". הבן הרשע מתנכר, העבודה הזאת זרה לו, יש לו שאלות אבל תחת לטיעון הקנטרני מקופלת פילוסופיה שלימה המבוססת על עיקרון 'אילו'. אילו הייתי שם, אולי. אבל עכשיו איך תבקשו ממני להאמין לסיפורים. מה העבודה הזאת בכלל – לכם, לא לי.

למעשה זו טענה מאוד פופולארית. כמה פעמים שכנענו את עצמינו שאילו היינו שם, בתקופת הישיבות הקדושות באירופה. בימי קדמונים. בבית המקדש. בזמן הבעל שם טוב. אילו… כמה נפלא זה יכול היה להיות. על טענה זו אנו משיבים לבן הרשע: דע לך שעם דפוסי חשיבה כשלך, גם אילו היית שם לא היית נגאל. מדוע? מפני שבמשקפיים שלך אי אפשר לראות יציאת מצרים. מאות אלפי אנשים כמותך היו במצרים, איש מהם לא יצא משם. הם לא ראו משה רבינו, לא שמעו את בשורת הגאולה. לדידם שום דבר מסעיר לא התרחש בתקופתם. סתם אוסף טרגדיות בסגנון נשיונל גרפיקס.

בגישת 'מה העבודה הזאת לכם', כאשר חוקרים את הדברים מבחוץ, עלולים להחמיץ את ההתרחשות גם כשהיא בעיצומה. כולנו מאמינים שמשיח יבוא ובית המקדש השלישי ייבנה. כולם מאמינים שיצאנו ממצרים וקיבלנו תורה. אבל באמצע, בין מה שהיה למה שיהיה, הראות מעורפלת. במקום הזה אגב, אנו חיים. מי שאינו מסוגל לראות כאן ועכשיו השגחה וניסים, לא היה מסוגל לראות זאת במצרים. כדאי לפקוח עיניים ולהתחיל לראות.

(ראה אור בעיתון 'בקהילה')

פרשת יתרו – סבלנות, דברים טובים בדרך

כדי לקבל תורה בשבועות צריכים לעבור את ספירת העומר, הדברים היקרים באמת מחייבים המתנה.

האור נאסף מדי יום, נאבד בכל פעם מחדש. להשיג את התורה יכול רק מי שמקבל על עצמו לבקשה כל יום מחדש.

העולם אומר: דברים טובים באים בקושי. זו אמירה נכונה, כל אדם יודע שהדברים היקרים ביקום אינם מתגוללים בחוצות, הם מוצפנים במעמקי האדמה, מסתתרים במצולות ים, במערות, בגניזות. המשרות הנחשקות מצויות מחוץ להישג יד ההמון. האנשים החשובים אינם נגישים. החומרים היקרים נצורים בכספות. אבל כל הדברים הנדירים הללו מצויים בסופו של דבר בידיו של מישהו שזכה בהם, ודי בכך כדי להצית את התקווה בלב ההמון, אולי אזכה גם אני כמוהו.

*

הדבר היקר בעולם הוא גם הדבר הכי נעלם – התורה הקדושה. כל כך הרבה אנשים יודעים עליה, וכה מעט זוכים באמת לגשת אליה. כל אחד משקיף על התורה מזווית אחרת. המידע זמין היום לכל דורש ומעיין. הכל נחלת הכלל, אך לא בדיוק. הגויים יודעים על התורה אך אין להם עימה כל שייכות. יש להם חוקים משל עצמם, התורה אינה מדריכה את חייהם המעשיים. את תכליתם עלי אדמות יחפשו בכל מקום אחר. אפשר אפילו להיות קרוב לתורה ובכל זאת להישאר רחוק ביותר. אם לא יודעים איך לשמוע אותה, היא עלולה להישאר בגדר מסורת ומנהג, עצה טובה ומילה של חיזוק. התורה עלולה להיות מונחת לנגד העיניים ובכל זאת לא רואים אתה. כמו כל הדברים היקרים.

ספירת העומר

כשמתבוננים על אופן יציאת מצרים, ועל הדרך שעם ישראל עושה עד לקבלת תורה בסיני, אי אפשר שלא להתפלא: לכאורה את ייעודנו עלי אדמות קיבלנו למרגלות הר סיני. עד אז מה עשינו? ספרנו. בין יציאת מצרים לקבלת תורה בשבועות מפרידים ארבעים ותשעה ימים, הדבר מעורר תימהון. מדוע להתמהמה עם מסירת הדבר החשוב ביותר לידי עם ישראל? וכי לא חשוב אובדן הזמן היקר?! השאלה מתרחבת לאור העובדה שמהר מאוד אנחנו מקבלים שוב את התורה, ביום הכיפורים. וכי לא קיבלנו רק כעת את התורה, מדוע יש לקבלה שנית?

אלא שמדובר ככל הנראה באוצר גנוז, נדיר. כזה ששווה ונצרך להמתין עבורו גם ימים ארוכים.

דרכם של בני אדם שכשהם שוהים במחיצתו של אדם חזק, עשיר, חכם מופלג וכדומה, הם מתבטלים. אם אדם זה יפגין כלפיהם גילויי חיבה וקרבה, יגלה להם את סודותיו ויכניס אותם בגנזיו, בוודאי שהמחווה תגרום להתרגשות עצומה. כעת נתאר לעצמנו: מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. נוטל את ידו הקטנה של כל אחד מאיתנו, צועד עימו בנעימות אל בית גנזיו, מוציא את החמדה גנוזה מששת ימי בראשית, ומוסר אותה לו בפשטות וענווה, שיעשה בה הטוב בעיניו. כאן בדיוק מרוכז העניין. אדם לא באמת מאמין ומבין שהשם יתברך מסר לידיו חלק אלוק' ממעל, חתיכה מאלוקותו ששווה להמתין לה בכל יום שתבוא. אילו היה מאמין כך בכל ליבו, בוודאי היה מקבל בהבנה ובשלווה את העובדה שחיפוש התורה הקדושה דורש שנים ארוכות ומאמצים מרובים.

מתן תורה

התורה היא כלי אומנותו של השם יתברך, הכלים של מעשי בראשית יקרים הם. מה מחוללים הכלים הללו? קודם כל יוצרים חיבור נדיר ומיוחד ביותר, חיבור שמים וארץ. מצוות מלשון צוותא, ציוויי התורה מסוגלים לחבר את העולם הזה עם העולם הבא. בכל מעשה, ולו הפעוט ביותר, שהינך עושה למען התכלית, מעשי שמים וארץ מתחיים בזכותך, אשריך. החיבור הזה נברא על הר סיני. שם ירד השם בענן וחיבר את כל העולמות העליונים אל האדם הקטן. העולם כל מהותו פירוד והיסח הדעת, ריחוק והסתרה. אבל בכל רגע שיהודי עושה טוב, הריהו מדלג על הריב ומחבר מחדש את העולם לבעליו האמיתי. את הכוח הנפלא הזה, לחבר ולקשר את העולם כולו לתכלית, קיבלנו על הר סיני לאחר ארבעים ותשעה ימי ציפייה וגעגוע. קדמו לימים הללו שנים ארוכות של המתנה וסבל במצרים. קדמו להם תקופות ודורות של קודם מתן תורה. כי אכן כל גילוי אמיתי וטוב, גנוז במקום אמיתי וטוב. כדי לזכות בו יש להתאזר בסבלנות ולחכות.

מ"ט הימים שקדמו למתן תורה הובילו אותנו אל המקום ממנו יכולה לרדת כזו תורה, שער החמישים של הקדושה. שם, בשער החמישים, קיים אור עליון המסוגל לעשות מהכל אחד. מהרחוק והקרוב, הטוב והרע, המצליח והנכשל, הגיבור והחלש. האור העליון הזה ממנו ירדה לעולמנו התורה יכול לבטל כל מחלוקת ופירוד לבבות, לאחות את הקרעים ולהשלים את החלקים החסרים בפאזל של החיים. אבל האור הזה נמצא במקום רחוק וצריך להתאזר בסבלנות עד שנגיע אליו או נביא אותו לכאן.  

הדברים היקרים לא רק קשים להשגה – הם גם קלים לאיבוד. בני ישראל תיכף לאחר קבלת התורה שגו בעגל. לומר לך שהדברים האמתיים מחייבים התמסרות לחיפוש, וציפייה לישועה אך יחד עם זאת דאגה שלא לאבד. מה עושים כשנאבד האור? לזאת צווינו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". קבלת התורה היא עניין יומיומי. דווקא מפני שהאור נאסף, הדרך היחידה לקבל אותו היא בצורה תמידית. כל יום מחדש לחפש את אחדות השם. בכל מצווה ובכל לימוד לחפש מחדש את מציאות השם. כי בכל דבר ממש יש פנימיות אינסופית, הנחשפת מדי יום ומדי רגע לעיני המבקש האמיתי.

 

 

כור ההיתוך – רקע קבלי להגדה של פסח

בפסח חוגגים חירות וגאולה, אולם יציאת מצרים גופא מלווה את היהודי כל ימיו, היא מגדירה את מהותו. בעיצומם של ימי ההכנה לפסח, ננסה לפרוס מעט רקע מאחורי ענייני דיומא.

מלמד רבינו האר"י כי גלות מצרים וגאולתה הינם תוצאה והמשך מחטא עץ הדעת. הנפשות שירדו לגלות מצרים ושועבדו שם משך רד"ו שנים, הן אותן ניצוצות שנולדו באופן בלתי מתוקן בעקבות החטא, לאחר מכן התגלגלו בבני דור המבול, שבו והופיעו בדור ההפלגה עד שירדו מצרימה לבוא שם על תיקונם. מצרים קרויה 'כור ההיתוך' על שום ששם הותכו וצורפו הנפשות הבלתי מתוקנות מהסיגים והפסולת. נמצא שהגלות רפואה למכה. בכתבים נמשלים בני ישראל המשועבדים במצרים לזהב הנוצר בבטן האדמה מעורב בסיגים, וכשחפצים להפיק ממנו זהב טהור, יש להכניסו לכבשן ולהתיכו עד זיקוקו שבעתיים. זהו סוד הירידה למצרים.

שיעבוד וקטנות                     

הגלות נושאת שני סמלים עיקריים: שיעבוד וקטנות, והא בהא תליא: הקטנות גורמת לשעבוד, ונגרמת בעטיו. הדברים יורחבו להלן אך קודם לכן עלינו להבין מי היו המשעבדים. מצרים, מלמד האריז"ל היא סוד 'מיצר הגרון'. רוצה לומר כפי שבקומת האדם חיבורו של הראש אל הגוף באמצעות הצוואר והגרון, ובמקום זה תלויים חיי האדם, כך ברוחניות יש בחינה של 'מיצר הגרון', במקום זה מתרחשת למעשה גלות מצרים. מיצר הגרון קרוי גם 'מעבר יבוק' דרכו 'עוברים' ויורדים המוחין אשר בראש ומתפשטים בגוף. מכיוון שהגרון משמש מעבר בין ראש לגוף ומפני שהמקום צר, זוהי נקודת תורפה. החיצוניים המבקשים לינוק וליהנות משפע המוח והקדושה, נאחזים שם ואם מצבן הירוד של הנפשות מאפשר זאת, הרי שהם מצליחים לגזול לעצמם את שפע מוחין. המשמעות הרת אסון. כדי למנוע מכוחות הקליפה להטות לעצמם חלילה את מעין המוחין, עשה המאציל העליון בחכמתו ומנע מהשפע להתפשט מטה. באין מוחין הרי ההנהגה שרויה בקטנות, בלי אור ובהירות. אך מצב זה הוא הרע במיעוטו שאילו ימשכו המוחין והחיצוניים יהיו ניזונים מהם, הקלקול יגדל לאין שיעור.

פרעה ושריו הם כוחות הקליפה האחוזים בגרון. פרע"ה אותיות הער"ף על שום אחיזתו בעורף. הוא ושלושת שריו, המשקים והאופים והטבחים, נאחזים בשלושת צינורות השפע העוברים לאורך העורף והגרון – קנה וושט וורידים. בקנה הנשימה, רוח החיים. בוושט המאכל והמשקה ובוורידים הדם. על כך זועק דוד המלך 'נחר גרוני'. משמעות אחיזה זו היא התגברות תאוות אכילה ושתייה ודברים בטלים. שיעבוד הגופים במצרים הוא אפוא ביטוי למצבו הרוחני של העם, הראש שהוא משכן המוח והחיות מנותק מהגוף היורד ומשתעבד לפרעה ושלושת שריו. נמצא ששני הנושאים תלויים זה בזה. הקטנות כאמור גורמת לשעבוד ונגרמת כתוצאה ממנו, כדי למנוע יניקה גדולה יותר.

יציאת מצרים היא למעשה ההיחלצות ממייצר הגרון, כלומר היחלצות המוחין שהיו מנוּעים מלרדת ולהתפשט בגוף, והתפשטותם המחודשת בגוף ובקרב נשמות ישראל. איך התאפשרה לפתע התפשטות והחירות? זהו סודו הפלאי של חג הפסח – גדלות פתאומית שלא בהדרגה. נרחיב אודותיה במאמר הבא בעז"ה.

תשביתו שאור מבתיכם

עניינו המרכזי של החג הוא ללא ספק ציווי השבתת חמץ ושאור. בפסח הכל קשור למוחין. חמץ אלו מוחין דקטנות. מאי משמע קטנות? על פי פשוטו זהו שכל נמוך ופשוט. כאן המקום להבהרת המושג 'מוחין'. מוח הוא מקור החיות, הנשמה שרויה במוח והכוח הרוחני הזה מבטא מידה מסוימת של חיות או ערנות רוחנית. מנת שכלו של ילד אינה זהה לזו של מבוגר, גם ברוחניות מידות ומצבים שונים בהארה. קטנות וגדלות הם מצבי עליה וירידה של הקומה הרוחנית וההנהגה העליונה המשתקפים בהחלט גם במצבן של הנפשות, בכלליות ובפרטיות.

במצב 'גדלות' המוח מהיר, גדול, ואינו מתעכב על זוטות. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים, בוחנת חילוקים ומשתהה עד להבנה מלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה, היא נצרכת אלא שיש בה סיכון. מפני אותו סיכון אנו מצווים בכל משך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים הצדיקים כך: מוח הקטנות יורד כאמור לפרטים, צורת הפעולה שלו היא 'חימוץ'. כמו תהליך תפיחתו של בצק, שהשאור שבעיסה מחמיץ אותה ומעניק לה טעם ומראה. כך גם המוח בקטנותו, על מנת לרדת אל הבנת הדברים, ניתוחם וההבחנה בפרטי הפרטים – הרי הוא שוהה על המושכל, מחמיץ ומבשל את ההבנה בטעם וריח. אולם, מוחין דקטנות מפני איטיותם וקומתם הנמוכה קרובים אל מדור החיצוניים. גם מחשבה 'מוחמצת' עלולה למעוד ולתפוח בהבלי עולם הזה חלילה. בשעה שפרעה ומצרים אוחזים בעורף אין פנאי למחשבות חמוצות. יציאה ממצרים תיעשה אך ורק בחיפזון. באורח נס. "כי לא חמץ".

במצוות ההשבתה והביעור, מוזכר החמץ בתורה בכמה לשונות: 'חמץ' 'שאור' 'מחמצת' 'משארת'. כל אחד מהלשונות רומז למוח ממוחי הקטנות. חמץ הוא מצב הקטנות של מח חכמה, שאור הוא קטנות מוח בינה. מחמצת ומשארת רומזים למוחי האמונה. מבחינה זו שאור קשה מחמץ, כי החמץ חמץ לעצמו ואילו השאור מחמיץ אחרים. מוח החכמה נוטה לצד הימין והחסד לפיכך חימוצו קל. מוח הבינה נוטה לצד הגבורה ומשום כך חימוצו קשה יותר.

החמץ והשאור מסמלים את כוחות הקליפה האוחזים בנפש כנאמר "פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ". לפיכך הציעו חז"ל ארבעה אופנים של ביעור: מפורר, שורפו, זורה לרוח, או זורק לים. כנגד ד' יסודות: הפירור ליסוד העפר, שריפה באש או זריקה ברוח ובמים. להבדיל ולהפריש את כוחות הרע מכל ד' יסודות (רמ"ע מפאנו). מצוותו בשעה השישית לפני השביעית. לרמוז על ביטול וביעור חמצו של יצר הרע מן העולם בסוף האלף השישי קודם האלף השביעי.