פוסטים

ויחי – כאן בונים שמחה

בס"ד

אין אדם שאינו מאחל לעצמו להימצא בשמחה, אם אפשר – תמיד. ובכל זאת עדיין השמחה נדירה, חמקמקה. הבעיה נעוצה בגישה שלנו לנושא השמחה.

בכל העולם יודעים לצטט את אמירותיו המפורסמות של רבינו הקדוש בדבר השמחה. מעלתה, סגולותיה, והחיוב להיות בשמחה תמיד. שימת לב פחותה מוקדשת ללימוד נוסף, חשוב מאין כמותו, שהנחיל לנו רבינו. הוא לימד אותנו שאת השמחה יש לבנות – ההפך המוחלט מהתפיסה המקובלת. העולם תופסים את השמחה כאווירה, הווי אומר: מציאות קיימת שכדאי ומומלץ להימצא בה. חובבי השמחה או חרדי הדיכאון יבקשו לשהות במחיצת אנשים שמחים ובמקומות חגיגיים.

הרבי מלמד שיש כאן סוג מסוים של השליה: "כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה וייסורים נסתלקין מן הצד… כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמוד מן הצד". כשאתה שמח ידידי, המקומות הלא שמחים דואגים להימלט מהשטח. מה הבעיה?

שמחה מסוג זה היא סוג מסוים של בריחה. רוב העולם מנסה לברוח. להימלט מהדאגות, לברוח מחרדות, לנוס מפני הדיכאונות. לכל אחד דרך מילוט משל עצמו. כל עוד אנחנו מסתמכים על מצב שמח ועל אווירה, עדיין לא טעמנו באמת טעמה של שמחה. אנשים מבלבלים בטעות בין שמחה למצב שמח. מה ההבדל בעצם? העניין הוא כזה. מצב שמח הוא מקום בו שרויה שמחה. אבל כדי להשיג את השמחה בעצמה, יש להימצא  במקום בו מייצרים שמחה, והוא לא נראה תמיד שמח ומבדח כל כך. כשאתה שמח זה נפלא, אומר רבינו, "אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם – כֵּן בְּתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִֹּמְחָה וְהַחֶדְווָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה".

אומרים לנו דבר כזה: המקום השמח והאווירה הם רק חצי שמחה. החצי השני והמשלים, איננו כאן. היכן הוא? במקום האחרון שתעלה על דעתך. נכון, בפינות האפלות הללו. אלו שהוסתרו כעת היטב תחת החיוך והצחוק, בצל הרעש והריקודים. הפינות הקודרות שהינך יודע היטב אימתי בדעתם לצוץ שוב – ברגע שתשוב הביתה, אל השקט נטול היסח הדעת, הן יופיעו. הדאגות, האכזבות, העצבויות. החצי החסר מהשמחה שרוי שם. לפיכך מלמדים אותנו שאת השמחה האמיתית עלינו לבנות. שמחה לעולם אינה יכולה לבוא מן המוכן. היא חייבת להיבראות כל יום מחדש. לפי שהיא מתפזרת בגלות כל פעם מחדש. השמחה היא יצירה אישית לגמרי של כל נפש לפי עניינה. אתר הבנייה מצוי היכן שמסתתרים הפחדים הגדולים שלנו, העצב והדאגה.

רבינו הוא רבי שתובע מאיתנו לחיות, תמיד לחיות, כלומר לעבוד. כשהוא מצווה להיות תמיד בשמחה, כוונתו שעלינו לחפש איך להמיר ולהפוך כל רגע וכל פרט בחיינו לשמחה. אין מקום על פני תבל בו שוררת שמחה תמידית. אין אווירה כזו ואין מזג אוויר שכזה. השמחה התמידית מורכבת מאינספור מצבי רוח שונים ומשונים. מעליות וירידות. מגלויות וגאולות. מהתחלות חדשות ומעידות ישנות. מאנשים שמפריעים ומאלו שעוזרים. מאכזבות דאגות ותקוות. כל החומרים הללו נערמים יחדיו במקום הקרוי 'היכלי התמורות'. בתחתית ההוויה שם שרויים הבלבול והטשטוש. ההיפוך והמבוכה. זה המקום שמצליח בכל פעם מחדש לתעתע בנו ולבלבל את ישוב הדעת שכבר השגנו. זה המקום שממיר טוב ברע, עיקר בטפל, מתוק במר. היעוד הנשגב ביותר של כל יהודי הוא – לברר את המקום הזה. לחלץ ממנו את יהדותו וקדושתו, את שמחתו.

כעת כבר לא יקשה מדוע דווקא במצרים נאמר על יעקב אבינו 'ויחי'. קיים הבדל יסודי מאוד בינינו לבין הצדיקים. אנחנו מחבבים מקומות שמחים. מעדיפים אווירה נאותה. צדיקים מחפשים מקומות חשוכים כדי להאיר אותם. הם מחפשים לתקן עולם, ולא לקבל אותו מן המוכן. במצרים, כותב הזוהר הקדוש, חי יעקב אבינו את עיקר חייו. היו אלו שבע עשרה שנות שמחה ונחת. הפליאה כמובן עצומה: דווקא במצרים הטמאה והמשוקצת ימצא הצדיק מנוחה ושמחה? והתמיה מתרחבת עוד יותר כשמתבוננים על דרכי ההשגחה השוזרות את האירועים בשרשרת, ומובילות בזה אחר זה את יוסף הצדיק ובעקבותיו אחד עשר אחיו הקדושים ובראשם יעקב אבינו לקבוע את דירתם במצרים.

לכאורה, מרכז העניינים הרוחניים מצוי בארץ ישראל. שם המקום, שם הקדושה, שם הכל. והנה מגוללות אותנו הפרשות האחרונות צעד אחר צעד עד תחתית תבל, מצרים. במקום הזה אנו עתידים לבלות בשבועות הקרובים, בגלות ובשעבוד. רבי נתן מסביר את עומק הרעיון:

הירידה למצרים היא צעידה לקראת גאולה. כלומר? הגאולה קיימת אמנם אך לעת עתה היא מפוזרת אי שם בהיכלי התמורות. בעקבות חטא אדם הראשון ושאר קלקולי הדורות הפסדנו את שלוות הנפש, את גאולת הנפש. הכל מעורב בטוב ורע, מהופך בהיכלי התמורות. התוצאה היא עצבות. כדי להיגאל יש לברר את התמורות והבירור הזה נעשה באמצעות שמחה.

עצבות היא גלות, וגלות זה המקום בו מייצרים גאולה. מאי משמע 'מייצרים'? הכוונה פשוטה – גאולה נוצרת כאשר הופכים רע וחושפים מאחוריו טוב שהתהפך.

כולנו מתמודדים עם עצב ודכדוך, קטנות המוחין ושאר כינויים. זו האווירה. אם נחפש אווירה אחרת אולי נמצא, אולי לא. אבל שמחה לא מחפשים באווירה, לנקודת השמחה יש לגשת כמו אל חיפוש הגאולה. כמו לתיקון העולם. כמו לגאולת הנפש. רק לכשנתרצה להיגאל, ונסכים לחפש את גאולתנו בתוך ההיפוכים והבלבולים העוברים עלינו, תפקחנה עינינו ונראה שהיא כאן, זה מכבר. הגאולה.

 

 

 

ויחי – תגליות מרעישות במצרים

בס"ד

את כל המקומות הנידחים ברא ה', ובכל השכחות ותהומות הנשייה אין שום דבר חוץ מאלוקות, איך אתה מעז להתייאש?!

אם נתבונן נגלה שהמעשים הטובים באמת צמחו באדמה הענייה של גלות הנפש, "כי הפרני ה' בארץ עוניי".

פרשת השבוע נפרדת מבחיר האבות שכולנו נקראים על שמו 'בני ישראל'. קודם הסתלקותו מזמן אליו יעקב אבינו את יוסף ומצהיר על החשבתם של שני נכדיו, מנשה ואפרים, במניין השבטים "כראובן ושמעון יהיו לי". הרגעים הללו לצד מיטת יעקב אבינו קודם הסתלקותו, מטביעים את חותמם של בני יוסף בכל הדורות העתידיים. "בך יברך ישראל", בכל הדורות הבאים ינחילו הורים את ברכת אבינו הזקן לבניהם אחריהם באמצעות אפרים ומנשה לאמור "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". הדבר פלא, מכל השבטים הקדושים בני יעקב, נבחרים דווקא שני הנכדים שנולדו במקום היותר נמוך בעולם, במצרים ערוות הארץ, לשמש מטבע ברכה לדורות עולם, אכן דברים בגו.

 

*

כאשר יעקב משקיף על נכדיו מתוך עיניו שכבדו מזוקן, הוא נרתע לפתע, "מי אלה", דהיינו מי אלה שאינם ראויים לברכה. עיני החומר של הסב הזקן אינן רואות, ומתוך עיני הרוח הוא רואה נשמות ודורות שיבואו בעקבות הנכדים. הוא צופה בירבעם בן נבט ואחאב שייצאו מאפרים ויהוא ובניו שעתידים לצאת ממנשה, הם אינם כדאיים לקבל ברכה (עי' רבינו בחיי, בראשית מ"ח).  ויוסף עונה "בניי הם". דהיינו, אבא אני נמצא במצרים שנים רבות מאוד, ובכל המקומות בהם נאלצתי לשהות לא נחתי לרגע, יגעתי ומצאתי ואלו תגליותיי – מנשה ואפרים.

נשני אלוקים

מלמד רבי נתן שמנשה ואפרים הם ב' השגות. כל הגלויות נקראות על שם מצרים, וכל הצדיקים נקראים על שם יוסף הצדיק, ובארץ עוניו הוליד יוסף הצדיק שני בנים, מנשה ואפרים. את שמותיהם הוא העניק להם מתוך עבודתו הרוחנית. מנשה הוא תגלית אחת, אפרים תגלית שנייה, ושתיהן יחד הם אמצעי ההישרדות האלמותי בגלות הארוכה. מנשה על שום "כי נשני אלוקים את כל עמלי", ואפרים על שם "כי הפרני אלוקים בארץ עוניי". כשירד יוסף למצרים הוא היה בודד, והסכנה הגדולה ביותר בבדידות היא ההשליה שאכן בודד אתה. במצרים, דהיינו במעברי וייסורי הנפש אדם משוכנע שהוא בודד, איש מלבדו לא עבר שם, ודי במחשבה זו להפיל לשאול תחתיות. אבל יוסף הצדיק היה שם לפני כולנו, וכפי שרבי נתן מודיע ומפרסם בשם רבינו, שנדע כי על כל הצדיקים עבר מה שעבר, וגם אם נקלעת למשעול צר שנראה כאילו לא עבר בו איש מעולם, דע לך שהצדיקים היו שם לפניך, והכי חשוב – הם גילו אפילו כאן את השם יתברך.

 

יוסף הצדיק ידע שדווקא מול פרעה ומיליוני מצרים עובדי אלילים, אין כל דרך אחרת מלבד חיפוש עיקש אחר נוכחות אלוקית. הוא שינן לעצמו תמיד שהשם יתברך בוודאי כאן איתי עימי ואצלי. חיפושיו אחר השם יתברך כללו את כל התהומות והמדורים של שאול תחתית. תגליותיו של יוסף הצדיק מרעישות והן מסתכמות בשתי בחינות; קודם כל הוא גילה שהשם יתברך נמצא אפילו בתהום הנשייה, כלומר? הרגע הזה שאדם מבין שככל הנראה שכחו אותו. יש זמנים של קושי חורקים שיניים וממשיכים, מקווים לטוב. אבל חולפות תקופות ואדם פתאום אומר לעצמו: על מה אני בונה? אולי פשוט נשכחתי. אני איש קטן שמא נפלתי בין הכיסאות, מי יודע אם יעבור עלי ככה כל החיים. החשש הזה מסוגל לבזבז כוחות נפש של שנה שלימה לפחות. גם יוסף הצדיק היה שם, ויצא והצהיר גיליתי "כי נשני אלוקים את כל עמלי". אומר יוסף הצדיק: הבנתי שעד שאתה מחפש איפה ה' בתוך החושך הזה, תאמר לעצמך מי מלבדו ברא את החושך הזה. הפינות השכוחות והרגעים הנידחים? זה הוא יתברך בעצמו. השכחה והנשייה? אין עוד מלבדו. את התגלית הזו קרא יוסף בשם 'מנשה'.

הפרני אלוקים

התגלית השנייה היא, שבסופו של דבר מתברר שהאדמה הפורייה ביותר, זו שהצמיחה את כל מעשיי הטובים וההתחלות החדשות, והתשובה שבאה מעומק הלב, ובכן את חלקת האדמה הזו מצאתי בארץ עוניי, במצרים, בחושך. הזמנים היותר פוריים בעבודת ה' בוקעים מתוך הרגעים היותר עניים, משום ששם אתה מוצא את הנקודות הטובות ואת ההשגחות הנפלאות שה' יתברך זורע לך בחצרך האחורית. לתגלית הזו קרא יוסף 'אפרים', דווקא כאן הפרו והרבו אותי.

הוא אשר אומר יוסף לאביו: אל נא תירתע מהנכדים הרשעים שאתה רואה שם בדורות הבאים, משום שאני כבר גיליתי שאין מקום רחוק ואין נשמות נשכחות. לכל רגע יש תפקיד ולכל נפש יש משימה בקדושה. תברך אותם, גם את מנשה וגם את אפרים. ויעקב אבינו מתרצה "קחם נא אלי ואברכם". וכשהסב הגדול מברך את נכדיו הוא לא רק מרעיף ברכות ואיחולים, יעקב אבינו קובע את הברכה ומפקיד אותה לדורות עולם בשתי הדמויות של מנשה ואפרים, לומר לך שאם רצונך להיות מבורך חפש את הברכה בתוך תהומות הנשייה ובארצות העוני. אל תתפתה להאמין למחשבה ששכחו אותך מפני שאתה שכחה בעצמה בורא ממש עכשיו, ה' יתברך, והוא שם.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח תחומין ו')

 

 

 

 

'תולדות' – לחיות לצד עשיו, להישאר יעקב

בס"ד

השפעה חברתית היא עניין חזק מאוד, לא רק אצל ילדים – גם מבוגרים מושפעים מחברה, לטוב ולמוטב. יעקב אבינו מלמד אותנו איך לצחוק על כל העולם תוך כדי שאתה 'עושה לו חשבון' ומתנהג בדרך ארץ. וזה לימוד גדול…

בפרשתנו מופיע שם פועל חדש "ויעתר", כשהפסוק מתאר את התפילות של יצחק ורבקה לזכות בבנים הוא כותב "ויעטר יצחק לה' לנוכח אשתו".

בגמרא מובא על כך:

"אמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִיקִים כְּעֶתֶר? לוֹמַר לְךָ, מַה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַגֹּרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת".

כלומר, לפי ההגדרה החז"לית מה שמייחד את תפילת הצדיקים זו היכולת להפוך את ההנהגה העליונה ממידת דין למידת רחמים.

היכולת להשפיע על ההנהגה העליונה נובעת ממיומנות פנימית יותר, להזיז את עצמך ממידה אחת למידה שנייה, למשל: להפוך כעס לרחמים ועקשנות להכנעה. לא לכל אחד יש את היכולת הזו…

*

אנחנו מדברים על מידות ובעצם כל הפרשיות האחרונות עוסקות במידות. האבות הקדושים מחפשים את ה' מתוך המידות שלהם; אברהם הוא איש החסד, יצחק הוא פחד ויראת שמים, ויעקב זו התפארת שמשלבת.

כל אחד מהאבות עובד על המידה שלו, לברר אותה ולהפוך אותה לצלולה יותר. יצחק אבינו עמל כל ימיו להמתיק את היראה ולרכך את הפחד.

כפי שמסופר בפרשה יצחק מתפלל ומבקש לזכות בפרי בטן, לשם כך הוא נאלץ להעתיר, כלומר להפוך את המידות מדין לרחמים. מלמד רבי נתן מברסלב: שכדי שיתאפשר ליצחק להוליד ילדים הוא מוכרח לעשות מהפך פנימי, בדי אן אי של הנשמה שלו.

משום שיש לקדוש ברוך הוא שתי הנהגות – משפט וצדקה. המשפט שייך לצד הדינים והצמצומים והצדקה לצד של הרחמים וההשפעות. המידה של יצחק היא יראה, דין, פחד. מצד שורש הנשמה שלו יצחק רחוק מאוד מכל המושג 'לעורר רחמים' או להתחנן לישועה. וכשהוא מנסה להתפלל ולעורר רחמים הוא ממש מהפך את עצמו מצד לצד, מדין לרחמים.

כתוצאה מהתפילה הזו, שמתהפכת מצד לצד, רבקה נפקדת בשני ילדים בבת אחת – יש לה תאומים. וכל אחד מהם שונה מחברו לגמרי – יעקב ועשיו.

יעקב הוא חסד ועשיו הוא דין.

יעקב הוא עולם הבא ועשיו עולם הזה.

יעקב מתמקד בפנימיות ועשיו במעשים חיצוניים.

ויש כאן לימוד חשוב מאוד:

אנחנו משוכנעים בדרך כלל שאצל צדיקים הכל תמיד ברור ואין שאלות. הם באים ממשפחה טובה ומסביבה נקייה ושמורה. הם לא התחככו עם חברים רעים ולא נתקלו בתופעות שליליות. אבל בכל הפרשיות האחרונות ההנחה הזו מופרכת, הנה:

אברהם הוליד את ישמעאל, ועם האח הזה יצחק נאלץ לחלוק בית משותף. במעי רבקה מתרוצצים שני בנים, אחד מחפש תורה והשני מתעניין בעבודה זרה. ודווקא יעקב, הבחיר שבאבות, מקבל שומר ראש צמוד בדמותו של עשיו. הוא מלווה אותו עוד לפני שבא לאוויר העולם ובמשך שנים ארוכות גם לאחר מכן.

המסקנה היא שככל שהדברים מתבררים הם נעשים קרובים יותר.

ככל שהצדיק גדול יותר כך הוא קרוב יותר לרשעים ולאלו שמתנגדים אליו. וככל שהוא קרוב יותר לרשעים כך הוא יותר רחוק מהם.

ההתמודדות הזו בין צדיק לרשע, ובין חושך לאור, עוברת בירושה מאב לבן, ובאופן כללי היא מגדירה את המאבק שלנו הנצחי, בין האפשרות להעדיף את העולם הבא על פני הבחירה בעולם הזה, או להיפך.

העולם הזה והעולם הבא קרובים מאוד, ממש כמו יעקב ועשיו התאומים שחולקים הריון משותף. אבל ככל שהם קרובים כך הם רחוקים יותר.

אי אפשר להפריד ביניהם, כי הפתח לעולם הבא נמצא בעולם הזה. ולכן אתה מוכרח תמיד את העולם הזה לצידך. את עשיו אחיו, את ההפרעות שמלוות את חייך.

*

בהמשך הפרשה יעקב מלמד אותנו לימוד גדול. הוא עושה מעשה נועז כדי להשיג עבור צאצאיו את הברכות של יצחק. לשם כך הוא מתחפש לעשיו ולובש את מלבושיו. יצחק שחושד בו מציין כי "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו".

יעקב אבינו לובש את בגדי עשיו כי הוא יודע שהגישה לעולם הזה נמצאת בידיים של אח שלו, עשיו. אבל לרגע אחד הוא לא מתבלבל, ברור לו שגם כאשר הוא עובד בבגדי העבודה של עשיו, ויורד לעולם הזה – הקול שלו, הפנימיות, נשארת נקייה. קול של יעקב אבינו.

וזה לימוד גדול מאוד: הכל בעולם הזה קרוב מאוד וככל שאתה מתקדם בתהליך ליטוש הנפש ובירור הנקודה שלך, הטוב והרע ממש דבוקים זה בזה. העולמות מתקרבים אבל ההבדלים מתחדדים. חשוב מאוד לזכור שני דברים:

  1. שכל עוד אתה חי, עשיו הוא אח שלך והעולם הזה מתנשף לצידך.
  2. שגם כשאתה לובש בגדים של עשיו, אתה בעצמך עדיין יעקב.

שבת שלום ומבורך!

'תולדות' – לגנוב את הגנב בעצמו!

בס"ד

החושך הגנב הכי גדול, בבת אחת מעלים אנשים וחפצים, עצים ובתים. כשחשוך לא רואים כלום, צריך אור.

לפעמים אין ברירה אלא ללבוש את מלבושי עשו, להתחפש לחושך רק כדי להצביע ולומר, גם כאן נמצא ה'.

הדמות השלילית של הפרשה היא עשו, מתאים לו כל מעשה לא הגון. הדמות החיובית היא יעקב, איש תם וצדיק. מתרחשת בפרשתנו גניבה, ברכותיו של יצחק נלקחות במרמה והמעשה מיוחס ליעקב אבינו. הדבר מפליא, איך מעשה כזה עולה בקנה אחד עם הבכיר שבאבות, התמים והאמתי כל כך? חז"ל מספרים על כופר אחד שטען לרבן גמליאל: "אלקיכם גנב הוא, שהפיל תרדמה על האדם ונטל אחת מצלעותיו" (סנהדרין, לט.), ביתו של אותו אפיקורוס השיבה לו תשובה ניצחת. גניבה היא מלאכתם של הגרועים מבין הפושעים, אבל היא גם אומנותם של צדיקים עליונים – הגניבה דקדושה כמובן.

*

הגנב, אומרים חז"ל, עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה. זו הסיבה שהוא שפל בזוי וגרוע מהרבה פושעים אחרים. יש לו אמירה מתריסה, כאילו אם אנשים אינם רואים גם מלמעלה לא מבחינים, חלילה. גם ברוחניות מתרחשות גניבות; גונבים לאדם את מוחו, את ליבו, את תפילתו… איך גונבים תפילה? בחסות החשיכה. בתורה ט' מתאר רבינו ז"ל מצב בו אדם נקלע בתפילתו לחושך, ואף על פי שישנם פתחי יציאה, החושך מעלים אותם ואינו מאפשר למצוא הפתח. יש לחושך שורש קדום, הוא נובע מהחלל הפנוי. בספרים הקדושים מובא שכאשר ביקש השי"ת לברוא את העולמות הוא עשה חלל פנוי מאור, ושם נאצלו ונבראו העולמות התחתונים. החלל הזה לא יכול להיות פנוי משום שקיימא לן "לית אתר פנוי מינך". אלא מאי – הוא נדמה לכזה, וזו בדיוק הגניבה. הקב"ה א-ל מסתתר, נחבא, כביכול מעלים עין. מכאן נברא החושך ובחסות האפילה מוצאים הגנבים מקום מסתור, בינתיים.

ככל שאדם ישר ותמים יותר כך הוא נבוך עוד יותר מול ארכי-שודד וגנב הבא במחתרת. אבל בפרשת השבוע הכל אחרת; יעקב אבינו "איש תם יושב אהלים", ודווקא הוא מכל העולם חי בצילו של אח רמאי ומבלה שנים רבות במחיצת הדוֹד 'לבן' שאינו אלא גדול הרמאים והשקרנים. ולא רק שיעקב צולח זאת בשלום, הוא אף עושה על חשבונם רווחים עצומים; גונב את הברכה וקונה את הבכורה. ומבית לבן הוא מחלץ ארבע אמהות קדושות וי"ב שבטים.

כי אשב בחושך

רבינו מדבר על אחד המבואות היותר אפלים בתפילה – החושך. הצרה היא שהחושך מתחיל לדבר, הוא אומר: "הקשב לי, אני רואה אותך ואומר לך שאין מה לחפש פה. אין כאן משמעות ולא כוונות ולא אור ולא כלום. כלך לך, אולי מחר יהיה משהו…" מתפללים רבים נוטים להאמין לו כי החושך מאוד משכנע. אבל האמת היא שממש כאן נמצא השי"ת. על הנקודה הזו ניטשת מלחמת חורמה. החושך הוא המאורה בה מוצאים מסתור כל הפחדים והבהלות, הקליפות והחולשות. החושך הוא הגנב הכי גדול. כשחשוך לא רואים כלום. החושך הזה גונב לנו פעם תפילה חמימה ופעם התבודדות מתוקה, פה הוא שודד דף גמרא ושם עושק מעשה טוב. יעקב אבינו פגש בחושך הזה ויכול לו. רוב ימיו חייה בצל החושך וניצח אותו. מה הסוד שלו?

אבינו יעקב גזל את החנית מיד המצרי, הוא אמר לחושך: "אתה רמאי?! אני גדול ממך ברמאות! אתה גנב – אף אני גנב. איך גונבים את הגנב? הולכים למערה בה מוחבאים אוצרותיו הגנובים, וגונבים לו את החושך! אומרים לו – אינך קיים, גם בך מסתתר ה'. אין חושך, אין אופל, לילה כיום יאיר. אבל כדי לעשות זאת יש צורך בדיבור אחד של אמת. במקום לחפש כל הזמן את מה שנאבד לנו, עדיף למצוא תיכף ומיד את מתג התאורה.

להתחפש לחושך

כעת מובן מדוע נאלץ יעקב אבינו להשיג את הברכות ברמייה. מתנהל כאן מאבק קיומי ומהותי ששורשיו עתיקים מאוד. בכל הפרשיות הללו אנחנו פוגשים טוב ורע זה לצד זה; לאברהם יש בן ישמעאל, ויצחק נאלץ לחלוק עימו בית ומשפחה משותפת. ליצחק יש את עשיו ויעקב נאלץ להיות אחיו התאום. לבן ובתואל הם ה'משפוּחֶה' של רבקה אמנו שסובלת שני הלאומים בקרבה. המאבק מגיע לשיאו כששני האחים, יעקב ועשיו, חולקים ביניהם את העולמות – העולם הזה לעשו ועולם הבא ליעקב. אבל עשו הרשע מעוניין להשתלט על כל המציאות, כדי שאם תאלץ אי פעם לצאת מאוהל יעקב כדי להתפרנס למשל, תיפול בחלקו של עשו. כדי שלא תאמין שיש דרך הגיונית לחיות כאן ולהישאר ירא ושלם.

מבקש יעקב אבינו ללמד את צאצאיו לדורות איך מתנהגים עם הדוד עשו: לפעמים אין ברירה אלא ללבוש את מלבושי עשו, להתחפש לחושך רק כדי להצביע ולומר, גם כאן נמצא ה'. אתה צריך להסכים להיות בתוך "הידיים ידי עשו", בתוך החוסר אמת שנכפה עליך, במציאות לא הכי שלימה ולא האמת לאמתה, ומשם דייקא להתעקש ולומר "הקול קול יעקב". גם בתוך הלבושים הללו יש ה' בקרבי.

(ע"פ ליקו"ה חו"מ – גניבה ג')

כשהמצב בלתי נסבל

בס"ד

אנשים מעניינים הישראלים, השבוע הם גילו כמו לראשונה בחייהם את ההלכה האלמותית "עשיו שונא ליעקב". גילם זאת עבורם דו"ח האו"ם שפורסם השבוע ויצר סימטריה הזויה בין צה"ל לחמס. ובירושלים כמיטב הרוטינה דיברו שוב על אנטישמיות ושאר נכסי גלות יהודיים. פתאום אין לנו גאולה ולפתע לא ממש עם ככל העמים. כמעט שבעים שנה אחרי שגאלנו את עצמנו עדיין היא רודפת אחרינו, הגלות מבית סבא. דבר נוסף נפל השבוע כרעם ביום אביב – אומרים שאינתיפאדה שלישית מתפרצת. את המסקנה הנ"ל הציפו שני פיגועים שהתרחשו בתוך ארבעים ושמונה שעות. קודם לכן שקט מופלא שרר באזורינו. כאילו עיר הבירה לא ידעה בשנה האחרונה עשרות אירועי טרור ומאות פעולות איבה שרובם לא נודעו לאוזני התקשורת. למחשבי הקיצין והאינתיפאדה יש כנראה נוסחא סמויה לזיהוי מגמות טרור. בקבוקי תבערה ואבנים המושלכות תמידין כסדרן על רכבים חולפים. ניסיונות פיגוע ספונטאניים ומתוזמנים, הפגנות אלימות, ניסיונות חטיפה וכל השאר, זה מצב שגרה. אבל רק השבוע אולי באמת מתפרצת אצלנו אינתיפאדה.

למען האמת והצדק הסימפטום אינו ישראלי דווקא, מדובר בתופעה בינלאומית. שגרות הזויות ומטורפות עשויות לחלוף משך שנים תחת רדאר המצפון, ובסופו של דבר מאורע קטן יחסית יהפוך אותן לחדשה מסעירה ותופעה בלתי נסבלת. הטרור מכיר היטב את הנטייה הזו וחי על חשבונה ימים ארוכים ויפים. טרוריסט מקצוען יודע לזהות היכן עובר קו הגבול הסופי שאותו אסור לעבור. עד שם מותר לעשות הכל והעולם יתהפך לצד שני וימשיך לישון. בזכות הטבע האנושי הזה תופעות חולניות מונצחות לעד, יש את כל הסיבות שבעולם לטפל בהן אבל עדיין אין את ההכרח לעשות זאת. סיבות טובות לעולם אינן מחוללות שינויים מרחיקי לכת. לשם כך יש צורך רק בסיבה אחת, טובה מאוד. צריך אילוץ. חבל סביב הצוואר. אקדח צמוד לרקה.

 

אבל עוד הרבה קודם לכן הבעיה הלאומית הזו קיימת במישור האישי. כולנו מעוניינים לחולל שיפורים כלשהם בחיינו. אבל אנחנו מעוניינים בכך רק באופן כללי, בחיי המעשה המוטיבציה לחולל שינוי מופיעה רק לעיתים רחוקות. בדרך כלל כשכלו כל הקיצים ונראה שהעולם עומד להיחרב. רק זה מה שיגרום לנו לקום ולצעוק גיוועלד. כשוך הסערה נשוב לשלוותנו עד לסיבוב הבא.

הצרה של כל האנשים הסובלים, שהם סובלים בזמן הלא נכון. הווי אומר: כשכואב. זו השעה הכי פחות נכונה לסבול. משום שכשכואב לך אתה חסר אונים ומוכן לחולל כל שינוי בחייך כדי להפחית כאב. אבל כאב הוא לא בדיוק עיתוי נוח לטיפול מקיף ומעמיק. הבעיה היותר גדולה של האנשים הסובלים, שהם מפסיקים בשלב מסוים לסבול. וזה מה שגורם להם להזניח את עצמם עד למועד ההתפרצות הבא.

לדוגמה, אימתי אדם סובל מעודף שומן? רגע לפני יציאה לחתונה כשכפתורי החליפה החגיגית מגלים סימני פקיעה מדאיגים. או תוך כדי מרדף כושל אחר אגזוזו של אוטובוס מתרחק. הבעיות שלנו מהבהבות – עיתים חשות עיתים ממללות. כשבערב צונחת נברשת על ראשם של חוגגים והורגת ופוצעת, למחרת אנשים שמים לב לפתע לכל מאוורר תלוי ומחפשים התקני בטיחות מתקדמים. אם פרצה שריפה וכילתה בית ורכוש כולם מחפשי גלאי עשן. ככה זה אצלנו. ובכן היכן ממוקמת הבעיה: כשהיא פוגעת והורגת, או שמא דווקא כשהיא שקטה וחביבה? האפשרות השנייה נכונה כמובן. ההפוגות הרי יוצרות את מדיניות ההזנחה. אדם מזניח את עצמו כשנוח לו. מצבי לחץ אינם נוחים להזנחה, אלו ההזדמנויות שלנו לשינוי.

ההפוגות מסייעות בידינו להירדם על המשמרת, אבל הן גם בריאות ומועילות. אי אפשר לחיות תמיד בצל תזכורות כואבות. אחד מהניסים התמידיים שמלווים את הגלות זו מדיניות ההפוגות. הרוטינה הזו נקבעה על ידי יעקב אבינו בשעה ששיגר את המנחה לעשיו אחיו. הוא מקפיד לשמור על רווח "בין עדר לעדר" חז"ל דורשים שבכך יוצר יעקב רווחים בין צרה לצרה. להפוגות יש פוטנציאל חיובי, במצב רגוע אנחנו מסוגלים לעכל ולהפנים. כל סוג של לימוד ואימון מורכב ממאמץ והרפיה, פעילות והפוגה. המוח לומד לא רק כשהוא מולעט, יש גם שעות רבות וימים ארוכים של ספיגה ועיכול. בלילה כשהגוף ישן מערכת העיכול נכנסת לפעולה. ובזמנים השקטים כשהכל נראה בסדר וזורם, התובנות המעוררות שהתקבלו בזמני סערה וחירום, אמורות לחלחל.

כשאתה מטפל בבעיה בשעה שהיא כואבת, בחרת את הזמן הגרוע ביותר לטיפול. כעת אתה מיוסר אין לך פנאי, אתה רוצה רק להיות מאחורי זה. אי אפשר לעבוד כך וקשה מאוד לבצע טיפול אמתי בתנאים שכאלה. זמני הפוגה נבראו כדי לטפל בבעיות, כדי לחולל שגרות שפויות יותר, וכדי לחשב מסלול מחדש. התזכורות הכואבות פועלות כשעון מעורר, הן לא נוסחא לניהול החיים. באורח מטופש בנוהג שבעולם שכאשר הנברשות צונחות המיקרופונים נפתחים, וכשהתותחים רועמים הפרשנים מלהגים. כולם אוהבים לדבר כשהשטח בוער, ולנו רק נותר לדמיין איך ייראה עולמינו אילו המסקנות הנכונות יוסקו ברגעים שקטים ושגרתיים יותר.

 

ספירת התפארת והקו האמצעי במבנה הספירות

במאמרים הקודמים סקרנו כמה מספירות הבניין, הזכרנו את ספירות החסד והגבורה, המצויות בצד ימין ושמאל, כעת נעסוק בספירה האמצעית, ספירת התפארת.

התפארת היא מידתו של יעקב אבינו. הוא נחשב בכיר שבאבות משום היותו מרכבה למידה האמצעית הממצעת ומכריעה בין מידת אברהם איש החסד, למידת פחד יצחק שעניינו גבורה. על יעקב נאמר "איש תם יושב אהלים" שהיה משלב בעבודתו שני 'אוהלים'. כוח המיצוע המיוחד לספירת התפארת, מבטא שלימות. לכן נאמר על יעקב אבינו שהיתה מיטתו שלימה. כי מצד החסד של אברהם יצא ונולד ישמעאל, פסולת מידת החסד. מצד גבורת יצחק נולד עשיו, פסולת הגבורה. רק במידת המיצוע של יעקב התבררה הקדושה ונולדו י"ב שבטי י-ה, ללא רבב.

התפארת נחשבת ספירה 'מכריעה' משום שהיא אחת מספירות 'קו האמצע', מהו קו האמצע? כפי שלמדנו כמה פעמים, הספירות מסודרות בשלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. בצד הימיני – החכמה החסד והנצח. בשמאל – בינה גבורה הוד. כל ספירות הימין נוטות לצד החסד, כל אחת בבחינתה וכפי עניינה. ספירות השמאל נוטות אל הדין, במידות שונות. בקו האמצע יש את כתר, תפארת, יסוד ומלכות (לעיתים מחשיבים גם את הדעת). כל ספירות האמצע פועלות כמכריעות או ממזגות באופנים שונים, ולכן יש בהן עניין של שלום, דבקות, ואמת. עניין נוסף המיוחד דווקא לקו האמצע הוא, כוח ההעלאה. קו האמצעי בכוחו לעלות למעלה ממקומו, עד אין סוף. לפיכך נאמר ביעקב שנחלתו היא 'נחלה בלי מצרים'. וכדרשת חז"ל: "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת, קי"ח:).

תפארת – לבושים

שם הקודש המיוחס למידת תפארת הוא שם הוי"ה ב"ה. שמו העיקרי של השי"ת. על שם זה נאמר שהוא כולל את כל שמות הקודש וכל אופני ההנהגה העליונה. היבט זה מאיר פן נוסף של ספירת התפארת. התפארות היא עניין של התלבשות, הלבושים קרויים 'תפארת' כמו: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". יש כאן גם לשון 'פארות' שהם ענפי האילן וגידוליו. כלומר שספירת התפארת מבטאת התגלות והתפארות. שם הוי"ה הוא שמו העיקרי של הבורא, ומכיוון שבכל פעולה והנהגה הוא 'מתלבש' באמצעות מידה אחרת, ופועל בתוך כל השמות ועל ידם, לפיכך נאה לו שמו – תפארת, מלשון לבושים. ועל כך משבח הפסוק ואומר: "לך הוי"ה – הגדולה והגבורה והתפארת". כלומר, לך שם הוי"ה יש את לבושי הגדולה שהיא מידת החסד, הגבורה וגם התפארת, שאתה מתלבש ופועל באמצעות כולם.

עניין נוסף המוזכר רבות בהקשר לספירת התפארת הוא, 'קווי האלכסון'. בכתבים, בעיקר בקבלת הראשונים מופיע המושג 'י"ב קווי אלכסון'. הכוונה לשניים עשר הצלעות המרכיבות את צורת המרובע. שש המידות כאשר הן מסודרות לפי נטיותיהן לארבע רוחות השמים ומעלה ומטה – יוצרות יחד את שש נקודות המרחב של העולם הגשמי: חסד נוטה דרומה, גבורה צפונה, תפארת במזרח, יסוד במערב. נצח והוד מעלה ומטה. יחדיו הם יוצרים 'מרובע'. בין קצוות המרובע מתוחים י"ב קווים. לקווים הללו משמעותיות רבות ועמוקות מאוד על פי סוד: הם שנים עשר השבטים, י"ב חודשי השנה, שנים עשר מזלות וי"ב צירופי הוי"ה. מכיוון שספירת התפארת, לבד מהיותה ספירה בפני עצמה, נחשבת גם ככלליות שש המידות – י"ב קווי האלכסון הללו מיוחסים לה. כאן אנו מוצאים עניין נפלא: המספר י"ב, בכל האופנים שהזכרנו, מתחלק לארבעה קבוצות כל אחת מורכבת משלושה: י"ב שבטים מסודרים על פי ארבעה דגלים, ובכל דגל שלושה שבטים. חודשי השנה מתחלקים לארבע עונות כל אחת משלושה חודשים. צירופי הוי"ה מתחלקים לארבעה קבוצות, כל אחת מתחילה באות שונה, ויוצרת שלושה אופני צירוף. נמצא ששם הוי"ה ב"ה שולט ומשפיע על כל חלקי הבריאה כאשר כל אחת מארבע אותיותיו מתאימה לאחת מארבע הקבוצות. למשל, שלושה משנים עשר הצירופים האפשריים של הוי"ה מתחילים באות יוד, צירופים אלו מכוונים לצד מזרח שבעולם, צירופי אות ה' ראשונה לצד דרום, אות ו' למערב ואות ה' אחרונה לצפון.

אני, אתה, הוא

אנחנו מוצאים בסדר התפילות ובפסוקים את הפנייה וההתייחסות אל נוכחות השי"ת בשלושה גופים: בלשון עצמי, בלשון נוכח, ובלשון נסתר. אני, אתה, הוא. בכינוי אני כמו: "ראו עתה כי אני, אני הוא. אני אמית ואחיה". לשון נוכח: "אתה גיבור לעולם" ובנסתר "הוא אלוקנו". שלוש הלשונות הללו מיוחסות לשלוש הספירות שבקו האמצעי, ומבטאות אופנים שונים בהתקשרות שלנו עם השי"ת.

'אני' הוא כינוי לספירת המלכות, השכינה הקדושה. הסיבה לכך היא משום שהנהגת המלכות היא המציאות הרוחנית הקרובה יותר אלינו. השכינה הקדושה היא אם הבנים, וכשהיא מדברת כביכול אלינו, הרי היא פונה בלשון 'אני'. כלומר, אני הממציאה עצמי אליכם, מצידי, לעורר אתכם לשמור מצוות השם.

'אתה' הוא כינויה של ספירת התפארת ושם הוי"ה. המשמעות היא, ששם הוי"ה נסתר יותר ממידת המלכות, כמלך היושב בהיכלו. ההיכל הוא שם אדנות, והמלך הוא שם הוי"ה. הוא אינו מצוי מצד עצמו ועל המבקש את קרבתו להתאמץ ולעורר את עצמו. וזוהי משמעותו של 'אתה', מלשון נוכח, אולם בניגוד מלשון 'אני' הפונה מצד עצמו אלינו, אתה היא פניה אליו מצידנו. על זאת מצווה דוד המלך את שלמה בנו: "ואתה שלמה בני דע את אל-הי אביך ועבדהו… אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד" (דבה"י, כח, ט).

'הוא' הוא כינויה של ספירת הכתר. לשון נסתר ונעלם. מפני שהכתר נעלם ונסתר ואינו בר השגה לשום נברא, שר, מלאך או נביא. הכתר הוא מקום הרחמים הגמורים שאין בהם כל תערובת דין, ועל כך אנו מתפללים "והוא רחום יכפר עוון".

(ע"פ 'שערי אורה' – הספירה השישית).