פוסטים

מתי זו תחפושת ומתי זה באמת?

בס"ד

המגיד הבלתי נשכח, הגאון רבי שמשון דוד פנקוס זצ"ל היה מתבל את מוסריו בסיפורים, המיוחדים שבהם הם סיפורים שאירעו לו ועימו. זכורני שהיה מספר על תמונה מימי ילדותו בארה"ב. בשכנתו התגוררה משפחה חסידית. אבי המשפחה עבד למחייתו כנהג משאית גדולה – עניין שאינו יוצר מגדר הרגיל במחוזות ההם, חרדי לכל דבר ונוהג על משאית. מתוקף מלאכתו כמתבקש, היה לבוש סרבל עבודה מגושם וכל דמותו אומרת חולין. הפאות הוצנעו מגולגלות מאחורי האוזן, ופניו המזיעות הוסתרו תחת כובע קסקט. יצא השכם בבוקר למשאיתו וקילומטריו האינסופיים, ושב לאחר שקיעה עייף ומתנשף. אך בימי שישי אחר הצהריים היתה חוזרת על עצמה התרחשות מדהימה, כנער לא יכול ר' שמשון לרדת לסוף פִשרה.

מדי יום שישי מעט קודם השקיעה, נפתחת דלת השכנים ובעדה יוצאים, כצועדים לקראת תהלוכה, אב ושבעת ילדיו. האב דומה לאדמו"ר, פאותיו סדורות לצדעיו, מסולסלות בחן. זקנו עשוי היטב, יורד על פי מידותיו כזקנו של מגיד מישרים. השטריימל שעל ראשו תפארת שבתפארת, וכל כולו נתון בתוך קפוטה פרחונית, מגורטלת באבנט רחב שקצותיו עשויים נימים, נימים. כנ"ל נעליו, כנ"ל תבנית דמות ילדיו. מלך בגדוד. "תמיד אמרתי לעצמי" מתוודה רבי שמשון "שהאיש מתנהג בצביעות. בבוקר היה פועל שחור, אפרו-אמריקאני, מסורבל בסרבל ומוכתם בכתמי שמן מנוע שרוף. והנה בין רגע החליף דמותו, ירד וטבל עלה ונסתפג, והריהו מתחזה לאדמו"ר".

את התובנה שהאירה את עיניו ברבות הימים, חלק הרב פינקוס עם מאזיניו ברוב רגש: "עד שהבנתי, גאר פארקערט! ההיפך הוא הנכון. במשך השבוע, בסרבל העבודה ועל כיסא המשאית המקפץ, הוא היה מתחזה. בשבת שב לדמותו הטבעית – – – "

 

יושב היה רבי נחמן מברסלב זיע"א בסעודת פורים בצוותא עם תלמידים, והנה נכנס אל הטרקלין בדחן מבדחני העיר כשהוא לבוש בגדי לבן, ומראהו כרבי לעדת חסידים. פיזז וכרכר, יצא ולאחר רגעים נכנס וכעת היה עטוי מלבושי כומר שחורים. התבטא אז מוהר"ן ואמר: הנה, פעם מלאך ופעם גלח (כומר). כלומר אכן כך, יהודי מסוגל לנוע בין שתי ההגדרות היותר קיצוניות, ובבחירה טובה בין רגע יהיה מלאך, ולהפך – להפך.

 

המעבר החריף בין הקצוות היותר קיצוניות כמו כומר ומלאך, מעורר לכאורה תמיהה. בעולם הזה הכל מתנהל בתהליכים. אדם חסר השכלה אינו הופך בין רגע למומחה בעל דיפלומה בתחום, הדרך לשם תימשך זה מה ותעבור דרך תהליכים שונים. אבל התפיסה הזו מפריעה מאוד את הכניסה לעולמו של יום הכיפורים, שאין לך יום משדד תהליכים כהיום הזה. בהתקדש היום כולם ללא יוצא מן הכלל, אפילו 'עבריינים' ממש, עוטים על עצמם בגדי לבן, מתעטפים בטלית כחסידים שבפרושים, חולצים מנעליהם ונדמים לכהן גדול משרת.

חציית קווים זו מתרחשת בבת אחת בכל העולם. גם במקומות רחוקים ונידחים, יהודים שאינם רואים פני בית הכנסת משך כל ימות השנה יתייצבו שם וישתלבו במחול הלבן כימים ימימה. במבט אנושי-שטחי יש כאן חשד לאחיזת עיניים. מה, זו תחפושת? יש כאן תופעה מעניינית ושווה לערוך ניסוי קצר: כמה זמן וכמה הוכחות יידרשו כדי לשכנע אותנו על איש מסוים, ידוע במעלליו, שעשה תשובה וחולל תמורה משמעותית בחייו? וכמה זמן יידרש כדי שנשתכנע שפלוני, המוחזק אדם כשר, נפל לשאול תחתיות? התשובה חד משמעית, נקל להפסיד חזקת כשרות וקשה מאוד להשתחרר מחזקת פסול. על פניו המסקנה נראית מתבקשת והגיונית, וזאת משום שבתפיסה הבסיסית של רובינו הרע הוא מושכל ראשון. אנחנו מיישמים את רעיון "כבדהו וחשדהו" בהיפוך אתוון – קודם כל חושדים. וכאן נכנסת תורת הצדיקים ומלמדת איך לומדים נשמה יהודית:

יהודי הוא קודם כל טוב מוחלט, צדיק גמור, אור הגנוז. אל ההגדרה הטבעית תמיד קל יותר לשוב, אבל מישהו צריך כנראה לעמול קשות לשכנע אותנו שאכן כך הם פני הדברים. אנחנו חיים במציאות ובחברה מאוד מקטלגת. לא שמים לב איך אט-אט עוטים עלינו לבושים ותלבושות. באמת איש מאיתנו כמעט אינו באמת בן חורין ממחויבות לתחפושות. אדם נולד כאשר מטה הבחירה בידו, רק הוא לבדו יכריע בכל רגע נתון מי הוא ומה הוא – מלאך או גלח, צדיק או בלייעל. אבל החברה ממהרת להנציח את צעדיו: הנה הוא בחור מתמיד, אוי גיוועלד! הוא 'פתוח'. הנה, הנה הוא בן עליה. נו שויין, הוא כבר יהיה עסקן. זה, פשש… גדול הדור הבא. ההוא, עזוב אינך מכיר את אבא שלו?! כל המשפחה שלו ככה. עוד לפני שאנחנו מדברים על איסורי רכילות ולשון הרע, יש כאן כוח הרס עוצמתי במיוחד. התחפושות כל כך משכנעות שאין איש שם על לב להבחין באדם הקבור תחתיהן.

בין כיפורים לפורים מפרידה כ' הדמיון. ואולי בכ' הזו ובדמיון הנלווה אליה, נעוץ סודו הגדול של היום. ביום הזה שהוקדש לעבודת התשובה יש לשוב לפורים ולהיזכר בתחפושות. הכל תחפושות, כל הדימויים והקליפות החיצוניות. ביום הזה יהודי לובש לבן, זהו גוון נטול גוון. והוא נעשה מטוהר לא רק בעבירות וחטאים – גם ובעיקר מדימויים ותלבושות. חף ממסכות ונקי לאלוקיו.

(התפרסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

יום כיפור – תרכיז יהודי

בס"ד

אם להתאים כותרת ליום הכיפורים כנראה שזהו – היום המרוכז בשנה. נאמר עליו "יום אחד ייוודע לה'". יום בודד זה, כמובא בשם צדיקים, כביכול 'נשלף' על ידי הקב"ה מתוך מעגל השנה. את היום הזה, הוא אמר, אני לוקח לעצמי. זהו תרכיז כל הימים. לא בו שולט השטן. ניתנת חירות אמתית לאדם ולעולם. בדרך כלל אנו כבולים לעבר ולמה שעוללנו בו ולו, ומכיוון שיום הכיפורים נבדל, ממילא לא מעיק עליו העבר.

מהי שאיפתנו ביום הכיפורים?

על פי פשוטו היום מוקדש לתשובה. אך למעשה ההיפך הוא הנכון – ביום זה התשובה מוקדשת לאדם. "עיצומו של יום מכפר", במהותו יום הכיפורים שייך לעולם הבינה הנחשב 'עולם התשובה'. בדרך כלל התשובה נמצאת מאיתנו והלאה, ואנו חותרים אליה. יום הכיפורים הוא עצמו תשובה, והוא נברא עבורך, לאפשר לך לשוב למקומך ולמהותך, דהיינו – לאלוקיך.

איך מגשימים אותו?

כיוון שאמרנו שגדולתו של כיפורים היא היותו מרוכז בתכלית, מובן שהגשמתו קשורה לריכוז. רוב עוונותינו נובעים מהתפזרות; יש לנו זמן רב מדי – לכן לא נזדרז לשוב בתשובה. יש הרבה אנשים סביבנו – לא דחוף שנעורר את עצמנו. יש הרבה דברים הדרושים תיקון – קשה לנו להחליט במה להתמקד. ביום הכיפורים אין שום דבר הרבה, יש רק יום אחד. אדם אחד. מקום אחד. זוהי משמעותו של 'כובד ראש'; הטל את מלא כובד משקלך האישי בנקודה אחת, ובמעשה אחד. אולי במילה אחת שכתובה במחזור.

(פורסם – עלון 'קרוב אליך')

כל נדרי – המהות הפנימית של עבודת יום הכיפורים

בס"ד

 

ביום הכיפורים אנו נדמים בכל הליכותינו לדרי מעלה – המלאכים: לובשים לבן, מתעטפים בטלית גם בלילה. מתנזרים מאכילה ושתייה, רחיצה, סיכה ונעילת סנדל. עומדים בתפילה ורגלינו רגל ישרה. הדמיון למלאכים אינו רק סמל, יום הכיפורים נוטל אותנו בכנפיו ובעצם משנה את מיקומנו. בני העולם הבא אנחנו. יום הכיפורים קשור בשמה של ספירת הבינה מכמה וכמה בחינות. הבינה קרויה גם 'עולם הבא' וביום הכיפורים אנו עולים לשם. את הקשר לספירת הבינה מבטאים היטב סמליו של היום הקדוש: חמשת העינויים. השופר. התרת נדרים. טלית לבנה. חמש תפילות.

העלייה אל העולם הבא הכרחית כדי לאפשר תיקון. תשובה היא אחת מאותם דברים שבריאתם קדמה לעולם. לפיכך גם יום הכיפורים יוצא כביכול ממחזור הזמן ושרוי למעלה ממעגל הימים השבועות והחודשים. משם, מהמקום שקדם לעולם ולא ירד אל מרוץ הזמן, ניתן לשוב לאחור או לכל נקודת זמן ולתקן גם אירועים שחלף זמנם. יציאתו של יום הכיפורים מתנועת הזמן הרגילה מתבטאת בהיותו בן יום אחד בלבד. שני מועדים אינם בטלים לעתיד לבוא, יום הכיפורים ופורים. שניהם מבני יום אחד, בבחינת "יום אחד הוא ייוודע להשם" (זכריה יד, ח). עובדה זו מלמדת על שייכות לעולם העתיד לבוא. בעולמנו הזמן מופיע בעיקר בספירה של שבע – שבוע, שמיטה, יובל. יום אחד הוא בחינת למעלה מן הזמן. כאשר הינך מצוי למעלה מן הזמן, אינך כבול לחוק ההתיישנות השכחה והזניחה. בידך לעשות תשובה.

מזון המלאכים

חמשת העינויים של יום הכיפורים מביאים אותנו להתנזרות מסוגים שונים של תזונה חומרית. הסיבה לכך משום שביום הזה אנו עולים למעלה ממקומנו וניזונים ממזון רוחני, כמו זה ממנו מתפרנסים העולמות העליונים. כמה וכמה דוגמאות יש לנו לעלייה שכרוכה בה התנתקות ממזון: משה רבינו בשעה שעלה למרום ושהה שם ארבעים יום, נאמר עליו "לחם אבירים אכל איש" ודרשו חז"ל "לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו" (יומא, עה.) ממזון זה ניזונו גם בני דור המדבר באכילת המן (זוהר, סא ע"ב). תענית יום הכיפורים איננה רק התנזרות – זו המרת סוג תזונה. ממה ניזונים אז? מהבל הפה. כדכתיב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם" – חיות האדם מבוססת על מזון חומרי אך יש מזון למעלה ממנו, 'מוצא פי השם', הבל פה. חמש התפילות שאנו מתפללים ביום הכיפורים ממלאים את מקומם של האכילה השתייה הסיכה והרחיצה. בתפילתנו אין בפינו אלא הבל פה, והוא המזון הרוחני.

המזון הזה קשור גם לקול שאנו מוציאים בתפילה. 'קול' הוא כינויו של השפע הפנימי וביום הכיפורים ניזונים משפע פנימי, שפע של מוחין. לפיכך "עינוי גימטרייה צו"ם שהיא גימטרייה מדויקת של קו"ל".

ביום של תענית כאשר הגוף מתנזר מתזונה חומרית הוא ניזון מהמוח. תזונה של מוחין היא תזונה פנימית, ביום הכיפורים ניזונים מפנימיות. זהו גם מזונם של המלאכים והוא זכור לנו מאברהם אבינו הטורח בסעודה עבור שלושת אורחיו שאינם אלא מלאכים. את האוכל המוגש להם הם אינם אוכלים, אלא שורפים בהבל פה. (עי' פרי עץ חיים – דרושי יוה"כ, ג). וכך לשונו הטהור של הרמ"ק המובא בשל"ה: "יום הכפורים אסור באכילה ובשתייה. סוד הזה הוא, לגלות עליהם עשרה שערי הבינה, והם מצד החסד שבה. והעניין, כי המזון נשפע אל התחתונים מצד החסד כאמרו, "הזן את העולם כלו בחן ובחסד". ולהראות שאין המזון היום מהחסד המתגלה שהוא הגשמי, אלא בחסד הנעלם למעלה שהוא מזון הנשמה, ובעשרה שעריה אנו ניזונים – לכך אסור באכילה ושתייה שהוא שפע מתייחס אל המידות התחתונות. אלא שפע העליון הדק, ואנו נזונין מזיו השכינה, כמלאכים בדקות".

בגדי לבן

תכונה מיוחדת במינה חופפת על היום העשירי בתשרי – עיצומו של יום מכפר. סגולת הטהרה הנדירה הזו קשורה בסיפור התאחדותן של שתי הספירות, בינה ומלכות. ספירת הבינה הלא היא השכינה הקדושה. שתי הספירות הללו קרויות 'אמהות' – מלכות נחשבת אימא תתאה, ואילו בינה 'אימא עילאה'. כמו אם רחומה שוכנת ספירת המלכות בתוכנו, קרובה אלינו, וממילא נושאת בתוצאות מעשינו. המשל הידוע במדרש מזמין את האם לבוא ולקנח את צואת בנה הסורר. השכינה הקדושה מושפעת יותר מכל ממצבנו הרוחני, מעשינו הטובים מקשטים אותה בבחינת "וככלה תעדה כליה", משובותינו פוגעות בה כביכול, והנביא ישעיהו אומר (נ, א) "בפשעכם שולחה אמכם".

לעומת המלכות נחשבת הבינה 'אימא עילאה'. הבינה היא אם כל המידות, מקומה למעלה מספירת החסד וכל שבע הספירות הנמוכות יוצאות ונאצלות ממנה. מתוקף כך הבינה קודמת לכל מציאות, היא השורש ממנה הכל נובע. נמצא שמלכות היא אימם של התחתונים, בני האדם ודרי מטה. בינה היא אימה של מלכות – אם העליונים. כאשר רצונה של 'אימא תתאה' לרחוץ את בניה מכתמי חטאיהם היא מבקשת למעשה להחליף בגדי שני (מוכתמים מאדמומיות החטא) בבגדי לבן (מלובנים ומטוהרים). החטאים מלבישים כביכול את ספירת המלכות באדמומיות, הטהרה היא הלובן. כדי לטהר את בניה ולהמיר אדמומיות בלובן, עולה ספירת המלכות ומתאחדת בספירת הבינה, ואז שתי האימהות – תתאה ועילאה מהפכות יחד בזכויותיהן של ישראל, לקיים "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". על שם התעסקותן המשותפת של שתי האימהות, בינה ומלכות, בכפרת ישראל – קרוי היום הזה בלשון רבים 'כיפורים' (שערי אורה, שער השמיני).

התרת נדרים

כתר קשרו לו ליום הכיפורים בראשו בנוסח התרת הנדרים מרטיט נימי הנפש – 'כל נדרי'. מנהג זה נשזר בסדרו של יום לא במקרה, ולא כסמך בעלמא. הנדר והתרתו מצויים במהותו של היום הקדוש. כבר הזכרנו שעניינו של היום בספירת הבינה, בספירה זו תלוי הנדר. שם בלבד אף ניתן להתירו.

מורינו האריז"ל מלמד שהנדר והשבועה הם ספירות בינה ומלכות. נדרים בבינה ושבועות במלכות. שבועה מלשון שבע, רמז לספירת המלכות השביעית  והאחרונה לשבע המידות. הנדר מצוי למעלה משבע הספירות, כמו ספירת הבינה העומדת למעלה מראש כל המידות. הנדר מפליא פלאות, אדם נוטל חפץ כלשהו שאין לגביו כל איסור או היתר, דבר הרשות, ומחיל עליו איסור מדאורייתא. הוא נודר למשל שלא יאכל מאכל פלוני ו'ממציא' כביכול מצווה חדשה. יכולת זו אכן מתאפשרת בשל מקומו הנשגב של הנדר. האיש הנודר נוטל חפץ או מעשה ומרומם אותם לעולם הבינה – עולם הבא, משם  ניתן להחיל יחס איסור מדאורייתא. החכם מתיר הנדר נצרך אף הוא לעלות לשם, אל המציאות הקודמת לעולם, ולהתיר את קשרי הנדר. ביום הכיפורים עולים כלל ישראל אל עולם הנדר, משם הם מבקשים להתיר כל מיני נדרים וקשרים, לבטל דינים ולהשתחרר מכבלי עוונות והרגלים פסולים ומיותרים. במקביל הם מייחלים שכשם שבבית דין של מטה הותרו נדרים, אף בבית דין של מעלה יותר הנדר, נדר הגלות הפירוד הריחוק. אז ישוב המלך להיכלו. האיש הנודד אל ביתו. יתחדש בעולמנו יחודא שלים בשם כל ישראל.

אימא עילאה, אימא תתאה – הכינוי 'אם' מיוחס לשתי ספירות, בינה ומלכות. ככלל, בשפת הפנימיות כינויים כמו אב ואם מתארים את מקומה של אותה בחינה ביחס לבחינות אחרות הנאצלות, מקבלות, מושפעות או משפיעות עליה וממנה. הבינה היא אם המידות הלא הן ספירות חג"ת נהי"מ. לפיכך תחשב 'אימא עילאה'. מלכות היא אם התחתונים. אנו קרויים 'בנים' לשכינה. מפאת מקומה העליון אין הדינים מגיעים אל אימא עילאה, אדרבה אצלה הם ממותקים ומבוטלים. לפיכך כפרת העוונות, התרת נדרים, וחירות קשורים תמיד בעולם הבינה.

יום הכיפורים – הסוד הכמוס של הפרקליטות

בכל כתב אישום ישנה נקודת מוצא, אם לוחצים שם במדוייק יש דרך להיחלץ מהצרה. גם לכתב האישום שלנו יש נקודה שכזו, ויום הכיפורים חושף אותה.

המשפט נמשך ללא קץ. כתב האישום איננו מרפה והתיק נעשה סבוך עוד יותר. כעת הוא מתגלגל בפעם המי יודע כמה, אל פתחו של עורך דין נוסף. קודמיו לא חסכו מאמצים, אך תוצאות של ממש מעולם לא הושגו. מבוך של ממש. עיון מעמיק בתיק, הוביל את עורך הדין הנבון להבנה חדשה ששפכה אור והובילה למוצא. מי שייצג עד היום את התיק, היה אולי עורך דין מעולה. הכיר את הנאשם, אך את כתב האישום, הפרקליטות וסגל השופטים, לא הכיר בכלל. לא ידע היכן ללחוץ, ועל איזה סעיף להטיל את כובד המשקל. לא הכיר את האינטרסים החשובים, את העקרונות ואת נקודות החולשה של הנוגעים בדבר. ללא פרטים חיוניים כל כך, אין שום סיכוי להשפיע ולו מעט על המערכת.

***

העולם בימי תשרי עומד בהיכל אדיר של בית משפט. יצורי בראשית עוברים כבני מרון. הדוממים, הצומחים, בעלי החיים והאנשים. כל מי שקיבל את חייו ומקומו בשנה האחרונה, ניצב כעת לפני מלכו של עולם במשפט. ההתייצבות מול האב הרחום, יחד עם המעשים שצברנו, מעלה בנו את הרצון הטהור ביותר. להיות בדיוק כפי שהוא רוצה. לתקן את כל אותן טעויות שגרמו לנו להיות במשך השנה רחוקים ממנו לפעמים, רדומים או עירניים בערך. שוכחים, שוגגים או מזידים.

לאמיתו של דבר, עלה בנו הרצון הזה כבר אי שם בעבר. לב יהודי צובט את בעליו מבפנים, לוחש לו שוב ושוב 'עשה תשובה'. במקום כלשהו, הדהדה בנו תמיד הידיעה שהחיים הולכים לקראת דין וחשבון. והמחשבה הזו גרמה לנו לדחות בפעם המי יודע כמה את מעשה התשובה. מדוע? משום שלא ממש ידענו איך מבצעים את הדבר הזה.

הצצה חד פעמית

ראש השנה הוא לא רק יום דין. זהו עיתוי חד פעמי בו נפתח השער, והשופט בעצמו מזמין את העומדים לדין לעיין בניירת, להציץ בתיק, וללמוד היכן בתוך כתב האישום וסעיפיו הרבים מצויה נקודת המוצא. המחווה הזה הוא חלומו של כל עורך דין ופרקליט. נקודת המוצא מכתב אישום נעוצה בהבנת התיק, בהכרה מעמיקה של מערכת המשפט, החוקה והאינטרסים המועדפים מבחינת סגל השופטים. בראש השנה, בעיצומו של הדין, בורא עולם 'פותח שער לדופקי בתשובה'. והאדם הקטן מבין סוף סוף מה עליו לעשות על מנת לזכות.

אז מבין לפתע הנברא שמכל אימת הדין וחרדת המשפט, מבקש שופט כל הארץ לחלץ ממנו רק דבר אחד, כניעה. נדמה היה לו לנברא, כאילו דורש ממנו הבורא מעשה של שלימות מוחלטת, תיקון וטהרה שלמעלה מכוחותיו. אך השופט עצמו מגלה, שאפילו שכתב האישום חמור וארוך, סבוך ונוגע לסעיפים רבים, התשובה איננה כה קשה, מהסיבה הפשוטה שהוא עצמו מעוניין בכל ליבו לסלוח לנו. האב הרחום ממתין, מצפה שרק נשכיל לגשת ולבקש בתחינה, סליחה. ותיכף הוא יושיט לנו את ימינו הפשוטה.

תענית – ביטול הרצון

על מנת שנבין כראוי את נקודת המוצא של יום הכיפורים, יש ללמוד משהו על התענית. "בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם" מה טיבה של תענית – אומר הזוהר הקדוש, הכנעת הגוף והנפש. עינוי הנפש גורם לנפשות ישראל לבטל את עצמן, גופן, ומאוייהן לרצון השם. התענית תכליתה "לאכנעא ליבא לאדבקא רעותא דליבא לקוב"ה" (זהר פנחס ס"ח כמובא בדברי רביז"ל ליקו"מ סי' קע"ט). נקודת המרכז של עבודת ימי ר"ה ויה"כ היא השגת הדבקות המוחלטת ברצון השם. זה הדבר היחיד שיוכל להמתיק ולתקן כל עוון וחטא.

אף אחד מאיתנו אינו מסוגל לכפר על עוונותיו, ולתקן את קלקוליו. בורא עולם מצפה מאיתנו לדבר אחד בלבד, שנבטל את כל רצונותינו לרצונו. ברגע שנעשה זאת, הבריאה תתוקן ועיצומו של יום יכפר. עינוי הנפש, מלמד רביז"ל, הוא ביטול הרצון האישי. נפש מלשון רצון, כמו "אם יש את נפשכם" כלומר 'האם אתם רוצים'. הרצון הוא הנפש, והתענית כוללת את הנפש יחד עם הגוף ומבטלת את מאווייהם האישיים, רצונותיהם ותאוותיהם לרצון השם.

להחיות ימים מתים  

התענית, מוסיף רביז"ל לגלות, מסוגלת גם להחיות מתים. כל יום הוא בריאה, ועל מנת שהיא תתקיים יש להזין אותה. המעשים הטובים שאנו עושים לכבוד השם במשך היום, מצדיקים את קיומו, וצינור מיוחד של שפע מחייה אותו. מהסיבה הזו, יום שאיננו מנוצל למעשים נכונים וטובים, מפסיד את מזונו הרוחני, הוא ניזון בצמצום. ואם מנצלים אותו למעשים לא ראויים, יונקים ממנו ח"ו גם חיותו המצומצמת והוא מת. גוף נטול חיים נעשה כבד ומעיק, והימים הללו הופכים את החיים למשהו כבד, עצוב ונעדר חיות.

ביום של צום, הגוף שואב חיות מימים קודמים. וכשעובדים את הבורא בכוחות הללו, מנצלים בעצם כוחות מימים עברו לכבוד השם. כך משיבים ימים אבודים אל ארץ החיים. יום כיפור הוא הזדמנות של פעם בשנה. זוהי התענית היחידה עליה צוותה התורה. היום הזה מגלם ומכיל את כל ימות השנה. "יום אחד יוודע להשם", הבורא בחר לעצמו מתוך שלוש מאות שישים וחמשה ימים, יום בודד עבור עצמו. והיום הזה מייצג את כל השאר. יהודי ביום כיפור, חי ונושם את כל שלוש מאות שישים וחמשה ימות השנה. משום שהימים כולם יצאו מיום הכיפורים "ימים יוצרו ולו אחד בהם". וכמו אבני יעקב שנכללו ונעשה אבן אחת, אבן שתיה. גם השנה כולה מתקפלת תחת רגליו של כל יהודי ביום הכיפורים.

התענית ביום הזה, מתוך הכנעה, שמחה והתחדשות. הופכת את כל השנה החולפת, כנועה לרצון השם. והביטול הזה מסיר מעלינו כל גזירה ודין קשה. מרעיף עלינו טללי רחמים ורצון, מחיה את הנפש ומשיב אל הימים והשעות האבודות את השמחה.

 

יום הכיפורים – לדעת מה אנחנו רוצים

אין בעיה להגיע לשום מקום, נשמה יהודית מסוגלת להמריא לכל הגבהים. אולם קודם כל יש לברר: לאן אתה שואף ר' יהודי? אם הינך מסופק, התקינו עבורך יום כיפורים.

אם מבקשים להגיע למקום כלשהו, השאלה הבסיסית ביותר היא, מה אני רוצה. האם יעלה על הדעת להתקדם במרץ לקראת מאה יעדים שונים הנוגדים וסותרים זה לזה? בוודאי שלא. הצועד הנמרץ ביותר לא יוכל להתקדם ולו צעד בודד כל עוד שאיפותיו מפוצלים בין מזרח, למערב, צפון ודרום. התקדמות היא פועל יוצא של בהירות. ראשית כל, דע מה שאתה רוצה. אחר מכן לך לשם.

ואכן, יש אנשים שבנקל נזהה עליהם שיודעים הם את אשר הם רוצים. טיפוסים מזן שכזה יצעדו בלהיטות לקראת המטרות שסימנו לעצמם. הם יעשו כל דבר בהתלהבות וחיוניות. משום שכל פעולה ומעשה שלהם קשור עם רצון. לעומת זאת, יש לך את ההיפך. אנשים שיותר מדי רצונות מטלטלים את רוחם, זה מושך לכאן וזה לשם. ובאמצע הם ניצבים מסופקים ומתחרטים, אינם יודעים מה הם בעצם רוצים.

***

כאן מצויה אבן נגף קשה ומסוכנת. לכאורה, אין לך דבר שאינו בר השגה, אדם נברא על מנת שישיג כל מעלה טובה. אין גבול לגבהים אליהם מסוגלת נשמה יהודית להעפיל. דא עקא שעל מנת לפסוע את הפסיעה הראשונה יש לדעת להיכן מעוניינים להגיע. והרצונות אינם תמיד בהירים, נוטים הם להתפזר, להישכח, להתפורר. אמש השתוקקתי לסגל לנפשי התנהגות מסוימת, היום נדד הרצון לשאיפה אחרת. וזו באמת הסיבה הנסתרת שמצליחה לשמוט תחת ידינו מעשים טובים לאין מספר, לקטוע התחלות טובות, ולגדוע מגמות ברוכות. מתעורר בלב רצון טוב ואדם מתחיל לצעוד לכיוון רצוי, ולפתע משתנה כיוון הרוח והרצון נודד, נשכח, נושר וזולג לצדדים. ושוב שרויה הנפש בבלבול וטשטוש החושים. מדוע ומה בעצם גורם לרצונות שלנו להתפזר כך, להיחלש, וגרוע מכך, להשתנות?

התשובה מצויה בשרשרת. אדם, ביודעין או שלא, גורר אחרי גבו שרשרת של תוצאות. מעשים שנעשו שלא כהוגן, מחשבות לא ראויות, דיבורים פסולים ומיותרים. כל אלו גם אם רגע לאחר מכן איננו מקדישים להם תשומת לב – מותירים אחריהם עקבות. תוצאות. גרורות. משם צפה ועולה חשרת עבים של רצונות עכורים ומבולבלים. אמש ליהט בנו רצון טוב, היום מקדיר את רוחנו רצון תועה. והעצה איה היא?

רפואת הסליחה

העצה נעוצה ביום הכיפורים: סליחה ומחילה, זוהי הרפואה הטובה ביותר עבורנו. החטאים גורמים להתעוררותם של רצונות זרים המפריעים לנו וחוסמים את דרכנו. והאדם אף מוסיף עליהם כיד הדמיון בהחלטות וקביעות של 'כזה אני' 'אין סיכוי שאשתנה'. כך הוא מקבע את עצמו בחטאי העבר ומונע מעצמו כל סיכוי לתשובה. וזוהי ההזדמנות הנדירה כל כך שניתנה לנו ביום הכיפורים – להיחלץ אחת ולתמיד משרשרת השגגות והזדונות, להתנתק מהעבר, לאסוף את כל רסיסי הרצון הפזורים ולאגד אותם לכדי רצון אחד, לוהט, חד ובהיר – את השם אני מבקש.

הישיבה בבית הכנסת, כמלאכים בלבן, כנועים לפני השם, מסוגלת לברר את הרצון ולאחד אותו. וכמבוא בזוהר (אחרי ס"ח) מעניין מעלת התענית שהיא מסוגלת "לאכנעא ליבא לאדבקא רעותא דליבא לקודשא בריך הוא" שעל ידי התענית נכנעים כל הרצונות האחרים תחת הרצון דקדושה (לקו"מ קע"ט). יום הכיפורים הוא זמן החיתום, ביום הזה נעשים הרצונות שלנו ברורים, והיד שלנו חותמת עליהם "וביד כל אדם יחתום". אנחנו עוקרים את עצמינו מכל בלבולי הדעת וקובעים את מקומינו לעד בתוך הקדושה, ברצונות טובים ללא ספקות והיסוסים. זהו אם כן הזמן הראוי ביותר להגברת הרצונות הטובים, להשתוקק ולרצות מאוד כל דבר שבקדושה, להעצים את הרצון הטוב ולהפוך אותו לקול הצלול שינחה את דרכנו תמיד.

המבחן לכך היא מידת השמחה. אדם נעשה שמח בשעה שרצונותיו מתגשמים. ואם אנו מוצאים שיש לנו שמחה במצוות ובדברים שבקדושה, הרי שרצונותינו שרויים בגבול הקדושה, ואינם פזורים בשדות זרים. יהודי יוצא מיום הכיפורים זך וצח ובעיקר מבורר, כתינוק שנולד, תמים ושלם בליבו וברצונותיו, שש ושמח לקראת קדושת החגים והמצוות.

חינוך מיום כיפורים

על מפתן היציאה מהיום הקדוש נצרכת לנו בעיקר ההמשכיות. איך נוכל לאחוז בחבל הבהירות ולהמשיך את שמחת יום הכיפורים, את הטהרה שחפפה עלינו ואת הבהירות – אל תוך הימים הבאים. לשם כך יש צורך להפוך את האור של יום כיפור להבנה שתשכון בנו תמיד, בעומק הנפש, ותגרום לנו להיות קבועים תמיד בתוך הקדושה עד ששום אבן נגף לא תוכל לפלוט את הרצונות שלנו אל החוץ. לדבר הזה קוראים חינוך – חנוכה. החינוך הנצרך ביותר לנפש יהודית זו ההבנה האמיתית והבהירה כי "מלא כל הארץ כבודו" ולית אתר פנוי מיניה. שאין מקום או מצב בו אנו נעשים חלילה רחוקים או מרוקנים ממציאות השם. תמיד בכל מקום חופפת עלינו טהרת יום הכיפורים, וגם מול המעורפל שבנופים שוכנת בהירות אחת, רצון אחד שאינו זע ואינו נע בפני שום מניעה והפרעה. החינוך הזה הוא פועל יוצא של עבודת יום הכיפורים וכך מגלה לנו רביז"ל (ליקו"ת ז'): "כל אחד כפי שזכה לפעול בקשת סלח נא ביום הכיפורים כמו כן נעשה בחינת חנוכת הבית, בחינת חנוכה". ביום הכיפורים נפעל סליחה ומחילה לקלקולי העבר, וגם נקבע את הנפש בגבולות הקדושה והטוב, בכל העתידים.