פוסטים

ט' באב – אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ

נטפי נחמה והתנוצצות גאולה בענייני ט' באב

לידת משיח בט' באב

ביום תשעה באב נחרב הבית ובו ביום, כפי שמספרים חז"ל, גם נולדה נשמת גואל צדק (ירושלמי, ברכות פ"ב ה"ד). החורבן והגאולה שכנים, ואדרבה הגלות עצמה מעוברת באור הגאולה שעתיד להיוולד ולצאת ממנה. הגעגוע למשיח והייחול להופעתו מתוארים בספרים הקדושים גם ובעיקר כתקווה ללידת נשמת משיח, בהבנה פנימית משיח ותקופתו הם אור שצריך להתגלות ולכל התגלות קודמת תקופה של הסתרה. ההתכסות משמשת כעין תקופת עיבור ולפיכך 'עיבור' מלשון עברה וזעם (ברכות כ"ט: 'בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה'), כלומר בתוך העברה והזעם של מאורעות הגלות ובתוך כל המעברים שעוברים על ישראל מסתתר אור הגאולה שעתיד להיוולד. גם בצליל המילה 'גלות' זועקת ברמזיה ההתגלות שמתכוננת להפציע.

לאור זאת ממתיקים צדיקים טעם מדוע דווקא ביום המר והנמהר בשנה, יום ט' באב, נולדת נשמת משיח. הם מסבירים כך: על מנת לפעול ולהביא לעולם דבר חדש נדרשת השתוקקות, פעולה שנעשית בלא חשק לא תניב תוצאות ממשיות. והנה הגלות לכאורה מחלישה את כוחותינו, מרחיקה וגורמת לכאורה לאפס כוח, ומתעוררת בלב קושיה – איך מתוך חוסר מעש שכזה, באפס כוח וחדלות מעשים יופיע כאן אור חדש כל כך שיהיה בכוחו להמיר חוקי עולם ולשנות את פני המציאות ולגאול את כל נשמות ישראל. השאלה הזו יכולה להיות מנוסחת גם כלפי לידת משיח, איך יתכן שלאחר כל כך הרבה שנים של ירידת הדורות, כאשר כל התקופות הזוהרות והגדולות מאחורינו, תיתכן לידתה של נשמה כה גדולה כנשמת משיח?

והתשובה תינתן בדרך אדרבה. הריחוק והחולשה מציינים את מצבנו לעת עתה, אבל מאידך בתקופה זו ממש מתעצמים הכיסופים העולמיים להתקרבות לה' להתגלות אור חדש לפדות וגאולה, יותר מאי פעם. הריחוק מעורר חשק רב יותר גם אם הוא איננו ניכר עדיין. השתוקקות זו בכוחה לפעול התגלות של אור חדש וגאולה, ו'פתאום יבוא אדון אל היכלו'. ועל זו הדרך, דווקא ביום ט' באב המציין את החורבן וההתרחקות, מתעוררת מטבע הדברים השתוקקות יתרה, ובכוחה לפעול לידתה של נשמת משיח (ראה בני יששכר, מאמרי תמוז אב, מאמר ג').

ביצה וגלגל שחוזר בעולם

כחלק ממנהגי האבלות של תשעה באב נהוגה בסעודה מפסקת אכילתה של הביצה. בצורתה הסגלגלה רומזת הביצה לאבלים רמיזה של תקווה, לאמור – עוד יתהפך הגלגל לטובה.

ההיפוך הוא סוד גדול, חז"ל מציינים שתשעה באב קרוי 'מועד' והוא עתיד להפוך לנו למועד כפשוטו. ההיפוך קשור ליציאה ממצב למצב באופן היותר קוטבי, נס פורים היה בגדר 'ונהפוך', וכך גם לעתיד תתהפך כל המציאות ויתחולל שינוי מן הקצה אל הקצה, כדכתיב 'כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה".

ההתהפכות רומזת לעניין נשגב ויסוד גדול. על חורבן וקלקול אפשר להסתכל בשני אופנים – לומר למשל שהבניין אינו קיים כי הוא נחרב, והאדם מת כי הוא כבר לא חי, ואנכי בשפל המדרגה כיוון שנפלתי. ויש מבט אחר, מואר: חורבן היינו בניין הפוך, וכל שיש לעשות הוא להפוך בחזרה. גלות היא גאולה רק בהיפוך. קינות הם תיקון ורק האותיות מהופכות. רשע הוא היפוכו של צדיק, דהיינו ברגע שיהרהר תשובה בליבו יכול שיהיה צדיק (קידושין מ"ט: הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק, מקודשת שמא הרהר תשובה בליבו).

וזאת רומזת לנו הביצה. גלגל הוא שחוזר בעולם, חורבן הוא היפוכו של הבניין, וכשם שכל העולם מתגלגל והזמן מתגלגל, מעגל השנה מתגלגל וכל הנשמות מתגלגלות, הרי אם הגעת עד לכאן – הינך יושב על הקרקע בקוטב הנמוך ביותר, משמע ברגע זה הינך מכוון בדיוק כנגד הקוטב העליון, תכלית העלייה. כדי להיות שם למעלה נדרש רק היפוך, וההיפוך עניין של רגע 'פתאום יבוא אדון', רק אל תיטוש את הגלגל. מר לך? אמור קינות כי כבר כעת הינך מחזיק בידך תיקו"ן למצבך.

עניין תשעה באב שחל להיות בשבת ודברי השו"ע שמעלה אדם על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

בשנה זו חל יום תשעה באב בשבת וצדיקים מציינים שיש בכך משום המתקת דינים. השידוך בין שבת ליום החורבן מחולל תמורה מיוחדת במשמעותו של החורבן וממציא הזדמנות מיוחדת לגאולה. העניין יומתק על דברי השו"ע בנוגע לסעודה מפסקת בשבת 'מעלה אדם על שולחנו אפילו כסעודת שלמה המלך בעת מלכותו' (או"ח, סימן תקנ"ב). יש כאן רמיזה:

תקופת מלכותו של שלמה המלך נחשבת נדירה מכל היבט, גם על פי המציאות החומרית שהתגשמה אז בארץ ישראל ובירושלים שהפכה בירת העולם, ויתרה מזו במשמעותה הפנימית שכפסע היה בינה לגאולה שלימה.
שלמה בן דוד המלך היה האדם הקרוב ביותר לתואר 'משיח', כבנו הישיר של דוד שמשיח ייצא מחלציו וכמי שזכה שבימיו יבנה בית המקדש. חכמתו של שלמה היתה חכמה אלוקית והיא שהביאה את כל ממלכות תבל לשחר לפתחו, מלכות זו ביטאה באופן היותר מושלם את מלכות ה' עד שכתוב בו 'וישב שלמה על כסא ה', ובימיו 'קיימא סיהרא באשלמותא' כלומר מצב זה נשק ממש למציאות שתתממש רק לעתיד לבוא אז יושלם הכסא ותתמלא הלבנה מחסרונה.
גדולת שלמה ותקופתו לא נבעה רק מגדולה אנושית של מנהיג דגול, בעיקר היתה זו מעלתו הרוחנית שהביאתו לשלמות בלתי מצויה בחכמה בינה ודעת.

הדעת משקפת יותר מכל את מעמדה ומצבה של הרוחניות המתנדנדת בין גלות לגאולה. 'מי שיש בו דעה' אומרים חז"ל 'כאילו נבנה בית המקדש בימיו'. בבחינת אם דעת קנית מה חסרת. הגלות ושפל המדרגה הם תוצאות קטנות הדעת.

שלימות הדעת שונה מכל סוג של שלמות שכלית ותבונית, שכן שלימות זו תתאפשר בעקבות חיבור מלא בין מוח ללב, ככל שהשכלים והמוחין יבואו לידי ביטוי בלב ובמציאות כך תשיג הדעת שלימות יתרה.

בזמן בית המקדש האירו בעולם מוחין נפלאים, אבל הם לא נשארו רק כשכליים והבנות נשגבות אלא התבטאו בפשטות בחוויית החיים גופא כפשוטו, ובהתגלות זו היו ישראל עולים לחזות ג' פעמים בשנה, 'לראות' וגם 'להיראות' ולהשתקף עם כל הווייתם הנפשית ואף הגופנית בתוך האור הזה. החורבן חולל נתק בין מוח ללב, בין המוחין לגוף ששקע בגלות עמוקה.

האבלות היא פעולה של השלכת המוחין, ההתאבלות על כל הלכותיה ומנהגיה היא כעין הסרת הנזר והעטרה, חליצת תפילין, התפלשות באפרים, הוויתור על המוחין והשלכת ההשגות באים לעורר את הלב ומתוך הבכייה לזכות לשדך שוב בין המוח והלב.

כאשר חל תשעה באב בשבת עניין זה נעשה ביתר שאת. השבת היא זמן מחוץ לחורבן. בכל מהותה מבטאת השבת את שלמות הדעת, הסעודות אינן אכילה גרידא אלא תזונה של שכל ומוחין כמובא ומבואר רבות בכתבים, איסור המלאכה והחיוב בהתענגות הם האופן שאנו מתאימים עצמנו ליום שכולו שבת יום ששולטת בו הנהגה עתידית, הנהגה שבימי שלמה היתה תמידית גם בימי החול. לפיכך מעלה אדם על שולחנו בשבת זו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. והרמיזה מדוייקת ומכוונת (מיוסד ע"פ פרי צדיק – דברים, אות ט"ז).

לסיפור הזה יש סוף טוב

בס"ד

התפילה משתבחת ככל שהיא ענייה. וככל שאתה יודע שאין לך איך לשלם על עצמך אתה קרוב יותר לשער הכניסה לארץ ישראל.

אנו חותרים כל חיינו אל היעד, ולמפרע מתברר שהיעד נברא מתוך החתירה אליו. כשאתה מתפלל ומייחל, כבר נושעת.

סיפור צריך להיגמר טוב. נסכים להאזין במתח ולשאת תפניות בעלילה בתנאי שהסוף יהיה טוב. עוברים עלינו כל מיני דברים ואנו מצפים לישועה, בינתיים עליות וירידות, העיקר שהסוף יהיה טוב. בפרשת השבוע משה רבינו ממשיך במשאו לקראת כניסתנו לארץ, הוא מספר על השתדלויותיו העל-אנושיות להיכנס לארץ הנחשקת, ועל הרגע שהוא כמעט זכה לבוא בשעריה. חמש מאות וחמש עשרה תפילות התפלל כמניין "ואתחנן", ואנו ממתינים לסוף הצפוי – אישור כניסה, אלא מה. אבל האישור לא ניתן.

בל נשכח, זה האיש משה שפודה את ישראל מגזירת השמדה, מוריד מן ושליו, ומוציא מים מסלע, מקבל תורה. והנה דווקא כשמבקש עבור עצמו, תקט"ו תפילות אינן פותחות שערים. והשאלה מתעצמת: אם האיש משה לא פעל במאות תפילותיו, מה אנו אזובי הקיר אמורים ללמוד מכך על סיכויינו? שאלה נוספת מההפטרה: בשבת יקרא לנו הנביא "נחמו, נחמו עמי". רק בראשית השבוע ישבנו לארץ וביכינו את גלותנו האם התבשרנו על גאולה שאנו נקראים להתנחם. במה נתנחם?

*

התשובה לשתי השאלות קשורה בהבנה יסודית הנוגעת לקדושת ארץ ישראל ועבודת התפילה. עשרה לשונות של תפילה ישנם ומכולם בחר משה רבינו בתחינה, מפני שהוא אינו מבקש אלא מתנת חינם. יש לצדיקים כוחות רוחניים וזכויות להיתלות בהן, אבל לדבר הזה אין מחיר. הגישה לארץ ישראל קשורה לאוצר מתנת חינם. זו גם מהותה של עבודת התפילה. ככל שהתפילה בוקעת ממקום נצרך יותר עד שאין למתפלל מהיכן לשלם על עצמו – כך היא משתבחת. ארץ ישראל היא בחינת תפילה. משה רבינו לא פעל אמנם את כניסתו לארץ, אבל תפילותיו סללו את הדרך לארץ ישראל. וזו למעשה כל מהותה ותוכנה של הארץ הקדושה.

דרך לארץ

היעד של כל עם ישראל זו ארץ ישראל, והיעד של כל יהודי היא נקודת יהדותו, שם מקומו ולשם אנו חותרים. אבל אי אפשר להפריד את הארץ מהדרך אליה, ובלתי אפשרי להפריד את הקדושה מהדרך אל הקדושה. במה דברים אמורים? בתורה ע"ח (ליקו"ת) מגלה רביז"ל את סוד הדרך לארץ ישראל. כלומר, מלבד קדושת ארץ ישראל יש קדושה נעלמה דווקא בדרך אליה. עניין זה כרוך בסוד "התורה הנעלמת", הכוונה לתקופה של כ"ו דורות קודם מתן תורה; לפני שהתורה התלבשה באותיות ובגווילין היא הוצפנה ב"דרך ארץ", דהיינו בעשרה מאמרות שמקיימים את העולם הטבעי. בתקופה זו ניזון העולם מאוצר מתנת חינם. ארץ ישראל היא מקום הקדושה, אבל כשם שקדמו לתורה עשרים וששה דורות כך קודמת לקדושת הארץ, קדושת הדרך. אי אפשר להגיע לארץ מבלי לסלול אליה דרך, ואת העבודה הזו עושה כל יהודי בעצמו, מתוך גלותו.

דרשו חכמים "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על כל העולם", כלומר הארץ היא נקודת תמצית שתכליתה להטיל את עצמה בכל האוקיאנוסים והארצות ולהפוך את כל העולם לקדושת ארץ ישראל.  גם עם ישראל הוא תרכיז שתפקידו לכבוש את כל העמים ולהיות אור לגויים. ובעצם גם הנקודה הטובה שבנו, נקודת היהדות, היא תמצית שעתידה להתפשט ולכבוש את כל מציאותנו. הכלל הוא שהקדושה נועדה לא כדי להתבצר בגבולותיה הטבעיים, אלא "ללמד על הכלל כולו יצאה", לכבוש ולנחול את הכל. ואם אנו איננו עושים זאת, הגלות תעשה זאת עבורנו.

 

נחמו, נחמו

שאלנו במה נתנחם, ויש שאלה קודמת: מה הועילה לנו האבלות? ישבנו לארץ והתפלשנו בעפריים, לשם מה? התשובה גנוזה בעפר בו התאבקנו. משנחרב הבית נשאר רק העפר והאפר. כשלוקחים לך את התורה נותרת בידך רק התורה הנעלמת, היכן שהיא היתה גנוזה בכל אותן כ"ו דורות קודם שניתנה. כאשר מגרשים אותך מביתך ומארצך אין לך אלא לשוב ולחפש ולסלול בעפר את דרכך חזרה. ובעצם לשם כך גלינו. גורשנו מהשלווה ונחרב ביתנו משום שארץ ישראל וקדושת בית המקדש חייבים להתפשט בכל הארצות. "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". הרחיקו אותנו כדי שנעשה 'הפצה', שנמצא בכל התפוצות מקדש מעט – התקדשות מועטת, והיא תהיה השגרירות של הקדושה. גלינו כדי לסלול דרך לארץ ישראל. ובמילים אחרות, כדי לגרום לכל העולם להפוך לבחינת 'דרך לארץ ישראל'.

כל יהודי מגלותו הפרטית ומריחוקו האישי, סולל את דרכו אל הארץ ואל נקודת יהדותו. והנה העולם נחרש שבילים-שבילים, ומכל הארצות אנשים משתוקקים לקדושת ישראל. מכל קצוות תבל ומכל פינות החיים אנשים חופרים באדמת טרשים ומבקשים את נשמתם. למפרע מתברר שהגלות מביאה את קדושת היהדות לכל פינה. ובאותה מידה מתבהר שגלות הנפש וגעגוענו לגאולה ממלאת את כל פינות חיינו בחיפוש אחר השם. על סמך היסוד הזה מבקש הנביא מאיתנו להתנחם. הדרך בעצמה מנחמת, כאשר אתה מתגעגע, וכאשר אתה קובע את מושבך בתוך התפילה, גם אם התפללת חמש מאות וחמש עשרה תפילות ולא נענית, הרי זכית להתפלל.