פוסטים

פרשת וארא – מחפשים את אבא

המצב הקשה ביותר של נפש יהודית, הוא העדר הרגשה בחסרון ידיעת השם. גאולה היא התפכחות והתעוררות להתחיל ולחפש, וגם למצוא.

את המילה 'אבא' הוא הגה כפי שהגה מילים אחרות של סתם, ללא כל צליל מיוחד. במוסד בו בילה עם נערים השותפים לגורלו, שמעו על אבא רק בסיפורים. עד כמה שחייו עצובים היו, חסרונו של אותו 'אבא' לא צרב יתר על המידה בליבו. מאגר הזכרונות שלו לא הכיל מעולם דמות של אבא. היו שם הרבה אנשים טובים שניסו לעזור. ואין הוא רואה בדמותו של אב אמיתי תוספת מרגשת יתר על המידה.

יום אחד הופיע לפתע אבא בעולמו. מטלטל ומרגש, כפי שמעולם לא יכול היה לצייר אותו. בשבת אחת אותה עשה במחיצת משפחה טובת לב. נתקל הנער במחזה שלא ראה מעולם. אב ובנו יושבים יחד על שולחן אחד ולומדים. אנשים טובים הלומדים עם נערים נטושים הוא ראה. אך מה שעמד שם, בין האב והבן. החיבה הכנה, העיניים הנוצצות, הלב לב של אבא. לזאת לא הסכין מימיו. המחזה המטלטל לא נטש אותו עד שמצא בעצמו גם הוא את אבא.

***

העונש הכבד ביותר עבור נפש יהודית היא, אי ידיעת השם! חוסר מודעות לנוכחותו של בורא עולם, זהו ליקוי המאורות האיום ביותר עבור מי שנשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד. בשום אופן לא נוכל לצייר את נוכחותו של הבורא בלב המאמין מתוך משל חומרי. היחסים השוררים בין בני אדם, יחסי כבוד והערכה, אפילו הערצה והקרבה, אינם דומים בשום אופן קלוש לדבקות והתחברות, לרדיפה וכלות הנפש, אותן חווה מי שגופו אינו חוצץ בין נשמתו לנוכחות השם. והרגש הזה יש בו כדי לפצות על כל צער וסבל, ודי בו כדי ליישב כל תמיהה וקושיא.

מצות האמונה היא הראשונה מבין המצוות, כלשון הזהר הקדוש 'פקודא קדמאה' "וידעתם כי אני השם". זהו האל"ף בי"ת. מכאן יוצאת דרך האמונה, פרוסה לרגלי המאמין ומנחה את צעדיו במעלות קדושים.

ההסתרה ותוצאותיה

אם ביקשנו הגדרה לגלות, הרי שזוהי. הסתרה, חוסר מודעות לנוכחות השם. אין מדובר על כופרים במוצהר. המדובר עלינו, האנשים העושים את ימיהם בזה העולם, ולא תמיד זוכרים 'לפני מי אתה עומד', יושב, צועד, אוכל וחי. אי הידיעה הזו היא שמרוקנת מתוכינו את החמימות הפנימית היוקדת בליבו הרוגש של כל מאמין בחוש. היא שמציבה אותנו בפני התמודדויות, חושפת אותנו לצער וכל חולי אחר. מי שאמונתו חושית יותר, חש בפועל את תלותו בחסדי השם, נשען על בטחון מציאותי, ואוחז בכל רגע ביד ההשגחה. מי שעדיין אינו שם, יתקשה להבין את ההבדל.

זו בעצם הסיבה לכך שעדיין איננו רצים לחפש את ידיעת נוכחות השם. אין לנו את ההרגשה באובדנה, לא בוערת בנו מספיק התשוקה להשגתה. איך אמרנו, גלות.

מאירים בשמי העולם צדיקים שכל מגמתם להנחיל לנו את ההרגשה בנוכחות הבורא. את האמונה והבטחון. הצדיקים הללו גם מספרים על המצב הזה. על מצבי גלות הנפש, ימים של הסתרה וחוסר ידיעה. והם מספרים גם, שהתקופה הזו עברה על כלל ישראל במצרים.

גלות בתוך הטבע

הגלות תחת האימפריה הפרעונית שיעבדה בעיקר את ההכרה שלנו. נדמה היה כאילו הטבע שולט במרחבים שלטון ללא מיצרים. אליל הטבע פרעה, וכל כוחותיו, מן היאור האגדי ועד כוחות הכישוף הסרים למשמעתו. אלו היו כבלי השבי שאזקו את ידי אבותינו במצרים.

האזיקים הללו כובלים את נפשנו גם היום. נדמה כאילו העולם נתון לחסדי ההתרחשויות. הפרנסה, הבריאות, ההצלחה וכל שאר הגורמים 'המשפיעים' על מצבינו. גיוואלד!

יציאת מצרים שואגת בתרועה של ד' לשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי". בורא עולם מכה בכל אושיות ממלכת מצרים. בארבעת היסודות, אש, רוח, מים ועפר "למען תדע כי אין כהשם אלוקינו".

עשרת המכות החובלים בממלכת הטבע, מרפאים באותה מידה לישראל. הכוחות המכים בדמיון הטבע השתלטני, הם שמרפאים את האמונה הדוויה. מעמידים את הנפש החולה על רגליה, ומעודדים את היהודי הגולה לשוב ולגלות מי אדון כל הארץ. בפסח שותה יהודי ארבעה כוסות של יין, מוזג אל נפשו פנימה ארבעה כוסות של דעת, נגד ארבעה כוחות של טבע.

וכך כותב מוהרנ"ת: "כִּי עִקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם הָיָה שֶׁאָז נִתְגַּלָּה הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה לְעֵין כֹּל עַל יְדֵי הַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים שֶׁעָשָׂה אָז ה' יִתְבָּרַךְ כְּדֵי לְגַלּוֹת אֱמוּנַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי השם". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּכָל מַכָּה וּמַכָּה, "לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ" וכו' (ליקו"ה בכור בהמה טהורה ג'). המכות מסתיימות תמיד ב'למען תדע', תכלית המכות – הנחלת ידיעת השם.

לזכור גאולה גם בגלות

גאולה וגלות הן תקופות שונות בחיי הנפש. פעמים שההסתרה גוברת והנפש יורדת למיצרי גלות. פעמים שאור גאולה מפציעה והדעת מתבהרת. התורה מצווה אותנו "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". המצוות כולן זכר ליציאת מצרים, משום שהדרך היהודית ביותר להתמודד עם הסתרה של גלות היא 'זכרון'. גם בעומק הגלות ניתן להמשיך זכרון מבהירות שזרחה אי פעם. וזו תקוותינו.

בשעה שאדם מעוניין להכיר את השם, המציאות סביבו דומה למכות מצרים. השי"ת מכה גם היום בטבע, מחולל פלאות בדרכים שונות ומגוונות, הכל על מנת שהיהודי הקטן המגשש כאן את דרכו בין ספק לתהייה, יצליח לזהות את אבא במרחבי הגולה.

וכפי שאמר רביז"ל: "כל מעשה מצרים היא כולה בחינת לבושין, שהיה בהכרח שיתלבש עצמו השי"ת כביכול באלו המעשיות של מצרים עד שאח"כ התחילו להכיר אותו בעצמו. ובכל פעם הכירו אותו יותר ויותר". (חיי"מ ר"א)

גם היום 'מתלבש' הקב"ה במלבושים שונים ומשונים. מחולל נפלאות בחייו האישיים של כל יהודי. והכל על מנת שנתקרב אליו, ונחוש סוף סוף מהו 'אבא'.

פרשת בשלח – חוצים את הגשר הצר עם ניגון

אנשים שואפים להצלחה, אך לא תמיד מוכנים מספיק כדי להחזיק בה לאורך זמן. אחרי הפסגה אורב המדרון, יש להתכונן לקראתו כראוי.

שנים של ציפיות ומאמצים הניבו פירות, הוא הפך לאגדה. לחניו הנפלאים הושמעו בכל שמחה, והבריות נהנו משירתו המיוחדת. הוא חש כמי שהגשים חלום של שנים. ואז החלו לבצבץ קשיים שונים ומשונים. אך מעבר לכל החלו להשתלט עליו חרדות. הוא מצא את עצמו מהרהר בכך שמעולם, גם בימים הקשים של פעם, לא חווה פחדים שכאלו. דווקא כעת לאור ההצלחה, החרדה מפני כישלון שולטת עליו יותר מאי פעם. מצב רוחו אילץ אותו לשקול ביטול אירוע חשוב שאמור להשפיע מאוד על עתידו המזהיר.

ימים ספורים לפני מועד האירוע, פגש בחבר. הם שוחחו על הקשיים של היום והעלו זיכרונות מהתמודדויות שחוו בעבר. הידיד הזכיר לו איך בעיצומן של תקופות קשות במיוחד, נהגו לעזוב הכל, לחדול ממחשבות מיותרות ולהכניס את הראש והלב לניגונים של אמונה וביטחון. בסופו של דבר הקשיים חלפו והם המשיכו הלאה. הוא סבור שהוא יודע כעת איך לצלוח את התקופה הזו.

***

מה יכול להיות גרוע יותר מכישלון? מעידה לאחר הצלחה גרועה הרבה יותר!  מי שחווה תקופת ציפייה להצלחה כלשהי, כשיגיע לבסוף אל הפסגה הנחשקת, אורבת לו שם סכנה לא פשוטה – הירידה. בלי הכנה ראויה מראש, זה עלול להסתיים בריסוק עצמות. מעידה שבאה לאחר הצלחה, עלולה לערער בבת אחת את כל הבניין שנבנה בעמל, אדם עלול לחשוב כאילו אין סיכוי להחזיק בהצלחה לאורך זמן.

מצבים שכאלו עשויים להופיע לאחר כל סוג של הצלחה, ברוחניות או בגשמיות. אדם יגע וטרח בעבודה עצמית, זכה והתחיל לראות פירות בעמלו, החל לכבוש מידה ולרכוש הרגל טוב. אך כעת, אם רצונו להגיע אל היעד ואל השלמות, הוא מוכרח להתכונן לכך שלפתע פתאום עלולים לבצבץ מחדש ניסיונות וקשיים שנדמה כאילו נעלמו זה מכבר. הניסיונות הללו עלולים להופיע שוב ולעורר מחדש מחשבות ורעיונות של רפיון וייאוש. וכך עלול לעבור יום ועוד יום. אדם עוזב התחלות טובות, ושוכח להמשיך ולהשקיע במה שנבנה בעמל. האם זה מוכרח להתנהל כך? בוודאי שלא! אם מאמינים שניתן להתמיד ולהצליח, ומכינים את הדרך מראש, ניתן לעבור גם גשר צר בשלום. איך עושים זאת?

על שפת הים

הבה נראה; כבר היו דברים מעולם. עברנו מסלול שכזה ביציאת מצרים. לאחר שנות גלות ועבודות פרך במ"ט שערי טומאה, הגיעה עת גאולה, יצאנו מעבדות לחירות באותות ומופתים מופלאים. והנה אך חלפו להם מספר ימי חירות, ולפתע הופיע שוב ניסיון קשה של אמונה. בני ישראל על שפת הים רואים לפתע את מצרים רודף אחריהם. נקל לצייר את הפחד, את השבר. דווקא כעת לאחר שטעמו גאולה וחירות, הפחדים והזוועות מן העבר מבצבצים שוב, ומאיימים להפיל את הנפש מאיגרא רמא לזרועות הייאוש. אך ראו זה פלא. דווקא שם, על שפת הים ובצל הפחד, הופיעה עלינו יד השם ביתר שאת, נבקע הים, ולרגלינו נסללה דרך חדשה, לימוד עצום לדורות איך לעבור את הגשר הצר. הפחד לא בא אלא כדי להכין את ליבינו וללמד אותנו איך לעבור בשלום גשר צר ללא פחד ומורא.

שם על שפת הים שמענו את העצה "דבר אל העם ויסעו" "השם ילחם לכם ואתם תחרישון" – נאמר לנו לציית וללכת בכוחה של אמונה, להיכנס לתוך הים, לקפוץ פנימה לשיר של אמונה והודיה. ובעניין המחשבות והפחדים? פשוט לשתוק, תחרישון, לבטל את השכל. נראה כאילו מצרים רודפים, מאיימים, לוחמים – מה פתאום, אין כאן כלום אך ורק ציווי שמימי להיכנס אל הים ולצאת בשלום מצידו השני עם שירה חדשה. התבקשנו לזכור זאת לדורות. לחרוט היטב בזיכרון שמי שגאלנו ממצרים באותות ומופתים, הוא זה שגם הניח לשונאי נפשנו לדלוק אחרינו ולזרות בנו בהלת מוות, מדוע? משום שהוא רוצה לשמוע מאיתנו ניגון ושיר של אמונה המסוגל להבקיע דרך בים ולהעביר אותנו גם על גשר צר.

קפיצה לתוך האמונה

כל אדם במצבים שכאלו מוכרח לזכור זאת; מי שעזר לך עד הלום, לא שכח ממך. עליך רק להתחבא בתוך אמונה פשוטה. אמונה בהשם ובמשה עבדו. עליך לציית ולקפוץ אל הים פנימה, לתורה ותפילה הודיה ותקווה – משום שכך תגרום לבקיעתו. את הקפיצה הזו לתוך המלחמה ולנוכח האיום המוחשי, יש לעשות מתוך אמונה וידיעה ברורה שהמלחמה הזו להשם ולא לנו! ואם כן מה לך נבהל מהופעות חוזרות ונשנות של יצר הרע. את המלחמה עורך בורא עולם, יש לה תכלית נעלמת שקרובה לבא. וכל זה יתקיים כשננהג באופן של  "ואתם תחרישון" – תחריש לפחדים ותשתוק, רק קפוץ לים והניצחון קרוב לבא. כך תעבור הכל ותגיע אל הפסגה האמיתית, לנצח ולכבוש ולהחזיק בהצלחה נצחית. כמו בשעת קריעת ים סוף הדומה להנהגת ימות המשיח.

להצליח זה טוב ונפלא, אך המכה בפטיש זה להתמיד ולדבוק בעקשנות גם כשנראה כאילו נכשלנו. עלינו להתגבר ולא לאבד חלילה את היום הזה, את השעה היקרה הזו, רק להמשיך, לקפוץ לתוך ניגון האמונה, לזכור את החסדים שהיו ומה שעוד יהיה ולעבור הכל בשלום. מי שזכה להבין את הרעיון הזה, קנה את חירותו הנצחית.

את  ט"ו בשבט קבעו חז"ל כראש השנה לאילנות, ובכך גילו לנו דרך לעבור גשר צר. משום שדווקא כעת בשלהי חורף שעה שהעצים יבשים, מתגלה בעצם, שממש עכשיו מתחילה בפנימיותם חנטה והתחדשות. האדם משול לעץ השדה, וגם לבלובו והצלחתו נעשים דווקא בתקופות יובש וחידלון.  כאשר נוטלים את פירות העץ, מברכים עליהם ומודים על הניסים של פריחת הפרי ויבול הארץ ומתפללים להצלחתו, עוברים כך את השלב המשמעותי ביותר לקראת פריחה חדשה, וכך גם האדם בזמניו הרגישים, אמור להתחבא בזרועות האמונה ומשם לצאת ולפרוח בשירה חדשה.

 

 

 

 

 

פרשת בשלח – למצוא תווים לשירה חדשה

בלב כל אדם מתנגן שיר, ניגון של אמת המכיל את תמצית נקודת הנפש. חומות של קושיות מסתירות את אותו ניגון, היש דרך לשוב ולשורר אותו מחדש…

אף אחד בעיר המלוכה לא יכול היה להסביר את הצעד המוזר הזה. המלך בכבודו ובעצמו, כך אומרים, ציווה לערוך את אימוני הקרב, דווקא תחת חלונות ארמונה של ביתו היחידה. הבת, רחמנות, נתקפה בבהלה נוראה. בוקר אחד הקיצה אל תוך מלחמה, שאגות קרב וקולות נפץ. בבהלתה נטשה את חדרה, נסה על נפשה בצעקה: אבא! אבא! הצל! הצל! רק כשמשרתי הארמון הבטיחו לה שהמקום שמור ומוגן. שבה אליה רוחה.

את מה שהתנהל מאחורי הקלעים ידעו מתי מספר. המלך הוא שערך את התוכנית כולה כמוצא אחרון להבראת ביתו היחידה. זה תקופה שהבת מתכחשת לאביה. מאומה לא חסר בבית המלך, מעולם לא נזקקה לבקש דבר מה, לשונה כמעת שלא ידעה להגות את המילה 'אבא'. שקועה היתה בעצמה, ורק פניה הנפולות העידו על בדידותה. משכלו כל הקיצים. מצא המלך כמוצא אחרון את סם הרפואה, ביצירת הפחדה מדומה. הפחד והאימה שיעוררו רגשי התודה על ההצלה, ירפאו אותה, יעניקו לה מחדש את תחושת ביטחון וסמיכה בצל האב הגדול.

***

המשל הזה מובא במדרש בכדי להסביר את הטעם לאימה והפחד שליוו את נס קריעת הים. בני ישראל יוצאים ממצרים, בורא העולם חושף את אהבתו נעדרת הגבולות לבניו האהובים. מכריז כנגד כל עם ולשון 'בני הם' 'בני בכורי'. והנה, דווקא על סף חציית גבולות איתני הטבע והגלות. דומה כאילו נטש האב הגדול את בניו. מלפנים רוגש הים, מאחור ניתך מטר חיצי מצריים, מהצד סוגר המדבר. וכי לא יכול היה הכל יכול, להמשיך את רצף הניסים, ולהעביר אותנו בין קרעי ים סוף גם בלי הפחד. את התשובה העניק לנו המדרש במשל. הפחד שנלווה לקריעת הים, שימש כגלולת רפואה לחולי הנפש העמוק שאיבן את נפשותנו ולא הניח לנו לקרוא בשם השם. לשיר להודות ולשאת עיניים למעלה.

'הראיני את מראיך, השמעיני את קולך'. מבקש האב הרחום 'השמיעני' תתפלל, תבקש, תכיר בהשגחתי. ההתרפקות בזרועות האמונה וההשגחה, שבאה בעקבות האימה והפחד שקדמו לנס קריעת הים, היוותה את עיקר הנס והפלא שבכל סדר הגאולה. הפחד הוא שהיקנה לנו את ההכרה המחודשת במי שהיה ויהיה 'עזרת אבותינו' מאז ומעולם. השירה החדשה ששיבחו הגאולים, ה'ויאמינו בהשם', נולדו דווקא מתוך מה שנדמה בהתחלה כנטישה והתעלמות מוחלטת.

שירת תמצית הנפש

שיר האמונה שהתנגן על שפת הים, מתנגן גם היום בליבו של כל יהודי. בעומק הנפש חבוי ניגון נעים של אמונה. מין תפילה חרישית, תהילה שקטה שהנפש עורכת ועונה. זוהי האמת התמימה, נקודת הלב, והביטול המתוק אל האמת.

הניגון הזה, אצל רוב בני אדם נסתר הוא. הכחשות והסתרות מעיבים עליו. צלקות והעמדות פנים, קשיחות ורוח נכאים. מבקשת הנפש להתרפק בגעגועים על אביה שבשמים, ורוח זרה של נכאות אופפת אותה, מכבידה בקושיות ובלבולים. תחת השבחים עולות טענות, במקום געגועים מבצבצים כעסים, והבת היחידה הכלואה בפנים, איננה מוצאת את הכלי לנגן עליו את ניגונה.

האם שייך שיפרוץ הניגון החוצה, היש דרך לשוב אל חיק אבא.

התשובה מצויה בתוכינו. ישראל מכונים 'עבריים' על שם היכולת הטבועה בהם, להתעלות אל מעבר לכבידות הקושיות (עיין לקו"מ סי' ס"ד). את כוחם המיוחד שואבים הם מרוח הניגון של האמונה. הניגון הוא אמצעי ההתקשרות העיקרי בין האדם לבוראו (לקו"מ סי' כ"ז). כה גדול כוחו של ניגון, שמסוגל הוא לקשר את הלב מכל מקום בו יימצא. 'אכן רוח הוא באנוש' ואפילו בשעה ש'ליבו בל עימו', יכול הניגון להשיב את האדם אל גאולת נפשו, להזכיר לו שהשי"ת סובב וממלא את הכל.

הניגון כרפואת הנפש

עומדות רגלינו בעיצומם של ימי תיקון ורפואה לתחלואי הנשמה. בימי השובבי"ם עמלים כלל ישראל בדרכי התשובה להסיר מסכים ומחיצות בין הנפשות לאב הרחום. התכלית אליה אנו שואפים כעת היא, לשוב ולשמוע את ניגון האמונה, לצעוד חזרה אל אור הנשמה, לחדש את ההיכרות עם האב הרחום והשגחתו התמידית.

ניגון האמונה הוא המרכיב החיוני ביותר בעולמנו. הניגון הוא הנשמה הפועמת בכל המעשים. התורה והתפלה,עשיית המצוות והאמונה, כל אלו עלולים להיות נעדרי חיים וקרבת השם, אם יחסר מהם הניגון.

הצדיקים עוסקים תמיד ברפואת נפשות ישראל. סמי הרפואה שהם רוקחים מכונים 'ניגון' ('ואני רופא אותה' עיין סיפורי מעשיות בסוף). רפואת נפשנו גנוזה בדברי רבינו. כשנקבל את דבריו ודרכיו הקדושים, יתנגן בנו ניגונו הנפלא, שירה חדשה מאותו שיר נפלא שיתער לעתיד (לקו"ת סי' ח'). מכאן נשאב כח להחזיק מעמד בכל מצב, שום תוכחה לא תבאיש את רחינו. כך ימצא הניגון שבתוכנו  מסילות בכל דיבור של קדושה. הוא שישיב אותנו אל הזכרון המתוק והחי של הדבקות בא-ל חי. כשהניגון של האמונה מתנגן בלב, יכולים לשמוע את נעימת הדבקות של חצות המתנגנת על כינורו של דוד. השפתיים יכולות לחוש מתיקות בדף גמרא, טעמו של תיקון הכללי, ורגש חי בכל ברכה ותפילה.

אבל לא תמיד מתנגן הניגון על אפיקי הדבקות וההצלחה. לפעמים יורד הניגון, צולל אל תהומות הפחד והשכחה. בזמנים הללו, כשנדמה כאילו נעלם הניגון, יש לזכור: הניגון מטבעו עולה ויורד. אי אפשר לו להתנגן בעליה בלתי פוסקת, להתמיד על אותם תווים. בהכרח יורד הניגון ועולה. ואם עושה האדם את המעט שיכול, הירידה כמו העליה עושה את דרכו לניגון. האב הרחום מוכרח לפעמים להביא את ביתו היחידה למצבי פחד ואימה, רק כך נתעורר מתרדמה של התנכרות, נרענן את הרוח מקפאון של חכמות מדומות, ונחדש בלב את התמימות.

הירידה, הפחד והדאגה האופפות את הנפש בכל יום, הם שישיבו אותנו לשיר החדש. את הסוד הזה יכול כל אדם להכיר רק בינו לבין עצמו, מתוך מה שעובר עליו. לפעמים אין דרך להחזיר לנפש את יכולת התחושה, לחדש בה את ניגונה, אלא על ידי ירידה. הפחד הנורא שנשף בעורפם של יוצאי מצריים, הוא שהוליד בהם את שירת הים. הפחד והחושך האופף אותנו, הוא שמעורר בקרבנו ניגון מחודש.

אם נזכור שאל הפחד והירידה, הבלבול והתהייה, השליך אותנו האב הרחום המעוניין באמת בטובתנו. נזכה, ודווקא מתוך הירידות נשוב אל הניגון אליו נכספנו. שבת שירה היא זמן לחדש בלב את הניגון והשיר שיתער לעתיד. ניגון של אמונה ויראת השם טהורה.

פרשת בשלח – לצלוח בשלום אוקיאנוס

מחשבות עלולות להוציא אדם מדעתו. מחשבות עשויות גם לרומם לפסגות דעת ואמונה טהורה. מחשבה זו מלחמה לא פשוטה. הנצחון בקריעת הים.

כמו מגדל קלפים קורס, זהו הדימוי שהצמידו הבריות למפולת שפקדה את שורת התאגידים בבעלותו של איש העסקים הממולח. הבעלים גופו, האיש הממולח והמפוכח מצא את עצמו במקום אליו לא חלם להתדרדר אי פעם. פשיטת רגל עוד לא היתה כאן, אך מפולת חמורה בהחלט.

יותר מכל איימו למוטט אותו המחשבות. הן טרדו אותו יומם וליל. הרבה יותר מכל נושיו הרבים. הוא מצא את עצמו מתהלך כסהרורי. אינו מסוגל לפתוח ספר. להתרכז בתפילה, לחשוב כראוי. כשהכל החל להראות סימני קריסה, הגיעה לפתע הצעה מעניינת. הוא הבין, כאן מוכרחים להצליח, אהיה חייב לפעול כראוי, גם אם אינני כזה. זהו סיכוי אחרון.

ואז באה התפילה. שום מוצא אחר לא היה. הוא פשוט ביקש במילים פשוטות, קפואות ומיוסרות. 'אבא, תן לי טיפה אור, בהירות. יותר אינני יכול'. הישועה לא נחתה משמים. אך דיבורים נוספים שכאלו פתחו בלב הבהול צוהר. מחשבות חדשות הופיעו, ועימן התיישבה מעט הדעת. את הצעד המשמעותי הוא עשה מתוך שיקול דעת של הימים הטובים. מתוך בהירות.

***

השבוע התרחש הבלתי ייאמן. יצאנו ממצרים. מאחורינו ממלכת עריצים קורסת, מלפנים מדבר שומם. עמוד אש וענן מפלסים לנו דרך, וענני הכבוד מקיפים מסביב. ממצרים נמלטנו, אך לעת עתה רק כמעט. שלושה ימים לאחר מכן, החל המרדף. בנו עצמינו, לא יכולו הטמאים לגעת. אך החיצים האכזריים נורו לעברינו.

את מצרים הגלותית הותיר כל יהודי מאחוריו, שעה שבשורת הגאולה צוותה עליו לנטוש עם שחר את ארץ הגלות. מצרים וקגלסיה נותרו מאחור, אך החיצים המצריים, המשוכים בסמים מרים של מחשבות רעות, גלותיות ומשעבדות, עודם רודפים. למחשבה כח עצום, לטוב ולמוטב. כה גדול כוחן של מחשבות, שאפילו היהודי הנגאל המצוי מחוץ לחומות מצרים, עלול חרף חירותו החומרית, להמשיך ולחוות גלות בחדרי מוחו.

מלחמת מוחות

המחשבה עיקר האדם. במקום זה הוא מבלה רוב יומו. שם שרוי רובו וכולו. והמחשבה רחבה לאין שיעור, כמו אוקיאנוס עצום, עיתים סוער זועף, עיתים נוח ושליו. אך אף בר דעת לא יכניס את עצמו לתוככי אוקיאנוס סתם כך, ללא ספינה. המחשבות מקיפות אותנו תמיד, בלימוד התורה, בעיצומה של תפילה. בלכתך בדרך, בשבתך, בקומך ובכל רגע. מחשבות עלולות להוציא אדם מדעתו. מחשבות עשויות גם לרומם לפסגות דעת ואמונה טהורה. מחשבה זו מלחמה לא פשוטה.

צדיקים חיים כאן בעולם, אך הם אינם כאן. שרויים הם בעולם טהור, אמיתי ומקושר, של מחשבות טובות. מטיילים בהיכלות זוהרים של אמונה, השגחה, דבקות והשגה. לכל יהודי חלק בגן עדן המחשבה. צריך רק להתעורר ולהכנס לשם. אך לשם כך מוכרחים להשיג ספינה ראויה.

על מנת לצלוח בשלום את אוקיאנוס המחשבות, ואף לשייט עליו בשלווה של אמונה והתקשרות, יש למצוא צמצום כלשהו. רעיון אמיתי, מחשבה של אמונה והתפעלות מגדולת הבורא. ספינת מחשבה בטוחה שתוביל את השכל בישוב הדעת על פני הגלים. אדם בעולם ללא ספינה, מוצא את עצמו מהר מאוד, מיטלטל וצולל במים אדירים של דאגות, כעסים, פחדים והבלים. התקרבות לצדיקים, פותחת בפני האדם את שערי החיים. הצדיקים מכניסים את מבקשי דעתם בתוך צמצום טהור ונקי של מחשבות טובות. אדם מתחיל להשתמש בשכלו באופן הישר והראוי. מוצא בכל דבר את הטוב, רואה בכל מקום חסדים, ופותח את פיו תמיד ב'שירה חדשה'. כך מתנהלים חייו של הדבק באור התורה.

השאלה הגדולה היא, מה יהיה עלינו, האנשים המבקשים את דרכם אל ספינת התורה והטהרה. ממצרים כאמור, יצאנו. אך אל הגאולה גופה טרם נכנסנו. חיצי המחשבות מרעילים את השכל מאיימים להטביע אותנו במים אדירים.

הגאולה האמיתית של אבותינו מגלות מצרים, התרחשה על הים. שם, רגע לפני שסוסי פרעה, רכבו ופרשיו השיגו אותם. הבזיקה באור יקרות התגלות אלוקית עצומה, כמו זו של מתן תורה. קריעת ים סוף היא הפצעתה הראשונית של קבלת תורה (זה"ק ולקו"ה בכ"מ). עד לרגע בו נקרע הים, שלטו המצריים על ישראל, אם לא על גופותיהם, בהחלט על מחשבותיהם. קריעת הים האירה את קדושת ישראל בשורשה. ושם, על הים, נכנסנו למעשה בשערי הקדושה.

קריעת הים פרטית 

כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו פעמים רבות במצב של קודם קריעת הים. הבה נראה איך נהגו אבותינו בעת כזו.

שאלות רבות יכולות היו להשאל מול שצף הגלים, ואימת מצהלות סוסי הרודפים. מה טעם יש להוציא אותנו ממצרים באותות ומופתים, אם שלושה ימים אחר כך, שוב אנו מאויימים בטביעה או הרג. אולם אבותינו בחרו שלא לשאול אף אחת מכל אותן שאלות עצומות. הם כן פתחו פה ושאגו, צעקו והתחננו לישועה. ואז, דווקא כשלא שאלו שאלות, רק קפצו פנימה באמונה ובטחון, הופיע הנס.

קריעת ים סוף זהו הנס הנצרך ביותר עבורנו. התגלות, הבזק של דעת. גם בתוך סער שוצף של מחשבות ודאגות, יכולה מחשבה אחת בהירה, הכרה של אמונה, לחולל נפלאות. הנס העצום של ים סוף, היתה התגלות הדעת שהפציעה והאירה שם לכל אדם, גם לשפחה. הנס העצום היה העובדה שכל יהודי יכול היה להכנס אל ים החכמה ללא חשש טביעה, בגלי המחשבות והבלבולים. והנס הזה מתרחש גם היום בתורתם של הצדיקים.

כעת, כשעומדות הרגליים בגדה השניה. יש להיזהר שלא לשוב חלילה על המצב הקודם של טרם קריעת הים. לשם כך מוכרחים להיצמד מיד להודיה. על שפת הים אמרו ישראל שירה. רק שירה והודיה תוכל לשמר בנו את בהירות האמונה.

פרשת בא – לטפל בבעיות מן השורש

אנחנו מנסים להתמודד ולהתגבר, אך לא מצליחים. מנסים שוב ומוצאים את עצמינו באותו מקום. האין זה מצביע על בעיה עמוקה יותר? אם נזהה את השורש, הפתרון יהיה מושלם יותר.

חודשים ארוכים נהגתה לה בדקדקנות תוכנית הבריחה. האסירים המתעתדים לצאת אל החופש שפשפו ידיים בהנאה של התרגשות. ממתינים בקוצר רוח לעיתוי הנכון. בעיצומה של הציפייה הנרגשת, הם קיבלו מסר חשוב שצינן את התלהבותם, אך היה חיוני מאד:

"…האזור אליו אתם מתכוונים להימלט, אינו אלא מדבר שמם, צחיח ושורץ סכנות. גם אילו תצליחו להימלט אל המדבר, לא תוכלו לשרוד בו ולהגיע בשלום למקום ישוב כלשהו. לפני שאתם נחפזים אל החופש שבחוץ, שימו לב האם יש לך את האמצעים להתמודד עם השטח הזה…"

***

העולם הזה הוא מקום עבודה, וכל אדם מעט פיקח יודע לכאורה מה עליו לעשות. לכל אדם התמודדויות, ניסיונות ואתגרים. והוא מנסה להתמודד עמם, בידיעה שכאן בדיוק ממתינה עבודתו, זהו ייעודו ותיקונו. דא עקא, שלא נראית כל הצלחה באופק. אדם יודע ומכיר בחסרונותיו ומשוגותיו, והוא מוכן ומזומן לתקן ולהשתנות. ובכל זאת בכל פעם מחדש הוא נכשל באותה נקודה. הבטיח לעצמו אלף פעמים להתגבר, אך בשעת ניסיון הוא נופל שדוד ורפה כוח. כנראה שיש כאן בעיה מעט עמוקה יותר.

בעיה ושורשה

מה יעשה מי שחש בראשו? מן הסתם יכרוך על המצח רטייה להפגת הכאב. ואם המחוש יחזור על עצמו ואף יתעצם; הוא יניח שוב רטייה להרגעה. ואם הכאב יתחדש? בשלב כלשהו – סביר להניח – הוא יפנה לרופא. הרופא כמובן ינסה להתחקות אחר שורש הכאב. הוא לא יתמקד בכאב גופו, רק בשאלה מדוע כואב. טיפול בכאב, אינו פותר בעיות, הוא לכל היותר מפיג צער. כדי לפתור בעיות ולתקן עיוותים, יש לגשת אל השורש. במה דברים אמורים?

אדם מתמודד עם יצרים רעים וניסיונות. משתדל שוב ושוב ונכשל. מה עליו לעשות? להתגבר שוב כמובן, נכון! אולם אל לנו להתעלם מכך שבעיה החוזרת על עצמה ללא פתרון, מצביעה לכאורה על בעיה נוספת הטמונה עמוק יותר, במקום נסתר מן העין. יש למצא א"כ את שורש הבעיה, ולמקד את הטיפול בשורש, ולא רק בתופעות כאלו ואחרות.

רביז"ל מלמד שבכל אדם ישנם שני כוחות של יצר; היצרים הרעים שכל אחד מבין שהוא מעוניין לנצח. כגון תאוות רעות, דחפים פסולים, ומידות מגונות. אך עמוק יותר שוכן לו יצר נסתר יותר – כבידות ועייפות. והוא בעצם העומד מאחורי כל הנפילות וחוסר המעש. הכבדות הזו נוצרת מתוך ריקנות, כלומר הרגשה מוטעית כאילו חלילה וחס יש רגעים, מקומות או מצבים, בהם אני רחוק מנוכחות השם. זהו חסרון אמונה דק ששורשו מחלל הפנוי. והוא המקור לכל המניעות אותם חווה כל מי שמנסה לכבוש את היצר הרע.

אני ולא אחר

ממצרים יצאנו לאחר תקופה ארוכה של הכנות לגאולה. מכות אחר מכות ניחתו על ראש מצרים, ועם ישראל ישב זה מכבר על מזוודותיו, ממתין בתשוקה ליציאה מעבדות לחירות. ובכל זאת הגאולה עצמה נמשכה עוד זמן רב, מדוע? את התשובה מעניקה לנו פרשת השבוע.

אכן, עוד קודם לליל השימורים, הגאולה כבר מוכנה הייתה. אולם בחוץ המתין לנו שטח מסוכן של ניסיונות. מדבר שורץ נחש, שרף ועקרב. עוד היינו עלולים לצאת ממצרים, וליפול חלילה עמוק יותר. לשם כך היינו זקוקים להצטייד בכוח מיוחד שיגן עלינו מפני כך. את הכוח הזה קיבלנו אך ורק בליל יציאת מצרים, בעיצומה של מכת בכורות, עת נאמר לנו "ועברתי בארץ מצרים. אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם אני הוא ולא אחר". הניסיונות כולן מקורן בחלל הפנוי. כלומר, בדמיון השוגה שכאילו אין ח"ו השגחה כאן ועכשיו, וכביכול יש ריחוק כלשהו בין הבורא הטמיר ונעלם, לעולם החומר והתאוות. מחשבות שכאלו הן מקור ישיר לכבדות וקושיות. זהו יצר הרע מסוכן יותר מכל תאווה ומידה רעה.

ניסי היציאה ממצרים, החדירו בלבבות פנימה את הידיעה הבהירה והיצוקה שאין בעולם כל מציאות של חלל פנוי. אין שום ריחוק חלילה, בורא עולם מצוי בכל רגע ממש אצל כל אחד בכל מצב. הידיעה הזו הופיעה בליבותינו כניגון מופלא, ניגון של אמונה וגילוי אלוקות, 'שיר שיתער לעתיד'. וכשהיינו מצוידים בהשגה הזו, הפציעה באחת הגאולה, ויוציאנו משם.

לשם כך שלח השי"ת את משה רבנו אל פרעה וציווה אותו: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו". וכפי שלימד כאן רביז"ל נפלאות; פרעה מבטא את מציאות החלל הפנוי, הכפירות והכבדות. משה רבנו נשלח אליו, כדי לשבר ולהכניע את ההסתרה, ולגלות בתוך ה'הכבדתי את לבו' – את ה'אני', את מציאות ה', להאיר את האמונה בתוך ההסתרה.

לכל סוגי הבעיות והניסיונות יש שורש עמוק יותר – כבידות וקושיות. ולכן יש למלא את הנפש בניגון של אמונה, ובידיעה הברורה שהשם איתך עימך ואצלך תמיד. היכן קונים ידיעה מופלאה שכזו? בכל בוקר בהנחת תפילין, בעיטוף הציצית, ובכל פעם שמעוררים את זיכרון יציאת מצרים. כימי צאתנו מארץ מצרים כן היום, יכול ומחויב כל יהודי, להמשיך על עצמו את האמונה הבהירה והטהורה, שתביא אותנו לפנות להשם יתברך כאיש אל רעהו, ללא שום ריחוק ומסך מבדיל. את האור המתוק הזה מאיר ומגלה לנו רבינו, כשהוא פותח בפנינו את שערי החיות, הזריזות והמתיקות בעבודת הבורא.

פרשת בא – לזכור ולהיגאל

איך מתחברים לזכור יציאת מצרים. מה חשוב כל כך בלזכור את מה שהיה שם. ואיך כל זה קשור למה שקורה לנו היום.

דברי ימי ישראל רצופים מאורעות, מלחמות וגלויות, צרות וישועות. מעשים ממעשים שונים מעטרים את דרך התלאות עליה צועדת אומת הנצח. ניסים ונפלאות, רגעי מבחן ועיתות ניסיון. ובכל זאת, למעלה מכל אותם מעשיות וציוני דרך, מזדקר אל על מאורע אחד ויחיד. ואנו צאצאי אבותינו עד כלות ימי עולם, מצווים לזכור את אותו מאורע, לדבר ממנו, לספר אודותיו, ויתרה מכך, לחיות אותו כאילו אירע ממש עכשיו.

'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. יציאת מצרים, שידוד הטבע האדיר בתבל, בו יצאו צבאות השם את חומות הענק של ממלכת רוח הטומאה. ההיחלצות של עם העבדים שהפך בין לילה לאומת בנים נבחרים, את המאורע הזה מצווה כל אחד מבני ישראל לזכור בכל יום, ולהחיות את הזכרון הזה יחד עם קיום המצוות, מצות ומרורים, פדיון בכור, ועוד.

המצווה שעל ידה מתקשר כל אדם מחדש בכל יום לזכר יציאת מצרים, היא מצוות תפילין. פרשיות התפילין נושאות בתוכן את צוואת הנצח, לזכור ולא לשכוח את שידוד הטבע, גילויי היד הגדולה, וחשיפת הזרוע הנטוייה על איתני עולם החומר, ועלינו לכוון ליבנו לזכרון זה בעת הנחת תפילין (עיין או"ח סי' כ"ה סעי ה'). ובכל זאת, כמה שנאמרת וחוזרת ונישנת אותה צוואת עולם על שפתותינו, ערב בוקר וביניהם. קשה ללב אבן עדיין לשוב לשם, אל גלות העבר, ולחיות את הגאולה בבחינת 'כאילו הוא יצא'. בעיקר מתקשה יהודי בן ימינו להבין, במה תועיל נשיאת הזכרון הזה לחיים העכשוויים. סדרי עולם השתנו זה מכבר, ומה חשוב כל כך באותה יציאה, שעה שחיינו היומיומיים מתבוססים בבעיות הזמן והעת.

ויש את חובבי העבר. ההוגים בספרים, מלקטים עובדות, ומדייקים בתאריכים. נהירים להם שבילי מצרים העתיקה, ארץ גושן וגבולות ממלכת אשור, יותר מפרוזדורי ביתם שבהווה. ובכל זאת, אינם מוצאים את עצמם שם בעבר ההיסטורי, עד כדי לראות עצמם 'כאילו' היו שם ויצאו לחופשי.

פעם אחת ולתמיד

יציאת מצרים מעבר לכך שהתרחשה אי שם בעבר, עודנה מתקיימת, רוחשת ורוגשת בהווה. הניסים הגדולים הגלויים מאי פעם, התרחשו אז. באותה הזדמנות יחידה, עמדה הבריאה כולה, על כל חוקיה וגבולותיה, נפעמת ומופתעת בכל קנה מדה מול התגלות מוחלטת של השגחה וניסים. כל חוק או הסכמה שבטבע בוטלו אז, לפחות לפי שעה. ברגעים ובימים מסויימים, נמצאו גבולות החומר כולם נעדרי משמעות, בטלים ומבוטלים. ומאז קבועה בזכרון הבריאה הידיעה, שכח עליון, אלוקי ובלתי מוגבל, משגיח בעינא פקיחא על כל סדרי בראשית. ברצונו עומדים הטבעים על מכונם, וברצונו בטלים.

עד היום, חשף השי"ת רק פעם אחת בלבד את השגחתו המגולה בפני העולם, באופן גלוי כמו זה שהיה במצרים. ואל אותה פעם, שעודנה חייה ומתקיימת, הוא מצווה אותנו לשוב בכל יום. בזכרון ובמעשה. המצוות שנצטווינו כזכר ליציאת מצריים, יחד עם ציווי הנצח 'לראות עצמו כאילו', הם שמחזירים אותנו אל המקום בו הטמין השי"ת את כל כוחות החירות משיעבוד החומר.

מצרים העתיקה עודנה רודה בנפשות ישראל בכל תקופה ותפוצה. 'כל הגלויות נקראים על שם מצרים, משום שמצרים לישראל'. היציאה ממצרים, היא חבל ההצלה גם לגלות שבהווה. שידוד הטבע, הניסים והנפלאות, אינם סיפורי עמים גרידא. זוהי התגלות המלמדת על מציאות אמת שמתקיימת תחת כל מסווה, גם כמו זה של ההווה. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" עם ההבטחה הזו עושים צאצאי יוצאי מצרים את דרכם בכל תקופה וגלות. ומה שנותן לאותה הבטחה חיים, הם מצוות השם. שם מעוררים את הזכרון, שם נופחים חיים בחירות.

זכרון הוא התקשרות. הזכרון ביציאת מצרים מקשר את נפש הזוכר, מכל מקום או מצב, באותה יציאה וחירות משיעבוד מצרים. הזכרון הוא החבל בו יכולה הנפש להאחז ולעלות גם משעבוד מצרים העכשווי (ליקו"ה בה"פ ג').

החיוב הזה, לחיות את יציאת מצרים בזכרון, ולקשר אותה לחיי היומיום מוטל על כל יהודי 'בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם'. וכך מסביר את זה רבי נתן: ' כִּי בְּוַדַּאי לֹא עַל חִנָּם גָּמַל עָלֵינוּ חֶסֶד כָּזֶה בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְקֵרְבָנוּ לְצַדִּיקֵי אֱמֶת בְּכָל דּוֹר דּוֹר וָדוֹר, שֶׁזֶּה הַחֶסֶד בְּוַדַּאי יִשָּׁאֵר קַיָּם לָנֶצַח כִּי דְּבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. וְגַם עַתָּה הוּא עוֹשֶׂה עִמָּנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם מַה שֶּׁאָנוּ זוֹכִים לַחֲטֹף בְּכָל יוֹם כַּמָּה מִצְווֹת, צִיצִית וּתְפִלִּין וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה' (ברכת ההודאה ו').

תפילין – החייאת הזיכרון

את הזכרון העיקרי בחירות וביציאה משיעבוד מצרים, מחייה כלל ישראל בפסח. שבעת הימים הללו, המצות והסדר הקדוש, הם שמחדירים בנו את סם הרפואה לחולי הנפש התשושה בגלות. את הזכרון וסמי הרפואה הללו מחייה הצאצא היהודי בכל יום יחד עם הנחת תפילין. בפרשיות התפילין צרובה באש של אמונה צוואת הנצח 'זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים'. התפילין, בעצם הנחתן בפשיטות ובכוונה, ממשיכים עלינו את קדושת יציאת מצרים. באותה קדושה של הגאולה העתיקה, גלומות ומלובשות הגאולות מכל הגלויות, הפרטיות והכלליות, וגם הגאולה העתידית אליה עיני כל נשואות (ליקו"ה תפילין ו').

כשמדברים על זכרון יציאת מצרים, על 'לראות עצמו כאילו', נוטה הדעת האנושית להסתבך בסברות. נדמה כאילו יש צורך בחכמות והתחכמויות. בעצם, ההתקשרות לכח הגאולה והפורקן שהופיע במצרים, איננה תלויה אלא בזכרון פשוט. לזכור ולכוון את המחשבה אל אותה גאולה, ואל האמונה שהיא מתקיימת גם כעת חיה. הניסים והנפלאות, גילויי החיבה האלוקיים, הנשיאה על כפיים, שידוד הטבע, והפגנת השגחה מול איתני החומר והאימה, קיימים גם היום, כשנחזור לשם ונחיה את יציאת מצרים, נזכה ולפתע יתחדש הכל, כעת יתבטלו גם כל שעבודי החומר ויפתרו הספיקות, ההתחדשות הזו מכניסה אותנו לעולם שכולו אמונה והשגחה פרטית, זוהי חירות הנפש בחיינו ותקופתינו.

נקעה נפשנו מגלויות ושיעבודים. תששה רוחנו מעבודת פרך, מרדף הפרנסה, תאוות ובלבולים. מי שגאל אותנו ממצרים, הבטיח לעשות זאת שוב בכל פעם שנשוב לשם, ולו בזכרון בעלמא, כך אנו נמצאים שוב ממש ברגעי הגאולה המופלאים. 'כימי צאתך, אראנו נפלאות', ואת הנפלאות הללו נוכל לעורר עם מצוות תפילין. אם רק נחדש באותם רגעים את הכוונה והזכרון, הזמן המופלא הזה יהיה לחבל התקשרות אל אמונה מחודשת מחוץ לגלות.

 פרשת בא – להגאל ולהכיר בגאולה

עלול להיות מצב בו העולם כולו מרעיד ומשתומם מרבבות ניסים ונפלאות שעושה הקב"ה עבור כל יהודי, אך בעל הנס גופו אינו מכיר בנס. לפני הגאולה, חייבים להכיר בגאולה!

 

הרחובות מלאו באחת, אנשי צבא, סוסים אבירים ותרועות לוחמים. ככלות חודשים ארוכים של קרבות עקובים דם, אש ותמרות עשן. הבקיע צבא המלך את האוייב, פרץ את חומות המצור ופלש אל העיר הכבושה בקול תרועה. חודשים ארוכים שרויה היתה עיר המחוז תחת כיבוש זר. אנשיה שועבדו בעבודות כפייה. נכסיה נשדדו ובתיה חרבו ברובם. מלחמה ארוכה ומתישה התנהלה על חומותיה. בסופו של קרב, הכניע צבא הממלכה את האויב, גירש את הכובשים והעניק דרור לעיר.

את פני החיילים המשחררים לא קידמו תרועות שמחה, לא זרי פרחים ולא נפנופי תהילה. תושבי העיר המדוכאת אף לא טרחו להציץ מבעד לחלונות האטומים. ספונים היו לחלוטין בדכאון הכיבוש. בימים הראשונים לא נראתה נפש חיה ברחובות. התושבים כאילו מאינו לקבל את בשורת החירות.

במצב שכזה – סבר המלך, בלתי ראוי לחגוג שחרור ונצחון. לא נוכל לנופף בדגל ניצחון שעה שהתושבים עצמם חיים כמו תחת כיבוש. את חגיגות השחרור הא דחה למועד מאוחר יותר. קודם כל ייבנה את העיר, ישקם את הריסותיה. יטפל בנפגעים. את השחרור הוא יחגוג יחד עימם. עם אנשים הרואים עצמם בני חורין.

***

זה לנו שבוע שני של אותות ומופתים עצומים ונוראים. פרשת בא פותחת בעיצומם של עשרת המכות. אחרי שיעבוד ארוך ומדכא תחת יד ממלכת הטבע, באות פרשיות התורה האחרונות, ומהדהדות באוזננו בקולות וברקים. השי"ת מגלה את השגחתו לעין כל והתורה אינה חוסכת בדברים. מספרת לנו, ליהודים שבכל דור ודור, מה עושה האב הרחום עבור בניו האהובים.

ובכל זאת, אחרי ככלות הכל, עלול בן דורינו למצוא את עצמו יושב מן הצד, בוהה במראה הגדול הזה ואינו מבין 'מה לי ולכל זה'. בשנה שעברה סיפרה התורה את אותם סיפורים, הכל טוב ויפה. אבל איך כל זה נוגע לעולמי שלי. למען האמת, זו אֵם כל הבעיות. קשה לנו להתרגש ממה שנדמה כאילו נעדר חידוש ועכשוויות. ואם סיפור יציאת מצרים התרחש רק אי שם בעבר הקדום, הרי שהאותות והמופתים שזיעזעו את הבריאה אז, אינם עשויים להשפיע במאומה על מה שקורה לנו היום, כאן ועכשיו. חלילה וחס!

לצאת מתוך שגרת ההרגל

הקושי לבוא לידי התפעלות תופס אותנו בתחומי חיים נוספים. אין חומר דביק ומייבש כמו הרגל של שגרה. לזאת ייקרא 'עולם כמנהגו נוהג'. אנשים תופסים את המציאות כתנועה מתמדת של עליה וירידה. נסיגה והתקדמות. מעגל חוזר חלילה שאין בו כל שינוי מעורר התרגשות. אם המציאות נדמית ככזאת, לא פלא שאנו מתקשים למצוא בכל המתרחש נפקא מינה ממשית לעצמנו.

ואם כך, המצב שלנו כזה הוא. ממצרים יצאנו והיציאה הזו מתרחשת בכל יום ואצל כל אדם. אך יתכן מאוד, ועדיין איננו מודעים למשמעותה של הגאולה. כך קורה שהעולם מרעיד ומשתומם מרבבות ניסים ונפלאות שעושה הקב"ה עבור כל יהודי כל יום, אך בעל הנס גופו אינו מכיר בנס.

לשם כך, אומר מוהרנ"ת, מצוה התורה הקדושה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ומוסיפים חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים אם כן, מתרחשת אצל כל אדם ובכל זמן. עבודתו של כל יהודי היא 'לראות עצמו' בתוך חסדי השם העכשוויים, ולהודות על כך מתוך התרגשות ושמחה.

יציאת מצרים, עכשיו.

והיכן באמת נוגעת יציאת מצרים לחיינו העכשוויים? בכל תחום!

היציאה ממצרים לא היתה רק נדידה מחבל ארץ כלשהו לנקודה אחרת על פני המפה. היתה זו יציאה מהותית משיעבוד הטבע אל תחת יד ההשגחה. עם ישראל חולץ ממעמקי האמונות הכוזביות הרואות בטבע ובמקרה כח שולט, ונכנס בתוך האמונה הטהורה. היציאה הזו הפכה אותנו לעם השם. ועל כך אנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים". ה'בחירה' הזו רוממה אותנו מתפיסות העולם, האמונות והדעות, להן סוגדים כל עמי תבל. והניחה אותנו במקום אחר לגמרי, בגורלו של השם. היציאה ממצרים נוגעת גם באופן אישי לכל אחד, מוהרנ"ת מכנה את גאולת מצרים 'התעלות הנפש'. ההתרוממות אל מעל לטבע וההתדבקות בהשגחה וניסים, הם גאולת הנפש.

כעת, איך נוכל לרכוש את האמונה הזו ולגרום לה לבעור אצלנו בלב – בדיוק לשם כך תיקנו לנו חז"ל את קריאת הפרשיות הללו בתקופה הזו.

כדי שלא נישאר אדישים

כל אחד מאיתנו בחייו האישיים, וכלנו יחד כעם, חווים היטב את הגלות במהדורת הווה. כמו במצרים גם היום, הגלות מייסרת ומזככת. גאולה ממתינה לכל אחד מאיתנו ללא ספק. גאולה ממתינה גם לכולנו יחד באופק. בפסח הבא עלינו לטובה, תופיע בעולמינו הארה חדשה של גאולה. עם ישראל ייבחר שוב לעם סגולה, נצא כולנו לחירות ונקבל דעת חדשה. גאולה כאמור, יש. אך ידיעת הגאולה, והפנמת משמעותה, זה כבר עניין אחר.  כאן נדרשת מאיתנו עבודה. והזמן המתאים ביותר הוא כעת.

השבועות הבאים, אלו הפרוסים בין שלהי חורף לעיצומם של אדר וניסן. נועדו לצורך הכנה. כעת, בשעה שנקראות פרשיות הגאולה, האותות המופתים וגילויי ההשגחה. זה הזמן להתעורר ולקבל הרגשה אמיתית במשמעותה של גאולת הנפש. לחדש את ההרגשה בהיותינו עם נבחר להשם. עם מיוחד נעלה ומרומם מכל שלטון זר, ומכל פגעי הטבע, המקום והזמן. שובבי"ם אלו שבועות של תשובה והתקרבות. ולשם כך נצרכת לנו התפעלות. התרגשות ושמחה אמיתית בבשורת הגאולה.

הבה נתעורר, שבשעה שתפציע בליבינו וסביבנו הגאולה, לא נישאר אדישים ומאובנים. עורו נא!

פרשת קדושים – אתה עוד תזכה!

כולנו צועדים בדרך ארוכה מאוד שאת סופה קשה לחזות. הסכנה הגדולה ביותר היא שבעיצומו של מסע נתייאש וזהו. לכן, כל כך חשובה לנו ההבטחה 'אתה עוד תזכה' וללא ספק.

מעשה בנער בן טובים עלם טיפוחים, שבעטיין של אי אלו מאורעות, נקלע למצוקה נפשית. ביעותים ובהלות פקדוהו, תעתעו ברוחו וסיערו את נפשו עד כי נטרפה עליו דעתו. סיגל לעצמו אורחות זרים, מוזרים ופזורים, הפך לאיש אחר, מוזר בעיני הבריות וזר בעיני עצמו. טובי הרופאים הוזעקו, גדולי המומחים ניסו כוחם והכל פרכו ידיהם ביאוש. ואז הופיע שם חכם אחד. השקיף קמעא על הנער, עקב אחר אורחותיו והצהיר 'אני אסדר אותו' הבטיח. ובתום תקופה קצרה אף הוכיח.

סודו של החכם פשוט היה בתכלית. עוד במבט ראשון הבחין שהמחלה עברה לה זה מכבר. אך רישומיה הם שהמשיכו לחבול בנפשו הפצועה של הנער. מן השגעון גופו נחלץ, אך אל עצמו טרם חזר. הסתגל למוזריותו, וקבע בה משכנו. החכם בדרכו המיוחדת, צעד אט אט איתו עימו, טפטף אל נפשו הרופפת טיפות טיפות של צלילות הדעת, כבוד וערך עצמי מחודש. הוא בסך הכל הראה לו שוב את הדרך אל עצמו.

***

היכן עובר הגבול בין טוב לרע. תלוי את מי שואלים!

אם בני אדם נדרשים לענות על שאלה מעין זו, הרי שכשם שפרצופיהם שונים ודעותיהם שונות, גם לטוב ולרע בעולמם הגדרות שונות ומגוונות. באופן שכזה קשה מאוד שיִמָצְאו כאן בעולם בני אדם בעלי צורה אנושית, המתהלכים בצלם. וכך בדיוק נראה הנברא שאינו מחובר לתורה. הגבול בין טוב למאוס מיטשטש עם הזמן ומתמוסס בצל פיתויי היצר. האדם מורה היתר לעצמו, מעלים עין ושוכח אט אט את תפקידו ואת מקומו בעולם. הנברא הנעלה מכל, עלול לצלול אל תהום המיאוס רק משום שלא הכיר את הגבולות הנכונים. ואת הגבולות הללו, יכולה רק הדעת לשרטט.

עם ישראל מתייחדים מכל אומות העולם בתורה הקדושה, נשמת אפם. היא שמותחת גבולות ברורים. מגדירה במילים בהירות טוב מול הרע. מנתבת את דרכו של ההולך לאורה בנתיבות היושר והצדק, על פעמי צלילות הדעת וכשרון המעשים. מי שתורה במעיו מתהלך בעולם כפיקח, כאיש שפוי וכבר דעת.

לצאת ממיצרי הנפש

למעשה זו ממש יציאת מצרים פרטית. בעולם הזה העמוס פיתויי יצר, כל אדם כלוא בצינוק תאוותיו, אזוק בהבליו. רק התורה הקדושה יכולה לחלץ אדם מכלא נפשו, להנחיל בקודקודו מח אמיתי ושכל ישר ובהיר. אך כמו ביציאת מצרים הכללית, גם גאולת מצרים הפרטית אינה נשלמת ביום אחד. הדרך ממצרים עד קדושת ארץ ישראל ארוכה ומפרכת, ודרכו של אדם אל שלמות תיקונו ואל טוהר נשמתו ארוכה אף היא, ועוברת עליות ומורדות.

אל ישועת הנפש בוא נבוא, אם רק נתמיד בדרך. הסכנה האמיתית היא, שלא נשגה חלילה – בעיצומה של דרך, במלכודת היאוש. מידות פגומות וטבעים פסולים יש בהם משהו משכנע. נדמה כאילו קל יותר להסיט קיר אבנים ממקומו מלבצע שיפור של ממש במידות הנפש. והאדם, לא פעם בעיצומה של עבודת הנפש, אומר לעצמו ביותר מקורטוב של ייאוש, 'נו מילא, שאני אשתנה… קשה להאמין'. וכך רובצות להן במרתפי הנפש, מדות מעוותות, מעשים שאינם הגונים, ועוד כהנה וכהנה. האדם מייחל להתפטר מקופת השרצים הזו, לתקן, לרפא, לטהר, אך היאוש חזק ממנו.

וזו עצם הטעות.

כל מידה וכל טבע ניתן לשנות לטובה, לתקן ואף לרפא לגמרי. זה רק עניין של זמן. הידיעה החיונית ביותר עבורינו היא, ידיעת מהותינו. כלומר, ההבנה והידיעה האמיתית שמעצם מהותי כיהודי, אין לי כל קשר לרע וכל נגיעה בפסול. ואם מצבי ברגע זה, היכן שאני, הרי שככלות הכל המצב הזה ישתנה. ובבוא היום עת אזכה, אבוא ואשוב אל מקומי המקורי.

התרופה לכל תחלואי הנשמה היא אם כן, היציאה מבור היאוש. כי אילו היו כל בני האדם משוכנעים באמת ובתמים שעוד יזכו לכל אשר איוו. כי אזי לא היתה נותרת בבור גלות הנפש ולו נפש יהודית אחת. כולם היו כבר מזמן בחוץ.

לצאת בכבוד

מביצת היאוש רק דרך אחת יכולה לחלץ אתנו, כבוד דקדושה. הכבוד כך מגלה רביז"ל הוא לבוש הנפש. וכשנפש יהודייה זוכה לטעום טעמו של כבוד דקדושה, מתעוררת בקרבה תקווה חדשה ואמיתית. וזה מה שקיבלנו בפסח. הניסים והנפלאות רק הראו לנו מה מוכן אבינו הרחמן לעשות עבורינו. גילויי החיבה הללו מחזירים לנפשות ישראל את הנכס היקר והחיוני מכל, את כבודם האבוד. כבוד דקדושה, כבוד שלא יניח להם לשוב ולדשדש בסחי ומאוס. ואת ההבנה הזו אנו קונים לאורך מעגל השנה. כל חג וכל מועד, כל נס וכל פלא, מלמדים אותנו עמוק יותר ובהיר יותר את מקומינו האמיתי, בנים אהובים להשם.

ברגע שההכרה המאירה הזו מכה בלב, אין בתוכו עוד מקום ליאוש. ואז מסוגל אדם להעפיל להבנה החשובה באמת. הוא מבין סוף כל סוף, שללא כל קשר למקומו של עכשיו, וללא כל התחשבות במה שניתן להעלות על הדעת, הוא יגיע ללא כל ספק אל שלמות נפשו ואל טהרתה. וההבנה הזו הולכת ומתחדדת, הולכת ומתבהרת. הנפש מבינה שכבר ברגע זה ממש – בעיצומם של המעברים והניסיונות, האש והגופרית, אני מצוי כבר שם, במקום אליו נשואות עיני ומבקשות להגיע. משום שיהודי שייך רק אל הטוב והקודש, גם כשהדרך לשם רצופה מכשולים.

את ההבטחה הזו, זועקת באוזנינו פרשת השבוע "קדושים תהיו". יותר משציווי יש כאן, הבטחה מפורשת יוצאת מפה. הלא שמעתם 'קדושים תהיו' – ללא צל צילו של ספק. רק אל תחדלו מלכת. וכל כך מדוע, ואיך יתכן. משום "כי קדוש אני". קדושתו של יהודי איננה תלויה או נגזרת ממצבו האישי. קדושתו של עם ישראל סמוכה על שולחן גבוה. יהודי קדוש משום שאביו שבשמים קדוש הוא, ומאציל מקדושתו עליו תמיד.