פוסטים

השמע לאוזניך – כוונות קריאת שמע (פרק שישי)

בס"ד

 

הגיעה השעה לעסוק בכוונותיה של קריאת שמע גופא, בראש ובראשונה בפירוש מילותיה. שהלא בשש תיבות של פסוק "שמע" ובשש הנוספות של "ברוך שם" מקופלת כל אמונת הייחוד. אכן מילים ספורות אלו הרות משמעות. בטרם נרדה אל כוונות המילים, עלינו להשקיף על המחזה כולו ולהבין את המשפט בכלליותו. הכוונות מחלקות את פסוק "שמע ישראל" לשלושה חלקים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה', אחד". פעולת הכוונה בקריאת שמע מתחלקת לכמה שלבים וכל אחד מהם תופס את מקומו בשש תיבותיו של הפסוק: "שמע ישראל" מכיל את שלב ההכנה. "ה' אלוקינו ה'" אלו שמותיהם של שלוש ההנהגות העליונות המעורבות בייחוד, אבא ואימא ואריך אנפין הניצב ביניהם ומאחד אותם. בתיבת "אחד" גנוז הייחוד העליון באמצעותו יימשכו לעולם כל המוחין וההתחדשות הרוחנית הנדרשת לאותו היום. נתעכב כעת על המילים "שמע ישראל".

עיקרה של קריאת שמע היא אמונת הייחוד. בקריאה זו אנו מייחדים עלינו את האמונה בהשם יתברך ומעוררים ייחוד גם לעילא. הייחוד גלום בתיבות ה' אלוקינו ה' אחד. אולם מהי משמעותן של המילים "שמע ישראל"? על פי פשוטן הן מזמינות להאזנה, את מי בעצם? ובכלל, מדוע ואיך הן הופכות חלק בלתי נפרד מקריאת הייחוד? לכשנלמד נגלה – לא רק שהתיבות הללו נושאות חלק בלתי נפרד בייחוד, הן אף נוטלות חלק בראש. הייחוד נשען עליהן, אינו יכול בלעדיהן, הן-הן תמצית הרעיון.

י"ב תיבות

ראשית למקורן של מילים. חז"ל דורשים שקודם מותו אסף יעקב אבינו את בניו סביב מיטתו, ביקש לגלות להם את הקץ אך הסתלקה ממנו שכינה. חשש שמא יש פסול בזרעו ובניו השיבו שאיתנים הם באמונתם וביטאו זאת בקריאת "שמע ישראל", לאמור: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך גם בלבנו אין אלא אחד. המילים הללו מופנות אפוא לאוזניו של ישראל, הוא יעקב אבינו ע"ה. בשעתה, נועדה הקריאה לוודא ולברר את נאמנותם של השבטים הקדושים לאמונת יעקב, ואת היעוד הזה היא ממלאת גם היום, בכל פעם מחדש. שתיים עשרה תיבות יש בשני הפסוקים "שמע" ו"ברוך שם", כנגד שניים עשר השבטים בני יעקב וכנגד י"ב צירופי שם הוי"ה, ושתיים עשרה שעות שביום. בי"ב התיבות הללו ישנם ארבעים ותשע אותיות, כנגד מ"ט אותיות שבשמות שנים עשר השבטים. בכל קריאת שמע משוחזר מעמד גילוי האמונה מחדש. כשם שסביב מיטת יעקב נתקבצו כל שנים עשר השבטים, כך כדי לחדש את האמונה מדי יום, נדרשים להיות נוכחים במעמד כל י"ב השבטים. משום שלנשמת כל יהודי שורש באחד מי"ב שבטים, ואת ההרגשה וההכרה במציאות השם הוא יוכל להשיג רק דרך השבט השייך לשורשו. ממילא יש צורך בכל י"ב שבטי י-ה הרמוזים בשתים עשרה אותיותיה של קריאת שמע.

הקריאה "שמע" פונה אל חוש השמיעה, חוש זה מתייחד בקשר ישיר ובלתי אמצעי אל הלב. וכפי שקובע הזוהר הקדוש "שמיעה בלִבא תליא" חוש השמיעה מקושר ותלוי בלב. שלמה המלך מתפלל "ונתת לעבדך לב שומע". אברי הלב והאוזן מושפעים מעולם הבינה, והדרך לדבקות והתפשטות הגשמיות עוברת דרכם. למעשה הפועל "לשמוע" במשמעותו האמתית, עמוק ורחב הרבה יותר ממשמעותה הצרה של 'שמיעה'. האוזן קולטת את הקולות אבל הלב הוא זה שאמור להאזין. שמיעה כרוכה בהתמסרות פנימית מאוד כאשר אוזנו של השומע נעשית אפרכסת לקול המשמיע. האזנה אמתית תיעשה מתוך שקט פנימי ותשומת לב מלאה. את המטרה הזו נועדו להשיג המילים "שמע ישראל"; אדם המעוניין להשמיע דבר חידוש, זקוק לתשומת ליבם המלאה של שומעיו, הוא ינסה להשיג זאת באמצעות הכרזה "שמעו נא!". קריאה זו אינה מכילה מידע או תוכן, היא רק מזמינה להקשבה. אולם באמת בהזמנה לבדה גלומה האמירה כולה. כל כוח החידוש טמון במילים אלו המבקשות את מלא תשומת ליבך: "אני מבקש ממך להתפנות מכל טרדותיך ולהפקיר את כל מעיניך לדברים שאומר לך". למעשה משפט סתום זה מקפל בתוכו את המסר גופו, משום שהוא מבקש מהמאזין לרוקן את כליו לקליטת אותו תוכן.

הדברים עולים בקנה אחד עם ביאור חז"ל "שמע – השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך". המסר עצמו מצוי במילים ה' אלוקינו ה', אבל תוכן עמוק וחיוני זה אי אפשר להשמיע מבלעדי אוזניים פנויות לקראתו. קריאת "שמע ישראל" מבקשת את תשומת ליבנו המלאה והפנימית, שאם לא כן גם המילים הבאות וכל תוכן רוחני וחשוב שנבקש להשמיע, לא יעשו עלינו רושם. לפיכך החיבור הנדרש כאן הוא בין אוזן לפה – "השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך". הפה משפיע והאוזן קולטת, אלא שמבלי שימת לב הפה עלול לפלוט מילים כאשר הדובר מנותק מתוכנן הפנימי, והאוזן עשויה לקלוט אותיות בהיסח הדעת ולהחמיץ את נשמת המילים. מכיוון שכל כוחה של קריאת שמע היא להביא את הנפש לאמונת הייחוד, נדרשת מהקורא את שמע תשומת לב מלאה והיא תושג רק משתוף פעולה מלא בין פה לאוזן. כאשר חוש השמע יסכית – הפה יפיק מילים בעלות תוכן והאוזן תאסוף אותן.

שמע – אסוף

המילה 'שמע' נושאת משמעות נוספת, מלשון אסיפה. כדכתיב "וַיְשַׁמַּע שאול את העם" (שמואל – א, טו) הכוונה שהוא אסף אותם. במשמעותה זו, הקריאה "שמע" משחזרת את הנהגתו של יעקב אבינו קודם פטירתו, "ויאסוף רגליו אל המיטה", צדיקים במיטתם מעוררים יחוד עליון ונפלא למעלה, ואסיפת הרגליים אל המיטה מרמזת על איסוף כלליות נפשות ישראל וקיבוצם לקראת הייחוד הזה. במילה 'שמע' מזמין הקורא את כל חלקי נפשו להתקהל ולהתגבש לחטיבה אחת כדי לקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה.

האוזן היא גם החוש שמשרת יותר מכל את הרוחניות. אי אפשר למשש רוחניות ולגבי האפשרות לצפות בה נאמר "כי לא יראני האדם וחי". במילים אלו משיב הקב"ה לרבן של כל הנביאים, משה, המבקש לראות את הכבוד העליון. השמיעה אפשרית, וכפי שנאמר "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו", באמצעות השמיעה ניתן להתחבר גם למה שהעיניים אינן מסוגלות לראות. גם את ההתגלות האלוקית של מעמד הר סיני לא מסוגלים בני ישראל להכיל אלא כשהיא מולבשת באמצעות קולות, לא בתמונה, כדכתיב "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". השפע הרוחני היורד אלינו קרוי פעמים רבות 'קול' והאיבר המסוגל לקלוט קול היא האוזן. באמצעות חוש השמע גם מועברת האמונה מדור לדור. לפיכך על פי הרוב ההזהרה על קיום התורה מצווה אותנו לשמוע, כמו "לשמוע בקולו ולדבקה בו". אנו מצווים להסכית ולציית לתורה הקדושה ולדברי החכמים; אינך מסוגל לראות, לכל הפחות פקח אוזניך וקלוט את הקולות.

שש תיבות

עמדנו קודם לכן על הקשר בין האוזן ללב. האוזן היא האמצעי החומרי היחיד שמסוגל לקלוט רוחניות. גם המסרים הרוחניים המופנים אל דרי הארץ לובשים צורת קול, בבחינת "בת קול". קולות אלו מועברים מהאוזן אל הלב. והלב מהו? הלב הוא משל לסוד הצמצום. הבריאה כולה, ההשתלשלות הרוחנית ואף העולם החומרי, מצויה כולה בתוך "חלל פנוי", את החלל הזה יצר המאציל העליון בטרם כל יציר נברא ואף קודם לכן. החלל מאפשר את התהוותן של כל המציאויות הרוחניות והגשמיות. החלל הפנוי מקיף את הכל אך גם מצוי בכל פרט, באדם הלב מבטא את הריק שנועד לתת מקום לתוכן ולאפשר לאור להפוך למציאות. בליבו של אדם עשויות כל המושכלות הנעלמות להפוך לידיעות פנימיות שתהפוכנה להרגשות ותתגשמנה למעשים.

שש התיבות שבפסוק "שמע" סדורות כנגד שש הספירות שמחסד ועד היסוד. חמש המילים הראשונות כנגד חמשת הנימים שבכינורו של דוד. אלו הן גם חמשה חלוקי הנחל ששמשו את דוד כאבני קלע במלחמתו בגולית. האותיות קרויות בספר יצירה בשם אבנים, ואלו הן אבני הקלע של האמונה. הן נאספות במילה השישית והאחרונה "אחד", המגלמת את המקלע בו נאספות כל האבנים והופכות לאבן אחת. חמש האבנים לפי ספר התיקונים אלו הן חמש הספירות שמחסד ועד יסוד, ובאמצעות הדיבור משליכים אותן ומבטלים את כוחו של גולית הפלשתי (ספר התמונה בשם התיקונים תיקון כ"א).

אוזן – האוזן היא אחת משלושת האיברים אוזן-חותם-פה הקשורים זה בזה, ובהם תלויים עולמות נעלמים ועליונים. האוזן מיוחסת לעולם הבינה ולעומתה החותם לזעיר אנפין והפה לשכינה. אוזן בגימטריה ס"ג – שמו של עולם הבריאה בו "מקננת" אימא שהיא בינה. באוזן מצוי חוש השמע באמצעותו מושפעת הנבואה לנביאים. באוזן ובחוש השמיעה תלויה האמונה.

 

 

עשרים וארבעה קישוטי השכינה – סודות מליל שבועות

כל פינות שאתה פונה בחג השבועות, נוגעות למידת המלכות. הספירה החותמת את שבע השבתות התמימות היא 'מלכות שבמלכות', בערב חג השבועות אנו עוסקים בתיקון ספירת מלכות שבמלכות, ובשבועות כל מעשינו סביב העלאת וטהרת השכינה הקדושה לקראת עת דודים וכלולות כנסת ישראל והקב"ה. זהו יום הילולת דוד המלך, ובו ביום אנו עוסקים במגילת רות, מגילת אמא של מלכות.

בליל שבועות נהוג לומר על פי קבלה את התיקון. על פי האריז"ל עיקרו של תיקון הם כ"ד ספרים של תנ"ך. המתבוננים בסידורי התיקונים יימצאו בסיום כל 'ספר' את כוונת כ"ד קישוטי כלה. הבה נרחיב קמעא את יריעת ההסבר אודות אותם 'קישוטים'. הכלה האמורה היא כמובן 'כנסת ישראל', או 'השכינה'. הכלה היא גם האמונה הטהורה, מלכות השם, ועוד ביטויים רבים לאין מספר. הכלל, שאותה כלה מפאת עצמה 'לית לה כלום', לפיכך יש לקשטה. הקישוט במהותו חיצוני למתקשט אך משווה לו נוי. כך גם האמונה, כל מהותה אומרת 'אין לי כלום', מצד עצמי אינני, ואם בורא כל עלמין בכל זאת בחר בי, חושק בקיומי ומשתוקק 'השמיעיני' – הרי זה מפני אותם קישוטים שהוא עצמו ענד לי.

מקובלנו שישנם כביכול עשרים וארבעה קישוטים של אמונה. המספר כ"ד קיים אצלנו בכמה וכמה עניינים: עשרים וארבע מתנות של כהונה. כ"ד ספרים. עשרים וארבע משמרות כהונה. כ"ד צירופים היוצאים משם אדנ-י, שם המלכות. ועוד. הקשר בין כ"ד הספרים לכ"ד קישוטי הכלה, מובא כבר במדרש (תנחומא כי תשא פרק ט"ז): "א"ר לוי אמר רשב"ל מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין כך ת"ח צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים". הקישוטים מטרתם לעורר כלפינו את הרצון העליון, ובמשך ליל שבועות אנו עוסקים לקשט את עצמנו ואת שכינת עוזו באותם תכשיטים שיעוררו עם שחר את הרצון העליון ואת אור הייחוד.

רבות הפליגו מאמרי הזוהר הקדוש במעלתם של הלומדים, שאינם נותנים תנומה לעפעפיהם משך כל אותו הלילה, ומקדישים את ערנותם לקישוטי האמונה הטהורה. לילה זה הוא ליל כלולות, ליל התקשרות והתייחדות. בלילה זה מכין כל יהודי את נפשו לקראת העמידה תחת החופה, לאחר שבעה שבועות תמימות של ספירה וציפייה, לחדש את ההתקשרות הנצחית עם השם יתברך ועם תורתו הנצחית.

 

 

 

 

מה בין נר שבת לנר חנוכה

בשבת שבתוך החנוכה מאירים שני מיני נרות, אלו שתי הארות: נר שבת ונר חנוכה. סוגיה זו של נר שבת ונר חנוכה פותחת בפנינו צוהר לעניינו הנשגב של חנוכה. חג זה שלא נסדרה לו מסכת בפני עצמו, כלולה הסוגיה שלו בסוגיית נר שבת.

מה בין נר שבת לנר חנוכה?

אותו הדבר שביניהם הוא מהותו המרכזית של חנוכה. על מנת להבין עניינם של נרות החנוכייה יש להוסיף גרשיים לתיבה נ"ר. הגימטריה הזו שמספרה מאתיים וחמישים צופנת בקרבה שלושה ייחודים נשגבים, המפורסמים בשמם 'ייחוד נ"ר'. אלו הם שילובים של ששה שמות זה בזה. ג' שמות הוי-ה ולעומתם שמות אהי-ה, אלוקים, אדנ-י. הויה ראשונה משולבת באהי-ה, שנייה באלוקים, שלישית באדנ-י. בתורת הסוד שילובם של שמות מורה על חיבורן ואחדותן של הנהגות וספירות עליונות להאיר לארץ ולדרים עליה. הארות חג החנוכה צפונים בייחודים אלו.

ייחוד נ"ר מיוחד בכך שהוא מקיף את הקומה הרוחנית בשלמותה: ראש, תוך וסוף. שילוב שני השמות הראשונים מעורר ייחוד במדרגות המוחין, הראש והמחשבה. השילוב השני כנגד התעוררות קומת ההרגשה, המידות והלב. חיבור שני השמות האחרונים מורה על ייחוד בדרגת המעשה, הרגלים והעשייה.

הארה נשגבה ושמה נ"ר

בשבת, ביום טוב ובחנוכה מדליקים נרות. מהו נר?

נר הוא חיבור של כלי ואור. הלהבה נתפסת בפתילה ומאירה. זוהי מעין בבואה להתגלותה של הארה רוחנית. כעין נשמה המתקיימת בגוף. הארה שכזו היא נס בפני עצמו. וכאן ניכר חילוקו של נר חנוכה מנר שבת.

הנרות הללו, של שבת וחנוכה, שניהם מורים על ייחודים עליונים והמשכת קדושה. אולם בעוד ובשבת השכינה מתעלה אל העולמות העליונים ומקבלת שם את הארת הנ"ר – הרי שבחנוכה יורדת הארת נ"ר כלפי מטה, מתחת לעשרה טפחים, ומאירה לשכינה הקדושה במקום הארציות ובתחום ימי החול.  לפיכך אין הגבלה הלכתית לגובה הנחת והדלקת נרות השבת. מה שאין כן בנר החנוכה שאין להניחו למעלה מעשרים אמה. משום שמשם ולמעלה "לא שלטא ביה עינא". נר חנוכה צריך להאיר דווקא כאן בתוך גבול הארציות, במקום בו שולט המבט והארצי של אדם. בכך מתייחדת הארת החנוכה מכל חג ומועד.

במעגל השנה ישנם ימי חול, שבתות, חגים וזמנים. אין ימי החול כיום השבת. אין חג זהה לחברו. השינויים לפי עניין ההארות. לכל מועד הארה מיוחדת, ובכל זמן נמצאים אנו במקום רוחני אחר. למראית עין דירתנו של חול היא דירתנו של שבת. אך אין זה כך. ביום חול אנו כאן למטה, בשבת מיקומנו משתנה. העולמות עולים, המקום מתרומם, אנו שרויים למעלה ממקומנו הרגיל. גם חנוכה חג הוא, אך שונה.

חג החנוכה כאן הוא, ולא למעלה בעולמות עליונים. שמונת הימים הללו ימי חול הם, אפילו לא חולו של מועד. ובכל זאת עם רדת החשכה נוטל יהודי את חנוכייתו, שמנו, ופתילותיו. מברך ומדליק, ואור הגנוז יורד ממרומי מרומים, נוחת על פתח הבית ועל אדן החלון, ומפציע סביבו אור יקרות. חג זורח בנרותינו. זהו חידושו של חנוכה.

נר שבת דולק במרומים. במקום אליו אנו עולים אחרי הכנה ראויה. נר חנוכה דולק כאן. שניהם נרות. בשניהם מאירים ודולקים שלושה ייחודים נשגבים. ובכל זאת שבת מזמינה אותנו להתעלות לפסגתה. ואילו חנוכה יורד אלינו, מבקר אותנו במקומנו. משום כך מותרת ההנאה ועשיית השימוש באור נרות השבת, ואילו נרות חנוכה "אין לנו רשות להשתמש בהם". נר של שבת אינו דולק כאן, אין סכנה שהקליפות יאחזו וייהנו ממנו. נר החנוכה שרוי כאן, אילו תישלח יד ליהנות ממנו הנאה של חולין, עלולה הקליפה לינוק חלילה מאורו.

חנוכה – שבת במלבושי חולין

שמונת הנרות מזריחים את אור הנס המופלא. ומה היה אותו הנס? שנמצא פך קטן של שמן חתום בחותמו של כהן גדול. הסביבה מוכת טומאה. מעבר לחורבן הגופות מאיים על שארית ישראל חורבן בלתי נראה לעין – חורבן הטומאה. המציאות לאחר ניצחון בית חשמונאי, מציאות בלתי מוכשרת היא. הטהרה נעלמת והדרכים הרוחניות הרגילות שהיו מצויות בזמן הבית, אינן. בעיצומה של המהפכה מתגלה פך קטן של טוהר. הארת החנוכה יורדת למציאות שכזו. היא מביאה חג אל קרקעית הגלות. חנוכה הוא שבת בלבושי חולין. פלא!

על פי תורת הסוד, המנורה, נרותיה, וכל פרטיה, אפופים רזין עליאין: הכלי ובו השמן, הפתילה, שזירתה והשחלתה בנר. הדלקת האש והצתת הפתילה בלהבה. כל פרט מן הפרטים עמוס כוונות ועניינים. הינך מחזיק בידך את נר ה'שמש', מברך, ומשפיל ידך אל הנר. הרכנת היד ממשיכה בעקבותיה הארה עליונה ומתפיסה אותה בפתילה. זמן ההדלקה עם רדת הלילה. בזמן הזה 'יורדת' השכינה הקדושה אל העולמות הנמוכים. כוונתנו, להביא את ההארות הללו בעקבותיה, עד מקומה ממש.

כה נשגבת היא ההארה שאין ביכולתה להחזיק מעמד כאן באוויר העולם יותר מגבול "עד שתכלה רגל מן השוק". 'שוק' רומז לעולם העשייה. 'רגל' היא גימטרייה של שני השמות הקדושים בייחוד הראשון משלושת ייחודי נ"ר. ובכן, אותה מחצית השעה המסוגלת, היא פרק הזמן בו מאיר בעולם 'רשימו' מהארת נ"ר העליונה. עד שתכלה אותה רשימה של קדושה, זהו שיעור זמן הדלקת הנרות.

(עי' כוונת החנוכה בשער הכוונות, פרי עץ חיים שם, של"ה הק' מסכת תמיד, פרק תורה אור ה'. ליקו"ה או"ח שבת ו')